לורן ומיטשל פרסר ומוזיאון תל אביב לאמנות גאים להכריז על השנה השנייה להענקת פרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר – פרס שנתי הכולל מענק של 5,000 דולר ותערוכה.

מוזמנים להגיש מועמדות:

אמנים ישראלים בני 40-25 בעלי תואר באמנות או בצילום ממוסד אקדמי מוכר שהשתתפו בשתי תערוכות לפחות בחלל אמנות או בגלריות מוכרים.

הליך הגשת המועמדות:

מועמדות תוגש באנגלית בקובץ pdf בלבד שלא יעלה על MB8 ויכלול:

קורות חיים (לא יותר משני דפים), לרבות פרטים מלאים ליצירת קשר עם המועמד. טקסט קצר (עד אלף מילים) המתאר את הפרויקט או כל מידע רלוונטי אחר. דוגמאות ויזואליות (עד 20 דימויים) של העבודות בתוספת כותרת, טכניקה, גודל ותאריך.

על הפרויקט המוצע לכלול יצירות מן הזמן האחרון שהעבודה עליהן החלה בשנתיים האחרונות, או עבודה בתהליך, אך לא פרויקט מוזמן.

להלן כותרת הדוא"ל וקובץ הגשת המועמדות:

Pdf. (שם פרטי של המועמד באנגלית)_(שם המשפחה של המועמד באנגלית)_2016 MPA

את המייל יש לשולח לכתובת: prize@tamuseum.com

מועמדויות יוגשו מ־1 במרץ 2016 ועד ה-1 במאי 2016.

תנאים אחרים:

1. הזוכה בפרס יציין את פרס לורן ומיטשל פרסר לצלם ישראלי צעיר, מוזיאון תל אביב לאמנות, בכל התערוכות והפרסומים העתידיים שבהם יוצג הפרויקט הנבחר.
2. תשלומי המס (המקומיים או הבין־לאומיים) הם באחריתו הבלעדית של מקבל הפרס.
3. על המועמדים להיות בעלי זכויות יוצרים על העבודות המוגשות.
4. אחת העבודות הזוכות, שיבחר מוזיאון תל אביב לאמנות, תיתרם לאוסף המוזיאון.

ההכרזה על הפרס

חברי צוות השופטים יהיו המנכ"לית והאוצרת הראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות, האוצרת לצילום ומומחים בין־לאומיים לאמנות וצילום.

הזוכה יוכרז בסוף יוני 2016. התערוכה תיפתח בנובמבר 2016.

הפוסט קול קורא מפרס פרסר לצילום הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

הביקור שלי בתערוכה של אודליה אלחנני "הסוד שבניחוח" החל דווקא במבט לגב עבודה, הניצבת במרכז הגלריה: גובלן ענק מחולק ל-30 ריבועים שנרקמו במשך חודשים על-ידי האמנית וקבוצת נשים מהכפר הבדואי לקיה. בניגוד לחזית הגובלן, האחידה לכאורה בסגנונה, מאחוריו נגלו "כתבי היד" השונים של כל רוקמת ורוקמת. כאן מתחיל סיפור שמגלם את המתח שבין אוניברסליות לפרטיקולריות, בין המשותף לנשים השונות לבין ייחודן, בין הגלוי למוסתר, בין הדימוי לגוף שיצר אותו, ולא פחות מכך, בין מזרח למערב ובין בורגנות לפרולטריון.

הדימוי הרקום בחזית הגובלן מראה שלוש כובסות הודיות על גדת נהר. למרגלות הגובלן מוצב אגן מים שחור שהגובלן משתקף בו כבבואה מטושטשת. הקומפוזיציה ורקע הנוף מצטטים את ציורו של האמן הצרפתי בן המאה ה-19 ז'אן-פרנסואה מילה, "המלקטות" (1857). המלקטות הצרפתיות שהפכו לכובסות הודיות שנרקמו על-ידי רוקמות בדואיות מעלות את נושא העמל היומיומי של מעמד הפועלים/ות תוך ביטול הקונטקסט ההיסטורי והתרבותי לטובת ביטוי גלובלי של מעמדה וגורלה של עובדת הכפיים באשר היא. שילוב זה של יצרניות ומשרתות עמלניות מהמזרח האקזוטי, מהדרום המקומי החם ומהמערב הכפרי של המאה ה-19 עשוי לרמוז במשהו על הקונפליקטים הפנימיים בעבודה.

אודליה אלחנני – מתוך התערוכה. צילום: אבי אמסלם

טכניקת הרקמה

לרקמה בכלל ולגובלן בפרט יש משמעות סמלית רבה בהיסטוריה של עבודת נשים. אמנם יש להבחין בין מלאכת המחט של המעמד הנמוך לבין זו של המעמד הבורגני, אך המשותף לשני המעמדות היה העובדה שאחד הסמלים היסודיים למעלותיה הטובות של אשה היה עיסוקה בתפירה, רקמה ותחרה. במאה ה-17 היתה הפופולריזציה של דימוי האשה העוסקת במלאכות המחט לעובדה ידועה. בהולנד הבורגנית היה זה, בין השאר, בהשפעת תרגום ספר האמבלמות של צ'זארה ריפה האיטלקי, "איקונולוגיה" (1603), להולנדית (1644). ספרו, המציג מושגים וערכים באמצעות דמויות אלגוריות, קבע את דמותה של "האשה הטובה" כאשה טווה או רוקמת.

מן ההסמלה הזו עברו הציירים ההולנדים לתיאור סצינות הווי ריאליסטיות של נשים רוקמות, שהיו המשך ישיר לביטוי המוסרני של האמנות ובד בבד גם תיאור של מציאות הנשים מהתקופה. כל הנשים מהמעמד הבינוני והגבוה למדו לארוג שטיחים ולרקום, ולמעשה עברו שינון יומיומי של פרקטיקה "נשית" המגלמת עבודה דייקנית, חרוצה ושקדנית, סבלנית, ממושמעת, ביתית, מקשטת, שקטה וקטנה (עבודת פרק היד). דרך זו להעסיק את נשות האצולה והבורגניות כדי שיימנעו מבטלה המשיכה באדיקות במאות ה-18 וה-19 במערב אירופה. פעולת הרקמה מוזכרת גם ב"אמיל" של ז'אן ז'אק רוסו (1762) כביטוי לאידיאל של האם הבורגנית הטובה.

מנגד עומדת עבודת התפירה של בנות המעמד הנמוך, שזוכות לייצוג מהמאה ה-19 על-ידי האמנים הריאליסטיים בצרפת ובאנגליה. אצלן התפירה אינה עיסוק נשי לשעות הפנאי, כי אם פרנסת דחק. לפיכך, הגובלן של אלחנני מצליח לגלם את המתח המעמדי הזה לא רק באמצעות הדימוי שנבחר, אלא גם באמצעות הטכניקה; עבודת יד מסורתית של נשים שקיבלה נופך בורגני מהמאה ה-17 ואילך ומבוצעת על-ידי נשים בדואיות מהמאה ה-21.

עבודת הגובלן, שזכתה בימי הביניים למוניטין רב דרך שטיחי הקיר לקתדרלות וטירות ונעשתה על-ידי אומנים גברים ונשים כאחד, הפכה לעבודת נשים ממעמדות שונים – בורגניות המקשטות את ביתן ופועלות העובדות למחייתן – שסיפקו את הסבלנות הדרושה כדי למלא את המקומות הצבעוניים שנקבעו מראש על-ידי התעשייה.  שני המעמדות עשו, לפיכך, אומנות ולא אמנות.

צילום: אתי נויבך

משנות ה-70 של המאה ה-20 החלו אמניות פמיניסטיות לפעול להשבת כבודה של עבודת המחט הנשית ולהפיכתה לראויה לשיח של האמנות הגבוהה. "תנועת הפאטרן והדקורציה" בארה"ב, שהוקמה ב-1975, החדירה לשיח הפמיניסטי גם את השיח הפוסט-קולוניאלי ופעלה נגד הרטוריקה הגזענית והסקסיסטית של האמנות המערבית. במאמרן  "רעיונות היסטוריים באמנות של קדמה ותרבות" (Heresies, 1978) ביקשו ג'ויס קוזלוף וואלרי ז'ודון לחשוף את כוחניותו של השיח האמנותי המערבי, המפנה את האמנות השימושית והדקורטיבית אל ה"אחר" (האשה, העולם השלישי). בין ההתייחסויות הרבות שהציגו מפורסמת זו של אדולף לוס מ-1908 במאמרו "אורנמנט ופשע".

רבים מאמני ואמניות התנועה פנו אל תרבות "העולם השלישי". מרים שיקגו שאלה דימויים מהמזרח הרחוק והקרוב והציגה כבר ב-1972 מיצב של חדר ובו תלויים שטיחים פרסיים, בדים צבעוניים ועוד. קוזלוף יצרה ב-1975 עבודות שהתבססו על דגמים של אריחים אסלאמיים, מוטיבים עיצוביים פרה-קולומביאניים ושטיחים ארוגים של שבטים צפון-אפריקאיים. כך גם ג'יין קאופמן, שיצרה בתחילת שנות ה-80 עבודות טקסטיל ובהן דקורציה מוזהבת בהשראת מוטיבים מזרחיים.

צילום: אתי נויבך

אמנים/ות אלה יצרו מתוך אידיאולוגיה המופנית כנגד הדעה הקדומה של המערב המודרניסטי, כנגד ראייתו הדיכוטומית וההיררכית של אמנות גבוהה ונמוכה, אמנות היסטורית ודקורטיבית, אמנות אינדיבידואלית וקולקטיבית ואמנות המערב מול אמנות המזרח. אף שנראה כאילו אלחנני עובדת במסגרת השיח הזה, ניתן להבין כי הציטוט הכפול שלה מהאמנות הגבוהה של העבר ומצילום פשוט מהרשת, תוך מעבר מעיבוד בפוטושופ לרקמה ידנית של גובלן – להטוטנות בין תקופות היסטוריות, מקומות גיאוגרפיים וקטגוריות אמנותיות – קשורים יותר לשיח הפוסט-מודרני של אמנים/ות עכשוויים/ות, חלקם/ן אמונים/ות על פרויקטים המערבים קהילות ומעורבים בה כמו האמן הסיני איי ווי ווי ואחרים/ות.

הרקמה ואמנות מעורבת בקהילה

אלחנני פנתה לעמותה לקידום האשה הבדואית, שקישרה בינה לבין קבוצת נשים מהכפר לקיה. לאחר מפגש ראשוני ביניהן נסעה אלחנני במשך כחצי שנה אל הכפר ועבדה עם הנשים על רקמת העבודה. היא היתה יכולה לבחור בדרך אחרת, קלה יותר, וליצור קשר עם רוקמות מקצועיות מהמרכז, אך נראה כי העדפתה לעבוד עם קהל נשי בדואי מצביעה על רצונה להרחיב את יצירתה האמנותית לעבודה המעורבת בקהילה מוחלשת.

בהקשר זה יש לציין את אחד המיזמים המקומיים החברתיים המרשימים המחברים רקמה עם התערבות בקהילה – הפרויקט "רקמה – קריית-גת", שהחל ביוזמת תנועת אחותי. במרכז "רקמה" עובדות נשים אתיופיות מקריית-גת ונשים מבאר-שבע ויוצרות בהתאם להתמחותן באמנות מסורתית כרקמה, קליעת סלים ועוד. שיתוף פעולה בין אמניות אתיופיות מן המרכז עם תנועת אחותי וחברת האופנה Comme Il Faut (בליווי האוצרת קציעה עלון והאמנית אורנה זקן מתנועת אחותי) הניב את יצירת הקולקציה "בנדלאיי" ("יחד" באמהרית) – פריטי לבוש ואביזרי אופנה המשלבים בין רקמה מסורתית אתיופית לבין עיצוב אופנה עכשווי. ביוני 2010 הושקה הקולקציה בבית קום-איל-פו בנמל תל-אביב, וההכנסות מן המכירה עברו לנשות המרכז ללא דמי תיווך של בית-האופנה.

מדובר ביוזמה פמיניסטית אקטיביסטית שמייסדת אלטרנטיבה למפעלי העבר כדוגמת משכית, שגם הוא החל כמפעל המספק עבודה לנשים המתמחות ב"אמנות מסורתית נשית". במשכית נשארו הנשים לרוב לעבוד בבתיהן, מה שהמשיך לשרת את התפיסות בדבר מקומה של האשה בביתה ואת מלאכתה כזניחה ושולית בפרנסת המשפחה. הן אף קיבלו שכר נמוך כפועלות, בניגוד לשכרן של המנהלות והמעצבות[1]. בפרויקט "בנדלאיי" מודעים מאוד למימד הפטרוני הוותיק של היררכיית השכר ותפיסת העליונות המערבית, ולכן הנשים היו שותפות מלאות לעיצוב וזכו לליווי מקצועי עד לניהול עצמאי של הפרויקט. יתר על כן, 4 שנים לפני השקת הפרויקט נפגשו הנשים המעורבות בו, מעצבות אופנה ורוקמות אתיופיות, בפארק הירקון בתל-אביב, כדי ללמד זו את זו אמנות, עיצוב ובישול.

באופן מפתיע, הפרויקט של אלחנני סוטה משתי דוגמאות הקיצון הללו, משכית ו"בנדלאיי": הרוקמות שנבחרו לעבודת הגובלן לא נבחרו על סמך התמחותן בטכניקה. להפך, כולן מתמחות ברקמת איקסים על שמלות וכריות, ואלחנני לימדה אותן את מלאכת הגובלן ובהמשך אף ליוותה אותן בעבודתן. כיצד ניתן להבין אפוא את החיבור שנוצר, באמצעות האמנית, בין מלאכת יד אירופית לבין רוקמות בדואיות? נראה כי ניתן לחלץ חלק ממשמעות החיבור הכפוי הזה באמצעות התחקות אחר המטרה הראשונית והיסודית של העבודה, או כדבריה של האמנית: "רציתי שהעבודה תעסוק בסודות – בדברים המוסתרים, הבלתי נראים והבלתי נאמרים".

הרקמה, הסוד והאם

שיתוף של קהילה בעבודת רקמה תוך "דיבור על סוד" מזכיר את הפרויקט הגדול של ג'ודי שיקגו "הלידה" (1981–1982), שבו התעקשה על יצירה משותפת של נשים רוקמות. משנות ה-70 מתמקדת שיקגו בחיפוש אחר השפה הנשית באמנות, עיסוק שהוביל אותה למחשבה כי האלמנט הנשי ביצירה הוא מעבר לדימוי ומתקיים בתהליך היצירתי עצמו. החיפוש אחר השפה הנשית הוא חלק מהחתירה שלה למצוא דרכים לבטא את הניסיון הנשי המיוחד והמושתק בחברה ובתרבות הפטריארכליות. בפרויקט זה היא בחרה את אחד הנסיונות השכיחים ביותר של החוויה הנשית, הלידה, חוויה שבה לא התנסתה ובשנות ה-70 גם לא היתה מדוברת. את ה"סוד" הזה היא ביקשה להעביר אל עולם של דימויים ויזואליים, ולשם כך פנתה לנשים רבות וריאיינה אותן על חוויית הלידה שלהן. מסיפוריהן יצרה את הדימויים המודליים שלה ללידה, ואלו נשלחו לקבוצת נשים מתנדבות מכל רחבי ארה"ב, קנדה וניו-זילנד, כדי שירקמו על-פי הדימוי שקיבלו ממנה.

המשותף לשתי העבודות, של אלחנני ושל שיקגו – טכניקת הרקמה והעבודה של נשים רבות על פרויקט אחד – לא יכול להאפיל על ההבדלים המהותיים ביניהן. אלחנני שילמה לרוקמות שעבדו על הפרויקט שלה, או במלים אחרות, סיפקה עבודה ופרנסה לנשים. שיקגו חיפשה מתנדבות. אלחנני רקמה יחד עם שותפותיה הבדואיות, ואילו שיקגו ציירה את הבדים וביקשה ממתנדבות לרקום אותם. בכך שימרה שיקגו את ההיררכיות הפטריארכליות של האמנות חרף הצהרותיה בדבר החתירה תחתן והרצון להעלות את החשיבות והערך של הטכניקות המסורתיות לדרגה של אמנות גבוהה.

אודליה אלחנני – מתוך התערוכה. צילום: אבי אמסלם

הבדל נוסף קשור בביוגרפיה של השתיים ובקשר שלהן לאמהותיהן. שיקגו כתבה כי "מעולם לא למדתי לתפור על ברכי אמי",[2] ואילו אלחנני מספרת כי "אמא שלי היא זו שלימדה אותי לרקום גובלן". מעניין כי אף שהפרויקט של שיקגו מתמקד בלידה, אין בו ולו שמץ של זיכרון הקשור לאמה הפרטית והוא הופך לביטוי מטפורי של בריאה ויצירה. אצל אלחנני הפרויקט כולו נעוץ בזכרון אמה ובהבניית הזהות העצמית שלה דרכה. אמה לא רק לימדה אותה לרקום גובלן, אלא גם שנתה באוזנה את המשפט "לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ". במשפט זה מקופל עולם שלם של סודות משפחתיים שאין להשמיעם מחוץ למשפחה; הקלון, הבושה והכאב לא יסופרו, כדי לשמור על כבוד המשפחה. כמה בשמים וחומרי כביסה נוצלו בהיסטוריה הנשית כדי להסתיר את הסוד, את הגוף, חומריו ותשוקותיו? מאז ועד היום השתמשו נשים באסטרטגיות רבות כדי להעלים את צחנת הסוד שנקבר עמוק, אך גופתו המרקיבה מאיימת על גילויו.

במהלך חצי שנה ישבה אלחנני עם הנשים הבדואיות, שמעה אותן מפטפטות בערבית ובעברית, חולקות ביניהן את סודותיהן הכמוסים והיומיומיים. את רובם אמנם לא הבינה, אך "כתב היד", היא מספרת לי בשיחה, "הסגיר את המצוקות שלהן". חלל התערוכה מבושם בניחוח של אבקת הכביסה סוד, המעניק למבקר תחושה של בית נקי ואידיאלי, אך מרגע לרגע, כשמבשם האוויר מתיז עוד ועוד ספריי, עולה מנגד הקבס ואולי אף אסוציאציה של המושג "מקלחת צרפתית", דהיינו, במקום מקלחת שימוש בבושם המכסה על צחנה ולכלוך עמוק.

"הסוד שבניחוח" הופך כאן לביטוי של אסטרטגיית הסתרה נשית אוניברסלית המאחדת את הגברות והמשרתות של  "אדונים ומשרתים", כאשר במעלה המדרגות אנו מדמיינים את האקט הנשי של התבשמות גנדרנית ואת השימוש במכונת הכביסה המבהיקה והחדישה, בעוד שבמרתף אנו נפגשים בכובסת המזיעה כפופת הגב. אגן המים השחור שניצב בתחתית העבודה, דימוי המכוון לנהר שבו מכבסים את הכביסה המלוכלכת, יכול להידמות גם לאגן הדמעות הנשיות הנשפכות בסתר, שוב ושוב, במעגל אינסופי. במובן זה הבבואה במים מקבלת אופי אנטי-נרקיסיסטי ביסודה, השונה באופן מהותי מאהבת העצמי המגולמת בסיפורו של נרקיסוס המיתולוגי.

אין ספק שהנרטיב הביוגרפי, הנפשי והקונספטואלי של העבודה הוא של האמנית ולא של הרוקמות האחרות. המרחק התרבותי, הגיאוגרפי, הדתי והמעמדי ביניהן אינו יכול להצטמצם באמנות, כמו גם בחיים עצמם. הרוקמות לא הכירו את הציור של מילה ואף לא היו מצויות באמנות הגובלן. הן אף נעדרו מפתיחת התערוכה עקב סירוב בעליהן לאפשר להן להגיע. סיפורן אינו סיפורה של אלחנני, אך נושא העבודה – סודותיהן של נשים – כמצב נתון של כיסוי והסתרה, השתקה והדרה, מעלה את אחד המאפיינים שעדיין משותפים לחוויה נשית חוצת תרבויות ומעמדות.

"גם יפה וגם אופה" הופכת בגרסה של אלחנני ל"גם נקייה וגם רוקמת"; אידיאל נשי עתיק יומין שעובר דקונסטרוקציה פמיניסטית שחושפת את המנגנון להבניית האידיאל הנשי, מפרקת אותו לריבועים ומפנה את מבטנו מהחזית אל הגב.

אודליה אלחנני, "הסוד שבניחוח", בית האמנים, תל-אביב. אוצרת: דנה גילרמן

[1] נועה חזן (2014), "משיבה מבט ממזרח", שוברות קירות – אמניות מזרחיות עכשוויות בישראל, קציעה עלון ושולה קשת (עורכות), הוצאת "אחותי".

[2] Judy Chicago (1985), The Birth Project, New York: Doubleday& Company, p.4.

הפוסט סודות הרקמה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

Video Extract – Winter-Rose
By Revital Ray-V Elkayam

רויטל Ray-V אלקיים.
פרויקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת: יעל רביד.

בפרויקט המיוחד של רויטל Ray-V אלקיים ל"דימוי היומי" יש ניסיון לעבור ממדיום למדיום. Ray-V מציגה עבודות
וידיאו-ארט בחללים מוזיאליים ומופיעה עם עבודותיה בלייב-וידיאו באירועי אמנות, מוזיקה ופסטיבלים. הקפאת
דימויים מתוך עבודות הווידיאו שלה במסגרת "הדימוי היומי" מאפשרת בנייה של נרטיב שונה ומעניקה לדימויים
קונטקסט חדש.

ray-v.com/wordpress
https://www.facebook.com/RayV.Visuals

הפוסט Winter Rose הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

• "אחיזה ? قبضة Hold ?", תערוכה חדשה בגלריה גרנד ART לאמנות עכשווית, חיפה
• "כל הנותר" | "All That Remains", בית האמנים, תל-אביב
• "פועל יוצא – ייצור קרמי מקומי היום", בית בנימיני, תל-אביב
• סיורים מודרכים בפסטיבל הצילום הבינלאומי, יפו העתיקה והנמל

עמר בן-צבי, "שחור ופתור", פרט, 2015

"אחיזה ? قبضة Hold ?"
תערוכה חדשה בגלריה גרנד ART לאמנות עכשווית

בוגרי המחלקה לצילום, מדיה וקולנוע, המרכז האקדמי ויצו, חיפה
עמר בן-צבי, ג'פרא אבו-זולוף, נופר חסון-הנדלמן, רביע סלפיתי
אוצרת: שירלי משולם
נעילה: 20.5.16

מיצג: "האופניים", נופר חסון-הנדלמן ורביע סלפיתי, 2016
أداء: 'دراجات' / نوفار حسون هندلمان وربيع سلفيتي, 2016
דברים: עמית זולר, ראש המחלקה לצילום, מדיה וקולנוע, המרכז האקדמי ויצו, חיפה

התערוכה "אחיזה?" היא אחת מסדרה של שתי תערוכות, שבהן יוצגו עבודות של אמנים צעירים, בוגרי המחלקה לצילום, מדיה וקולנוע של המרכז האקדמי ויצו בחיפה. בתערוכה האמנים מתייחסים למושג "אחיזה" ובודקים את גבולותיו. הם מקשרים אותו למציאות הישראלית, לאידיאולוגיה, לשפה, למרחב, לנרטיב אישי או קולקטיבי ולשפת האמנות העכשווית עצמה. עבודותיהם נוגעות בהיבטים קונספטואליים, חברתיים, פוליטיים ואוטוביוגרפיים, והן מבהירות שהמושג "אחיזה" הוא מורכב ורב-משמעי.

גלריה גרנד ART לאמנות עכשווית, גרנד קניון עופר, קומה 3

"כל הנותר", בית האמנים, תל אביב

"כל הנותר" | "All That Remains"
בית האמנים, תל-אביב

משתתפים: פריד אבו-שקרה, בני אפרת, אורית חופשי, אריאן ליטמן, אורלי סבר, אסד עזי, רונית שני
אוצרות: ורדה גנוסר, דליה דנון
ימים אחרונים לתערוכה

"רובדי המציאות מכילים עקבות מנטליים ופיזיים המסמנים את היותנו חלק ממהלך היסטורי כולל. אלה הגבולות בין קיום לאי-קיום, אלו הם השרידים המעידים על מקומו של הזמן בתודעתנו, עבר המשקף אל תוך ההווה את העתיד לבוא. לולאת הזמן קושרת בזיכרון האישי והקיבוצי את המרכיבים, מהדקת, כמו בטבעת מביוס, בין תחילתם של הדברים לסופם. העולם המתפרק מורכב מחדש ומייצר מהות מסמנת ההופכת את הרשמים מחוויה להוויה, כך, בזכרוננו הנעקד, אנו מבקשים להביא את פשרו של הקיום. במארג התודעתי, אלה הופכים למסמנים, ורב-שכבתיות זו של 'תכונת המְסַמְנוּת', בלשונה של ז'וליה קריסטבה, קיימת ומתייחסת לפוטנציאל הסימון כשלעצמו – 'חומר הסימון', האמנות, בהקשר זה, היא חומר מוחלט. כל הנותר בתודעה אחת ממשיך וזורם הלאה, מתאחד בכלליות, בריבוי ובחומרי המציאות עצמם. הDuree-, המֶשֶך, מושג שטבע הפילוסוף הצרפתי הנרי ברגסון, יציין את העולם כתנועה וזרימה דינמית. 'למה מתכוונת האמנות אם לא להראות לנו בטבע וברוח, מחוצה לנו ובתוכנו, כמה וכמה דברים שאינם נגלים לחושינו ולתודעתנו בבהירות מספקת?' ('מחשבה ותנועה', מוסד ביאליק). הטיה זו של הקשב, הסטת ההתבוננות מן הצד המעשי של העולם, מביאה את נחיצותה של האמנות כמצב של שהות רפלקסיבית" (ורדה גנוסר , דליה דנון).

בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי, רח' אלחריזי 9, תל-אביב.

"פועל יוצא – עיצוב קרמי מקומי היום", בית בנימיני, תל-אביב

"פועל יוצא – ייצור קרמי מקומי היום"
בית בנימיני, תל-אביב

אוצרים: מאיה בן-דוד ויהונתן הופ
14.4.16–4.6.16

משתתפים: איתי אהלי, אליאונורה-אורלי אדלביץ, סטודיו בייקרי – רן אמיתי וגילי קוצ'יק, דב גנשרוא, טל הדר ורועי יהלומי, עודד וובמן, דנה זליג, סטודיו דור כרמון, מיה מוצ'בסקי-פרנס, שי ניפוסי ואנדרי גרישקו, סטודיו קאהן, שירה קרת ואיתי לניאדו, ליאורה רוזין, Reddish – נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן.

מה היה אילו מפעל מקומי לייצור כלי בית קרמיים היה שורד את תהפוכות הזמן וממשיך לייצר עד היום? מפעל לפיד, שמוצריו היו נפוצים ומוכרים כמעט בכל בית בישראל, פעל בארץ במשך כחמישה עשורים וסיפק לשוק המקומי כלי בית וכלים סניטריים זולים ושימושיים. סגירתו של המפעל בשנות ה-90 חתמה את תעשיית כלי הבית הענפה שהיתה בארץ בעשוריה הראשונים. המפעל המדומיין, שתוצריו ותהליכיו מוצגים בתערוכה זו, מתבסס על מפעל לפיד כמקרה בוחן לתעשיית הקרמיקה בארץ ככלל. משתתפי התערוכה דימיינו עצמם כמעצבי המפעל, המפתחים עבורו קולקציות חדשות המשקפות את תפיסת עולמם היום בהקשרים של שימושיות, מקומיות, יעילות, ייצור ויופי. ייצור המוני הוא אמצעי לעשייה תרבותית המשכפלת עצמה ומפעפעת באמצעותו לחיי היומיום, לבתים ולזיכרון המשותף של כל חברה. העבודות המוצגות בגלריה של בית בנימיני הן בבחינת חזון אפשרי, תמונה המשקפת מה היינו עשויים להרוויח כתרבות מקיומה של תעשייה מחוברת עיצוב.

בית בנימיני, רח' העמל 17, תל-אביב, טל' 03-5182257. שעות פתיחה בפסח: שני–רביעי: 11:00–19:00, חמישי ושבת, 30.4, 11:00–14:00 (סגור בשישי, 22.4, שבת, 23.4, שישי, 29.4).

פרדריקה ולברגה, מתוך הסדרה- Daughters of the King

סיורים מודרכים בפסטיבל הצילום הבינלאומי
יפו העתיקה והנמל

21.4.16 – סיור לפני פתיחת הפסטיבל, 18:00–20:00
30.4.16 – סיור שקיעה בסמטאות יפו ובפסטיבל, 18:00–20:00
6.5.16 – סיור נעילת הפסטיבל, 10:30–12:30

בשלוש השנים האחרונות מיצב את עצמו הפסטיבל כאירוע הצילום הגדול והחשוב בישראל, וגם השנה יוצגו בו כ-30 תערוכות של כ-200 צלמים ישראלים ובינלאומיים. האירוע הוא הזדמנות נהדרת להתקרב שוב לצילום הקלאסי וגם להיחשף לשפה הצילומית העכשווית, ולחגוג יחד את כוחו וקסמו של המדיום הנפלא הזה.
בשיתוף פעולה מיוחד בין הפסטיבל ו-Talking Art, הסיורים יציעו הסבר מעמיק על האמנים והתערוכות והקשרן לחברה, לתרבות ולשדה האמנות העכשווית. מתוך רצון להציע מבט מבפנים, בכל סיור ישתתפו מנהלי הפסטיבל, אמנים ואוצרים הלוקחים חלק בפרויקט.
הסיורים בהדרכת שני ורנר (Talking Art).
כל הסיורים בני שעתיים וכוללים הליכה ברגל במתחמים השונים שבהם ממוקם הפסטיבל.
120–150 שקל. המחירים כוללים את כרטיס הכניסה לכל מתחמי הפסטיבל.

פרטים נוספים ורכישת כרטיסים

***
המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: raverev@gmail.com‏

הפוסט רב ערב 19.4.2016 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

Video Extract – Winter-Rose
By Revital Ray-V Elkayam

רויטל Ray-V אלקיים.
פרויקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת: יעל רביד.

בפרויקט המיוחד של רויטל Ray-V אלקיים ל"דימוי היומי" יש ניסיון לעבור ממדיום למדיום. Ray-V מציגה עבודות
וידיאו-ארט בחללים מוזיאליים ומופיעה עם עבודותיה בלייב-וידיאו באירועי אמנות, מוזיקה ופסטיבלים. הקפאת
דימויים מתוך עבודות הווידיאו שלה במסגרת "הדימוי היומי" מאפשרת בנייה של נרטיב שונה ומעניקה לדימויים
קונטקסט חדש.

ray-v.com/wordpress
https://www.facebook.com/RayV.Visuals

הפוסט Winter Rose הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

* גרסת בטא
** המדריך נוצר בשיתוף עם המדור "גלריה" בעיתון "הארץ"

• תערוכות נפתחות
• תערוכות נסגרות
• אירועים
• גלריות לאמנות
• חללי תצוגה
• מוזיאונים לאמנות

***

נפתחות

יום חמישי (21.4)

• גלריית רוזנפלד. תל-אביב (שביל-המפעל 1). שתי תערוכות יחיד ייפתחו הערב: האמנית נוי פורר תציג בחלל הפרויקטים מיצב פיסול קינטי בתערוכה "סטטיקה", והאמן זמיר שץ יציג ציורים בתערוכה "דריפט".
• גלריה נ&נ אמן. תל-אביב (גורדון 21). התערוכה הקבוצתית שתיפתח הערב, "סמלים למכירה", מבקשת לערער על מקומו של הסמל בחברה ולהאיר את הצורך של הפרט והקהילה בדימויים חזותיים המסמנים מורשת. אוצרת: צופיה דקל-כספי.

אריאל ליטמן, מתוך "סמלים למכירה", תערוכה קבוצתית בגלריה נ&נ אמן, תל-אביב (גורדון 21)

***

נסגרות

• ברוורמן: ראובן ישראל, "פורמולה". עד 28.4.
• יאיר: אוזיאש הופשטטר, ירמי עדני ואסף רהט, על מהות האדם וקיומו. עד 22.4.
• Raw Art: יערה צח, "לאור יום". עד 23.4.
• בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי (תל-אביב): "כל הנותר"; איוי פוליג ועמוס בידרמן, "פוליג ובידרמן"; דב אור נר ואביבית בלס, "Favourite Works of Art"; ד"ר דורית קידר, "ספר הסובלנות"; רויטל לסיק, "אשתי"; אודליה אלחנני, "הסוד שבניחוח"; שרון גרשמן, "מי לא משוגע"; יגאל פולקמן, "מודלים". עד 23.4.
• בית האמנים ע"ש שאגאל (חיפה): אביבה שמר, "אדוםכתום". עד 25.4.
• גלריה בסיס: "הפרדת צבעים". עד 22.4.
• גלריה משרד בתל-אביב: קרני נס, "פשר הזכרונות". עד 28.4.
• גםגלריה: שירלי גולדשטיין, ציורים. עד 23.4.
• הגלריה העירונית הרצליה, בית האמנים: "חופש". עד 28.4.
• הגלריה העירונית לאמנות, רחובות: עודד בן-חפר, ערן גילת, "סיפורי בדים". עד 24.4.
• זהזהזה: "עדין בבנייה. וינשטין ועדיה אדריכלים". עד 22.4.
• המוזיאון הימי הלאומי: מיכה בר־עם, "חוף"; "כלי חרס מעוטרים מיוון ומדרום איטליה". עד 23.4.
• המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן: יעל אורן-סופר, "צביונת". עד 28.4.

***

אירועים

• גלריית עין-הוד: שיח גלריה בעקבות התערוכה "עגל הזהב". ג', 26.4, 18:30.
• נמל יפו: פסטיבל הצילום הבינלאומי הרביעי. תערוכות צילום, מחול בהשראת צילומים, סיורים משפחתיים לצילום מהטלפון הנייד, מתחם יצירה ועוד. פתיחה: שבת, 23.4. שעות פתיחה: עד 30.4, א'-ה', שבת, 22:00-10:00, ו' וערבי חג, 15:00-10:00; א'-ג', 3.5-1.5, 22:00-17:00; ה', 5.5, 23:00-18:00; ו', 6.5, 15:00-10:00; שבת, 7.5 22:00-10:00. עד 7.5
• גלריה נמל יפו: ILLU:ART". תערוכת איור. רציף העלייה השנייה 20, יפו. ד'-שבת, 18:00-11:00. עד 30.4.
• האוניברסיטה המורמונית: "צופים בלילה". עבודות של בוגרי אמנות בבצלאל. א', 21:30-19:00, ד'-ו', 11:30-10:00, 15:30-14:00. עד 5.6.

 ***

גלריות לאמנות

• אגריפס 12

רות שרייבר, "ורחוק מפנינים מכרה". פיסול, צילום, וידיאו-ארט. עד 7.5.

אגריפס 12, ירושלים, טל' 077-5404897. ב'-ה', 19:30-16:30, ו'-שבת, 14:00-11:00.

• אינדי, גלריה שיתופית לצילום

מירי מור, "מתחת לעור". צילום ועבודות וידיאו. עד 7.5.

שביל-המרץ 5, בניין 7, קומה 3, תל-אביב. ג'-ה', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.

• אלפרד

שלומי ללוש ואמיר תומשוב, "ונתתי את הארץ שממה". עבודות בטכניקה מעורבת (תומשוב) וציור נוף בראשיתי (ללוש). עד 6.5.

סמטת שלוש 5, תל-אביב. ג'-ה', 21:00-17:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 15:00-11:00.

• אנגל

משה אל-נתן מלך הפלאפל, "חלומות שלום ונבואות מלחמה". ציורים, 1969-1937. עד 22.5.

בן-יהודה 100, תל-אביב, טל' 03-5225637. א'-ה', 20:00-10:00, ו', 14:00-10:00.

• ברוורמן

ראובן ישראל, "פורמולה". פיסול. עד 28.4.

השרון 12ב', תל-אביב. טל' 03-5666162. ג'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.

• גבעון

שלישיית אותו עולם, "הופעה חיה". עד 30.4.

גורדון 35, תל-אביב, טל' 03-5225427. ב'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.

• גורדון

יאן ראוכוורגר, "צורה שאבדה". ציור ופיסול. עד 14.5.

בן-יהודה 95, טל' 03-5240323. ב'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-10:00.

• גורדון 2

ארז אהרון, " חוט העירוב: ציורים, 2015-2016". עד 14.5.

נתן החכם 4, תל-אביב, טל' 03-5290011. ב'-ד', 14:00-11:00, ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-10:00.

• גלריה ג'ינא לאמנות נאיבית

"תזמורת של צבעים: האמנים הנאיביים מברזיל ומארגנטינה". עד 27.5.

דיזנגוף 255, תל-אביב, טל' 03-5444150. ב'-ה', 21:00-12:00, ו', 14:00-10:00.

• גלריה חזי כהן

הלל רומן, "יבול". רישומים; מתיו צ'יימברס, תערוכת יחיד. ציור. עד 14.5.

וולפסון 54, תל-אביב, טל' 03-6398788. ב'-ה', 19:00-10:30, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.

• גלריה ליאונרדו

ענבל דינור-זאבי, "במבט ישיר". ציור. עד 9.5.

בית הקיבוצים, ליאונרדו דה-וינצ'י 13, קומה 2-, תל-אביב, טל' 054-6747446. א'-ה', 20:00-08:00, ו', 13:00-08:00.

• גלריה צדיק

דן בירנבוים, "שויתי". ציור נוף. עד 7.5.

שמעון הצדיק 16, יפו, טל' 054-5956981. ב'-ה', 17:00-11:00, ו', 14:00-11:00.

• גלריה רוזנבך

אלון קדם, "טאצ' מי". שתי סדרות ציור. עד 15.5.

דוד המלך 16 פינת הס, ירושלים, טל' 050-7516091. א'-ה', 19:00-11:00, ו', 13:00-10:00 או בתיאום מראש.

• גלריית משונע

"על קידוש הגוף" הגוף כיסוד פוליטי. עד 15.5.

הרצל 112, תל-אביב. ג'-ה', 22:00-18:00, ו'-שבת, 15:00-11:00.

• דביר

אריאל שלזינגר, "11 Hours Forward"; פבל וולברג, "Tropical Garten". עד 7.5.

ראשית-חוכמה 14, תל-אביב. ג'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 13:00-10:00.

• הקיבוץ

תכלת רם, "בת בית". מיצב. עד 7.5.

דב הוז 25, תל-אביב, טל' 03-5232533. ב'-ה', 15:00-11:00, 18:00-16:00; ו', 14:00-11:00.

• טובה אוסמן

אורלי דרובל, דב דרובל, ענבל דרובל, "טריטוריה". צילום, טכניקה מעורבת; משה וולך, מיצב חלון. עד 4.5.

בן-יהודה 100, תל-אביב, טל' 03-5227687. ג'-ה', 13:00-11:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-11:00.

• יאיר

אוזיאש הופשטטר, ירמי עדני ואסף רהט, תערוכה העוסקת במהות האדם וקיומו. עד 22.4.

אבן-גבירול 6, תל-אביב, טל' 03-6956927. ב'-ה', 19:00-12:00, ו', 14:00-11:00.

• נגא

יוסף קריספל, "Make Up". עד 4.6.

אחד-העם 60, תל-אביב, טל' 03-5660123. ב'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.

• נ&נ אמן (נלי אמן)

"סמלים למכירה". ערעור על מקומו של הסמל בחברה. עד 27.5.

גורדון 21, תל-אביב, טל' 03-5232003. ב'-ה', 14:00-11:00, 19:00-17:00; ו', 14:00-11:00, שבת, 13:0-11:00.

• עינגע גלריה

שי אזולאי, "DOS". ציור. עד 21.5.

בר-יוחאי 7, תל-אביב, טל' 03-5181812. ג'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.

• פינברג פרוג'קטס

הילה בן-ארי, "פונמה". מיצב. עד 21.5.

שביל-המפעל 3, בניין 5, קומה 2, טל' 077-3452115. ד'-ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00 או בתיאום מראש.

• רוזנפלד

זמיר שץ, "דריפט". ציור; בחלל הפרויקטים: נוי פורר, "סטטיקה". מיצב פיסולי קינטי. עד 4.6.

שביל-המפעל 1, בניין 6, קומה 1, תל-אביב, טל' 03-5229044. ג'-ה', 19:00-12:00, ו', 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.

• רוטשילד אמנות

עידו מרקוס, "גליץ'". ציור. ללא מועד סיום.

יהודה לוי 48, תל-אביב, טל' 052-8729490. ב'-ה', 18:30-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.

• שלוש

מלני דניאל, "קדחת בקתה". עבודות על נייר, וידיאו ומיצב. ללא מועד סיום.

מזא"ה 7, תל-אביב, טל' 03-6200068. ב'-ה', 19:00-11:00; ו', 14:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.

• Contemporary by Golconda

רוני טהרלב, "בתולות וחוחיות". ציור; איתן בוגנים, "האריסטוקרטית". רישומים. עד 30.4.

הרצל 117, תל-אביב, טל' 03-6822777. ב'-ה', 19:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.

• Tempo Rubato

נדיה חוסיין, "אינטרים". עד 30.4.

סגולה 9, תל-אביב, טל' 2150302־072. ג'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.

• Raw Art

יערה צח, "לאור יום". עד 23.4.

שביל-המרץ 3, בניין 8, קומה 4, תל-אביב, טל' 03-6832559. ג'-ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. סגור ב-22.4, 29.4.

***

חללי תצוגה

• אטליה code2hope

עפר שרנקה-אלוני, "מרד גטו ורשה, הסיפור האנושי ולא הפוליטי". ספר, ציור וקולנוע. ללא מועד סיום.

בוסתנאי 22, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 052-8576401. א'-ו', 18:00-10:00, שבת, 11:00-18:00.

• אטליה שמי

אפרת קליפשטיין, "לא מאוחר מדי". אמנות רב-מדיומלית. עד 18.6.

כברי, טל' 04-9952709. ב'-ה', שבת, 15:00-11:00 או בתיאום מראש בטל' 052-8840215.

• ארטפורט

"נקודת מגוז". דרכי הבנייה של נרטיבים לאומיים. עד 21.5.

דרך בן-צבי 55, תל-אביב, טל' 03-5182599. ה', 20:00-12:00, ו'-שבת, 16:00-11:00, או בתיאום מראש.

• בית אוסף קופפרמן

"מונוכרום". עד 31.5; משה קופפרמן, עבודות. תערוכת קבע.

קיבוץ לוחמי הגטאות, טל' 054-4993851. ו'-שבת, 15:00-10:00 או בתיאום מראש.

• בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית

"פועל יוצא, ייצור קרמי מקומי היום". עד 4.6.

העמל 17, תל-אביב, טל' 03-5182257. ב'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. שעות פתיחה בחג: ב'-ד', 25.4-23.4, 19:00-11:00, ה', 26.4, שבת, 28.4 14:00-11:00.

• בית האמנים אשדוד

"שבת אחים". תערוכה המתמקדת בכיסא. עד 15.5.

יאיר 2, אשדוד. טל' 08-9221883. א'-ה', 17:00-07:30.

• בית האמנים ירושלים

"בין-סינפסות". דיאלוג במרחבי מדעי המוח והאמנות; מארק ינאי, "נוכח". ציור. דיוקנאות עצים ואנשים; עידו גורדון, "שתי נשמות מסריחות". מיצב. עד 30.4.

שמואל הנגיד 12, ירושלים, טל' 02-6253653. א'-ה', 13:00-10:00, 19:00-16:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.

• בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי (תל-אביב)

"כל הנותר". תערוכה קבוצתית; איוי פוליג ועמוס בידרמן, "פוליג ובידרמן"; דב אור-נר ואביבית בלס, "Favourite Works of Art"; ד"ר דורית קידר, "ספר הסובלנות"; רויטל לסיק, "אשתי"; אודליה אלחנני, "הסוד שבניחוח"; שרון גרשמן, "מי לא משוגע"; יגאל פולקמן, "מודלים". עד 23.4.

אלחריזי 9, תל-אביב, טל' 03-5246685. ב'-ה', 13:00-10:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.

• בית האמנים ע"ש שאגאל (חיפה)

אביבה שמר, "אדוםכתום". עד 25.4.

שדרות הציונות 24, חיפה. ב'-ג', ה', 16:00-10:00, ד', 13:00-10:00, 19:00-16:00, ו'-שבת, 13:00-10:00.

• גבעון פורום לאמנות

"מי מרוצה וחי?". תערוכה קבוצתית. ללא מועד סיום.

אלרואי 3 פינת שלוש 22, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 03-9490999. ו'-שבת, 15:00-11:00.

• גלריה 10

דביר כהן קידר, רויטל לסיק, עדי עוז-ארי, "הלא מוכר, השונה והמוזר". עד 26.6.

בית מיכל, הגר"א 10, רחובות, טל' 08-9467998. א', ג', ה', 19:00-16:00, ב', ד', 12:00-09:00, ד', 22:00-17:00.

• גלריה בזל

צבי טולקובסקי, "ראשית דעת". עד 29.4.

רח' השל"ה 1, תל-אביב, 03-6024957. א'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00.

• גלריה בית דרור

שוקא שפירא, עבודות חדשות. ציור. עד 30.4.

קיבוץ עינת, טל' 052-3952222. ו'-שבת, 13:00-11:00 או בתיאום מראש.

• גלריה בסיס

"הפרדת צבעים". עד 22.4.

המדע 14, הרצליה פיתוח. ג'-ד', 18:00-12:00, ה', 20:00-12:00, ו', 14:00-10:00 (סגור בערבי חג).

• גלריה דואק

אסתר כהן, "פיליגרן ומיני בשמים". עד 15.5.

מרכז הכנסים ע"ש אדנאואר, משכנות-שאננים, ימין-משה, ירושלים, טל' 02-6292200. כל השבוע 20:00-10:00.

• גלריה חנקין

מזל כרמן, "רקמות פעורות". עבודות מנייר שעווה. עד 14.5.

חנקין 109, חולון. א'-ה', 12:30-10:00, 19:00-16:00, ו', 12:00-10:00, שבת, 14:00-10:00.

• גלריה טל

"התחדשות". אמני כפר-ורדים. עד 25.6.

חצב 74, כפר-ורדים, טל' 054-7542699. ג', 19:00-17:00, שבת וחג, 14:00-11:00 ובתיאום מראש.

• גלריה טרומפלדור

"המגדירים". מגדירי החי והצומח בראי האמנות העכשווית בישראל. התערוכה מוצגת גם באוניברסיטת בן-גוריון. עד 9.6.

טרומפלדור 19, העיר העתיקה באר-שבע, טל' 08-6247706. ד'-ה', 17:00-10:00, ו', 13:00-09:00.

• גלריה לאמנות ישראלית, טבעון

אוריאל מירון, הילה בן-ארי, מאיה אטון, "נטה צפון על תוהו"; באכסדרה: נוגה יודקוביק-עציוני, "חצי עיגול שלם". עד 14.5.

מרכז ההנצחה, רחוב המגדל 2, קריית-טבעון, טל' 04-9835506. א'-ה', 13:00-08:00, 19:00-16:00, ו', 12:00-08:00 (בתיאום מראש), שבת, 13:00-11:00.

• גלריה משרד בתל-אביב

קרני נס, "פשר הזכרונות". עד 28.4.

זמנהוף 6, תל-אביב, טל' 03-5254191. ב'-ה', 18:00-11:00; ו', 14:00-11:00.

• גלריית החווה

"נרקוד". עיצוב תלבושות מחול. עד 21.5.

הנחושת פינת המלאכה, אזור התעשייה חולון, טל' 03-5596590. ב', 16:00-13:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.

• גלריית עין-הוד

איילת שפר, "זיכרונות בצבע". ציור. פתיחה: שבת, 23.4, 12:00. עד 18.5; "עגל הזהב". תערוכה קבוצתית. עד 25.6.

עין-הוד, טל' 04-9842548. א', ג'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-11:00.

• גלריית לוחמי הגטאות

רנה קמחי, "פני פנים". עבודות בחומר קרמי. עד 14.5.

קיבוץ לוחמי-הגטאות, טל' 054-4993737. ו', 14:00-19:00, שבת, 15:00-10:00 או בתיאום טלפוני.

גםגלריה

שירלי גולדשטיין, ציורים. עד 23.4.

מאפו 27, תל-אביב, טל' 03-5229250. ב', 20:00-17:00, ה', 21:30-19:30, שבת, 14:00-12:00.

• הגלריה במכללת אורנים

דרורה דומיני, "הרוח בפיגומים". מיצב. עד 8.5; במרכז קשר עין: "גלגולו של חפץ". עד 30.12.

מכללת אורנים, קריית-טבעון, טל' 04-9838751. א'-ה', 17:00-08:00, שבת, 14:00-11:00.

• הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר

"אנשים". עבודות מאוסף יגאל אהובי. עד 6.5.

אוניברסיטת תל-אביב, טל' 03-6408860. א'-ד', 19:00-11:00, ה', 21:00-11:00, ו', 14:00-10:00.

• הגלריה העירונית הרצליה, בית האמנים

"חופש". תערוכה קבוצתית. עד 28.4.

בן-גוריון 7, הרצליה, טל' 09-9589986. א', ג'-ה', 13:00-10:00, 19:00-13:00, ו', 13:00-10:00.

• הגלריה העירונית כפר-סבא

אברהם אילת, "מלא כלום לייתכן". קולאז' ואסמבלאז'. עד 30.6.

גאולה 12, כפר-סבא, טל' 09-7649303. א'-ה', 20:00-09:00, ו', 12:00-09:00.

• הגלריה לאמנות אום-אלפחם

"זהות האמן הפלסטיני". תרבות, מודרנה וגלובליזציה. עד 19.11.

אום-אלפחם, טל' 04-6315257. א'-ה', שבת, 16:00-09:00.

• הגלריה העירונית לאמנות, רחובות

עודד בן-חפר, ערן גילת, "סיפורי בדים". עד 24.4.

יעקב 32, רחובות, טל' 08-9390390. א'-ה', 13:00-09:00, א', ג', 18:00-16:00, יום ו', 12:00-09:00.

• הגלריה השיתופית בכברי

שהד זועבי, "בת הנחל". רישומים בטבק ופסלי זכוכית קטנים. עד 14.5.

כברי, טל' 04-9952252. ה', 18:30-15:30, ו', 14:00-11:00, שבת וחג, 15:00-11:00.

• הגלריה לאמנות רמות-מנשה

סימה לוין, "פואטיקה". מיצב רישומי. עד 30.4.

רמות-מנשה, טל' 052-3864955, 052-6261069. שבת, 13:00-11:00.

• הגלריה ע"ש אפטר

לארי אברמסון, "מרגל". ציור. עד 19.5.

בן-גוריון 15, מעלות, טל' 04-9977150. א'-ב', ד', 13:00-10:00, 19:00-16:00, ג', ה', 15:00-10:00, שבת, 13:00-11:00.

• הגלריה ע"ש מורל דרפלר, ויצו חיפה

"זהות וזיכרון". במסגרת הסדנה לאוצרות במחלקה למדיה, צילום וקולנוע. עד 5.5.

הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה, טל' 04-8562540. א'-ה', 17:00-08:00.

• החנות

פולינה טייף ושנון גרדן-סמית, "Everything Must Go". פרויקט צילומי. עד 12.5.

העלייה 31, טל' 5341223־052. כל השבוע 24 שעות (התצוגה בחלון הראווה).

• הירקון 19 (המדרשה)

אביגיל הופקינס, "שני צעדים". פיסול; ליאור ווטרמן, "התנצלות". עבודת סאונד; שגיא אזולאי, ציורים. עד 14.5.

הירקון 19, תל-אביב, טל' 03-6203129. א'-ה', 20:00-13:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.

• הלובי

טל יזרעאל, "היכל הכלים". מדיה מעורבת/וידיאו/פיסול/מיצב. עד 20.5.

ארלוזורוב 6, תל-אביב, טל' 054-5482482. ו'-שבת, 14:00-11:00 או בתיאום מראש.

• המכון הטכנולוגי חולון HIT

"Say Street". תערוכה בינלאומית של צילום. עד 19.5.

גולומב 52, חולון, טל' 03-5026666‏. א'-ה', 20:00-09:00, ו', 13:00-09:00.

• המרכז לאמנות עכשווית

קאו פיי (Cao Fei), "אובך וערפל". וידיאו; יעל אפרתי, "עין הים". בין פיסול לצילום. עד 14.5.

קלישר 5 פינת צדוק הכהן 2, תל-אביב, טל' 03-5106111. ב'-ה', 19:00-14:00, ו'-שבת, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים.

• המשכן לאמנות בית מאירוב

דליה עשת, "שמה פס". פרויקט אמנות ועיצוב אישי. עד 30.4.

הרצפלד 31, חולון, טל' 03-6516851. ג'-ה', 20:00-17:00; ו'-שבת, 13:00-10:00.

• הסדנה ברמת-אליהו

"איקס X". בעקבות מחאת יוצאי אתיופיה. ללא מועד סיום.

שאול המלך 5, ראשון לציון. ב'-ג', 14:00-10:00, ד'-ה', 14:00-10:00, 19:30-17:30, ו', 14:30-11:30.

• זהזהזה

"עדין בבנייה. וינשטין ועדיה אדריכלים". עד 22.4.

מבנה 21, נמל תל-אביב, טל' 03-5444261. ב'-ה', 18:00-12:00, ו', 15:00-10:00, שבת, 19:00-12:00.

• חנינא

ורד אהרונוביץ, "ליל הסדר". פיסול. עד 7.5.

שביל-המפעל 3, קומה 1, קריית-המלאכה, תל-אביב. ג'-ה', 19:00-16:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.

• מוסררה, הגלריה החברתית

דן גלשר, "החדר האחרון". תצלומים. עד 5.5.

שבטי ישראל 22 (בית קנדה, קומה ג'), ירושלים. א'-ה', 17:00-10:00.

• מוסררה, הגלריה החדשה

"אי סדר הדברים". היחס בין תצלומים, הקשרם והצגתם. עד 10.5.

הע"ח 9, מוסררה, ירושלים. א'-ה', 17:00-10:00.

• מוסררה, הגלריה ע"ש דרפלר

"זהב שחור לבן". זהות-מזרחיות-שורשים-ממסד. עד 10.5.

הע"ח 9, מוסררה, ירושלים. א'-ה', 17:00-10:00.

• מינוס אחת

"Space Time". וידיאו ומיצב מאוסף "הארץ". ללא מועד סיום.

שוקן 18, תל-אביב, טל' 03-5121732. ו', 14:00-11:00 או בתיאום מראש. הגלריה סגורה בתאריכים 22.4, 29.4.

• מרכז גוטסמן לתחריט

עפר ללוש, חיתוכי עץ ופיסול בעץ. ללא מועד סיום.

קיבוץ כברי, טל' 04-9952713. א'-ה', 16:00-07:30 (מומלץ לתאם), שבת וחג, 15:00-10:30 או בתיאום מראש.

• סדנאות האמנים

חיה רוקין/עדן בנט, עבודות והצבה; לי נבו, "מועדון הלהבות". מיצב. עד 21.5.

קלישר 5, תל-אביב, טל' 03-6830505. ג'-ה', 19:00-15:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. הגלריה סגורה ב-23.4–22.4.

• סדנאות האמנים ירושלים

יעקב ישראל, "המסע בעקבות האיש על החמור הלבן". פרויקט צילומי. עד 1.7.

האומן 26, קומה 4, אזור תעשייה תלפיות, ירושלים, טל' 02-6797508. ב', ד', 16:00-10:00, ה', 20:00-12:00, ו', 14:00-10:00 או בתיאום מראש.

• פלורנטין 45

"מרחקים מתקרבים". תערוכה קבוצתית. עד 28.5.

פלורנטין 45 פינת השוק, תל-אביב, טל' 050-2763249. ב'-ה', 13:00-11:00, 18:00-16:00, ו'-שבת, 13:00-11:00.

• פריסקופ

"מאבדים את לוס, קישוט בעיצוב עכשווי". דקורציה בעיצוב עכשווי. עד 28.5.

בן-יהודה 176, תל-אביב, טל' 03-5226815. ב'-ה', 20:00-17:00, שבת, 13:00-11:00.

• קו 16

איתן בוגנים, "המזרחית". מיצב וידיאו רב ערוצי. ללא מועד סיום.

מרכז קהילתי נווה-אליעזר, שדרות ששת הימים 6, תל-אביב, טל' 03-7300360. ג', 13:00-10:00, ד'-ה', 20:00-17:00.

***

מוזיאונים לאמנות

• בית העיר

"בקרוב אגיע רחוק", תערוכה להשקת הספר "האיש ההולך". עד 1.6.

ביאליק 27, תל-אביב, טל' 03-7240311. ב'-ה', 17:00-09:00, ו', 14:00-10:00. כניסה: 20 שקל.

• בית ראובן

ציורי ראובן מאוסף המוזיאון. תצוגת קבע; תצוגה ביוגרפית, סדנת האמן, סרט דוקומנטרי.

ביאליק 14, טל' 03-5255961. ב', ד'-ו', 15:00-10:00; ג', 20:00-10:00; שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל, כניסה חופשית לילדים.

• ביתן הלנה רובינשטיין

סגור עד 26.5.

שדרות תרס"ט 6, תל-אביב, טל' 03-5287146. ב', ד', שבת, 16:00-10:00; ג', ה', 22:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים.

• המוזיאון הגיאולוגי

איתמר בגליקטר, "נוזל שחור". מיצב בהשראת דליפת הנפט בשמורת עברונה. עד 14.7.

הפלמ"ח 12, רמת השרון, טל' 03-5497185. א'-ה', 13:00-08:30, ד', 18:00-16:00.

• המוזיאון הימי הלאומי

מיכה בר־עם, "חוף". צילום; "כלי חרס מעוטרים מיוון ומדרום איטליה". עד 23.4.

דרך אלנבי 198, חיפה, טל' 04-8536622. א'-ה', שבת, 16:00-10:00, ו', 13:00-10:00. כניסה: 30-10 שקל.

• המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס

פרידל שטרן, "עלי תאנה"; "בקיצור ישראלית". 3 דורות של יוצרות קומיקס; תערוכת המיטב של התחרות ע"ש פרידל שטרן; איה גורדו-נוי, "איורים מפטפטים". השפעת הקומיקס על קולאז'. עד 27.8;"פצעי בגרות". קומיקס בעברית 1995-1975; "קריקטוריסט פובליציסט עברי"; "מה, למה, איפה ואיך". תצוגות קבע.

ויצמן 61, חולון, טל' 03-6521849. ב', ד', ו', 13:00-10:00, ג', ה', 20:00-17:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 15 שקל.

• המוזיאון הפתוח בעומר

ז'אן דוד, "עבודות על ניר". עד 30.4.

עומר, טל' 08-9908121/5. ב'-ה', 16:00-09:00כניסה: 20-10 שקל, כניסה חופשית לחיילים.

• המוזיאון הפתוח בתפן

עפרה צימבליסטה, "המופע הגדול". פיסול, ציור, תבליטים. התערוכה בליווי ספר. עד מרץ 2017; ארדין הלטר, "ציורים-הדפסים". עבודות ציור והדפס. עד 5.5.

תפן, טל' 04-9109600. ב'-ה', 16:00-09:00, שבת, 16:00-10:00. כניסה: 35-25 שקל.

• המוזיאון הפתוח לצילום

עבודות בוגרי קורס צילום מתקדמים. עד 9.5; "שדות הצבע". עד מרץ; דוד עדיקא, "אור אחרון". עד יוני 2016.

גן התעשייה תל חי, טל' 04-6816702. ב'-ה', 16:00-08:00; שבת וחג, 16:00-10:00. כניסה: 22-13 שקל, כניסה חופשית לחיילים.

• המוזיאון לאדריכלות ע"ש מוניו גיתאי וינרויב

"דיור ציבורי". הרלוונטיות של דיור ציבורי דרך פרויקטים היסטוריים ועכשוויים. עד 21.8.

שדרות הנשיא 135, חיפה. ד'-ה', 13:00-10:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל.

• המוזיאון לאמנות האסלאם

תערוכות קבע: אמנות האסלאם, שעונים עתיקים.

הפלמ"ח 2, ירושלים, טל' 02-5661291. ב'-ד', 15:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.

• המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן

יעל אורן-סופר, "צביונת". ציורים גזורים ומודבקים ומיצבי קרמיקה. עד 28.4; "בית מדרש לאמנות, תערוכת בוגרים". ללא מועד סיום; יוג'ין למאי, "בין זהויות: טראומה ומוסר". עד 24.5; רוני סומק, "שריטה במרפק השירה". ציור; עבודות מאוסף המוזיאון, עבודות של אוזיאש הופשטטר וליאון אנגלסברג. ללא מועד סיום.

דרך אבא הלל סילבר 146, רמת-גן, טל' 03-7521876. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-09:00; שבת, 15:00-09:00. כניסה: 20 שקל.

• המוזיאון לאמנות רוסית ע"ש צטלין

יבגני שישקו/איליה הרשברג, "תצלומים כטקסטים של הזמן הסובייטי". עד 4.6.

חיבת-ציון 18, רמת-גן, טל' 03-6188243. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-10:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל.

• המוזיאון לתרבות פלשתים

"דרך כלה, מתנות נדוניה, אירוסין וחתונה". עד אוקטובר.

השייטים 13, אשדוד, טל' 08-8543092. א', ג'-ה', 16:00-09:00, ב', 20:0-09:00, ו'-שבת, 13:30-10:30; שעות הפתיחה בחג: א'-ד 21:00-09:00, ה', 13:30-10:30. כניסה: 30-25 שקל למבוגר.

• מוז"א, מוזיאון ארץ ישראל

"טבע עולמי, טבע מקומי 3". צילומי טבע. עד 31.8; רולנד פישר, "דיון ישראלי קבוצתי". מיצב ווידיאו. ללא מועד סיום; "בר-כוכבא, זיכרון היסטורי ומיתוס הגבורה". עד 18.6; "טקסים שצילמתי". ללא מועד סיום; יוסי גיורא, "פריפריה במרחק נגיעה". צילום. עד 30.4; "דבש מלכים". ארכיאולוגיה. עד 31.10.

חיים לבנון 2, רמת-אביב, תל-אביב, טל' 03-6415244. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 20:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-10:00. כניסה: 52-26 שקל, כניסה חופשית עד גיל 18 (כניסה לפלנטריום בתוספת תשלום).

• מוזיאון ארצות המקרא

משה צברי, "רטרוספקטיבה". עד 1.5; "על נהרות בבל". עד 15.5.

סטפן וייז 21, ירושלים, טל' 02-5611066. א'-ג', ה', 17:30-09:30, ד', 21:30-09:30, ו'-שבת, 14:00-10:00. כניסה: 40-20 שקל (כניסה חופשית לילדים בשבת ובימי ד' אחר הצהריים).

• מוזיאון אשדוד לאמנות

"מרחק נגיעה". ציור, צילום, וידיאו, פיסול; לנה גומון, "ריצה בכיוון הנגדי". צילום; טליה ישראלי, "מולדת 1 ב'". ציור. עד 14.5.

דרך-ארץ 8, אשדוד, טל' 08-8545180/1. ג', ד'-ה', 16:00-10:00, ב', 20:00-10:00, ו'-שבת, 13:30-10:30.

• מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן

נתן טל, "אסיף". מגוון טכניקות; שלומית לביא, "אנשים אחים". ציור. עד 30.7.

קיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, טל' 04-6757737. ב'-ה', 15:00-10:00, ו' וערבי חג, 13:00-10:00, שבת וחג, 14:00-10:00.

• מוזיאון בר-דוד לאמנות ויודאיקה

"מתחת לעור". עד 30.4; "פופ ארט-ציור של צעצוע". בעקבות אנדי וורהול. עד נובמבר; רחל רבינוביץ, "מרמתוק". עד מרץ; גן פסלים של יגאל תומרקין. תערוכת קבע; אוסף היודאיקה. תערוכת קבע.

קיבוץ ברעם, טל' 04-6988295. א'-ה', 16:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל.

• מוזיאון הכט

תערוכות קבע: ציור צרפתי, אמנות יהודית (אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20), ארכיאולוגיה.

אוניברסיטת חיפה, שדרות אבא חושי 199, חיפה, טל' 04-8240308. א'-ב', ד'-ה', 16:00-10:00, ג', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 14:00-10:00. כניסה חופשית.

• מוזיאון הנגב לאמנות

פבל וולברג, "רודינה מאט/מולדת". צילום. עד 30.4.

העצמאות 60, באר-שבע, טל' 08-6993535. ב'-ג', ה', 16:00-10:00, ד', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.

• מוזיאון הרמן שטרוק

פנחס כהן-גן ודורון פישביין, "נוסחת הקיום האנושית". בעקבות שאלת הרציונליות המדעית של האמנות; "אונורה דומייה: בין פאתוס רומנטי לביקורת חברתית". יצירות של הקריקטוריסט הפוליטי-חברתי. עד 5.8.

ארלוזורוב 23, חיפה, טל' 04-6359962. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 21:00-10:00, ו', 13:00-10:00.

• מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

רן סלוין, "עולם 5". מיצבי וידיאו-סאונד-אור; אמיר נוה, "עד אפס מקום". ציורים גדולי ממדים; טליה לינק, "Talialink.com". סרטוני הדרכה; לי אורפז, "ההווה מתמשך". וידיאו וצילום; יוליאן רוזפלדט, "Asylum". סרט; אורית בן-שטרית, "ONOMONO". הקרנת וידיאו; "מחברות פתוחות". הצצה למחברות רישום של 12 אמנים ואמניות; "זמן אמת, Makers". עד 30.4.

הבנים 4, הרצליה, טל' 09-9551011. ב', ד', ו'-שבת, 14:00-10:00; ג', ה', 20:00-16:00. כניסה: 20 שקל.

• מוזיאון העיצוב חולון

חיימה חיון, "פאנטסטיקו". מיצבי עיצוב. עד 30.4.

פנחס אילון 8, חולון. טל' 2151500־073. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 18:00-10:00; ו', 14:00-10:00; שבת, 18:00-10:00. כניסה: 35 שקל.

• מוזיאון העיר חיפה

"אדריכלות ערבית: חיפה". דפוסים וצורות בנייה בסוף המאה ה-19. עד 14.5.

שדרות בן-גוריון 11, המושבה הגרמנית, חיפה, טל' 04-9115888. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-16:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00.

• מוזיאון חיפה לאמנות

"מאנדי וורהול ועד היום: התרבות, הצבע, הגוף". מקבץ תערוכות על היעדר האותנטיות בעידן הטכנולוגי. עד 1.5; במרכז האמנויות: "מטרופוליס/החוויה העירונית". לכל המשפחה. העיר כגוף מורכב. ללא מועד סיום.

שבתאי לוי 26, חיפה, טל' 04-9115991. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 21:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל; מרכז האמנויות: שבתאי לוי 24. ה', 17:00-10:00, שבת, 14:00-10:00. כניסה: 20 שקל למבוגר, 25 שקל לילד כולל סדנה.

• מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית

"נישיאורה-יאקי". קרמיקת נישיאורה; קיהאצ'ירו נישיאורה, "מוזיקה דוממת. קליגרפיה; "גרפיקה בהדפס יפני מודרני"; "פומיזוקאי". סרט אנימציה. עד 29.5.

שדרות הנשיא 89, חיפה, טל' 04-8383554. א'-ה', 16:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל.

• מוזיאון ינקו-דאדא

"תגידי, זה אמנות?". עד 16.6.

כפר האמנים עין-הוד, טל' 04-9842350. א'-ה', 15:00-10:00, ו' וערבי חג, 14:00-10:00, שבת וחג, 15:30-10:00. כניסה: 24-12 שקל.

• מוזיאון ישראל

"מרחק של יום". עד 19.11; אפרת נתן, "סיד וזפת". שחזור המיצב "עבודה על הגג". עד 19.11; "יציאת מצרים השנייה". ללא מועד סיום; "בצאת ישראל". איורים בכתבי יד עבריים. ללא מועד סיום; "פרעה בכנען: הסיפור שלא סופר". עד 25.10; "קסם הספינקס". מצרים העתיקה באמנות אירופה. עד 1.12; ז'ורז' אדאגבו, "אפריקה בירושלים". מיצב. עד 18.6; חגית לאלו, עבודות. ציור. עד 14.5; "הדריאנוס: שובו של הקיסר". פיסול. עד 25.6; פיטר יעקב מלץ, "יום בא ויום הולך". עבודת קיר מפוסלת. ללא מועד סיום; "לילה יורד על ברלין". יצירות מופת מהגלריה הלאומית בברלין 1905–1945. עד 7.6; "דפוסים משתנים". מלאכת העיצוב של משה שפיצר, פרנציסקה ברוך והנרי פרידלנדר. עד 7.6; "סלון צרפתי". עד 2.5; "ויהי ננו, התנ"ך הזעיר בעולם". עד 31.12; "Dailydoodlegram". מהאינסטגרם למוזיאון ובחזרה. עד 15.6; "אמנות ישראלית". תערוכת קבע.

שדרות רופין 11, ירושלים, טל' 02-6708811. א'-ב', ד'-ה', 17:00-10:00, ג', 21:00-16:00, ו' וערבי חג, 14:00-10:00, שבת, 17:00-10:00. כניסה: 54-27 שקל.

• מוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח

"מאיזניק לירושלים: קרמיקה במפגש בין-תרבותי". עד ספטמבר.

העצמאות 60, באר-שבע, טל' 08-6993535. ב', ג', ה', 16:00-10:00, ד', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.

• מוזיאון מאנה כץ

"מוטיב חוזר". כלי קודש ואמנות עכשווית. עד 24.9.

שדרות יפה-נוף 89, חיפה, טל' 04-9119372. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 16:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל.

• מוזיאון משה שק

יצירות של משה שק. ללא מועד סיום.

קיבוץ בית-ניר. כל השבוע 17:00-11:00, יש לתאם מראש בטל' 054-6874701 או 08-6874368.

• מוזיאון נחום גוטמן לאמנות

"'דבר לילדים', לגדל קורא חושב". תערוכה לכל המשפחה. ללא מועד סיום.

רוקח 21, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 03-5161970. ב'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 24-12 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18).

• מוזיאון פתח-תקווה לאמנות

"מדהים! מהמם! מופלא!". מדע דמיוני כז'אנר ספרותי, אמנותי וקולנועי; רוני וייס, "ימי ביניים". שיבוש עבודות ממרתפי האוסף באמצעות תעתועי ראייה, שעתוקים ועוד. עד 20.8.

ארלוזורוב 30, פתח-תקווה, טל' 03-9286300. ב', ד', ו'-שבת, 14:00-10:00; ג', ה', 20:00-16:00. כניסה: 20 שקל, בשבת חינם.

• מוזיאון תל-אביב לאמנות

מאיה ז"ק, "אור נגדי". וידיאו, מיצב פיסולי, דימויים יצירי מחשב ורישומים. עד 20.8; יסקי ושות', "אדריכלות ישראלית על־פי אברהם יסקי". עד 27.8; אלמגרין ודראגסט, "מבנים נטולי כוח". פסלים והצבה. עד 27.8; "דרומית לסהרה: אורבניזם מואץ באפריקה". עד 27.8; מרסל אודנבך, "פנים־חוץ". עד 16.7; "סיפור רוסי". דיוקנאות בציורי ילידי רוסיה וברית המועצות. עד 5.6; בועז אהרונוביץ', "נקודה כחולה חיוורת". חקר פעולת הצילום. עד 28.5; רועי רוזן, "תערוכה קבוצתית". מגוון מדיות. עד 30.4; "בשיחה 2". מבחר יצירות עכשוויות. ללא מועד סיום; בן-הגרי, "רצונו של קדר. מיצב וידיאו. עד 2.7; תצוגת אוסף סוזן ואנטון רולנד-רוזנברג. ללא מועד סיום; "אני והסלפי שלי". תערוכה לכל המשפחה. ללא מועד סיום.

שדרות שאול המלך 27, תל-אביב, טל' 03-6077020. ב', ד', שבת, 18:00-10:00; ג', ה', 21:00-10:00; ו', 14:00-10:00. כניסה: 50-25 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18).

• משכן לאמנות עין-חרוד

"אופק חדש לאופקים חדשים". עד 30.8; יצחק דנציגר, "מקום קדוש". עד 30.8; הסטודיו לזכרו של דודו גבע. תערוכת קבע.

עין-חרוד מאוחד, טל' 04-6485701. א'-ה', 16:30-09:00, ו' וערבי חג, 13:30-09:00, שבת וחג, 16:30-10:00. כניסה: 30-15 שקל.

• Amoca, המוזיאון הערבי לאמנות עכשווית

"Hiwar, חיוואר". שיח חזותי ותוכני. ללא מועד סיום.

דוחא 100, סחנין, טל' 04-8235789. א'-ה', 16:00-10:00.

הפוסט המדריך, 21–27 באפריל 2016 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

המפגש המקצועי הראשון שלי עם זאהה חדיד היה בחדר הישיבות של משרדה בלונדון, בשלב השני של ראיונות לבחירת ארכיטקט בכיר. היא היתה שקטה מאוד בשעה שהארכיטקט שאיתו הייתי צריך להתחיל לעבוד תיאר את התפקיד הנדרש ואת הניסיון שרכשתי בעבודתי בצרפת. זאהה לא הגיבה גם כשהוזכר הרקע הישראלי שלי ולא רמזה דבר על הרקע המזרחי המשותף שלנו (היא עצמה ילידת עיראק). הניסיון המעשי שצברתי במשרדם של ריצ'רד רוג'ר ונורמן פוסטר היה חשוב בעיניה, ובעיקר העובדה שהדגשתי בראיון את נסיוני בניהול פרויקטים מהתחלה ועד לגמר. היא ציינה שבצד העזרה לפרויקט בצרפת, שניהל הארכיטקט שהציג אותי בישיבה, עיקר תפקידי יהיה להוביל את הסיבוב השני של התחרות על מרכז המוזיקה והמשרדים של ה-BBC בלונדון. זאת, לאחר שהסיבוב הראשון נגמר ללא הכרעה והנהלת ה-BBC דרשה שהסיבוב השני יהיה בדרגת פיתוח גבוהה יותר.

ניכר היה שזכייה בפרויקט מרכזי בלונדון ובנייתו חשובות לה ביותר. עד אז לא הצליחה לבנות אף פרויקט ציבורי בעל חשיבות, וקליינטים רבים, כמו גם אישים בחוגי ענף הבנייה, סברו שזאהה טובה לתחרויות, אבל לא לחלק המעשי של הקמת פרויקט. הכישלון בהקמת בית-האופרה של מפרץ קרדיף בוויילס, שנחשב ובצדק לאחד הפרויקטים הבולטים ביותר במכלול יצירתה, העיב על יכולתה המעשית כמו העטלפים ברישומו המפורסם של גויה. בתום הישיבה התבשרתי שאני יכול להתחיל את העבודה ביום שני הקרוב.

זאהה חדיד – הדמיה של מוזיאון 1000 במיאמי (בבנייה)

מפגשי העבודה עם זאהה ושותפה פטריק שומאכר התנהלו בקומה השנייה, שבה זאהה עבדה. הופתעתי מהתפרצויותיה בישיבות והתקשיתי לשאת אותן, על אף שמעולם לא הופנו אלי אישית. ביקורת לא הפריעה לי, אבל הצעקות במשרד בנוכחות שותפהּ וארכיטקטים בכירים, ולעתים אף עליהם, גרמו לי אי-נוחות עמוקה. אחרי כל התפרצות שאלתי את עצמי איך אגיב אם אהיה אני מטרת הצעקות. היה לי ברור שאגיב, חרף הסיכון שבזה ועל אף שידעתי שאחרי כל מקרה כזה נהגה זאהה לחזור עם עוגה לצוות שהיה קורבן הסערה. מצד שני, ההערות שלה על התקדמות מודלי העבודה והשתפרות או סטיות בתוכניות הדורשות תיקון היו ענייניות ותרמו להמשך העבודה.

היה בהתנהגותה משהו נסיכותי, מעולם שאינו מוכר לי, ואיני מתכוון רק לחיבתה לבגדי המעצב היפני איסי מיאקי. אני זוכר יום אחד, שבו חזרתי למשרד מישיבה עם המהנדסים וצעדתי על המדרכה, שהיתה גבוהה ממגרש החניה הפתוח של המשרד. זאהה הגיע עם הנהג שלה, ולאחר שזה החנה את המכונית ופתח לה את הדלת, הוא צעד ראשון לעבר המדרגות כשהוא נושא את תיק היד המוזהב שלה כאילו היה אייקון בתהלוכה כנסייתית. אחריו צעדה זאהה. המצעד הקטן הזה נראה טקסי באופן מיוחד.

לאחר כשנה של עבודה הגיע המועד להצגה סופית של הפרויקט לפני הוועדה של ה-BBC. הצוות כלל את זאהה, שומאכר, המהנדס הראשי של ארופ, מהנדס הפרויקט של ארופ ואותי, ארכיטקט הפרויקט. הצגנו מודלים חדשים ותוכניות מתקדמות. הופעתה של זאהה היתה מרשימה. בדיון הקצר שהתפתח בין צוות השיפוט לצוות התכנון לא היתה אף שאלה שאנשי הצוות לא מצאו לה תשובה הולמת. בתום התצוגה ישבנו יחד בבית-הקפה של ה-BBC. התחושה היתה טובה. סברנו שעשינו הכל כדי להציג את הפרויקט במיטבו, ושלמעשה הכל מוכן לשלב הבא, שלב תוכניות העבודה המפורטות.

זאהה חדיד – העולם (89 מעלות), ציור, 1983

לפני שחזרנו למשרד ניגשה אלי זאהה והודתה לי על ההשתתפות בדיון ועל תרומתי לפיתוח הפרויקט. היא הוסיפה שאם נזכה, אקבל את הפרויקט לניהול והקמה עד לגמר. זאת היתה הפעם הראשונה מאז שהצטרפתי למשרד שזאהה דיברה אלי בגובה העיניים, והתחושה היתה נעימה מאוד.

לאחר יומיים התבשרנו על תוצאות התחרות. זכינו במקום השני. זו היתה תוצאה יפה מבחינת הפרסום בעיתונות, והפרס הכספי עזר לכסות את הוצאות שני שלבי התחרות, אבל הפסדנו את הפרויקט. לא היו פרויקטים חדשים במשרד, ותרומתי החלקית לפרויקט בצרפת לא הצדיקה את הישארותי בו. בסוף העבודה ביום שישי קיבלתי את הצ'ק האחרון. בקומה השנייה לא היה למי לומר שלום.

עברו עוד כמה שנים עד שזאהה הצליחה לזכות בפרויקטים חשובים מחוץ לגבולות אנגליה, לבנות אותם, לכבוש לעצמה מעמד של אדריכלית בינלאומית ולזכות בפרסים החשובים ביותר בעולם האדריכלות, כגון פרס סטרלינג באנגליה ופרס פריצקר לאדריכלות, הנחשב ליוקרתי שבפרסים הבינלאומיים לאדריכלות עכשווית. כמו כן זכתה בתואר "מאדאם" (Dame) מהמלכה הבריטית.

העצב על מותה הלא-צפוי בגיל 65 מהתקפת לב הוא עמוק ומכאיב. יש לחכות לגמר הפרויקטים שלה שנמצאים בשלבי תכנון או הקמה כדי לכתוב הערכה מקיפה על יצירתה, אך יחד עם זאת נכון לסיים בכמה מלים על שני פרויקטים שהם אבני דרך בעבודתה.

Serpentine Gallery Pavilion 2000 Designed by Zaha Hadid
Photo: Hélène Binet

ביתן הקיץ הראשון של גלריה סרפנטיין בלונדון, 2000

בשנת 2000 יזמה ג'וליה פייטון-ג'ונס, מנהלת הגלריה, את הרעיון הנפלא לבנות את ביתן הקיץ בגן שבחזית הגלריה בגני קנסינגטון שבמרכז לונדון. הרעיון נשען על מסורת ארוכת שנים באחוזות בריטיות להקים בחצר אוהל צבעוני (marquee) למסיבות ולאירועים מיוחדים בחודשי הקיץ. בעבר נהגה גם גלריה סרפנטיין להקים מדי שנה אוהל ססגוני ורחב ידיים שנועד למפגשים בין האמנים המציגים למוזמנים ולקיים בו מסיבות התרמה. זאת, בשל שטחה המצומצם של הגלריה והחשש לשלומן של עבודות האמנות המוצגות בה. זאהה היתה האדריכלית הראשונה שנענתה לרעיון של פייטון-ג'ונס.

המבנה הזמני של זאהה מבוסס על סטרוקטורה של משולשי-גג מצינורות פלדה, שעל משטחיהם הזוויתיים נמתחה יריעה כפולה מחומר פלסטי. זו כיסתה חללי פנים שונים בשטח כולל של כ-600 מ"ר, ששימשו למילוי כל הפעילויות של האוהל המסורתי.

גלריה סאקלר סרפנטיין, לונדון 2013

בתחילת העשור השני של שנות אלפיים זכתה זאהה בתחרות על שיפוץ מחסן אבק שריפה מ-1805 בגני קנסינגטון, הפיכתו לגלריה לאמנות והקמת מסעדה בצדו, הנושאת את שם המחסן ההיסטורי (The Magazine).

מבנה הלבנים הצהובות, שבמרכזו שני אולמות ארוכים וצרים עם גג קמרון חביתי, שופץ והוחזר למצבו המקורי מתקופת המלחמות הנפוליאוניות. בחצר הפרטית של המחסן הוסיפה זאהה מבנה למסעדת יוקרה – מבנה מתיחה מודרני בעל קירות וגג הנראים משולבים יחדיו, מעין מעטפה פלסטית לבנה מתעקלת ומתמשכת, עולה ויורדת כחמוקי אשה עירומה. המבנה החדש נראה כאילו הוא מתרפק בעדנה על הישן, ורק קצה שובל הגג שלו מתרומם כיד מחבקת מעל החלק הנמוך של הגלריה ההיקפית החדשה.

External view to The Magazine Restaurant at the Serpentine Sackler Gallery
deigned by Zaha Hadid Architects
Kensington Gardens
Photo: Ram Ahronov

הבניין עשוי משני מרכיבים: שלד פלדה שבו חמישה עמודים א-סימטריים וקורה היקפית (ring beam) מצופים בפאנלים מחומר פלסטי משוריין בסיבי זכוכית (GRP), ויריעת מתיחה (ממברנה) ארוגה מסיבי זכוכית ומצופה בטפלון, חומר עמיד בפני פגעי מזג האוויר.

המסעדה מתפקדת בנפרד מהגלריה, למעט מערכת שירותים משותפת. דלת הכניסה החיצונית הפרטית שלה, העשויה זכוכית, מבטיחה כי תמשיך לפעול גם לאחר שעות נעילת הגלריה למבקרים. המסעדה מיועדת גם להרצאות ואירועים שונים. החלל הפנימי עוקב אחר פיתולי המעטפת החיצונית, הנתמכים על מערכת העמודים ונראים כמפלי-אור הגולשים פנימה מחלונות התקרה האליפטיים ומצטמצמים בדרכם אל הרצפה, כנעלי סטילטו אלגנטיות.

Internal view of The Magazine Restaurant at the Serpentine Sackler Gallery
with column system like an elegant female stiletto.
deigned by Zaha Hadid Architects
Kensington Gardens
Photo: Ram Ahronov

שילוב זה בין המעטפת החיצונית לבין החלל הפנימי והעמודים יוצאי הדופן הוא לדעתי החלק המעניין ביותר בבניין. הוא חושף את כוח הדמיון העיצובי ואת כושר ההמצאה של זאהה חדיד. נראה שדווקא במבנים קטנים, שקנה-המידה שלהם ניתן לסקירה במבט אחד ובהם שלטה בכל פינה ופינה, יצרה חדיד את עבודותיה המרשימות ביותר.

לא צריך הרבה דמיון כדי להעמיד מחדש את ביתן הקיץ מ-2000 על גדות האגם בגני קנסינגטון, להשוותו למסעדת מחסן אבק השריפה שבצדו השני ולראות את ההתפתחות המעניינת ב-13 השנים שחלפו ביניהם; בין האוהל של זאהה שמציין את סוף התקופה שבה הקו האלכסוני של הסטרוקטורה הוא לרוב גם הבסיס האסתטי לתכנון – לבין בניין המסעדה, שבו הקו העקום-הסינוסואידלי של הסטרוקטורה הוא בעיקרו גם הבסיס האסתטי לתכנון, שהקנה לה את הכינוי "מלכת העקומה" (Queen of The Curve).

הפוסט שלום, זאהה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

Video Extract – Winter-Rose
By Revital Ray-V Elkayam

רויטל Ray-V אלקיים.
פרויקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת: יעל רביד.

בפרויקט המיוחד של רויטל Ray-V אלקיים ל"דימוי היומי" יש ניסיון לעבור ממדיום למדיום. Ray-V מציגה עבודות
וידיאו-ארט בחללים מוזיאליים ומופיעה עם עבודותיה בלייב-וידיאו באירועי אמנות, מוזיקה ופסטיבלים. הקפאת
דימויים מתוך עבודות הווידיאו שלה במסגרת "הדימוי היומי" מאפשרת בנייה של נרטיב שונה ומעניקה לדימויים
קונטקסט חדש.

ray-v.com/wordpress
https://www.facebook.com/RayV.Visuals

הפוסט Winter Rose הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מאליק סידיבה (Malick Sidibé), שהלך לעולמו לפני שבוע, ב-13 באפריל, היה גדול צלמי אפריקה הפוסט-קולוניאלית. הוא פעל מאז שנות החמישים בבאמאקו, בירת מאלי, והצילומים שלו הם חלק בלתי נפרד ממה שהרכיב את זהותם העצמית/העצמאית החדשה של דור האנשים שחוו את השחרור מקולוניאליזם.

סידיבה נולד למשפחת איכרים בכפר קטן במאלי ב-1936 (או 1935, לא לגמרי ברור), וכילד התבלט בכישרון הרישום שלו. הוא היה הראשון מבני משפחתו שלמד בבית ספר ורכש השכלה רשמית. בתחילת שנות החמישים הגיע לבאמאקו בעקבות מלגת לימודים, ולמד בבית הספר הסודני לאוּמנות (באמאקו הייתה אז חלק מהקולוניה הצרפתית בסודן). שם התוודע לצילום. ב-1955 החל לעבוד כשוליה אצל ז'ראר גוויאה (Gerard Guillat), צלם צרפתי ששכר את שירותיו לציור הרקעים לצילום. בהמשך אפשר לו לצלם את הלקוחות האפריקנים שהגיעו לסטודיו; לקוחות אירופים לא היו מוכנים שצלם שחור יצלם אותם. ב-1956 קנה סידיבה את מצלמתו הראשונה, ושנה לאחר מכן פתח סטודיו משלו בבאמאקו, ובו עבד עד מותו, גם בשנים האחרונות כשכבר היה חולה.

מאליק סידיבה – חברים של הספרדי, 1968

צילומי השחור-לבן שלו משנות השישים והשבעים הם גוף עבודה נדיר בעוצמתו, ביופיו, בהיקפו וכמובן בחשיבות ההיסטורית העצומה שלו. אלפי גברים ונשים שחורים, צעירים ברובם, היו שותפים יחד עם הצלם בכינונם של ייצוגים חדשים לחלוטין של הגבר והאישה האפריקנים. הגוף הצעיר החדש – עירוני, אופנתי, מלא אנרגיה – שובר את הייצוגים הקולוניאליסטים הישנים שזיהו את ילידי אפריקה עם כפריות, מסורתיות, שבטיות, פרימיטיביות. הצילומים של סידיבה מתמקדים אמנם במאלי, אשר קיבלה עצמאות ב-1960, אבל הם משקפים תרבות צעירים שלמה שפרחה באפריקה בדור העצמאות והובילה מהלך של הגדרת זהות חדשה ברחבי היבשת. הצילומים מעבירים את ההתרגשות והאופטימיות של אותן שנים, תקופה שלימים כינה האוצר אוקווי אנווזור בשם "המאה הקצרה" – שנות המאבק לעצמאות והשחרור מהשלטון הקולוניאליסטי, מ-1945 ועד 1994 (מהועידה הכל-אפריקנית במנצ'סטר עד שנת ביטול האפרטהייד). הצעירים של סידיבה מצולמים במסיבות בבתים פרטיים ובמועדונים, ברחובות באמאקו או בסטודיו הצילום שלו, בבגדים מערביים אופנתיים, מנגנים ורוקדים (רומבה, רוק-אן-רול, טוויסט), מתגודדים בחבורות בבגדי ים על חוף הים או בפיקניק; אלילי המוזיקה הנערצים עליהם הם הביטלס, ג'יימס בראון, אלביס פרסלי.

החל מסוף שנות החמישים סידיבה היה המתעד הנאמן (והיחיד) של חיי הלילה העירוניים החדשים. הוא נכח בכל המסיבות והמועדונים, מלווה במצלמת הבראוני שלו (עם פלאש) את הלילות הארוכים שהסתיימו לא-אחת בבוקר ליד הנהר, ואת סצנת המוזיקה, הריקודים והאופנה, שהתפתחה כשילוב מרתק של השפעות מהמערב ומקובה.

מאליק סידיבה – ליל חד המולד, 1963

בראיונות איתו סיפר סידיבה שהיה עובר בלילות ממסיבה למסיבה, לפעמים פוקד ארבע מסיבות בלילה אחד. "המוזיקה שחררה את אפריקה מהטאבו של להיות יחד עם אישה" הוא אמר. "הם [הצעירים] היו יכולים להתקרב זה לזו, וזו הסיבה שהוזמנתי למסיבות האלה. הלכתי כדי לתעד את הרגעים האלה, כשבחור צעיר רוקד צמוד לאישה צעירה".

הדימוי שמעביר את הרגע הזה באופן המושלם ביותר, ושובה הלב ביותר, הוא "ליל חג המולד, 1963": הוא והיא רוקדים. היא יחפה, הוא בנעליים קלות. היא בשמלה בהירה ודקה, הוא בחליפה בהירה ועניבה. הראשים של שניהם מורכנים, הם מחויכים, מעט נבוכים. הגוף שלהם רפוי, מתענג, המצלמה תפשה אותם תוך כדי ריקוד, שבויים בקסם של המוזיקה, הקצב, התנועה. מילים לא יעבירו את שפת הגוף, את קלילות התנועה, את מתיקות הרגע.

לימים, ובניגוד משווע לחן האינסופי האצור ב"ליל חג המולד, 1963" נטבע המונח המדכא "אפרו-פסימיזם". זה היה בשנות השמונים, כעשרים שנה אחרי עשור העצמאות הכל-אפריקני ואחרי שנות השחרור, עדיין בתוך "המאה הקצרה" של אנווזור, אבל מתוך תחושה שאפריקה מתבוססת בהווה חסר מוצא של מלחמות, רעב, מחלות, שחיתות. העצמאות לא הביאה את הגאולה שייחלו לה. מאלי עצמה עברה תהליכי פונדמנטליזם דתי ודיכוי. לנוכח הרוחות הפסימיות הזדהרו צילומיו של סידיבה עוד יותר באופטימיות שלהם, באווירה הכמעט אופורית שנשבה מהסטודיו הקטן שלו, מחוף הים וממועדוני הריקודים של באמאקו. "ליל חג המולד, 1963" חלחל לאמנות האפריקנית וזכה עם השנים למחוות במדיומים אחרים (פיסול, ציור) על ידי אמנים שונים.

במקביל לצילומי הרחוב והמועדונים צלם סידיבה גם בסטודיו שלו: על רקע בדים שונים ועל מרצפות שחור-לבן או רצפה המכוסה אף היא בבדים, עם אביזרים נלווים כמו אופנוע, טרנזיסטור, פטפון או מאוורר, חפצים שבאופנים שונים העבירו את רוח המודרניות. הן הרקעים והן האביזרים הפכו איקוניים לא פחות מהדמויות שצילם במשך עשרות שנים: משפחה שלמה על אופנוע, בחורות צעירות במיני קצרצר ובמשקפי שמש שחורים, בחורים במכנסים מתרחבים, בגזרה נמוכה והדוקה ובחגורות עם אבזמי ענק; חליפות ועניבות לצד בדים משובצים, מפורחים או מפוספסים. אנשים נהרו לסטודיו שלו כדי להצטלם, מודעים לחגיגיות הרגע, גאים בתלבושת, בתסרוקת או במשקפי השמש החדשים ובעצם בזהותם החדשה כאפריקנים עצמאים, שמחים להזדמנות לעמוד מול מצלמתו של סידיבה ולהיות שותפים ביצירת היסטוריה חדשה של ייצוגים.

מאליק סידיבה – טוויסט, 1963

כצלם סטודיו סידיבה לא היה היחיד שפעל בבאמאמקו. סיידו קייטה (Seydou Keïta, 1921-2001) פתח סטודיו לצילום בעיר כבר ב-1948 והתמחה בצילומי דיוקנאות מבוימים. יש קירבה מסוימת בין צילומי הסטודיו של השניים, עם הרקעים, האביזרים הנלווים והקומפוזיציות המבוימות, ובמובן זה הם חלק ממסורת צילומית רחבה יותר שהתפתחה כבר בסוף המאה ה-19 במערב אפריקה (חוף השנהב, סנגל, קמרון, גאבון), בערים שונות לאורך החוף.

ב-1994 הוצגו צילומיו של סידיבה במסגרת "מפגשים של צילום אפריקני" (מהדורה ראשונה של ביאנלה לצילום המתקיימת בבאמאקו עד היום, ביוזמה צרפתית) וכך הגיע לידיעתם של אנשי אמנות מערביים: אוצרים, כותבים, אספנים. הוא הוזמן להציג בפריז ובהמשך במקומות אחרים ברחבי העולם, ועם הזמן צילומיו הוצגו במוזיאונים רבים ונרכשו לאוספיהם. ב-2007 זכה בפרס אריה הזהב על מפעל חיים בביאנלה בוונציה – האפריקני הראשון, ולמרבה הפליאה גם הצלם הראשון, שזכה בכבוד. זו הייתה השנה שבה הוצג לראשונה בביאנלה בוונציה ביתן אפריקני, אשר סימן כנראה נקודת מפנה בהכרה הבינלאומית באמנות אפריקנית. מאז 2002 מיוצג סידיבה על ידי גלריה ג'ק שיינמן בניו יורק, שמרבה להציג אמנים ממוצא אפריקני. תערוכה של צילומיו הוצגה שם בזמן שנודע על מותו (עד 23 באפריל 2016).

מאליק סידיבה – הסתכלו עלי, 1962

במאלי נחשב סידיבה לגיבור לאומי. בשנים האחרונות הפך הסטודיו שלו בבאמאקו לאתר עליה לרגל לתיירים ומעריצים. סידיבה היה יושב בפתח הסטודיו הקטן, שותה תה, מסביר פנים לכל מי שמגיע, מזמין את המתעניינים להיכנס לסטודיו העולה על גדותיו מקופסאות עם נגטיבים והדפסות, ומחלק בנדיבות (ובתמימות) נגטיבים וצילומים לכל דורש. ההלוויה שלו התקיימה בנוכחות מאות אנשים, בליווי שוטרים, וארונו היה מכוסה בדגל מאלי. אין לתאר את אפריקה שלאחר הקולוניאליזם ללא הדימויים הנפלאים והאנושיים כל כך של מאליק סידיבה.

הפוסט אפריקה שלו הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

Video Extract – Winter-Rose
By Revital Ray-V Elkayam

רויטל Ray-V אלקיים.
פרויקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת: יעל רביד.

בפרויקט המיוחד של רויטל Ray-V אלקיים ל"דימוי היומי" יש ניסיון לעבור ממדיום למדיום. Ray-V מציגה עבודות
וידיאו-ארט בחללים מוזיאליים ומופיעה עם עבודותיה בלייב-וידיאו באירועי אמנות, מוזיקה ופסטיבלים. הקפאת
דימויים מתוך עבודות הווידיאו שלה במסגרת "הדימוי היומי" מאפשרת בנייה של נרטיב שונה ומעניקה לדימויים
קונטקסט חדש.

ray-v.com/wordpress
https://www.facebook.com/RayV.Visuals

הפוסט Winter Rose הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

• "כאן (ושם) ועכשיו" | פרגמנט מתוך "עדות מקומית", הגלריה במרכז האקדמי ויצו חיפה
• אברהם אילת: "מלׁא כלום לייתכן", הגלריה העירונית כפר-סבא
• "מקור האור", עינן כהן | תערוכת יחיד והשקת ספר לזכרו, בית האמנים, תל-אביב
• בכורה ארצית ליצירת המחול "בינינו" מאת גיל קרר

פליקס לופה, "פלסטינים בחוף תל-אביב"

"כאן (ושם) ועכשיו"
פרגמנט מתוך "עדות מקומית"
הגלריה במרכז האקדמי ויצו חיפה

אוצר: פרופ' מיכה קירשנר
פתיחה: 2.5.16
נעילה: 29.5.16

התערוכה "כאן (ושם) ועכשיו" מנסה לייצג את רוח המרחב הקיומי שלנו. צילום (עיתונאי או אחר), הן כמדע, הן כמתווך אינפורמציה והן כאמנות, מייצר שאלות ראויות ודורש מחשבה חדשה באשר למעורבות האישית של הצלם/המתווך ופרשנותו לאירועים.
התערוכה ממיינת ומאזכרת אירועים מז'וריים ואירועים אזוטריים שהציבור הישראלי נחשף אליהם במהלך השנתיים האחרונות. סוג של ספירת מלאי. בפועל נעשה שימוש סלקטיבי וממיין בדימויי התערוכה "עדות מקומית", שהוצגה השנה במוזיאון ארץ ישראל, באוצרות ורדי כהנא.
לצילום העיתונות יש משמעות לנוכח האירועים באותו הזמן, ולזמן עתיד, מתוקף היותו זרוע איתנה נוספת, המייצרת תובנה ועדות היסטורית מצטברת. צילום העיתונות הוא מתווך עצום, רב כוח ותעתוע. הוא, המרכבה שעליה מסיעים את "רוח המקום" – כאן ועכשיו. על-ידי צלמים עזי מבט.
לצפייה בגלריית העבודות

הגלריה במרכז האקדמי ויצו חיפה, רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. טל' 04-8562554. ראשון עד חמישי, 10:00–18:00, שישי, 10:00–13:00.
10.5.16, ערב יום הזיכרון – עד 17:00
11-12.5.16: יום הזיכרון ויום העצמאות – סגור

אברהם אילת, "שיגור", 2016. צילום: רן ארדה

אברהם אילת: "מלׁא כלום לייתכן"
הגלריה העירונית כפר-סבא

אוצרת: מאירה פרי-להמן
פתיחה: חמישי, 14.4.16

אברהם אילת, יליד כפר-סבא ותושב עין-הוד, יציג גוף עבודות הומוגני בשתי טכניקות המזוהות עם תנועת הדאדא, החוגגת השנה 100 שנה לקיומה: קולאז' ואסמבלאז'. עבודות אלה, שביצירתן התמקד האמן בשלוש השנים האחרונות, נבנו מקרטונים ששימשו לאריזת ירקות ופירות ונחתכו בעזרת סכין יפנית. גוף העבודות המוצג בתערוכה מודולרי. האמן נע קדימה ואחורה בזמן, ודמויות מיצירות העבר שלו מגיחות מתוך הקרטונים, שכמה מהם צבעוניים ואחרים נושאים מלים ואותיות המעידות על שימושיהם המקוריים של הארגזים. לעתים האמן מתייחס לעבודות כאל פרטים שמהם הוא מרכיב עבודות אחרות, והיצירה צומחת לכל עבר כפטרייה. כתוצאה מכך, התערוכה מציגה בעת ובעונה אחת את תהליך העבודה ואת היצירה שהיא תוצאתו. אילת, אמן רב-תחומי היוצר בציור, רישום, הדפס, צילום, פיסול, וידיאו ועוד, הציג במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם. בין השאר הציג תערוכות יחיד במוזיאון ישראל ובמוזיאון תל-אביב.

שיחי הגלריה יתקיימו בימי שלישי, 3.5.16, 7.6.16, בשעה 19:00. הכניסה חופשית.

הגלריה העירונית כפר-סבא, בית התרבות ע"ש רייזל, רח' גאולה 12, כפר-סבא. טל' 09-7649303. ראשון עד חמישי, 09:00–20:00, שישי, 09:00–12:00.

עינן כהן, "אורות לילה (1)", אקריליק על בד, 2004, צילום: אבי אמסלם

"מקור האור", עינן כהן
תערוכת יחיד והשקת ספר לזכרו
בית האמנים ע"ש זריצקי, תל-אביב

אוצר: מרדכי גלדמן
פתיחה: שבת, 30.4.16, ב-20:00
נעילה: 21.5.16"

מקור האור" היא תערוכת יחיד של האמן הרב-תחומי עינן כהן, שהלך לעולמו לפני שנתיים. התערוכה מלווה בספר אמן הרואה אור לרגל האירוע. התערוכה והספר נועדו להציג את מיטב יצירותיו של כהן, משנות ה-80 ואילך. התערוכה תחשוף יצירות רבות היקף מהעשורים המדוברים, החל מרישומי נוף, הדפסים מופשטים בטכניקה ייחודית שפיתח, ציורי נוף אקספרסיוניסטיים באקריליק וציורי מכחול רב-שכבתיים עזי צבע על ניירות אריזה בני מאה שנה. כמו כן יוצגו כמה מיצירותיו המאוחרות, בסוגות שונות.

כהן מצא את הטכניקות ההולמות אותו, את הנופים שחזר וצייר ואת סוג היופי שאליו חתר. אף שהיה אדם ייצרי מאוד וארוטיקה ואלימות תססו תדיר בנפשו, עולמו הייחודי הוא בעל ערכים רוחניים עזים והאור הוא גיבורו הראשי.

ספר האמן כולל מאמר של מרדכי גלדמן על יצירתו של כהן, על התפתחותה ומקורותיה. כן כלולה בו שיחה בין האוצר לשושנה כהן, אשת האמן, שעוקבת אחר התפתחותו של כהן כאמן מראשיתו ועד אחריתו.

בית האמנים ע"ש זריצקי, רח' אלחריזי 9, תל-אביב. שני עד חמישי, 10:00–13:00, 17:00–19:00, שישי, 10:00–13:00, שבת, 11:00–14:00.

הכניסה חופשית.

"בינינו", גיל קרר, צילום: חסוס רוביסקו

בכורה ארצית ליצירת המחול "בינינו" מאת גיל קרר

16.4, קיבוץ געתון | 19.4, תל-אביב | 1.5, פרדס-חנה | 2.5, ירושלים

המופע "בינינו" עוסק באינטימיות – בחיפוש אחר מה שמעכב אותה והאופן שבו ניתן לעשותה נוכחת וזמינה. אל מול תחושת המורכבות שביחסים השונים והכמיהה לחפש ולנתב מסלולים חדשים של זהות ותקשורת אנושית, הכוריאוגרפיה של גיל קרר משתמשת במנעד הרגשי שבין בדידות לקרבה, בניסיון לפשט סוגיות אלו וליישבן.
פרטי ההופעות:
פרדס-חנה – 1.5, ראשון, ב-20:30, מרכז אומנויות הבמה ע"ש משה מאיר, רח' הבוטנים 54. להזמנת כרטיסים: 04-6271420. כרטיס רגיל: 60 שקל. ברכישה דרך האינטרנט: 65 שקל.
ירושלים – 2.5, שני, ב-20:30, אולם ליאו מודל, מרכז ז'ראר בכר, רח' בצלאל 11. להזמנת כרטיסים: 053-3358210. מחיר רגיל: 60 שקל. ברכישה דרך האינטרנט: 65 שקל. הטבה לרקדנים, סטודנטים, חיילים ופנסיונרים: 40 שקל.
gilkerer.com | גיל קרר בפייסבוק | טריילר "בינינו"

*ֿזוג כרטיסים למופע בגעתון וזוג כרטיסים למופע בירושלים יוגרלו בין קוראי "רב ערב" שישלחו מייל.

***
המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: raverev@gmail.com‏

הפוסט רב ערב 26.4.2016 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

Video Extract – Winter-Rose
By Revital Ray-V Elkayam

רויטל Ray-V אלקיים.
פרויקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת: יעל רביד.

בפרויקט המיוחד של רויטל Ray-V אלקיים ל"דימוי היומי" יש ניסיון לעבור ממדיום למדיום. Ray-V מציגה עבודות
וידיאו-ארט בחללים מוזיאליים ומופיעה עם עבודותיה בלייב-וידיאו באירועי אמנות, מוזיקה ופסטיבלים. הקפאת
דימויים מתוך עבודות הווידיאו שלה במסגרת "הדימוי היומי" מאפשרת בנייה של נרטיב שונה ומעניקה לדימויים
קונטקסט חדש.

ray-v.com/wordpress
https://www.facebook.com/RayV.Visuals

הפוסט Winter Rose הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

חיינו רווים סיפורים והתנסויות, מקומות וארועים. תמי נוצני, אמנית וצלמת הפועלת במרחב הציבורי, בפריז ובישראל, תשמח לקבל מכם את סיפורה של חוויה שחוויתם ולתרגמה-לשכתבה לדימוי.

מה לעשות? לכתוב את הסיפור שלכם (באורך מקסימלי של דף אחד),
לשלוח אותו במייל ל- ImageOfMyStory@gmail.com עד ל-25 למאי 2016*

חלק מהצילומים שיופקו בהשראת הטקסטים יוצגו בתערוכה בגלריה העירונית, רחובות, בסוף 2016.

*פרטיות הכותבים תשמר, אלא אם כן הכותב יאשר ששמו יופיע.

הגלריה העירונית לאמנות, רחובות
רח׳ יעקב 32, בית דונדיקוב
אוצרת: אורה קראוס

הפוסט קריאה להשתתפות: היפוך יוצרות – מטקסט לתמונה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

ללא כותרת, ספריי צבע על נייר, 2016

חן אפרתי, פרוייקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת יעל רביד

הפרוייקט מבודד חתך של עבודת סטודיו מחקרית, ומאפשר הצצה לתהליכים של עיבוד ותרגום ציורי; הדימוי הראשוני מתעורר לחיים בסדרה של סקיצות, בוואריאציות חומריות וצבעוניות. זהו תהליך עבודה על פורמט קטן ודחוס, הנעשה בישיבה, ומייצר קשר אינטימי, ישיר כמעט, בין העין, היד ומשטח העבודה.
הדימויים הם כאלה המאפשרים את המשחק בצורה ובחלל: חלקי ריהוט זוויתיים, מבנים ארכיטקטוניים בעלי צורות סדורות – כולם נתונים למחקר ולמניפולציה, לעיבוד דו-מימדי.

http://www.chenefraty.com/

הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"תמיד הייתי מודע לאדם העובד, שאותו הכרתי באורח אינטימי. אבי היה מכונאי, והייתי בן-בית במקומות העבודה שלו". רוברט קוהלר, 1901

הציור הריאליסטי בכלל וחקר ייצוגי העבודה (labor) באמנות האמריקאית בפרט מעוררים עניין עצום משנות ה-90 ועד היום. תערוכות מוצגות בנושא[1], ארכיונים מתארגנים סביבו[2], ותור הזהב של הקפיטליזם המוקדם זוכה לבחינה נרחבת ומדוקדקת בספרי מחקר המגובים בתובנות עידן הקפיטליזם המאוחר[3]. תולדות העבודה, יחסי העבודה וייצוגיהם המוקדמים (באמנות המאה ה-19) נבחנים מחדש בעין ביקורתית, הכוללת את הפרשנות בת-הזמן שלהם, את תפקידם בגיוס תודעה מעמדית ואת השימוש שנעשה בהם כתמרורי אזהרה מפני תודעה כוזבת בקרב צרכני התרבות בני העילית.

לצד ההתעניינות במסורת ייצוגי הפרולטריון, נערכת חקירה תיאורטית מחודשת של תולדות ההתקבלות של הייצוגים הללו, שבעיבורה ההבנה העכשווית כי השניים – ייצוג ריאליסטי והמתח הפוליטי שהוא מעורר – מקיימים ביניהם יחסים מורכבים של פרשנות.

דווקא ייצוגי התקופה הנתפסים כיום כאקדמיסטיים, לכודים בקונבנציות ומצייתים למסורות ייצוג (לעומת המודרניזם והאוונגרד, העושים את צעדיהם הראשונים אל מרכז הבמה באותה תקופה), הם מקרי-מבחן מרתקים לבחינת האידיאולוגיות והחרדות שהושלכו עליהם בזמנם.

רוברט קוהלר, השביתה, 1886

בחינה מאוחרת של ציורי מעמד הפועלים המוקדמים מעלה כי אין אפשרות ממשית להבדיל בין הייצוג "כמות שהוא" לבין תולדות הפרשנויות על אודותיו, בעיקר בעיתונות ההולכת ומתחזקת של התקופה, על שלל בטאוני המפלגות, הארגונים החברתיים-פוליטיים והכנסיות, שגייסו יצירות אמנות לשורותיהם כמו היו איורי-אידיאולוגיה ניתנים לתמלול עד תומם.

הייצוג הריאליסטי מספר לנו סיפור או למצער דורש דיבוב, וזה תמיד נגוע בכזב האידיאולוגי – לעד מגויס לשורות אדונים או דווקא לבריקדות של מחריבי עולם ישן. בחינה מאוחרת שכזו ביצע היסטוריון האמנות ג'יימס מ' דניס בספרו "סיפורו הבלתי אפשרי של הציור האיקוני של מחאת הפועלים מ-1886"[4], שטקסט זה עוקב אחר עיקרי מהלכיו. דניס מתאר את גלגוליה השונים של "השביתה", יצירתו של הצייר הגרמני-אמריקאי רוברט קוהלר, שהוצגה בתערוכות בינלאומיות במינכן, פריז, מילווקי ושיקגו החל מ-1889, ופרשנים תיארו אותה כחומר התססה פועלי.

ב-1893, כשהיה באמצע שנות ה-40 לחייו ונשוי, עבר קוהלר ממינכן למיניאפוליס המתועשת, שם ניהל בית-ספר עירוני לאמנות. קבוצת פטרוני אמנות מקומיים, ובראשם איל העץ ובעל המוזיאון ט.ב. ווקר (T.B Walker), התארגנה לרכישת היצירה כאות הערכה לתרומתו של קוהלר לחיי התרבות של העיר. לאחר מותו של קוהלר ב-1917 הציור אוחסן, נשכח מעין הציבור ושקע בתהום הנשייה למשך יותר מארבעה עשורים, אז התגלה מחדש.

ג'ון פרגוסון וייר, בית היציקה, 1864

ציורים פרולטריים

במחצית השנייה של המאה ה-19 רווחו ייצוגים המתארים את תנאי העבודה הקשים של מעמד הפועלים בעידן התעשייתי, ובהם הציור "תפנים של נפחייה" של באס אוטיס (Bass Otis) מ-1815, "בית היציקה" של ג'ון פרגוסון וייר (John Ferguson Weir) מ-1866, "הטווה" של מקס ליברמן מ-1883, ציוריו ותחריטיו הרבים של וינסלו הומר (Winslow Homer), המתארים פועלים פסיביים ומדוכאים בדרכם למפעלים, מצוירים כעדרים המתכנסים לשמע צלצול הפעמון, ועוד. אבל למרות הפריחה היחסית של תיאורי תנאים קשים, ולמרות הפצתם הנרחבת בעיתונים ובכתבי-עת, הרי שייצוגי התקוממות על רקע זה היו נדירים.

"מאז המהפכה הצרפתית ובמשך כל המאה ה-19 אנשי רוח ודת, מדינה ומשפט בצרפת נתנו דעתם על העוני", כותבת לאה דובב במאמרה "הילת הדחויים"[5]. גם הספרות, לדבריה, התעניינה בעוולות המחסור, וגם מחוץ לגבולות צרפת רווחה ההתעניינות. "אף על פי כן האמנות החזותית כמעט שלא לקחה חלק בהתעוררות זו. במגעה ובמשאה עם המעמדות הנמוכים היא הוסיפה בדרך כלל להפיק ייצוגים רגשניים של פשטות ותום מאושרים, שגיבוריהם הם ילדים וילדות, זקנים או אימהות עם עוללים. לעתים הופיעו בציור קבצנים, ואפילו יצאניות, בסצינות נוסטלגיות שתיארו קרנבל או חגיגה עממית. פה ושם נראים עובדי אדמה כדמויות לוואי לדימויים מתפייטים, ברוח הזמן, של 'המשורר בחיק הטבע'". העמל והעוני, לפי דובב, יוצגו באמצע המאה ה-19 בעיקר בדימויים הרואיים של "תום, שורשיות איתנה, הנחמה שבערכי-אמת של שותפות הגורל". אלה שירתו דווקא את הסדר הפוליטי-חברתי המותיר את העמלים בעליבותם.

יוהן פיטר הסנקלבר, Workers Before The Magistrate, 1848

הציור הפוליטי הראשון של פועלים גרמנים היוצאים כנגד הממסד הוא "Workers Before The Magistrate", שצייר יוהן פיטר הסנקלבר (Johann Peter Hasenclever) בעקבות מהפכת 1848. מתוארים בו נציגי פועלים הקובלים על פיטורים בפני בית-המשפט. סצינת הפנים מתרחשת בעת שמשרת סוגר את החלון כדי להשתיק את קולות ההפגנה המתחוללת בחוץ. גם בציור "מאבק על הבריקדות ברחוב סופל אוט, פריז, 25 ביוני 1848", שיצר צייר לא ידוע, מתואר מאבק מעמדי – קבוצה קטנה של מהפכנים מגינה על שאריות מתרס מפני כוחות השלטון התוקפים מכיוון רחוב סאן ז'אק, כשהפנתיאון ברקע. הסצינה נואשת – המתקוממים נלחמים באבנים מול צבא ומשטרה חמושים.[6] ב-1880, כ-30 שנה לאחר מכן, צייר אלפרד פיליפ רול (Alfred Philippe Roll) את "שביתת כורי הפחם". גם בציור זה פועל מיידה אבנים על פרשי המשטרה, בעוד שאשתו מנסה לעצור אותו. בקהל המפגינים היחפים אשה מיניקה וילדים-עובדים, ובחזית הציור יושב כורה מותש ומיואש, גבו אל המתרחש.

אלה ציורים מעטים ויוצאי דופן בתקופה שבה הקונבנציה הציורית דגלה בייצוגי פועלים שעברו אידיאליזציה, תוך הדגשת גופניות גברית מסיבית, שרירית, מזיעה, ללא חולצה, נאבקת עד כלות הכוחות לעמוד במכסה. גופיהם המתמתחים של הפועלים, הרותחים ממאמץ משולב עם חבריהם ללהקה, הציגו את הפועלים כעדר חייתי; גם אם עוררו הזדהות עם מצוקתם (הגופנית), הרי שהיתה זו הזדהות עם אכזריותו של הטבע; היא לא נועדה ללבות תודעה מעמדית. רבים מציורי הפועלים של התקופה חזרו על סכמת "וולקן מחשל באש" המיתולוגית והרומנטית. לעומת ייצוגים רווחים כגון אלה, הייחודיות של "השביתה" היא באינדיבידואציה של הדמויות הכלולות בה. גם משמעות מושג העבודה צוברת בציור מורכבות – היא אינה נתפסת כאצילית, כייצוג של מטמורפוזה (מחומר אל רוח, מייצור ליצירה, אנרגיות שפלות שהותמרו לרוחניות) או של ערכים דתיים וחברתיים נכספים, אלא כעניין קונקרטי של מאבק על תנאים.

תומס אנשוץ, פועלי מפעל הברזל בהפסקת צהריים, 1880

הסוציאליסט

עמדותיו התרבותיות המלאות של קוהלר ביחס למאבקי פועלים והתודעה הפוליטית שמתוכה פעל מעולם לא התבררו עד תום. מובן שהיה "ידידו של האדם העובד", אבל האם גיבה בציוריו תסיסה אידיאולוגית שאהד, או שמא היו אלה ציורי מוסר המתרים מפני סחף מסוכן לעבר התפרצות אנרכיסטית?

קוהלר צייר כמה וכמה ציורי פועלים, ובהם "עשרים דקות הפסקה" מ-1880, המתאר פועל ופועלת באתר בנייה משוחחים ושותים משקה שהובא בתרמוס, ואת "Smithy in Bavarian Highlands" מאותה שנה, שבו נראה מפעל מבפנים. בציור נראים שלושה חרשי ברזל עובדים לצד הסדנים, מחשלים ברזל מלובן, מצוירים במסורת דימויי האל-הנפח, כשמלקחיים תלויות על הקיר. מולם ניצבת, ידיה מאחורי גבה, ילדה בלונדית עם צמות וסינר ומתבוננת בסצינה בסקרנות. היחסים ביניהם ממסדים איכות מיתית בנוסח "העתיד המתבונן באומנות העבר כסמן המבשר את קצה". ואולם, בסצינה מסורתית זו טמונים גם זרעי פורענות – הציור משקף נאמנה את התסיסה האידיאולוגית שגעשה בעולם העירוני-תעשייתי באמריקה ובאירופה בעידן שבו מיכון החליף במהירות את מלאכת היד ואת האומנות, בעת שבעלי מפעלים הציבו מכסות ייצור, קיצצו בעלויות העבודה ודרשו שעות עבודה מרובות בשכר רעב מפועלים שלא זכו לכל הכשרה ולא יזכו לעולם לקידום.

רוברט קוהלר, הסוצילאיסט, 1884/5

הציור "הסוציאליסט" (1884/5) מתאר תועמלן מפלגתי כוולקן דרמטי המוציא ניצוצות, בסגנון ריאליסטי. הוא נואם באופן פרוע ונלהב, אור דרמטי נופל מלמעלה, מדגיש את דפי העיתונים המשומשים הפרושים על מפה אדומה. רושם-הערות קטן ושליו יושב תחת זרועו המונפת. צווארו של התועמלן שלוח קדימה, פניו המקומטות חזיתיות, זקנו גדל פרא ועיניו נוקבות בזעם. אין ספק שמדובר בפנאט.

ניתן להבין את הלהט שלו לנוכח האקלים הפוליטי הנפיץ של דיכוי, ואת הציור כתיאור של פעולה חתרנית המתחוללת מחוץ לחוק (כולל העיתונים האסורים), כאקט מוחץ של התנגדות. אבל ניתן להבינו גם כתיאור מפוחד מפני הרדיקליות הגוברת של הפרולטריון המאורגן. כך טוענת היסטוריונית האמנות אגנט פון-שפכט (Agnete von Specht), שבעיניה הציור מסמן אמביוולנטיות ובהלה לנוכח צמיחת הסוציאליזם הקיצוני, תאוצת האנרכיזם בגרמניה והתמיכה הגוברת בהתנגדות אלימה[7].

בתערוכת האביב של 1885 הוצגה ליתוגרפיה של "הסוציאליסט" באקדמיה הלאומית בניו-יורק לצד ציורי נוף, אלגוריות קלאסיות וטבע דומם. הכיתוב הנלווה היה: "סוציאליסט גרמני מטיף רעיונות צמאי דם". כך שבהחלט ייתכן שחיתוך-העץ מביע דאגה הולכת ומחריפה מפני ההתעוררות הפועלית המוסתת בידי זרים, שהם קיצונים קנאים, בעלי רעיונות מסוכנים.

שנה לאחר מכן פורסם בכתב-העת "Century Magazine" חיתוך-עץ נוסף על-פי הציור, שנעשה על-ידי טי ג'ונסון (T. Johnson). כעת נוספו לתועמלן שיניים וסלסולי עשן דמוניים סביב היד המאוגרפת והמונפת[8]. הפעם הוא ליווה את המאמר "Danger Ahead" מאת ליימן אבוט (Lyman Abbott), כומר ועורך כתב-עת דתי ליברלי בשם "האיחוד הנוצרי". אבוט הזהיר מפני העוינות המתפתחת בין בעלי ההון המשפיעים על כל דרגי הממשל לבין אנשי עבודה ישרי דרך המתפתים להצטרף לאיגודים המונהגים בידי צ'יפים שבטיים מלבים, שיובילו אותם, לדבריו, לאבדון השביתות הלא-מועילות. הסכנה הגדולה ביותר, הכריז אבוט, היא האנרכיסטים המצוידים בדינמיט, המתכננים להרוס את הרכוש הפרטי באשר הוא ואת החברה כולה.

"השביתה"

ב-1877 שהה קוהלר בניו-יורק, בעיצומה של שביתת הרכבות הגדולה, שעליה דווח בעיתונים באופן סנסציוני. הוא נתקל בתחריט העץ "רחוב האלסטד, שיקגו" שיצר אלברט ברגהאוס (Albert Berghaus) ופורסם בעיתונות ב-11.8.77. התחריט תיאר התקפה קטלנית שהתחוללה שבועיים לפני כן, של מיליציות מטעם המדינה על שובתי הרכבת. הדיווחים על הסכסוך המתפשט הותירו בקוהלר רושם עמוק. שנים אחר-כך סיפר שהיו ביסוד ההחלטה לצייר את "השביתה".

"השביתה" אינו מתאר אירוע היסטורי ספציפי, אלא את מושג השביתה באשר היא. בניגוד לציורים הקודמים, המתארים בעיקר פועלים שותקים, מבודדים או נחים, ב"השביתה" מצוירים כ-50 איש השקועים בעימות נרגש בין העובדים להנהלה, לפחות עשרה מהם (חמישה זוגות) בעיצומה של שיחה ערה. קוהלר הצליח לביים את הדרמה של המתח בין העבודה להון, את התיאטרון של הצגת דרישות הנתקלת בסירוב ובאי-גמישות, נסיונות תיווך וגישור, תסכול, נוכחות של אלימות (שלטונית) סמויה ואיום באלימות (פועלית) גלויה. המתח התיאטרלי מושג באמצעות המונומנטליות של הקומפוזיציה ובאמצעות האפיונים הפסיכולוגיים המפורטים של רוב הסובייקטים המשחקים במחזה. לדעת ג'יימס מ' דניס, הדמויות הפרדיגמטיות מכוננות את הדינמיקה הפוליטית המורכבת של השביתה בתקופה זו ומגלמות את המנגנונים הפנימיים האידיאולוגיים המסועפים, על סבך הטקטיקות והיריבויות הכרוכות בו.

הקומפוזיציה פתוחה, מבקשת קריאה משמאל למטה עד לימין למעלה. הציור נחצה באלכסון החוצץ במובהק בין האזור המרוצף של האדונים לאזור הקרקע הטרשית של הפועלים. נוסף לכך מתקיימת השוואה חזותית נחרצת בין אחוזת הלבנים המרשימה של בעל ההון בקצה אחד – לבין עליבות המבנים התעשייתיים המגובבים שבקצה האחר, מבנים רוויים בעגמומיות השממה התעשייתית האפורה. מקו האופק מיתמרות עשרות ארובות מעשנות ההופכות את השמים לענן אפור וכבד.

בפינה השמאלית – אשה צעירה ועצובה מחזיקה תינוק בזרועותיה ומתבוננת במתרחש. לצדה בתה המפוחדת. נעליהן המרופטות ושמלותיהן המטולאות מבהירות את שייכותן המעמדית. הן עומדות לבדן, בנפרד, על המדרכה, בצל קיר הלבנים האלגנטי של בעל המפעל. הלה, דמות מהודרת בכובע צילינדר, מלווה בעוזר או רואה-חשבון מבוהל הפוכר את ידיו במצוקה. אלה מייצגים את שני הקצוות של העימות – האדון והקבצנית.

במרכז – גבר ואשה בעיצומו של דיון נלהב, לוכדים את תשומת הלב של הילדה משמאל, המתבוננת בהם בדאגה. האשה נוגעת בחזהו של הגבר כמתחננת, פניה מרוכזות בפניו כממתינה לתגובה, ואילו הגבר פורש את ידיו כמבהיר שאין לו דבר, אין לו ברירה.

דמויות מרכזיות אחרות בציור הן הפועל הנלהב המתנצח למרגלות המדרגות עם בעל המפעל, ידו האחת מאוגרפת והאחרת מצביעה אחורה לעבר שאר הפועלים הכועסים, כך שברור שהוא מדבר גם בשמם, כנציגם (בניגוד ל"סוציאליסט", הוא מנהיג שלא עזב את חבריו כדי לנסוע בעולם ולהרצות). מאחורה ממוקמת בין שניהם דמות אניגמטית – גבר העומד בידיים שלובות, מתבונן מהצד. הוא הפיגורה המייצגת את אי-לקיחת הצד, את חוסר המעש, את ההימנעות והצדדיות. אולי הוא שתול של המשטרה או של בעל המפעל, שמרוכז בסימון המהפכנים, האנרכיסטים, הבעייתיים. בקדמת הציור פועל מתכופף להרים אבן כמלקט בשדה, כנראה מתוך כוונה ליידות אותה (ברקע מאחור מתכופף פועל אחר באופן דומה). הם מייצגים את פוטנציאל ההסלמה, את ההתכוננות לאלימות. ויש גם דמויות משנה, ובהן הנער הרץ ברגליים יחפות היישר אל לב ההתגודדות, מייצג את הנעורים מלובי היצרים האצים אל לב ההתרחשות. מנהיג אחר מאחור קורא לקבוצת פועלים להתקרב לכיוון ההתאספות.

רוברט קוהלר, השביתה (פרט), 1886

מעמד האשה

הזוג המשוחח בלהט במרכז הציור נתפס לרוב כבעל ואשתו, שניהם עובדי מפעל. אלא שהתלבושת של האשה מסגירה שייכות מעמדית אחרת. שמלתה אופנתית, גבוהת מותניים, שופעת קפלים, מעודנת, מוקפדת, מכופתרת היטב. מאידך, קשה להאמין שהיא מקורבת לבעל המפעל שירדה למדרכה כדי לשוחח עם השובתים דווקא ברגע נפיץ שכזה. גם הסברה שהיא עובדת משרד שחוצה את הקווים לנגד עיני הבוס לא תעלה על הדעת. ככל הנראה היא בעלת אחד ממקצועות ה"עזרה" שהיו פתוחים בפני נשים באותה תקופה – עובדת סוציאלית, מורה או אחות[9].

דניס גורס כי היא פעילה פמיניסטית שהגיעה למקום כדי להביע תמיכה בפועלים ולעודד אותם להתארגן, או תועמלנית סוציאליסטית שקוהלר מיקם במרכז כדמות המביעה הן תמיכה והן חשש מפני ההשלכות של אובדן השליטה בסיטואציה. כך או כך, הדמות נועדה להדגיש את החריפות האקוטית של הסצינה. לטענת דניס, דמותה מבוססת על מתילדה פרנצ'סקה גיזלר אנקה (Mathilde Franziska Giesler Anneke)[10], או על בת-דמותה, טיפוס נשי חדש שצמח באותה תקופה – הפמיניסטית הסוציאליסטית הנאבקת על זכויות נשים ופועלים. באותה מידה יכלה להיות אלינור מרקס, בתו הצעירה ומזכירתו של קארל מרקס, שקידמה איגודים מקצועיים באירופה ובארה"ב; שרה באגלי (Sarah Bagley), שנאבקה עבור רפורמה בתנאי העבודה של נשים ומייסדת איגוד הפועלות הראשון ב-1864; אוגוסטה לואיס, שהיתה הנשיאה הראשונה של איגוד הגרפיקאיות ב-1868; ליאונורה קארני, שכתבה כתב-אשמה חריף נגד תנאי העבודה האיומים במפעלים; ורבות אחרות.

החלטתו של קוהלר למקם במרכז התמונה אשה אסרטיבית ולבושה היטב, דמות המנוגדת לאם הצעירה אפופת החרדה שבשוליים, שבגדיה משומשים ומלוכלכים, משקפת את התפקיד המרכזי של נשים אקטיביסטיות בתנועות השונות בתקופה זו – כתועמלניות, רכזות איגודים ולוחמות עבור זכויות.

רוברט קוהלר, השביתה (פרט), 1886

ההתקבלות

הציור הוצג לראשונה בתערוכת האביב של האקדמיה הלאומית בניו-יורק ב-1886. נלווה לו טקסט פרו-פועלי מובהק (והיחיד שנכתב מתוך הזדהות עם הפועלים המנוצלים באותה תקופה), שככל הנראה נכתב בעצה אחת עם קוהלר. "בעל המפעל מצויר כאנטיפת תאב בצע, נראה שהוא רוצה רק להרוויח זמן […] הקהל המתגודד מתבונן בו בבוז […] הקהל המאופק עלול להפוך לאספסוף אלים […] בצל ביתו של העשיר עומדת האם הענייה, המשתכרת שכר רעב".

התערוכה התקיימה בעיתוי מושלם, מיד לאחר מהומות היימרקט[11]. סכסוכי העבודה והעימותים האלימים היו אז בשיאם. מבקרי התקופה השונים תיארו את הפועלים המתקוממים לרוב כאלימים, מסוכנים, עבריינים שנטשו את משמרתם במפעל באמצע היום ובכך פגעו בייצור, ברכוש של בעל המפעל ובמולדת, ועל כן יש להעמידם לדין ולהענישם במלוא החומרה. כך שהציור שיקף לקהל באופן נאמן את מה שהתחולל במציאות ושימש ייצוג דרמטי של חרדות חברתיות, פוליטיות וכלכליות.

מאמרים ומסות על כלכלה ויחסי עבודה שביקרו בחריפות את הפועלים המאורגנים התפרסמו כשרפרודוקציות, תחריטים ואיורים על-פי הציור מלווים אותם. במאמר המערכת של ה"הארפר" נכתב ש"הניסיון של הפועלים להכתיב למעבידים את מי להעסיק ולקבוע איזה שכר ישלמו הוא ניסיון להשתלט על רכוש הזולת ולמוטט את שוויון הזכויות". ואילו ב"ניו-יורק טיימס" הואשמו השובתים בירידות בשוק המניות, בקשירת קשר ובהנחלת טרור בקרב מעמד הפועלים. "המנהיגים צריכים להיענש בחומרה כדי להרתיע את חסידיהם", נכתב. ב"טריביון" טענו שהצעד הנכון ביותר יהיה לדחוק את הפועלים לעבור על החוק בגלוי; או אז יהיה אפשר לשסות בהם כוח צבאי.

לטענת היסטוריונית האמנות מליסה דבקיס (Melissa Dabakis), ייצוגם של הגרמנים-אמריקאים בתנועה האנרכיסטית לא הלם את מספרם האמיתי, ולכן הציור, שצויר בידי אמן גרמני-אמריקאי, הפך למזוהה עם הגורמים המתסיסים ומעוררי הפאניקה[12].

הכיסוי העיתונאי של אירועי מאי 1886 המדממים היה אפוף פחד מפני אנרכיזם אלים ומלא חשד כלפי מהגרים ו"זרים", שנתפסו על-ידי גורמים שמרניים כמרגלים או ככלי משחק בידי רדיקלים פוליטיים. "הגרמנים, הבוהמיינים והפולנים שהשתתפו במהומות במילווקי ובמישיגן הם הדיוטות, מעמד נבער מדעת שהולך שולל אחר דמגוגיה אנרכיסטית", נכתב ב"אלגמינה צייטונג". ארגוני הפועלים ותנועת שמונה-השעות[13] נתפסו כחלשים ונוחים לניצול אנרכיסטי. דרישותיהם לתנאי עבודה ושכר, כמו גם הברוטליות המשטרתית כלפיהם, לא קיבלו אותה תשומת לב עיתונאית שקיבל הפחד מפצצות. פרסומים דיווחו על גדודי מיליציה חמושים ברובים ובתותחים הנלחמים בגבורה בסוציאליסטים ובאנרכיסטים המכינים פצצות דינמיט.

הציור "השביתה" תואר כבעל סדר יום אינטלקטואלי ולא אמנותי, הואשם בקומפוזיציה מביכה ופגומה שבה מצטופף מידע חזותי רב מדי, כשהאחוזה מסיטה את תשומת הלב מהעימות; "מתודה דרמטית ברורה מדי, אבל אפקטיבית"[14]. "אמן טוב יותר היה מביע את העניין במהודק וברגישות רבה יותר"[15], נטען כלפי הצייר, שלא עמד בפיתוי להוסיף עוד ועוד דמויות מסיחות דעת. עוד נטען כי "השביתה" לוקה בריאליזם גס ועז כמו בציור "הסוציאליסט". "הציור הוא אילוסטרציה עיתונאית, משולל ידע בתיאור דמויות ונוף או בכלים נוספים הדרושים לציור גדול ויומרני כזה", כתב קניון קוקס, מבקר אמנות צעיר ושמרני. "הצדק אולי לצדם, אבל כמה מהפועלים המיוזעים מוכנים לקחת את החוק לידיים. קוהלר מתאר אותם היטב בהנגדה לקפיטליסט החסוד, אבל בניסיון לעורר את אהדת הצופה כלפי הקבצנית ובתה מגלגלת העיניים, הניצבות מחוץ לטווח המבט של הקפיטליסט, הציור הופך למוסרני באורח מכביד"[16].

רוברט קוהלר

אחרית דבר: הקאמבק

בשנת 1969 נתקל לי בקסנדייל, רדיקל מהשמאל החדש ועורך כתב-העת "Studies on The Left" ברפרודוקציה של "השביתה" על כריכת עלון מרקסיסטי שראה אור במסצ'וסטס. הציור הפך למשימת חייו, לאובססיה רבת שנים. לאחר חיפושים ארוכים איתר את אחת מאחייניותיו של קוהלר, וזו הובילה אותו למחסני הספרייה הציבורית במיניאפוליס, שם אופסן הציור כשהוא מאובק, מלוכלך, פגום ונשכח. "זה היה היום המאושר בחייו", נזכרת אלמנתו יוהנה בקסנדייל, "הוא אמר: 'זה זה'"[17].

בקסנדייל רכש את הציור תמורת 750 דולר (בתוספת 2,200 דולר דמי אחסון), ותלה אותו ב-Local 1199, מטה איגוד העובדים של ניו-יורק, כחלק מפרויקט "לחם ושושנים" שלהם. הוא אף שלח למוזיאון הוויטני מכתב מתריס: "ודאי לא תהיו מעוניינים בציור, כי הוא עוסק במאבק מעמד הפועלים, נושא שלמוזיאונים, באופן טבעי, אין עניין בו". הוא טעה; אוצרת האמנות האמריקאית בוויטני, פטרישיה הילס, היתה פמיניסטית רדיקלית, אקטיביסטית ומרקסיסטית על-פי הגדרתה, והיא כללה את הציור, שזכה בינתיים לרסטורציה, בתערוכת "The Painters’ America" ב-1974. לדידה, הציור סימל "הפרכה מרשימה של המיתוס האמריקאי על אודות אי-מעמדיות (classlessness) ייחודית".

בקסנדייל הכתיב את עמדת הפרשנות המאוחרת של הציור ביד רמה, כשהוא מתיימר לדבר מגרונו של הצייר. לדבריו, קוהלר לא צייר מנקודת המבט של מעמד הביניים, החומלת על הפועלים כאומללים, אלא יצר את "הייצוג הציורי הראשון של מלחמת המעמדות בעידן התיעוש המודרני".בבטלו כל ספק או תחושת אמביוולנטיות ביחס למלחמה זו כתב שהציור, "נעשה מעמדה מובהקת של אהדה למדוכאים".

בהתגלגלות של הציור לחיק השמאל החדש, הוא שימש הוכחה חזותית לכך שלא קונסנזוס אלא קונפליקט עיצב את ההיסטוריה האמריקאית, חזר לשמש חומר התססה והפך למראה-מקום איקונוגרפי עבור הצהרת פורט-הורון[18]. אסתטיקת האגרוף הקמוץ דיברה אל לב דור שנות ה-60, שתפס הפגנות ושביתות כחלק אינטגרלי בדמוקרטיה-ההשתתפותית שבה דגל.

"השביתה" הוצג במשך שנים בגלריה של איגוד העובדים במנהטן, בניהולו של מואי פון (Moe Fone). ב-1987 מכר בקסנדייל את הציור לגלריה מסחרית תמורת 250 אלף דולר. אספן האמנות ריצ'רד מאנוגיאן מדטרויט קנה אותו ממנה ב-1989 ומכר את הציור ב-1990 למוזיאון להיסטוריה גרמנית ב-450 אלף דולר. נכון להיום הציור מוצג במוזיאון לצד "הסוציאליסט" של קוהלר, כשייך לא למסורת ייצוגי העבודה האמריקאית דווקא, אלא כחלק בלתי נפרד מהתרבות הגרמנית של סוף המאה ה-19.

האם הציור הוא חלק ממורשת גרמנית או אמריקאית? לדברי כריסטופר פלפס, פרופסור להיסטוריה אינטלקטואלית ותרבותית במחלקה ללימודים אמריקאיים וקנדיים באוניברסיטת נוטינגהם, המסעות הגיאוגרפיים של "השביתה" שזורים בגישות הפרשניות כלפי הציור. הוא עבר "מהרפרודוקציות השמרניות של ה'הרפרס' לתהילת עולם, מרכישה על-ידי האליטה של מיניאפוליס לאלמוניות המרתף, מגילוי-מחדש על-ידי רדיקלים בארה"ב לקליטה מאוחרת בגרמניה". כל שינוי מקום כפה על הציור גיוס למאבק אחר, ריאקציונרי או מהפכני, והשליך עליו רתיעה מופרזת או התלהבות-יתר.

לדברי פלפס, הפרשנות המאוחרת של הציור כאב-טיפוס של סוציאליזם רדיקלי עשתה לו שירות דוב לא פחות מזו המוקדמת. בשנות ה-70 של המאה ה-20, ממש כמו במאה ה-19, נפל הציור קורבן לספקולציות פוליטיות, ניפנפו בו כבדגל והשתמשו בו כאיור גנרי של התקוממות מדוכאים. לדעת פלפס, זו גם הסיבה לכך שהציור שוב לא התנחל בלבבות, ממש כשם שלא נחל הצלחה בסוף המאה ה-19[19].

לדידו של פלפס, זהו ציור "מבשר התלקחות", כלומר ייצוג של רב-ערכיות, המסוגל לספוג פרשנויות סותרות. "ממש כשם שאי-אפשר לקבע אותו בקטגוריות לאומיות, כך אי-אפשר לצמצם אותו למסר חברתי חד-ערכי, כמגנה שביתות או כפוסטר עידוד של מאבק עובדים. כל ניסיון לגייס את הציור כושל בהערכת מורכבותו המלאה של עידן הריאליזם".

***

הערות:

[1] 1992 Streik-Realität und Mythos,

[2] www.bilder-der-arbeit.de/

[3] ובהם:

(Klaus Türk, Man at Work: 400 Years in Paintings and Bronzes; Labor and the Evolution of Industry in Art, Milwaukee: MSOE Press, 2003

Ross Barrett, Rioting Refigured: George Henry Hall and the Picturing of American Political Violence (The Art Bulletin 92, no. 3 [September 2010

Melissa Dabakis, Visualizing Labor in American Sculpture: Monuments, Manliness, and the Work Ethic, 1880-1935, Winterthur Portfolio

Vol. 36, No. 1 (Spring, 2001

[4] [4] James M. Dennis. Robert Koehler’s The Strike
The Improbable Story of an Iconic 1886 Painting of Labor Protest, The University of Wisconsin Press, 2011.

[5] לאה דובב, "אמנות בשדות הכוח: היסטוריה קטנה של ציות ומרד", סל תרבות ארצי, 2009

[6] באוקטובר 1878, בעקבות נסיון ההתנקשות בקייזר, חוקק הרייכסטאג בשליטת ביסמארק חוקים אנטי-סוציאליסטיים מחמירים. איסורים שונים על התאגדויות עובדים, שביתות ופרסום והפצה של חומרים אידיאולוגיים נכנסו לתוקף, המשטרה הוסמכה לפזר כל התאספות בעלת אופי סוציאליסטי. הסנקציות הדרקוניות יצרו תגובת-נגד – מנהיגי עובדים רבים פנו לערכי הסוציאליזם, בין אם בגרסה המהפכנית של מרקס ואנגלס ובין אם זו של פרדיננד לסל, מייסד מפלגת הפועלים הראשונה בגרמניה ב-1863. ב-1885 ניסו הסוציאל-דמוקרטיים (ללא הצלחה) להעביר חוקים המגוננים על מעמד העובדים, ביניהם הגבלת שעת העבודה, איסור על עבודת ילדים ומתן טיפול רפואי מסובסד לעובדים צעירים ולנשים. בפברואר 1886, בגיבוי התעשיינים, קציני הצבא והיונקרים, האריך ביסמארק את תוקפם של האיסורים לשנתיים נוספות, ועל הערים המאוימות מסכנת השביתות הוטל משטר צבאי. תהלוכות מחאה נתקלו בכוחות חמושים בחרבות ובכידונים.

[7] הטענה אינה מופרכת. מהפכנים רדיקלים רבים ברחו או הוגלו לארה"ב באותה תקופה, ובהם יוהן מוסט, כורך ספרים וינאי, נואם-רחוב שערך עלונים אידיאולוגיים ובהם "Freie Presse", שאף נבחר פעמיים לרייכסטאג. מוסט גורש ממפלגת הפועלים הלסלית בשל תמיכתו בטרור ואהדתו לדוקטרינת האנרכיסט הרוסי מיכאיל באקונין, ואף ריצה עונש מאסר. לאחר שחרורו מהכלא גורש מגרמניה ועבר ללונדון, שם ייסד את העיתון "Die Freiheit". ב-1883 עבר לניו-יורק וייסד את אגודת הפועלים המרקסיסטית הבינלאומית, שנודעה בכינוי Black International. בהשראת פטר קרופוטקין קידם את "התעמולה של המעשה" וקרא להרס המעמד השליט בכל האמצעים. מוסט התכוון לדבריו – הוא היה אובססיבי בכל הנוגע לדינמיט ודאג לפרסם ולהפיץ הוראות ייצור ושימוש בפמפלט שכותרתו "המדע של המאבק המהפכני".

[8] James M. Dennis. Robert Koehler’s The Strike
The Improbable Story of an Iconic 1886 Painting of Labor Protest, The University of Wisconsin Press, 2011.

[9] James M Dennis. The Strike- Robert Koehler’s The Strike: The Improbable Story of an Iconic 1886 Painting Of Labor Protest, The University Of Wisconsin Press, 2011

[10] גיזלר אנקה ייסדה עם בעלה עיתון יומי למעמד הפועלים במילווקי, עיר שאליה הגיעה זמן קצר לפני קוהלר ומשפחתו. ב-1865 השיקה עיתון נשים רדיקלי שהוקדש לשחרור האשה והפועל, ופתחה עם ססיליה קאפ בית-ספר לבנות שבו שימשה מנהלת ומדריכה.

[11] מהומות היימרקט פרצו ב-1 במאי 1886 בשיקגו והשפיעו על קביעת חג הפועלים בתאריך זה. קואליציית איגודי העובדים בארצות-הברית הכריזה על שביתה כללית, לאחר שתביעתם לקיצור יום העבודה לשמונה שעות לא נענתה (ר' גם 8 Hours Movement). השביתה הובילה להתנגשויות אלימות עם המשטרה, שבהן נהרגו שני מפגינים. במחאה על ההרג התכנסה אסיפה שקטה בכיכר היימרקט, שפוזרה בכוח. במהלך המהומות שפרצו הושלכה לעבר השוטרים פצצה. שבעה מהם נהרגו ועשרות נפצעו. גם מבין המפגינים נהרגו ונפצעו מספר דומה של אנשים. בעקבות האירועים פתחה המשטרה במלחמת חורמה נגד קבוצות אנרכיסטיות ורדיקליות/ מאות נעצרו ושני עיתונים אנרכיסטיים נסגרו. ב-21 ביוני באותה שנה נפתח משפטם של שמונה ממנהיגי הקבוצות האנרכיסטיות והרדיקליות. הם נעצרו, נשפטו והורשעו, שבעה מהם נידונו למוות והשמיני נידון ל-15 שנות מאסר. שניים מהנידונים למוות זכו לחנינה ועונשם הומר במאסר. אחד הנידונים, שבקשתו לחנינה נדחתה, התאבד בכלא. היתר הוצאו להורג בתלייה. ב-1893 הוכרז משפטם כעיוות דין, והנותרים בחיים זכו לחנינה.

[12] Melissa Dabakis. http://www.caareviews.org/reviews/1787

[13] תנועה ששמה לה למטרה להיאבק עבור יום עבודה בן שמונה שעות, שיחול כחוק על כלל הפועלים בתעשייה.

[14] "הרפרס ויקלי", 10.4.1886

[15] "ניו-יורק דיילי טריביון", 3.4.1886

[16] "ניו-יורק טיימס", 4.4.1886

[17] Christopher Phelps. The Strike Imagined: The Atlantic and Interpretive Voyages of Robert Koehler’s Painting The Strike. The Journal of American History, December 2011

[18] מניפסט מטעם תנועת הסטודנטים לחברה דמוקרטית – SDS – שנכתב ב-1962 בידי טום היידן בעזרת 58 חברים, בפורט-הורון, מישיגן.

[19] Christopher Phelps. The Strike Imagined: The Atlantic and Interpretive Voyages of Robert Koehler’s Painting The Strike. The Journal of American History December 2011

הפוסט בשורת התלקחות – סיפור של ציור הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

ללא כותרת, ספריי צבע על נייר, 2016

חן אפרתי, פרוייקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת יעל רביד

הפרוייקט מבודד חתך של עבודת סטודיו מחקרית, ומאפשר הצצה לתהליכים של עיבוד ותרגום ציורי.
הדימוי הראשוני מתעורר לחיים בסדרה של סקיצות, בוואריאציות חומריות וצבעוניות. ¬ זהו תהליך עבודה על פורמט קטן ודחוס, הנעשה בישיבה, ומייצר קשר אינטימי, ישיר כמעט, בין העין, היד ומשטח העבודה.
הדימויים הם כאלה המאפשרים את המשחק בצורה ובחלל: חלקי ריהוט זוויתיים, מבנים ארכיטקטוניים בעלי צורות סדורות – כולם נתונים למחקר ולמניפולציה, לעיבוד דו-מימדי.

http://www.chenefraty.com/

הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

פסטיבל הצילום הבינלאומי בנמל יפו הוא אירוע שעצם שמו מכמין הבטחות רבות וציפיות גדולות. עצם העובדה שפסטיבל שמוקדש כולו לצילום מתקיים היא מבורכת, בעיקר אם הוא מתייחס, כפי שיש לצפות, לשאלות הגדולות והמטרידות שעומדות בפני המדיום היום.

מנהלו האמנותי של הפסטיבל הוא אייל לנדסמן, צלם מסחרי מוכר ומוערך, שמציב לאירוע מטרות אמנותיות בעיקרן. אחת ההחלטות המעניינות של הפסטיבל היא בחירה ב"צלמים-אוצרים" – נשות/אנשי מקצוע מתחום העיתונות או האמנות שנבחרו לאצור תערוכה עצמאית תחת הכותרת הרחבה "מרחב מוגן", שמו של הפסטיבל השנה. הבחירה הזו מעידה על מודעות למכשולים שניצבים בפני פרויקט מהסוג הזה, שנע בין תצוגה מוזיאלית ליריד אמנות פופולרית.

דאג ריקארד

נראה שהפסטיבל נוקט במכוון עמדה מעורפלת ביחס לצילום, כדי שלא ליפול למלכודות מוכרות של הצגת צילום עכשווי. הבחירה הזו, לצד ההחלטה למנות אוצרים מקרב השיח הצילומי, מי שהם צלמים בעצמם, מציבה יסודות רחבים ויציבים למדי לעיסוק בשאלות המטלטלות שנובעות מהמדיום היום, כפי שמנסח אותן לנדסמן בטקסט הפתיחה לקטלוג:

"בעידן שבו לכל אדם יש מצלמה ומיליוני תמונות נוצרות בדקה, עולות השאלות על תפקידו של הצלם וערכו של הצילום. העידן הדיגיטלי מעמיד בפני הצלמים מרחב של אפשרויות יצירה והפצה בפלטפורמות חדשות, אך האתגר הגדול אינו נמצא במעשה הצילום, אלא בהבנה של המשמעויות התרבותיות, הפוליטיות והחברתיות של השימוש בטכנולוגיות ובפלטפורמות אלו".

פסטיבל בסדר גודל בינלאומי, כפי שהוא מוצג, עם שמות בולטים מהארץ והעולם, היה יכול להיות אמיץ ורלבנטי בתוך הבלבול הרב שקיים היום ביחס לצילום. והנה, נראה שכאן בדיוק נעוצה הבעייתיות בפסטיבל – הוא כמעט שאינו עושה דבר מכל הדברים שלנדסמן מתאר. הסיבה לכך נרמזת בדבריו שלו; כשהאתגר הגדול אינו מעשה הצילום, קשה לצפות ליותר מתגובה פרשנית למקום שצילום תופס היום בחברה. העיסוק במעשה הצילום, בפעולה עצמה, ביציאה מתוך העבודה והחומר היה יכול להוביל למקום שכה חסר בדיון המוגבל בלאו הכי על גבולות המדיום והרלבנטיות שלו.

רות קונולי

מאז המצאת הצילום, האלמנטים המרכזיים הקשורים בו ומתרוקנים ממשמעות בלי הרף הם רצף הזמן והעבודה הפיזית שנדרשים להפקת דימוי. כשאלה נזנחים לחלוטין לטובת הרעיון, קשה מאוד לפענח את המונח עצמו, מה שמוביל למצב העניינים העכשווי, שעוסק ביחס למדיום כאל שטף דימויים חסרי רצף. סוגיה זו נעדרת לחלוטין מתוכני הפסטיבל המוצהרים, וזה פשוט פספוס. הרי הצלמים-אוצרים הם בדיוק מי שיכלו להתבונן בכלים מקצועיים בשטף הדימויים האינסופי ואופני הייצור המגוונים שלהם, שכבר מזמן אינם כוללים רק מצלמות, ולבחון את דרכי התצוגה הקיימות מול החידושים החברתיים והטכנולוגיים. במקום זה אנו מקבלים עוד מאותו הדבר, עם קורטוב שמרני של "פעם ידעו איך לצלם פה".

הבחירות של הצלמים-אוצרים מדויקות וטובות, כפי שאפשר היה לצפות. מדובר במי שהיום-יום שלהן/ם כולל עיסוק בלתי פוסק בדימויים של עצמם ושל אחרים. דניאל צ'צ'יק מנהל את בלוג הצילום של "הארץ", אתי שוורץ ורע בן-דוד מנהלים בית-מלאכה לצילום, ואלו רק דוגמאות. לכן הדימויים טובים, אך המסגרת הכללית של הפסטיבל אינה מצליחה לומר משהו חדש על צילום. למעט נסיונות מעניינים כמו זה של חברי הגלריה אינדי בתערוכה "ביקור בית", שהחליפו ביניהם מפתחות וצילמו בבתים זה של זה, לא מתרחשת בפסטיבל קפיצה מעל לגבולות הקונבנציה הצילומית.

ג׳ניפר אבסירה

התערוכות מוצגות באופן שמרני של הדפסות איכותיות, רובן גדולות ובשחור-לבן על גבי קירות לבנים. בעייתית במיוחד היא אחת התערוכות המרכזיות, שאצר אלדד רפאלי. נסיונו העשיר כצלם מסחרי לא סייע לו לקיים חיבור תמתי בין הדימויים היפים שבחר, וכותרת התערוכה נראית מאולצת כשדימוי של ניר דבוראי מוצג לצד זה של ג'ניפר אביסרה או הדר סייפן. כל אחת/ד מהן/ם נהדרים בפני עצמם, אך המרחק האמנותי הגדול בין העבודות ואופן ההצבה כל-כך לא מעניין, כך שמלבד ההסבר המילולי, לא ברור מה הן עושות זו לצד זו.

בכמה מהתערוכות מופיעים שמות שאינם מוכרים בשיח הצילומי המקומי, כמו חמישה צלמים בריטים עכשוויים שאת תערוכתם אצרה מיה ענר, או התערוכה יוצאת הדופן של גילי זיידמן ואיריס פשדצקי, שמציגות ארבע צלמות חרדיות. אלה מאוזנים באופן לא הוגן אם רק יוצאים לצד השני, בסלון יפו, שבו עבודות קטנות שהודפסו מצילומי אינסטגרם נמכרות ב-200 שקל כל אחת. בהמשך מוצגת תערוכה על קיר ההאנגר הנטוש, שכלל לא ברור מדוע נתלתה דווקא שם. התצלומים תלויים בחובבנות. הדימויים קשורים כולם באוכל, ובקלות היו יכולים לקבל מקום ראוי יותר מאשר רקע לחבורת הילדים שמוכרים טרופית בשני שקלים. על התערוכה הזאת, שנקראת "רשתות", כתבו האוצרים ריאן פרויס ואיתיאל ציון: "כאן? גם אנחנו התלבטנו".

אחד המונחים שחוזרים בתיאור התערוכות הוא "שפת הצילום", או כפי שכותב יצחק גורן, מנכ"ל הפסטיבל, "אנחנו מאמינים ביכולתה של שפת הצילום, שכולנו משתמשים בה ביום-יום, לתעד וליצור שיח מרתק שנע בין המוחשי למופשט, לאפשר תקשורת בין אנשים, לקרב ביניהם ולהתנסות בחוויות של אחרים כמו חווינו אותן בעצמנו". אם הכוונה היא לאותו מונח שהיה הבסיס לתערוכה שזכתה לביקורת הרבה ביותר בתולדות הצילום, "The Family of Man", במהלך שנות ה-80 ועד שנות ה-90, שריד קדמוני של מודרניזם שמניח שפה ויזואלית טראנס-הומאנית ובינלאומית – יש פה בעיה רצינית אפילו יותר.

מתייה פרנו

אם לציין רק שניים מבין חוקרי צילום רבים/ות אחרים/ות – רולאן בארת בספרו "מחשבות על הצילום" וסוזן זונטג ב"להתבונן בסבלם של אחרים" – הללו מפריכים את העמדה שלפיה שפת הצילום מובנת לכל בן-אנוש, ומציבים במרכז את ההקשר של העבודה. לשיטתם, תצלום ניתן להבנה משמעותית רק דרך ההקשר שלו. התצלום כחפץ נמצא על מפה של יחסי כוחות מורכבים, ובהם תוכנו של התצלום עצמו, המוען והנמען שלו. קשה להבין איך פסטיבל הצילום מבטל את ההבנות הבסיסיות האלו ומציג צילום באופן שמרני כל-כך, כאילו הפסטיבל האמיתי אינו מתקיים כל השנה ובכל רגע ברשת.

פסטיבל הצילום הבינלאומי, נמל יפו והעיר העתיקה. נעילה: 7.5.16

הפוסט הפספוס של פסטיבל הצילום הבינלאומי הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

ללא כותרת, מסקנטייפ על נייר, 2016

חן אפרתי, פרוייקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת יעל רביד

הפרוייקט מבודד חתך של עבודת סטודיו מחקרית, ומאפשר הצצה לתהליכים של עיבוד ותרגום ציורי.
הדימוי הראשוני מתעורר לחיים בסדרה של סקיצות, בוואריאציות חומריות וצבעוניות. ¬ זהו תהליך עבודה על פורמט קטן ודחוס, הנעשה בישיבה, ומייצר קשר אינטימי, ישיר כמעט, בין העין, היד ומשטח העבודה.
הדימויים הם כאלה המאפשרים את המשחק בצורה ובחלל: חלקי ריהוט זוויתיים, מבנים ארכיטקטוניים בעלי צורות סדורות – כולם נתונים למחקר ולמניפולציה, לעיבוד דו-מימדי.

http://www.chenefraty.com/

הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

בתחילת מרץ ביקרה האוצרת והכותבת יקטרינה דגוט במובי – מוזיאוני בת-ים, במסגרת סדרת ההרצאות סביב "האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה", עבודתה של ניקול ורמרס, המוצגת כחלק מהתערוכה "הילדים רוצים קומוניזם". דגוט רבת פעלים: היא מנהלת אמנותית באקדמיה לאמנויות העולם בקלן, גרמניה, מלמדת באקדמיה לצילום ומולטימדיה על שם רודשנקו, מוסקבה, שימשה אוצרת בגלריה הלאומית טרטיאקוב במוסקבה, ואצרה את הביתן הרוסי בבינאלה בוונציה בשנת 2001, את הברגן-אסמבלי, נורבגיה, ואת המהדורה הראשונה של הביאנלה התעשייתית של אורל ביקטרינבורג.

בהרצאתה פרשה דגוט את התיאוריה בנוגע לריאליזם הרוסי, תחום שנחשב נחות, לא אותנטי ומשעמם מתוקף היותו אמנות מגויסת. חרף המטען הכבד שהופך את הריאליזם הסובייטי לפסול בשדה האמנות, דגוט הצליחה לשכנע את המבקרים אחרת. אמצעי ההפצה של המשטר, הנטייה העממית להעתיק ציורים מפורסמים והכוונות של האמנים עצמם הופכים את הריאליזם הרוסי למודל אמנותי מהפכני, אנטי-קפיטליסטי וייחודי באופן שבו התקרב אל ההמון. ההרצאה, שזכתה לקהל רב ומתעניין, הידהדה אל תוך הלילה, כראוי לדגוט, הידועה ביכולותיה הפרשניות.

בלוג הפרויקט http://tkwc.tumblr.com/
http://moby.org.il/

מובי – מוזיאוני בת-ים, רח' סטרומה 6, בת-ים, 03-6591140

שעות פתיחה: שלישי, חמישי, 16:00–20:00, שישי, שבת, 10:00–14:00

הפוסט ההמונים רוצים קומוניזם הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

1981[1]

1. כמה מאפיינים של התנהגות פוסט-ניאו-אוונגרדית
2. על אדם להכיר ביכולתו ביחס לחייו ולגורלו, ולהישאר נאמן לה מעל לכל.
3. יכולת זו נכונה לכל אשר נוגע לחייו של אדם, בין במישרין ובין בעקיפין.
4. בזה האופן, יכולתו של אדם נכונה לגבי הכל.
5. על אדם לגלות את האומץ לזהות את כל מה שרע, פגום, מענה, מסוכן, או חסר משמעות, גם אם הדבר מקובל ביותר ולכאורה אינו ניתן לשינוי.
6. על אדם לגלות את התעוזה להציע אפילו את החלופה הכי מופרכת והכי פחות מעשית.
7. על אדם להיות מסוגל לדמיין שאמרות אלו הן בנות-השגה.
8. על אדם לתת את הדעת לאפשרויות קלושות אשר טומנות בחובן יתרונות רבים, בדיוק כפי שהוא נותן את הדעת לאפשרויות בעלות סבירות גבוהה אשר טומנות בחובן יתרונות בודדים.
9. מה שאדם יכול להשיג עם מעט הכלים העומדים לרשותו, עליו להשיג ללא דיחוי.
10. על אדם להימנע מכל צורה של ארגון או מיסוד.

מיקלוש ארדלי,

על ידי בחינת סדרה של תופעות אשר מציעות את ההרהורים הרגישים והתמציתיים ביותר—אלו של האמנויות, ניתן לנסח הצהרות בעלות נגיעה כללית אודות זמננו ורוח זמננו. מבין האמנויות השונות, יהיה זה מועיל לציין את תנועת האוונגרד, וליתר דיוק, את מטרותיו של הגל האוונגרדיסטי השני שהתפתח במהלך עשרים השנים האחרונות ואשר זכה לכינוי חסר המעוף "ניאו-אוונגרד". רבים רואים בגל זה גרסה מדוללת ולא אמינה של האוונגרד ההיסטורי המקורי, מעין אחיין מפוקפק שבסך הכל מחקה את דודו התימהוני אך הכריזמטי, שממחזר בעייפות דפוסי התנהגות ישנים, ושאין ביכולתו להציע משהו חדש באופן מהותי. שיפוטים אלו מתעלמים מנקודה בעלת חשיבות מכרעת: המשמעות של האוונגרד ההיסטורי הייתה לחלוטין בלתי צפויה והפתיעה אפילו את אמני התנועה; הסתעפות הרעיונות בתוך התנועה העידו על חוסר בהירות תיאורטי בכל הנוגע למתחים הקיימים בעולם שהוליד אותה.

מתחים אלו רק העמיקו מאז והולידו פילוסופים ומערכות חשיבה אשר מבקשות לפרש את הסיבות למתחים ואת אופיים. מערכות חשיבה אלו התפתחו בעיקר בקרב מארקסיסטים, אך למרות זאת הייתה להן השפעה מועטה על תכונותיהן של חברות סוציאליסטיות באותה התקופה ומאוחר יותר. תנועת הניאו-אוונגרד עשתה שימוש מודע בתיאוריות אלו והן היוו לה מקור השראה. התנועה הפיצה ברבים והנגישה לקהל הרחב את האנרגיה המהפכנית שעמדה בבסיס התיאוריות. התנועות הפוליטיות הגיעו לשיאן עם תנועות הסטודנטים של 1968. תנועות אלו נרגעו במהלך עשר או שנים-עשר השנים האחרונות; הפילוסופים מתו. התזמורת דוממת, למעט טרמולו רך—רטט של מיתר בודד: פעילותן ההולכת ומתדלדלת של הפוסט-ניאו-אוונגרד. הרטט הזה מעלה את השאלה: האם הקטע המוסיקלי אכן למעשה הגיע לסופו? במבט לאחור, הכישלון נראה בלתי נמנע. להסיק שמשהו הינו בלתי ניתן להגשמה משום שהוא חדל להתקיים, זו מסקנה מדכאת ושגויה. נובע ממנה שהכרח המציאות מסמיך את כל הרע הקיים להשתקע בשקט במקומו. הכרח שכזה יכול אפילו לשמש כהצדקה לאכזריות שמגנה על בטחונו. "אין פלא שתוכנית לשינוי חברתי נתפסת כחסרת היתכנות כאשר לא היה זה אפשרי להגשים אותה עד כה. מאידך, קריטריון זה של חוסר היתכנות הוא בלתי מספק, משום שיכול מאוד להיות שהגשמתה של תוכנית מהפכנית נבלמת על ידי אותם מבקרים וסתירות אשר עשויים להיות (והינם) מובסים בתהליך ההפיכה."[2]

מיקלוש ארדלי,

הרבה סגנונות חיים נבחנו והרבה ניסיונות נעשו בקרב קומונות, קהילות, ומעגלים חברתיים בהיקפים שונים—ואף אחד מהם לא הוכיח את עצמו. ולכן אני נוטה לחשוב שאנשים (לרבות נוער) איבדו את הרצון בשינוי ואת הדמיון שיכול לאפשר להם לעצב את הרעיון של האושר שלהם. זוהי הסיבה שההרצאה האופטימית הזו הפכה פסימיסטית.

"כאשר אין צורך חיוני בביטול העבודה (המנוכרת), כאשר דווקא יש צורך להמשיך ולהרחיב את העבודה גם כשכבר איננה נחוצה מבחינה חברתית; כאשר אין צורך חיוני בשמחה, באושר עם מצפון נקי, אלא דווקא יש צורך להרוויח כמה שיותר במהלכם של החיים הכי אומללים שניתן לדמיין; כאשר צרכים חיוניים אלו אינם קיימים או חנוקים על ידי צרכים דכאניים, ניתן רק לצפות שאפשרויות טכניות חדשות יהפכו לאפשרויות חדשות של דיכוי באמצעות שליטה."[3]

היחסים המתוארים בציטוט לעיל הופכים את האמנויות לנחלת העבר, משוללות היכולת להבטיח הבטחות ולטפח תקוות. הקשר שבין האמנויות לחברה כולה נפגם, כך שלא משנה לאיזה עומק ההמצאה האמנותית תכה את שורשיה, אין יזינו אותה לכדי פריחה, וזרעיה לא יישאו פרי על אדמת החברה. יש לציין כי ערכן של עבודות אמנות מן השנים האחרונות עדיין נקבע (גם אם באופן עקיף) אך ורק על פי הקשר שלהן לרעיונות מסוימים שנוסחו בשנות השישים. במובן אחר, נדמה שמערכות יחסים עקיפות ביותר הפכו לנורמה, כאילו המרחק של עבודת אמנות מהנושא שלה מהווה ערבות לאלגנטיות שלה. כל דבר שמקדם את ה"קפיצה" מ"כמות לאיכות של חברה חופשית"[4] נראה בעין לא יפה ונתפס כישיר מדיי.

בני האדם הושפעו מהפסקה ורגרסיה זו ביכולת המהפכנית שלהם. היום, שום דבר טוב לא יצא מהגשמת הרעיון של "הדמיון לשלטון!"—אחת מסיסמאות המחאה של 1968. מי יתנועע באי נוחות על הכס מלבד אידיוט תימהוני, מפגר (retard)—ביטוי שהפך לאחרונה לתנאי של איכות מסוגננת בדיוק מסיבה זו (ראו "פאנק"). בכך גלומה התובנה המרומזת אך ההולכת ומתפשטת, שערכם של בני האנוש וערכם של חיי האדם הינם זניחים, הלך רוח כללי שהתגלה שימושי עבור פרויקטים פוליטיים מסוימים. הכרה זו דחפה רבים להרס-עצמי ואף להתאבדות, כאשר אלו ראו בה הדרך היחידה להגן על כבודם. אלו "שחושבים בבהירות וחדלו מלקוות"[5]: לאחר שיבוש רגעי בחסות האידיאלים הממריצים של שנות השישים, פקודתו של אלבר קאמי וההתנהלות האקזיסטנציאליסטית הכללית של שנות החמישים, התגלו כנכונות בשנות השבעים המאוחרות. עליי לעצור כאן מתוך זהירות ויראת כבוד, שמא אני עלול להפיץ עידוד זול, והרי העידוד הזה כבר גבה מחיר כבד מדיי שאין להשיבו. הטרגדיות מבחירה הללו פוגעות קשות בניצולים, הופכות אותם לחשודים בעצלות רגשית ושכלית, אפילו בעיני עצמם. הדבר דומה למצב בו כולנו היינו שוקעים בבוץ של פשרות בעודנו מקשיבים להתנשמויות הרועשות של איזשהו דמיון מפגר. במרירותנו, אנו יכולים לנסות ולהפנות אצבע מאשימה, להניח שוב ושוב שבני אדם אינם כפי שהם נראים, שהם עוצבו על ידי נסיבות שניתן לשנותן ושלא בהכרח נובעות מהטבע האנושי.

מיקלוש ארדלי,

שקיעת הדמיון היא תוצאה של העובדה שלבני אדם אין שום חזון לחירותם, ובטח שלא לאושרם, כך שהדמיון הוא בבחינת גם סיבה וגם תוצאה. מדובר במעגל רשע אשר שואב את האדם לתוכו, אלא אם כן המומנטום של איזשהו כח חיצוני מחלץ אותו. למעשה, עד המיתולוגיות, הדמיון תמיד ניזון ממקורות חיצוניים. פירות אלו של כח הדמיון הטהור, איבדו לבסוף את קסמם. בהמצאתו את הדתות, הדמיון האנושי יצר את כל מה שיכול היה ליצור רעיונית בכוחות עצמו; הישגיו השתקפו באמנויות כערך שאין למעלה ממנו. לאחר מכן, הדמיון פיתח שיטה להתעלות על הישגי הדמיון הטהור אשר אכן הובילה לתוצאות שלא ייאמנו: שיטת המחקר המדעי. חוויות פנטסטיות שלא היה ביכולתנו לעבד מבחינה פילוסופית ונפשית, הובילו בשליש הראשון של המאה לחוסר תפקוד שכלי ופסיכולוגי המוני, חוסר תפקוד אותו כוחות פוליטיים אגרסיביים יכלו לרתום למטרותיהם. מקורו של חוסר תפקוד זה קדום יותר והוא החל כאשר האופי הנשגב של השקפת העולם המדעית התבהר בסוף המאה התשע-עשרה. חוסר התפקוד החמיר במפנה המאה העשרים, כאשר אפילו השקפת עולם (יבשה וחסרת רגש) זו הופרעה על ידי סתירות בין תיאוריות וחוויות שונות. המין האנושי נאבק בהשקפת עולם לא מתפקדת במשך חמישים שנה. השקפת העולם המכנית-רציונלית שהתעצבה באמצע המאה הקודמת עודדה רבים להגיע למגוון של מסקנות ציניות. חוסר תפקוד זה ממשיך גם היום וכעת פועל בצורת התפתחות טכנית ואיזון של כוחות.

לא מדובר רק בתוצאה של פוליטיקה צבאית. אותה התפתחות טכנית הזינה גם תקוות מהפכניות. "כל הכוחות החומריים והשכליים בהם אפשר לעשות שימוש להגשמת חברה חופשית נמצאים בהישג יד. את העובדה שאין נעשה בהם שימוש למטרה זו יש לייחס להתגייסות הכוללת של חברה קיימת כנגד הפוטנציאל שלה לשחרור."[6] הצהרה פנטסטית למדי.

"אפילו בכלכלה בורגנית קשה למצוא מדען או חוקר רציני אשר יכחיש שמיגור הרעב או הסבל אפשרי בעזרת הכוחות היצרניים שכבר טכנית קיימים, ושאת מה שקורה היום יש לייחס לפוליטיקה העולמית של חברה דכאנית."[7]

היה זה מהלך נועז לצאת בהצהרות שכאלו, ואכן הייתה להן השפעה. עם זאת, למרות התעוזה, לא היה דיי בהצהרות אלו על מנת ליצור את השינוי התודעתי הכללי שהתנועות הפוליטיות דרשו. למרכוזה חסר היה רקע מטאפיזי, והוא ביסס את מחשבתו על השקפת עולם מדעית בת המאה התשע-עשרה אשר התמקדה בהתפתחות טכנית ויחסים ארציים גרידא, תוך התעלמות מכל שיקול אחר. עיקר עניינו של מרכוזה היה רמת ההתפתחות הטכנית והוא לא נתן את דעתו לאפקט השכלי הטרנספורמטיבי של השקפת העולם המדעית המחודשת: תיאוריות, ובעיקר השערות, משנות את תודעתנו בדרכים נסתרות ומחלחלות אל תוך הידע הכללי מאז תחילת המאה.

מיקלוש ארדלי,

לאחר תנועות 1968, כל הפריזאים דיברו על מהפכה מטאפיזית משום שהם לקחו את קריאתו של מרכוזה צעד נוסף קדימה בתהליך המהפכני. מרכוזה יישם באומץ את השקפת העולם הישנה על היחסים החדשים. הוא ראה את החדש דרך עיניים ישנות, אך לא היו לא העיניים דרכן לראות את ההווה באופן שונה. ניתן לדמיין שתי אוטופיות: אחת מציגה עצמה במישור (אי) האפשרות של יישום חברתי, והשנייה היא החומר ממנו עשויים חלומות—כמו הכמיהה לנעורי נצח שמבקשת להתגשם על אף חוקי הטבע. מרכוזה חושב שראוי לכנות משהו "אוטופי" רק בתנאי שהדבר נוגד את חוקי הטבע, כך ששום חלופה לשינוי חברתי אינה יכולה להיחשב כאוטופיה משום שיישומה הוא בגדר אפשרות ממשית. ישנם גבולות היסטוריים למה שבלתי ניתן להגשים כנגד חוקי הטבע. אני משוכנע כי הגענו לגבולות ההיסטוריים הללו; התוקף המוחלט של משפט הטבע הידוע התערער. הדבר היה ידוע כבר בשנת 68. אי אלו חדשות מדעיות שהגיעו לסירוגין לאוזני הציבור, הציתו את הדמיון ותרמו ליכולתה של מהפכת 1968 לכנות את עצמה מהפכה מטאפיזית. הפרה זו של משפט הטבע, ערעור תוקפו המוחלט, עודנה מהווה מקור השראה לאמנות אוונגרדית היום. ואם אין זה המקרה, אני חושב שפעם נוספת מצאנו את החשוד המיידי: מנגנון הכח שהתערב. הוא שם לב למה שמרכוזה לא הצליח לקחת בחשבון כראוי, כלומר שהבסיס לכל יחס של כבוד לחוק כיום הינו הכבוד העיוור למשפט הטבע. נהוג היה שהיררכיה חברתית התבססה על החוק האלוהי שניתן בהתגלות שמיימית; חברות חדשות יותר התבססו על אי האפשרות להפר את משפט הטבע. מנגנוני הכוח הבינו בזמן שלמידע מסוים – בהגיעו לאוזני הציבור – עלולה להיות היכולת לערער מהיסוד אמיתות שנדמו לפני כן כמובנות מאליהן, וכי הדבר עלול לחזק את הדמיון הציבורי ולהוביל לשינויים חברתיים בלתי צפויים. אז הם נקטו במדיניות איסור פרסום (information blackout) וצנזורה. הם סיננו בקפידה את הוצאתן לאור של השערות עם תימוכין אודות המציאות, ותיעלו אותן אל ספרות המדע הבדיוני המשחיתה, שהציגה אותן כאגדות בדיוניות, כפנטזיות ילדותיות ריקות. וכך השערות אלו איבדו את הדחף המניע שלהן, ואתו אבד כח ההנעה המשחרר שלהן. גם הצהרה זו עשויה להישמע נועזת, אך אלו שקוראים כתבי-עת מדעיים ודאי שמו לב שאלו הפכו פחות מעניינים באופן ניכר מאז שנות השבעים. עלעול בדפי כתב-העת ההונגרי  Élet és Tudomány ("חיים ומדע"), מזמן קריאה מרובה אודות ציפורי שיר ומפלי מים, זאת במקום מידע חשוב ביותר שהיה זמין לפני כן. רק כתב-העת Interpress, צהובונים, ודומיהם, עודם מספיק פזיזים בכדי להכניס פיסת מידע או שתיים על נושאים מעניינים. שוחחתי עם עורך בכתב-העת Élet és Tudomány , שאמר שהחלטה חדשה נתקבלה נגד פרסום השערות שלא הוכחו. הסוגיה החמורה ביותר, אשר באמת הפתיעה אותי, הייתה שמדענים מכל רחבי העולם התכנסו בעיירה סובייטית בכדי לבחון את האפשרות המתקבלת על הדעת לתקשורת עם תבונה חוץ-ארצית. הכנס הסתיים עם החלטה הקוראת להפצה המונית של פרוטוקול הכנס אשר תנגיש את המידע לכלל הציבור. דיווח אודות הכנס הופיע על השער האחורי של  Fizikai Szemle, כתב-עת הונגרי לפיזיקה אשר עסק אך ורק בענייני איגוד מקצועיים. אני מאמין שגם הופיע מאמר בנושא בכתב-העת  Ország-Világ ("ברחבי העולם"), ובו עיתונאי פרסם כמה מהדברים הפנטסטיים שמדענים השמיעו בכנס. גם  Élet és Tudomány פרסמו סדרה של דיווחים אודות הכנס, אך הם נמנעו מלתאר את דברי המדענים משום שאלו, כדברם, "נסחפו על ידי דמיונם". במקום, הם תיארו את הקונצנזוס המדעי דאז בנושא.

עבורי, כמו עבור כל הנוגע בדבר, מדובר באבדה גדולה; חדשות מסוג זה הן חשובות בהרבה מחדשות יומיות אודות, לדוגמה, אירועי היום בלבנון. כמובן שטרם התפרסמה גרסה מלאה של הרצאות אלו; ספרות המדע הבדיוני בוודאי עשתה בהן שימוש כלשהו. פרשנויות מסוימות אודותיהן הופיעו מפעם לפעם, אך אלו היו חלקיות להכאיב, דבר שבתורו חסם את זרימת הדם בחשיבה על הנושא. המחקר הפנטסטי ביותר נעשה בסודיות מוחלטת בשירות הטכנולוגיה הצבאית ופרסום הממצאים אינו מתאפשר בתואנת "סודיות צבאית". אפשר אף להרחיק ולטעון כי זוהי אחת הסיבות מדוע מתח בטחוני נתפס כמועיל בעיניי אלו שרואים בגישה ציבורית לידע מסוים סכנה לשמירה על הסטטוס-קוו. זוהי לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שדבר כזה קורה. הבה נזכר במצרים, בגלילאו, או בתקופתו של ג'ורדנו ברונו.

פיסת חדשות נוספת שבאמת הפתיעה אותי היא משהו שקראתי בעיתון לפני שנתיים. אנסה להרכיב אותה מתוך ידיעות חדשותיות חלקיות: עיתונאי אמריקאי נעצר בברית המועצות לאחר שאחד מעובדיה של מעבדה סודית העביר לידו חומרים חסויים; העובד הצדיק את מעשיו בטענה שמדובר היה במחקר פאראפסיכולוגי. אין אני יודע אם המעבדה הסודית עורכת מחקר פאראפסיכולוגי, אך גם אם כך הדבר, אין זה תירוץ, וזאת למרות שלמיטב ידיעתי האדם המדובר לא זוכה מאשמה. שאלות אלו הן ללא ספק מרתקות בעוד אנו מרגישים מודרים מהנושאים החשובים ביותר. מחשבה חופשית היא תנאי הכרחי עבור האמנויות; אם מחשבה זו היא לא סדירה, לא אורגנית, לא יציבה, ולא מספיק מודעת לעצמה ובעלת תושייה, מדובר שוב בתוצאה של הצנזורה בה דנו קודם; השכבות של הפרכות לא ודאיות המפריכות הפרכות אחרות, מכבידות על הנשמה. אנרכיזם אפיסטמולוגי, ובאופן כללי יותר, הביקורת על תאוריה פוזיטיביסטית של המדע, מושתת על משפט מתמטי חשוב, "משפט גדל" (Gödel’s Theorem). פרשנות פילוסופית אפשרית למשפט היא כדלקמן: מאחורי כל הצהרה, עומדות מספר אינסופי של הנחות מוקדמות, ואם אפילו אחת מהן שגויה, הרי שהמשפט המקורי גם הוא שגוי. כבר בשנת 1914, הוכיח אמיל דורקהיים כי אין זה אפשרי להוכיח אילו מתוך אינסוף ההנחות המוקדמות הן שגויות, פשוט אין שיטה מתאימה לכך.

מדענים אינם מורשים לפרסם את מחקריהם מפני שמח העצם שלהם רשום במרשמים של המערך הצבאי, בדיוק כמו כל מכונה או אמצעי ייצור אחר. אם הם יודעים הרבה יותר ממי ששולט בהם, אין זה משנה; הם כמו דמותו של היפוליט, המשרת בסרטו של סטיב סקלי משנת 1931, שיכול לפתח את כבודו כבן אדם רק במסגרת שירותו. סגנונו המנומס להפליא, המכבד להפליא, והמליצי להפליא של ורנר הייזנברג בספרו Der Teil und das Ganze ("החלק והשלם"), מזכיר לי את השחקן גיולה סורטוס בתפקידו את המשרת. כולם ודאי מזהים את הדינמיקה בין שתי הדמויות בסרט—האדון הנובוריש ששולט בכל, והכפוף לו שיודע הכל טוב יותר, דינמיקה שמהווה את הבסיס למערכת יחסים משונה. האנרגיות היצירתיות של אמנים טרם יכולות להיחשב למונופול בבעלות המדינה. כאשר חוסר הידע הוא ידוע, לפוטנציאל יש חיסרון גדול; דמיון והיכולת האמנותית לתת צורה נכנסים לפעולה כך שהפוטנציאל יכול למצוא צורה אפשרית במקום כאוס. חדשות מדעיות מסוג חיובי זה מחלחלות מטה מאז תחילת המאה ומעצבות את אי-הידיעה הזו, את הפנטזיה הזו שמהווה השראה לאי-הידיעה. תורת היחסות שיחקה תפקיד מרכזי בכך—מה שלא הובהר מספיק מבחינה פילוסופית, מדעית, או מכל בחינה אחרת. זוהי היחסיות של הזמן אשר נוגעת לקיום האנושי באופן כה יסודי ונותנת דרור לכל מיני רעיונות.

ההשערה שנוסחה ב"פרדוקס התאומים" ופתרונה טלטלו את התפיסה האנושית של זמן ואת ההבנה של חיינו ביחס לזמן, עד כדי כך שזה כמעט ובלתי אפשרי לחשוב עליהן כפי שנהגנו לפני כן. אחת ההשלכות של חשיבה המצייתת לתורת היחסות היא שחומר מאבד את כל האיכויות הידועות שלו בשדות ספציפיים כתוצאה מקריסה של כוכבים בעלי מסה גדולה. עובדה זו הלכה והפכה לידע כללי בשנות השישים, והגיעה אפילו לידיעתם של אלו שלא קראו או התעניינו בנושא. אולי לא היה זה הנוף, אלא דווקא השלכותיו הנפשיות שהגיעו אליהם במעין אפקט קפילרי של צורות התנהגות ובניית משפטים. לנוכחותו של שדה כה ספציפי כאן יכולה להיות התוצאה המשנית במידה וכוכב או היקום כולו מתפוצץ או קורס לתוך עצמו. אם הוא קורס עד לכדי היעלמות, מה שנוצר הוא כלום שלא ניתן להגדירו מבחינת זמן ומרחב משום שהוא כולל את כל הזמן ואת כל החלל. המצב שקדם למפץ הגדול מדגים בדיוק כלום שכזה. הכלום הזה הוא כלום מוחלט שהינו אף על פי כן וירטואלי לחלוטין, כך שהוא יכול להכיל בתוכו יקום שלם ועדיין להיות מספיק כלום בכדי להיות מוקף לא בזמן ולא בחלל. לפיכך, הוא נקודה חסרת מימדים אשר ממוקמת בשום מקום. השערות תיאורטיות ואמיתות אמפיריות אלו מעוררות דפוסי מחשבה ישנים ומוטמעים, וזה בדיוק מה שאמן אוונגרד צריך. הוא רעב לכל אלו מפני שסוג זה של פתיחות ואבסורד, המגוון האינסופי והמפתיע של אפשרויות, הוא חלק מההתנהגות שלו למן ההתחלה. כשהסתבר שמרכזיהן של גלקסיות מסוימות יצרו כמות אדירה של חומר, הדבר ערער את חוק שימור האנרגיה, שלפני כן התקבל כאמת. הבדלים עצומים נמצאו בין חישובים שונים של הזמן שעבר מאז המפץ הגדול: חישובים מסוימים מעריכים שמועד המפץ הגדול קרוב יותר אלינו מאשר המרחק מהכוכבים שאנו יכולים לראות. אם כן, אור הכוכבים מתקרב אלינו מרגע לידתו (המפץ הגדול) ועדיין האור הזה בדרכו אלינו יותר זמן מאשר גילו של היקום. במילים אחרות, ישנו מספר גדול של סתירות, כך שחוקי הטבע מוטלים בספק. כמעט שבלתי אפשרי לדמיין דימויים שכאלו, אך הם מועילים מאוד לתפקוד המוחי. אם נותנים למידע הזה להתפשט בתוכנו כמו מצב רוח, אז המצב רוח הזה איננו מדכא כלל. הוא נדמה כביטוי של בינה מגוונות, מפליאה, וכמעט מתגרה.

כולנו יודעים שמקס בורן חשב ש"נוסחת העולם" של הייזנברג היא רעיון די משוגע, אך האם הוא משוגע מספיק בכדי להיות אמתי? המשיכה של האוונגרד לשיגעון היא ממש לא תופעה ייחודית; היא ניזונה מהשקפת עולם חדשה. האפיסטמולוגיה האנרכיסטית מגיעה לאותה המסקנה, אם כי מנקודת מבט שונה. פול פייראבנד חולק על השיטה המדעית בכללותה, מה שבמובן מסוים מוביל לשוויון השערות. הרשו לי לצטט כמה הצהרות חשובות מפיו:[8]

"אז ההיסטוריה של החלופות, ההיסטוריה של המדע, הופכת לחלק בלתי נפרד מהמדע ואכן לתנאי משמעותי בהתפתחותו. כאשר דנים בחלופות, יש מקום לשמוע את כל הקולות; מומחים והדיוטות, מקצוענים וחובבנים, חסידים קנאיים של האמת ושקרנים פתולוגיים, יכולים כולם לתרום להעשרת התרבות הקונספטואלית."

מה מוביל אותו למסקנה שכזו?

"האפיסטמולוגיה הכללית נשארה לא פתורה באופן כרוני, וכל הפתרונות שהוצעו עד כה נחלו כישלון מפואר, מה ששיחק תפקיד משמעותי בהופעתה של ביקורת רדיקלית של המדע ובמיוחד בזו של האפיסטמולוגיה האנרכיסטית."

לאפיסטמולוגיה אנרכיסטית זו אין שום קשר לאנרכיזם פוליטי. פייראבנד עצמו יעדיף לקרוא לה אפיסטמולוגיית דאדא, אך מנוע מלעשות כך, כי—כפי שהוא מציין במקום אחר—בימים אלו אנרכיזם הוא הביטוי הפופולרי ביותר בשימוש הרווח.

"…ההכרה בכך שהלמידה האנושית והמדע הם היסטוריים והיישום העקבי של היסטוריוּת למצבים הנוכחיים, מילאו חלק חיוני בתהליך זה. אפילו התומכים הקולניים ביותר בשיקולים של היסטוריוּת נהגו להחיל את המימדים של ההיסטוריוּת על העבר של הלמידה והמדע. מסיבה כזו או אחרת, ההווה נשאר טאבו. אם, בכל זאת, נציב את מצבו הנוכחי של המדע במימד ההיסטוריוּת, לא יהיה שום בסיס רציונלי לשלול את האפשרות שהמדע היקר לליבנו ייתפס בעיני דורות הבאים כאמונה תפלה, טיפשית ופתטית, בדומה לאופן בו אנו תופסים כיום את האלכימיה, מעשי הקסמים, והנומרולוגיה. אין ביכולתנו לשלול את האפשרות שדעות ש'הופרכו סופית' על ידי המדע יחזרו וידחקו החוצה את המדע המודרני בכללותו. אפילו עוד יותר קשה לשלול את אפשרות זו כאשר לוקחים בחשבון שתופעות דומות לזו כבר התרחשו יותר מפעם אחת במהלך ההיסטוריה של המדע. ברגע שמכירים באופי ההיסטורי של הלמידה האנושית, כל ההישגים הקוגניטיביים נדמים זמניים או יחסיים למדי."

"ביטול חלופות ועובדות אשר יכולות להתגלות דרך חלופות אלו—על פי חוק זה של מתודולוגיות רציונליות—הופך תיאוריות לעקשנות דוגמטית, לאידיאולוגיה נוקשה. הדבר יוצר את מראית העין של האמת המוחלטת של המדע, אך זוהי בסך הכל תוצאה של קונפורמיזם אינטלקטואלי מוחלט."

"העקביות והאחידות של תיאוריות וגישות מסוימות עשויות אולי לענות על צורכיהם של כנסייה או עריץ, אך לא על הדרישות של למידה אובייקטיבית."

אני מסכים עם פייראבנד עד לנקודה בה הוא מאשים את המדע ואת המדענים. פייראבנד רואה במדענים טפילים של המדע, בדומה לכוהנים מצריים או ימי ביניימיים שאספו מן הציבור כספים בכדי לממן את עבודתם חסרת הצידוק בה היו עוסקים כך או כך. אין להאשים את המדע, משום שהשיטות המדעיות והעקרוניות שלו אפשרו לו להגיע לאותן תגליות שלבסוף הובילו להטלת ספק בסמכותן. פייראבנד טועה בכך שהוא מייחס את הסתירה העצמית של המדע לאיזושהי תרמית של מדענים, כאשר הדבר למעשה מצדיק את מוסר העבודה של האתיקה המדעית. הוא מבין שעל תיאוריה להיות מעניינת מספיק בכדי לזכות בתשומת לבנו ונותן את גלילאו כדוגמה: ההשקפה הקופרניקאית הייתה בזמנה רעיון בלתי מדעי ומבולבל שקסם רק לגלילאו שמצא בה עניין. הוא אמנם השלים את הניסויים המפוקפקים שלו עם המון השערות משניות ותיאוריות בלוף, אך עדיין, התנהגות זו הוכיחה את עצמה בקידום המדע והידע האנושי. פילוסופים חדשים עושים למרקס מה שמרקס עשה פעם להגל: הם מעמידים את המרקסיזם בחזרה על רגליו ברוח האבסורד במקום ברוח האידיאליזם. מרכוזה וממשיכי דרכו מוכיחים שיחסים ארציים הם לחלוטין חסרי היגיון, אם לשפוט לפי השכל הישר; אך הם לא האשימו את האבסורדיות של השקפת העולם הרציונלית בכך. הם גם לא האשימו את מה שנקרא משפט הטבע והניכור שלו, את הצורות הלא אנושיות של הרציונליות, את העקשנות, את היכולת השכלית הנמוכה או את המנטליות המשטרתית של "החוקים הם החוקים", או את ציניות ה"הכל או לא כלום" של החוקים הטבעיים.

עם סלידה עמוקה מחוקים והתמודדות כפויה עם השטיחות של החוקים הטבעיים—באופן שמזכיר תקרה נמוכה המאלצת אדם גבוה להשפיל את ראשו, אמנים חוו את הסביבה מלאת הסתירות, המגוונת, המטלטלת, האינטליגנטית, והאוניברסלית הזו כמקום משחרר. אנו מבינים זאת בדיוק ברגע בו היחסים רחוקים ככל האפשר מלהיות אמתיים. למעשה, משימתו של האמן היא לעצב את מצב רוחו בחומר ולהפוך את הרעיונות הקלושים שלו לכדי חזון ברור.

אפשר לחשוב על חומר, שכעת נראה שובב ואינטליגנטי, כעל יותר מסתם בוץ פשוט אם הוא יכול להיות הבסיס למח עצם. אין בכוונתי להציג את אלוהים כסוג של אמן אוונגרד, אך זה בהחלט נכון שהאמנים שהכי מושפעים מהשקפת העולם המתפתחת, מלאת הסתירות, והפתוחה הזו נוטים להפוך לאמני אוונגרד. רוח דומה השתוללה כבר עם יצירותיו של דושאן.

התערערותם של החוקים הטבעיים משיבה לאדם את כבודו, באופן ממש פיזי. היא מקנה לאדם זכויות על ידי שחרורו מתפקידו החד-גוני כגלגל שיניים זעיר, ומתחושת השעבוד שמשליטה התפיסה הפונקציונליסטית. הדמוקרטיות השקטה שסארטר הבטיח בהורגו את אלוהים התבדתה, משום שהיא הוחלפה בגישה פונקציונליסטית אשר מעניקה לבני אדם תפקיד קטן ולא מכירה במכלול הרוחני שלהם. מערכות היחסים של האדם הן יותר דמוקרטיות עם אי הניתנות להבנה עמה אנו מתמודדים כעת. בפרפראזה על מקס אדלר, "אלוהים הוא טבע בלתי ניתן להבנה." אפשר לומר זאת גם הפוך: הטבע הוא אלוהים בלתי-מובן. אנו יכולים לקבל כל אחד מן המשפטים ולקרוא או לטבע או לאלוהים "בלתי-מובן"; זה לא משנה אם מדובר בטבע או באלוהים. בכל אופן, כולם עומדים לגמרי לבד בפני הבלתי-מובן. אם להשתמש בהקבלה מעולם הטכנולוגיה, התקשורת הטורית, בה כל מה שחשוב או חיוני מגיע אלינו דרך היררכיה, מתבטלת. הבה נדמיין תקשורת מקבילה שבה כולם שווים בפני מה שהוא חיוני. זהו שוויון אל מול הבלתי נתפס.

אמנות משקפת את המעברים האלו, את המצבים האלו. לא ארחיב כאן באמנות מושגית משום שאנו כעת בעידן שהוחלף—ואין אני מתכוון לכך במובן המזלזל. העידן פשוט הגיע לסופו כי הוא הלך רחוק מדיי בוויתורו על אפקט חושני, ישיר' ומוחלט, אפקט בו האמנות תמיד עשתה שימוש בהתקשרויות שלה. פעם נוספת, האמנות תרה אחר אפקטים חזותיים וחושניים. באסתטיקה שלה, היא מסגירה את האפקט של האמנות המושגית ואת המודלים הפרדוקסליים והמוזרים של המחשבה אשר מאפיינים את השקפת עולמה. מאז שנות השמונים ניתן להבחין באסתטיקה חדשה, אסתטיקה בה היופי הנדרש מעבודות אמנות, לרבות אמנות חזותית ויצירה מוסיקלית, מזכיר את המחשבה הטהורה ואת יופייה. אם כן, דלדולה של האמנות—הטרמולו הרך שהוזכר קודם לכן, הינו רק בבחינת הצטמצמות זמנית. היצירתיות, שהיא תולדה של הרצון למידע, תמצא דרך כלשהי לעקוף את הצנזורה ותמצא גישה אל מה שחיוני. כל מה שמיושן יאבד את תוקפו לאור הכרה חדשה כלשהי, או לפחות לאור התקווה להכרה שכזו.

מיקלוש ארדלי,

***

*מיקלוש ארדלי, נולד בבודפשט, 1928-1986

מיקלוש ארדלי היה דמות מרכזית בסצנת האמנות הניאו-אוונגרדית והמושגית של הונגריה. לאחר שסיים את לימודיו ועבד כאדריכל החל בסוף שנות החמישים של המאה העשרים, התחיל לגלות עניין הולך וגדל בצורות אמנותיות שונות ובמיוחד לאחר ביקור בפריז בשנת 1963, להפגין נוכחות קבועה בשדה האמנות. החל מאמצע שנות השישים יצר סרטים ניסיוניים, ובזכות גאבור אלטרויאי (Gábor Altorjay) ותאמאש סיינט טורבה (Tamás St.Turba), התוודע לתנועות אמנות חדשות כגון ה"הפנינגס" (Happenings) ו"פלוקסוס" (Fluxus). משנות השבעים ועד שנות השמונים המוקדמות, שלח את ידו במגוון מדיה, לרבות ציור, רישום, קולנוע, מיצג, ביקורת, ושירה, וארגן תערוכות אמנות מושגית ו"הפנינגס" אלטרנטיביים—כמו לדוגמא אירועי ה"צ'אפל סטודיו" עם גיורגי גאלאנטאי (György Galántai) בבלטונבוגלר (1970-73), ומאוחר יותר תכניות ב"מועדון האמנים הצעירים" ((FMK בבודפשט. אחת מן הטכניקות בהן השתמש בכדי לבחון את הרעיון המודרניסטי של "מקור", הייתה לגלגל נייר פחם על גבי נייר רגיל על מנת ליצור שני רישומים—שניהם בו בזמן המקור וההעתק. ארדלי הסתמך על תיאוריות חדשות אלו של יצירתיות כשהעביר בין השנים 1975-76, יחד עם גאלאנטאי ודורה מאורר (Dóra Maurer), שלוש סדנאות הוראה ניסיוניות אותן כינו "תרגילים ביצירתיות", תרגילים בפיתוח פנטזיות" (FAFEJ), ו"חשיבה בינתחומית" (InDiGo). כחלופה לחינוך אמנותי אקדמי, הסדנאות התמקדו בעשייה משותפת ובתפיסה של אמנות כבלתי נפרדת מיצירתיות בחיי היומיום. קבוצת "אינדיגו" )קיצור של INterDIszciplináris GOndolkozás – חשיבה בינתחומית) צמחה מתוך הסדנה האחרונה שנתנה לה את שמה, ובמסגרתה ארדלי העדיף שיטות של רישום. עד מותו בשנת 1986, הקבוצה הפיקה תערוכות נושא וארגנה פעולות פוליטיות בבודפשט. בשנת 1982, הקבוצה הוזמנה לביאנלה בפריז אך לא קבלה היתר רשמי לצאת מהונגריה. תחילה, העבודות של הקבוצה נולדו מתוך סיעור מוחין משותף ונרחב והוצגו כעבודות קבוצתיות; בשנות השמונים, העבודות הפכו אישיות והוצגו זו לצד זו בתערוכות קבוצתיות תחת שמות האמנים החברים בקבוצה.

פורסם במקור:

Erdély, Miklós. “Optimista elöadás” [Optimistic Lecture]. Ed. László Beke, Dániel Csanádi, and Annamária Szöke in Tartóshullám. A Bölcsész Index antológiája (Jóvilág 2. Cápa 3). Budapest: ELTE BTK, 1985: 143–49.

פורסם בתרגום לאנגלית:

Dóra Hegyi and Sándor Hornyik, eds. Archeology of Utopias From Perestroika to a Brave New World, 1980–2010, (2012–ongoing).

***

[1]  ההרצאה ניתנה במחלקה לאסתטיקה של אוניברסיטת אוטבש לורנד שבבודפשט, ב-22 לאפריל, 1981.

[2] ארדלי מתייחס למרכוזה ומצטט מהרצאתו המפורסמת "קץ האוטופיה" (ברלין, יולי 1967). התרגום העברי המובא פה מתבסס על תרגום אנגלי, אליו גם מתייחסים מראי המקום מכאן ואילך. ראו: Herbert Marcuse, “The End of Utopia,” in Five Lectures: Psychoanalysis, Politics, and Utopia, trans. Jeremy J. Shapiro and Shierry M. Weber (Beacon Press. Boston, 1970), 62–82.

[3] מרכוזה, 66-7.

[4] שם, 65.

[5] Albert Camus, The Myth of Sisyphus: And Other Essays (New York: Vintage, 1991), 92.

[6] מרכוזה, 64.

[7] שם, שם.

[8]  התרגום העברי המובא פה מתבסס על תרגום אנגלי של המקור. ראו:

Ferenc Altrichter, “Anarchista ismeretelmélet” [Ontological Anarchy], in Világosság, 1980/8–9, 473–83. Quoted by Sándor Hornyik in “A feket lyukak esztétikája. Kritikai teória és praxis Erdély Miklósnál” [Aesthetics of Black Holes. Critical Theory, and Practice in Miklós Erdély’s Thinking], in Balkon 2006/6 (accessed December 15, 2013).

הפוסט הרצאה אופטימית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav