יואב חורש, שלום. אתה חוזר לתל-אביב אחרי הרבה שנים בחו"ל.

"יש נקודות בחיים שהן כמו מתכת שאפשר לכופף אותה. אלו נקודות שטוב שיכירו בהן וגם ישתמשו בהן – פרידות, מעברים מעיר לעיר, יציאה מתקופה אחת לתקופה אחרת. אנשים מנסים להמציא את עצמם כל הזמן מתוך הנקודות האלה. לא קרה לך שאמרת, אני מתחיל תואר באוניברסיטה, אני לא מכיר אף אחד, נראה מה אני הולך לעשות? אלו הן נקודות רכות מבחינתי, וזו ההזדמנות לעשות שינויים בחיים".

תסביר.

"שום דבר לא קורה כמו שתיכננו אותו. בסופו של דבר משהו אחר קורה, שברת את הרגל בדרך הביתה או שפגשת את אהבת חייך. זה לא חייב להיות שלילי, אלה יכולים להיות דברים מאוד טובים. אני לא מכיר אדם אחד שתיכנן משהו והתוצאה היתה בלי שום שינויים. אנחנו לא מסוגלים לתכנן את העתיד. זה פגם רציני מאוד בחוויה האנושית, שאנחנו חושבים שאנחנו יכולים לתכנן, ואנחנו לא יכולים".

יואב חורש, מתוך הפרויקט Aftermath

דוגמה?

"נסעתי ב-97' לשבועיים לניו-יורק, מישהי שלמדה איתי בתיכון הסכימה לארח אותי לשלושה ימים. משם רציתי לנסוע לאפריקה לטייל. השלב של אפריקה אף פעם לא קרה. השבועיים האלה… פוף. חזרתי עכשיו".

בוא נדבר על צילום.

"בעיני, בצילום יש יסוד שהוא הרבה יותר מורכב מכל אמנות אחרת. תמיד יש לו רפרנס למציאות, שלציור ולפיסול אין. כשמסתכלים על ציור מופשט, אף אחד לא ישאל מה הוא אמור לראות. בצילום מיד רוצים להבין מה רואים. מה מצולם, איך זה יכול להיות. יש חיבור אוטומטי למציאות. אנשים מחזיקים בתצלום ואומרים: הנה סבתא שלי. וזאת לא סבתא שלך, זאת תמונה. יש הבדל. התמונה היא פרשנות, היא לא מציאות. זה המדיום היחיד שרוקד על שתי החתונות – הוא גם עם אחיזה במציאות, אבל הוא גם אינטרפרטציה. מזה גם התחיל העניין שלי בצילום".

תן דוגמה דרך העבודות שלך.

"שאלו אותי בזמן התערוכה שהצגתי עכשיו בפיינברג-פרוג'קטס אם אני מביים את האנשים ואם השתמשתי בפוטושופ. אז קודם כל, לא. ודבר שני, זה לא משנה".

אתה לא משתמש באף אחד מהאמצעים האלה של מניפולציה דיגיטלית?

"ההדפסות שהצגתי בתערוכה הן הדפסות דיגיטליות. הן סריקות ישירות של נגטיב, המניפולציות שיש שם הן רק כאלו שיש גם בחדר חושך".

למה זה חשוב?

"אני אוהב את ההתעסקות, את המקריות ואת ההפתעה. כשאני מצלם, אני לוקח את הפורמט הגדול, 5×4, וכשאני יוצא בבוקר יש לי 26 פלאטות. זהו. בקיץ האחרון חציתי את מרכז אסיה עם טנדר בראלי צדקה עם עוד שני חברים, נהגנו אותו למונגוליה כדי שיהפכו אותו שם לאמבולנס. כמה פילם אני יכול לקחת איתי? אתה הרבה יותר זהיר עם איך שאתה עובד. אני מכוון הכל ומחכה. אעמוד עד שיקרה משהו שיגרום לי ללחוץ על הכפתור, והרבה פעמים זאת לא החלטה מודעת. אני מצלם פורטרטים ומסתכל על בן-אדם, ויש איזה רגע שפתאום קופצת לי לאצבע מין הכרה שקרה פה משהו".

אתה מפריד בין התהליך הצילומי לבין התוצאה.

"לפני חמש שנים הייתי בהמבורג כדי לצלם מחנה ריכוז בשם נוֹיֶנְגָמֶה. היה לי יום שופרא דה שופרא, היה בול. כשחזרתי בערב למלון ופתחתי את הקסטות, גיליתי שאין בהן פלאטות – לא הכנסתי פילם בכלל וכל היום צילמתי סתם. יצאה לי צרחה שהבהילה את חברה שלי, היא חשבה שקרה משהו נורא. והיא אמרה, 'אז תלך מחר'. ביום למחרת לא צילמתי אותו הדבר. היה פחות מוצלח, אבל אנחנו חייבים לקבל את זה. אי-אפשר להמשיך בחיים אם לא נלמד לקבל זוועות, במיוחד במקום כזה. אסונות קורים כל יום להרבה מאוד אנשים. בלי להשוות ובקנה-מידה מאוד שונה, כמה מהם זה פילם שלא נמצא במצלמה ואחרים זה אדם שנקטעו לו הרגליים. אלה גם דברים נפלאים, אבל המקריות הזאת קורית כל הזמן. צילום באיזשהו מקום מפתיע אותי, בגלל זה אני ממשיך גם לצלם עם פילם. אני אוהב את זמן ההמתנה שבין הצילום לבין הפיתוח וההדפסה".

יואב חורש, מתוך הפרויקט Traumatic Tourism

אתה מתאר את הצילום כדרך חיים, המקריות שבו לקוחה מתוך חוויות היומיום.

"כשלמדתי לתואר השני בבוסטון נסעתי שלוש פעמים בשנה לארץ וצילמתי יותר מ-120 מקומות שהיו בהם פיגועים. עשיתי תחקיר, הצלבתי מידע של משרד החוץ עם סיפורים של אנשים וקטעי עיתונות, והייתי מגיע למקומות שהיו בהם פיגועים שלושה ימים לאחר הפיגוע בממוצע. באף אחד מהם לא היה שום סימן למה שקרה. כלום. מה שעיניין אותי זה הלחץ הזה לנקות ולשפץ. מה זה אומר על החברה בישראל, לעומת ניו-יורק שגרתי בה, שאחרי ה-11 בספטמבר החזיקו את הזיכרון נוכח בשטח ובתודעה למשך שנים. כל שבוע בעיתון יש משהו שקשור ב-9.11. וזה אינטרס להשאיר משהו לזיכרון. פה, אחרי שלושה ימים, כבר יקרה משהו חדש ומזעזע שצריך לפנות לו מקום, עוד רגע יבוא עוד פיגוע, מלחמה, עוד סנסציה מבית ראש הממשלה. לא נשארים תקועים על משהו אחד.

"אני חושב שאם היה נשאר סימן על 140–120 הפיגועים שהיו בין 2003–2000, אנשים לא היו מסוגלים לחיות פה. כל שלושה רחובות היו חורבות, או גלעד. אתה יודע כמה פיגועים היו בירושלים בשלוש שנים האלה? עשרות. אם היה נשאר סימן, אנשים לא היו ממשיכים לחיות פה. זה להגיד לאנשים שחוטפים שוב ושוב: שום דבר לא קרה, תמשיכו. במשך שנתיים וחצי זאת היתה התיזה שלי, ולפרויקט הזה קראתי 'Aftermath', אחרית דבר, מה שנשאר אחרי".

מה היו המסקנות שלך מהפרויקט?

"כמה היו קשורות לזיכרון ולטראומה. אחרי אסון התאומים, אנשים הפסיקו לטוס, פתאום אנשים לא טסים. אתה זוכר שהיה הפחד מהאנטרקס בארצות-הברית? אנשים לא לקחו דואר, לא נכנסו לדואר, היתה חרדה מטורפת מדואר. אחר-כך היה הצלף בוושינגטון, וילדים הפסיקו לצאת לטיולי שטח. הבנתי כמה המציאות בישראל היא אחרת לגמרי. כשגרתי בירושלים אני זוכר שירדתי לקנות נעליים ויש יריות, ובן-אדם רץ בבן-יהודה עם קלצ'ניקוב וזורק רימונים. ואתה יודע, יום-יומיים אחר-כך, אף אחד לא מתעסק עם זה יותר. זה כל הסיפור של יום הזיכרון ויום העצמאות שצמודים, זאת דוגמה קלאסית של זה. טראומה היא משהו שאתה לא חווה בזמן אמת אף פעם, היא חוזרת כשיש טריגר. אנשים מתפקדים בזמן של פיגוע, רק אחר-כך מגיע הזמן של הטראומה.

"צילום פועל באופן דומה – אתה מצלם, הולך למעבדה, בין אם זה יהיה יום או חודש אחר-כך, ואחרי סדרה של כימיקלים, הדימוי יצוף ויעלה. אתה מסתכל על משהו בהווה, שצולם בעבר, שתיאר משהו שקרה בעבר של העבר. זה מה שעיניין אותי ב'Aftermath' – צילמתי בפינה של רחוב שאין בו שום סימן של פיגוע, בגלל ההיסטוריה של המקום. צילמתי את הווה, ואחר-כך ההווה הזה הפך לעבר. נוצר רצף זמן חדש".

רצף שבו הצילום מחליף את האירוע המקורי?

"התמונה מדברת גם על חוסר היכולת של הצילום לתאר אירוע. אם הייתי מגיע לצלם בפיגוע עצמו, גם זה לא היה מספיק. אתה לא מריח דם, אתה לא שומע בצילום את האנשים צועקים. אף פעם לא תוכל לתאר את האירוע ממש".

אילו תגובות אתה מקבל לפרויקטים שלך?

"מאוד מעורבות. היה לאנשים קשה. ב'Pre Disengagement', פרויקט שבו צילמתי את ההכנות להתנתקות מ-2005, קיבלתי אימיילים שמקללים אותי על שצילמתי פלסטינים והצגתי אותם בתור קורבנות, וגם לכיוון ההפוך, שאני מציג את היהודים כקורבנות. לא הצגתי דם, לא זוועות, לא הייתי סנסציוני. צילמתי מבנים, צילמתי רחובות. הייתי מאוד-מאוד רגוע. וזה הצית משהו".

כל צד חושב שאתה מביע את העמדה המנוגדת.

"מה שמעניין זה שקיבלתי את זה גם מימין וגם משמאל. אמא שלי אמרה: 'רק שלא יבואו לפתיחה ויעשו שם בלגן'. אמרתי לה, 'הלוואי, אם הצילומים שלי יביאו אנשים לתגובה כזאת'".

יואב חורש, מתוך הפרויקט Where We Stand

מפחיד אותך לחזור עכשיו לישראל?

"יותר הפחיד אותי להגיע לגיל חמישים כשאני עדיין לא גר בארץ, ולהגיד שאף פעם לא ניסיתי לגור פה. זה סיכון, כן. לא קפצתי בחישוקים שכולם צריכים לקפוץ בהם כדי ללמד פה, או להיות חלק מהברנז'ה המקצועית – יש סביבה שלמה שאני לא מכיר, שמות. אני גם לא יודע איך הדברים עובדים פה. אני רוצה מאוד ללמד פה וללמד בעברית. אין לי כוונה לשנות מקצוע".

בישראל זה לא כל-כך נפוץ שחיים ממכירת עבודות.

"גם בחו"ל זה לא כל-כך נפוץ, אני מכיר מעט מאוד כאלה. כיף לי ללמד, שמונה שנים לימדתי אלפי סטודנטים, ואני מקבל מדי פעם אימייל כמה שנים אחרי שמרגש אותי. זה מחזיק אותי, וגם נותן מספיק כסף כדי לקנות פילם ולשלם שכר דירה. כשגרתי בניו-יורק לימדתי ארבעה קורסים בסמסטר כדי לממן את החיים שם, זה היה מספיק, משהו שלא בטוח יקרה בתל-אביב".

ספר על התערוכה שהצגת במאי בפיינברג-פרוג'קטס.

"'Insite' מדבר על המקום, והוא גם ניסיון להגיד משהו על מה שנמצא מעבר למה שרואים. כל העבודות הן סלקציה מקבוצת עבודות הרבה יותר גדולה, אני קורא לה 'Where We Stand'. בלי סימן שאלה. איפה אנחנו עומדים באופן קונספטואלי לעומת נושאים מסוימים, או אירועים מסוימים".

אולי גם כפשוטו, איפה אנחנו עומדים.

"כן, גם מבחינת עמדה וגם מבחינת לעמוד. 'Insite' זו סלקציה של תשע עבודות מסדרה שעליה אני עובד כבר חמש שנים עם בערך 60 עבודות. הן כולן עוסקות בחללים ציבוריים, ולא לכולן יש היסטוריה של טראומה במקום עצמו. בתוך הסיטואציה הזאת, מעניין אותי גם היחס שנוצר בין האנשים לסביבה. ההחלטה שלי לצלם ברגע מסוים, שאולי תגרום לתמונה לקבל עוד רובד, שכבה מסוימת של משמעות. בין אם הם מצלמים או יושבים או קופצים או רצים. אני מנסה לרתום את מה שהם עושים וליצור קשר למקום, בין אם זה קשר ויזואלי ובין אם קשר קונספטואלי. אני מגיע לאזור שאני מתעניין בו או בהיסטוריה שלו או בעיצוב שלו כמקום. מעניין אותי לגלות מה יקרה שם בעשר דקות הקרובות. מה שמעניין אותי זה המרחב ומה שנוצר במרחב עצמו בין האנשים לבין עצמם ובינם לבין הסביבה. מה זה אומר לגבינו ביחס לסביבה ומה זה אומר לגבינו ביחס להיסטוריה ולתרבות".

קול קורא ממוזיאון ת״א להגשת עבודות וידיאו באורך של עד 5 דקות.

מנופים - שבוע פתיחת עונת התערוכות בירושלים, יערך השנה ב-23-30 באוקטובר. במסגרת הפתיחה שנערכת זו השנה השביעית, יתקיימו בירושלים עשרות אירועי תרבות ואמנות בגלריות, חללים אלטרנטיביים, מרכזי תרבות, חיק הטבע, במבני תעשייה ובמרחב הציבורי. בערב הפתיחה יעמדו לרשות המבקרים שאטלים ובתוכם שחקני תיאטרון, משוררים ואמני פרפורמנס שיציגו עבודות העוסקות בנושא הנבואה.

פרטים נוספים באתר

למעלה מ-20 מוזיאונים יפתחו את שעריהם בחינם במסגרת "ימי תרבות 2014" - יוזמה של מפעל הפיס משרד התרבות ופורום מוסדות תרבות ואמנות.  בין המוזיאונים. הכניסה חינם תתאפשר בימים בודדים ובשעות שנקבעו מראש לכל מוסד בנפרד.  מומלץ להתעדכן באתר: www.pais.co.il

תכנית Toolbox היא חממת יוצרים מבית רוח חדשה, הפועלת לחיזוק והעצמה של אמנים ירושלמים צעירים. התכנית מציעה לכל אמן ליווי מקצועי בפיתוח פרוייקט אישי, גיבוש קבוצת עמיתים, הכרות מעמיקה עם סצינת האמנות ומוסדות התרבות בירושלים, וחשיפה בפסטיבל טולבוקס.

את מי אנחנו מחפשים

התכנית מיועדת ליוצרים מכל תחום, שסיימו לימודים במוסד אמנותי מוכר (או, לחילופין, בעלי נסיון בתחום האמנות), ושנמצאים בתחילת דרכם האמנותית. אנו מחפשים אמנים שלא רק גרים בירושלים, אלא גם מעוניינים להשתלב ולהשפיע על סצינת האמנות התוססת של העיר.

השתתפות בתכנית אינה כרוכה בתשלום.

לפרטים: http://new-spirit.org.il/toolbox-2014/

ובמייל: nufars@new-spirit.org.il

_________________________________________________________

קול קורא לסטודנטים ויוצרים בירושלים!

מדמיינים את העיר מחדש. הופכים את ירושלים לבית. תכנית ייחודית וראשונה מסוגה יוצאת לדרך!

"עושים שכונה" מבית "רוח חדשה" ו"עיר.אקדמיה" חוזרת במתכונת מחודשת ומרגשת.  סטודנטים שמתחילים שנה ב' בכל התחומים , או יוצרים ואמנים עד שנתיים מסיום התואר, ירושלים רוצה אתכם!

פרויקט ייחודי של התחדשות אורבאנית: עיצוב יצירתי של פינות מיוחדות בעיר, במסגרת של קהילה צעירה, מלגה שווה ותקציב גבוה לפרויקט.

·         הצטרפות לקהילה יצירתית של אמנים צעירים או סטודנטים

·         מלגה גבוהה

·         הזדמנות לעשייה יצירתית משותפת – עיצוב מחדש של פינות מיוחדות וזנוחות ברחבי העיר – עם תקציב משמעותי

מה למשל? להפוך מתחם חניה נטוש בתלפיות לחצר קולנוע לילי, או להפוך מרכז מסחרי ישן באחת השכונות למקום שיש מה לעשות בו מעבר ללקנות חלב.

לפרטים והרשמה:  http://bit.ly/XS1bFt

חלקו הראשון של המאמר
חלק שני

מנהרת השתינות: המועדון הלא-רשמי של הרייבים

ב-2006, אחרי שחברי Raw התפזרו ברחבי הגלובוס ופאקוטק החלו לפעול יותר ויותר בתוך מסגרות חוקיות ולנזול לתל-אביב, התפזר שלטון הרייב. ירושלים למדה לחבר סאונדסיסטם לחשמל, ומעיר שבה פעלה מאז 1991 קבוצה אחת, ובמקרים מסוימים שתיים, היא הפכה למקום שורץ בקבוצות ואינדיבידואלים שאינם מהססים לקחת את המגבר לידיים. רייבים על גגות, חניונים, חצרות ומבנים נטושים הפכו למחזה שכיח, אך נראה שחלל אחד הפך באופן לא רשמי למועדון של הרייב.

קבוצות נטולות מיתוג ברור (גילוי נאות: עם כמה מהן נמניתי) אימצו את המנהרה של גן סאקר, שזכתה לשם המחמיא "מנהרת השתינות", וקיימו בה אירועים תדיר. אפשר היה למצוא שם את "מסיבת המשבר הכלכלי", שבה היה ניתן לרכוש בירה תמורת קילו אורז; את "אין נדל"נים – אין פיגועים", שבאה לאחר פיגוע הטרקטור ברחוב יפו (2008), כפרפרזה מקאברית על יוזמות הבנייה המושחתות בעיר (כבר אז, שנים לפני פסק הדין, הולילנד היה חץ בלב של הירושלמים); רייב "חג הפועלים" באחד במאי; כינוסים משעשעים של מפלגת עלה-ירוק; מסיבות קשוחות של הארדקור-טכנו; ואפילו מסיבות של חיילים או תיכוניסטים. המנהרה הכילה אינספור אירועים של אינדיבידואלים וקבוצות שונות – כל אחת והסגנון המוזיקלי וההשקפה (או העדר ההשקפה) שלה.

בימים הנדירים שבהם הופיע השלג, כאשר הכבישים הושבתו, סחבו מארגני האירועים מערכות סאונד למנהרה בתנאי עולם שלישי, כאשר הם מסתכנים בהיפותרמיה ובנזק לציוד. המסורת הזאת החלה עוד בימי מאה-מטר (2000), נמשכה בפאקוטק, ולאחר מכן לקבוצות שונות עד היום. השמועה על אותן מסיבות תמיד עברה כשריפה בשדה קוצים, ומאות אנשים הגיעו אליהן בהתרעות קצרות מאוד. באירועי השלג האחרונים כבר היה אפשר לראות אנשים ממגוון סטריאוטיפים חברתיים ובטווח גילים גבוה. הן היו מסיבות עממיות – מעין חג עירוני שאינו שייך לשום קבוצה הומוגנית.

Messy.Boat.Bitch.On.Yacht

"מסיבות בטחוניות": מקור האינפורמציה המקוון האבסולוטי

מידע על רבים מאירועי המנהרה בפרט ורייבים בכלל היה ניתן למצוא באתר האינטרנט עם השם הגאוני "מסיבות בטחוניות", שעלה לאוויר ב-2005 ואיפשר ליצרני התרבות של העיר לפרסם אירועים. האתר, שהוקם על-ידי נועם כוזר ואיוון מלטין (שגם הקים את האתר של פאקוטק), היה נטול פרסומות ומטרות רווח. הוא נולד מתוך ועבור הקהילה התרבותית של ירושלים, מה שגרם למארגני הרייבים לשים בו את מבטחם. הרייב הוצג שם כשווה ערך להצגת תיאטרון או קונצרט קלאסי.

כל זה התרחש לפני העלייה המטיאורית של פייסבוק. יחד עם הניתוק של מדריכי המקומונים מתרבות המחתרת, היה "מסיבות בטחוניות" כמעט מקור האינפורמציה המקוון היחיד והאבסולוטי. בתקופות מסוימות ביקרו בו מדי יום אלפי אנשים. לקראת סוף העשור הראשון לאלף, לא נדרש הרבה יותר מפרסום ב"מסיבות בטחוניות" וכמה הודעות טקסט, אפילו ממש סמוך לאירוע, כדי שמאות אנשים יגיעו למנהרה.

וכשהפך הרייב לנחלת הכלל, אותו דימוי שהגיע מאירופה – של מארגן הרייבים הסייבר-פאנקיסט-אנרכיסט שישן במחסנים עם מערכות הגברה – מת. מאז 2006 ועד היום, אנשים שרחוקים שנות אור מהשוליים החברתיים החלו ליצור כל מיני גרסאות רכות יותר ופחות של רייבים, עם מוזיקה שלפעמים כמעט נושקת למיינסטרים. יותר משהקונספט של "אוטונמיה זמנית" קסם להם, הם פעלו מתוך אינסטינקט – תקופת הפיגועים רצחה לחלוטין את סצינת המועדונים, ובהעדרה הפך הרייב – שאינו כפוף לשגרה כלכלית של עסק שכוללת שכירות, תחזוקה, משכורות וכו' – לברירת מחדל.

חומוס-חרדים-פיגועים: עידן לופו

שנות הפיגועים בירושלים עשו את שלהן, וחילונים בני המעמד הבינוני-גבוה של העיר ארזו לבסוף את הפקלאות ונדדו למרכז הארץ. המושג "עיר רפאים" חזר שוב ושוב. הבחירה של אורי לופוליאנסקי לראשות העירייה ב-2003 היתה, מעבר לתפקוד המושחת שלו, לא פחות ממכה אנושה לתדמית של העיר. אותם ירושלמים בדימוס, כמה מהם בתפקידי מפתח בתקשורת, סיפרו בכל חלקה טובה על המצב הנוראי – לפעמים בצדק, לפעמים בניסיון להצדיק את המהלך האישי שלהם.

לאורך הקדנציה של לופו, אחת לשנה, לפני יום ירושלים, נהגה התקשורת הארצית (שמערכותיה שוכנות בתל-אביב) להקדיש את האייטם השנתי שלה לעיר הבירה. אלו היו כתבות מוסף נוסח "שהאחרון יכבה את האור", שבמסגרתן נשלח כתב לירושלים – לפעמים כזה שלא ביקר בה מאז הבר-מצווה, ולפעמים ירושלמי בדימוס שבא לסגור חשבון. אלה נהגו לספר תמיד על אווירת הנכאים החרדית, זורקים כמה מלים על העיר העתיקה ואולי פסקה מעודדת על מצב החומוס. כך נולד השילוש הקדוש חומוס-חרדים-פיגועים, שהפך למוטיב חוזר. התרבות ירדה מהרדאר או שסוקרה באופן מזלזל ורווי שגיאות. אופן הסיקור היה משול לעיתונאי שמגיע לתל-אביב ומסכם אותה על סמך רשמיו מהתחנה המרכזית ודיזנגוף-סנטר.

המחשבה בראה מציאות, ונבואות הזעם התקשורתיות, כדרכן, יותר משהציגו תמונת מצב אותנטית, יצרו בעיקר הגזמה והעצמה של המצב הקיים. האווירה היתה של ייאוש, החילונים הרגישו חנוקים בין שלטון חרדי לסיקור שבלוני-מגמתי. מי שעמדה אז בחזית היתה הקהילה הגאה של ירושלים, כאשר מצעד הגאווה היה סמל המאבק. זירת הקרב הזו הלכה והתחממה עם הבחירה של ראש עיר חרדי ב-2003, הגיעה לשיא ב-2005 עם אירוע הדקירה במהלך המצעד, ונמשכה עד סוף הקדנציה של לופו.

יוני 2008 היה חודש מכונן – טקס השקת גשר המיתרים הפך לפיאסקו כאשר אנשי העירייה החרדים שלחו את בנות מחולה לרקוד בגלימות שיטשטשו את זהותן המינית. כמה ימים אחרי האירוע התקיים שוב מצעד הגאווה. הבחירות לראשות העירייה כבר נראו באופק, וכל אלה התלקחו לסנסציה תקשורתית.

התלתליסטים: והעיר שושן נבוכה

הרקע הזה היה הקרקע הפורה שממנה נבטה מסיבה בדירת שותפים ברחוב הנביאים. על אף שלא הוגדרה כמסיבה קווירית, אפשר היה למצוא שם מופעי דראג, אנשים עירומים (על ההזמנה נכתב שהכניסה "חינם בעירום", והיו מי שלא היססו), ואת חברי הקהילה הגאה של העיר נחים בשלום לצדם של סטרייטים. האירוע הזה, שהגיעו אליו כ-500 איש, היה הקונטרה המושלמת לאפרוריות שאפפה את העיר, והוא קשר את הקצוות החילוניים ללילה של אהבה חופשית שנראה כמו פלשבק נוזלי מוודסטוק.

זו היתה דריסת הרגל המשמעותית הראשונה "התלתליסטים", שבבסיסם נעמי שיפרון, אז סטודנטית למגדר ולסבית מוצהרת, ויעקב בהרב, שעשה את כל הדרך מברכי הציונות הדתית של קריית-מלאכי לסצינת הדראג-קווין של ירושלים. הדת לא נעדרה מחייו החדשים של בהרב, להפך; היא הפכה למוטיב חוזר באירועי התלתליסטים.

באותם חודשי קיץ של 2008 נולדו גם אירועי הרחוב של עיריית ירושלים. אחת מההנחות שנשמעו אז היתה שלופוליאנסקי משחרר את הרסן ומייצר אווירה חילונית תרבותית לקראת הבחירות. כך או כך, אל אותם אירועי בית של התלתליסטים הגיעה גם עפרה אברהמסון, אז עובדת באגף החברה של העירייה. ההתעניינות של הממסד בתופעה נעשתה מוחשית. חודשיים לאחר מכן נולד שיתוף פעולה ראשון של הממסד עם התלתליסטים תחת השם "והעיר שושן נבוכה" – מסיבה ברחוב שושן.

על ההזמנה נכתב "תלתליסטים, (פאב) טוביה, (פאב) הקצה ולופו מציגים", ולאירוע הגיעו כ-800 איש. בשנה שלאחר מכן, באירוע דומה שהתקיים באותו מקום ותחת אותה כותרת, הגיעו כבר אלפי אנשים. הפעילות התחלקה בין מועדון הבאסס החדש, שנפתח בספטמבר 2008, לבין אירועים באינספור מקומות לא שגרתיים – מבית-הכנסת הגדול, אולמי שמחות, בניינים נטושים, גן סאקר ועד כיכר ציון. אך החלל המעניין ביותר ללא ספק היה ישיבת עץ-חיים הנטושה באזור שוק מחנה-יהודה. הדי.ג'יי התכונן לפגוש את אלוהים תרתי משמע.

עץ-חיים: תא וידוי ודי.ג'יי בארון הקודש

זה היה באוגוסט 2011, הם עבדו שם כשבוע (בהרב וחברים אחרים; שיפרון עזבה בסוף 2009). הם ניקו את המקום, עיצבו אותו והכשירו אותו לקראת האירוע. כ-400 איש הגיעו לישיבה, כמה מהם נכנסו לתא וידויים נוצרי שנבנה שם ושפכו את הלב בפני הכומר-פרפורמר שישב בצד השני. הדי.ג'יי תיקלט מארון הקודש. בהרב מבחינתו הצליח באירוע הזה לחבר את כל העולמות שלו.

בשלהי 2012 חבר בהרב, שעדיין החזיק בשם "תלתליסטים", לדי.ג'יי והמפיק אדם בן-שלמה (די.ג'יי מופו) מדלישעס, והשניים פצחו בסדרת מסיבות שנמשכת עד נכון לכתיבת שורות אלה. ההכלאה הזאת נועדה לתת גוון מוזיקלי נוסף לאירועים של התלתליסטים, שעד אז התמקדו בעיקר בנגזרות שונות של טכנו, שהלך ואיבד את הרלבנטיות שלו בחוגים מסוימים. היפ-הופ, דאבסטפ ונגזרות שלהם התחילו להישמע באותן מסיבות, שכעת ענו על ספקטרום רחב יותר של אוזניים.

עם זאת, האופי הארטיסטי-קווירי-חתרני שאיפיין את התלתליסטים בתחילת הדרך התעמעם. בשנה וחצי האחרונות הם הצליחו לייצר אירועים בקנה-מידה גדול שחצו את קו ה-1,000 איש, וחדרו עם הרייב ללב הקונסנזוס, כאשר לא הקהל ולא המוזיקה מאפיינים את המחתרתיות-שוליות של הקבוצות המוקדמות יותר.

בית-ריק: דחיפות מחוסרת דיור

מבחינה מוזיקלית, בית-ריק העניקו במה לכל מה שהתרחש על הסקאלה של המוזיקה העצמאית של העיר – מרייסקינדר למוג'הדין, מיאפים-עם-ג'יפים לאמני הלייבל נו-קואסט, ומתקליטני רעש-האואר למגוון אינדיבידואלים. אבל מוזיקה לא היתה העיקר – היא עמדה שווה לצד אמנים פלסטיים, פרפורמרים, רעיונאים שמגיעים לדבר ועוד מגוון ביטויים של ידע ויצירה. זו היתה מסיבה בדיוק כפי שזו היתה תערוכה, זו היתה הרצאה בדיוק כפי שזו היתה ארוחה משפחתית המונית, זו היתה הופעה בדיוק כפי שזו היתה ספרייה ציבורית, וזה היה עמוק בדיוק כפי שזה היה הפנינג. התשתית העצומה הזאת נשענה על תקציב אפסי. הדלק היה זמן וידע.

בקילומטראז' של בית-ריק, שקמו ב-2011, יש רק שלושה וחצי אירועים שיכולים להיחשב כסוג של רייב, אבל זה לא הפריע לשלושה וחצי אירועים האלה, בזה אחר זה, לפרוץ את כל הגבולות הלוגיסטיים, ואולי גם האמנותיים-קהילתיים, שנקבעו על-ידי הקבוצות שפעלו לפניהם. היקף העבודה בשטח תפח לחודשים, לעתים כחצי שנה, וכלל עשרות ידיים עובדות; החללים שנבחרו-נמצאו הפיחו חיים בהיסטוריה מפוארת שהממסד זנח, ומשך האירועים התארך והגיע בשיא לשבוע שלם.

מההודעה שפירסמו חברי הקבוצה, אז סטודנטים ממגוון תחומים, לקראת פתיחתו של האירוע הראשון אפשר להבין את רוח הדברים: "אין סקוואט בירושלים. לא שמענו על אחד מעולם. לא כמו אלה שקיימים בחו"ל, לא כמו סקוואט פעיל וקהילתי. גם לא חשבנו שעומד להיות פה אחד. בלילה האחרון של המחאה, לאחר צעדת המיליון, ישבנו חבורת אנשים על הגג של הבניין הנטוש בקינג ג'ורג' 47, שלימים ייקרא החזיר, השקפנו על כיכר פריז העמוסה במפגינים וניהלנו את השיחה הנפוצה – מחאתנו לאן (…) עם תחושה של דחיפות, נחיצות ואחריות, שלהן לא היה בית, גילינו את המקום שהיום מהווה את הבית הזה עבור הרבה אנשים.

"מלון הנשיא' באחד העם 1 ירושלים הוא מלון שהיה פעיל בשנות ה-60. בגלגוליו שימש גם מעונות עולים והיום עומד נטוש כבר שנים. כל פעולה שעשינו במקום – החל מגריפת ערימות הפסולת והזבל (שחשפו שטיח מקיר לקיר, אבל לא מזרקים), נקיון הבריכה (הראשונה בירושלים), השטיפה של הבר והמרצפות ועד לעבודת החשמל והתאורה – חשפה בפנינו מבנה מדהים שקפא בזמן. כשפנינו לעזרה ההיענות היתה מיידית, אנשים החלו להצטרף אלינו ולהשקיע מזמנם בעבודה הרבה. זה רק הלך והתעצם לאחר שהוצאנו קול-קורא לתערוכה והופעות והצטרפה קבוצה גדולה נוספת, וכעת מעל 50 אנשים שותפים פעילים באירוע".

במלון הנשיא, שנפתח לקהל הרחב בשעה 11:00, ביקרו כ-600 איש לאורך היום. בפרסומים נכתב: "בשעה 23:00 נסגור את האירוע ונשאיר מאחורינו מתחם מוכן לפעילות עבור כל מי שיבחר להשתמש בו. אנחנו מקווים שהאירוע יוליד אירועי תרבות נוספים ושיח שיבחן מחדש את הגבולות למיצוי הדחיפות מחוסרת הדיור". כך נולד אלמנט חדש בתרבות הרייבים: לא עוד "שגיאה" רגעית ואסקפיסטית במערכת, אלא בנייה מתוחכמת של תשתית שנועדה להישאר, כאשר כבר בשבוע שלאחר מכן כבר התקיים שם אירוע של התלתליסטים.

השוטרים ביקרו אותם בצהריים בשל תלונות על רעש, אך הדבר לא נראה להם חריג במיוחד והם רק ביקשו להחליש את הווליום. דני ז'רז'בסקי מקבוצת המאה-מטר, שנכח באירוע, מספר: "השוטר נכנס ואומר, 'אין לכם רישיון לעשות הופעות בבריכה'. וזה דבר מדהים, כי זו בדיוק המהות של רייב. זה הדבר שמצליח לטשטש את ההיגיון".

מכון הסיבים: הכל ממה שהאנושות הפקירה

הפרויקט השני שלהם התקיים במושבה הגרמנית במבנה שמוכר בשם "מכון הסיבים". במקור היה זה בית-ספר טמפלרי. מכון הסיבים פעל שם מקום המדינה ונסגר ב-1967. תהליך ההכשרה של המבנה לאירוע ארך כחצי שנה, כאשר בשיא לקחו חלק כ-100 מתנדבים-יוצרים. התהליך כלל ניקיון יסודי וסיזיפי של המבנה, טיפול במפגעים בטיחותיים והקמה של תשתית חשמל ושירותים.

כשפתחו את הדלתות לקהל הרחב בחול-המועד סוכות (אפריל 2012), התגלה שם היכל תרבות בן שתי קומות שכאילו נתלש מאגדה. הפנינה שהממסד הפקיר לטובת עניינים שמעוררים לא מעט תהיות בהקה עם חללי אמנות פלסטית, חלל להופעות, בר במרתף לתקלוטים, קולנוע, מטבח, ספרייה, חדר סנוקר וחדר מפקדה שממנו התנהל המתחם. הכל מאולתר, הכל משאריות, הכל ממה שהאנושות הפקירה. גם הפעם הבטיח הפלאייר – כשאנחנו מסיימים, אנחנו משאירים את המבנה לשימושכם החוזר.

בית-ריק במפעל הסיבים נמשך שלושה ימים. המבנה נפתח מדי יום לקהל בשעות הצהריים ונסגר בשעה 23:00, ולכן לא גרר תשומת לב משטרתית. קשה לאמוד כמה אנשים עברו שם בדיוק, אך מדובר במאות אם לא יותר. אפשר היה לראות שם מבוגרים, צעירים ומשפחות עם ילדים. זו היתה הפקה מדוקדקת בכל קנה-מידה, שגם מוסדות מתוקצבים יכולים להתקנא בה.

הבלוגרית הירושלמית שפועלת תחת הפסבדונים "משרד האות המתה" כתבה: "צריך גם להעריץ את העובדה הפלאית שלאורך שלושה ימים רצופים לא הגיעה למקום המשטרה. כל האירוע הזה שייט כל-כך הרבה מתחת – או מעל – לרדאר שלה, ומן הסתם היא היתה עסוקה באלפי אנשים שהסתובבו בעיר בחול-המועד, כך שהמקום הזה הפך לאקס-טריטוריה אוטונומית, משק אוטרקי, גן-עדן אורבני, שמה שאיפשר אותו, בין השאר, הוא המקום הדי מבודד שלו: קצת מרוחק מהכביש הראשי, בלי בנייני שכנים מסביב".

האירוע זכה לסיקור תקשורתי – צוות של חדשות "מבט" ביקר במקום בזמן אמת. העובדה שחברי בית-ריק העזו במופגן ובזמן אמת להתייחס לאירועים שלהם בתקשורת מעידה לא מעט על התפיסה שלהם, שרואה זכות טבעית לשימוש במרחב העירוני הנטוש למטרות ציבוריות.

"הקיבוץ": בונים את המדינה שבפנים

שלושה חודשים לאחר הפרויקט בבניין הטמפלרי התפנו חברי הקבוצה לעבוד על הפרויקט השלישי, "הקיבוץ". הם נכנסו לחוות הלימוד הנטושה של רחל ינאית, שפעלה באזור ארמון-הנציב בשנים 1933–1948 – פנימייה לנערות עולות חדשות שנועדה להכשרתן לעבודה בחקלאות. חיכו להם שם 76 דונם של שלד היסטורי מתפורר.

זו היתה הפעם הראשונה שחברי בית-ריק עברו להתגורר בתוך הפרויקט. במשך שלושה חודשים הם הכשירו את החווה, שיקמו אותה והקימו בה כפר אמנים שלם שכלל כיכר מרכזית, תחנת רדיו ששידרה אינטרנטית, מרכולית, מטבח וחדר אוכל, מכבסה, גינות ירק, במה מרכזית להופעות והרשימה נמשכת.

הם פתחו את הקיבוץ לקהל באוקטובר 2012 למשך שבוע. לשכנים בארמון-הנציב חיכו בתיבות הדואר הודעה וזה עיקרה: "שלום, אנחנו השכנים החדשים (ואנחנו עוזבים בקרוב)… עד מוצאי שבת הקרובה יפעל בחוות הלימוד הנטושה בשכונה 'קיבוץ' עם אירועים שונים ומגוונים לכל הגילים. אתם מאוד מוזמנים לבוא ולהתארח". קשרי השכנות השתלמו, כי כאשר הגיעו שוטרים במהלך השבוע, אחד השכנים הזדעק וביקש מהם לעזוב, וזה עבד.

גם הפעם התנדבו עשרות יוצרים. שוב התקציב היה אפסי, שוב הקהל עלה לרגל (מאות אנשים ויותר). במודע או שלא, חברי בית-ריק הבליטו את הדמיון בפרויקט "הקיבוץ" בינם לבין דור החלוצים – עובדי כפיים חרוצים, פרגמטיים ודינמיים, שיוצרים יש מאין. ההבדל, עם זאת, טמון במטרה: ההתיישבות של בית-ריק היא התיישבות רוחנית. הם בונים את המדינה שבפנים. הם הותירו את "הקיבוץ" לרווחת התושבים, ולימדו את נערי השכונה להפעיל אותו. כמה חודשים אחרי "הקיבוץ" נכנס טרקטור והרס את המבנים. הסיבות המדויקות להריסה לוטות בערפל, אך ייתכן שנערי השכונה שאימצו את המקום הרעישו שם תדיר.

מתוך: www.emptyhouse.co.il/

"שיירה": אירוע התאבדות

הפרויקט הרביעי של בית-ריק התקיים בקיץ 2013, וגם הפעם קרא תיגר על הפרויקטים הקודמים. בניגוד לפורמט של כניסה לחללים נטושים והחייאתם, הפעם הם בחרו לצאת למסע ברחבי העיר כשבט נודד. את האירוע הזה, שהתקיים תחת הכותרת "שיירה", מכנה נטע מייזלס, מחברי הקבוצה, "אירוע ההתאבדות". הוא מסביר: "זה היה אקט מאוד קשוח. בעצם הזמנו אנשים לצאת איתנו למסע רגלי שכולל שינה ברחוב במשך יותר משבועיים".

הפרויקט, שהוא ללא ספק מוטציה מוזרה של הרייב, אם אפשר בכלל לקטלג אותו ככזה, כלל בעיקר את הגרעין הקרוב של הקבוצה, בן כמה עשרות אנשים. הקהל הגיע לבקר בחניות של הקבוצה – בתלפיות בתחילת הדרך ובנחלאות בסופה. האתגר העיקרי שלהם היה להעמיד הפקה שלמה על גלגלים ככה שתוכל להתנייד, ותהליכי הבנייה ארכו שבועות.

הקרון במתחם התחנה: אלמנט חדש – תקציב

הפרויקט החמישי והאחרון של בית-ריק (שעדיין פעיל נכון לכתיבת שורות אלה) הוא שיקומו והפיכתו למרכז תרבות קטן של קרון רכבת היסטורי מתקופת המנדט, ששוכן במתחם התחנה הראשונה בירושלים. לפרויקט, שלו אלמנטים משלושת האירועים הראשונים של בית-ריק (החייאה של מונומנט היסטורי), נכנס לראשונה אלמנט חדש – תקציב.

הקרון ששוקם ושוחזר בהיקף תקציבי של עשרות אלפי שקלים, ומומן על-ידי יזמי מתחם התחנה הראשונה, נפתח לציבור במאי האחרון ומתקיימות בו תערוכות ופעילויות שונות. בית-ריק לקחו על עצמם להפעיל אותו עד סוף השנה הנוכחית. זה יהיה לא פייר לסכם פרויקט שנמצא בעיצומו, אך ניכר שהמפגש בין תקציבים וממסד לקבוצה שפועלת באופן מחתרתי הציף הרבה מאוד שאלות לא פשוטות בין חברי הקבוצה. כך או כך, זו פריבילגיה להיות עדים למהלך התרבותי העצום שלהם וקשה לסכם אותו, שכן הוא עדיין פעיל. כל מה שנותר הוא להמשיך להסתקרן מה יוליד יום.

בגרעין המניע של בית-ריק חברים היום איתמר המרמן, אלעד ירון, טל הרדה, יהונתן עפרת, נטע מייזלס ושביט ירון.

סוף דבר

למרות אורכה של הכתבה, היא נוגעת רק בקצה קצהו של המזלג ברייב על ביטוייו הרבים. לא התייחסתי ל"פסטיבל ללא חשמל" שאירגן הצלם יורם אמיר מגלריה שודדי י-ם ב-2009 ושהוציא כ-3,000 אנשים לרחוב; לא התייחסתי לאירוע פורים של בצלאל ב-2005, שהתקיים בחניון הלאום ויצר גשר בין ממסד למחתרת; לא התייחסתי לאינספור הקבוצות הקטנות יותר שפעלו ופועלות עד היום עם לא פחות אידיאולוגיה מהקבוצות "הגדולות"; לא התייחסתי לאירועי הבתים, החצרות והרחובות של הלייבל נו-קואסט; לא התייחסתי לאוטונומיה הזמנית של דיירי רח' שאול אדלר 7; ולא התייחסתי לעוד מגוון אירועים ויוזמות שכנראה בכלל לא עובדים ברדאר שלי. לנסות לסכם יותר משני עשורים של רייבים במאמר של כמה עמודים היא משימה שנידונה מראש לכישלון, אך לפחות היא נקודת פתיחה טובה, בבוא היום, עבור מי שיחליט לכתוב משהו מעמיק יותר.

Michaël Borremans, "The Angel", 2013

מיכאל בורמנס | "אין מתוק מזה" | מוזיאון תל-אביב לאמנותן

פתיחה: שלישי, 2.9.14, ב-20:00
נעילה: 31.1.15

אוצר אורח: ג'פרי גרוב

אוצרת אחראית: אהובה ישראל

תערוכתו המקיפה הראשונה בישראל של מיכאל בורמנס (1963, בלגיה), אחד האמנים הבולטים והמאתגרים ביותר הפועלים כיום, המכנסת יחדיו כ-100 מעבודותיו – ציורים, רישומים וסרטים שנעשו ב-14 השנים האחרונות. העבודות החידתיות, הטעונות פסיכולוגית והמטלטלות חזותית מציגות דמויות אנוש בעלות חזות רצינית, חסרות אינדיבידואליות או תפקיד ברור. הן מתוארות בסביבות ובמצבי פעולה שגרתיים לכאורה, אך מסתוריים ובלתי ניתנים לפענוח, ומתוך כך מלנכוליים ועוכרי שלווה. בורמנס יוצר חיבור מרתק בין פרקטיקת הציור לאסתטיקה הקולנועית. הוא מקיים דיאלוג עם אמני עבר (ולסקז, גויה, מאנה) ועם איקונוגרפיה קולנועית (דייוויד לינץ' וסטנלי קובריק), ובה בעת מטמיע באמנותו מבט ביקורתי עכשווי. לתערוכה נלווים קטלוג מקיף (אנגלית) בעריכת ג'פרי גרוב וחוברת (עברית/אנגלית) בעריכת אהובה ישראל.מוזיאון תל-אביב, גלריה רב-תכליתית ע"ש לילי ויואל משה אלשטיין, גלריה לצילום ע"ש דורון סבג ORS בע"מ, הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר.

טליה הופמן, "גויאבה", 2014

"וידיאו פלוס" | אירועים סביב התערוכה "שעת סיפור: היה או לא היה"
ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת-זמננו, מוזיאון תל-אביב לאמנות

במסגרת התערוכה "שעת סיפור: היה או לא היה", המורכבת משבעה מיצבי וידיאו, יתקיימו במהלך ספטמבר ואוקטובר כמה אירועים תחת הכותרת "וידיאו פלוס".

בשבוע הקרוב יתקיימו שני מפגשים:
חמישי, 4.9.14, ב-19:00, מפגש עם אוצרת התערוכה, רותי דירקטור.
שישי, 5.9.14, ב-11:00, מפגש עם טליה הופמן בעקבות סרטה של טליה הופמן "גויאבה" (11 דקות).

הופמן (גרמניה, 1979, חיה ויוצרת בתל-אביב) צילמה בשוט אחד, בן 11 דקות, בחור ובחורה ההולכים לאורך שביל בנוף הררי בכפר מנדא שבגליל. הבחור הוא שחקן ערבי, הבחורה שחקנית יהודייה. הם משוחחים על זיכרון ועל שכחה, והדיאלוג ביניהם מתנהל כך שאין לדעת בבירור אם הם מתייחסים לזכרון אהבתם הפרטית או לזיכרון לאומי רחב.

"צעדים בוני אמון", צילום חלל

"צעדים בוני אמון" | מוזיאון פתח-תקווה לאמנות 

נעילה: שבת, 6.9.14
אוצרים: דרורית גור-אריה ואבי פלדמן

התערוכה, שנעה על קווי התפר שבין המחול והכוריאוגרפיה, האמנות והמוזיאון, מפנה מבט מעמיק אל הדיאלוג המרובד שמתהווה בשנים האחרונות בין המחול העכשווי למוזיאונים לאמנות עכשווית – על רקע חדירתו מחדש של המחול למרחב הציבורי ובתוכו החלל המוזיאלי. בתערוכה מגוון רחב של יצירות העוסקות במחול ובתנועה של אמנים, יוצרי מחול וכוריאוגרפים, ישראלים ובינלאומיים. משתתפים: טרייסי אמין, יסמין גודר, דן גרהאם, אלונה הרפז, מרי ויגמן, ארקדי זיידס, נבט יצחק, קבוצת ממזה, באבט מנגולט, מרינלה סאנטורה, סרג'יו פרגו, אנה ק"א, מייק קלי.מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, רח' ארלוזורוב 30, פתח-תקווה. 

***

קול-קורא לשני פרויקטים של ״רוח-חדשה״: Toolbox ועושים-שכונה

קול קורא Toolbox 

תוכנית Toolbox היא חממת יוצרים מבית רוח-חדשה, הפועלת לחיזוק והעצמה של אמנים ירושלמים צעירים. התוכנית מציעה לכל אמן ליווי מקצועי בפיתוח פרויקט אישי, גיבוש קבוצת עמיתים, היכרות מעמיקה עם סצינת האמנות ומוסדות התרבות בירושלים וחשיפה בפסטיבל "טולבוקס". התוכנית מיועדת ליוצרים מכל תחום שסיימו לימודים במוסד אמנותי מוכר (או לחלופין בעלי ניסיון בתחום האמנות) ושנמצאים בתחילת דרכם האמנותית. אנו מחפשים אמנים שלא רק גרים בירושלים, אלא גם מעוניינים להשתלב ולהשפיע על סצינת האמנות התוססת של העיר. ההשתתפות בתוכנית אינה כרוכה בתשלום. לפרטים: באתר ובמייל:nufars@new-spirit.org.il

*

קול קורא עושים-שכונה 

עושים-שכונה מבית רוח-חדשה ועיר.אקדמיה חוזרת במתכונת מחודשת: סטודנטים שמתחילים שנה ב' בכל התחומים או יוצרים ואמנים עד שנתיים מסיום התואר מוזמנים לפרויקט ייחודי של התחדשות אורבאנית: עיצוב יצירתי של פינות מיוחדות וזנוחות בעיר במסגרת של קהילה צעירה, מלגה גבוהה ותקציב גבוה לפרויקט. בין השאר: להפוך מתחם חניה נטוש בתלפיות לחצר קולנוע לילי, או להפוך מרכז מסחרי ישן באחת השכונות למקום שיש מה לעשות בו מעבר לקניית חלב. לפרטים והרשמה: באתר. .

***

אורית ישי | "נורא יפה" | יעל בלבן | "יפה נורא" | גלריה הקיבוץ, תל-אביב

פתיחה: חמישי, 4.9.14, ב-20:00
אוצרת: יעל קיני

אורית ישי ויעל בלבן חברו יחד בשתי תערוכות יחיד להאיר את הסמיכות הנוראה שבין יופי ואימה, חיים ומוות, כל אחת בדרכה. ישי ממשיכה לבחון את מדיום הצילום דרך מוטיבים של זרי פרחים, כשהפרח עבורה הוא מוטיב בו מוצפנים קודים תרבותיים, חברתיים והיסטוריים. ישי צילמה זרי אבלות בעשרות טקסי קבורה של חיילים ובארכיונים.הצילום משמש את ישי כחומר גלם שהונח למחקר ולעיבוד על שולחן העבודה במעבדה הדיגיטלית. גם בעבודות של בלבן מופיע זר. הרישומים כולם עשויים בטכניקה המוכרת שלה: לולאות-לולאות עשויות ברפידוגרף ויוצרות יחד רקמת קרושה מורכבת ומפותלת השוזרת יחד גופות אדם נעדרות ראש וצמחייה עשירה, ביופי מתקתק ונורא.גלריה הקיבוץ, רח' דב הוז 25, תל-אביב. פרטים נוספים באתר הגלריה.

"ארכיון", ארקדי זיידס, צילום: מונה א-נוואג'ה

"ארכיון" | ארקדי זיידס | תיאטרון תמונע

חמישי, 4.9.14, ב-19:30
שישי, 5.9.14, ב-13:00

"ארכיון" עלתה בבכורה בינלאומית לפני כחודש בפסטיבל אביניון הצרפתי, ותוצג לראשונה בישראל בתיאטרון תמונע כחלק מפסטיבל "צוללן" למחול עכשווי. ב"ארכיון" בוחן זיידס מחדש חומרים שצולמו על-ידי מתנדבי הפרויקט "חמושים במצלמות" של ארגון בצלם. זיידס מסיט את תשומת לב הצופים למחוות הגוף של הישראלים ולתגובותיהן הפיזיות לנוכח הסיטואציות השונות בשטחים. הפלסטינים נותרים מאחורי המצלמות, כשקולם ונקודת מבטם נוכחים וקובעים את פרספקטיבת הצפייה. על אף שהחומרים המצולמים חושפים מציאות לוקאלית, זיידס מבקש לדון גם בשאלה רחבה ואוניברסלית יותר: מהו פוטנציאל האלימות הגלום ביחיד ומהו המחיר שמשלם הכלל בשל שליטתו באחר.לאחר המופע ב-4.9.14 יתקיים רב-שיח: "הפוליטיות של הגוף הרוקד – חיקוי, מחול, כיבוש", בהשתתפות רנן עמיר, עדו פדר וארקדי זיידס.תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8, תל-אביב. לכרטיסים: 03-5611211 או באתר תמונע.

בין הקוראים הראשונים שישלחו מייל ל-raverev@gmail.com יוגרלו זוג כרטיסים חינם למופע ביום שישי, 5.9.14, ב-13:00.לפרטים נוספים על הבכורה הישראלית

אירוע פייסבוק
לתוכנית המלאה של פסטיבל "צוללן"

***

פסטיבל "צוללן" | מחול עכשווי בתל-אביב–יפו
3–23 בספטמבר 2014

פסטיבל "צוללן" 2014 עוסק ב"פוליטיות של המחול": מגוון של התעמקויות במחול שיחשפו את ה"פוליטי" הייחודי לו, הן על-ידי האופנים שבהם הוא נוגע במציאות ובחברה והן על-ידי הצגה של רזי המדיום והאופרציה האמנותית הייחודית לו. במשך שלושה סופי-שבוע יתפרש הפסטיבל במקומות שונים בעיר, עם מופעי מחול מישראל ומחו"ל, אירועי שיח, הקרנות וסדנאות. ארקדי זיידס חושף מה אירע לגוף הישראלי לאחר עשרות שנים של כיבוש; אלון מרשל, רוג'ר סאלה ריינר וסימון טאנגי עוסקים בגבריות ומשחקיות; לילך ליבנה שואלת על האפשרות של הגוף הרוקד להיות אתר וירטואלי וממשי כאחד; איציק ג'ולי מפגיש בין פילוסוף לרקדנית על הבמה ועוד. באירועי השיח נעסוק במחול ואידיאולוגיה בראשית היישוב, מחול כאתר של ידע חוצה גבולות גלובליים, סרטים על היוצרים סטיב פקסטון ואיבון ריינר ועוד.

פרטים נוספים באתר הפסטיבל ובדף הפייסבוק.

בין קוראי "ערב רב" יוגרל זוג כרטיסים למופעים הבאים לראשונים שיכתבו למייל mosheshechteravshalom@gmail.com:

"שלוש אצבעות מתחת לטבור". צילום: נואית זכאי

"שלוש אצבעות מתחת לטבור" | אנסמבל תיאטרון הידית

שבת, 6.9.14, ב-20:00

"האירוע התיאטרוני נוגע בתעוזה בנושאים של תשוקה, אפשור ויצריות. בשפת במה מלאת חיים, פיוטית וחזותית, נוצרות תמונות על הציר שבין תשוקה ומיניות כאפשרות של חיבור חובק – של אדם עם עצמו, טבעו, זולתו והסביבה שלו – אל מול מיניות כמקום שמתקיימים בו בושה, אשמה, ניכור ואלימות. שלוש אצבעות מתחת לטבור הוא מיקומה של צ'קרת המין, המרכז המכיל את אנרגיית החיים.

תיאטרון הידית, רח' החרושת 1, פרדס-חנה. כרטיסים: 60 שקל בהזמנה מראש, 70 שקל בקופה. להזמנות: 077-5301381, http://www.tixwise.co.il/he/website/2101

איוונט בפייסבוק
טריילר ההצגה

4 כרטיסים יוגרלו בין הקוראים הראשונים שיענו למייל: raverev@gmail.com

***

"הגרמני הרך" | נדב בן-נון | סינמטק תל-אביב | במהלך ספטמבר

יוהן הדכאוני מגיע לגיל שלושים ורוצה למות. בעל-כורחו הוא נבחר מבין כל חברי כיתתו בגרמניה לטוס לישראל במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים, ונוחת ביום השואה. צירוף מקרים אבסורדי מפגיש בין יוהן לרות, סטודנטית ישראלית, והשניים מתאהבים. בשבוע שבין יום השואה ליום העצמאות מיטלטלים השניים בין טקסי פולחן של מוות וזיכרון ובין אהבה המובילה אותם אל עבר גורל משותף בלתי נמנע. זוכה פרס הסרט העצמאי הטוב ביותר בפסטיבל דרום 2014.

נדב בן-נון (1983) הוא אמן וקולנוען עטור פרסים. בוגר תואר ראשון באמנות במדרשה לאמנות ותואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. הציג את עבודותיו בתערוכות יחיד בישראל ובפסטיבלים ותערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם.

לכל אחת מההקרנות יוגרלו 4 כרטיסים לראשונים שישלחו מייל ל-raverev@gmail.com.

תאריכי הקרנות ומידע נוסף באתר סינמטק תל-אביב
לצפייה בטריילר
עמוד הפייסבוק

***
המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: raverev@gmail.com‏

להניח את הכישלון בפתיחה: אין שום דרך להעביר מחלל לחלל. רק תוך שיבושים, המעטה, אובדן גמור של לוז הדבר. ובכל זאת: היה הבזק, הרף עין, שבו נבלמתי בקצה דרך, ולמטה ומכל עבר השתרע מה שהשפה יכולה להציע עבורו רק את המלה הבית-מלונית העגומה – נוף.

אדווה נעמה ברעם, ללא כותרת, 2011. מתוך "Destroyed", תערוכת צילום בבית-האמנים על-שם זריצקי, רח' אלחריזי 9, תל-אביב. אוצר: אריה ברקוביץ. פתיחה: 11.9.14, ב-19:30. נעילה: 5.10.14. שני עד חמישי, 10:00–13:00, 17:00–1900, שישי, 10:00–13:00, שבת, 11:00–14:00. התצלומים נעשו כחודשיים לאחר השריפה בכרמל, ביישוב בית-אורן

אני יכולה להמשיך: מתחתי נפל הנוף בקו ישר אנכי, תלול מכל תלול, לעומק בל ישוער, מעט זיזי, ונשפך כסדין שמתקער בשעת ניעור, מרובב צבעים עזים, כתמים חסרי צורה מובהקת, ונפרש הלאה והלאה להרים צבעוניים, וגם חופת השמים, שכאילו נאחזה בשולי הנוף בתפרים רופפים, היתה מעל ומעבר לכל דיבור, עד שגם עכשיו, כשאני מנסה להעלות אותה לנגד עיני, היא מתעלמת במיאון עמוק, אותי אסור לשחזר.

אדווה נעמה ברעם, ללא כותרת, 2011

אבל לוז הדבר, יותר מהפרטים עצמם, היה שכל זה, על כל פרטיו, נגלה למשך מבט אחד חטוף, שהיה נטול כוחות מול השאלה – האם ליפול. ועד שהשאלה עלתה כבר עלתה התשובה, כן.

ליאב מזרחי, ללא כותרת, צבע שמן וספריי על נייר, 2012. מזרחי ישוחח עם אוצרת מוזיאון חיפה לאה אביר במסגרת שיח אמן, על גבריות וגוף. יום חמישי, 11.9.14, 17:30, במוזיאון חיפה לאמנות. הדרכה מקדימה בתערוכה "הזוכים 2013" ב-16:30. רח' שבתאי לוי 26, חיפה. לפרטים: 04-9115990

ונפלתי. בתחילה נפילה מסחררת, ואז הולכת ומאטה, ועדיין חוטפת נשימה, והקרקעית רחוקה לאין שיעור. לבסוף נחבטתי באחד הזיזים והוטחתי על פני. רגע קודם כבר ידעתי שלא אמות מהנפילה הזאת, אלא שלא היה ברור מה תהיה חומרת הפציעה. הרמתי ראש, שוב הבטתי בנוף המופרך שלפני, ונעמדתי. התבוננתי למטה. אפשר היה להמשיך ליפול עוד הרבה. ועד שעלתה השאלה, מתוקה ופתיינית, אם ליפול, עלתה התשובה: לא.

אלון זכריה שיקאר, ללא כותרת. מתוך תערוכת יחיד שתיפתח בגלריה טובה אוסמן, תל-אביב, היום, 4.9.14. סדרת צילומים מעובדים פיזית ודיגיטלית בניסיון להעביר אותה תחושה כאוטית המתרחשת בעת היותו של האדם לבדו בחדר האמבטיה. רח' בן-יהודה 100, תל-אביב. שלישי–חמישי, 11:00–13:00, 17:00–19:00, שישי, 11:00–13:00

הלכתי לאורך הזיז. הוא הלך והתרחב, ואפשרות הנפילה הלכה והתרחקה. מה קרה קודם. איך הגעתי לקצה הצוק הזה. רצתי נמלטת ממשהו, מהירה כסופה פשוטו כמשמעו. האדמה נגמרה בבת אחת, האפשרות לעצור לא היתה קיימת למעשה, ובכל זאת בחרתי ליפול, עם טעם אפל של אשמה ושמחה לאיד, כאילו הפקרתי אדם אחר.

לאה גרונדיג, לא כותרת, תחריט יבש, 1958. יום עיון על אמנית המחאה (1933–1948), שברחה מדרזדן לפלשתינה בזמן מלחמת העולם השנייה, ילווה בתערוכה מיצירותיה. אוצר: גדעון עפרת. 11.9.14, ב-14:00, במוזיאון יגאל פרסלר, רח' וולפסון 54, תל-אביב. אנגלית, גרמנית ועברית (תרגום סימולטני). הכניסה חופשית. לפרטים: 03-6228290

לאורך הזיז הלמות הלב שוככת עם כל צעד. כאן אי-אפשר ללכוד אותי, ואני הולכת בעיניים פקוחות אל מלכודות אחרות. רגע אני מתגנבת מאחוריו של בעל קפטריה ומתלבטת אם לחטוף משולי הדלפק שלו איזה ממתק, לבסוף מוציאה חופן מטבעות ומטילה בשקשוק אל צלוחית, הוא מסב את מבטו אלי במורת רוח, התור שלפני הדלפק הולך ומצטופף, והוא חוזר ומפנה אלי את גבו. אני משאירה שם את המטבעות ונוטלת שטר רך.

לאה גרונדיג, "אשה זקנה", תחריט יבש, 1936

רגע אחר-כך אני עומדת מול שתי מעליות שנפתחות ונסגרות שוב ושוב בלי קול, מציפות את המסדרון באור ובולעות אותו, מקיאות ובולעות, אני שואלת את היוצאים שאלה, איש אינו יודע לענות עליה.

לאה גרונדיג, "החיבוק", תחריט יבש, 1936

אני תועה בין קומות בטון של מגרש חניה, אבודה ומבוהלת, ולא כי אני נרדפת, אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה: איש אינו רודף אחרי.

"הקרב על סטלינגרד, הקרב על סטלינגרד", חזר ואמר פרופ' עדי אופיר בזמן המלחמה בעזה (בעת שהותו בישראל בביקור קצר). באותו יום צה"ל תקף יותר ויותר. חזרתי הביתה ונכנסתי לראות במחשב מראות של "הקרב על סטלינגרד", אותו קרב בין הצבא האדום לצבא הגרמני, שנמשך מיולי 1942 עד ראשית פברואר 1943, במלחמת העולם השנייה. קרוב לשני מיליון הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים, והרג אזרחים רבים. תמונות הקרב מזכירות את תצלומי מלחמת העולם הראשונה, מראות קשים בשחור-לבן, וגם את עזה של עכשיו. עזה מצולמת כבר בצבע, אך איכשהו ההרס שלה מתאסף גם הוא אל היסטוריית השחור-לבן.

הקרב על סטלינגרד, צלם לא ידוע

הקרב על סטלינגרד, 2 אוקטובר 1942. צילום: קלוזה, הארכיון הפדרלי הגרמני

יומיים בלבד לאחר המפגש עם מראות "הקרב על סטלינגרד", זכיתי לראות את העבודות החדשות של יורם קופרמינץ, לקראת תערוכתו המתקרבת "גיהנום". רובן בצבעים חריפים, כאלה שלימדו אותנו שהם צבעי הגיהנום. שתי סדרות הונחו לפני, ושידרו מיד תמהיל חדש.

זו לצד זו שכבו להן המלחמות, "מלחמות שוכבות". שוכבות במוזיאונים (לא רחוק היום שעזה תצטרף אליהן): המלחמות שלא נותר לנו אלא לדמיין, אלו שכבר צוירו, אלו שכבר יש מהן תצלומים, ובעיקר אלו מתוך האינטרנט. כ-30 עבודות חדשות, דחוסות בפסולת של שאריות ציור, פסולת של פלאטות זכוכית רקובות מתחילת הצילום, אמולסיות דביקות של נגטיב (ג'לטין, חלבונים קרושים, עצמות דגים), פסולת של צלמים מחוקים, של תצלומים ללא מצלמה, אשפה של קונטרול מרחוק, ג'אנק של שיבושי תקשורת, שאריות אינפרא אדום, שיירים של דימום על אפו הלבן של סוס, הצלב האדום על לבן. מסע, כמו עברו העבודות בסד ”העינויים" של ז'אן אמרי,[1] נכתבות עשרות שנים אחרי, ובו בזמן.

העליבות נחשפת כשאתה מעונה; אצל קופרמינץ כמו אצל אמרי.

המרחק בין מלחמת קרים בשנים 1856–1853 (הטלגרף, הרכבת, פלורנס נייטינגייל), "הקרב על סטלינגרד" בשנים 1942–1943, האינתיפאדה ב-2000, המלחמה בעזה ביולי-אוגוסט 2014, מלחמת אוקטובר ב-1973 (מונחת על הצד) – המרחק בין כל אלה נמחק אצל קופרמינץ, סופח אל קרבו את תולדות הרפואה, תולדות השיגעון והאינטרנט של המאה ה-21. העבודות, במידה רבה, מגחיכות את ההתפעלות מטכנולוגיות המאה ה-21: אותם גברים, אותם חיילים, עם אותם כובעי פלדה מטופשים, בתוך מחילות חפורות, תצלומים ממעל, תמרות עשן, מבנים הרוסים בשטח אזרחי, חורבן, והשיבושים, השיבושים בתצלומים עצמם. אני חושבת לעצמי שקופרמינץ נלחם קודם כל באויב שחור-לבן. ואחר-כך בצבע. הרי דבר מוזר ביותר הוא הצילום, על גבול הנוכלות, שהתחיל בשחור-לבן ואחר-כך עבר לצבע.

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2014

אני חושבת על כך שלקופרמינץ ולי יש עניין משותף במרחבים של אסון, במבנים כפולים, בהתקפות על קשרים בלתי ניתנים להפרדה. אני חושבת גם על ה"מציל-תוקף", שנמצא במרחב של אלבום המשפחה, באלבומי הניצחון, בעיתונות, במוזיאון, וגם בין דפי הפסיכואנליזה, בתוך עשרות תיאורי-מקרה. לא אחד תוקף, ואז אחר שבא להציל, אלא אותו אחד. אחת. קודם תוקפת, אחר-כך מצילה. נו, מדינת ישראל, צה"ל. עד המלחמה בעזה ב-2014, כמעט שעלה בידם לעשות הפרדה בין התוקף למציל, הפעם זה נגמר סופית.

וקופרמינץ לא מתבלבל. הוא מזהה אותם, את ה"מצילים-תוקפים", כבר שנים ארוכות. גם את ה"מצילים-תוקפים" של האמנות. הוא מטפל בהם לפני שהם יטפלו בו שוב. הוא משסה זו בזו שתי סדרות בתערוכתו, אחת של תצלומי הדיורמות מתוך האינטרנט במוזיאונים צבאיים, והשנייה תצלומי מצלמות רשת מעזה. כך הוא גם מקרב אותנו אל ההיסטוריה של הצילום, וגם אל שתי התחלות של אדם אחד, אל לואי ז'אק מנדה דאגֶר, מי שיצר את הדיורמה הראשונה בפאריז ב-1822, ומאוחר יותר המציא המצאה נוספת (יחד עם ניספור נייֶפּס), את הדאגֶרוטיפ בצילום.

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2014

מוזיאונים, מורשות מפוארות, דלות ועלובות, קופרמינץ מזהה אתכם, "מצילים-תוקפים". באחת הדיורמות מוצג פצוע שוכב, שתי אחיות ניצבות לצדו, שוב בלבן-אדום, אחת תומכת את ראשו של הפצוע, עיניו עצומות. והאמן קופרמינץ עוטף את תחתית המיטה באש צהבהבה, עוד רגע ישקעו כולם.

האסון בעבודות של קופרמינץ הולך ומתפשט. מקריס, בולס את "הקרב על סטלינגרד" של עדי אופיר. כל המלחמות מותכות, וגם המוזיאונים. ובי נכנס השיגעון, ואני רואה עוד דיורמה – את החדר הריק של ואן-גוך בארל (1888). את הכיסא מצד שמאל כמעט באותו מקום. את החלון. את המיטה הצרה. רצפת העץ.

יורם קופרמינץ, ללא כותרת, 2014

פעם כתבתי: "התוקפים, לאחר שסיימו להתקיף, חוזרים להציל. מראים לתפארת את מה שניצל. המצילים, לא אחת, מופיעים מתוך הערפל לאחר התקיפה כמושיעים, רצים עם ניצולים על ידיהם. איש לא ראה, איש לא שמע, שלרגע אחד או יותר, במרחבים ללא עדים, הם עצמם היו התוקפים, התוקפות. קשה מאוד לראות זאת, כמעט בלתי אפשרי, להיות נמענים-מעוניינים בתדרים כה עמומים…".[2] קופרמינץ נמען ייחודי. שומר מסך.

הקרב על סטלינגרד, צלם לא ידוע

* טקסט נלווה לתערוכתו של יורם קופרמינץ ״גיהנום״ בגלריה רו-ארט, ספטמבר 2014

____

[1] ז'אן אמרי, "עינויים", מעבר לאשמה ולכפרה: נסיונותיו של אדם מובס לגבור על התבוסה, מגרמנית: יונתן ניראד, בעריכת אילנה המרמן, סדרת פרוזה אחרת/מסות, הוצאת עם-עובד, תל-אביב 2000.

[2] מיכל היימן, "מבעד לחזותי: מעשה באמנות שמתקיפה חיבורים, 1917–2008", הרצאה, וידיאו צבע עם פסקול, 100 דקות, 2008

 * גרסת בטא
** המדריך נוצר בשיתוף עם המדור "גלריה" בעיתון "הארץ"

1. תערוכות נפתחות
2. תערוכות נסגרות
3. אירועים
4. מדריך גלריות ארצי

                                                      ****

נפתחות

חמישי, 4.9

• גלריה חזי כהן. תל-אביב (וולפסון 54). הערב תיפתח התערוכה הזוגית "מרחב" של אייל וייזר ורמי מימון ובמקביל תערוכת היחיד של ויק מוניס "תמונות כתבי-עת 2".
• פיינברג פרוג'קטס. תל-אביב (שביל המפעל 3). דמויות אנושיות, פוחלצי ציפורים וטבע יופיעו בתערוכת היחיד הראשונה של איתמר פריד "ציפורי גן עדן" שתיפתח הערב. אוצרת: ים המאירי.
• גלריה הקיבוץ. תל-אביב (דב הוז 25). שתי תערוכות ייפתחו הערב: "נורא יפה" של האמנית אורית ישי ו"יפה נורא" של האמנית יעל בלבן. אוצרת: יעל קיני.
• בית-הספר לאמנות מוסררה. ירושלים (הע"ח 9). שלוש תערוכות ייפתחו הערב בגלריות השונות של בית-הספר: "נמר חברבורות" של האמנית זואי גרינדאה, בוגרת בית-הספר. אוצר: אבי דבאח; "מחפשים את ישו" של האמנית הפולניה קתז'ינה קוזירה. אוצר: אבי סבג; ו"עומד מלכת/ דיאלוג עם מורל דרפלר", תערוכה רבת משתתפים לזכר האמן מורל דרפלר שנהרג בפיגוע התאבדות בשנת 2001. אוצרת: אלמוג רז.
• גלריה גבעון. תל-אביב (גורדון 35). אוסף האמנות הפרטי של שמואל ותמרה גבעון, מייסדי הגלריה, יוצג בתערוכה "תל-אביב > פריז > תל-אביב", שתיפתח הערב. אוצרת: טלי תמיר. גלריה ברוורמן. תל-אביב (השרון 12). בחלל המרכזי תיפתח הערב תערוכתו של אסף שחם "The Vision of Division", ובחלל הבייקרי יציג האמן הפיני האנו קארג'אלאינן את עבודות הווידיאו שלו. אוצרת: עדי גורה.
• מוזיאון ארץ ישראל. תל-אביב (חיים לבנון 2). היום תיפתח תערוכת הצילום "רוק בשחור" של מירי דוידוביץ, שתציע מבט מחודש על תרבות המועדונים בשנות ה-80.
• גלריה טובה אוסמן. תל-אביב (בן יהודה 100). הערב תיפתח "כאוטיקס", תערוכתו של אלון זכריה שיקאר.
• גלריה משרד. תל-אביב (זמנהוף 6). האמנית הוותיקה וניצולת השואה סוניה גורפיין תפתח הערב את תערוכת היחיד  שלה, "סימנים של זמן". אוצרת: רחל סוקמן.
• סטודיו KZTLV. תל-אביב (אבולעפיה 3). "קצוות", תערוכה המציגה 50 שנות יצירה של האמן המנוח משה גרין, תיפתח הערב.
• גלריה שלוש. תל-אביב (מאז"ה 7). סביבה פיסולית מרובת סאונד תוצג בתערוכת היחיד שתיפתח הערב, "לבנדה 56" של האמנית סיגל פרימור.
• גלריה רוזנפלד. תל-אביב (שביל המפעל 1). אמני גלריה ותיקים לצד אמנים צעירים ובוגרים טריים יציגו בתערוכה הקבוצתית "כוח משיכה" שתיפתח הערב.
• גלריה אלפרד. תל-אביב (סמטת שלוש 5). המתח הפואטי שבין היפה לטרגי הוא מושא התערוכה הזוגית שתיפתח הערב, "אחרי הפרפרים" של גידי סמילנסקי ורותם ריטוב. אוצרת: כרמית בלומנזון.
• הירקון 19. תל-אביב (הירקון 19). הערב תיפתח תערוכת הבוגרים של התוכנית ללימודי המשך באמנות של המדרשה. אוצר: אבי לובין.
• גלריה גורדון. תל-אביב (בן-יהודה 95). התערוכה "עבודות חדשות 2014" של האמן אבנר כץ תיפתח הערב.
• גלריה גורדון 2. תל-אביב (נתן החכם 4). אלה קנדל, נעה יקותיאלי, יונתן גולדמן, עידן אור ושיר מורן יציגו בתערוכה הקבוצתית "מגלי יבשות", שתיפתח הערב.
• בית אריאלה. תל-אביב (שאול המלך 25). התערוכה הזוגית הראשונה "נסה לרחף מעל העיר הזאת" של האמנים ניצן מינץ & Dede, המוכרים בעיקר בזירת אמנות הרחוב, תיפתח הערב. אוצרת: מעין נבו אפלבאום.
• גלריה שורשים. חיפה (שדרות הנשיא 124). בתערוכת היחיד "טרנספורמציה" של האמנית מיכל שלי, שתיפתח הערב, יוצגו ציורים המתקיימים בתחום שבין הפיגורטיבי למופשט. אוצרת: דניאלה טלמור.
• הגלריה העירונית. הרצליה (בן-גוריון 7). התערוכה רבת המשתתפים "טרי וחם" תיפתח הערב. אוצר: שלמה שוורץ.

"מחפשים את ישו", קתז'ינה קוזירה. בית-הספר לאמנות מוסררה, פתיחה: 4.9.14

שישי, 5.9

• המוזיאון לאמנות ישראלית. רמת-גן (אבא הלל 146). במסגרת סדרת התערוכות לאמנים צעירים, יציג יניב יור את התערוכה "חיים אזוטריים", שגיבוריה הם קבוצת חרקים. אוצרת: איילת השחר-כהן.
• גלריה שרה ארמן. תל-אביב (גורדון 29). בצהריים תיפתח התערוכה הקבוצתית "אנטי-פורטרט" בהשתתפות חנה סהר, רותי רביב, שמעון פינטו ועוד.
• מרכז המבקרים בכרמי יקב הרי גליל. יראון. כחלק מפתיחת עונת הבציר, תיפתח בצהריים תערוכת הצילום "אלון ואלה בכרמים" של הצלם עמית גורן.
• מרכז בית שמואל. ירושלים (אליהו שמעא 6). בצהריים תיפתח תערוכתה של האמנית סילבי סני, "מסעות ארנסטינה", שתכלול רישומים וציורי שמן.
• תיאטרון ירושלים. ירושלים (מרכוס 20). לרגל האירוע המוזיקלי "פסנתרים" תיפתח בצהריים התערוכה רבת המשתתפים "Mus(E)ic". אוצרת: נגה ארד-אילון.
• בית יעקב וקסלר. תל-אביב (מרדכי זעירא 48). בצהריים תיפתח תערוכתו של יעקב וקסלר, "טבע דומם בפריחה". אוצרת: אירית לוין.

שבת, 6.9

• משכן לאמנות עין-חרוד. התערוכה הרטרוספקטיבית של האמן דוד וקשטיין, "דוד וקשטיין, ציור, 1975–2014", תיפתח בצהריים. אוצר: יניב שפירא.
• גלריית החללית. תל-אביב (הירקון 70). התערוכה הקבוצתית "אחיזה", שתיפתח בערב, בוחנת את הגבול בין ייצוגי הורות למיניות באמנות. בין המשתתפים: מיכל היימן, יעל שחר ואבישי סיון. אוצרת: שרי גולן.
• גלריה דביר. תל-אביב (ראשית-חכמה 14). תערוכת היחיד "ילד שלי" של האמן האלג'יראי אדל אבדסמד, הכוללת פיסול, רישום ועבודות וידיאו, תיפתח בשעות הבוקר.
• גלרית מחניים. קיבוץ מחניים. בצהריים תיפתח התערוכה "משאות נפש" של יריב גבע. אוצרת: מרב סודאי.
• גלרית מלון מצפה-הימים. מצפה הימים. "נוף ילדות" תערוכת הציור של עילית קראוס תיפתח בצהריים. אוצרת: דליה זלצברג.
• בית הנסן. ירושלים (גדליהו אלון 14). העולם שמעבר למדיום האמנותי יעמוד לחקירה בתערוכה הקבוצתית "מעברים", שתיפתח בערב. בין המציגים: רן סלוין, אוהד מטלון ועלמה שניאור. אוצר: שרון תובל.
• גלריה הקצה. נהריה (לוחמי-הגטאות 34). שלבי היצירה הארוכה והמורכבת בהקמת פסלי חוצות יוצגו בתערוכה "מראה מקום" של הפסלת הסביבתית אור-נה רן. אוצרת: לי רמון.
• מוזיאון תל-אביב לאמנות. תל-אביב (שאול המלך 27). הכוריאוגרפית לילך ליבנה והבמאי טל הרינג יקימו בערב את המעבדה הטכנולוגית-מקדשית ברחבת המוזיאון במטרה ליצור פורום וירטואלי ממשי.

עיצוב

• גלריה פריסקופ. בן-יהודה 176, תל-אביב. בתערוכה ״טווי ומעבר… ומעבר לטווי״ שתיפתח היום יציגו אלון מורן ומאיה מידר-מורן עבודות חדשות. אוצרת: שרי פארן.
• מפעל האחים עיני. רח׳ הצורפים 4, אזור התעשייה לוד. ביום ראשון תיפתח התערוכה "לשחזר טקס, לספר טקסטיל" (פרויקט משותף למחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר ולחברת האחים עיני), שתציג את פרשנויות הסטודנטים לתשמישי קדושה וטקסים יהודיים.
• העונה הישראלית לעיצוב תיפתח בגלריות העירוניות של העיר חולון ביום רביעי. בגלריית המשכן,
  בית מאירוב (רח' הרצפלד 31, חולון), תיפתח התערוכה ״מכחול האש" (אוצר: ד"ר גיא מורג-צפילביץ), המבקשת לבחון את השפעת שירתו של המשורר רוני סומק על דורות שונים של אמנים ויצירתם.
• בגלריית החווה (רחוב הנחושת פינת רחוב המלאכה, א"ת חולון) תוצג התערוכה "White T" (אוצר: אדם סרור). בתערוכה יציגו מעצבים, אנשי אופנה ושחקנים את הגרסה המעוצבת שלהם לחולצת הטי הלבנה. תערוכת חוצות בשדרות דב הוז תשלים את התערוכה ותציג את הפרשנות של צלם האופנה דביר כחלון והסטייליסט יונתן פרימרמן לחולצה הלבנה.
• בגלריה ויטרינה של המכון הטכנולוגי חולון (רחוב אליעזר הופיין 63, חולון) תוצג התערוכה "Back Stage" (אוצר: לוקה אור). בתערוכה יציג תומר לוי את עיקריה של שיטת עבודה שפיתח במסגרת פרויקט הגמר שלו במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון: תוכנית ריאליטי לכיסאות.
• במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית (רח' האמוראים 4, חולון) יוצגו שתי תערוכות, "מכניקה עדינה" ו"התנאים 11/6" (אוצרים: איל דנון ואודי אידלמן). התערוכה "מכניקה עדינה" תציין את הקמתה של קבוצת אמנים שתפעל במסגרת יצירתית ומחקרית בתוך מעבדת הפאבלאב של המרכז לאמנות דיגיטלית והמכללה למינהל. "התנאים 1/6" היא תערוכת יחיד ראשונה לאמנית בקי מיינר, המתעדת בעזרת קולאז'ים את שכונת ג'סי כהן, שבה גדלה בשנות ה-60.

****

נסגרות

• זימאק: "אחת שתיים שלוש". עד 11.9.
• יאיר: "מחילות לילה". עד 5.9.
• Contemporary by Golconda: "שני וארגמן"; דניאל צאל, "דריוס". עד 6.9.
• בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית: "המשתה". עד 6.9.
• בית-האמנים ע"ש יוסף זריצקי (תל-אביב): "תאי הצצה"; לוסי אלקויטי, "תלויים"; דניאל ורטה, "קו המים"; רמי ירושלמי, "להב, קיבוץ?"; שרון בריל, "Insideout"; רינת שניידובר, "Shapeless"; ענת עופרי, "גרסת הצופה"; ורדי בוברוב, "נוף מברשות". עד 6.9.
• גלריה כברי: "קיץ חם 2". עד 6.9.
• גלריית עין-הוד: "חופש". עד 6.9.
• המרכז לאמנות עכשווית: "ללקק את הלשון של עצמך". עד 6.9.
• הצימר: מרתה פירר, "קטיושינקה". עד 11.9.
• מנשר: יוני גולד, "רחצה לילית". עד 11.9.
• מוזיאון פתח-תקווה לאמנות: "צעדים בוני אמון". עד 6.9.

 ****

אירועים

• ביתן הלנה רובינשטיין: מפגש בסדרה "וידיאו פלוס" בעקבות התערוכה "שעת סיפור / היה או לא היה". ו', 5.9, 11:00.
• מוזיאון מאנה כץ: הדרכה בתערוכות המוזיאון. מדי שבת, 11:00.
• מוזיאון נחום גוטמן לאמנות: שיח גלריה בתערוכה של עדה עובדיה, "לומינול". ציור. שבת 6.9, 11:00.
• מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית: הדרכה בתערוכות המוזיאון. מדי שבת, 11:30.
• בית-האמנים ירושלים: שיח גלריה בתערוכה של שמעון פינטו, "ויהי היום". ה', 11.9, 17:30.
• שביל המרץ 1, תל-אביב: סופ"ש של סטודיו פתוח, תערוכת מכירה, הרמת כוסית. פתיחה: ה', 11.9, 20:00. ו', 12.9, 17:00-12:00, שבת, 13.9, 17:00-12:00.
• בית הנסן: "מעברים". תערוכת תלמידי התואר השני במדיניות ותיאוריה של האמנות. גדליהו אלון 14, ירושלים. א'-ה', 18:00-10:00, ו', 14:00-10:00. פתיחה: שבת, 6.9, 20:00. עד 28.9.
• שד' דב הוז, חולון: תערוכת חוצות "White Shirt Exhibition". החולצה הלבנה דרך עדשות המצלמה. פתיחה: ד', 10.9. עד 31.12.
• חולון: סוף-שבוע של סיורי עיצוב מודרכים בגלריות העירוניות, במוזיאון העיצוב, במוזיאון הקומיקס ובמרכז לאמנות דיגיטלית. הסיור באוטובוס. כניסה חופשית. חובה להירשם מראש באתר העירייה: www.holon.muni.il. ה', 11.9, 21:30-19:30, ו', 12.9, 12:30-10:00, שבת, 13.9, 12:30-10:00.
• בית קנר: נעמי טנהאוזר, "העלמות בכחול (משתמשת בפיקסו לצרכי)". ציור. רוטשילד 7, ראשון-לציון. טל' 03-9470728. ב', ד'-שבת, 13:00-10:00. ג', 13:00-10:00, 18:30-16:30. עד 10.9.
• מוזיאון אילנה גור: "מפגש+". פיסול, ציור, מיצב ווידיאו. א'-ו', 16:00-10:00. מוזיאון אילנה גור, מזל דגים, יפו. טל' 03-6837676. עד 30.9.

 ****

גלריות לאמנות

• אלון שגב. אלכס קרמר, "רוחות". עבודות גדולות ממדים. עד 17.10. שד' רוטשילד 6, תל-אביב. טל' 03-6090769. ב'-ה', 18:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
• אלפרד, מכון שיתופי לאמנות ולתרבות. גידי סמילנסקי ורותם ריטוב, "אחרי הפרפרים". ציור (סמילנסקי) ומיצב (ריטוב). עד 3.10; בחצר: ורד אהרונוביץ', "המזרקה". מיצב פיסולי. ללא מועד סיום. סמטת שלוש 5, תל-אביב. טל' 052-8014848. ג'-ה', 21:00-17:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 15:00-11:00.
• ארמנו טדסקי. "אי האמנים e artist 2014". תערוכה קבוצתית של אמנים ישראלים ואיטלקים. עד 24.10. לילינבלום 3. טל' 5170344. א', 19:00-15:00, ב'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-11:00, או בתיאום מראש.
• ברוורמן. אסף שחם, "The Vision of Division". בבייקרי: האנו קארג'אלאינן, "Man In A Blue Shirt". עד 9.10. השרון 12ב', תל-אביב. טל' 03-5666162. ג'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גבעון. "תל-אביב > פריז > תל-אביב". אוסף האמנות של שמואל ותמרה גבעון. התערוכה מוצגת גם בגבעון פורום לאמנות. עד 1.11. גורדון 35, תל-אביב. טל' 03-5225427. ב'-ו', 14:0-10:00 (שעות פתיחה עד סוף אוגוסט).
• גבעון פורום לאמנות. "תל-אביב > פריז > תל-אביב". אוסף האמנות של שמואל ותמרה גבעון. התערוכה מוצגת גם בגלריה גבעון. פתיחה: ו', 5.9. עד 1.11. אלרואי 3 פינת שלוש 22, נווה-צדק, תל-אביב. טל' 03-9490999. אלרואי 3 פינת שלוש 22, נווה-צדק, תל-אביב. טל' 03-9490999. ו'-שבת, 15:00-11:00.
• ג'ולי מ. מרים כבסה, ציורים פנורמיים. עד 2.10. בצלאל יפה 10, תל-אביב. טל' 03-5607005. ב'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גורדון. אבנר כץ, עבודות חדשות. עד 4.10. בן-יהודה 95. טל' 03-5240323. ב'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-10:00.
• גורדון 2. "מגלי יבשות". תערוכה קבוצתית. עד 27.9. נתן החכם 4, תל-אביב. טל' 03-5290011. ב'-ד', 14:00-11:00, ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-10:00 או בתיאום מראש.
• גלריה בנימין. "סטקטו". בוגרי המחלקה לצילום של בית-הספר מוסררה מתארחים. עד 20.9. צ'לנוב 28, תל-אביב. ג', ה', 19:00-16:00, ד', 14:00-11:00, 19:00-16:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גלריה זיסמן. כילי קורן/גיל דסיאנו-ביטון, ציורים. עד 12.9. לבונטין 28. טל' 5222325. ב'-ה', 18:00-10:00, ו', 14:00-10:00.
• גלריה חזי כהן. ויק מוניס, "תמונות כתבי-עת 2". קולאז'ים של דימויים איקוניים מתולדות האמנות; אייל וייזר ורמי מימון, "מרחב". פרויקט המשלב תיאטרון, וידיאו-ארט, קולנוע ומיצג. עד 25.10. וולפסון 54, תל-אביב. טל' 03-6398788. ב'-ה', 19:00-10:30, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• גלריה ליאונרדו. "מאוסף הגלריה". ציור, רקמה, צילום. עד 22.9. בית-הקיבוצים, ליאונרדו דה-וינצ'י 13, קומה 2-, תל-אביב. טל' 054-6747446. א'-ה', 20:00-08:00, ו', 13:00-08:00.
• גלריה משרד בתל-אביב. סוניה גורפיין, "סימנים של זמן". עיבוד של צילומים משנות ה-40. עד 23.10. זמנהוף 6, תל-אביב. טל' 03-5254191. ב'-ה', 18:00-11:00; ו', 14:00-11:00.
• גלריה P8. עדי שמעוני, "Eva". צילום. מערכת היחסים של האמן עם בת-זוגו לחיים תוך התבוננות במיניות ומגדר. עד 27.9. יהודה הלוי 79 (בחצר), תל-אביב. טל' 8616001־050. ג', 15:00-11:00, ד'-ה', 19:00-15:00; ו'-שבת, 15:00-11:00.
• גלריית משונע. "אוב". מערכת היחסים בין הארכיטיפ, המיתוס וההיסטוריה. עד 24.9. הרצל 112, תל-אביב. ג', ה', 22:00-18:00, ו', 16:00-12:00.
• גרשטיין. דוד גרשטיין, "Present Perfect". ללא מועד סיום. בן-יהודה 101, תל-אביב. טל' 03-5293826. א'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00.
• דביר. אדל אבדסמד, "ילד שלי". וידיאו ומיצב. פתיחה: שבת, 6.9, 10:00. עד 11.10. ראשית-חוכמה 14, תל-אביב. ג'-ה', 18:00-11:00. ו'-שבת, 13:00-10:00.
• הקיבוץ. אורית ישי, "נורא יפה". תצלומי סטילס מטופלים ועבודת וידיאו; יעל בלבן, "יפה נורא". עבודות דיו, רפידוגרף ואקוורל על נייר. עד 17.10. דב הוז 25, תל-אביב. טל' 03-5232533. ב'-ה', 15:00-11:00, 18:00-16:00; ו', 14:00-11:00.
• זומר. "Apparition". יחסי פעולה-אובייקט ותנועה בחומר. עד אמצע ספטמבר. שד' רוטשילד 13, תל-אביב. טל' 03-5166400. ב'-ה', 18:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-11:00.
• זימאק. "אחת שתיים שלוש". עבודות של בוגרי בתי-ספר לאמנות. עד 11.9. ה' באייר 68, תל-אביב. טל' 03-6915060. א'-ה', 20:00-09:30, ו', 15:00-09:30.
• טובה אוסמן. אלון זכריה שיקאר, "כאוטיקס". צילומים מעובדים. עד 24.9. בן-יהודה 100, תל-אביב. טל' 03-5227687. ג'-ה', 13:00-11:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-11:00.
• יאיר. אסף רהט, "פנים גוף". פתיחה: ה', 11.9. עד 17.10; "מחילות לילה". תערוכה קבוצתית. ציור. עד 5.9. אבן-גבירול 6, תל-אביב. טל' 03-6956927. ב'-ה', 19:00-12:00, ו', 14:00-11:00.
• מקום לאמנות. "פורמט". אמני המרכז בתערוכה קבוצתית. עד 13.9. שביל-המרץ 6, תל-אביב. טל' 03-6725124. ב'-ה', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:30-10:00.
• נ&נ אמן (נלי אמן). תערוכת קיץ. ללא מועד סיום. גורדון 21, תל-אביב. טל' 03-5232003. ב'-ה', 14:00-11:00, 19:00-17:00; ו', 14:00-11:00.
• עינגע. אלונה הרפז, "מלח". וידיאו וציורים. עד 25.10. בר-יוחאי 7, תל-אביב. טל' 03-5181812. ג'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• פינברג פרוג'קטס. איתמר פריד, "ציפורי גן עדן". עד 18.10. שביל-המפעל 3, בניין 5, קומה 2. טל' 077-3452115. ד'-ה', 18:00-12:00, ו', 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.
• רוזנפלד. "כוח משיכה". תערוכה קבוצתית. מיניות המגיחה בחיי היומיום. עד 25.10. שביל-המפעל 1, בניין 6, קומה 1, תל-אביב. טל' 03-5229044. ג'-ה', 19:00-12:00, ו', 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.
• שלוש. סיגל פרימור, "לבנדה 56". סביבה פיסולית מרובדת סאונד. עד 12.10. מזא"ה 7, תל-אביב. טל' 03-6200068. ב'-ה', 19:00-11:00; ו', 14:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.
• Contemporary by Golconda. "שני וארגמן"; דניאל צאל, "דריוס". עד 6.9. הרצל 117, תל-אביב. טל' 03-6822777. ב'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• Raw Art. יורם קופרמינץ, "גיהנום". צילומי מסך מטופלים. עד 25.10. שביל-המרץ 3, בניין 8, קומה 4, תל-אביב. טל' 03-6832559. ג'-ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.

***

 חללי תצוגה

• ארטפורט. "משחקים באש". בעקבות ההשפעה האנושית על הטבע. פתיחה: ג', 9.9, 20:00. עד 18.10. דרך בן-צבי 55, תל-אביב. ד'-ה', 19:00-12:00, ו'-שבת, 16:00-11:00.
• בית אוסף קופפרמן. משה קופפרמן, עבודות. תערוכת קבע. קיבוץ לוחמי-הגטאות. טל' 04-9933792. ו'-שבת, 15:00-10:00.
• בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית. "בטון, בולימיה". על תרבות הבטון והמלט באמנות ישראלית. פתיחה: ה', 11.9, 19:30. עד 1.11; "המשתה". התערוכה השנתית של אגודת אמני קרמיקה בישראל. עד 6.9. העמל 17, תל-אביב. טל' 03-5182257. ב'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• בית האמנים ירושלים. רונן סימן-טוב, "מודדים". ציור תיאטרלי; ורדה כרמלי, "אני רואה זיכרון". צילומים ממסעות לברלין; שמעון פינטו, "ויהי היום". ציורי ילדות וציורים מחייו של אמן בעולם הדתי; מילכה צ'יזיק, "הביתה". הדפס. תערוכה לזכרה של האמנית (2011-1937); שחר בן-ישי, "והגדת לבנך". מיצב. עד 18.10. שמואל הנגיד 12, ירושלים. טל' 02-6253653. א'-ה', 13:00-10:00, 19:00-16:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• בית-האמנים ע"ש יוסף זריצקי (תל-אביב). "תאי הצצה". תערוכה קבוצתית; לוסי אלקויטי, "תלויים". סימני נוכחות כהוכחות קיום; דניאל ורטה, "קו המים". התבוננות צילומית מופשטת בקו המים; רמי ירושלמי, "להב – קיבוץ?". שינויים בקיבוץ כמטפורה לשינויים בחברה הישראלית; שרון בריל, "Insideout". מיצב פיסולי בשחור-לבן; רינת שניידובר, "Shapeless". צילום ווידיאו; ענתעופרי, "גרסת הצופה"; ורדי בוברוב, "נוף מברשות". רישום ואובייקט. עד 6.9. אלחריזי 9, תל-אביב. טל' 03-5246685. ב'-ה', 13:00-10:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.
• גלריה דוויק. חיה גרץ רן, "יזרעאליות". עד 18.10. מרכז הכנסים ע"ש אדנאואר, משכנות-שאננים, ירושלים. טל' 02-6292220. כל השבוע, 20:00-10:00.
• גלריה חנקין. אהוד אורן, "עבודות 2014-2008". צילומי נופים על רהיטים. פתיחה: ד', 10.9, 19:00. עד 18.10. חנקין 19, חולון. א'-ה', 12:30-10:00, 19:00-16:00, ו', 12:00-10:00, שבת, 14:00-10:00.
• גלריה טל. עבודות של אמני כפר-ורדים. עד 8.11. חצב 74, כפר-ורדים. טל' 054-7542699. ג', 19:00-17:00, שבת וחג, 14:00-11:00 ובתיאום מראש.
• גלריה כברי. "קיץ חם 2". תערוכה קבוצתית. עד 6.9. כברי. טל' 04-9952537. ה', 19:00-16:00, ו', 14:00-11:00, שבת, 15:00-11:00.
• גלריית בית-הספר מוסררה. זואי גרינדאה, "נמר חברבורות". צילום; קתז'ינה קוזירה, "מחפשים את ישו". וידיאו בהשראת סינדרום ירושלים; "עומד מלכת / דיאלוג עם מורל דרפלר". תערוכה קבוצתית. עד 15.10. הע"ח 9 מוסררה, ירושלים. א'-ה', 17:00-10:00.
• גלריית החווה. "White T". מעצבים בעקבות הטי-שירט הלבנה. פתיחה: ד', 10.9, 19:00. עד 29.11. הנחושת פינת המלאכה, אזור התעשייה חולון. טל' 03-5596590. ב', 16:00-13:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• גלריית עין-הוד. אריק פבלוצקי, "חיבור וחיבורים". עד 13.9; "חופש". תערוכה קבוצתית. עד 6.9. עין-הוד. טל' 04-9842548. א', ג', ד'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-11:00.
• גרוס. ג'ני רפלסון, "רומנטיקה שחורה". האמנית מצלמת את משפחתה בעקבות משבר; עדי גאון, "הצוענים של ישראל". סדרת פורטרטים מטופלים. עד 12.9. בוגרשוב 86, קומה ב', תל-אביב. טל' 054-4549502. ב'-ג', ה'-ו', 13:00-11:00.
• האגף השני. טליה קינן/רחל קיני, "הירח הוא פצע בשמים". רישום, ציור, קולאז', פיסול. ללא מועד סיום. הנמל 67, חיפה. טל' 04-8669463. ב', 21:00-18:00, ג', 24:00-20:00, ה' 14:00-11:00 או בתיאום מראש.
• הגלריה העירונית הרצליה, בית-האמנים. "טרי וחם". תערוכה קבוצתית. עד 24.9. בן-גוריון 7, הרצליה. טל' 09-9589986. א', ג'-ה', 13:00-10:00, 19:00-13:00, ו', 13:00-10:00.
• הגלריה ע"ש גניה שרייבר ויד מישל קיקואין. מאשה זוסמן, "רוח צד". ציור; "שממה הורה". עבודות מאוסף יגאל אהובי, חלק 2. עד 17.10. אוניברסיטת תל-אביב. טל' 03-6408860. א'-ד', 19:00-11:00, ה', 21:00-11:00, ו', 14:00-10:00.
• החללית. "אחיזה/Holding". בחינת הגבול בין ייצוגי הורות ומיניות באמנות. פתיחה: שבת, 6.9, 20:00. עד 18.10. הירקון 70, תל-אביב. טל' 03-5107071. א'-ה', 18:00-11:00, ו', 14:00-11:00.
• החנות. רותי דה-פריס, "AH!". אובייקטים. לוחמת והאביזרים שלה: חיית הרכיבה, כלי הנשק ובגד חלופי. עד 18.9. העלייה 31. טל' 5341223־052. כל השבוע, 24 שעות (התצוגה בחלון הראווה).
• המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית. "מכניקה עדינה". פרקטיקה וביקורת על השימוש בטכנולוגיה בשדה האמנות העכשווית; בקי מיינר, "התנאים 11/6". תיעוד בקולאז'ים של שכונת ג'סי כהן. פתיחה: ד', 10.6. עד 17.1. האמוראים 4, חולון. טל' 03-5568792. ג'-ד', 20:00-16:00, ה', 14:00-10:00, ו'-שבת, 15:00-10:00.
• המרכז לאמנות עכשווית. "ללקק את הלשון של עצמך". מיצב, וידיאו, פיסול. עד 6.9. קלישר 5 פינת צדוק הכהן 2, תל-אביב. טל' 03-5106111. ב'-ה', 19:00-14:00, ו'-שבת, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים.
• המשכן לאמנות בית מאירוב. "מכחול האש". מעצבים ואמנים בעקבות שיריו של רוני סומק. פתיחה: ד', 10.8, 19:00. עד 8.11. הרצפלד 31, חולון. טל' 03-6516851. ג'-ה', 20:00-17:00; ו'-שבת, 13:00-10:00.
• הצימר. מרתה פירר, "קטיושינקה". דימוי של מעבדה לבניית קסאם מטפורי. עד 11.9. הגדוד-העברי 5, תל-אביב. ב'-שבת, 19:00-16:00. סדנת העבודה תהיה פתוחה בשעות 19:00-16:00.
• ויטרינה, המכון הטכנולוגי חולון. תומר לוי, "Back Stage". חשיפת שיטתו של לוי לעיצוב כיסא. פתיחה: ד', 10.9, 19:00. עד 10.10. גולומב 52, בניין 6, חולון. טל' 03-5026666‏. א'-ה', 18:00-10:00.
• הקצה. אור-נה רן, "מראה מקום". מודלים רעיוניים של פסל בשלבים שונים. פתיחה: שבת, 6.9. עד 18.10. לוחמי-הגטאות 34, נהריה. טל' 04-9926819. ב', 19:00-16:30, ה', 16:30-13:00, ו', 15:00-12:00, שבת, 13:00-11:00.
• זהזהזה. אדריכל רועי סקר ואורי כרמלי ליאונוב, "חוזה". פרשנות למושגים של התרחקות, תנועה ומקריות. פתיחה: ה', 11.9, 20:00. עד 25.10. מבנה 21, נמל תל-אביב. טל' 03-5444261. ב'-ה', 18:00-12:00, ו', 15:00-10:00, שבת, 19:00-12:00.
• מיקה, אמנות ישראלית. "FAILE", עבודות של צמד האמנים מברוקלין, Patrick McNeil and Patrick Miller. עד 17.10. בן-יהודה 97, תל-אביב. טל' 03-9525830. א'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00.
• מנשר. יוני גולד, "רחצה לילית". ציורים גדולי ממדים. עד 11.9. דוד חכמי 18, תל-אביב. טל' 03-6887090. א'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 13:00-11:00.
• מרכז באוהאוס תל-אביב. "באר-שבע: אדריכלות ברוטליסטית וניאו-ברוטליסטית". צילומים: שי אפשטיין. עד 30.9. דיזנגוף 99, תל-אביב. טל' 03-5220249. א'-ה', 19:30-10:00, ו', 14:30-10:00, שבת, 19:30-12:00.
• מרכז גוטסמן לתחריט. "קירות פורחים". הדפסים. ללא מועד סיום. קיבוץ כברי. טל' 04-9952713. א'-ה', 16:00-07:30 (מומלץ לתאם), שבת וחג, 15:00-10:30 או בתיאום מראש.
• סדנת ההדפס ירושלים. אברהם אופק, "קר וחם אליהו". תצריבים, הדפסי אבן וחיתוכי לינוליאום; "התגלויות". תערוכה קבוצתית. עד 25.9. שבטי-ישראל 38, ירושלים. טל' 02-6288614. א'-ה', 15:00-8:00 או בתיאום מראש.
• עמליה ארבל. משה אבני, "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו". ציור. עד 17.9. בן-יהודה 100, תל-אביב. טל' 03-5444399. ב'-ה', 19:00-11:00, ו', 13:00-11:00.
• פלורנטין 45. "אפידרמיס". תערוכה קבוצתית. עד 13.9. פלורנטין 45 פינת השוק, תל-אביב. טל' 050-2763249. ג'-ה', 13:00-11:00, 18:00-16:00, ב', ו'-שבת, 13:00-11:00.

***        

מוזיאונים לאמנות

• בית העיר. "אימרסיה בבית העיר". הגיימינג כבחינת הטשטוש בין האמיתי לווירטואלי. ללא מועד סיום. ביאליק 27, תל-אביב. טל' 03-7240311. ב'-ה', 17:00-09:00, ו'-שבת, 14:00-10:00, כניסה: 20 שקל.
• בית התפוצות. "מזל וברכה". מיתוסים ואמונות תפלות באמנות ישראלית עכשווית. עד 31.12; "2,500 שנות חיים יהודיים בגולה". תצוגת קבע. אוניברסיטת תל-אביב, רמת-אביב. טל' 03-7457800. א'-ג', 16:00-10:00; ד'-ה', 19:00-10:00; ו', 13:00-09:00. כניסה: 40 שקל לתצוגת קבע, 15 שקל לתערוכות מתחלפות.
• בית ראובן. ציורי ראובן מאוסף המוזיאון. תצוגת קבע. ביאליק 14. טל' 5255961. ב', ד'-ו', 15:00-10:00; ג', 20:00-10:00; שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל, כניסה חופשית לילדים, כניסה חופשית בימי שלישי, 20:00-16:00 (במסגרת שנת ראובן).
• ביתן הלנה רובינשטיין. "שעת סיפור / היה או לא היה". שבעה מיצבי וידיאו. עד 1.11; "פורצלן מייסן"; "אירוסים, נרקיסים, פרפרים: כלי הזכוכית של אמיל גאלה". תצוגת קבע. שד' תרס"ט 6, תל-אביב, טל' 03-5287146. ב', ד', שבת, 16:00-10:00; ג', ה', 22:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00. כניסה חופשית.
• המוזיאון הימי הלאומי. "אלים, אלות וגיבורים מהמיתולוגיה: בפיסול היווני-רומי". עד 1.5. דרך אלנבי 198, חיפה. טל' 04-8536622. א'-ה', שבת, 15:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
• המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס. "פצעי בגרות". קומיקס בעברית, 1995-1975; "קריקטוריסט פובליציסט עברי"; "מה, למה, איפה ואיך". תצוגות קבע. ויצמן 61, חולון. טל' 03-6521849. ב', ד', ו', 13:00-10:00, ג', ה', 20:00-17:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 10-5 שקלים.
• המוזיאון הפתוח בעומר. "זמן הדפס". סדנת ההדפס בירושלים ומרכז גוטסמן לתחריט בקיבוץ כברי מציגים. עד פברואר 2015. עומר. טל' 08-9908121/5. ב'-ה', 16:00-09:00, שבת ראשונה בחודש, 15:00-10:00. כניסה: 10-20 שקל, כניסה חופשית לחיילים.
• המוזיאון הפתוח בתפן. אלה אמיתי-סדובסקי, "חלקי חילוף". עד דצמבר;הרמן שטרוק, "אחרי מאה שנה". ליטוגרפיות, מסמכים, צילומים. עד 30.5.2015. תפן. טל' 04-919600. ב'-ה', 16:00-09:00, שבת, 16:00-10:00. כניסה: 35-25 שקל.
• המוזיאון הפתוח לצילום. פסי גירש, "עבודות 2014-1987". עד 28.10. גן התעשייה תל-חי. טל' 04-6816702. ב'-ה', 16:00-08:00; שבת וחג, 16:00-10:00. כניסה: 20-11 שקל, כניסה חופשית לחיילים.
• המוזיאון לאדריכלות ע"ש מוניו גיתאי וינרויב. "ללמוד מוורנקולר". ללא מועד סיום. שד' הנשיא 135, חיפה. טל' 054-5831597. ד'-ה', 13:00-10:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל.
• המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק. "סיירת החלל ימאטו". אנימציה יפנית. ללא מועד סיום. חיבת-ציון 18, רמת-גן. טל' 03-6188243. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-09:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 15 שקל.
• המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן. יניב יור, "חיים אזוטריים". וידיאו המתמקד בחרקים שנפגעו ונאבקים לשרוד. פתיחה: ו', 5.9, 12:00. עד 29.9; רוני סומק, "שריטה במרפק השירה". ציור; מרים גמבורד, "אמת בדויה". רישום; תמר הירשל, "עדות האיילים". ציורים ואובייקטים. עד אוגוסט; אלעזר גלעד, "בעיני המכחול". ציור; לאו ריי, "הציור הוא געגוע". ללא מועד סיום. עבודות מאוסף המוזיאון. תצוגת קבע. דרך אבא הלל סילבר 146, רמת-גן. טל' 03-7521876. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-09:00; שבת, 15:00-09:00. כניסה: 20 שקל.
• המוזיאון לאמנות רוסית ע"ש צטלין. משה ויבגניה גמבורד, ציורים ורישומים. ללא מועד סיום. חיבת-ציון 18, רמת-גן. טל' 03-6188243. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-09:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 20 שקל.
• מוזיאון ארץ ישראל. מירי דוידוביץ, "רוק בשחור". צילום. תרבות המועדונים בשנות ה-80. עד 28.2; "תערוכת העפיפונים הגדולה". בתשלום נוסף של 25 שקל (ילדים ומבוגרים). עד 5.11;מינדי וייזל, "חוצה קווים". אמנות בזכוכית. עד 31.12; "הגרסה המאוירת". איורים לתרבות ישראלית. עד 30.12; "יודאיקה מקומית"; גן יעל; ביתן הזכוכית; ביתן הקרמיקה; ביתן קדמן למטבעות; ביתן אתנוגרפיה ופולקלור; ביתן נחושתן; כיפות היוצרים; חפירות תל קסילה; ביתן הדואר והבולאות; ארץ הברון; מרכז אדם ועמלו; והפלנטריום. תצוגות קבע. חיים לבנון 2, רמת-אביב, תל-אביב. טל' 03-6415244. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 20:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-10:00. כניסה: 48-24 שקל, כניסה חופשית עד גיל 18 (כניסה לפלנטריום בתוספת תשלום).
• מוזיאון אשדוד לאמנות. "עד שתצא מקולי". עבודות המשלבות בין דפוסים מערביים לזיקה פרטית למקורות תרבותיים שנזנחו/נשכחו/הודרו/נמחקו תחת מנגנוני "כור ההיתוך" הישראלי. עד דצמבר 2014. דרך-ארץ 8, אשדוד. טל' 08-8545180/1. א', ג', ד'-ה', 16:00-09:00, ב', 20:00-09:00, ו'-שבת, 13:30-10:30. כניסה: 30-15 שקל.
• מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה. אבנר שר ודייוויד אייזקס, "ציפור על תיל". ללא מועד סיום; "ציור ואות". עד 30.11; "מעגלים". לכל המשפחה. עד אוגוסט; גן פסלים של יגאל תומרקין. תערוכת קבע; אוסף היודאיקה. תערוכת קבע. קיבוץ ברעם. טל' 04-6988295. א'-ה', 16:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל.
• מוזיאון הכט. עבודות של סטודנטים מהחוג לאמנות בהשראת אוספי המוזיאון. תערוכות קבע: ציור צרפתי, אמנות יהודית (אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20), ארכיאולוגיה. ללא מועד סיום. אוניברסיטת חיפה, שדרות אבא חושי 199, חיפה. טל' 04-8240308. א'-ב', ד'-ה', 16:00-10:00, ג', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 14:00-10:00.
• מוזיאון הנגב לאמנות. "המדיום הוא המסר". הדפסי פופ מאוסף מוזיאון ישראל; "מצילום להדפס". הדפסים מאוסף המוזיאון. עד 18.10. העצמאות 60, באר-שבע. טל' 08-6993535. ב'-ג', ה', 16:00-10:00, ד', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• מוזיאון העיצוב חולון. "קיפולים". עיצובים עכשוויים המשקפים מלאכות מסורתיות. עד 25.10. פנחס אילון 8, חולון. טל' 2151500־073. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 14:00-10:00; שבת, 18:00-10:00. כניסה: 35 שקל.
• מוזיאון העיר חיפה. המוזיאון סגור להחלפת תערוכות עד 27.9. שד' בן-גוריון 11, המושבה הגרמנית, חיפה. טל' 04-9115888. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-16:00, ו', 13:0-10:00, שבת, 15:00-10:00.
• מוזיאון הרמן שטרוק. "אמנות ההדפס היום". מחווה להרמן שטרוק. עד 26.10; הרמן שטרוק, "רומנטיקן על הכרמל". ללא מועד סיום. ארלוזורוב 23, חיפה. טל' 04-6359962. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
• מוזיאון חיפה לאמנות. "הזוכים, 2013". תערוכת הזוכים בפרסי משרד התרבות לאמנות ולעיצוב. עד 18.10; במרכז האמנויות מוצגת התערוכה לכל המשפחה "חם-קר-נוזל-מוצק". עד 8.2.2015. שבתאי לוי 26, חיפה. טל' 04-9115991. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל; מרכז האמנויות: שבתאי לוי 24. שבת וחג, 14:00-10:00. כניסה: 20 שקל למבוגר, 25 שקל לילד כולל סדנה.
• מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית. יאמאגוצ'י קארה ונישימוטו אקיאו, "מאניושו". בעקבות יפן הקדומה; טאמוזו, "תיבת אוצר החלומות". עיצוב; "קרוב ורחוק, פרספקטיבה יפנית". רישומים והדפסי עץ של אמנים יפנים מסוף המאה ה-18 עד תחילת המאה ה-20. עד 27.12. שדרות הנשיא 89, חיפה. טל' 04-8383554. א'-ה', 16:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל.
• מוזיאון יפו. "מיני ארט". מיניאטורות. עד 31.1. טיילת מפרד שלמה 10, יפו. א'-ה', שבת, 18:00-10:00, ו', 14:00-10:00 (מספטמבר סגור בימי א'). 50 שקל למבוגר, 45 שקל לילד.
• מוזיאון ינקו-דאדא. אמיר נוה, "שומקום"; עבודות קיר" מוחמד פדל, "GOLD"; ליאת קליין, "Second field no.2"; פבל צנחבט, "זרימת פלדה". עד סוף אוגוסט; מרסל ינקו, "חיות דמיוניות". ציור. עד אוגוסט. כפר האמנים עין-הוד. טל' 04-9842350. א'-ה', 15:30-9:30, ו' וערבי חג, 14:00-09:30, שבת וחג, 16:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל.
• מוזיאון ישראל. "אי שקט" חדש באמנות העכשווית". עד 27.11;דאג ומייק סטארן, "Big Bambu". מיצב ענק מבמבוק. המיצג מואר בשעות הלילה. עד 1.10; איה-ליסה אטילה, "אופקי". דיוקן של עץ. עד 8.11; ג'יימס טורל, "מקום לאור". חקר האור כתופעה. עד 31.10; "מאחורי הפרגוד היפני". אוסף פרגודים של אמנים יפנים. עד 27.11; "חומר מכושף באמנות אפריקאית". ללא מועד סיום; "שפת הלבוש, ארון הבגדים היהודי". עד 25.10; "פנים אל פנים". מסכות. עד 13.9; באגף הנוער: "מסעות". ההתרגשות בגילוי ארץ לא נודעת. עד 7.2. שדרות רופין 11, ירושלים. טל' 02-6708811. א'-ב', ד'-ה', 17:00-10:00, ג', 21:00-16:00, ו' וערב חג, 14:00-10:00, שבת, 17:00-10:00. מיוחד לקיץ (עד 31.8): ג'-ה', עד 21:00. כניסה: 50-25 שקל; כניסה חופשית לילדים בימים ג' ושבת ובאוגוסט.
• מוזיאון מאנה כץ. "המאסטרים הגדולים: אמנות יהודית במאה ה-19 ומקורותיה". עד נובמבר. שדרות יפה-נוף 89, חיפה. טל' 04-9119372. א'-ד', 16:00-10:00, 22:00-19:00, ה', 22:00-10:00, ו', 13:00-10:00, 22:00-19:00, שבת, 22:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל.
• מוזיאון משה שק. יצירות של משה שק. ללא מועד סיום. קיבוץ בית-ניר. כל השבוע, 17:00-11:00, יש לתאם מראש בטל' 054-6874701 או 08-6874368.
• מוזיאון נחום גוטמן לאמנות. עדה עובדיה, "לומינול". ציור. עד 8.11; "דיוקן עצמנו במבט לאחור"; "מלך, נווד וצייר עושים מה שהם רוצים". לכל המשפחה. ללא מועד סיום. רוקח 21, נווה-צדק, תל-אביב. טל' 03-5161970. ב'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 24-12 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18, כניסה מוזלת בשישי).
• מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. "צעדים בוני אמון". יחסים בין מחול לאמנות. עד 6.9. ארלוזורוב 30, פתח-תקווה. טל' 03-9286300. ב', ד', ו'-שבת, 14:00-10:00; ג', ה', 20:00-16:00. כניסה: 10 שקלים, בשבת חינם.
• מוזיאון ראלי. וולודמיר מקרנקו, "לחלום, לרחף"; אמנות לטינו-אמריקאית עכשווית; ציורים מהמאות 18-16 בנושאים תנ"כיים. ללא מועד סיום. שדרות רוטשילד, קיסריה. טל' 04-6261013. כניסה חופשית. ב'-ג', ה'-שבת, 15:00-10:30.
• מוזיאון תל-אביב לאמנות. מיכאל בורמנס, "אין מתוק מזה". עבודות על נייר, ציורים וסרטים. עד 31.1; אלואיז ברייר, אל ליסיצקי, פרנק סטלה, "בתי-כנסת מעץ". עד 18.10; ראידה אדון, "אשה ללא בית". וידיאו. עד 29.11; "פרויקט שימור: ציורים של מארק שאגאל". עד 30.10; דוד ניפו, "שבתי וראה תחת-השמש". ציור. עד 26.10;מרינה אברמוביץ', "Rhythm 0, 1974". מיצב המשחזר את המיצג של אברמוביץ' בנאפולי. עד 14.2; דוד ריב, "300-60-48". ציור, וידיאו. עד 29.11; איוה כפרי, "Multiplane(s)". ציור. עד 27.9; "בשיחה". מבחר יצירות עכשוויות. ללא מועד סיום; "דלפט כחול-לבן". אריחי דלפט. עד 18.10; עתי חן, "בין לבין". בין תכשיט לאובייקט. עד 25.10; "אנדי וורהול: ציור של צעצוע". תערוכה לכל המשפחה. ללא מועד סיום; חדרים מיניאטוריים מאוסף הלנה רובינשטיין; אימפרסיוניזם, פוסט-אימפרסיוניזם ואסכולת פריז; אמנות המאה ה-20; אמנות עכשווית: מאוסף המוזיאון ושאילות. תצוגות קבע. שד' שאול המלך 27, תל-אביב. טל' 03-6077020. ב', ד', שבת, 18:00-10:00; ג', ה', 21:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00. כניסה: 48-24 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18).
• משכן לאמנות עין-חרוד. יונה לברי ישראלי וז'קלין ניקולס, "תוספות". עד 30.9; אוסף יודאיקה, הסטודיו לזכרו של דודו גבע, חדר העבודה של שמואל ביקלס, אדריכל המשכן לאמנות של עין-חרוד. תערוכות קבע. עין-חרוד מאוחד. טל' 04-6485701. א'-ה', 16:30-09:00, ו' וערבי חג, 13:30-09:00, שבת וחג, 16:30-10:00.כניסה: 26-13 שקל.

Untitled
2014
370×120
לבד, ספריי

www.niradoni.com

***

ניר אדוני | אמן ספטמבר בדימוי היומי | אוצרת: יעל רביד

בעבודתו בוחן אדוני את הקשר בין אדם וסביבה בנויה, נקודת המוצא היא שלארכיטקטורה יש תפקיד חשוב בחיינו, המרחב מסביבנו מכתיב את הגישה ואת הבנתנו את העולם , המתח בין האדם והסביבה מרתק אותו במובנים של קנה מידה, המצאות במרחב והשאלות שארכיטקטורה מעלה

מקדשים דתיים ואזורי תעשייה מסיביים שומרים על מאפיינים ספציפיים שנוטים להשאיר את אדם ביראה, ככאלו הם הופכים להיות תחומים מרכזיים לחקירה של אדוני בשילוב מחקר מתמשך של האיזור שאנו חיים בו וסביבת המגורים הקרובה. בסטודיו הוא מבודד תכונות מסביבות אלה אשר לאחר מכן הופכות לחומר גלם בעבודה שלו.

אדוניי משתמש בחיתוך לייזר, מדיה דיגיטלית ,קול ואור. אור מהווה חלק בלתי נפרד מהעבודה שלו כאשר הוא הופך להיות חומר בפני עצמו. כאשר הוא מפרק ומרכיב מחדש דימויים אלו נוצרות סצנות אלטרנטיביות - חמקמקות מבחינת מיקומם במרחב ומקום, המפגש הכפוי הזה מייצר לעיתים סביבות חדשות טעונות והרסניות.

לתוכניות לימוד האנגלית של הטלוויזיה הלימודית של תחילת שנות ה-70, ששודרו בשידורים חוזרים עד לתחילת שנות ה-90, היה תפקיד חשוב בהיסטוריה הישראלית, חשוב יותר מהתפקיד הנוסטלגי הטריוויאלי שמקובל לייחס להן. "שריף גודמן" ו"דוקטור האפבייקד" הם הפוסט-ציונים הראשונים; לא במובן הפוליטי-אידיאולוגי חלילה, כי אם במובן של פתיחת הסטארגייט היציב היחיד במדבר המפא"יניקי לתרבות פופ מערבית – שער שאיפשר לדור שאני משתייך אליו, זה שנולד אחרי 1967, מרחב תודעתי נקי מלאומיות וממקומיות.

המרחב הזה הנביט בסופו של דבר הוויה של חזרה מיליטנטית ומודעת לשורשי המערב. אבקש את סליחתכם על כך שכדי לטעון זאת אדרש להטרים את דברי בסיכום היסטורי קצר, ולו רק כדי להבהיר למה בעצם אני קורא "מקומי" – כינוי שממנו התנערתי כמו רבים מבני דורי.

רמיקס הרפתקני של מורשת אבות

קשה לכתוב על יחסי פנים-חוץ כאשר מדובר במפעל האוטופי הציוני, שהרי הפנים הטריטוריאלי שלו הוא החוץ הגיאוגרפי והתרבותי של מייסדיו ומגשימיו הראשונים. כשנוצרה והתפתחה יש מאין תרבות צברית-ילידית, היא ריתכה מרידה באירופיות תוך שימוש במורשתה האוטופיסטית והדכאנית כאחד. ה"הורה", למשל, בגרסתה הילידית, פרי חזונו של ברוך אגדתי, היא תוצר כלאיים של מסורת בלקנית עממית ושל תודעת אוונגרד אמנותי אירופי מתחילת המאה ה-20.

באופן כללי, כידוע, קנון הפולק הישראלי בנוי על זה הרוסי. עם זאת, כבר כשניצת בשנות ה-50 הוויכוח בין נוער התנועות הציוניות לבין הנוער הסלוני, ראו את עצמם הראשונים כמגשימים ילידיים אותנטיים, בעודם מאשימים את האחרונים בחקיינות רדודה של המערב המנוון. למעשה היה מדובר בעימות בין פלח אוכלוסייה שחש אינטגרלי לאתוס הציוני לבין קבוצה שניצבה מול הפלח ההגמוני וחשה זנוחה על-ידיו.

לכן, בדיוק כשם שבני הדור הקודם, הציונים הראשונים, חשו שהתרבות שאליה נולדו הקיאה והוקיעה אותם ויצרו מודל חדש שהיה בעצם רמיקס הרפתקני של מורשת האבות (הלאומיות המודרנית-פולקיסטית הנ"ל משולבת ברעיון המטורף של הגשמה באמצעות מעבר דירה קולקטיבי לצד השני של הפלנטה), כך גם הנוער הסלוני נשא את מבטו החוצה – אל מחוץ לתרבות הציונית שהספיקה להתמסד – ומצא לעצמו מודל מערבי רענן, טרי, מלהיב ומרדני: הרוקנרול.

בתחילת שנות ה-50, כשהיה אבי ילד צבר ממוצא סלוניקאי, הוא הופיע על שער גליון ט"ו בשבט של "דבר לילדים". בתצלום הוא נראה לבוש במדי צופים בעודו נוטע שתיל. אבי גדל בבית חירותניקי קפדני. אביו לא החזיק פטיפון והאזין ברדיו רק לחדשות. כעבור כמה שנים מאז אותו תצלום, כשהיה לנער, מרד אבי באביו, חצה את הקווים ולבש את הג'ינס האסורים כשהיה יוצא מהבית בדרך לצפייה במערבון בקולנוע או להאזין לאלביס עם חברים.

זהו תיאור קצת דרמטי ופשטני של השתלשלות העניינים, שכן סבי נהנה ממערבונים באותה מידה – שלא לדבר על סבתי, ששלטה בספניולית ובצרפתית טוב יותר מאשר בעברית ושנהגה לקרוא באדיקות את "פארי מאץ'", ז'ורנל הכוכבים מחוץ-לארץ. עם זאת, אין ספק שכשהגיע המפעל הציוני לשיא עוצמתו ולפסגת הגשמתו אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, המיתוס והאתוס הילידיים – ולא משנה עד כמה היו צעירים – כבר היו לכידים ובעלי קווי מתאר ברורים, חד-משמעיים, מלטפים את שריריהם הבורקים באור התכלת העזה.

מי שנולד אז, כמוני, נולד לחברה הבוטחת בצדקתה ושהאסתטיקה האוטופית שלה התקיימה ברציפות הרמונית כמו חוף הים התל-אביבי ביום של דגל לבן: הכחול-לבן המופשט של סמלי המדינה והכחול-לבן הקונקרטי של הים והשמים הילידיים התקיימו על קו רצף אינטגרלי שדבר לא פרע אותו. בהיותו כזה לא היתה לילד קטן שום בעיה להשתלב בשמחה המוארת שקרנה ממנו. היבט מתבקש נוסף של תחושת עוצמה וביטחון קולקטיביים הוא היפתחות אל העולם הגדול – פרישת כנפיים, התמתחות טבעית ונהנתנית. אלה פירותיו האמיתיים של הניצחון.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

תאוצת מילוט מהישראליות עצמה

וכך, בלב האופוריה, נעלם החיכוך המשברי בין תנועות הנוער וצה"ל לבין התרבות הסלונית, כאשר דווקא מלח הארץ האשכנזי פיתח תרבות פופ מערבית פורחת ומשגשגת. החלונות-הגבוהים הצליחו בסווינגינג לונדון ממעמד של שווים בין שווים. זמן קצר אחר-כך הושיט אריק איינשטיין יד ללהקת הצ'רצ'ילים – ממנהיגי סצינת הגאראג' והמועדונים של רמלה – ויחד איתם, כשווה בין שווים, הוציא את "פוזי", אלבום הרוק הישראלי הראשון. בכך העניק איינשטיין לילדים הסוררים חותמת של לגיטימיות.

הצ'רצ'ילים מצדם שיתפו פעולה באותה תקופה גם עם יוזמה מערבית שולית בהרבה כשכתבו פסקול לסרט האוונגרדי "מקרה אשה" שביים ז'אק קתמור, מייסד תנועת העין-השלישית. שוק הסינגלים של יוצאי הלהקות הצבאיות התערבב עם זה של הכוכבים הסלוניים מגודלי פאות הלחיים כדוגמת יגאל בשן (התימני שאמנם שירת בלהקת פיקוד צפון, אבל היה כוכב פופ עוד טרם גיוסו), בעוד שמייק בראנט (הפולני) חיבר את כולם למרחב הפופ הים-תיכוני הצרפתי/איטלקי.

מאוחר יותר הקים קאדר אליטיסטי ומעודכן של יוצאי להקות צבאיות את הרכב הנונסנס כוורת. בעשור שלאחר מכן הקים קאדר דומה את להקת הגלאם-רוק תיסלם. אבל מה שקורה בחברה ובתרבות הישראליות משנת 1973 ואילך חורג ממסגרת הרציפות האוטופית והחיבור בין האתוס המופשט לבין ההתנהלות בפועל, היומיומית, שאיזכרתי. החל מנקודת זמן זו ניתן לדבר על מה שהחל משנות ה-80 ויכונה אסקפיזם רדיקלי פוסט-ציוני. זאת, עוד לפני שהמונח היה קיים בז'רגון הפוליטי: פוסט-ציונות תרבותית, אסתטית, אינסטינקטיבית, שהנהייה והכמיהה שלה מערבה הן תוצר של משבר ושבר טראומטיים; ההפך מהפתיחות, השלווה והעוצמה שסימלו את התקופה שבין מלחמת ששת-הימים לבין מלחמת יום-כיפור.

הפאנק של סוף שנות ה-70 ובעיקר של תחילת שנות ה-80, זה שמשך אליו פלח משמעותי מקרב דור חיילי "שלום הגליל", הוא תת-התרבות המיובאת (ולא כאן המקום לפרט את תרומתם של דיסידנטים יהודים לעיצובו של הפאנק, אולי כממשיכי רצף יהודי גלותי ששימש לא-מודע נסתר והופכי לציונות מימים ימימה) הראשונה שגרמה לציבור שלם לצבור תאוצת מילוט מהישראליות עצמה.

המבט הכמה מערבה של האייטיז נולד על רקע טראומת מלחמה (או שתיים: יום-כיפור ולבנון) ובתקופה שבה האתוס ההגמוני איבד את אחיזתו הרציפה ביומיום ואת מקומו החלה לתפוס התרבות הפוסט-ציונית הראשונה (ותרבות הצריכה). ניתן להתפתות לייצר נארטיב לכיד הטוען שדור האייטיז הרים את כפפת הפופ שזרקו אריק איינשטיין, שלום חנוך, מיקי גבריאלוב ואורי זוהר בתקופה שבין המלחמות. אבל קריאה זו אינה נכונה. תקופת הזוהר הזו גוועה בהדרגה אחרי מלחמת יום-כיפור. נוסף לכך, דור מלחמת לבנון לא זו בלבד שלא זיהה את התקופה ההיא ואת מוביליה כחלק ממחווה של מבט מערבה, אלא – וחשוב מכך – שייך אותה בדיוק לאותה ישראליות שממנה רצה לברוח.

ילדי האייטיז, לתפיסתם, הקימו אזור אוטונומי אירופי יש מאין במהלך שנתפס על-ידיהם כמודרניסטי, שורף גשרים, מגחך ובז לכל מה שקדם לו ונרתע מהחיבור שלו לאקליפטוסים של מחנה 80 ולאור השמש עצמו. האייטיז פערו סטארגייט אל ההוד האוטופי של החורף הגותי המופנם והגלותי, שהוא ההפך המוחלט מהפופ הים-תיכוני שקדם לו. אטען כי אל מול רצף ההתנגשויות הזה התקיימה מסורת מערבית אחת, שהמשיכה לשדר את עצמה ברציפות ובאין מפריע החל מתקופת הניצחון שאיפשרה והולידה אותה באופן יומיומי ומעל גבי מדיום מונופוליסטי שסיפק המרכז ההגמוני בצורת הערוץ הראשון והיחיד, ועד לאייטיז. ללא הפסקה. בכל יום. שעה שעה. לאורך יותר מעשור. ללא שינוי. כשכולם ללא יוצא מן הכלל צופים, נהנים ומפנימים.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

מבט מערבה בחסות מערכת החינוך ההגמונית

אני מתכוון לתוכניות הטלוויזיה הלימודית, שהפופולריות והאייקוניות שבהן היו התוכניות ללימוד אנגלית: "דן ועדנה", "השריף מהוליווד הילס", "דוקטור האפבייקד", "סקוטרמן", "אינגליש אינגליש אינגליש", "מוראבאוט אינגליש", "היר ווי אר", "נייברז", "גבי אנד דבי" ו"דבי אין הוספיטל". תוכניות שעולם הדימויים, הערכים והתכנים שלהן הגיע רובו ככולו מתרבות פופ אמריקאית. השריף מהוליווד הילס היה כמובן מערבון, אבל גם שימש מבוא מופתי לז'אנר הספוף והפרודיה.

דוקטור האפבייקד היה מדען מטורף ממיטב מסורת סרטי ה-B, שהקדים את דוקטור אמט בראון מ"בחזרה לעתיד" בלמעלה מעשור. הדמיון ביניהם ארכיטיפי, כמעט חשוד. המצאותיו נעו בטווח שבין נונסנס למדע בדיוני: מהמבורגרים מוזיקליים ומכונת פופקורן שקמה על יוצרה, דרך לוח שנה שיום שלישי נעלם ממנו ועד למסע בחלל. בסדרה "אינגליש אינגליש אינגליש" הוא גילם אינדיאני שלומיאל. אולי הרגע המצחיק ביותר בכל תולדות תוכניות האנגלית הוא כאשר במהלך דקלום בחרוזים המבאר שימוש בעצמים בלתי ספירים (האו מאצ' ווטר), ועל רקע תיפוף שבטי וקקטוסים מקרטון, הוא אומר "ווטר אין דה סי", תוך כדי שהוא מחווה בדרמטיות עם הטומאהוק שלו השמימה.

הלהיט הגדול של אותה סדרה היה שיר באותו נושא בביצוע ארוו קפלן בסגנון קאנטרי. נעימת הסיום של "אינגליש" היתה קטע הרוק הרועש והקיצוני ביותר שהכרתי בילדותי. לא שמעתי דבר שמתקרב אליו בעוצמתו עד שהתחלתי לשמוע את קיס ואייסידיסי בכיתה ו'. בבר שבו מבלים העבריינים הצעירים, הסלוניים, צ'וצ'ו ועזרא בסדרה "קריים אנד דה לואו", מתנגנת מוזיקת רוק ויש פוסטר של ג'ורג' הריסון על הקיר (ראוי לציין שהלימודית של אותה תקופה היתה רוויה במוזיקה לא שגרתית: "ג'ריקו ג'רק" של חלוץ המוזיקה הקונקרטית פייר הנרי שימש נעימת פתיחה לתוכנית ללימוד מושגים בחשמל. על רקע השקופיות שהפרידו בין תוכנית לתוכנית בשעות הבוקר הושמעו קטעי רוק מתקדם, קראוטרוק גרמני ואלקטרוניקה מוקדמת).

במערכון על חובב נקניקיות שמאחר לאוטובוס משתמש קפלן במונח הסלנג "הוט דוג". ב"היר ווי אר" נחשפתי לראשונה למאכל פאסט-פוד אקזוטי שלא הכרתי קודם לכן: פיצה (בסצינה שבה מציע צ'רלס ברנשטין נישואים לאליס גולמבו – מיס קפלן). "גבי אנד דבי" היתה סדרת מדע בדיוני בלשי. סקוטרמן היה בלש על קטנוע הפועל ממפקדה עתידנית בסגנון סרטי ג'יימס בונד. הבובות ב"דן ועדנה" הושפעו בבירור מ"רחוב סומסום" האמריקאי. גראמפי היה נרגן ותוקפני, ודואופי היה מגושם ומבולבל עם חשד כבד שלמעשה היה מסטול. הפרק "קיפ קאלם" בסדרה "מור אבאוט אינגליש" היה פרק אימה גותי בסגנון אדגר אלן פו. פרקים אחרים מציגים אוניברסליזם של אדפטציות לאגדות מפרס וסיפורים של דיקנס.

התוכניות הללו סיפקו מבט מערבה בחסות מערכת החינוך ההגמונית – מבט שייצר שיח המנתץ את האתוס הציוני בלי לשים לב לכך ובלי לעורר התנגדות או הרמת גבה. מבט כזה או אופציה כזאת היו אפשריים אך ורק תחת כנפי השלמות הפנימית של תקופת הניצחון. שלמות בוטחת בעוצמתה ובצדקתה, שלא פחדה להיפתח להשפעות מבחוץ משום שלא חשה מאוימת על-ידיהן. זהו תוצר פוסט 1967 המובהק היחיד שהמשיך, כאמור, לשדר באותה עוצמה ובאין מפריע עד ללב המשבר של מלחמת האין-ברירה הראשונה בתודעה הציבורית הישראלית ואל התרבות הפוסט-ציונית שנולדה כתוצאה ממשבר זה.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

חלל ריק מאידיאולוגיה, מדים ודגלים

תרבות זו לא נולדה יש מאין. היא אינה תוצר של ואקום ולא המציאה את עצמה מאפס. היא למעשה לבלובו של זרע אחד שהוטמן לפני כן: תוכניות לימוד האנגלית בטלוויזיה החינוכית. זרע שנבט ללא התערבות אידיאולוגית ולפיכך, בהגדרה, לא היה קואליציוני ולא אופוזיציוני. הוא התקיים כאוטונומיה פוזיטיבית, בלתי שוללת, באופן שמייחד ומבדיל אותו מזרעים לוחמניים יותר שצמיחתם הופרעה ולוותה במאבק. נבט זה יצר בהיחבא את מה שהתאפשר בלא-מודע של אלה שנולדו לתוך האינטגרליות האוטופית של פוסט 1967.

הדור שלי העביר את נעוריו המוקדמים באי-הבנה חסרת מלים ושפה של הוואקום משולל האוטופיה שאליו הושלך אחרי מלחמת יום-כיפור, כשחומה ואורה של שמש הציונות החלו להתעמעם בהדרגה ושום מקור אור אוטופי לא החליפם. הדור שלי פרח כשושנה שחורה וקוצנית כשעשור שלם של אי-הבנה של מה זה בעצם הדבר הזה שחסר התחלף בהיענות מתמסרת וטוטלית לסיגנל הפאנק והגל-החדש ששלח את אותותיו מהמערב.

באופן מפתיע, אם כן, התופעה התרבותית היחידה שהמשיכה להשביע את רצונו של הדור הראשון שניתק את עצמו מהאתוס הציוני, ושלמעשה סימנה לו שאפשר לדבר בשפה שמעזה להדיר את האתוס, יצאה דווקא מלב הממסד – ונציגיה היו שריף גודמן ודוקטור האפבייקד. מבשרי הפוסט-ציונות, לפיכך, לא היו אינטלקטואלים מרירים ושונאי עצמם, או פוקדי מועדונים הרוקדים בתנועות זוויתיות אל תוך מכונת העשן, ובטח לא אנרכו-פאנקיסטים מנופפי דגלים שחורים, כי אם דמויות צבעוניות, עליזות, נהנתניות, לא צבריות בעליל, ועם זאת אינטגרליות לישראליות.

קריטי לציין שכל הטווח שבין אריק איינשטיין, החלונות-הגבוהים, אורי זוהר, "לול", "מציצים", "חור בלבנה" ועד לעין-השלישית לא רק שלא המשיך בפעילות רצופה עד שנות ה-80 (אורי זוהר חזר בתשובה, אריק איינשטיין המשיך להקליט אבל כבר לא היה חלק מאותו קאדר בוהמייני אוונגרדי-למחצה, אלא נכס צאן ברזל, קנון. מיכאל רורברגר מהעין-השלישית עזב לאנגליה וחזר בדיוק בזמן כדי לתת גב משמעותי ביותר לאוטונומיית האייטיז המתהווה) – אלא שגם לא התקיים קונסנזוס בנוגע לחשיבותו התרבותית בזמן אמיתי.

זה קרה רק מאוחר יותר. הסרטים של זוהר לא הצליחו בקולנוע כשיצאו. ל"לול" היו רק שלושה פרקים. לתקליט "פוזי" החלו לקשור כתרים על חלוציותו רק בשנות ה-90. לעומת זאת, סביב חבורת יהודים אנגלוסקסים מטורפים שעבדו בטלוויזיה הלימודית של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 היה קונסנזוס גורף מאז ומתמיד. בחסות הערוץ הממלכתי נוצרו תוכניות אבסורד קומיות שלא רק לימדו אותנו אנגלית, אלא גם יצרו חלל ריק מאידיאולוגיה, מדים ודגלים. ובדיוק כשם שהיו אלה ביל היילי, אלביס ובאדי הולי שתיווכו את זרע הפורענות של הרוקנרול והעבירו אותו ממחוזות הטאבו של הוודו השחור של דלתת המיסיסיפי היישר לסלון האמריקאי הלבן, המהוגן והמעומלן – גם בישראל היו אלה הבוהמיינים האשכנזים שהפגישו את תרבות תנועות הנוער עם התרבות הסלונית המחתרתית, המוקצית (והמזרחית בגלגולה הדמוגרפי בישראל) בספירה המוזיקלית, ועם תרבות הנונסנס והאבסורד האמריקאית-בריטית מעל גבי המרקע.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

החממה האחרונה שהקרינה חום אשכנזי מגונן

אבי, כאמור, היה נציג מובהק של מפגש זה, ולא רק בנעוריו. גם לאחר שסיים את שירותו הצבאי ולאחר שהתחתן, תל-אביב של השנים 67'–73', כפי שהיא משתקפת בתצלומיו, נראית כמו גל חדש צרפתי: מודרנית, רעננה, חצופה ומלאת שמחת חיים. הוא זה שחנך אותי, לצד השריף והדוקטור, לשורות תרבות הפופ המערבית. גם כשמרדתי בו כמתבקש וירקתי על אלביס באותה עוצמה שבה ירקתי על נעמי שמר, הגבעטרון ויהורם גאון, וגם כשהיעלמותו של הסיגנל האוטופי הציוני ממרחב ילדותי דחפה אותי להביט מערבה בחיפוש אחר סיגנל שיחליפו, גם אז היה רק סיגנל מקומי אחד ששמר למעשה על אופק קליטה פתוח. אותו סיגנל – הטלוויזיה הלימודית – מנע על-ידי שידוריו החוזרים נתק טוטלי מאותו אופק שלחש שהכל אפשרי והיה התופעה הקונסנזואלית היחידה – אפילו בשיא ההתנכרות לכל מה שמקומי – שלא היה מתחת לכבודי להודות שהיא מוצלחת.

אם לא היו השריף והדוקטור, מי יודע כמה מוחלטת היתה הנפילה-בריחה מגן-העדן האוטופי ועד כמה גדול היה המאמץ למצוא את הדרך חזרה בעזרת הסיגנל שבקע מאירופה. בלי השריף, הדוקטור וחבריהם, האנטנות הפנימיות שלנו היו ככל הנראה חלשות יותר, בעלות טווח מוגבל יותר. הזמן שהיה נדרש כדי לקלוט, לפענח, להפנים וליישם את הסיגנלים היה ארוך יותר – וכל ההיסטוריה היתה משתנה.

הציונות של סוף שנות ה-60 ותחילת שנותה-70 היתה מספיק זחוחה ויציבה כדי להחרים את הביטלס (נכון, זה קרה טיפה מוקדם יותר), לכתוש את הפנתרים-השחורים ואת מצפן כאחד ולנפנף את החזית-השחורה, הבוהמיינית-היפית-אנרכיסטית-תל-אביבית, שפעלה בתקופת מלחמת יום-כיפור ואחד מחבריה היה עידו אמין, באותה אדישות ותחושת עליונות של מי שמגרש זבוב טורדני ועלוב. אבל דוקטור האפבייקד ושריף גודמן קיימו פרקטיקה תרבותית שלא רק שהאפקט שלה היה חמקני לחלוטין מהרדאר הממסדי, אלא שיוצריה בעצמם לא העלו על דעתם שהם למעשה טומנים זרע פורענות.

מובן שרובם ככולם היו ציונים נלהבים, יהודים שעשו עלייה, ולכן יהיה זה לא מוסרי ולא מכבד מצדי לצער אותם על-ידי הכפפה נלהבת של מפעלם לתיזה החתרנית שלי. יתרה מזאת, אחרי שהצהרתי על כך שהם היו הקשר היחיד ביני ובין בני דורי לבין המקום ומדינה, אין בכוונתי להכתים את היופי התמים של מה שיצרו על-ידי כך שאייחס להם אלמנט הרסני. חובתי להדגיש כי האפקט השלם של עבודתם היה כפול וסותר: מצד אחד, השתלה של תרבות אבסורד מערבית שהשפעתה חדרה אפילו למחוות הגופניות של הפאנק והגל החדש – למשל של שולץ האיום ו(רמי) פורטיס המשוגע (שצעקותיו "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" כוונו לקרייני החדשות, לא לשריף ולדוקטור). מצד שני, כאמור, תוכניות לימוד אנגלית אלו וה"גיבורים" שלהן היו מעין עמידה בפרץ אל מול התנוונות הפרדיגמות ההגמוניות וניסיון לשמור על המעוז האחרון של הציונות והישראליות שהציע לבני דורי משהו קביל – כזה שהוא בעת ובעונה אחת תוצר של הממסד ולא משתמש באף סממן מזהה של הממסד.

אם היה מרחב אחד שבו העולם החיצוני לא היה עלבון רציף וחדגוני לאינטליגנציה – היתה זו הטלוויזיה. במסגרתה השתוו באיכותן הפקות המקור הישראליות להפקות הזרות ואף יותר מכך. רוממה ורמת-אביב היו החממה האחרונה שהקרינה חום אשכנזי מגונן. האפקט הכפול הזה שמר עלינו, הילדים של בין-הכסאות: אחרי הציונות ולפני הצרכנות. הוא אחז בידינו על פי תהום וחיזק את המערכת החיסונית ואת החיידקים האוטופיים הטובים. לכן ברגע הנכון היינו מוכנים ויצרנו תרבות חדשה, שגם אם בשני העשורים שחלפו מאז האייטיז התבטאה ברגעים רבים בכלים אסתטיים ורעיוניים שהיו חריפים וטוטליים באופוזיציוניות שלהם, הרי שכיום הם לטעמי ולהשקפתי התקווה היחידה לקיום עתידי של ישות ישראלית בפורמט כלשהו.

באדיבות הטלוויזיה החינוכית. צלמים: דב תנא, מיכה בר און

בועה של הומור אבסורדי, מדע בדיוני ומוזיקה חריגה

אין זה המקום להרחיב על הדרך שבה לדעתי מציעה הקהילה הישראלית הצעירה ששבה לאירופה הצעה קונקרטית להמשך הישראליות בפורמט חדש שמבצע רביזיה רדיקלית של הציונות. המבשרים הראשונים שלה הם "אמני המדינה" (תנועה-ציבורית, יעל ברתנא) האמביוולנטיים-אינהרנטית, שפועלים על הקו תל-אביב–ברלין, שלא היו יכולים להגיע למה שהגיעו ללא התרחבות השיח התרבותי הישראלי אל מעבר לגבולות המדינה. הם מממשים שלב חדש באבולוציה הפוסט-ציונית על הקו שמתחתי בין השריף והדוקטור לבין הפאנק כאוטונומיות משוחררות מהשיח ההגמוני.

"אמני המדינה" החדשים חזקים מאיתנו, הפאנקיסטים הגלותיים מהאייטיז. הם אינם "שורשיים", אבל בה בעת אינם נמצאים במגננה או עסוקים באסקפיזם או בהסתתרות מהישראלי באשר הוא. הם מסוגלים להחזיר מבט בוער אל הקרביים של הציונות תוך כדי שהיא קורסת באלימות ומנסה למשוך איתה למטה את כל מי שמצוי תחת השפעת הכבידה שלה, ועדיין לזהות את הסיגנל האוטופי שלה עצמה.

הציונות, כאמור, יונקת מאותם מקורות אירופיים שמהם יונקות האוטופיות שהצבנו כנגדה החל משנות ה-80. באופן אבסורדי משהו, היא אחראית בעצמה על עצם חוויית גן-העדן שלנו – של איך זה מרגיש להיות חלק מאוטופיה שהתממשה, שניצחה. זו החוויה שחווינו כילדים קטנים, לפני שנגסנו מפרי עץ הדעת של המודעות הפוליטית, כאשר מה ששמר עלינו מגירוש מוחלט לא היה פרדיגמה שוללת ותוקפנית, אלא, כאמור, שריף שלומיאל ומדען מטורף ופרוע שיער – אאוטסיידרים אופטימיים ומצחיקים.

כשמביטים היום על חלק גדול משידורי הערוץ הראשון מאותם ימים אפשר להבחין בזחיחות ובאפרוריות הדכאנית של העברית התקנית, המוזיקה הנכונה והקהל המנומס והקפוא היושב באולפן ומוחא כפיים בדיוק כמו ברוסיה הסובייטית. מצד שני אפשר למצוא חקרנות ועניין, גם אם יהיר ומגושם, בחדש, בשונה ובאחר. כשירון לונדון, רם עברון ואהוד מנור הביאו לאולפני "עלי כותרת", "זה הזמן" ו"עד פופ" את שולץ ופורטיס, זוהר ארגוב, משה קרוי, הזמר הטרנסווסטייט דיוויין, נינה האגן ואקדחי-המין (האחרונים לא כאורחים ממשיים באולפן, כמובן), הם הביטו עליהם מלמעלה למטה – אבל עדיין הנכיחו אותם, העניקו להם כוח ונראות ששידרו סיגנל חזק הרבה יותר מהטון המבטל. חשוב מכל, ויותר מכל אלמנט אחר בציבוריות הישראלית, ושוב, באופן שאף אחד לא היה מודע לכוחו בזמן אמיתי – הערוץ הראשון בראשיתו סימן רציפות של הסביבה כולה על-ידי אינטגרליות תומכת ורחמית.

אתוס המודרניות, התבונה והקדמה הטכנולוגית נכח בילדותי כמו שדה כוח אנרגטי מגונן. נסיעה שבועית במהלך כיתה ג' לאוניברסיטת תל-אביב ברחוב קלאוזנר, שם הושיבו אותנו מול מחשבים – לפחות חמש שנים לפני שהופיעו המחשבים הביתיים הראשונים – למען פתרון תרגילים בחשבון במסגרת ניסויית כלשהי, היתה כמו טיסה למאדים. החוויה היתה מרוממת ומכוננת עד כדי כך שאני זוכר את קוד הכניסה האישי שעימו נכנסתי למחשב: 391. המספר הזה דבק בי והכוח שלו מאגי.

באותה שנה נבחרתי, יחד עם איתי ושלומית בני כיתתי, להשתתף בחוגי העשרה של ד"ר אריקה לנדאו ז"ל. את ההתכנסות הראשונה של הילדים אי-שם במעמקים הבטוחים של רמת-אביב, בחצר מבנה ציבור ברוטליסטי כלשהו, אני זוכר כאילו היתה כנס יסוד עתידני של עולם חדש ואמיץ. האוויר עצמו, העצים והשיחים, המדרכות, שרו בדממה מגוננת ורציפה שהשתייכתי אליה באופן מוחלט.

אבל היתה זו הטלוויזיה שייצגה את המרחב הזה באורח השלם ביותר. לכן הפסקתי ללכת לחוג "מחשבה ביולוגית" של לנדאו כאשר באותו יום ובאותה שעה בכל שבוע החלו לשדר תוכנית חדשה לילדים, "רגע עם דודלי". מגודמן והאפבייקד ועד "ריץ'-רץ'", שידר השחור-לבן הממלכתי פשטות, שמחה, שייכות, הגנה וחום. החום הזה דחה את הקץ והעניק לי שנות חסד שבהן חייתי בבועה של הומור אבסורדי, מדע בדיוני ומוזיקה חריגה בלי להרגיש צורך לקמוץ אותם יחד לאגרוף המופנה החוצה.

ושוב – אולי הפאנק הצליח לזרוע משהו במדבר בדיוק מפני שהפנים את המרכיב ההאפבייקדי. אגב, ראיתי אותו פעם ברחוב. הוא ישב במושב האחורי של מכונית חונה, איפשהו במעלה רחוב שלונסקי (שאז נקרא רחוב רישפון) בנאות-אפקה. הצבעתי עליו בהתרגשות וקראתי, כשאני משבש את שם הדמות, "אמא, הנה דוקטור הפקיי". הוא חייך אלי חיוך טיפה פחות מטורף מהחיוך הטלוויזיוני שלו.

טקסט זה פורסם לראשונה בכתב העת ״המדרשה״, גיליון 18, בעריכת גלעד מלצר, ומהווה גרסא ערוכה ומורחבת מתוך ספרו של אבי פיטשון, "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת – תרבות-נגד בבריחה מהישראליות", שיצא לאור בהוצאת רסלינג.

המאמר מוקדש לזכרה של ד"ר אריקה לנדאו, שהלכה לעולמה בעת כתיבתו. האזור האוטונומי הרמת-אביבי שלה גונן עלי וחיזק אותי. אני מתנצל בפניה שלא יישמתי את כל מה שלימדה אותי. אני עדיין מקווה להשתפר.

עין גדי
2010
135×50 ס"מ
מתכת, חיתוך לייזר, תאורת לד

www.niradoni.com

***

ניר אדוני | אמן ספטמבר בדימוי היומי | אוצרת: יעל רביד

בעבודתו בוחן אדוני את הקשר בין אדם וסביבה בנויה, נקודת המוצא היא שלארכיטקטורה יש תפקיד חשוב בחיינו, המרחב מסביבנו מכתיב את הגישה ואת הבנתנו את העולם , המתח בין האדם והסביבה מרתק אותו במובנים של קנה מידה, המצאות במרחב והשאלות שארכיטקטורה מעלה

מקדשים דתיים ואזורי תעשייה מסיביים שומרים על מאפיינים ספציפיים שנוטים להשאיר את אדם ביראה, ככאלו הם הופכים להיות תחומים מרכזיים לחקירה של אדוני בשילוב מחקר מתמשך של האיזור שאנו חיים בו וסביבת המגורים הקרובה. בסטודיו הוא מבודד תכונות מסביבות אלה אשר לאחר מכן הופכות לחומר גלם בעבודה שלו.

אדוניי משתמש בחיתוך לייזר, מדיה דיגיטלית ,קול ואור. אור מהווה חלק בלתי נפרד מהעבודה שלו כאשר הוא הופך להיות חומר בפני עצמו. כאשר הוא מפרק ומרכיב מחדש דימויים אלו נוצרות סצנות אלטרנטיביות – חמקמקות מבחינת מיקומם במרחב ומקום, המפגש הכפוי הזה מייצר לעיתים סביבות חדשות טעונות והרסניות.

בערב, כשהמוזיאון סגור, מתחולל בו דבר מופלא. היצירה "Forever/Never" של עידית הרמן משתמשת בחלל המוזיאלי באופן שאינו תלוי ביצירות המוצגות בו, אלא בארכיטקטורה שלו, וכך היא מטמיעה את עבודת הפרפורמנס בקטיגוריית "האמנות הגבוהה". ואין יצירה ראויה לכך יותר מאשר עבודתה זו, שהוצגה בשבוע שעבר בבכורה תל-אביבית.

בתחילת המופע פונה הרמן לקהל שהתאסף בפואיה ריקליס במוזיאון התל-אביבי בדברי הסבר: העבודה מתרחשת על הגבול שבין פרפורמנס לאמנות חזותית, והיא מורכבת מדימויים שנבחרו מתוך המציאות שסובבת אותנו ועובדו לחומר תנועתי. המופע יתחיל אל מול הקהל, ולאחר מכן הרקדנים יתחלקו לשישה מרחבי-הצגה ויחזרו על המופע בלופ במשך 50 דקות. יש להשתמש בקווים השחורים של ריצוף הפואיה כדי לאפשר לרקדנים לנוע בתוכם (רק אז מבחין הקהל בעיצוב הריצוף של החלל, שלמעשה מחלק אותו לריבועים-ריבועים). הקהל מוזמן גם לשבת על המדרגות כדי לצפות במה שיתרחש בחלק התחתון של החלל. מותר ומומלץ לצלם במהלך המופע.

צילום: גדי דגון

ההסבר המפורט של הרמן היה יכול להיות מיותר, משום שהוא מוסר לקהל מידע שכביכול אין צורך בו (ניתן להניח שהיו מסתדרים לפי הקווים או אל מול הרקדנים באופן טבעי כשאלה היו מתחילים לרקוד למשל), אלא שהוא מבטא בדיוק את המנגנון שחושפת הרמן – ההתרחשויות ותוצאותיהן ההרסניות ידועות מראש למשתתפים בהן, ואף על פי כן הן עתידות להמשיך להתרחש שוב ושוב במעגל אינסופי, ללא מוטיבציה לשנותן.

ההתרחשות האינטנסיבית הזאת מתישה את הרקדנים, שכלואים בלופ התנועתי, אבל הצופים – שרובם נענים להזמנה לצלם את המופע – היו יכולים להמשיך להתבונן בהתרחשויות האלימות והיפהפיות הללו עוד שעות ארוכות. המטפורה בין המתרחש במוזיאון לבין המציאות מחוצה לו ברורה, והמסר עובר בחדות מכאיבה ומהנה.

פעולה רפטטיבית ומזיקה, אך מענגת

הסצינות שהרמן בוחרת לעבד לתנועה נעות בין האישי לקולקטיבי, והן מציגות תמונות מטרידות מחיי היומיום של יחידים זוגות וקבוצות, הנקלעים למעגל של אלימות מרהיבה וממכרת. הקהל הופך לחלק מן המסר כאשר הוא אינו עומד בפיתוי האקזוטיקה המוצגת בפניו, והוא נמשך כפרפר לאור לחזות עוד ועוד ושוב ושוב באותן סצינות וכמובן לתעד אותן.

הסולו של הרקדנית אורין יוחנן, שנפתח כשהיא קופצת מעבר למעקה כאילו יצאה זה עתה מצלילה ארוכה והיא שואפת אוויר מלוא ריאותיה בשקיקה, מציג דמות אובססיבית הכלואה במאבק נפשי מתמיד ללא יכולת "לצאת מן הגוף". האוטיזם שלה משאיר אותה לבדה בעולמה, מושא לצפייה של קהל שמתיישב על המדרגות מולה, הנעה בחלל הנמוך ומנסה לברר מה זה הדבר הזה שהיא נלחמת בו שנדמה שנמצא בתוכה עצמה. או במלים אחרות – מהו הכוח הדוחף אותה לפעולה רפטטיבית ומזיקה, אך מענגת.

צילום: גדי דגון

הנזק והעונג כתוצאה של הפעילות וגם כמניע שלה עומדים בבסיסן של כל הסצינות, ביניהן אלימות בין בני זוג למשל, שמקבלת ביטוי בשני דואטים שעוסקים בתלות והתעללות בשפה מלודרמטית. דואט נוסף, בעיני המהפנט מכולם, מבוצע על-ידי שני רקדנים ששפתם התנועתית רהוטה ואינטליגנטית במיוחד, מיכל הרמן ורן בן-דרור. אלמלא תחושת ההחמצה של שלל החוויות שהמופע מציע, אפשר היה לצפות בזוג המרתק הזה במשך 50 הדקות כולן ברצף. הם נעים ביחד ולחוד על צירים מאוזנים ומאונכים, במעלה ובמורד המבנה האלכסוני המשולש שיוצרים המעקות שמובילים בין חלל הכניסה למוזיאון לגלריות שבקומה העליונה.

המשפטים התנועתיים שיצרה הרמן הם אתגר פיזי ומנכיחים סכנה תמידית, וכך נוצרים מתח מהפנט ואטיות מדודה בהתקדמות שלהם במרחב. הקצב האטי והמרוכז נשמר גם במפגש ביניהם שמתרחש על רצפת החלל המרכזי, והתנועה למעלה-למטה מיתרגמת בשלל וריאציות ויוצרת תחושת נדנדה או מטוטלת. נדמה שהזוג הזה כלוא בחוסר היכולת שלו להגיע לאיזון או לשהות בו.

באופן פרדוקסלי, היציבות היחידה שניתן למצוא ביצירה הזאת היא המחזוריות האינסופית, והאפשרות היחידה לנחת היא בהתמוטטות שתכלה הכל. המסקנות האלה מנבאות עתיד שחור למי שבוחר להתמסר לכאב עד כלות. הרמן רומזת לנו, כצופים הנהנים מהאסתטיקה של הכאב, שאיננו שונים מהדמויות המשחקות בפנינו. ובכל זאת, לנו יש האפשרות לעשות מעשה בתום במופע.

הקבוצתיות מזינה את פרטיה

את אי-הנחת הקבוצתית מייצגים שלושה פרפורמרים אנרגטיים וקולניים במיוחד, שהתנועתיות השבטית שלהם מזכירה קבוצת כדורגל, חבורת לוליינים או יחידת לוחמים. האחדותיות התנועתית וקריאות הצהלה מתחלפות בהטחה שלהם זה את זה אל הקיר או אל הרצפה, והתנועה המהירה שלהם בין שני חללים מדומיינים באזורים שונים חוצה את הקהל. קשה להחליט אם הצהלה היצרית שלהם משחררת אותם מאנרגיה שבוערת בתוכם ומוצאת פורקן, או שהיא תובעת מהם ומעודדת אותם להגביר את עוצמת האלימות. כך או כך, הקבוצתיות מזינה את פרטיה ונדמה שאין ביכולתם להפסיק את פרץ האנרגיה אלא בהתמוטטות הסופית או בהכרעת מוות. גם כאן ניתן וכדאי למצוא תוכן פוליטי.

בתום ארבעה מחזורים של תנועה, ארבע רקדניות בלבוש תחתון בצבע גוף וכפפות שחורות ארוכות מתייצבות על המעקה בחצי הקומה אל מול החלל המרכזי ושרות את השיר "Into My Arms" של ניק קייב. מימין להן רוכן בן-דרור מעבר למעקה העליון ומושיט ידיו לעבר הרמן, שמנסה בכל כוחה לקפוץ אל זרועותיו ללא הרף וללא הצלחה, בעוד שהוא מתקדם בין ניסיון אחד למשנהו עוד ועוד למעלה וכך מגדיל את המרחק ביניהם ואת גובה הקפיצה שלה בהתאם. הלב נכמר למראה הזוג הזה לצד שיר האהבה האפל שמלווה אותם. בשניהם הצדדים האפלים של הנפש מתגברים בהזנה הדדית. לאחר אפילוג קצר, הדמויות כולן נופלות מותשות לרצפה ונותרות קפואות בדממה דקות ארוכות עד שהקהל נוטש אותן ויוצא אל העיר נפעם ומתוסכל.

צילום: גדי דגון

בתום המופע המחשבה נודדת חזרה לנקודת ההתחלה, שבה הרמן הציגה את תהליך עבודתה, שהתחיל בהתבוננות במציאות סביבה ובחירה של מצבים "רגילים" שחוזרים על עצמם בווריאציות שונות. האלימות נמצאת בכל, על-פי הרמן, והחוויה שהיא מציעה לצופים חזקה במיוחד משום שכל המצבים הללו מוכרים מאוד, בין אם הם חלק מחיינו הפרטיים ובין אם אנחנו מורגלים בצפייה בהם במדיה השונים, תיעוד ובדיה גם יחד. הדימויים החזותיים של הרמן הם מראה אמיתית עד כאב. עד שלא תימצא המוטיבציה לשינוי, נהיה אנחנו בעצמנו ואנחנו כחברה תקועים לעד במעגליות המכאיבה והמתישה שמספקת תענוג ממכר בלבד.

"Forever/Never" היא יצירה חכמה שמבוימת ומבוצעת בכישרון רב ובטוטאליות מעוררת השראה. הצלחתה טמונה לא רק בקונספט מבריק, אלא ביכולת לעבוד עם גופם ואישיותם של הרקדנים באופן שמיטיב לבטא את תכונותיהם המיוחדות. לכל זה נוספת עבודת העיצוב הדקדקנית, שמשלימה את התמונה ומציעה מסר נוסף באמצעות האסתטיקה. הגבול הדק שהרמן משרטטת וצועדת עליו בבטחה אינו רק בין הפרפורמנס לאמנות החזותית, אלא בין הפואטיקה למלודרמה. בזכות הדיוק והירידה לפרטים היא מצליחה ליצור עבודה מרובדת ומרהיבה ביופייה, מרגשת ומעוררת מחשבה.

***

רעיון, יצירה, עיצוב: עידית הרמן | מוזיקה ועיצוב סאונד: דמיטרי טולפנוב | בהשתתפות אורין יוחנן, אייר בלומברג, אנאל בלומנטל, דניאל פייקס, דרור ליברמן, מיכל אסתר קציר, מיכל הרמן, עדי פז, עודד צדוק, עמית בר-עם, צבי פטרקובסקי, קזויו שיונורי, רותם נחמני, רן בן-דרור, רפאל קפוסטיאן | תלבושות וסגנון: זוהר פורמן | צילום: איציק סייג.

הופעות נוספות:
יום שני, 22.09.14, ב-20:30
יום שני, 29.09.14, 20:30

גלריה גורדון מחפשת אשת/איש מכירות בעל/ת כישורים לעבודה אדמיניסטרטיבית במשרה מלאה. חרוצ/ה, דינאמי/ת, אינטיליגנטי/ת ואמינ/ה. עדיפות לשפת אם אנגלית או צרפתית. נא לשלוח קו"ח לכתובת gordongl@netvision.net.il