הפוסט קול קורא – פסטיבל ירושלים לאמנויות הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אם יש לך עניין בתפקיד מעניין בתחום ניהול גלריה, עבור שתי גלריות אמנות עכשווית שמפעילה המחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, האחת ״גלריה הסנאט״ הממוקמת במתחם האוניברסיטה  והשנייה ״גלריה טרומפלדור״ בעיר העתיקה באר-שבע, דרוש/ה עובד/ת אוניברסיטה בחצי משרה (*שעות גמישות ויקבעו בתיאום עם המועמד/ת הנבחר/ת). תאריך תחילת העסקה ה-1 באוקטובר. קורות חיים יש לשלוח עד ל-11 בספטמבר למייל:artsbgu@gmail.com . ראיונות למתאימים/מתאימות יתקיימו ב-15 בספטמבר.

תיאור התפקיד:

1. תפעול שוטף של הגלריה:  פתיחת הגלריה בעיר העתיקה בשעות הפעילות, הפעלת הציוד הדיגיטלי, מתן הדרכה למבקרים/ות, תיאום הדרכות לקבוצות.
2. ניהול אדמיניסטרטיבי של הגלריות: ניהול ושיווק הגלריות ברשתות החברתיות, עבודות משרד, ניהול תקציב ועבודה מול גורמים מנהליים וכלכליים באוניברסיטה לגבי ניהול תקין של כספי המרכז.
3. הפקת תערוכות ואירועי אמנות: עבודה מול אמנים/אמניות, אוצרים/אוצרות, ואנשי מקצוע בתוך האוניברסיטה ומחוצה לה בכל הנוגע להצגת התערוכה, פיקוח על תלייה והורדה של התערוכות וכדומה.
4. נטילת יוזמות להבאת קבוצות מבקרים מאורגנות לביקור מודרך ויצירת אירועי תרבות חד פעמיים בגלריות.

דרישות התפקיד:

1. ניסיון קודם בהדרכה ו/או בניהול אדמיניסטרטיבי
2. שליטה בתוכנות מחשב בסיסיות כגון word ו- excel
3. נכונות לעבוד בעת הצורך בסופשבוע וימי וחג

עבודה מיועדת לסטודנטים ו/או למועמדים הרואים עצמם מתאימים, לימודי אמנות או ניסיון קודם בתחום (יתרון), החוזה הראשוני דורש התחייבות לשנה עם אפשרות לחידוש שנה לאחר מכן.

הפוסט למחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב דרוש/ה מפיק/ה ומנהל/ת אדמיניסטרטיבי לגלריות לאמנות עכשווית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

קול קורא להגשת מועמדות ליריד In Print לספרי אמנות

מועד אחרון להגשה: 11 באוקטובר, 2019

יריד In Print לספרי אמנות | 18-20 בדצמבר, 2019

בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים

מועד אחרון להגשת מועמדות ליריד In Print לספרי אמן: יום שישי, 11 באוקטובר, 2019

קול קורא להגשת מועמדות ליריד In Print לספרי אמנות 2019. יריד In Print מתכבד להזמין אמנים, חברי קולקטיב, ומוציאים לאור אשר עובדים בתחום הדפוס להגיש ספרי אמן לתצוגה ולמכירה. אם יש בידכם ספר אמן, זִין, מגזין אמנות, ספר יוקרה או קטלוג שתרצו להציג ביריד הספרים In Print, אנו מעודדים אתכם למלא טופס להגשת מועמדות.

דרישות ההגשה:

*הגשות ללא דימויים והצהרת אמן/הצהרת כוונות לא תתקבלנה.

*אין אפשרות להגיש פוסטרים ו/או הדפסים.

להגשת מועמדות בעברית

להגשת מועמדות באנגלית

מועד אחרון להגשה: יום שישי, 11 באוקטובר, 23:59

תשובות תשלחנה עד ה-1 בנובמבר.

שאלות נפוצות או inprintjlm@gmail.com

אודות In Print

In Print הוא יריד ספרי אמנות עצמאי שבסיסו בירושלים. In Print, שנוסד בשנת 2016, יצר פלטפורמה חדשה לפעילות אמנותית בירושלים. היריד שלנו תומך באמנים מקומיים הפועלים במדיום הדפוס, ומספק הזדמנויות חדשות ומרתקות לאמנים. יריד In Print לספרי אמנות מציג בכל שנה למעלה ממאתיים ספרי אמן מכל רחבי העולם, עם דגש על אמנים ישראלים ובייחוד ירושלמים – ומציע למכירה מבחר ספרי אמנים, החל ממהדורות מיוחדות, קטלוגים בעבודת יד, כתבי עת, וזִינים בהדפסה עצמית.

השנה, יריד In Print לספרי אמנות יתקיים בבית הנסן, מרכז תרבות ובית ליצירתיות בלב ירושלים. יריד הספרים In Print הוא אירוע מלא חיים בן שלושה ימים המציע ספרי אמנים וסחורה מובחרת למכירה, מוזיקה, שיחות אמן וכיבוד. למבקרים תהיה אפשרות לעיין ולרכוש מהאוסף הייחודי של In Print .

מצאו אותנו ברשת

אתר www.inprintjlm.com

פייסבוק In Print Facebook Page

אינסטגרם In Print Instagram @InPrintJLM

כתבו לנו inprintjlm@gmail.com

אודות בית הנסן

הפוסט קול קורא להגשת מועמדות ליריד In Print לספרי אמנות הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

עיריית תל אביב-יפו האגף לחינוך יסודי והאגף לתרבות ואמנויות, המחלקה לאמנויות שמחים לשתף פעולה בפרויקט כיתת אמן, המעניק סטודיו לשנה בתוך בתי ספר ברחבי העיר.

פרויקט כיתת אמן מספק חלל סטודיו זמין, נגיש ועצמאי ליוצרות ויוצרים ברחבי העיר.

אנו מחפשים יוצרות ויוצרים מכל תחומי האמנויות אשר מרכז פעילותן.ם מצריך חלל עבודה ובמקביל מעוניינות.ים לקחת חלק בעשייה חינוכית-קהילתית.

הפרויקט מיועד לכל אמן.ית או קולקטיב, מכל תחומי האמנויות (ציור, פיסול, מחול, מדיה חדשה, תיאטרון, מוסיקה וכו׳) אשר יכולים להתקיים בחלל בית ספר.

מה מקבלים:

–                 סטודיו בחלל בית ספר עם גישה בלעדית ועצמאית למשך שנה

–                 מענק כספי בסך 10,000 ש"ח

–                 לווי ותמיכה מקצועיים במהלך הפעילות לאורך השנה

בתמורה:

–                 במהלך שנת הלימודים על האמן.ית לקיים פעילות של שמונה שעות שבועיות בבית הספר.

הגשה:

–                 קורות חיים

–                 תיק עבודות המכיל 10-20 דימויים או עד 5 לינקים לקטעי סאונד או וידיאו.

–                 הצעה לסדנה, פרויקט, או כל דרך אחרת לשיתוף פעולה עם קהילת בית הספר.

–                 את ההגשה יש לשלוח בקובץ pdf אחד ויש לציין ב״נושא״ האימייל את שם המגיש.ה.

–                 על הקובץ להיקרא בשם המלא של האמן.ית.

נשמח לענות על כל שאלה בנוגע לתוכנית במייל: kitatamann@gmail.com

מועד אחרון להגשה: 22 לספטמבר, 2019

הפוסט קול קורא – פרויקט כיתת אמן מטעם עיריית תל אביב הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

המאמר מבוסס על הרצאה ביום עיון תחת הכותרת "הפורשים: שתיקה, פרישה ונטישה באמנות הישראלית" ב"בית לאמנות ישראלית". למאמר הקודם בסדרה מאת טלי תמיר.

***

אתייחס כאן לעזיבתי את עולם האמנות באמצעות "סדרה בת שישים חלקים", עבודת דואר ששלחתי בשנת 1994. אנתח את הסדרה בעזרת תובנות מעבודת הדוקטורט שהשלמתי בשנת 2016, "עצמיות: בין שליטה לשייכות".

בדברים שאציג, אתאר את האמנות כמדיום בעל חשיבות המשקף את עושרם של החיים ומלמד עליהם; אסביר למה המדיום הזה גובה מחיר אישי כבד מאלו שיוצרים במסגרתו; אגדיר מה היא יצירה באופן כללי ואגיע למסקנה שבכל תהליך יצירתי, לאו דווקא האמנותי, מוטמע חיץ בלתי ניתן לגישור; על סמך בחינת ניסיוני כאדם שהמשיך ליצור גם לאחר עזיבת האמנות, אנסה לבחון מחדש את הדברים.

***

כל אדם, כל אחת ואחד מאתנו, מופיע בעולם כדובר של שתי אמירות מקבילות: "הנני כאן!" ו-"מה דעתכם עלי?". אני חי, מחליט, נוכח ופועל, קיים כאילו לעצמי. תודעתי מובלעת בגופי שלי, והיא הדבר החשוב ביותר עבורי: אני הוא היודע וזאת הידיעה שלי. אך בד בבד, היודע-כל שאני פונה אליכם ושואל: האם אכן יש ערך לדבריי? האם אני ראוי? האם זכותי לתפוס מקום נחשב בקרבכם? גוף עתיר רצונות שכמותי, אשר לאורך השנים בכל זאת עוצב בעזרתם של אחרים. כדוברים של שתי אמירות יסוד מקבילות, קובעים אך בה בעת גם שואלים, תמיד נפעל בעולם.

תחת שתי אמירות היסוד פעלתי גם כאמן, החל מאמצע שנות השמונים. בחלק מהזמן לימדתי אמנות ועולם האמנות היה אז מרכז העולם עבורי. ואז פרשתי. למה? בואו ניגש ל-"סדרה בת שישים חלקים", שממחישה היטב את החוויה שבה הייתי נתון באותה תקופה.

את המילים הכתובות בסדרה ניסחתי במשך חודשים אחדים. יום יום הייתי משנה אותן, מתקן, מוחק ומחזיר, עד שהתקבל התוצר המוגמר. סיימתי, אבל מה עושים עכשיו? ידעתי שהדברים דברי אמת, בוערים. הייתי חייב לתת להם פומבי אבל לא ידעתי איך. להדפיס אותם כספר? להציג בתערוכה? פחדתי. האם במקום להפיל את יושבי הבית, מי שיינזק מהפרסום יהיה אני? פתאום הבנתי שאפשר אחרת: אני הרי מורה של תלמידים לאמנות; אֶלְמַד לטפל באנשים ואתחיל מחדש. ברגע שהבנתי שאחליף עיסוק יכולתי לשלוח את הפתקים כפי שהם. עוד הייתה מתוכננת לי תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב חצי שנה מאוחר יותר, שאותה הסבתי לתערוכת מכתבים, "מורימורה ואני", ולאחר מכן פרשתי.

מרדתי בסדר הדברים, אבל אולי בעצם נכנעתי? נעשיתי מיואש? אולי במקום למרוד, פשוט ברחתי? ייתכן שגם וגם. כך או כך, פרישה כזו מסמלת קטיעה שפורעת את הסדר הקיים: העזיבה שלי מייצגת את הסוף המצוי תמיד מעבר לפינה, ריק שנמצא חבוי מאחורי כל מעשה אנושי שנעשָה.

כעת אני מופיע פה כמו שארית מן העבר שממנו אין חוזרים וחוזר ואומר: יגאל צלמונה מקנא באמנים טובים ושרית שפירא מאחרת לפגישות עם אמנים והציון של אלן גינתון אכן צומק בזמנו על ידי בנג בנג תפוזים. נכון, עברו שנים רבות, אך המילים, מעצם הימצאותן בתוך מרחב פומבי של עשייה אמנותית, מקבלות מעמד של מה שכבר מצוי מעבר לחיים הרגילים. ובמעמד הזה, האנשים, התלונות, הווידויים, התיאורים השונים, יוצרים מערכת מקבילה ונפרדת של חיבורים פנימיים.

וזו גדולתה של האמנות, שהיא ממוקמת בתוך מרחב ביניים, מחוץ לעשיית יום יום. במרחב המדומה הזה האמנות משקפת את חיינו, מלמדת, מעשירה בתובנות על עצמנו, מחנכת אותנו לדבר אמת ולהילחם באומץ עבורה, מאפשרת להיות אכזריים, בלתי מוסריים, מתוך ידיעה שהכול מותר בה מפני שהכול מתרחש בה באופן סמלי. האמנות גם  נגישה פומבית לשימוש האחרים בכל זמן שהוא.

דניאל זק, חלק 40 מתוך סדרה בת שישים חלקים, 1994

אבל אם האמנות כל כך חשובה וחיונית, אם האמנים הם האחראים על האמנות בזכות החיפוש העיקש אחר אמיתות חייהם, מה בכל זאת גרם לי לפרוש מהעולם הזה? למה הייתי חייב להיעלם? הייתי חייב, מפני שיגאל צלמונה מקנא באמנים טובים, שרית שפירא מאחרת לפגישות עם אמנים, ואלן גינתון קיבלה ציון מצומק בבוחן פתע שערך לה בנג בנג תפוזים.

הרבה מאד מחשבות ורגשות הפניתי לאנשים האלה ולאנשים האחרים שמוזכרים. נזקקתי להם כדי לתאר תיאור נאמן ומקיף של עולמי כאמן יוצר. כי לצד רגשות הגאווה על פריצת הדרך, מפרויקט אמנותי אחד לפרויקט שני, תמיד ליוו אותי תסכול ותלות גדולה באחרים: מתי הוא כבר יזמין גם אותי להשתתף בתערוכה? איך זה שדווקא על אמן אחר התפרסמה כתבה? למה מתעכב כל כך הפרס הבא? נכון, על האמנות הטובה אחראים האמנים הטובים, אך אחראים עליה גם בעלי תפקידים נוספים: אוצרים, מבקרי אמנות, קהל.

כזכור, כולנו, לא רק האמנים, דוברים של שתי אמירות ראשוניות: "הנני כאן" לצד "מה דעתכם עלי?". אלא שאצל האמן, הנתק בין שתי האמירות חריף יותר: הדיבור שלו חדשני, יוצא מן הכלל, אישי, חושפני, גדוש ועשיר מבחינה אסתטית, דיבור שאין בו בר שיח שמגיב ישירות ומיד, דיבור שמתקיים כמעין מחווה תקשורתית המושהית בחלל. החדשנות, החושפנות, עצם ההשהיה וההרחקה, עצם ההתקשרות בעקיפין דרך עשיית האמנות, דווקא הן גורמות כל כך הרבה תסכול ותלות. כי הקובע היחיד, שהתפצל מאחרים אל תוך עצמו בסדנתו, הגאון בעיני רוחו שמבחינתו חיים בבונים מתחתיו, השולט היחיד הזה עדיין נותר אדם שואל המייחל להיות ניזון מההכרה של זולתו.

דניאל זק, חלק 40 מתוך סדרה בת שישים חלקים, 1994

המסקנה המתבקשת היא ש״החיים הטובים״ טובים יותר בכללותם כאשר מוותרים על עשיית אמנות. ומה הם החיים הטובים יותר? בהקשר הנוכחי, מדובר על חיים שבהם הרצון לשלוט והרצון להשתייך מתיישבים יותר יחדיו. איך עושים את זה? פחות בעקיפין וסביל, יותר ישיר ופעיל. במקום לשלוח אל החלל האנונימי קביעות ושאלות מושהות – בלונדינית! ברונטית! איה מתוקתי? איה כספי? – אימצתי אל ליבי את גרבי הלבן, המשומש אך נקי, שמילאתי בשעוניהם של תלמידיי האהובים, תלמידיי שהלכתי לים, איתם. דווקא בעשייה ישירה מסוג כזה, הבנתי אז, יכולה להימצא חוויה מוחשית יותר של ״אנחנו״, חוויה שמותירה משקע של זיכרון מיטיב וּמְחַיֶּה.

עזבתי את עולם האמנות אבל נשארתי אדם יוצר. האם ניתן ליצור יותר קרוב ומעורב, פחות בעקיפין ומושהה? האם יצירה החורגת מעשייה של אמנות דווקא, היא זו המאפשרת להקים עיר חדשה שבה מתגוררים אחרת בעולם? עיר שבה אהיה יותר מחובר ונינוח? פחות אומלל?

נניח לרגע את חוויותיי שלי כדי להגדיר באופן כללי מה היא יצירה, או מה הוא תהליך יצירתי. בספרות המחקרית שעוסקת בתחום, תוצר יצירתי מוגדר כתוצר חדש, מקורי או בלתי צפוי, אשר בו בזמן יהיה גם תואם או רלוונטי להקשר שבו נוצר. כלומר, בכל פעילות יוצרת, ותהיה זו פעילות אמנותית, מדעית או גסטרונומית, היוצר תלוי לצורך מימוש פעילותו גם בִסביבתו. היא תספק את האישורים הנדרשים עבורו. לכן, מבחינת היחיד, חווייתו כוללת את הרצון להיות מקורי ומיוחד ואת הרצון להתקבל על ידי מישהו אחר. בגרעין פעילותו של האדם היוצר ניצב קבוע חיץ פנימי. תיאור זה משקף את שתי אמירות היסוד שהוזכרו לאורך דבריי.

אם כן, כל עשייה יצירתית, לאו דווקא אמנותית, לא תצליח לגשר על החיץ המובנה בתוכנו. נכון, תמיד נשתוקק לכך שיתבטלו מחיצות האינטלקט: בלי "לעתים", בלי "בעצם" ובלי "לדעתי", רק "אנחנו". אבל מהות אחת שתחבר וממש תמזג את היוצר עם זולתו המוחשי אינה מתקיימת בתהליך היצירתי, אלא אך ורק באופן מדומה. העיר הַחדשה, שקיוויתי שתוקם אי פעם, נותרת רעיון בלתי מושג בהווה, נוצרת בדמיון כשאיפה עתידית, מרגשת אמנם, אך לעולם אינה אפשרית.

דניאל זק, חלק 47 מתוך סדרה בת שישים חלקים, 1994

כאן היו אמורים להסתיים דבריי. אך האם ניסיוני האישי מורה שזה הוא סוף פסוק? בואו נבדוק: לאורך הזמן המשכתי לפעול במסגרת פומבית. פרסמתי את ספרי "פינת היצירה" וכתבתי את המחקר שהוזכר, אשר עדיין לא הודפס. מתכונת העשייה אכן השתנתה מעט: הכללתי אנשים בתהליך היצירה, כמכותבים. במחקר, למשל, הפניתי לכתשעים נמענים את השאלה "מה דעתך עלי?". הרעיונות הפילוסופיים על שליטה ושייכות נותחו במחקר על בסיס ההתכתבויות האישיות שנוצרו. האם בזכות זה נעשיתי מעורב יותר בחייהם של אחרים? עדיין אני מייחל לקבל הכרה מקהל עתידי על מאמציי המרובים. אבל גם אם ההכרה תתעכב או לא תגיע כלל, כבר יש לשנינו כרטיסי טיסה לפריז ליום חמישי! כלומר, אל היצירה שלי נוספו תחומי עשייה אחרים.

ובאמת, מה לגבי יצירה שאינה נוצרת מראש כדי להיות מוצגת בפומבי? נישאתי, הקמתי משפחה ובית. אבל, מתברר שגם שם אין, למשל, כמו מרק העגבניות שלי, ותשאלו על כך את עירית ואת עומר ואת מעיין. הרגע אמרתי אין כמו מרק העגבנית שלי, ואוי ואבוי למי שלא יודה מיד ויגיד. גם כיוצר ביתי של יום-יום נותרתי קובע התובע לעצמו כבוד מקהל חיצוני. אלא שאחרי המרק מגיע השניצל של עירית, ואין, אין כמוהו! בכל מקרה, כל זה פחות חשוב כי הרגע פינינו את השולחן כי מתחילים לשחק שם "תפוס את הדרקון" עם הילדים.

מה עוד? למדתי ונעשיתי מטפל. איך מתבטאת היצירה שלי שם? קודם כל, עקרונית, ייתכן שהסיפוק המתקבל עבור כל בעל סמכות – מטפל, מורה, הורה – נובע מכך שהוא ניזון מאישוריו של חניכו-זולתו, של נתין המצוי תחתיו במעין בועה מובנית מראש בתודעתו. נכון, ישנו ממד היררכי בקשר שאני יוצר עם מטופליי, אבל הרגעים בטיפול מתהווים בו לגמרי אחרת. איחוד הכוחות, הצטלבות המבטים האוהדת, הַחתירה המשותפת אל עבר אופק עתידי מקווה לטובה עבור המטופל, הרגעים האלו כלל לא היו יכולים להתרחש ביחסי שולט ונשלט. היצירה המתגבשת בטיפול, כמו גם בהוראה ובהורות, היא יצירה משותפת שהבעלות שלי עליה היא חלקית בלבד.

עד כאן כמה מסלולים אישיים של פעילות יוצרת. להזכירכם, ההגדרה המקובלת של יצירה מתמקדת בתוצר מסוים אחד, שאותו היא מתארת כחדש ובו בזמן כתואם. ההגדרה הזו מקובלת גם עלי. אבל הדוגמאות שהצגתי ממחישות שהיצירה נעה ונדה בין תחומים באותה התודעה. הדוגמאות גם ממחישות איך הריבוי והגיוון, לצד היכולת לוותר לעתים על שליטה, הם שמובילים לחיים של יצירה שיהיו פחות מתסכלים. וזו הנקודה החשובה עבורי.

ריבוי וגיוון מאפשרים להתעלות אל מעבר לנוסחת ההסתמכות הבלעדית על זולת מסוים ובנושא מסוים אחד לצורך קבלת הכרה. כשהקיום האישי נעשה מרובה פנים היוצר לא ייקלע בעקבות כל פעולה שלו לחוויה חד-ממדית, שורדנית, שבה כל אישור עתידי מיוחל ייתפס כעניין של חיים ומוות. וכאשר הפרספקטיבה מתרחבת, גם האחרים נלקחים בחשבון, מעבר להיותם אינסטרומנט להשגה של אישורים. פתאום, גם הם יכולים להיתפס כקובעים-שואלים, המגבשים מקום בעולם עבור עצמם. כך נעשה החיבור של היוצר אל זולתו מרובד: הקשב, הסקרנות, הנכונות לוותר על מקום ולהיענות מתוך רצון ועניין לצרכיו של הזולת – גם מאפיינים כאלו יכולים להשתתף במשחק. סוף סוף נוצרת תחושה של שייכות אל האחר, שנעשה קרוב יותר. לפחות לרגעים.

מתברר, אם כך, שעזיבת האמנות אינה העניין המהותי שעליו דיברתי, אלא צירופם של סוגי יצירה נוספים לחיי. זה מה שמרגיע אותי וזה מה שמאפשר לי להשתייך אל מה שמצוי מחוץ להשתקפות הבבואה שלי עצמי. לפחות לרגעים. ובאופן כללי: ריבוי וגיוון, הרחבת פרספקטיבה, ויתור על שליטה בלעדית, כל אלו יכולים להוביל ליתר חופש תנועה וליתר חופש בחירה בין סוגים שונים של פעילות. וזאת פירושה של התפתחות אישית: יתר חופש תנועה בין סוגים שונים של פעילות.

אז מה אתם אומרים, לסיום, יש או אין דבר כזה עיר חדשה, והאם בכלל היא רצויה? הכול עניין של הגדרה: עיר שתוקם ותיועד ליצירתו הבלעדית והנצחית של יחיד כלשהו תעורר אצלו תסכול ותלות, ועיר-חזון בלי מחיצות שבה מתמזגים יוצרים שונים יחדיו, ממש בחיים, אינה אפשרית. אבל עיר שבה מוותרים על המוחלט, מוותרים על החד ממדי, הטוטאלי, זו העיר שבה כדאי להתגורר וליצור. והעיר הזו קיימת כבר – הנה, כאן. הביטו סביב.

הפוסט עיר חדשה: על יצירה והתפתחות אישית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מחפשים סדנאות ולימודי תעודה בתחומים חדשים ומעניינים?

הצטרפו אלינו למגוון סדנאות חדשות וייחודיות במסגרת הלימודים לתואר שני בטיפול באמנויות למטפלים מנוסים במדרשה – פקולטה לאמנויות

קורס הדרכה למעמד מדריך למטפלים באמנות:
הקורס מאפשר למטפלים בעלי ניסיון בטיפול באמנות לעבור הכשרה שתאפשר להם לקבל מעמד של מדריכים עבור מטפלים באמנות.
ייחודי למדרשה: חלקים נרחבים מהקורס יתקיימו בסדנת הפיסול ובהדרכה באמצעות אמנות.

וויסות רגשי והדרכת הורים מבוססי :CBTArt
הקניית ידע תיאורטי וכלים מעשיים בתחום הוויסות הרגשי למטפלים באמנות, במטרה לפתח תכניות התערבות מניעתיות וטיפוליות בנושא ויסות והעשרה רגשית בקרב ילדים ומתבגרים.
ייחודי: הקורס יוכר כשעות בתכניות ללימוד CBT ותינתן הנחה של 50% בשכר הלימוד לבוגרי קורס זה.

טיפול קבוצתי באמצעות אמנות והנחיית קבוצות:
התכנית מבוססת על תפיסתו של פוקס, המתייחס לקבוצה כאל היכל מראות, וכמו כן על עבודה אנליטית קבוצתית. לתכנית שני תתי מסלולים: הנחיית קבוצות וטיפול קבוצתי בהנחיית קבוצות בטיפול באמנות.

נותרו מקומות אחרונים, מהרו להירשם
המדרשה – פקולטה לאמנויות
לפרטים נוספים

יורם קליינר / ״דמויות-לא-דמויות״

גלריה קיבוץ לוחמי הגטאות

פתיחה: שבת, 14.9.19, בשעה 11:30
נעילה: 26.10.19
אוצרת: ענת גטניו

התערוכה חושפת לראשונה את יצירתו הפורה של האמן יורם קליינר, בן קיבוץ בית קשת אשר הלך לעולמו בנסיבות טרגיות לפני למעלה מ-25 שנה.

קליינר לא רצה מעולם להציג את עבודותיו ולאחר מותו נותרה יצירתו ספונה במגירות ביתו ללא רואה. התערוכה, המציגה מדגם מזערי מתוך מאות עבודות שיצר במהלך חייו, מבקשת להוציא לאור את יצירתו החבויה ולתת במה לאמן בעל קול ייחודי. יצירותיו של של קליינר הן דימויים אניגמטיים, מצוירים בקו ייחודי, המעידים על ילדותו כילד מוסתר בצרפת הכבושה של מלחמת העולם השנייה. בנוסף, אייר קליינר ספרי ילדים, יצר קריקטורות לעלוני הקיבוץ ועיטר ביצירתו את המרחבים בחגי הקיבוץ.

האמן משה קופפרמן ז"ל, אשר הכיר את קליינר ויצירתו, הביע משאלה זו בהספד שכתב עליו:     "אני מקווה שעוד יזדמן לי לחזור ולראות את הציורים של יורם אולי מוצגים לציבור, דבר אשר לא התקיים בחייו, ושהם יזכו לטיפול נאות ולתשומת הלב להם הם ראויים".

לאירוע

יורם קליינר, "ללא כותרת", עט לבוד ואקריליק

״וריאציות ילדות״ / טטיה גוגטי שוחט

סטודיו אורלי דביר, רבנו חננאל 5, תל אביב

נעילה: 24.09.19

טטיה גוגטי שוחט, ציירת ואמנית גיאורגית, מציגה את מקבץ הציורים "וריאציות ילדות", שנוצר בהשראת הפריים הקולנועי.

גוגטי שוחט היא בוגרת תואר שני בהצטיינות מהאקדמיה לאמנות בטביליסי, שם כתבה את עבודת התזה שלה על עיצוב אמנותי בקולנוע. כציירת, מתמחה גוגטי שוחט במגוון סגנונות, החל בקלאסי וכלה במופשט.

מתוך "וריאציות ילדות", טטיה גוגטי שוחט

"היכון!" / עדו פדר

פסטיבל צוללן למחול עכשווי

9.9.19-28.9.19

יצירתו של עדו פדר, המנהל האמנותי של פסטיבל ״צוללן״ למחול עכשווי, שיתקיים זו השנה השביעית בחללים שונים בתל אביב. היצירה מציגה מעבר רעיוני מ"אייקון" ל"היכון!"; בעוד ה״אייקון״ הוא תנועה אל העבר, אל דימויים חתומים שהגוף מצווה לשאוף אליהם, ה״היכון״ הוא תנועה לכיוון ההווה, שיוצאת מתוך ההנחה שכל הדימויים כבר מצויים בגוף. במופע, קבוצה בת תשעה רקדנים חוקרת פעולות איקוניות של אמנות הפרפורמנס, את האידיאל של הטמעת גוף האמן באובייקט האמנות. הרגעים המכוננים של תולדות הבמה הם כעת פעולת ההכנה של הדור הצעיר עבור עולם שדינו קריסה, משבר ואבדון.

המופע יתקיים בימים חמישי, 19.9.19, בשעה 20:15, שישי, 20.9.19 בשעה 20:00, בתיאטרון תמונע.

פרטים נוספים באתר הפסטיבל www.diverfestival.com

כרטיס זוגי לכל אחד מהמופעים יוגרל בין קוראי רב ערב שישלחו מייל עד יום ראשון, 15.9.19, בשעה 10:00 (נא לציין שם מלא, מספר טלפון ומועד רצוי למופע).

צילום: אבי גולרן

חידוש התערוכה ההיסטורית בבית הנסן

בית הנסן

פתיחה: רביעי, 18.9.19, בשעה 19:00
אוצרת: קארין שבתאי
ייעוץ היסטורי: רות וקסלר

פתיחה מחודשת של התערוכה ההיסטורית המגוללת את סיפורו של בית המחסה למצורעים מאז הקמתו בסוף המאה ה-19 ועד היום, כשהוא משמש בית של תרבות.

על קירות החלל נפרס ציר זמן המתווה את השינויים הרבים שחלו במתחם במהלך יותר ממאה שנים בתחומי הרפואה, החברה והתרבות. בתערוכה מוצגים רהיטים מקוריים של בית המחסה, חפצים אישיים של מטופלים ופריטים רפואיים שנותרו במתחם לאחר סגירתו של בית המחסה בשנת 2000.
התערוכה נפתחת מחדש כעשור לאחר שנפתחה לראשונה בשנת 2009.

בתכנית:

19:00 – התכנסות

19:30 – דברי פתיחה והרמת כוסית

צילום: ארכיון "אמאוס"

הפוסט רב ערב 10.09.19 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

קול קורא לתקצירים לכנס: מהדורה מוגבלת

מוגבלות באמנויות, עיצוב ואדריכלות

הכנס השנתי ה-16 של המחלקה לתרבות חזותית וחומרית

ודקנאט הסטודנטים, בצלאל, אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים,

בשיתוף המרכז ללימודי מוגבלות באוניברסיטה העברית

הכנס 'מהדורה מוגבלת' יציג את המבט האקדמי החדשני אודות מוגבלות, אשר מציע להתבונן בתהליכים החברתיים, הפוליטיים, האתיים-משפטיים לצד פעולותיהם של האמנים, המעצבים והארכיטקטים שיחד מעצבים את מושג המוגבלות בתרבות העכשווית. המחקר הביקורתי בתחום המוגבלויות מציג מעבר מהגישה הרפואית, או הגישה הטיפולית, אל הגישה החברתית הבוחנת את המוגבלות כתוצר של יחסי כוח חברתיים ושל הבניות תרבותיות ומציעה תפיסה חלופית המבוססת על הכרה, מגוון אנושי, הפרייה הדדית, גאווה ושוויון זכויות. הכנס יפגיש בין תיאורטיקנים ליוצרים, מעצבים וארכיטקטים במטרה להתבונן במוגבלות ומתוך המוגבלות כקטגוריה לניתוח ביקורתי וכבסיס לפעולה פוליטית. זאת מתוך מחשבה חדשנית אשר מבקשת לקלף את המושג 'מוגבלות' ולבחון אותו באור אחר בניסיון לשנות את המציאות החברתית בנושא זה.

בכנס נבקש לגשת למושג המוגבלות בתרבות בת ימינו באופן רחב ורב-ממדי, החל מההיסטוריה התרבותית והגניאולוגיה של המושג, דרך האסתטיקה המלווה אותו בתחומי התרבות החזותית והחומרית ועד משמעותו והופעתו במגוון זירות בתרבות העכשווית: אמנות, עיצוב, ארכיטקטורה, טכנולוגיה, תרבות הצריכה ועוד. הכנס ידון בשאלה כיצד המושג 'מוגבלות' רלוונטי לשדה היצירה ויבחן את הקשרים הקיימים והפוטנציאליים בינו לבין תהליך היצירה.

בין יתר הנושאים שנבקש לברר:

• מוגבלות באמנות, עיצוב וארכיטקטורה בעידן הפוסטמודרני והעכשווי
• מוגבלות בעיצוב, אמנות וארכיטקטורה לאורך ההיסטוריה
• גניאולוגיה והיסטוריה תרבותית של מושג המוגבלות
• ארכיטקטורה, עיצוב אורבני ונגישות
• עיצוב מכליל (אוניברסאלי) / עיצוב לאנשים עם מוגבלויות וטכנולוגיות מסייעות
• מוגבלות בקולנוע, תיאטרון, מוזיקה ומחול
• מוגבלות, אופנה ופוליטיקה של הגוף
• מוגבלות בעידן הגוף הפוסט-אנושי
• המוגבלות כעמדה ביקורתית וככלי עבודה בידי אמנים
• על היצירה, הנפש והשיגעון
• יצירות של/עם/עבור אנשים עם מוגבלויות
• דילמות אתיות בתהליכי ההוראה והיצירה של/עם/עבור אנשים עם מוגבלויות

הכנס יתקיים ביום ראשון ה-19 לינואר 2020, בבצלאל, ירושלים. הקול קורא פונה לתיאורטיקנים, אמנים רב-תחומיים, מעצבים, אדריכלים, אנשי חינוך, מטפלים ועוד. המעוניינים להציג בכנס מוזמנים להגיש הצעות בפורמטים הבאים: הרצאה תיאורטית בהיקף של 20 דקות או יצירות ממגוון תחומי האמנויות, העיצוב והאדריכלות.

את ההצעות, הכוללות כותרת ותקציר בהיקף של עד 300 מילה ו/או דימויים, יש לשלוח לדוא"ל iritb@bezalel.ac.il לא יאוחר מיום ראשון ה-6 באוקטובר 2019. במהלך חודש אוקטובר יישלחו הודעות על השתתפות בכנס.

לפרטים נוספים ניתן לפנות אל מארגני הכנס:

שלי הרשקו, דיקנית הסטודנטים, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים

shelly@bezalel.ac.il

ד"ר אורי ברטל, המחלקה לתרבות חזותית וחומרית, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים  orybartal@bezalel.ac.il

נילי ברויאר, רכזת אקדמית, המרכז ללימודי מוגבלות, האוניברסיטה העברית בירושלים

nili.broyer@mail.huji.ac.il

הפוסט קול קורא לתקצירים לכנס: מהדורה מוגבלת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

למחלקה לאמנות במנשר דרוש תומך אמנות לעבודה בסדנת הפיסול

העבודה בימים שלישי 15:00-19:00 חמישי 9:00-12:30

תיאור התפקיד: סיוע שוטף ופרטני לסטודנטים מהמחלקה לאמנות בייצור והפקת פרויקטים.

ידע נדרש: יכולת טכנית גבוהה, ידע בחומרים, יציקות וטכנולוגיה, סבלנות ויחסי אנוש מעולים.

קורות חיים ל: fineart@minshar.org.il

הפוסט למחלקה לאמנות במנשר דרוש תומך אמנות לעבודה בסדנת הפיסול הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

כאשר למדתי צילום, לפני למעלה מעשרים שנה, היה רגע של מפנה מכריע, כשפגשתי את צילומיו של רוברט פרנק. היה צילום לפני פרנק – ואחריו. במסדרונות ״קמרה-אובסקורה״ של שנות ה-90 עדיין דובר מפעם לפעם על ביקורו במוסד בשנות ה-80, ומיתוסים רבים צמחו סביב דמותו. שנים לאחר מכן, כשאני מלמד את ההיסטוריה/ות של הצילום ומציג את עבודותיו, אני רואה את הפליאה והברק גם בעיני תלמידיי ותלמידותיי.

רוברט פרנק, שמת בשבוע שעבר בגיל 95, היה משנה עולמות. מדובר ביוצר שהביא את הצילום לנקודת מפנה (ושבר) שלאחריה השתנה הכל. והוא עשה זאת לפחות פעמיים. פרנק נולד בשוויץ והיגר עם משפחתו היהודית לניו יורק ב-1947, לאחר תום המלחמה. הוא פעל בסביבת דור ה״ביט״ וברוחו. חבריו הטובים ג׳ק קרואק, פיטר אורלובסקי ואלן גינסברג עשו במובנים רבים לספרות ולקולנוע את מה שעשה פרנק לצילום.

ספר הצילום ״האמריקאים״, שהיה ועודנו המגנום אופוס של פרנק, יצא לאור לראשונה בשנת 1957 בצרפת. מו״לים אמריקאים לא רצו לפרסמו בתחילה, אך שנים לאחר מכן הוא הפך לאחד מהספרים הנמכרים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. מדובר בדיוקן קודר ושסוע של אמריקה שלאחר המלחמה הנוראית ההיא, מנקודת מבט של יוצר מהגר, אנרכיסט, כמעט חייזר. הספר הציג מהפכה של ממש בשני רבדים: הוא שינה ללא היכר את שפת הצילום בעודו חותר תחת כל ערכי הצילום המודרניסטי ״הטוב״. זוהי בשורת הצילום הרע (במובנו הטוב), שיאפיין את הצילום האמריקאית משנות ה-60. צילום חף, מיידי, לא מושלם, מטושטש, אטום, מקוטע. רבים מצילומיו של פרנק צולמו מתחת לגובה המותן, חלקית מתוך בחירה אמנותית אך בעיקר מסיבות פוליטיות. פרנק היה חבר בקבוצה שהיתה תמידית תחת עין פקוחה, חשודה בקומוניזם ובמסרים אנרכיסטיים. השפעתו הסגנונית ניכרת באופן גורף בשנות ה-60 ונוכחת גם בעבודתיהם של צלמי דור הביניים של הצילום הישראלי.

כריכת הספר "האמריקאים", של רוברט פרנק

השבר המקביל שיצר פרנק בא לידי ביטוי בהנחת היסוד של הצילום התיעודי. לא ניתן להתווכח עם עובדת היות ״האמריקאים״ ספר דוקומנטרי. הוא מגולל את סיפורה של אמריקה בשנות ה-50 באופן שאינו פחות עדותי מאשר אסתטי. לראשונה אנו פוגשים תיעוד אישי, סובייקטיביסטי, שמצולם מנקודת מבטו של פרנק כאדם, כהלך, כיישות עצמאית. אין מדובר במסמך מטעם או בעבודת תיעוד תעמולתית, כי אם בגוף עבודה לירי, שבסיסו בפעולת תיעוד.

יותר מעשור מאוחר יותר, ב-1972, כאשר מפרסם פרנק את ספר האמן הרדיקלי The lines of my hands, הוא שוב שובר את הנחות היסוד המקובלות. הפעם הוא מפגיש טקסטים בכתב ידו עם דימויים צילומיים, מציג לראשונה את הדפסי המגע של צילומיו הלא ערוכים (הדפסי מגע), ומייצר מחשבה נוספת על דימויי ״האמריקאים״ כאשר אלו מוצבים מחדש במרחב הנוף והבית של שנות ה-60. לא יהיה זה בלתי זהיר לטעון שהספר הזה הציג לראשונה תחבירים שיאפיינו את הצילום הפוסטמודרני של שנות ה-70 המאוחרות. כזה שיאפשר לצילום לנוע מן המרחב המודרניסטי-אסתטי אל עבר המושגי. אך בניגוד לעבודות רבות שסובלות מאקדמיזם ביקורתי, פרנק ממציא צילום מושגי לירי. כזה שמצליח להיות חכם באותה העת שהוא מפעים.

ואי אפשר שלא להזכיר את הפן הטראגי שבחייו הארוכים והפורים. בעת שדהר במכונית שחורה במרחביה הפרומים של ארה״ב המגלידה היו איתו בת זוגו ברברה וילדיו אנדראה ופבלו, שאף מצולמים בכמה מהדימויים האיקוניים של הספר. פרנק איבד את שניהם: בתו אנדראה נהרגה בהתרסקות מטוס ב-1974 ובנו פבלו התאבד 20 שנים לאחר מכן.

על רוברט פרנק קשה לומר שנפרד מן העולם מוקדם מדי. הוא צילם עד תחילת שנות ה-90 שלו, ותרומתו והשפעתו ממקמת אותו לטעמי בחבורה מצומצמת מאד של פורצי דרך חד פעמיים.

הפוסט אמריקה נראית קודרת מבעד למצלמה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אילנית קונופני, אוצרת, כותבת על אמנות, מרצה במחלקה לצילום, בצלאל, עוזרת הוראה בתכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות, בצלאל. משנת 2002 עד היום התכתבה והייתה בקשרי חברות עם רוברט פרנק ואשתו האמנית ג׳ון ליף. בשנת 2004, בהיותה סטודנטית לצילום, אצרה תערוכת יחיד של רוברט פרנק במכללת הדסה, ירושלים, ורטרוספקטיבה של סרטיו בסינמטקים ברחבי הארץ. הטקסט המובא כאן מבוסס על מכתב ששלחה לו בשנת 2018.

***

רוברט יקר. אני שוב כותבת לך. אבל הפעם לא רק לך. אני כבר כותבת גם לאחרים. זו הייתה ההבטחה שלך. זוכר? כתבת שאנשים ירצו לשמוע את המילים שלי. אמרת שאתה אוהב לקרוא את מה שאני כותבת והלוואי שידעת איך זה נשמע בעברית. אבל בכל פעם שאני כותבת לאחרים, אני מרגישה שאני מתקרבת יותר ויותר אל הפרידה ממך. אני כותבת להם את מה שאני תמיד מספרת לך. על העצים, על האבנים, על השבילים, על הרוחות, על הכאב. כמעט בכל פעם שאני כותבת טקסט לתערוכה אני מדמיינת שזה מכתב ממוען עבורך.

אלו היו המילים הראשונות ששלחתי לך ב-2002 כדי שתבוא:

העצים הם שקובעים כאן את הקצב. לפעמים נדמה לי שהאור נזרק מהם והלאה. קצב התנועה של השמש, סמיכות הערפל, תאורת הטנגסטן – הכול נקבע על-פי הצורך שלהם. בדממה, ואולי מתוך סוד, הם מקיימים את שסביבם. כמו שבט עתיק נבלעים מולנו ללא פענוח. איך לצלם עץ בלי לפגוע בעדינות שלו, במורכבות הענפים ובמגע המלטף את השמיים?

כשדיברנו היום שוב שאלת אותי אם אני מצלמת. כמו בכל שיחת טלפון עניתי לך כמו בפעם הראשונה, שהפסקתי, שכואב לי לצלם. כאילו אני מכלה משהו בעולם. אבל פעם צילמתי עצים וסלעים. כתבתי לך – אני מתבוננת באותם העצים בכל יום, אני הולכת בתוכם, נוגעת בהם, לוחשת לגופם הכול. שאלתי אותך אם זה אפשרי להרגיש אהבה רבה כל כך לעצים ובאותו הזמן ייאוש עמוק כל כך, ואתה החזרת ציור של אידן. כתבת שנטעת עצים והשקית אותם. סיפרת שכרתת (מסיבות טובות) את הערבה הבוכייה, זו שנטעת לפני שלושים שנה, ושגם אתה נוהג לשוחח עם עצים.

במחשבות שלי, רוברט, אני כותבת לך כל יום. כמה פעמים ביום. רק לפעמים אני שולחת. כמוך, אני מתאמצת מאוד לא לשקוע. אבל אני שוקעת הרבה. יותר מדי ניסיונות מאמץ בגלל הכאב. פעם אמרת לי, שאתה נאבק להאריך את החיים, ושיש לך את הסיבות שלך לעשות את זה. אני ביקשתי לאמץ את הסיבות שלך. תמיד היה כאב. גם לפני שהכאב הנורא הזה תפס כל רקמה בגוף שלי. זה היה המבט שלי, הכול בתוכו היה לקראת מותו. אף פעם לא הצלחתי להסביר את זה לאחרים. אז התחלתי לאסוף תיאורים של זה. תצלומים. מילים. ככה אספתי גם אותך (כמעט הכול, חוץ מ״האמריקאים״). למה אתה, רוברט? למה אני? אני איבדתי משהו שאין להשיב. ואתה עוד יותר. אתה נאבק להביט קדימה ולוקח אותי איתך. אתה מסיים כל מכתב במילים תשמרי על עצמך, תהיה בריאה, אל תסתכלי לאחור, תאספי זיכרונות טובים. ואני ממשיכה לשקוע. כתבתי לך:

הייתי רוצה ללכת אל אבן התועים לבקש את נשמתי. הייתי רוצה לשוב ולהרגיש את עצמי. לבד. בשקט. הפסקתי להקשיב. הפסקתי לבכות כשאני מביטה בעצים. אני מתגעגעת לחוויות, לרגשות שאינם עוד. אני מתגעגעת לכתוב לך, להתרגש מהידיעה שתחזיק במילים שלי, שתחזיק בכאב.

אתה הרי יודע, רוברט, כאב הוא כמו רוח רפאים. כמוך, אני נושאת בתוכי את הנוכחות התמידית שלו, את הקיום חסר הנראות שלו. אני זוכרת כל רגע בתהליך פרישׂת שורשיו עמוק בתוכי. הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהזיכרון של הגוף שלי והוא מרכיב משמעותי בנשמתי. אבל מלבדי אף אחד אחר לא רואה אותו. אין לו קיום במרחבים שמחוץ לרקמות שלי. הוא הסוד האישי שלי. האויב והאהוב של לבי. המתבונן מן החוץ לא רואה שאני למעשה שניים, אני והכאב. הוא באלפי ציפורניו מתהולל בתוכי. אני בכוחותיי הדלים נאבקת להזדקף כנגדו. אבל בימים שבהם הוא הופך שקט ורגוע, בדריכות אני קוראת לעברו ״השלום לך?״.

וכמו רוח רפאים, לעיתים מותיר אחריו הכאב עקבות לעולם שמחוץ לי. רמזים לדו-קרב מתמשך, למאבק על קיום. אם הצליח לסעור בתוכי ימים מספר, תיכנע ידי ולא תצליח לשאת את משקלה של כוס מלאה מים. אם הכניע אותי שבועות מספר, אתהלך ברחובות ברגליים צולעות, אשען על גדרות ואאלתר מקלות. אם דבק בכוליותי והצמיד את גופי למיטה ונפשי לתהום, איעלם בחשכה עד יעבור זעם.

תחילה, פרט למכתבים אליך, נמנעתי מלדבר על הכאב. עיוורת התהלכתי בתחושת תקווה ויוהרה. האמנתי בעצמאותי, בכוחות החיים שלי, ביכולות הריפוי של גופי, שעוד היה איתן. נהגתי בהתנשאות, זלזלתי בכל נים ושריר, והם קרסו ברצף ובמהירות. האמנתי שיום אחד, עוד רגע, אבין איך למצוא את דרכי חזרה לעצמי, לזו שהייתי.

לגמרי במקרה, באחד הימים הקשבתי להרצאה על נשים שסובלות ממחלה מסתורית. המחלה, שתוארה כקסומה כמעט, התבררה כחסרת נראות. לא ניתן למצוא לה עדות בכלים רפואיים. לא בבדיקות דם, לא בתצלומי CT, לא בסקירת מערכות ולא במבט מן החוץ. רוח רפאים. הכלי היחיד שבאמצעותו ניתן לאבחן אותה אז היה האזנה לתיאורים של נשים הסובלות כאב כרוני עצום ורגישות אדירה כמעט לכל חוויה בעולם. פנים הגוף כואב; השרירים, המפרקים והרקמות כואבים; מגע ישיר עם הגוף כואב; אפילו צלילים כואבים; ריחות מעוררים כאב. ניגשתי לשלושה ראומטולוגים מפורסמים ולמומחה למחלות נדירות, שיאשרו את אבחנתי. רק אז אמרתי בקול: אני חולה בדאבת שרירים. אמרתי וקרסתי. צללתי לתקופת האבל שלי על עצמי.

אילנית קונופני, "בליקר 7", 2015, צולם במצלמה של רוברט פרנק

ערב. 25 בינואר 2005. סערה. השלג הגיע. ניו יורק נעצרה. אתה כותב שאתה מתבונן ואני חושבת על העיניים שלך, חומקות ממבט, עייפות ושובבות יחד. השלג ברחובות נעשה אפור. כתבת: יש לך עתיד עשיר ומלא. אני לא זוכרת אם האמנתי למילים שלך. חרטת על הדף No Fear באותיות גדולות. סיפרת שפעם כתבת אותן על נייר לבן חלק. ציירת לי קו, והוא נענע לך ונמרח בעדינות. סביבו הוספת שזה טוב לכתוב לי על העתיד בגלל מה שצפון להגיע, שיהיה טוב ומלא חיים בשבילי, מה שאני אוהבת וממה שאני פוחדת. ככה שילבת אותם, את האהבות והפחדים שלי, בתוך הקו שקראת לו ענן. חכי ותראי, חתמת.

איך מסבירים כאב שאין לו ביטוי חיצוני? איך מתארים את מה שאין לו ממשות? איך אני יכולה להסביר דבר שאני לא מצליחה לתת לו מילים משלי? מעל עשר שנים אני אוספת תיאורים של כאב. אני גוזרת ושומרת מילים, משפטים, תמונות של אחרים. אני שולחת אותם אליך. אני כותבת עליהם. אני מנסה למצוא ביטוי שיעניק צורה לדבר הזה שאני לא מבינה ושאין לו הסבר. קניתי ספר של ז׳וליה קריסטבה בגלל הכותרת שלו: שמש שחורה, דיכאון ומלנכוליה.

הכתיבה על המלנכוליה תהיה בעלת משמעות בעבור אלה שהמלנכוליה מחריבה, רק אם יבוא הכתוב מן המלנכוליה. אני מנסה לדבר עמכם על תהום של עצב, כאב שאינו ניתן להעברה, הבולע אותנו מידי פעם, ולעתים תכופות לאורך זמן, עד אובדן הטעם בכל דיבור שהוא, בכל מעשה שהוא, אובדן טעם החיים עצמו. ייאוש זה אינו סלידה, המניחה שמסוגלת אני לאיווי וליצירה, שליליים ללא ספק, אולם קיימים. בעת הדיכאון, אם קיומי עתיד להתערער, הרי שחוסר המובן שלו אינו טרגי: הוא נראה לי מובן מאליו, זועק לעין ומחויב המציאות.

מאין באה שמש שחורה זו? מאיזה גלקסיה מטורפת ממסמרות אותי קרניה המעיקות והבלתי נראות לקרקע, למיטה, לאֵלֶם, לוויתור?¹

השמש השחורה שלי – מאין היא באה? ושלך? אני נזכרת בעצמי לפני שהגיע הכאב הזה, הפיזי. לפני כן היה רק הכאב האחר, זה של השמש השחורה. הוא תמיד היה שם. במבט שלי. אבל הוא היה אפֵלה, עננה כבדה שלעיתים התאדתה, ופרט לעיניי וללבי לא העזה לחדור ליתר איברי גופי. מעל עשר שנים אני חיה על סף תהום של עצב וכאב שאינו ניתן להעברה. עצב וכאב פשטו בי, בכל כולי.

אני חיה מוות-חי, בשר מרוטש, מדמם, שהפך לגופה, קצב מואט או מושהה, זמן מחוק או נפוח, המצטמצם לכדי כאב […] נטולת כל מושג על אודות האחרים, זרה, נתקלת אך במקרה באושר התמים, אני מפיקה מהדיכאון שלי מפוכחות עילאית, מטאפיזית. על גבול החיים והמוות יש לי לעתים התחושה הגאה שהנני העדה לחוסר המובן של ההוויה, שאני חושפת את האבסורדיות של הקשרים ושל הישויות.

עצבותי היא הפן החבוי של הפילוסופיה שלי, אחותה האילמת.²

היום, מהי השמש השחורה שלי? רציתי לצעוק אותה החוצה. רציתי לספר לעולם: ככה אני, חיה בין לבין. ב-2016 אספתי תצלומים של פראנס לבה-נדב, של זהר אלעזר (קוואהרדה) ושל מורל דרפלר. קראתי לתערוכה ״עצמים מלנכוליים״, על שם פרק בספר של סוזן סונטאג. כתבתי בטקסט אוצרות:

תצלומים הם עצמים מלנכוליים. הם תזכורות למוות. הם הזמנה למבט על רוחות רפאים. תצלומים כוללים בתוכם את דבר מותם של המצולמים, בני-האדם או העצמים. התצלומים הם שאריות מן ההיסטוריה, הם ביטוי לפגיעות החיים הצועדים לקראת כיליונם. ״בעת ועונה אחת הם ניזונים מיוקרתה של האמנות ומן המגיה של המציאותי, הם עננים של פנטסיה ורסיסים זעירים של מידע״.³

רוברט יקר. כל יום אני מלטפת עמודים בספרי צילום. כשהידיים שלי עוברות על פני התמונה אני מרגישה שהן לוקחות חלק בהתרחשות שבה, אבל הן גם זוכרות את מעשה הצילום עצמו.

הפסקתי לצלם עצים אבל אני ממשיכה ללמד על תצלומים. אני מדברת על תצלומים כל יום. אני חושבת עליהם גם כשהם לא לפניי. אני מקיפה את עצמי בתצלומים. אני קונה תצלומים מן המאה ה-19, כאלו שנעשו על נגטיב זכוכית, ואני נותנת אותם. לך, רוברט, ולאחרים. אני מספרת לך על התערוכות שאני אוצרת, שולחת לך את הטקסטים שאני כותבת, גם אלו שלא תורגמו. בלי לראות את פניי, בלי לשמוע את קולי, האמנת בי מהמכתב הראשון. מעולם לא סיפרתי לך, רוברט, אבל את המכתב הזה נשאתי בתיק קרוב לשנה. עצם קיומו הסעיר אותי ולא העזתי לשלוח אותו. לבסוף, שרה פילר היא שעשתה זאת. רק היום אני מבינה עד כמה מוזר שהתערוכה הראשונה שאצרתי, הטקסט הראשון שכתבתי, היו רטרוספקטיבה לך. סירבתי לחתום את שמי, שלא יקלקלו לי את הזיכרונות, שלא ידרשו את המכתבים, שלא אהפוך להיות "הסטודנטית שהביאה את רוברט פרנק".

אילנית קונופני, "ים המלח", 2015, צולם במצלמה של רוברט פרנק

כשמלטפים את דפי ספרי הצילום שלך אפשר לפגוש את רוחות הרפאים שלך. אתה סוחב אותן איתך מספר לספר, מקדיש להן עבודות, לפעמים חושף את נוכחותן. אני יודעת שיש רוחות שאתה שומר לעצמך. אני יודעת שאסור לי לשאול עליהן. אנחנו כמעט לא מדברים על המתים שלנו. פעם אמרת לי: כל החברים שלי כבר מתו. מיד אחר כך צחקת במבוכה. לפעמים בעדינות רבה אתה שואל אותי על המתים שלי. בפברואר 2004 צעדנו ברחוב המעלות בירושלים. אמרת לי שאתה אוסף חפצים כי הם עוזרים לך לשמור על הזיכרונות. סיפרתי לך שאני אוהבת למסור חפצים כדי שלא ידבקו בי הזיכרונות.

הכאב, רוברט, הוא כמו רוח רפאים. איך אפשר לצלם אותו? לפני שהכרתי אותך קניתי את הספר שלך HOLD STILL_Keep going. קניתי אותו בגלל שקראתי מאמר של מאיר ויגודר על צילום אחד ממנו. לקחת נייר לבן וחרטת עליו Fear. על נייר אחר חרטת No Fear. קניתי את הספר כי האמנתי לך. אולי המלנכוליה היא חלק מהכוח שלך או שלי לנוע קדימה, והפחד הוא מה שסוחב איתו את האומץ לפעול. בנובמבר 1978 החזקת בובת שלד בנופים של מאבו בנובה סקוטיה וכתבת sick of goodbyes.

איך מסבירים כאב שאין לו נראות חיצונית? איך מתארים את החיים בצל מחלה לאנשים בריאים? אני חיה בתוך תשישות כרונית. איברי הגוף שלי כמו צינורות חלולים שהאנרגיה בורחת מהם ואין מה שיאגור אותה. בכל בוקר אני מגלה מחדש מה מנת האנרגיה שנותרה בי לאותו היום. בכל בוקר אני בוחרת סדר עדיפויות. פעולה אחת חשובה שאני חייבת לבצע, ופעולות קטנות שאם אצליח לבצע גם אותן אהיה המאושרת באדם. אנשים חולים מתארים את החיים שלהם לאנשים בריאים במטפורות. מישהי כתבה שהגוף שלה הוא כמו בטרייה של טלפון שלא ניתן להטעין אותה והמליצה לקרוא את ״תיאוריית הכפות״ של קריסטין מיסרנדינו:

איך אני מסבירה שכל דקה בכל יום מושפעת ואיך אני מסבירה בבהירות את הרגשות של אדם חולה. יכולתי לוותר על להסביר, לזרוק איזו בדיחה כמו שאני עושה בדרך כלל ולשנות את הנושא. אבל, אני זוכרת שחשבתי שאם אני לא אנסה להסביר את זה, איך אוכל אי פעם לצפות ממנה שתבין. אם אני לא יכולה להסביר את זה לחברה הכי טובה שלי, איך אוכל להסביר את העולם שלי למישהו אחר? הייתי חייבת לפחות לנסות. ברגע ההוא נולדה תאוריית הכפות. מהר לקחתי את כל הכפות מהשולחן. לעזאזל, חטפתי כפות משולחנות אחרים. הסתכלתי לה בעניים ואמרתי "הנה, יש לך זאבת". היא הסתכלה עלי עם מבט קצת מבולבל, כמו שכל אחד היה מגיב אם היו מגישים לו זר כפות. כפות המתכת הקרות נקשו אחת בשנייה בידי, בזמן שקיבצתי אותן ביחד ודחפתי אותן בין כפות ידיה…

ביקשתי שתמנה את המשימות היומיות שלה, כולל את הפשוטות ביותר. תוך כדי שהיא מנתה מטלות יומיות או דברים כיפיים שאפשר לעשות, הסברתי לה שכל דבר יעלה לה כף. כשהיא קפצה ישר להתכוננות לעבודה בתור המטלה הראשונה, קטעתי אותה ולקחתי כף. כמעט קפצתי עליה בכעס. אמרתי "לא! את לא סתם קמה. קודם את צריכה לפתוח את העניים ולהבין שאת כבר מאחרת. לא ישנת טוב בלילה הקודם. את צריכה לזחול מחוץ למיטה ולהכריח את עצמך לאכול משהו לפני שאת עושה משהו אחר כי אם לא תאכלי, לא תוכלי לקחת את התרופה שלך. ואם לא תיקחי את התרופה את יכולה פשוט למסור את כל הכפות שלך של היום ושל מחר." מיד לקחתי לה עוד כף והיא הבינה שהיא אפילו לא התלבשה עדיין.⁴

אתה יודע רוברט, לפעמים אנשים בריאים מסבירים לי איך לחזור להיות בריאה. תילחמי בכל הכוח, אל תוותרי. ברגע שתרפי ולא תתעסקי בזה זה יעבור. אל תתני לזה מקום. תפחיתי לחץ בחיים, תשני את דרך החשיבה. זה פסיכוסומטי, הכול בראש שלך. את מביאה את זה על עצמך. התגובה הנפוצה ביותר היא: את לא נראית חולה. אם את לא נראית חולה אולי בעצם את לא חולה? אולי את מדמיינת או ממציאה?

סוזן סונטג כתבה בספר המחלה כמטאפורה שמאז יוון הקדומה אנשים דיברו על מחלות במטפורות. התרבות והשפה העניקו למחלות מסוימות דימויים מסוימים. לדוגמה, במחלת הסרטן אומצו דימויים מהשפה הצבאית כמו ״פולש״, ״תוקף״ או מי שיש לנהל מולו את ״המלחמה נגד הסרטן״. לעומת זאת, השחפת קיבלה דימויים רומנטיים, נתפסה כמחלת האהבה, שמקורה בתשוקה רבה מדי. סביב מחלות נוצרים מיתוסים, סטריאוטיפים. סונטאג כותבת שהמחלה אינה מטפורה וקוראת לנסות להשתחרר מהמטפורות שלה. אבל אני לא מצליחה להשתחרר מהמטפורה שלי. הכאב הוא כמו רוח רפאים.

הדרך הכנה ביותר להסתכל במחלה – והדרך הבריאה ביותר להיות חולה – היא זו הנקייה לחלוטין ממחשבה מטאפורית, זו העשויה ביותר לעמוד כנגד מחשבה כזו. אף-על-פי-כן רק בקושי יוכל אדם לדור בממלכת החולים מבלי שייפגע מן המטאפורות מטילות האימה שהפכו חלק מנופה.⁵

לפעמים, רוברט, על אף שאני מצליחה לקום לקראת השמש, אני יודעת שאשוב מיד על עקבותיי ואאבד את עצמי בערפילית שבין שמיכות המיטה. לפעמים, כשאני מבינה שאני מועדת לתבוסה, אני כותבת לך מכתב או שולחת את עצמי אחרי מאבק עיקש אל הספרייה הלאומית בגבעת רם. העולם שם מזכיר לי את עולמי. הזמן שם תואם את זמני, מושעה. בארכיונים של הספרייה הלאומית ניסיתי לברר מי כותב על כאב בעברית. אם מקלידים בעברית ״כאב״ במילות החיפוש של אתר הספרייה מתקבלת בראש הרשימה הפניה אל תיקייה מספר 2 מהארכיון של ישעיהו ליבוביץ. ליבוביץ אסף בתיקייה גזרי עיתון ומאמרים שמתארים מהו כאב, מילים שפורסמו בעיתונות היומית, ספרים של רופאים מומחי מחלות שונות, הזמנות לכנסים, ביקורות על כתבים. הוא הוסיף עליהם בכתב ידו את ההפניה למקור. הוא צירף פתקאות קטנות, חתוכות ביד, ועליהן הוא מתח קווים מתחת למילים ולשורות. על מקצתן מצוינת שנה. רובן מתחילת שנות ה-80. מה הוא ניסה להבין? האם זה היה תרגיל בהגות או שמא נשא גם הוא בגופו את הכאב? מה עשה בתוכן התיקייה שאותה כינה ״הכאב״? באתר ״מחשבות״ של כתבי צבי ינאי אני מוצאת שיחה מאפריל 1988 בין ישעיהו ליבוביץ לינאי. כותרתה: ״על דברים שאנחנו מבינים שלא ניתן להבינם״.

מחשבות: כלומר, אין אנו יכולים לזהות בגופנו אלא רק מנגנונים פיסיקו-כימיים ובכל זאת יש בנו נפש.

ליבוביץ: ובכל זאת יש לנו כאב שיניים. כידוע הכאב איננו עובדה פיסיקלית ובכל זאת כואב לנו.

מחשבות: השאלה היא אם נבצר מאיתנו להבין את הקשר הפסיכופיסי משום שהוא בעיקרון איננו ניתן להבנה, או משום שעדיין אין בידנו תיאוריות להבנת הקשר הזה.

ליבוביץ: ב-2500 השנים האחרונות פותחו תיאוריות שונות לבעיה הפסיכופיסית וכולן התבררו כניסיון להסביר דבר שאנחנו מבינים שאיננו יכולים להסביר אותו.

מחשבות: האם אפשר להקיש מכך שהבעיה לא תיפתר גם ב-2500 השנים הבאות?

ליבוביץ: התשובה היא שאנחנו מבינים שאי-אפשר להסביר את הקשר הזה.

מחשבות: כל עולם החשיבה והרגש הכלול במושג מציאות פסיכית נידון להיעלם עם מות הגוף, למרות שלא חלים עליו חוקי החומר, האם דבר זה לא נתפס לך כאחד האבסורדים של הקיום?

ליבוביץ: כמובן, זהו האבסורד הפסיכופיסי. ויטגנשטיין כבר אמר שאין אנו מכירים את התופעה של המציאות הפסיכית אלא בקשר לגוף החי. מה שחדל להתקיים הוא הגוף שמתקיימת בו מציאות פסיכית. אבל, אם המציאות הפסיכית עצמה חדלה להתקיים — זאת אין אנו יודעים. זה כל העניין. אני, שיש בי מציאות פסיכית, פוסק להתקיים ברגע מותי. ואם יאמרו לי שהמציאות הפסיכית מוסיפה להתקיים אחרי המוות, אשיב שאינני מבין את פירוש הדבר הזה. אינני אומר שהדבר בלתי-אפשרי, רק זאת שאינני מבין את הדבר הזה.⁶

סיפרתי לארנה קזין שאני רוצה לכתוב ספר. שאני מפחדת מהרגע שלא יהיה לי עם מי להתכתב. בהנחייתה כתבתי שלוש מסות אישיות שהן הבסיס לפרקים של הספר: פרק אחד על שנים של התכתבות עם אמן ישראלי, על אלצהיימר ועל אהבה או העדר אהבה; פרק אחר עליך, רוברט, על פיברומיאלגיה ועל הכאב, ופרק אחרון על דמות אישה שלא אחשוף, על אובדן ועל חיים. אמרתי לה: זה יהיה ספר בנאלי על אהבה, על כאב ועל מוות.

ב-2016 קראתי את הספר רוח של מיכל בן נפתלי. על נייר הפוך של מגש אוכל בקפה ארומה כתבתי לה מכתב בכתב ידי ושלחתי אותו סרוק במייל. כתבתי: ״רוח הסעיר את ליבי. שם נמצאת סבתי, שם כתובה אני״. חיפשתי ספרים נוספים שלה. קראתי את על הפרישות ובו ארבע מסות: "על הפרישות", "על הצער", "על הכאב", "על רצינות ומשחק". צחקתי, ומאותו רגע קניתי כל ספר שלה.

במסה ״על הכאב״ היא מתייחסת לשיר של לאה גולדברג:

הכאב

בהיר כאור יום

נעלה מכל ספק

שלם כאמונה.⁷

בהעדר לשון לביטוי הכאב גופו, נותר הכאב מצב של הוויה, יסוד קיומי כּולִי, שאין לחרוג ממנו כדי להעיד עליו. ניתן למרב להורות על כך ששרויים בו. חוויית הכאב אינה מפוצלת. הכאב והסובייקט הכואב חד הם. יתר על כן, רק כך, משהוא נשאב לכאב וספון בו כמי שספון בביתו או בחדרו או בשפה, יכול הסובייקט לחוות את עצמו כמֶשך וכשלם. הוא חי עם כאבו, במחיצת כאבו, כעניין שאין טבעי ממנו, גלוי וחסר מנוח, כמו עם אור היום מדי יום ביומו. הכאב אינו הפוגה ואינו הפרעה מבוישת שמחלחלת לממלכת הלילה, נסתרת מעיני כול.⁸

כתבתי לך – רוברט יקר, כאב הוא כמו רוח רפאים. הפכתי לרוח רפאים של מי שהייתי. קליפה, צל של מאורע שהיה. האני שהייתי עכשיו רק מגיחה ומתנדפת, תלויה כזיכרון עמום במעמקי גופי. אני אומרת את זה לעצמי שוב ושוב בגלל שזה מרגיע אותי. אם הכאב הוא כמו רוח רפאים, הקיום שלו בגוף שלי אולי מוטל בספק, אולי ארעי, הוא כאן והוא לא כאן. הוא מורגש ומסתתר בו בזמן. אם הכאב הוא רוח רפאים, כל שנותר לי הוא לאפשר לו הכנסת אורחים. כזו שהולכת עד הסוף. לא מתוך הכרח אלא מתוך קבלה, הכרה, הזמנה. אני חוזרת ואומרת לעצמי: הרוח שלי הפכה עם בוא הכאב לרוח רפאים.

משחדלים להבחין בין הרוח לרוח הרפאים, מקבלת הראשונה צורה, מתגשמת, כמו רוח, ברוח הרפאים. או מוטב […] רוח הרפאים היא התגשמות פרדוקסלית, היעשות-גוף, צורה פנומנלית וגשמית מסוימת של הרוח. היא נעשית אל נכון ״דבר״-מה, שקשה לכנותו: לא נפש ולא גוף, ושניהם, זה וזה. שכן הבשר והפנומנליות הם המעניקים לרוח את הופעת הרפאים שלה, אך נעלמים לאלתר בהופעה, בעצם ביאת רוח המת או השיבה של רוח הרפאים. יש מן הנעלם בהופעה עצמה כהופעה-מחדש של הנפטר.⁹

אני יודעת שאני לא מבינה. אבל המילים האלה, של דרידה או של קריסטבה, מצליחות לתאר בשבילי את הדבר הזה שהוא אני, את חוויית החיים שלי עם הכאב. אני, מה אני היום? אני נוכחת ונעדרת, אני חיה ומתה. אני כאן ואני שם. אני מתקיימת ב״זמן ממשי״ וב״זמן מושעה״. רואים אותי ואני בלתי נראית.

הכנסת האורחים המוחלטת דורשת שאפתח את ביתי ושאתן לא רק לנכרי (המצויד בשם משפחה, במעמד חברתי של נכרי וכו׳), אלא אף לָאַחֵר המוחלט, הלא מוכר, האלמוני, ושאתן לו מקום, שאניח לו לבוא, שאניח לו להגיע, ולהימצא במקום שאני מציע לו, בלי לבקש ממנו הדדיות (כניסה להסכם) ואף לא את שמו.¹⁰

החלטתי, רוברט, לקיים את הבלתי אפשרי. לפעול מתוך הכנסת אורחים מוחלטת אל הכאב שלי. פתחתי את דלתי ולבי אליו, כמו לאהוב, פרצתי גבולות והפרתי את החוק – קיבלתי בברכה אויב אל גופי. כשהוא מתחזק אני נאלמת, מסתגרת בדלתות ביתי, והוא שולט בעולמי. כשאני מתגברת הוא מצטמצם לפינה דלה מאחורי לבי. אני מתכננת תכניות ותמיד מותירה פתח מילוט. אני יוצאת אל הבוקר בידיעה שבכל רגע אולי איאלץ לשוב. אני מבטלת פגישות וקובעת אותן שוב ושוב. אני חיה בזמן תמידי של ״כהרף עין״. אני פועלת בערפל של הידיעה, אני הוויה נתונה תמיד בצלו של ספק. ככה אני חיה. כשניים. אני והכאב.

אילנית קונופני, "פורייה", 2015, צולם במצלמה של רוברט פרנק

ניו יורק, מאי, 2018. באתי לבקר אותך בפעם השלישית. הבאתי לך קופסה קטנה עם הדפסות של אתי שוורץ, דוד עדיקא, רמי מימון, רע בן דוד, שבתאי פינצ׳בסקי, גסטון צבי איצקוביץ וקרן זלץ. רציתי שתדע שמצאתי דרך לחיות, שאני מוקפת אנשים מרגשים, שאני מרגישה בת-מזל, שאני כותבת. התבוננת בתצלום של קרן וצחקת. אמרת: היא בטח חכמה מאוד, וצחקת שוב. שאלת כמה פעמים אם אני בטוחה שרע מצלם בישראל. סיפרתי לך על רונית פורת ועל כרמי דרור. ואתה הראית לי פסל קטן שאתה או ג׳ון קיבלתם מאלן גינזבורג או מג׳ק קרואק, אני לא זוכרת. ישבנו בסטודיו שלך במרתף, בבליקר 7. פתאום אמרת לי: את אישה נחמדה מאוד אבל את לא אילנית. הבטתי בך, בכל כולך, וידעתי שלא נתראה שוב. רציתי לחבק אותך חזק פעם אחרונה ולהגיד לך תודה על הזיכרונות הטובים. אבל לא העזתי.

צילום: רוברט פרנק, אילנית קונופני, איומי. עם רוברט וג׳ון, בליקר 7, 2015, צולם במצלמה של רוברט פרנק

רחל המשוררת, בְּגַנִּי נְטַעְתִּיךָ, ב' באייר, תר"ץ, 1930 ¹¹

הפוסט רוברט יקר, איך מסבירים כאב או רוחות רפאים? הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

كان ועכשיו היא תכנית מחקר שנתית למעורבות חברתית פוליטית של אמניות בסביבת חייהן. בתכנית יחקרו האמניות המשתתפות מודלים של התארגנויות ושיתופי פעולה אמנותיים בקהילה, ויתנסו בפיתוח וביישום של אופני פעולה עצמאיים. התכנית תלווה את האמניות ביצירת פעולות אמנות שישתלבו בחיי היומיום של האמניות במקומות שבהן הן גרות.

كان ועכשיו היא תכנית שנתית תיאורטית ומעשית, הכוללת הרצאות, סדנאות וקריאה ביקורתית, לצד ליווי, תחקיר, ופיתוח פעולה אמנותית ביוזמת האמניות. התכנית מעודדת פעולות שונות אשר יש ביכולתן להתאים את עצמן לחברה בה פועלת האמנית ולתפיסת עולמה. התכנית בנויה על למידה ביקורתית משותפת של הקבוצה, והיא מבוססת על חקירה והתנסות של השותפות בה.

كان ועכשיו היא ביוזמת והנחיית האמנית טליה הופמן ובשיתוף הגלריה בבית-הגפן, חיפה.

התכנית מיועדת לבוגרות בתי ספר לאמנות, או אמניות פעילות בעלות ניסיון מוכח של 3 שנים לפחות מכל תחומי האמנות.

תכנית הלימודים

התכנית מורכבת משני אפיקים עיקריים:​ תיאורטי ומעשי.

• תיאורטי: דיון, ביקורת, שיח ומחקר הנוגעים בסוגיות המרכזיות של פרקטיקות אמנותיות מעורבות בחברה.

התחקות אחר אופני התארגנות ניסיוניים המותאמים למרחב המשתנה, מתוך נקודת מבט היסטורית ועכשווית, והכרות עם גישות שונות, מקומיות וגלובליות, לנושא.

• מעשי: פיתוח פעולה פוליטית ​-חברתית על ידי האמניות בתכנית. התכנון והיישום של הפעולה לאורך השנה יתבסס על מחקר ופיתוח עצמאיים של האמנית, לצד דיון וביקורות הדדיות של העמיתות בקבוצה.

התכנית ״كان ועכשיו״ שואפת ללמוד עם עמיתותיה דפוסי מחשבה אודות האפשרות לפעול כאן. שיטות הלמידה בתכנית בנויות מרב שיח פתוח למחשבה ביקורתית, בה האמניות השותפות הן חלק ממערך ההוראה והלמידה.

המפגשים יכללו פרזנטציות ודיונים של האמניות והמנחות; קריאה ושיח במחקרים; סיורים ומפגשים עם התארגנויות הפעולות באזור.

מבנה התכנית

התכנית בנויה ממפגשים שבועיים בימי חמישי בין השעות 15:00 – 20:00 בגלריית בית הגפן, וסיורים אחת לחודש למרכזי פעילות שונים באזור. בנוסף יתקיימו פגישות הנחייה אישיות לאורך השנה. תחילת התכנית מתוכננת ל-31.10.19

נא לשלוח את החומרים הנדרשים למייל: thalia.hoffman@gmail.com עד יום חמישי ה-10.10.19.

לבירורים ושאלות ניתן לפנות לאותה כתובת מייל.

תנאי קבלה                                                                    

התכנית מיועדת לבוגרות בתי ספר לאמנות, או אמניות פעילות בעלות ניסיון מוכח של 3 שנים לפחות מכל תחומי האמנות.

הקבלה מותנית בשליחת קורות חיים, והגשת רעיון לאופן פעולה (בקובץ pdf אחד של עד חמישה עמודים). חשוב לציין שההשתתפות במפגשים היא חלק מובנה בתכנית, ורק אלו הפנויות להקדיש את זמנן לתכנית יתקבלו.

מועמדות רלוונטיות יוזמנו לראיון.

==========================================

יוזמת התכנית טליה הופמן בעלת תואר ראשון במדעי הרוח ותואר שני באמנות (MFA) מאוניברסיטת חיפה.

דוקטורנית בתכנית לאמנות מעשית של האקדמיה לאמנות בהאג ואוניברסיטת ליידן (הולנד), ובוגרת תכנית העמיתים ׳אמנים לשינוי חברתי׳ של בית הספר מוסררה בירושלים. בשבע שנים האחרונות מרצה בבית הספר לאמנות באוניברסיטת חיפה. לצד סרטיה ועבודותיה שהציגו במוזיאונים, תערוכות ופסטיבלים בישראל וברחבי

העולם, יזמה וניהלה את ״קולנוענע״ ​ מיזם המקים קולנועים קהילתיים בשיתוף תושבות/ים במקומות בהם אין בתי קולנוע. בנוסף הדריכה וליוותה קבוצות רבות לשילוב אמנות וקולנוע בקרב קהילות שונות.

הגלריה בבית-הגפן מרכז תרבות ערבי- יהודי, מתמקדת בעשייה ומחקר של תרבות מקומית ואזורית. הגלריה פועלת כמרחב לאמנות עכשווית המעודד וחושף אמנים ואוצרים מקומיים ובינלאומיים יחד עם פיתוח פרויקטים ארוכי טווח במרחבים ציבוריים שונים.

התכנית פותחה לאורך שנת 2017 בשיתוף שרון פוליאקין וקבוצת בוגרות מאוניברסיטת חיפה ובתמיכת המרכז לאמנות ומחקר מעמותה בירושלים

 ==============================================================

״كان ועכשיו״ هو برنامج بحثيّ سنويّ حول المشاركة الاجتماعيّة والسياسيّة للفنانات في بيئاتهن الحياتيّة. في إطار البرنامج، ستتدارس الفنانات المشاركات نماذج لتعاونات فنيّة قائمة في المجتمع المحليّ، وسيخضن  تجربة تطوير وتنفيذ طرق عمل مستقلة. سيرافق البرنامج الفنانات في بلورة  أنشطة فنيّة ستُدمج في الحياة اليوميّة للفنانات في مكان سكناهن.

״كان ועכשיו״ هو برنامج سنويّ نظريّ وعمليّ، يتضمن محاضرات، ورشات عمل وقراءات نقديّة، إلى جانب المرافقة، البحث، التطوير وإنتاج أعمال فنيّة بمبادرة الفنانات. يحث البرنامج على القيام بالعديد من الفعاليات القادرة على ملاءمة نفسها للمجتمع الذي تعمل فيه الفنانة، ولوجهة نظر الفنانة.  يستند البرنامج إلى التعلّم النقديّ المشترك من قبل المشاركات في المجموعة، ويستند إلى أبحاث وتجارب الفنانات المشاركات فيه.

برنامج ״كان ועכשיו" هو بمبادرة وتوجيه الفنانة تاليا هوفمان، بالتعاون مع جاليري بيت الكرمة، حيفا.

البرنامج موجه لخريجات المدارس الفنيّة، أو لفنانات ذوات خبرة مثبتة لا تقل عن ثلاث سنوات في جميع مجالات الفنون.

البرنامج الدراسي

يتكون البرنامج من مسارين رئيسيين: نظريّ وعمليّ.

• النظريّ: نقاش، نقد، حوار وبحث حول القضايا المركزيّة للممارسات الفنية المتداخلة في المجتمع، دراسة أساليب التنظّم الفنيّ التجريبية الملاءَمة للفضاء المتغير، من وجهة نظر تاريخيّة ومعاصرة، والتعرف على التوجّهات المختلفة، المحليّة والعالميّة، للموضوع.
• العمليّ: تطوير نشاط اجتماعيّ – سياسيّ من قبل الفنانات المشاركات في البرنامج. يعتمد تخطيط وتنفيذ العمل على مدار العام على البحث والتطوير المستقل من قِبل الفنانة، إلى جانب المناقشات والمراجعات النقديّة المتبادلة بين عضوات المجموعة.

يسعى برنامج ״كان ועכשיו״  للتعرّف على أنماط التفكير حول إمكانيات العمل المتاحة هنا. أساليب التعلم في البرنامج مبنية على خطاب تعدّديّ قابل للنقد، حيث ستشكل الفنانات المشاركات  جزءًا من نظام التعليم والتعلّم. ستشمل اللقاءات عروضًا مرئية ومناقشات للفنانات والموجّهات، قراءات ومناقشة للأبحاث المختلفة، جولات ولقاءات مع مجموعات فنيّة منظّمة ناشطة في المنطقة.

مبنى البرنامج

يتكون البرنامج من لقاءات أسبوعية أيام الخميس من الساعة  15:00حتي 20:00  في جاليري بيت الكرمة، وجولات لمرة واحدة في الشهر إلى مختلف المراكز الناشطة في المنطقة. بالإضافة إلى ذلك، ستعقد جلسات توجيه شخصيّ طوال العام. من المخطط بدء البرنامج في 24.10.19.

الرجاء إرسال المواد المطلوبة إلى hoffman@gmail.com حتى يوم  الخميس  الموافق 24.10.19.

للاستفسارات والأسئلة، يرجى التوجه إلى نفس عنوان البريد الإلكترونيّ.

شروط القبول

البرنامج موجّه لخريجات المدارس الفنيّة، أو لفنانات ذوات خبرة مثبتة لا تقل عن ثلاث سنوات في جميع مجالات الفنون.

القبول مشروط بإرسال سيرة ذاتية، وتقديم فكرة حول طريقة العمل (في ملف pdf واحد حتى خمس صفحات). تجدر الإشارة إلى أنّ المشاركة في اللقاءات هي جزء لا يتجزّأ من البرنامج، ولن تُقبل إلّا الفنانات المتفرغات لتكريس وقتهن للبرنامج. ستتم دعوة المتقدمات المناسبات لمقابلة شخصية.

تاليا هوفمان، المبادرة للبرنامج، حاصلة على اللقب الأول في العلوم الإنسانيّة وعلى اللقب الثاني في الفنون (MFA) من جامعة حيفا، وهي طالبة دكتوراه في برنامج الفن العمليّ في أكاديمية لاهاي للفنون وجامعة لايدن (هولندا)  وخريجة برنامج الزمالة  "فنانون للتغيير الاجتماعي" في مدرسة مصرارة في القدس. تعمل منذ سبع سنوات محاضِرة في كلية الفنون في جامعة حيفا. بالإضافة إلى أفلامها وأعمالها المعروضة في المتاحف والمعارض والمهرجانات في إسرائيل وحول العالم ، قامت بإطلاق وإدارة مشروع "كولنواعناع" ، وهو مشروع  يُنشئ دور سينما جماهيريّة بالتعاون مع سكّان الأماكن التي تفتقر لدور السينما. بالإضافة إلى ذلك، أرشدت ورافقت العديد من المجموعات لدمج  الفن والسينما في  المجتمعات المختلفة.

تُعنى جاليري بيت الكرمة – المركز الثقافي العربي اليهودي بالنشاط والبحث  حول الثقافة المحليّة والإقليميّة. تشكل الجاليري مساحة للفن المعاصر حيث تشجع وتكشف الستار عن فنانين وقيّمين محليين ودوليين، جنباً إلى جنب مع تطوير مشاريع طويلة الأجل في مختلف الأماكن العامة.

• تم تطوير البرنامج طوال عام 2017 بالتعاون مع شارون بولياكين ومجموعة خريجات من جامعة حيفا وبدعم من مركز ماعموتا للفنون والأبحاث في القدس.

הפוסט קול קורא – كان ועכשיו הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מחפשות יצירות מעולמות הבוש לשני פרויקטים חדשים

نبحث عن تصاميم قريبة لعالم البوس، لمشروعين جديده

1. לוח השנה של הבוש שמלווה ביצירות וכולל ציונים היסטוריים לאירועים מכוננים בהיסטוריה הקווירית והפמיניסטית.

رزنامة بوش السنوية المرافقة تصاميم ويتضمن ذكر لأحداث كورية نسوية في التاريخ.

2. אסופת סטיקרים.

סטיקרים בכל הצבעים והצורות, גודל מקסימלי 8 על 10 ס"מ – אפשר ורצוי גם פחות!

העיצוב של הסטיקר צריך לכלול את שמכםן/אינסטגרם/פייס

مجموعة ملصقات

ملصقات بكل الالوان والاشكال، أقصى كبر 8 على 10 سم ، من المفضل كبر اقل!

الملصقات يجب ان تحتوي على اسمائكم/ن انستغرام / فيسبوك

עבודות יתקבלו עד לתאריך: 25.9.19 למייל: bush.fanzine@gmail.com

إرسال الأعمال حتى تاريخ : 25.9.10

ايميل : bush.fanzine@gmail.com

נא לציין בכותרת "לוח שנה"/ "אסופת סטיקרים" ולצרף פסקה על העבודה והיוצרת (שם עבודה, שנה, מדיה, ופרטי קשר).

الرجاء كتابة " رزنامة"/ " تجميع ملصقات" في العنوان واضافة فقرة عن العمل الفني  والفنانة( اسم العمل الفني ، سنة، ميديا، وتفاصيل للتواصل)

הפוסט קול קוראת מקולקטיב הבוש הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

עשו מנוי ל"ערב רב"

עזרו לנו להמשיך לעשות עיתונות תרבות עצמאית, בועטת, מגוונת והוגנת

אתר האמנות "ערב רב" מתקיים על בסיס תרומות, מענקים ועבודתם המסורה של מתנדבים. האתר מקפיד לפרסם תוכן איכותי ולאפשר שיח מורכב על אמנות ישראלית ובינלאומית.
רוצים/ות לתמוך בהמשך פעילות האתר? עשו מנוי חודשי או העבירו תרומה חד-פעמית, והתחדשו בחולצה או תיק של "ערב רב".
מבצע לנרשמים/ות:
מנוי בסך 20 שקל לחודש – תיק בד של "ערב רב" במתנה.
מנוי בסך 35 שקל לחודש – חולצת "ערב רב" במתנה.
מנוי בסך 50 שקל לחודש – תיק וחולצה של "ערב רב" במתנה.
תרומה חד-פעמית בסך 150 שקל ומעלה – תיק וחולצה של "ערב רב" במתנה.
לתרומה לחצו כאן

 אמנים אקדמאים?

הידע והניסיון שלכם יכולים להפוך למקצוע!

התכנית להכשרת אקדמאים להוראת אמנויות במסלול רב-גילאי (א-י״ב) במדרשה – פקולטה לאמנויות, מיועדת לאקדמאים המעוניינים ללמוד לקראת תעודת הוראה או עוסקים בהוראה בפועל. התכנית כוללת לימודי חינוך לאמנויות והוראת אמנויות, והיא משלבת מרכיבים עיוניים, פדגוגיים, דידקטיים והתנסותיים לצד לימודי יסוד.
התכנית מבקשת לפתח את החשיבה החינוכית, לבסס את יכולתם של הסטודנטים להבין תהליכי למידה ויצירה מורכבים, את תהליכי ההתפתחות של ילדים ואת צרכיהם בהקשרים חברתיים ותרבותיים שונים. הלימודים מקנים ידע בדרכי הוראת האמנויות, תכנון לימודים והערכה בזיקה לתכניות הלימודים בבתי הספר ובהלימה לצרכים הייחודיים של תלמידים בכיתות הטרוגניות.

התכנית חד שנתית.
הלימודים מתקיימים במהלך יומיים בשבוע (יום לימוד ויום התנסות).

הצטרפו עכשיו לתכנית להסבת אקדמאים להוראת אמנות במדרשה – פקולטה לאמנויות, בית ברל.
נותרו מקומות אחרונים, מהרו להירשם.
לפרטים נוספים

 ״אינטימיות בין אנשים״ / תערוכה קבוצתית

גלריה ״האורגים״, חולון

פתיחה: חמישי, 19.9.19
נעילה: 18.10.19
אוצר: האמן משה דבש

אינטימיות היא סוגיה הנוגעת לכל אחד ואחת; אנו מתמודדים איתה בקשרים מיניים ורגשיים, כאשר אנו בודדים, ביחסנו עם המשפחה ועם החברה ככלל. בתקופה האחרונה, עם התקדמות הטכנולוגיה, מתגברת התחושה שהאינטימיות מאבדת מכוחה, הופכת לדבר קר המתקיים ברשתות החברתיות ובעולמות דיגיטליים, ושאנו כבני אדם מתנתקים מהיכולת לייצר ולחוש אותה. שנים עשר האמנים המשתתפים בתערוכה, המגיעים מכל רבדי החברה, מתמודדים עם שאלות אלו ואחרות באמצעות יצירות מגוונות ובוחנים את האינטימיות ממגוון היבטים.

גלריית האורגים היא גלריה צעירה הממוקמת בלב אזור התעשייה של חולון, עיר הממצבת את מעמדה כמרכז תרבות ויצירה. הגלריה נמצאת בחלל תעשייתי שעבר שיפוץ והסבה ומתבססת על שלושה עוגני פעילות: תערוכות פיסול לאמנים מוכרים ומצליחים, תערוכות לאמנים שלא זכו להכרה וחיזוק אמני העתיד.

הגלריה פתוחה לקבלת הצעות לתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות ומנוהלת על ידי האוצרת יפה שוחטים עמרני, אמנית רב תחומית ומפסלת בזכוכית.

ימים ושעות פתיחה: שני-רביעי בשעות 16:00-18:00, חמישי-שישי בשעות 11:00-13:00

ניתן לתאם מראש ביקור של קבוצות במועדים נוספים

הכניסה לתערוכה ללא תשלום

כתובת – רח׳ האורגים 21, ביתן 4, חולון. עמוד פייסבוק

לדף אירוע

"רגינה מתחלפת", אולגה ירושלמי

״מי מפעיל אותך: משחק הכח בין המודע ללא מודע״

ערב לזכרו של פרופ׳ אריאל דרבסי

קהילת המוח הירושלמית, האוניברסיטה העברית בירושלים
בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים
חמישי, 26.9.19, בשעה 19:45

מחקרו האחרון של פרופ' אריאל דרבסי עסק בבסיס האבולוציוני של התנהגות האדם, ובפיתוח "תיאורית הבוס". הטענה העומדת בבסיסה של תיאוריה זו היא שהלא מודע הוא החלק הדומיננטי בתהליך קבלת ההחלטות בחיינו ("הבוס"), והמודע ("העובד"), למרות שלתחושתנו הוא הקובע, למעשה משרת את הלא מודע. פרופ׳ דרבסי טען שיחסי גומלין אלו עוצבו במידה רבה על ידי תהליכים אבולוציוניים שמקדמים התנהגויות המועילות להישרדות ולהתרבות.

בערב זה נסקור את המחקר העוסק בהתנהגות האנושית ובקבלת החלטות בתחומים שונים שאותם בחנה תיאוריית הבוס: תפקיד הלא המודע בתפיסה (פסיכולוגיה) ובקבלת החלטות (כלכלה), וכיצד ההתנהגות האנושית עוצבה ע"י האבולוציה לאור הידע הגנטי החדש על האדם הקדמון (גנטיקה).

ההשתתפות באירוע מותנית בהרשמה מראש. להרשמה לחצו כאן

דף אירוע

פרופסור אריאל דרבסי

הפוסט רב ערב 17.09.19 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אקדמיה
תרגול המודרנה/ מודרניות
ורשה-ברלין-תל אביב
2019 – שותפות קהילתנית.
צורות חיים משותפות, הן המוטיב המרכזי במהדורה השנייה של הפרויקט "תרגול המודרניות", המשותף לפולין, לגרמניה ולישראל. האקדמיה לתרגול המודרניות, המאורגנת על ידי מכון פילצקי בשותפות עם "מרכז העיר הלבנה – בית ליבלינג" (תל אביב) ומוזיאון העיר גדיניה (Gdynia ,(היא חלק ממנו.
המפגשים במסגרת האקדמיה לתרגול המודרניות, יתקיימו בסתיו 2019 בתל אביב, ורשה, גדיניה, ברלין וואיימר.
שותפות ושיתופיות- commons – יש מושגים רבים מאוד המתארים את הטוב המשותף, את הקולקטיב ואת השיתופיות. הסוגיות העוסקות בקשרים חברתיים המבוססים על זהות משותפת (היסטורית, דתית או מעמדית), צרכים ואינטרסים משותפים, אבל בה במידה גם במחלוקות על המשותף, במאה העשרים, פותחת מרחב לדיונים ולשאלות בנוגע למהות ולמשמעות שיש
לשיתוף בהיווצרותן של מדינות, ערים או חברות חדשניות.
מחד גיסא, המאה האחרונה ידועה בעוינותה כלפי ה"שונה" ו"הזר" ובניסיונותיה להכפיף את חיי הפרט לאידיאולוגיות ולאינטרסים של קבוצות, תוך טשטש המיוחד והנבדל. מאידך גיסא, דווקא התנועות שהתקבצו סביב לערכים משותפים וקבוצות חברתיות או שותפויות פוליטיות, הם אלה שהצליחו להכניע את השיטות הטוטאליטריות, תוך הפצת רעיון השמירה על האיזון בין
השונה לבין המשותף. השאיפה לחדשנות, המושרשת בערכי הדמוקרטיות, הביאה להימנעות מכול קיצוניות, שעלולה הייתה להפוך את הפרט או את הקבוצה לנקודת התייחסות בלבדית לעולם הפוליטיקה והכלכלה.
במקביל, התיאוריה וגם הפרקטיקה של המדינות הדמוקרטיות בעשורים הראשונים של המאה העשרים, כמו גם תרבות הזיכרון שלהן, תכנון הערים, הגנת הסביבה, מאבק נגד הקיצניות או אתגר הגלובליזציה, מציינים כבר את השלב הבא של מימוש רעיון השיתופיות, דבר המחייב לא רק חיפוש דרכים ואפשרויות חדשות למימוש, אלא גם את בדיקת נכונותן של הנחות היסוד.
משמעות הדיונים סביב התפיסות השונות של חיי השיתופיות ומגורים בקולקטיב, הולכת וגדילה. שינויים במצב החברתי וביחסים הבין אישיים, ניתן לראות כבר בתהליך של בידוד הולך ומתגבר של יחידים, כשבמקביל צומחים מודלים חדשים של התארגנות עצמית, שצמיחתם, במיוחד בערים הגדולות, היא תוצאה של גורמים שונים, גם כלכליים, כמו עלית מחירי הדיור, למשל.
השינויים האלה מהווים השראה לדיונים סביב אפשרויות דיור אלטרנטיביות, דפוסי עבודה ובילוי בשעות הפנאי. המושגים כמו commons או "שותפות קהילתנית" מתייחסים בצורה שונה מזו המקובלת במודל הסוציו- אקונומי שלנו, ליחסים בין אישיים ומאפשרים לחלום על עולם שוויוני וצודק יותר. כול המוטיבים האלה קובעים את המסגרות הרעיוניות למודרניות במובנה ההיסטורי, כמו גם לדרך המחשבה המקובלת היום ביחס למרחב החיים הציבוריים.
מה משמעותה של "השותפות הקהילתנית" בקונטקסטים גיאוגרפיים ופוליטיים שונים? כיצד אנחנו מתייחסים ליצירת השותפויות הקהילתניות ולמבנה שלהם היום וכיצד התייחסו אליהן בראשית המאה העשרים? כיצד הצטיירו החיים המשותפים והמרחב המשותף, בעשרים השנים שבין שתי מלחמות העולם? מה חשבו אז על תפקידי מוסדות הציבור ועל האופן שבו יכולים להתפתח
היחסים הבין אישיים?
את הסוגיות האלה אנחנו מעוניינים לנתח במסגרת המהדורה השנייה של פרויקט "אקדמיה, תרגול המודרניות", המשותף לפולין, גרמניה וישראל. נמקד את המבט על צורות מגורים משותפות ועל צורות חדשות של ניהול משק משותף.

במרכז ההתעניינות יהיו:

-קהילתנות כאחד מרעיונות היסוד של המודרניות, בממד הזיכרון הקולקטיבי והזהות.-מסגרות מגורים משותפים בגרמניה, פולין ובקיבוץ הישראלי.
– שיתופיות צורות של התארגנות חברתית עצמאית דוגמת קואופרטיבים ואגודות
– מרחב ציבורי והתחקות אחר מרכזים עדכני לדמוקרטיות החדישות.

בפרויקט שלנו אנחנו מתכוונים להתמקד בשלוש נקודות מבט- הפולנית, הגרמנית והישראלית, שההבדל ביניהן נובע מהתנסויות היסטוריות ותרבותיות שונות.
המשתתפים ייטלו חלק בשיעורים שינוהלו על ידי אומנים מן השורה הראשונה, מארגני תערוכות, אדריכלים וחוקרים, ביניהם: אגטה אברמוביץ' ( Agata Abramowicz ,(מירוסלב בלקה (Bałka Mirosław ,(יאצק פרידריך ( Jacek Friedrich ,(אלכסנדרה קנדז'יורק (Kędziorek Aleksandra ,(קטז'ינה
קראקוביאק (Krakowiak Katarzyna ,(גז'גוז' פיונטקה ((Piątek Grzegorz וצוות מרכז העיר הלבנה – בית ליבלינג {שירה בנימיני (Benyamini Shira ,(שרון גולן .{Sabrina Cegla() צגלה סברינה), Sharon Golan)

אנחנו מציעים
– השתתפות ללא עלות באקדמיה, מגורים, הסעדה ותחבורה.
– הרצאות וסדנאות שינוהלו על ידי מדענים ואומנים יידועי שם ובעלי ניסיון.
– תוכנית מלווה מעניינת.
– הבוגרים יוכלו להגיש את הפרויקטים שלהם, שעוצבו במקום, בתחום המחקר או האומנות, לתוכנית מלגות מיוחדת, המוקדשת לסוגיות המודרניות במאה העשרים, שאורגנה על ידי מכון פילצקי, (פרטים יפורסמו בראשית שנת 2020.(

הגשת מועמדות :
תוכנית "אקדמיה, תרגול במודרניות" מיועדת לחוקרים וחוקרות מתחום ההומניסטיקה, או יוצרים ויוצרות, מישראל, גרמניה או פולין (או מתגוררים במדינות אלה) שבעת סיום הרישום טרם מלאו להם שלושים ושש שנים.
אנחנו מזמינים את המועמדים לשלוח את פניותיהם באמצעות הדואר האלקטרוני לכתובת : com.exercisingmodernity@apply ,עד למועד 2019/09/28 בשעה 20:00 אנחנו מבקשים לציין בכותרת הדואר האלקטרוני את השם "אקדמיה 2019."

הפניה חייבת להכיל :
1. את הטפסים הבאים , כשהם סרוקים וחתומים.
-הצהרה בדבר הסכמה להעברת הפרטים האישיים והתמונה- נספח מספר 2הצהרה בדבר אמיתות/נכונות הפרטים האישיים- נספח מספר 1
-תיאור קצר של הרקע האמנותי או המדעי ו/או תיק יצירות, פורטפוליו.
-תשובות בצורת שלושה חיבורים קצרים (לא יותר מ-1800 סימנים כולל מרווחים) לשאלות הבאות:
* באיזו דרך נושא המהדוריות הנוכחית של "אקדמיה, תרגול במודרניות"
מתקשר לתחומי ההתעניינות שלך/העבודות שלך/המחקרים שלך/ או הפרקטיקה האמנותית שלך?
* מה הן ציפיותיך ביחס לתוכנית "אקדמיה, תרגול במודרניות" וביחס לצוות שיעביר את החומרים.
* לו יכולת לממש פרויקט חצי שנתי בתחום המחקר ו/או האמנות, העוסק בנושאים בהם עוסק הפרויקט "אקדמיה, תרגול במודרניות", מהדורה 2019 , מה היו הדברים המרכזיים בו?

מידע נוסף:
*השפות בהן אפשר להגיש את מסמכי ההרשמה לפרויקט: אנגלית, פולנית וגרמנית.
*מי שהתקבל לפרויקט מתחייב להשתתף בכול הכנסים במסגרת האקדמיה.
הכינוס הראשון: תל אביב, 29-24 באוקטובר, 2019
הכינוס השני : ורשה, גדיניה, 19-14 בנובמבר 2019
הכינוס השלישי: ברלין, ואיימר, 08-05 בדצמבר 2019
*כול הפעילות והסדנאות יתנהלו בשפה האנגלית.
*מידע בנוגע ל"אקדמיה, תרגול במודרניות" , נמצא בדף האינטרנט-
www.exercisingmodernity.com -ב וגם www.instytutpileckiego.pl
*שאלות ניתן לשלוח לכתובת: .com.exercisunmodernity@contact
*ההחלטות ועדת הקבלה יפורסמו עד לתאריך 2019/10/02 .רשימת
המתקבלים תפורסם בדף האינטרנט של מכון פילצקי,
ol.instytutpileckiego.www וגם בדף הפרויקט :
www.exercisingmodernity.com
* המארגנים אינם חייבים לנמק את החלטת ועדת הקבלה. לא תהיה זכות לערעור.
*במקרה של תשובה חיובית בנוגע להשתתפות בפרויקט, תוכן המסמך הזה, יהווה נספח להסכם שייערך בין המועמד למכון פילצקי.

הפוסט קול קורא -פרויקט "אקדמיה, תרגול המודרניות", המשותף לפולין, גרמניה וישראל הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

שלום אודי אורמן, מנכ"ל עמותת ידידי בצלאל. ספר על עצמך. 

הגעתי לעולם האמנות והתרבות דרך עולם הפרסום. כתבתי ב״מעריב״, ב״סגנון״, ב״תרבות״, ב״מעריב שישי״, ב״סופשבוע״, ב״רייטינג״. כתבתי על טלוויזיה, על קולנוע, על פופ ארט, על תופעות פופולריות. ב״סגנון״ כתבתי על לייף סטייל, וזה היה בית הספר שלי לכתיבה. העורכת שלי, ליאת טימור, לימדה אותי את כל מה שלא ידעתי.

מה זאת אומרת כל מה שלא ידעת?

אז עוד לא היו שולחים חומרים באימייל. הייתי מביא לה אייטם, היא הייתה אומרת ״זה חרא״. כששאלתי למה היא ענתה ״אתה מגיע עם רעיון ומדבר עם הידיים ומתרגש, ואז כשאתה כותב זה יוצא נורא". היא לימדה אותי לכתוב כמו שאני מדבר ופשוט להתאים את זה לפורמט. זה שיעור שלקחתי איתי הלאה.

ומה אתה עושה עכשיו?

אני מנהל את עמותת ידידי האקדמיה בצלאל בארצות הברית. אני רואה בזה את המשך ההתמקצעות שלי ב״איך לעשות מהתחביב שלך קריירה״.

מה זאת עמותת ידידי בצלאל?

בעמותות ידידים בכלל, ומן הסתם גם בבצלאל, המטרה המרכזית היא לגייס כסף למלגות וציוד. המטרה המשנית היא למצב את בצלאל כאחת מהאקדמיות הנחשבות בעולם לאמנות ולעיצוב. מבחינת גיוס משאבים, לאנשים שונים יש גישות שונות. הדרך שלי, וזאת גם הסיבה שבחרו בי לתפקיד, היא פשוט להציג את העבודות, את הסטודנטים ואת הבוגרים שלנו באירועים ותערוכות, לגרום לאנשים לשמוע את השם בצלאל כמה שיותר. זה גורם לאנשים להתעניין, זה גורם לאנשים להציץ, להביט, לבדוק. הם אוהבים את מה שהם רואים ולכן בסוף גם נותנים כסף.

מה הקשר של עמותת הידידים לבצלאל? כי אני מתרשם שיש לך יד חופשית לעשות מה שתרצה.

כן, אבל זה לא קשור לשאלה. אני תמיד עושה את הדברים שאני רוצה, בכל מקום בו אני נמצא. מבחינה משפטית, אלו שני דברים נפרדים, העמותה רשומה בארה"ב ובצלאל הוא מוסד אקדמי ישראלי שעומד בפני עצמו. מן הסתם אני פה בגלל האקדמיה, ואם היא לא הייתה קיימת לא היה לנו משרד בניו יורק. הקשר הוא בין האנשים, בין האמנים, בין התורמים. יש כאלו שכבר 35 שנים תורמים לבצלאל ובעצם מחזיקים ומאפשרים למוסד הזה להתקיים.

אני חשבתי שאתה קודם כל מקדם אמנות ישראלית, ובאופן קצת יותר ספציפי, אמנות של בצלאל.

אז טוב שככה זה נראה לעולם, ולא כאילו באתי רק כדי לבקש כסף. אמנם הדרך שלי היא יותר נונשלנטית ופחות אגרסיבית, אבל אני מסתכל על המטרה שהיא גיוס כספים. יש ארגונים שמכוונים בצורה מובהקת יותר לרגש של אנשים: בוא תתרום, הנה ילד נכה, בוא תן, הנה יתום צה״ל מסכן. ולנו אין את ה״פריווילגיות״ האלו של המסכנים והחלכאים, במקום יש לנו אוצר שאפשר להתגאות בו, שכיף להראות אותו, להציג אותו, לדבר עליו ולספר את הסיפור שלו, וזה מה שאני נהנה לעשות.

איך זה מסתדר, השילוב הזה של אמנות וכסף?

אנחנו יוצרים את דור העתיד של עולם האמנות, ובאמת הכסף מעמותת הידידים הולך בעיקר למלגות לסטודנטים ולציוד. לגבי האמנים הבוגרים? אני מרגיש בנוח להשתמש בעבודות שלהם באופן חופשי. אגב, הרבה פעמים אני דוחק בבצלאל: תביאו לי יותר, תספקו לי יותר חומרים שסטודנטים עושים, זה הכלי באמצעותו אני מוכר. חשוב להדגיש שאני לא מוכר אמנות בשום צורה ואופן, זה חלק מהחוקים שלנו כארגון. השאלה איך אני כן יכול לקדם אמנות, איך אני יכול לעזור לבוגרים ולקדם את האמנות שלהם, היא שאלה שעולה פעמים רבות ואני עושה את זה בכל מני דרכים, אבל כסף אין פה.

יש אינטרס לקדם את האמנים הבוגרים?

לי יש. יש פה בניו יורק את עמותת הידידים של מוזיאון תל אביב, של מוזיאון ישראל, לכל אחת יש אסטרטגיה אחרת. מעבר לתפקיד שלי, אני אוהב אמנות ומרגיש שזה חשוב, אולי אלו הערכים שספגתי כשעבדתי בקונסוליה הישראלית, כשקידמתי תרבות ישראלית; אני עוזר לכל מי שאפשר. להגיד לך שאת חברי הוועד שלנו זה מעניין? אולי לא, אבל זה בסדר. הם נותנים לי יד חופשית, והרבה פעמים אני מוצא את עצמי מתקשר אליהם ואומר: ״יש פה בוגר שלנו, לכו תראו את הדברים שהוא עושה״, ״יש פה משהו שאתם חייבים לראות״, ״תראו מה מצאתי״. שוב, לא אגיד להם לקנות, אבל אכוון אותם. אני מכיר את התורמים שלנו מספיק כדי לדעת איזה תחום יעניין אותם.

אודי אורמן, צילום: ניר אריאלי

התורמים שלך הם מניו יורק.

כן, חד משמעית. ניו יורק היא העיר הכי פילנתרופית בארצות הברית עם אוכלוסייה יהודית גדולה שאוהבת את ישראל. מה שכן, בשנים האחרונות פתחתי סניף שלנו בסן פרנסיסקו. זה קרה ממש במקרה, בעקבות תערוכת הנעליים שעשינו פה שאני רוצה לספר עליה.

עם האוצרת יערה קידר.

נכון. כשהתחלתי את התפקיד, ניסיתי לבדוק כיוונים שונים, לראות מה עובד. עשיתי הרצאות, סדנת קליגרפיה, ארגנתי סיור גלריות; רציתי לראות מה התורמים שלנו אוהבים, אילו שעות הם אוהבים, אילו ימים, לאיזה אירוע הגיעו שני אנשים ולאיזה אירוע הגיעו הרבה יותר. מה שגיליתי הוא שהדברים הכי נגישים הם פחות נישתיים, דברים יותר קלילים, דברים שגם אני מתחבר אליהם יותר. בסוף השנה הראשונה שלי בתפקיד עלה רעיון דרך יערה קידר, שבדיוק עשתה בארץ תערוכת נעליים יחד עם כמות גדולה של מעצבים. אמרתי לה יאללה, בואי נחשוב על זה יחד. היה ברור שאי אפשר להביא את התערוכה מהארץ וצריך תערוכה חדשה. פתחנו את זה לכל סוגי הנעליים אבל שמנו דגש על היסטוריה וחקירה מעמיקה של הנושא. בנינו דבר חדש לגמרי ועלה צורך לגייס בשבילו כסף, אבל אף אחד לא אהב את הרעיון: בבצלאל טענו שזה פופוליסטי מדי ולא אמנותי, ובוועד אמרו שהם לא מוכנים לבזבז כסף שאמור ללכת לסטודנטים. אמרתי להם אוקיי, אני אמצא כסף ספציפית לתערוכה. מאד האמנתי בה והכסף, מה שנקרא, עלי.

מתוך תערוכת הנעליים באוצרותה של יערה קידר, צילום: מאיה ברקאי

כך קרה שיצאתי לרחובות וחיפשתי כסף לתערוכת הנעליים, שהייתה בסדר גודל אחר מהדברים שאני רגיל לעשות; רמה אחרת לגמרי של הפקה, של לוגיסטיקה. היה צריך להטיס שישים זוגות נעליים מהארץ, חלקם מקרמיקה ומעץ, עם כל המכס והבירוקרטיה שכרוכה בזה; הבאנו עמודים מסין שעליהם הצגנו את הנעליים ותאורה מיוחדת; הקטלוג שהפקנו היה ספר של ממש. למרות הגודל של ההפקה הכל נעשה ממש בשלווה וזה היה מדהים וכיף כי הצוות היה מורכב ממני ומיערה ומדנה רוס שעבדה איתי. רק שלושתנו, אף אחד אחר לא היה קשור. התערוכה נפתחה בינואר 2017. לקחנו גלריה בלואר איסט סייד, ובסוף השבוע הראשון הגיעה כמות גדולה של אנשים, כי כולנו נועלים נעליים, אנשים רואים חלון ראווה שפתאום מוצגות בו נעליים מוזרות והם רוצים להסתכל על זה. אף אחד בתערוכה לא נכנס לחלל בגלל בצלאל, אף אחד לא ידע לאן הוא נכנס, וזו הייתה הדרך שלי, כמו שאמרתי, להכניס את בצלאל מהדלת האחורית. כשאנשים שומעים ״ישראל״, את מי זה מעניין? זה לא מעניין אף אחד. אבל בגלל הנעליים אנשים נכנסו ושאלו מה זה, מה הם רואים, והסברנו להם בנעימים, דנה, יערה ואני. מזה התחיל באזז של יחסי ציבור: כתבות בעיתונים, ב״וויליאמסבורג דיילי״, ב״קוסמופוליטן״, עיתונים רציניים. עשרה ימים לפני הסגירה של התערוכה, עלה בפייסבוק פוסט של ״ביזנס אינסיידר״, שהגיעו לצלם סרטון בתערוכה. מאז, מה שנקרא, הכל היסטוריה. עד היום יש לסרטון שהם צילמו 62 מיליון צפיות.

כמה??

62 מיליון. באותה שנה הווידאו היה אחד מעשרת הפרסומים הנצפים ביותר שלהם וזה הורגש בתערוכה. יום למחרת הפרסום הגיעו אנשים מכל מקום, מקונטיקט, ממסצ'וסטס, אנשים שראו את הווידאו, התלהבו ובאו. מכרנו את כל הקטלוגים, המלאי נגמר, ביקרו בתערוכה אנשים מיותר מ-17 מדינות. קנו קטלוגים בסין, יפן, גרמניה ובלגיה. דנה ואני רצנו כל יום לדואר עם שקיות איקאה מלאות בספרים ושלחנו אותם לכל העולם. בחיים שלי לא נתקלתי בדבר כזה. בפברואר ירד שלג ואנשים עדיין עמדו בתור וחיכו להיכנס. ארבעת אלפים אנשי ביקרו בתערוכה תוך שלושה שבועות, אלו מספרים של מוזיאונים. היינו בעננים, כולם כתבו על זה. ספרנו בערך 150 עיתונים ומגזינים שכתבו על התערוכה ובכולם הופיעו השמות בצלאל וירושלים, כי ירושלים נמצאת בשם הרשמי של המוסד: ״המכללה לעיצוב ואמנות בצלאל, ירושלים״. בכל מקום דיברו על המחלקה לעיצוב אופנה ותכשיטים בבצלאל, זה היה חסר תקדים. כמובן שכולם תמכו בהצלחה, בבצלאל עשו מיד לאחר מכן תערוכת נעליים משלהם.

מעניין למה.

כן, זה לפעם אחרת. אבל המסקנה הברורה הייתה שכשיש לך תמונות טובות, דימויים חזותיים טובים, אז לא משנה אם זה ״דולצ׳ה וגבאנה״ או ״בצלאל״. זה המזל של אמנות, כשהיא חזקה היא חזקה, לא צריך שפה, שם, מיתוג או כל דבר אחר. הדברים פשוט עובדים ואנשים מתעלפים מהם. אז מה זה אומר על אמנות? מה זה אומר על אופנה, על הקשר ביניהם? הצגנו שם את נעלי המלח של סיגלית לנדאו לצד נעליים שלכאורה אפשר ללכת איתן. אנשים עמדו וחשבו על זה, דיברנו איתם על זה. האם אפשר לקנות את הנעליים האלו ולהניח כפסל בסלון? זו שאלה מעניינת. האם אני בכלל רוצה לקנות את הנעל הזאת ב-5,000 דולר ולהניח אותה על המדף בסלון בתור חפץ אמנות?

תורמים גם מכוונים אותך באיזשהו אופן? אמנות יותר מסחרית, דברים יותר יפים ויזואלית באים על חשבון אמנות שפחות מתקשרת?

אני לא חושב שהתורמים מכוונים אותי. זה משהו שאני חושב עליו ומתעסק איתו הרבה, כי בסופו של דבר אני מחליט על מה תהיה הגאלה השנתית שלנו, ואני מחליט מה עושים, ואיזה אירוע להפיק. אני משתדל להיות לא רק פופוליסטי ולא להראות רק דברים מסחריים. השאלה היא גם למה אתה קורא לקדם.

אודי אורמן נואם באירוע גאלה של אגודת ידידי בצלאל, צילום: חמי לרנר

אני מתכוון לזה במובן הכי פשוט. 

אם יש פה בוגר ויש לו פה אירוע, אני מפיץ את המידע למי שאני יכול, אחר כך האנשים יחליטו אם הם אוהבים את זה או לא. זה לא עניין שלי, ובאמת הרבה פעמים אני לא יודע בכלל מה הם עושים. עזרתי פה לחמש מעצבות תכשיטים שעשו תערוכה עם תכשיטים לא שגרתיים, עד יום הפתיחה לא ראיתי מה הן עושות. התפקיד שלי הוא לא להחליט אם לעזור להן או לא; הן בוגרות של בצלאל ולכן אני עוזר להן במה שאני יכול. לפעמים אני לא אוהב עבודות, זה לא קשור לתפקידי, אבל בדברים שאני יוזם, מן הסתם אני כן בוחר דברים שאני אוהב יותר ונושאים שיותר מעניין אותי לעסוק בהם, לרוב דברים יותר קלילים לעין, פחות נישתיים ופחות פוליטיים אולי, כי זה אני.

אז בוא נדבר רגע על פוליטיקה. בשביל הרבה יהודים אמריקאים הקשר עם ישראל מורכב. בגאלה האחרונה שלכם הקונסול הישראלי דני דיין יצא בהפגנתיות מהאולם כשנשיא בצלאל דיבר על חופש הביטוי בישראל ובארצות הברית. איפה אתה עומד ביחס לזה?

נכון, הקונסול החליט שלא מתאים לו להיות באירוע אבל אחר כך יושרו ההדורים והקונסוליה ממשיכה לתמוך בפעילות שלנו. רשמית, אנחנו נמנעים מפוליטיקה. כשאתה עובד עם תורמים אתה משתדל להימנע ממחלוקות או מעיסוק בנושאים שעלולים להיות נפיצים. באקדמיה עצמה כן מתעסקים בנושאים נפיצים, היו כותרות כאלו בארץ בעבר וזה בסדר גמור. בכל זאת מדובר בבית ספר לאמנות שבו תלמידים מביעים את עצמם, ובבצלאל לא עוסקים בצנזורה. יחד עם זאת, באמריקה, כשאתה רוצה את הכסף של אנשים, החוקים הם קצת אחרים, אין מה לעשות. זאת אומרת, אפשר להיתמם ולהגיד שאנחנו הולכים עם האמנות עד הסוף, אבל אני לא. אני לא רוצה לעצבן את התורמים, אני רוצה שימשיכו להרגיש שהאהבה שלהם לאמנות והאהבה שלהם לישראל מתבטאת בלעזור לאנשים צעירים שצריכים את העזרה. בתקופתי לפחות, לא היה תורם שהפסיק לתרום בגלל עניין כזה, או לחילופין, תורם שהגיע בגלל נושאים פוליטיים.

אפילו הציור של ביבי עם חבל התלייה? כי בבצלאל התמודדו עם זה באופן בעייתי מאד. 

כן, היה את המקרה עם הציור של ביבי ואנשים התקשרו למשרד, שאלו והביעו את מחאתם. אני מקשיב ומכבד את הדעה שלהם, ועדיין הסברתי לכולם שזה בית ספר, ולאמנים יש מרחב, וככה הם מביעים את הדעות שלהם. אפשר להתווכח, אבל זאת אמנות. בניו יורק, אנשים שתורמים כסף יודעים את זה, הם תורמים כי יש להם עניין באמנות.

מה עם אנשים שהם לא התורמים, לתנועת החרם על ישראל יש קשר לעבודה שלך?

לפני שפתחנו את תערוכת הנעליים היו הפגנות של תנועת החרם מול המשרדים של ״ארטיס״ והיינו בטוחים שזה יגיע גם אלינו. הכנתי לדנה, שישבה באותו זמן בגלריה, דף הוראות, מה עושים אם פתאום קורה משהו, ולא קרה כלום. מצד שני, כל שנה ״אייפק״ מזמינים אותנו לכנס שלהם בוושינגטון, לדעתי הם רוצים שקצת נצבע את הכנס בצבעים יותר כיפיים וקלילים, ואנחנו עושים את זה. מדי פעם שמעתי שאנשים לא מרוצים מזה שבצלאל הולכים ל״אייפק״ אבל אני לא רואה עם זה בעיה. אני מגיע לשם עם האג'נדה שלי, אני רוצה לפגוש אנשים ושיכירו את בצלאל, ואני חושב שזאת הזדמנות נהדרת כי יש שם שלושים אלף יהודים שצמאים למשהו קליל, לשחרר את המוח מכל ההרצאות שהם סופגים שם. זאת הזדמנות נהדרת ואני נהנה לעשות את זה, אתה יודע, להראות להם פתאום שמלות. יש אנשים שחושבים שזאת טעות, שבצלאל לא צריכים להיות בזה כי זאת הבעת עמדה. בסדר.

יש לי שאלה יותר פרקטית. מה הם חמישה צעדים פשוטים לאמן או אמנית שמגיעים לניו יורק?

צריך להגיד שאני לא מקנא באמנים שמגיעים לניו יורק, זה סיוט. אין לי דרך להציג תמונה ורודה לאף אחד. באמת, אני מקבל כל יום מיילים וטלפונים מבוגרים, מאמנים שהם לא מבצלאל, מסטודנטים שהתקבלו לתואר שני ולא התקבלו לתואר שני, ועם כולם אני מנסה להיות הכי פסימי. הייתי רוצה שהסצנה תהיה גדולה יותר אבל זה ממש קשה.

הדבר הראשון שצריך להבין הוא שהעובדה שהצגת בגלריה X או ביריד Y או בתערוכת הבוגרים של בצלאל וזאת הייתה הצלחה וכתבו על זה בעיתון, היא כמעט חסרת משמעות. זה נכון להרבה תחומים, גם כששחקן שהופיע ב״הבימה״ מגיע לפה אין לזה שום חשיבות. זה פשוט כל כך כל כך כל כך קשה. צריך אורך רוח, גם אורך רוח כספי, וצריך לעבוד קשה. אגיד משהו, שאני מעדיף לא להגיד באופן דיפלומטי אבל כן אנסה להישמע פחות נחרץ: הרבה אמנים שמגיעים לכאן מתחבאים מאחורי עלה התאנה, אני אקרא לזה, של "זאת האמנות שלי". כלומר: ״מצטער, זה מה שאני יודע, זה מה שאני עושה, זאת האמנות שלי." ועכשיו עשרות אמנים רוצים לזרוק עלי אבנים, הם שונאים כשאני אומר להם את זה, אבל אם אתה רוצה להצליח אז אתה רוצה גם להתקיים ואתה רוצה שיהיה לך כסף לאוכל, ובשביל זה צריך לפעמים גם להתגמש. ככה לפחות אני רואה את זה. מתקשרים אלי מארגונים לשאול "יש לך מישהו שרוצה לבוא לצייר לנו על הקיר? שרוצה לבוא להעביר אצלנו סדנא בקייטנה?״, או מבקשים לבוא למכור עבודות בבית הכנסת. מבחינתי, שיחות כאלו הן חלק מהמטרה שלי פה ואני שואל אמנים אם מתאים להם. כמובן שאף אחד לא מסכים, פשוט אף אחד. אז בסדר, זאת האמנות שלהם. יש גם יוצאי דופן, אני אוהב לפגוש אמנים שדבקים באמנות שלהם אבל מוכנים למצוא דרכים יצירתיות לעבוד יחד. למשל, יש פה צייר פורטרטים מעולה, שמתפרנס מציורים של חלות, וזה מגניב. זאת לא העבודה שלו, הוא מצייר אנשים וכל פורטרט לוקח לו חצי שנה. עד אז, הוא מצייר חלות, כי צריך לחיות. זה עדיין שומר על האינטגריטי האמנותי והציורי שלו. האם הוא ראה את עצמו כמי שמציג שלושים חלות בתערוכה? לא יודע, אולי לא. לפני הגאלה השנתית של בצלאל אני תמיד מחפש רעיונות ודברים מיוחדים לעשות. אני נפגש עם אמנים ומחפש משהו פרקטי, משהו שאנשים יוכלו לעשות עם הידיים, ואפשר אחר כך למכור את זה. כשאני שואל מי בעניין, אם יש למישהו רעיון, הרוב אומרים לא.

אירוע גאלה של אגודת ידידי בצלאל, צילום: חמי לרנר

שוב, אני לא רוצה לזלזל בזה. אני רק אומר שאתה חייב לבוא עם קצת מקום למשא ומתן, ממקום יצירתי, לדרך, לא לאמנות עצמה, להיות יותר גמיש עם הדרך, לא לסרב לארגון יהודי שמציע לך עבודה. אולי יש דרך לבוא לבית הכנסת ולמכור את העבודות שלך, שהלוואי ויהיו במומה יום אחד. אני מאמין שדווקא בבתי כנסת אולי יש מישהו שהוא בוועד של המומה. זה הכיוון. הביזנס הוא בעיה גדולה עבור אמנים, זה לא סוד, ואני חושב שגם בבצלאל לא מלמדים מספיק על הביזנס, וזה נכון גם לבתי ספר אמריקאים. אמנים וביזנס לא הולכים יחד. אם לאמנים אין גלריה, אז אין גם אף אחד שיושיב אותם ויגיד להם איך לעבוד. העצה שלי היא שתוציאו רשימה של מקומות רלוונטיים בנוואדה, תציעו את שירותכם. תציעו למכור, לדבר, לעשות פרזנטציה. לכו, תדברו על העבודה שלכם, על האמנות, תבנו מצגת. תתקשרו ל-״JCC״ בדרום קרולינה. תחיו את זה. אני מאמין בזה גם בקטע של "You never know" וגם בקטע שצריך לאכול, אז עושים מה שצריך.

קצת חוזר למה שהעורכת שלך אמרה לך בתחילת הדרך. לראות איך האמירה האישית שלך מתאימה למערכת.

כן והלוואי שזה לא היה ככה. בעולם אידאלי כל אחד היה יכול לעשות מה שהוא מוצא לנכון. המטרה שלי בשיחה איתך, ובהתחשב בכך שהריאיון מגיע לקהל של אמנים בישראל ובוגרי בצלאל בפרט, מתקשרת לעניין הזה בדיוק: אל תתנו למילים כמו גיוס כספים וביזנס לאיים עליכם. זה לא פיקניק להיות אמן, לא בניו יורק ולא בישראל. הייתי רוצה לעודד אמנים להיות יותר פרו אקטיביים, לעשות ולהמציא את עצמם בכל מני דרכים. קראת את הריאיון ויש לך רעיון לאמנות ציבורית על הכביש במנהטן? תכתוב מייל. אולי זה לא מעניין אותי, נכון, אבל אולי דווקא כן, וזאת הדרך, להציע פרויקטים לי, לפדרציות, למי שחושבים שמתאים לעבוד איתו. אני מניח של-80% אגיד שזה לא מעניין, ולא יכול להתקיים בגלל א', ב' ו-ג'. אבל פה ושם יהיו רעיונות שאשמח לקבל ולעשות ולעזור. היו פה הרבה אמנים שעשיתי איתם דברים. אני פתחתי את הדלת ואחר כך זה כבר עניין שלהם. כמו שאמרתי קודם, חייבים לפתוח את דלתות הסטודיו. אני מרגיש שזה חלק מהתפקיד שלי, לכוון, לעזור. אולי לא אוכל לעזור בעצמי, אבל אפנה למי שנראה לי מתאים. זאת בהחלט הסיבה שבגללה אני פה.

הפוסט "יש לנו אוצר שאפשר להתגאות בו" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

״חפץ חיים״: מבחר עבודות בוגרים, החוג לאמנות, אוניברסיטת חיפה

גלריה גרנד ART לאמנות עכשווית

עופר גרנד קניון, קומה 3, דרך שמחה גולן 54, חיפה
נעילה: 25.10.19
אוצרת: שירלי משולם בשיתוף עם אסי משולם, ראש החוג לאמנות

שיתוף הפעולה בין החוג לאמנות של אוניברסיטת חיפה לבין גלריה גרנד ART לאמנות עכשווית ייצר בשנים האחרונות פעולה תרבותית חשובה ומשמעותית בקרב הקהילה החיפאית בפרט ובמארג האמנותי בעיר חיפה בכלל. התערוכה ״חפץ חיים״ מורכבת מעבודות במגוון רחב של מדיות ומעבודות בעלות אופי אישי, שלעיתים אף נוגדות בחומריותן ובנושאיהן אלו את אלו, וביחד מייצרות תצרף צבעוני, תוסס ומסקרן. עם זאת, בין הפרויקטים עובר חוט מקשר: העיסוק בחפצים ובאובייקטים שמוטענים במתח שבין חיים למוות,  ובאיזון השברירי שבין הצורך העז בחירות ובחופש ביטוי עצמי לבין ההיתקלות בגבולות האיסור והאיפוק. בתערוכה יוצגו פרויקטים של שמונה בוגרות: הדיל אבראהים, נעה בירמן, מורג'אן גנאיים, ראניה גנאים, ליאן ח'ורי, נוראן חמד, נאב ושהד מרעי.

ימים ושעות פתיחה: ראשון-חמישי, בשעות 12:00-19:00, שישי בשעות 10:30-13:00 טל: 04 – 81114151, 0505912952

לפרטים נוספים: shirleymesh@gmail.com

תערוכה, סרט והרצאה במוזיאון תל אביב לאמנות

הקרנת הסרט "ההתגלות של הילמה אף קלינט" והרצאה מקדימה של רותי דירקטור, אוצרת התערוכה "יש עידן חדש: על הרוחני באמנות"

שישי, 27.9.19, בשעה 11:00
במסגרת התערוכה "יש עידן חדש: על הרוחני באמנות", בה מוצגות לראשונה בישראל יצירות האמנות המרהיבות של הילמה אף קלינט, שהתגלתה רק לאחרונה, עשרות שנים אחרי מותה, כחלוצת הציור המופשט המודרני, תתקיים הקרנה של הסרט הדוקומנטרי ״ההתגלות של הילמה אף קלינט״, במאית: הלינה דירשקה, גרמניה, 2019, 93 דקות, גרמנית ושוודית, כתוביות בעברית ובאנגלית. התערוכה, שהוצגה השנה בגוגנהיים בניו יורק, שברה שיאי מכירות כרטיסים ומבקרים ונחשבת לתערוכה המצליחה ביותר אי-פעם של המוזיאון המפורסם.

לפני ההקרנה תערך שיחה עם רותי דירקטור, אוצרת התערוכה, על סיפורה יוצא הדופן של הילמה אף קלינט, אמנית שוודית שציירה במחצית הראשונה של המאה ה-20 עבור צופים של המאה ה-21, על ההיסטוריה של האמנות כסיפור דינמי ועל האפשרות לכתוב מחדש את תולדות האמנות המודרנית.

תקציר הסרט: הילמה אף קלינט לא הייתה גבר ולא ישבה בבתי הקפה הבוהמיינים של פריז או וינה. בראשית המאה ה-20 אלה היו תנאי הקבלה לעולם האמנות. אבל בסטודיו שלה בשטוקהולם, אף קלינט ציירה לא פחות מ-193 ציורים מופשטים עוצרי נשימה, הרבה לפני שקנדינסקי (הנחשב למבשר הז'אנר) חלם לעשות זאת.

הכניסה למוזיאון כלולה בכרטיס הסרט

מספר המקומות מוגבל

לרכישת כרטיסים:  03-6077000  / tamuseum.org.il

הילמה אף קלינט "ילדות, עשרת הגדולים ביותר", 1907

חגית וינטראוב / "נובמבר 2017- ספטמבר 2019"

בית האמנים תל אביב ע"ש זריצקי, רח' אלחריזי 9 תל אביב

פתיחה: חמישי, 26.9.19, בשעה 19:30
נעילה: 19.10.19

בציוריה מתעמתת חגית וינטראוב עם הרגע המתמשך בין קבלת בשורה לקליטתה. באמצעות סגנון פיגורטיבי מופשט ובצבעוניות עזה, היא יוצרת סדר חדש והופכת את הזמן למוחשי. ציוריה, אשר נעים על רצף הזמן בעבר, נמצאים על הגבול הדק בין אמנות לקישוט ומציעים מציאות דמיונית ואמורפית היוצרת אשליה המסייעת להשלים עם המציאות הקיימת בהווה.

חגית וינטראוב, "נובמבר 2017- מרץ 2018", אקריליק על בד, 150X150 ס"מ

CreativeMornings Jerusalem

בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים

שישי, 27.9.19, בשעה 10:00

סדרת הרצאות חודשית מבית CreativeMornings. כל מפגש יעסוק בנושא אחר ויכלול הרצאה קצרה וכיבוד קל

נושא החודש:  MUSE

מספר המקומות מוגבל, הרשמה מראש בחינם באתר  https://creativemornings.com/cities/jlm

אמנות כפולחן / הרצאה במסגרת אירועי העשור למסדר הטומאה

1:1 מרכז לאמנות ופוליטיקה, השרון 4, תל אביב

יום חמישי, 26.9.19 בשעה 19:00

בהמשך לערב העיון שנערך לכבוד חגיגות העשור לפרויקט ״מסדר הטומאה״ של אסי משולם, הקהל מוזמן להרצאה במסגרת השיעורים בבית הכינוסים "היכלות של מטה" שבמרכז 1:1 לאמנות ופוליטיקה. בהרצאת עומק ראשונה ישוחח אסי משולם על עבודתו, על הדמות המיתית שיצר, רועכם, על פרוייקט המסדר ועל יצירת האמנות כמעשה פולחני. במהלך השבועות שבהם תפעל התערוכה, תתקיימנה פעילויות והרצאות נוספות, עליהן יפורסמו עדכונים בהמשך.

לארוע הפייסבוק

לחשוב על העתיד / לילה של אירועים במכון ון ליר

חמישי, 3.10.19, בשעות 17:00-23:30  

הכניסה חינם בהרשמה מראש, בירה חינם למאה הנרשמות/ים הראשונות/ים http://vanleer.activetrail.biz/thinkingfuture

איזה עתיד מתכננים לנו ברוני הטכנולוגיה? האם הדמוקרטיה הליברלית מגיעה לקיצה? כיצד ייראו חיינו בעידן ההתחממות העולמית? האם ישראל נעשית דתית או דווקא חילונית יותר? איך פוסקים הלכה בעידן טכנולוגי?

על שאלות אלו ואחרות נחשוב ונדבר בסדרת הרצאות ופאנלים אליהם יתלוו מוזיקה ומיצגי אמנות. בין השאר, נדמיין עולם ללא פטריארכיה, נשאל על עתידו של הר הבית, נשוחח על דיסטופיות בתרבות העכשווית ועוד.

באירוע ישתתפו אושרת קוטלר, רון כחלילי, עפרי אילני, נועה מנהיים, יהונתן אינדורסקי, ניר חסון, אבינועם רוזנק, נועה לנדאו, ניסים מזרחי, צליל אברהם, סמאח סלאיימה אגבריה, אביעד הכהן, אלי ביתאן, יאיר שלג, תהילה חכימי ואחרים.

החלק האמנותי יכלול מוזיקה, וידאו ארט, תערוכת אופנה עתידנית והקרנת סרט.

במתחם יפעלו דוכני מזון, פופקורן ובירה.

לאתר מכון ון ליר

״הצעת הגשה״ / מיה שרבני

אתר – מוזיאון יפו, טיילת מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה

פתיחה: שבת, 5.10.19
נעילה: 12.11.19
אוצרת: רות אופנהיים
מנהלת אמנותית: ליא ציגלר

תערוכת אמנות רב-תחומית העוסקת במערכות היחסים שבין אנשים לכלים, אירוח ונדיבות. זוהי מחווה לכלי קיבול, לתהליכים, לחוקיות ולשפה. בתערוכה תוצג סדרת צילומים שיצרה שרבני, המתעדת את סבהּ וסבתהּ אוחזים בכלי אירוח מאוספם הפרטי; לכל כלי תפקיד היסטורי ומוגדר משלו והצעת ההגשה הופכת להיות התוכן. לצד הצילומים יוצגו פסלי רדי-מייד, איורים ופעולות גרפיות נוספות שמציעות טוויסט הומוריסטי על כלי מטבח וייצוג מתכונים.

במרכז החלל, בין שלוש קשתות, מדף ארוך ועליו מאות ספרי בישול, מתכונים וקולינריה שאספה שרבני במחקרה.

זהו מרחב פעילותה של טינה (נעמי) סיידא​, דמות שמגלמת שרבני עצמה. טינה תאייש את סלון התערוכה כמארחת נדיבה ויודעת-כל ותציע את כישוריה ב״קריאה״ ו״פתיחה״ בספרי בישול ומתכונים. בכוחה של טינה להעניק פרשנות ותשובות לשאלותיהם הבוערות של המבקרים ולהתנבא בספרי הבישול כפי שקוראים בקפה או בקלפים (המופע/שירות מוצע למבקרים בחינם בימי חמישי ושבת).

התערוכה תכלול מגוון אירועים ושלל שיתופי פעולה; טעימות של מוצרי מזון הנמצאים בתהליכי פיתוח, סדנת איקבנה יפנית, סדנת עבודות נייר בהשראת pop-up ובשימוש ספרי הבישול עצמם כחומר גלם, הרצאות ושיחות עם אמנים, בשלנים, בלוגרים ופודיז וישתתפו בה, בין השאר, מיכל לויט, רות פתיר, ​פיאמטה מרטגני, עידית נרקיס-כץ, ליהי חן, מיה מגנט, נועה ברמן-הרצברג, חיליק גורפינקל ועוד.

התערוכה התאפשרה בסיוע המחלקה לאמנויות, אגף התרבות, עיריית ת"א-יפו וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל-אביב והודות לחברה לפיתוח יפו העתיקה.
לארוע פייסבוק

מיה שרבני

הפוסט רב ערב 24.09.19 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

החידוש וההפתעה הגדולים ביותר שהמתינו לצופים בשני האתרים המרכזיים של הביאנלה הוונציאנית ה-58, גני ג'יארדיני והארסנלה, הם תצוגת האמנים הכפולה. בשני האתרים מציגים אותם 79 אמנים, שנבחרו על ידי אוצר הביאנלה, ראלף רוגוף (Ralph Rugoff), להשתתף במה שנחשב לתצוגת האמנות החשובה ביותר בעולם. כל אחד מן האמנים, שנבחרו מתוך 2,000 מועמדים שבחן רוגוף בכל רחבי העולם במשך פחות משנה, עם מאות מהם אף נפגש באופן אישי, מציג שתי יצירות שונות זו מזו במה שמוגדר באופן מסורתי כפביליון המרכזי בשני אתרי התצוגה. רוגוף אף הפך את סדר החשיבות הפורמלי המסורתי של הביאנלה והכתיר את ארסנלה כ"הצעה א" ואת הגי'ארדיני כ"הצעה ב", וזה גם סדר הצגת תכולת שני אתרי הביאנלה בקטלוג שלה.

באופן מסורתי, התצוגה בג'יארדיני נחשבת למהודקת יותר, מורכבת מיצירות רבות שיש ביניהן חוט מקשר רעיוני, פילוסופי, איקונוגרפי או אחר, שלעיתים הוא ברור ולעיתים, כמו לדוגמא בביאנלה 2013, הוא סמוי מן העין משום שהמוטיב המרכזי שלה הוא אכן הסמוי מן העין. התערוכה בארסנלה היא לרוב פתוחה, אוונגרדית, מגוונת, נועזת ובמידה רבה אקלקטית.

הביאנלה גדולה פי חמישה מכל תערוכה מקובלת במוזיאונים הגדולים ועל כן טען רוגוף שהיה עליו לחשוב כיצד יש לגבש את התצוגות כך שיוכלו להכיל בצורה הרמונית יצירות ואמנים שונים זה מזה. כדי ליצור התאמה כזו, פנה לאמנים שכבר בחר וביקש לדעת לצד מי היו רוצים להציג את עבודותיהם וכך גם להמליץ על עצם נוכחותם. "זה היה מאוד מעניין משום שלפעמים קיבלתי המלצות על מי שכבר כללתי ברשימותיי וכך יכולתי לקבל חיזוק לדרך בה בחרתי", סיפר רוגוף. ולמרות זאת הוא טוען שהקשר בין האמנים רופף וכי ראה חשיבות מיוחדת בבחירת יצירות נזילות ופתוחות לפרשנות מגוונת של המבקרים בתערוכה, לא כאלו שיהיו כפופות לקדם-פרשנות. "העדפתי יצירות רב משמעיות, מרובות פנים ואפילו פרדוקסליות, סותרות ובלתי ברורות, כדי שמי שייצאו מן הביאנלה ימשיכו לפרש אותן לעצמם ולחשוב על פי ניסיונם על מה שראו״, הסביר. ״פגשתי יצירות בעלות עוצמה רבה אך הן נשאו משמעות מוגדרת וברורה ועל כן לא התאימו לי".

ראלף רוגוף, צילום: אנדראה אוואזו, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה
Ralph Rugoff, Photo: Andrea Avezzu, Courtesy of La Biennale di Venezia

ולמרות זאת, לביאנלה 2019 יש תמה מרכזית, שאינה שולטת בה אך נובעת בהכרח מכך שרוגוף ביקש לייצג ולהציג בביאנלה אמנות עכשווית, המשקפת ביודעין ובמובלע את ההווה, המבוטא בבירור בסיסמה שבחר לביאנלה ״May You Live In Interesting Times״ (״אפשר שאתם חיים בזמנים מעניינים״, י.ב). בכדי לעשות זאת בחר רוגוף להציג אך ורק אמנים החיים ויוצרים בימים אלה.

ייצוג כפול: "להימנע מן ההכרזה זו היצירה הגדולה ביותר שלי"

את תמונת המראה של שני האולמות הסביר רוגוף בכך שביקש לאפשר לכל אמן להציג שתי עבודות שונות זו מזו וכך להראות יכולת מגוונת, תוך הימנעות מן ההפגנה הכרוכה בהצגת יצירה אחת המכריזה כדבריו "זו היצירה הגדולה ביותר שלי. זה אני". לטענתו, מי שאינם קוראים את התוויות שליד היצירות אינם יכולים לדעת שהם צופים ביצירה של אמן שכבר ראו את עבודותיו באולם האחר. האווירה בשני האולמות שונה, טען, ואכן ניתן לחוש בכך. התצוגה בארסנלה פתוחה ומגוונת יותר ואף מעניינת יותר, לפחות באופן סובייקטיבי.

אולם, אם מתבוננים בדקדקנות, ניתן להיווכח כי לשתי היצירות השונות של כל אחד מהאמנים יש מכנה משותף איקונוגרפי, תמטי או סגנוני, בכך שהיצירות שונות אך גם מאוד דומות. למשל, צילומיה המיוחדים והמרשימים של זאנלה מוהולי (Zanele Muholi) הדרום אפריקנית, שזכו לפרסום רב ולהערכה מקצועית, והובילו ליצירת אמפתיה למושאי צילומיה: נשים לסביות דרום אפריקניות שחורות, מוצגים בתצוגה מרוכזת בג'יארדיני ותלויים כלייטמוטיב לאורכו של אולם הארסנלה. מוהולי אינה מגדירה עצמה צלמת או אמנית, אלא "אקטיביסטית ויזואלית". נוכחותן של אמניות ושל אמנים שחורים בביאנלה זו חורגת מן המקובל עד כה, אך רוגוף הכחיש שהמניע הוא איזון מלאכותי או אפליה מתקנת, אלא נובע מבחירה אמנותית: "הדברים משתנים מעצמם", הסביר.

זאנלה מוהולי בארסנלה, צילום: אנדראה אוואזו, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה
Zanele Muholi's work at the Aresenale, Photo: Andrea Avezzu, Courtesy of La Biennale di Venezia

רק אמנים החיים בהווה כי "האמנים החיים בהווה מגיבים להווה"

הבחירה באמנים עכשוויים מטרתה, כאמור, לשקף את ההווה באמצעות אמנות כי "האמנים מגיבים להווה והמתרחש באמנות מתרחש בעולם". לטעמי, יש להפוך תפיסה זו ולטעון כי המתרחש בעולם הוא שמוצא את דרכו אל האמנות, אם בבירור ואם במובלע. ההוויה לא קובעת רק את התודעה, אלא גם את התרבות והאמנות, ואפשר להוסיף גם את החלומות והסיוטים הקולקטיביים. לאלה האחרונים יש ביטוי אמנותי בוטה בביאנלה.

על אף שרוגוף הצהיר שאין לביאנלה שאצר תמה מרכזית, מתברר,  גם מתוך דברי הפתיחה שכתב לקטלוג התערוכה, שיש ביטוי ברור לנושאים חדשותיים ואקטואליים שנובע מעצם בחירתו של רוגוף להציג אך ורק אמנים חיים ופעילים: "ביצירות רבות בתערוכה ניתן למצוא ביטוי לנושאים עכשוויים, ממצב האקלים המשתנה במהירות מואצת ועד לפער הגדול בעושרן של מדינות וסוגיות מעוררות דאגה נוספות", כתב. המכנה המשותף של יצירות רבות הוא פסימיזם, שהאמנות הנובעת ממנו מבטאת אותו בעוצמות גדולות, שאינן ניתנות לרדוקציה של דיווח, אלא נושאות מטענים רגשיים. אלו הן היצירות שלדעת האוצר מחוללות את הזמנים המעניינים בהם אנו חיים; יצירות המבקשות, באמצעות האלמנטים האסתטיים שלהן, לאתגר את התחושות, להוציא את המתבונן בהן מאזור הנוחות שלו ולגרום לו להרהר בצורה לא שגרתי במתרחש ובמתהווה מחוץ לפביליונים. מטרת האמנות, גורס רוגוף בעקבות אומברטו אקו, היא "ליצור דרכים חדשניות להתבוננות ולהתנהגות". המשותף ליצירות הביקורתיות הרבות שבחר רוגוף הוא התייחסותן למגה תהליכים, מגה תופעות, מגה פגעים, ולא לאירועים או תופעות פוליטיות נקודתיים או בעלי משמעות מצומצמת, ועל כן, למשל, אין כל אזכור של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ או נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אף על פי שהתייחסויות אלו מקובלות בתערוכות ביקורתיות רבות בעולם. רוגוף השכיל ליצור מוטיב-על שהוא במידה רבה על זמני הנובע מן הזמני.

"לאן? לאן אנחנו הולכים?"

הרס וחורבן מוצגים בפשטות אך לא בפשטנות ביצירתה של שילפה גופטה (Shilpa Gupta): שער מתכת, המשמש לרוב לצרכי בטיחות, מסתובב על צירו כך שהוא חובט בעוצמה בקיר פעם מימין ופעם משמאל ומפורר את הטיח והלבנים. הרס ממשי של קיר מתרחש מול עיני המבקרים באמצעות כלי שנועד להעניק ביטחון ויציבות.

אלימות הרסנית ודיסטופית היא גם הנושא המרכזי של מיצג הווידאו שיצר ג'ון רפמן (Jon Rafman): הדמויות הסכמתיות והדמיוניות, יצירות של גרפיקה ממוחשבת, יוצרות כאוס של גופות הנמחצות בהמוניהן בעוצמה רבה על ידי מלקחיים. ויזואליה אסתטית ויפה משרתת את הרעיון של סוף האנושות.

שילפה גופטה, ללא כותרת, צילום, פרנצ'סקו גאלי, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה
Shilpa Gupta, Untitled, 2009, photo: Francesco Galli, Courtesy: La Biennale di Venezia

על תקרת הארסנלה הגבוהה תלתה אלכסנדרה בירקן (Alexandra Bircken) עשרות שקי פלסטיק שחורים דמויי גופות, המשתלשלים מן התקרה ותלויים על קורות התקרה ועל סולמות. זהו מיצב אפוקליפטי שמעביר תחושה עזה של סוף הדרך. "לאן?" שואלת בירקן בקטלוג התערוכה, "לאן אנחנו הולכים?"

אלימות מיוצגת באמצעות חומת בלוקים מנוקבת כדורים שעליה גדר תיל באורך של 12 מטרים, אותה בנתה תרזה מרגולס (Teresa Margoles) באמצע אולם, חיקוי של החומה בעיר הגבול המקסיקנית סיודד חוארז, עיר שופעת אלימות, סמים ומוות. יש קשר ישיר וברור בין חומת חוארז לחומת הגדה המערבית, שמציגה באולם סמוך הצלמת הפלסטינית רולה הלוואני, המתגוררת בירושלים. הלוואני היא האמנית היחידה בביאנלה המתגוררת בין הירדן לים התיכון.

"הצוללת של ליאונרדו דה וינצ'י" הוא מיצג הווידאו של היטו שטיירל (Hito Steyerl), שהוכרזה ב-2017 כאמנית המשפיעה ביותר על עולם האמנות. בווידאו זה היא מפליגה בעקבות רעיון הצוללת שנהגה במוחו של ליאונרדו דה וינצ'י בשנת 1515. הצוללת נועדה להגן על ונציה מפני הצבאות העות'מניים, אך דה וינצ׳י טשטש את שרטוטיו כדי למנוע את ייצור הנשק הקטלני. מול שיקוליו ההומניים של דה וינצ׳י הציגה שטרייל יצרני נשק עכשוויים.

פרט מתוך עבודה של אלכסנדרה בירקן בארסנלה, צילום: אנדראה אוואזו, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה
Detail from Alexandra Bircken's work at the Aresenale, Photo: Andrea Avezzu, Courtesy of La Biennale di Venezia

סימפוניה ויזואלית רב ממדית של קולות מושתקים

שילפה גופטה, שבנתה את השער ההורס בג׳יארדיני, מציגה בארסנלה מיצב ויזואלי וקולי מרתק, שנושאו קולות של משוררים שהושתקו ונכלאו על ידי המשטרים תחתיהם חיו ולהם התנגדו. על גבי מאה דוקרנים הציבה מאה דפים שעליהם מודפסים טקסטים של משוררים שנאסרו בגין שירתם או ששירתם נאסרה, מן המאה ה-7 ועד ימינו אנו. השירים המוחרמים מושמעים בשפות המקור שלהם: אזרית, אנגלית, הינדית, ורוסית, באמצעות רמקולים התלויים מעל לדוקרנים. כך, הצופים נעים בין הדוקרנים הוויזואליים וקולות השירים המטפטפים מלמעלה בתוך הסימפוניה הרב ממדית שיצרה גופטה, ומסוגלים ממש לראות את הקולות המושתקים.

מארי קטיאמה (Mari Katayama), צלמת המתעדת את גופה ואת גפיה המלאכותיים, את תכשיטיה ואת בגדיה המקוריים שהיא תופרת ואורגת ורוקמת בעצמה, היא נכת גפיים. גפיה וידיה מעוותים בצורה נדירה למדי והיא נזקקת לפרוטזות שונות. בעבודותיה קטיאמה מצלמת את עצמה ואת הסביבה שהיא יוצרת במו ידיה הפגומות בצורה מלאת יופי ומקוריות. תוך שימוש בנכותה כאובייקט לאמנות, קטאימה בוראת יצירות המרככות את הנכות, הופכות אותה לאסתטית ומציגות את כוחה המנחם של האמנות.

שילפה גופטה בארסנלה, צילום: איטלו רונדינלה, באדיבות הביאנלה לאמנות בונציה Shilpa Gupta, For, In Your Tongue I Cannot Fit, 2017-2018, photo: Italo Rondinella, Courtesy: La Biennale di Venezia

חיפצון של מושגים: תמציתה של האמנות

לטעמי, המיצב "ראש חושב" (״Thinking Head״) של לארה פאבארטו (Lara Favarettto) הוא התמצית הוויזואלית של האמנות הממחישה ערכים ומושגים מופשטים. פאבארטו בנתה מחסן שבו מדפי מתכת סטנדרטיים, שעליהם מונחים מושגים מופשטים שהאמנית הצליחה להגשים ולבטא באמצעות הפיכתם לחפצים שונים. חלק מהחפצים קרובים מבחינה ויזואלית למושג המתגשם בהם וחלקם זרים ורחוקים ממנו. באמצעות קרשים, חלקי מכונות, חלקי עץ, מתכת ופלסטיק מגולמים מושגים כמו אמנזיה, סולידריות, חינוך, עדות, הומור, כוח, מורשת, אלגוריתם, דמיון, זיוף, היעדרות, האקר, תודעה, קריסה, הריסות ועוד. כותרת המיצב היא ״ראש חושב״, כשאת הראש עצמו מייצג המחסן, רק שבניגוד לראש, במחסן מונחות המחשבות זו לצד זו בסדר מופתי, ומכיוון שהמחשבה היא דינמית ופועלת ומגיבה ללא הרף, היא מחליפה מדי פעם את החפצים המייצגים. המחסן הוא הראש החושב. למיצב הצמידה האמנית האיטלקייה סיפור מלווה: במהלך הביאנלה היא הושיבה בבונקר סודי חבורת הוגים, "מועצת גדולי מחשבה", הדנים במושגים המוצגים במחסן ומתפרעים במחשבותיהם והצעותיהם לאובייקטים שבמחסן.

המיצב מגלם גם את תפישתו של ראלף רוגוף: "אחת מן ההנחות שעליה מתבססת תערוכה זו היא שיצירות אמנות לעולם אינן רק רדוקציה כלשהי של נושא או אובייקט מסוים". רוגוף מביא מפי הפילוסוף קורנליוס קסטוריאדיס את הרעיון שיצירת אמנות היא צוהר הנפתח אל הכאוס וכופה צורה על זרם הכאוס חסר הצורה. אמנות היא ארגון של הבלתי מאורגן. הוא ממשיך וטוען כי "מתח מהותי זה הוא אשר מעניק לאמנות את כוחה לאתגר את אמונתנו באמיתות הממוסדות והקונבנציות שממסגרות אותן".

,Lara Favaretto Thinking Head, 2018, photo: Francesco Galli, Courtesy: La Biennale di Venezia

הביאנלה שאצר רוגוף מהנה, משחקית ומאתגרת את המחשבה, כפי שלטענתו אמנות אמורה להיות. זהו מפגן של עוצמה אמנותית גלובלית, הנענית במידה רבה למתרחש בעולם בימים מעוררי מחשבה ודאגה אלו; זמנים מעניינים בהחלט, אולם, בעצם, איני מכיר זמנים שאינם מעניינים כי ההיסטוריה היא דיסציפלינה המארגנת את העבר לכדי צורה של זמנים מעניינים. ההיסטוריה ממשמעת את העבר וכך מסבה אותו מצבר סתמי וכאוטי של עובדות לכדי מבנה מסודר ומעניין. כך אני מחבר את הפונקציה האינטלקטואלית של ההיסטוריה עם זו של האמנות.

המיצב של ערב הסעודית הוא לטעמי המיצב הלאומי המרתק ביותר: 57,000 פיסות עור מעובדות לכלים דמויי קדרות וספלים מורכבים על גלילי עור ענקיים, התלויים ומשתלשלים מן התקרה וכל טלטול שלהם מחולל צלילים בגבהים שונים. המיצב מבוסס על שירה מן התקופה הפרה-אסלמית, המכונה ג'אהיליה – העידן הפראי.

יאיר ברק הוא דוקטורנט במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת ת"א

הפוסט ביאנלה 2019: אפשר שאתם חיים בראשיתה של אפוקליפסה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

במסגרת התערוכה יוצגו עבודות העוסקות בייצוג אמנותי (ציור, רשום, פיסול , מיצב, ומדיה) של נשים, תושבות עמק יזרעאל , אשר  לקחו חלק בהתיישבות, בחקלאות, בתעשייה, בחינוך ובפעילות התנדבותית.

נשים יוצרות מציאות הוא מיזם אמנות פמיניסטי המנכיח את חייהן ופעילותן של נשות עמק יזרעאל ותרומתן לפיתוח הקהילה, התרבות והכלכלה של היישוב הצעיר. באמצעות היצירה האמנותית, התערוכה מעוררת לחיים את דמותן של נשים שהודרו מההיסטוריה של המרחב המקומי.

 זוהי תערוכה שנייה בנושא, והיא כוללת נשים יהודיות ובדואיות ביישובי העמק (קדמה לה התערוכה ״נשים יוצרות מציאות ראשון לציון״, 2018 – https://www.erev-rav.com/archives/49996

הפניה מיועדת לאמניות ואמנים מכל רחבי הארץ.

כל אמנית ואמן המעוניינים להשתתף בתערוכה זו מתבקשים לבחור אישה אחת מתוך הרשימה המצורפת בנספח לקול קורא, לחקור את דמותה וליצור בהשראתה עבודת אמנות. ניתן לבחור אישה שחיה ופעלה ביישובי העמק ואינה רשומה במצ״ב.

התערוכה תתקיים בגלריה לאמנות בבית חנקין בכפר יהושע ובחללי פנים וחוץ ברחבי העמק נוספים כמו: אתר תחנת הרכבת ההיסטורית בכפר יהושע, אסם התבואות בגבת, מתחם המשטרה המנדטורית

בנהלל, מגדל בגבת ובכפר יהושע, הכנסייה הטמפלרית באלוני אבא. (טרם נקבע סופית)

התערוכה תוצג במסגרת פסטיבל חלב ודבש בעמק יזרעאל, בין התאריכים: 22.5.20 עד 1.8.20

הגשת מועמדות (כולל רעיון וסקיצה): עד ה- 25.11.19  (תשובה תתקבל שבועיים לאחר ההגשה).

פרטי הגשה

1. יש לשלוח סקיצה ראשונית בקובץ jpeg או pdf, שם הקובץ יקרא בשם האמן.נית
2. קובץ וורד הכולל את פרטי האמן.נית (שם, כתובת מייל, מס. נייד), שם העבודה, טכניקה ומידות משוערות לצד טקסט קצר המסביר את הבחירה.

כתובת מייל להגשה : dvoramorag@gmail.com  anatmandil@gmail.com

לשאלות והבהרות, הפניות למקורות נוספים. ניתן ליצור קשר עם דבורה מורג טל. 0544527068; ענת מנדיל 0523533874

הפוסט קול קורא להשתתפות בתערוכה ״נשים יוצרות מציאות, מועצה אזורית עמק יזרעאל" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

התערוכה "קבלת פנים", שננעלה בשבוע שעבר במרכז לאמנות עכשווית בערד, היא תערוכה קבוצתית של אמניות צעירות יחסית המבקשת להעלות שאלות על מושג הבית, על התארחות, על הגירה זמנית ועל העיר כמצע לפעולה אמנותית. המרכז לאמנות ממוקם בלב המרכז הקהילתי של העיר, והחייזר המכונה "אמנות עכשווית" חלחל אליו עוד בשלהי 2016, תחת אוצרותה של הדס קידר. לאחר שעזבה קידר את תפקידה החליפה אותה גילי זיידמן, שזו התערוכה האחרונה שאצרה במרכז, המחפש בימים אלו אוצרת חדשה. המרכז מפעיל גם תכנית שהות לאמנים, כותבים, מעצבים ואדריכלים, ומזמין את השוהים להתארח בביתם של הזוג דורה ורוברט גמזו ז"ל, אשר בצוואתם תרמו את ביתם שבשיפולי העיר בדיוק למטרה זו; אירוח של תרבות, רוח ואמנות מהארץ ומהעולם. כיום מנהל את המרכז אורן עמית, ומתוקף תפקידו הוא מקפיד לאזן בין הפעילות הקהילתית לזו האמנותית. עמית מזמין שלל הרצאות ופרויקטים לחלל התערוכה ואף בנה ספריית קטלוגי אמנות בלב החלל (לטענתו, זוהי הספרייה הגדולה ביותר באזור הדרום). כך משמיש עמית את חלל התצוגה כמקום של בילוי, פנאי ופעילות, ולא מותיר אותו סטרילי, שומם ומנותק.

הקהל המקומי בערד רעב לתרבות ואקטיביות. בעיר מתגוררות שלוש קבוצות עיקריות של תושבים: חרדים, עולים רוסים מבוגרים יחסית וצברים בגיל הפנסיה. האוכלוסייה הצעירה מסתכמת בכמה עשרות ילידי המקום שנשארו בעיר או חזרו אליה, ילדי המקומיים, וקבוצות גרעין או תכניות חיצוניות שמיובאות אל העיר. הקבוצות הפעילות ביותר בחיי התרבות בעיר הן האוכלוסייה הרוסית הוותיקה והפנסיונרים המקומיים, שנהנים מאטרקציות כגון מגרש פטנק, חוגים, חדר כושר, ירידי אמנות ומלאכה מקומיים, תיאטרון חובבני, קונצרטים וכעת גם אמנות עכשווית.

התערוכה עסקה גם במקום האמנות בחברה ובתפקידה של החברה בתוך האמנות. היא התמודדה עם הופעתה של אמנות מחוץ לקונטקסט הנינוח והטבעי שלה, ולוותה ברצונות מובלעים וגלויים להיקלט ולהיות מובנת. בהתחשב במיקום הגיאוגרפי של העיר, עולה השאלה עד כמה חשים התושבים המקומיים "בבית" כאשר הם פוגשים אמנות עכשווית מלב המרכז, לעיתים קונספטואלית, במרחב תצוגה שממוקם בלב המרכז הקהילתי שלהם? במרכז הספציפי הזה, ואולי בכל מרכז אמנות שמוקף ומושפע מההיבט הקהילתי, יחסי הכוחות אינם ברורים וחד משמעיים. "קבלת פנים" איגדה עבודות שחלקן הוצגו בעבר וחלקן הוצגו לראשונה. בכניסה לחלל קיבל את פני הצופים שטיח מצויר על קנבס של אלהם רוקני. על השטיח, שנפרש על הרצפה ונקרא "אל תגעי במגש המלפפונים", ציירה רוקני מיני מלפפונים ואורנמנטים בצבעי חום ירוק שמתלכדים בשתי פיסות קנבס ארוכות לציור שמידותיו שטיח רצפתי גדול. על השטיח הזה אסור לדרוך, ופסים צהובים זוהרים מסמנים את המרחק המדויק שיש לשמור מפניו. בתרבות האסלאמית המסורתית, השטיח הוא בסיס עולמו הביתי של האדם. עליו פוסעים, אוכלים, ישנים ומתפללים, אך השטיח הזה מקבל את פני האורחים בקרירות, בהסתייגות, ואף מורה להם שלא לדרוך, לשבת או לאכול מן המלפפונים (מנהג אירני הוא לקבל את פני האורחים במלפפונים ובפירות). "אני אמנות", מתריע השטיח, ומטיח בפני הנכנסים מצב נתון של בית שכוונת האירוח אינה שוכנת בו.

אלהם רוקני, "אל תגעי במגש המלפפונים", שמן על בד, 2018

על הקיר מימין תלויה סדרה של שלושה ציורים עשויים מגזרי "מגבות ערד" של האמנית שיר יפת. העבודות עשויות משכבות מגבת לבנה שכוסו אבק מדברי בגוונים חומים והנחתן אחת על השנייה יוצרת נוף פנורמי רוחבי. כיום, לאחר שהותק מפעל המגבות המפורסם לגבולות ירדן, ניתן למצוא את המגבות ומוצרים נוספים פזורים במוקדים אסטרטגיים בעיר, נתלים באפיסת כוחות על ההילה של המותג הוותיק והנחשב. יפת יצרה את העבודות בזמן שהותה ב"בית הסופר", ביתם של הזוג גמזו שכבר הוזכר, מתוך מחשבה ורצון ליצור "מזכרות המאכלסות בתוכן טבע מלאכותי". גזרי המגבות וגווני החול, אפופי תחושת מלנכוליה ודחי, מזכירים ימים טובים יותר בהם ערד הייתה מוקד עליה לרגל לפסטיבל מוסיקה אלמותי, מעוז של טקסטיל איכותי ופנינה תיירותית בדמות מלון מצדה.

בצידו השמאלי של החלל נאטם באופן זמני חדר בו מוצגת עבודת הווידאו של הדסה גולדויכט, "יונה". העבודה "מתעדת את האמנית ובני משפחתה מתגוררים בפסל גדול של לוויתן, ומקיימת בו פעולות יומיומיות". המצלמה נייחת ומצלמת את גולדויכט ומשפחתה הצעירה (אליה הצטרפה במהלך שלוש שנות הצילומים בת נוספת) "מתגוררים" בבטנו של לוויתן מפוסל שבו הם שוהים, מבשלים, ישנים ומבלים. העבודה מזכירה את עבודות הווידאו של גיא בן נר, שנוצרו בחלל הבית שהוסב לבמת תיאטרון או בסביבתו, כשהשחקנים הם בני משפחתו של האמן. זו אותה הטכניקה של שימוש בתפאורת "מצב קיים" תוך קישוט פנטסטי וריפרור לאגדות או סיפורי עם. במרכז החלל מוצבת עבודתם המשותפת של הראל לוז ותכלת רם: "אוהל שטח" המורכב מסדין לבן עליו הדפיס לוז דוגמא של עלים ירוקים מסתלסלים ובתוכו מזרן שמותאם לאדם צעיר, כרית ושני סלעים שאוחזים בשולי האוהל, מונעים ממנו להתעופף בסופות המדבר ומזמינים להיכנס ולהתגונן בחיקו. ייתכן שהעבודה אכן מזמינה את הצופה להתארח בה, אך החוויה המנוכרת של האובייקט וחלל האמנות המואר והמוקפד אוסרים על המבקר לקיים כל אינטראקציה עם האוהל מלבד התבוננות. עם זאת, הפסל מציע הצעה כפולה: עיצוב "למטייל" בסגנון רטרו למבנה ארעי בטבע, או שחזור חווית ילדות של בנית בית (אוהל) בתוך הבית.

בקיר שמול הכניסה לגלריה מוצב רישום עדין, שקוף כמעט, של הגר ציגלר, ובו קווי מתאר של חזית בית קרקע וחצר הנוצרים על ידי חוט אפור שמודבק לקיר. ציגלר, שהעניקה לעבודה את השם ״There's a story I think I know״ היא צלמת שאינה מצלמת, ועובדת לרוב מתוך צילומים אנונימיים שהיא אוספת ברחבי העולם. היא מקטלגת את עשרות הצילומים למדינות ולתאריכים שבהם נאספו, ובאמתחתה מונח היום אוסף מרשים שאורכב לאורך השנים. היא אוספת את זיכרונותיהם של אחרים, מעמיסה על כתפיה, ומעבירה אותם מניפולציות רגישות ומינוריות בכדי לחלוק את המשא, להעניק לו פרשנות אישית ולייצר אמנות יש מיש. ציגלר "תופרת" את הרישום על הקיר בטכניקה איטית על ידי הקרנה של הדימוי במטול שקפים, סימון קווי המתאר בעיפרון והדבקת החוט בצורה מדויקת. היא יוצרת, בדומה לעבודות נוספות בתערוכה, דימוי מוכר ומנוכר בה בעת, שכן בדומה לצילום אנונימי שננטש, נותר גם הרישום מרוקן ומשולל כל ייחוס וספציפיות, אך בינות לקווי המתאר הוא אוחז ומכיל את משקל זכרונו הסובייקטיבי של הצופה.

הגר ציגלר, ״There's a story I think I know״, 2019

עבודות נוספות בתערוכה הן ציורי הקולאז' של דינה יקרסון שעובדת בטכניקה פרועה ועמוסת צבע מתוך רפרנסים של ציירים פלמים מהמאה ה-18, דמויות מיתולוגיות, סצנות מסרטים והיסטוריה סובייטית של שנות ה-70. איריס פשדצקי מציגה שתי עבודות וידאו "חפצא וגברא 1" ו"חפצא וגברא 2", העוקבות אחר מסע טרמפים של עשור שלם שזימן מפגשים אקראיים עם אנשים ברכבם, בביתם ובנבכי לבם. אדוה קרני מציגה ציור ריאליסטי של מפגש חברים ב״משעולי רחף״, מאהל הארחה סמוך לערד שנסגר, ואוה חוה לוי מציגה צילומים של "מטיילי שביל ישראל שהתארחו ב'אוהל של עופר' בערד".

ניתן לומר שהתערוכה היא שעטנז של כוחות מנוגדים המצויים במצב בראשיתי וגולמי. העבודות כשלעצמן יפות ופיוטיות, אך התמה "אירוח וקבלת פנים" מרפרפת למגוון מצומצם של סמלים מוכרים מהאירוח המקומי. מעט אוהל בדואי, קצת שטיח פרסי, טיפה רוסיה הסובייטית, רסיס בית מהקיבוץ, אנטנת טלוויזיה נוסטלגית מהאייטיז. לצד זאת, החלל עצמו רחוק מלהותיר בצופה תחושה של חמימות ואירוח ואולי כאן טמון כוחה של התערוכה. מהכניסה ועד היציאה מרחפת מעל הצופה עננת אי נוחות, חוסר אונים וזרות עמוקה של אדם שהוא אורח בביתו שלו ואף בעולמו. במובן זה, החפצים הם אינם חפציו, הוא אינו מוזמן להתפרקד, למשש או לשהות, ונאסר עליו או נמנע ממנו לקבוע בעלות כלשהי. ההתארחות בחלל התערוכה, ביתה המוצהר של האמנות (אותה הקים האדם ובנה להנאתו) מעוררת במקרה הזה את שאלת השאלות. מי מתארח כאן עכשיו, האמנות או אני?

קבלת פנים/ המרכז לאמנות עכשווית ערד
אוצרת: גילי זיידמן, עיצוב תערוכה: ליהיא ילין
ננעלה: 05.10.19

ביום שישי 1.11.19 בשעה 11:00 תפתח תערוכת היחיד הראשונה במרכז
לאמן נמרוד גרשוני, אוצרת: הדס קידר

הפוסט אורח בביתו שלו הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אחד השינויים המרכזיים בתוכן התערוכות במוזיאון תל אביב לאמנות מאז שיפוץ האגף הוותיק הוא שדרוגו של אגף תערוכות הילדים, או ״מרכז חוויתי למשפחה״, שעד כה היה דל בפעילותו. לראשונה מיישר המוזיאון קו עם מוזיאונים ברחבי העולם ומקדיש תשומת לב מיוחדת לצופיו הצעירים, שבאה לידי ביטוי לא רק בסיורים ופעילויות אלא בתוכן ייעודי. תוכן זה יכול בקלות להידרדר למתנס״י ולזלזל בצופים, אך תערוכתו של שחר פרדי כסלו נמנעת מכל אלו. ההתענגות מהיומיומי ומהמוזרויות שבהתגלמותו החומרית המאפיינת את עבודותיו של כסלו מזכירה התבוננות ילדית על העולם, אך בהכרח לא ילדותית. במובן זה נראה שאין מתאים ממנו לחנוך את המרכז.

התערוכה מורכבת משלושה פרויקטים. אחד מהם, ״צל חם״, הוא ג׳ימבורי לילדים המבוסס על אנדרטת הנגב של דני קרוון. כסלו מציע שימוש נוסף לאנדרטה, שהפכה עם השנים למקום מפגש חברתי ולאייקון פופולרי, אך אני בספק אם הקשר פוליטי-תרבותי זה משנה לעוללים בעודם מקפצים על הצורות האדריכליות-צבאיות שהוסבו לספוגים. לעומת הג׳ימבורי, שנותר כבדיחה פנימית של מבוגרים, שני הפרויקטים האחרים אינם מבדלים את הילדים משאר צופי המוזיאון, ומייצרים ״חוויה-לכל-המשפחה״ במובן האינטליגנטי של המילה. ככאלה, הם ראויים לביקורת ככל תערוכה באשר היא.

דלין רודט, "תות"

הפרויקט המרכזי, ״צינור לח, תנוכים משושים וחידות אחרות״, נוצר בשיתוף פעולה עם מאיירים מדעיים מרחבי העולם. כסלו שלח למאיירים תיאורים מילוליים של פירות וירקות, אותם הגה תוך מישוש עיוור. המאיירים התבקשו לאייר את התיאורים מבלי לדעת שמדובר בפרי או בירק. על הקירות מופיעים התיאורים לצד האיורים כחידות הרמטיות ועל שולחנות במרכז מופיעים הפתרונות, לצד איורים ״רשמיים״ של הפירות והירקות המתוארים. בשונה מתחריט הקרנף המפורסם והמפתיע בדיוקו של אלברכט דירר (״הקרנף״, 1515), שאותו רשם על סמך תיאור מילולי מבלי לראות את החיה, האיורים המוצגים בתערוכה רחוקים כל אחד בדרכו מן האובייקט המקורי, ויחד מציעים ריבוי פרשנויות למילותיו של האמן. הפירות והירקות נדמים לחלקי גוף, לחלליות, ליצורים תת-ימיים, לחיידקים ולאמבות.

חיפוש אחר הדמיון וההבדלים בין התיאור לאיורים, בין התיאור לאובייקט המקורי, בין איור האובייקט המקורי לאיורים האחרים ובין האיורים עצמם הופך את הצפייה בתערוכה למהפנטת עבור ילדים ומבוגרים כאחד. והרי תרגום מילים לדימויים חזותיים ולהפך מהותי לאקט היצירה ולהתבוננות בה, והפער ביניהם הוא הוא האניגמה הגדולה שבבסיס הצפייה באמנות – אופייה האוניברסלי-סובייקטיבי, שקאנט היטיב כל כך להגדיר, מתמצה באי היכולת לתרגם את הדימוי למילים ובהכרח לעשות זאת.

מראה הצבה מתוך ״משחקים 2013-2019״, שחר פרדי כסלו, צילום: אלעד שריג

קשר זה בין דימוי למילה עומד גם בבסיסו של הפרויקט השני, ״גוגל מה״. זהו משחק אפליקציה המבוסס על האלגוריתם של גוגל תמונות ומזמין את הצופה לנחש את מילת החיפוש על סמך התמונות שהיא מעלה. כביכול, הפלטפורמה הדיגיטלית של גוגל תמונות רחוקה שנות אור מהרציונל של איורים מדעיים בעלי קול סמכותי, שענו על הצורך לחזות באובייקט בעולם נטול מצלמות ואינטרנט. החיפוש הגוגלי המהופך של כסלו מוכיח עד כמה הקשר בין מילה לדימוי התפרק במרחב הווירטואלי, בו אותה מילת חיפוש יכולה לדוג קשת דימויים מגוחכת ברבגוניותה, מה שרק הופך את המשחק למאתגר יותר. בשונה מהאיורים המדעיים, הרבגוניות אינה נובעת משוני בין דמיונם הסובייקטיבי של מאיירים שונים, אלא משיבושים מובנים ברציונל של אלגוריתם יחידני, שפועל כאן במקום האמן המזמין את הדימויים. בזמן בו גוגל מציעה מנוע חיפוש המאגד יצירות אמנות תחת אותו מנגנון וירטואלי (Google Arts & Culture, שעומד במרכזה של עבודה נוספת המוצגת בימים אלו, ״Pseudotime״ של ניבי אלרואי בתערוכה ״Deep Feeling: רגשות ובינה מלאכותית״ במוזיאון פתח תקווה לאמנות), יש לשיבושים אלו השפעות מרחיקות לכת על הקניית ידע בכלל ובתולדות האמנות בפרט. במובן זה מצליחה תערוכתו של כסלו להתייחס לרגע העכשווי כמו גם להתכנס פנימה לנבכיו של המעשה האמנותי האלמותי.

״משחקים 2013-2019״/ שחר פרדי כסלו
אוצרת: טל לניר
מוזיאון תל אביב לאמנות
ללא תאריך נעילה

הפוסט המלצת השבוע: לתרגם את הדימוי למילים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav