הפוסט מיצב קיומי – קול קורא מגלריה מרכזית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
שנת התערוכות 2020 בגלריה אלפרד תתמקד בבירור מהותו של המושג "חלל תצוגה" ובהרחבת משמעותו. בפתח העשור השלישי של המאה ה-21 אנו מבקשים לערער על התפיסה הקלאסית של תצוגות ותערוכות, ולבדוק מחדש את תפקידם של אלו בשדה האמנותי. במלאת 15 שנות פעילות, חברי קבוצת אלפרד מבקשים לפתוח דיון מעשי סביב סוגיות אלו ולנסות להגדיר מחדש את תפקידנו כגלריה/מכון שיתופי לאמנות ולתרבות.
זוהי הזמנה פתוחה להצעת פרויקטים המעמידים במרכזם שיתופי פעולה ומממשים יצירה רב מדיומלית, הן בין תחומי האמנויות השונים, כגון: אמנות חזותית, מוזיקה, שירה, מחול, תיאטרון וקולנוע והן בין תחומים אחרים, כגון: מדע, טכנולוגיה, מדעי הרוח, אקטיביזם ועוד. אנו מחפשים פרויקטים השואפים לבחון את פוטנציאל ההתרחשויות והאירועים האפשריים בחלל תצוגה כחלק מהמהלך היצירתי שהם מציעים.
נשמח לקבל הצעות המושתתות על מעברים בין מדיומים ותחומי דעת, ועל בדיקה עד כמה ניתן לחבר בין תחומים באופן המייצר סינרגיה. זו יכולה להיות יצירה משותפת שנבנתה יחדיו, או תגובה יצירתית הדדית בין יוצרים כחלק מהתהליך היצירתי. אנחנו לא מעוניינים בפרויקטים בהם מתקיים חיבור בין שני גופי יצירה מוגמרים בלבד.
ניתן להציע הצעות החורגות מן הפורמט המקובל לתערוכה, ולתכנן שימוש בחלל הגלריה כמעבדה, סטודיו, סדנה או מרחב פעולה לפרק זמן שינוע בין שבוע לחודש. במקרה כזה, על ההצעה לכלול התייחסות לקהל ולאופן שילובו בפרויקט.
על ההצעות להשלח בקובץ pdf אחד, למייל alfredgalleryportfolio@gmail.
התערוכה הראשונה תתקיים במרץ.
– תיאור הפרויקט ואמצעי המחשה
– משך זמן הפרויקט (שהיה בחלל הגלריה ומשך הזמן הנחוץ לעבודה והכנה לפני ההגעה לחלל)
– התייחסות לאופן השימוש בחלל הגלריה (עדיפות תינתן לפרוייקטים מותאמי חלל)
– התייחסות לאופן שילוב הקהל בפרויקט המוצע
– משאבים נחוצים (התקציב מצומצם מאוד. נשמח להבין איך בכוונתכם לממש את הפרויקט)
בהצלחה רבה!
גלריה אלפרד
הפוסט קול קורא לשנת התערוכות 2020 בגלריה אלפרד – "מרחב פעולה" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
האמנות שלי מתייחסת למעמד האישה בציבור הערבי. יש לי כפל זהויות – השורשים שלי הם של ערביה פלסטינית, ומן הצד השני אני פועלת בתוך הסצנה האמנותית בישראל. אני נמצאת בין שני העולמות וחשוב לי לתת מקום והד לכך בתוך שדה האמנות.1
לאחרונה התבשרה האמנית חנאן אבו-חוסיין, ילידת אום אל פחם שחיה ויוצרת בירושלים, על היותה הזוכה הראשונה בפרס על שם "בקי דקל" מטעם העמותה לאמנות נשים ומגדר בישראל. את הפרס הגתה ויזמה ד"ר טל דקל והוא נועד להאיר ולהעלות על נס את פועלן של נשים אמניות, פמיניסטיות, המצליחות להשמיע קול אישי ולסלול להן נתיב ייחודי בשדה המוקשים של האמנות בפרט והמציאות הישראלית בכלל. יצירתה של חנאן אבו-חוסיין מעמידה קורפוס מרשים, הנפרש מאז שנת 1995.
לפני כ-15 שנים, ד"ר קציעה עלון ודליה מרקוביץ הציגו את עבודותיה המרשימות של אבו-חוסיין בתערוכה "אאוטלט", שהתקיימה בבית האופנה "קום איל פו" (Comme il faut); קומפלקס תל אביבי יוקרתי שכלל אז גם ספריית אמנות עשירה ושבדרך קבע מציגים בו גם יצירות של אמניות ישראליות עם אמירה פוליטית ופמיניסטית. בצד אחד של החלל הציגה אבו-חוסיין משטחי ענק של פסלי וגינות פצועות ובצד האחר תלתה מן התקרה באמצעות חוטים שלל גרביונים ובתוכם משקולות בצורת ביצים מעוגלות. כבר מן ההתחלה ברור היה שבעבודותיה הפולחות אבו-חוסיין הייתה בין הראשונות לייסד את "קהילת הצעקה" הפמיניסטית, קבוצת אמניות ערביות שלא חששו להביע מחאה נוקבת בנושאים בוערים ואקוטיים כמו הפטריארכליות השוררת בחברה הערבית, רצח נשים שאינו מגונה באופן שיטתי, חריף ועקבי, שלילת חופש הביטוי מנשים, הצרת הצעדים והגבלת החופש של נשים צעירות ועוד. האמניות, וחנאן אבו-חוסיין בראשן, פרצו שכבות שכבות של מחסומי בושה: לא עוד פחד מ"כיבוס הכביסה המלוכלכת" של החברה הערבית בפרהסיה, לרבות הציבוריות הישראלית הנשלטת על ידי הישראלים היהודים והשפה העברית. אז והיום הקפידה אבו-חוסיין על כך שלצד האנגלית יכתבו שמות עבודותיה בערבית.
יצירותיה של אבו-חוסיין עוררו ענין רב ויצרו שיח אמנותי תוסס. גם כעת, כאשר השתתפנו בשיח גלריה בתערוכתה הנוכחית, "מיצבים" (אוגוסט 2019), ריתקה דמותה הייחודית את הקהל הרב שגדש את החללים והלך עימה מתחנה לתחנה במרחבי המוזיאון הגדולים, מחלל המבואה של אולם רוטשילד אל בית הבד ומשם אל טחנת הקמח, המצויים שניהם בגן הארכיאולוגי המרשים של מוזיאון ארץ ישראל. סיפור חייה הייחודי ויוצא הדופן, על המכשולים לאין ספור שהושמו בדרכה, ריתק את קהל השומעים ואותנו.
תמונה 2: חנאן אבו חוסיין, Bukgeh, מתוך "מיצבים", מוזיאון ארץ ישראל,2019
נוכחותה הנמשכת של אבו-חוסיין בשדה האמנות הישראלי התובעני לאורך השנים מעידה על פעלתנותה הנמרצת ועל מחויבותה חסרת הגבולות ליצירה האומנותית. כך למשל, בכנס של העמותה לאמנות, נשים ומגדר שהתקיים במרץ 2019 באוניברסיטת תל אביב במסגרת התוכנית הרב-תחומית באמנויות של האוניברסיטה, ציפי מזרחי, אחת הדוברות בכנס ומייסדת "סטודיו משלך", פרויקט המלווה אמניות צעירות דתיות לאחר סיום לימודיהן הרשמיים במוסדות מובילים לאמנות בישראל, סיפרה על שיתוף הפעולה המוצלח והפורה שהתקיים בין האמניות הצעירות של הפרויקט לבין אבו-חוסיין: אבו-חוסיין שימשה כמנטורית ואמנית מלווה עבור האמניות המצויות בתחילת דרכן. בכנס, הציגה מזרחי צילומים מרגשים בהם נראו בני המשפחה הדתיים של משתתפות הפרויקט במפגשים שונים, שנערכו בימים מאוד לא פשוטים מבחינה פוליטית וביטחונית. במיוחד ריגשו התצלומים שהראו את המפגש בין המשפחות הדתיות לאבו-חוסיין.
תמונה 3: חנאן אבו חוסיין, מראה מבחוץ על Bukgeh, מתוך "מיצבים", מוזיאון ארץ ישראל,2019
ד"ר עאידה נסרללה, דוברת אחרת בכנס, שפרק בעבודת הדוקטורט שלה מוקדש ליצירתה של אבו-חוסיין, העמידה במרכז הדיון שלה את התקבלות היצירה של אבו-חוסיין בחברה הערבית והתמודדותה האמנותית עם מות אביה. בתערוכה הנוכחית במוזיאון מוצגת עבודת הווידיאו "משחרה" (Mashara), בה נראית אבו-חוסיין מורחת את פניה בפחם שחור בטקס סיזיפי ומכאיב. עבודת האבל המורכבת מנכיחה את מנעד הרגשות האמביוולנטי שעורר באבו-חוסיין מותו של האב, את תחושות השחרור וההקלה שליוו את הצער והכאב. לצד עבודה זו מוצגת עבודת וידאו נוספת, בה מתפלשת אבו חוסיין בבצק ובשמן (תמונה 1). בשיח הגלריה הסבירה האמנית על שימושיו הרפואיים של הבצק ברפואה העממית: ניתן לשים את הבצק על פצעים וחתכים, הוא עוצר דימום ומרפא בעיות עור. השימוש בבצק כחומר אנטיספטי, מחטא, מרפא ובעל יכולת לזרז הגלדה והחלמה, היה חדש עבור הקהל התל אביבי. השימוש בשמן, לעומת זאת, פופולארי וידוע הרבה יותר. שמן הזית משמש לעיסוי, ריפוי כאבי שרירים ואף ניטל כ"תרופה פנימית" למניעת בעיות עיכול. בכל מקרה, הבחירה האוצרותית של הצגת "עבודת האבל" לצד "עבודת הריפוי" מעצימה כל אחת מהן ביחד ובנפרד ומעידה על הקיום הבו-זמני של חיים על ספקטרום השיסוע מרובה הקונפליקטים שבין האבל והכאב לריפוי, להחלמה ולחיים, הן ברמה האישית שלנו כיחידים והן ברמה הקולקטיבית כחברה ישראלית.
אבו-חוסיין משתמשת בעבודותיה בחומרי מזון בסיסיים וידועים, כולל כמובן גם לחם. במיצב "Bukgeh", "בוקג'יה" (Bundle, תמונה 2, 3) צררה אבו חוסיין 300 בדי כותנה לבנים לכדי צרורות ותלתה אותם מקורות התמיכה של טחנת הקמח. בכל צרור הניחה לחם מיובש, פיתה. אבו-חוסיין הרחיבה על השימוש בלחם שרוף ומיובש שהוטמן באדמה לשעת חירום כפרקטיקת הינצלות והישרדות ידועה. כך הפכה הבוקג'יה, הצרור, לערכת הצלה. הצרור, מוטיב משותף לפלסטינים וליהודים המעלה על הדעת את דימויי ״הפליט״ ואת ״היהודי הנודד״, יכול להתפענח כניסיון של האמנית לחפש אחר חיבור משותף לשני העמים החולקים ביניהם היסטוריה רחוקה ורחוקה פחות. עבודה זו, כמו עבודות אחרות בתערוכה, מקבלת משמעות נוספת וטעונה במיוחד לאור העובדה שהיא מוצגת במבנה שמזכיר טחנת קמח מהסוג שהיה מקובל לבנות בארץ-ישראל ואליה הגיעו פלאחים ממרחקים במטרה לטחון את הדגנים שברשותם. סביב טחנת הקמח התפתחו חיי חברה והווי משגשגים של יהודים וערבים. לא רחוק מהאתר היה מצוי הכפר הערבי שיי'ח מואניס ( الشـَّيْخُ مُوَنِّس), שננטש ב-1948.
תמונה 4: חנאן אבו חוסיין, מתוך In Between the Destruction of the Father, מתוך "מיצבים", מוזיאון ארץ ישראל, 2019
"באמצעות העבודות אני מעוניינת לעורר דיון ולקיים דיאלוג ביני לבין המקום שבו אני מציגה".2 אומרת אבו-חוסיין כשהיא מציינת את הקיום והחיים הלא פשוטים שבין שני העולמות, היהודי והערבי, על רקע השסע והסכסוך הישראלי-פלסטיני. "החומרים המשמשים אותי הם חומרי בניין כמו בטון ומלט. החומרים הללו מתייחסים לבנאי הערבי שבנה את הארץ ומצד שני לחומת ההפרדה שחותכת את הארץ. החומה הזו אמנם מפרידה בין שני העמים אבל היא עדיין מאפשרת לראות את מה שמעבר לה".3
תמונה 5: מראה הצבה מתוך "מיצבים", חנאן אבו חוסיין, מוזיאון ארץ ישראל, 2019
שמן הזית הוא גם הכוכב של היצירה "In Between the Destruction of the Father" ("בין חורבן האב", 2019) שמוצגת בבית הבד שבגן המוזיאון (תמונה 4). בתוך מערכת צינורות משוכללת זורם-עומד השמן, שהפך גם הוא, כמו הצינורות ממתכת, ל"רדי מייד". כך הופכת אבו-חוסיין לסוג של רופאה עממית, שמאנית המבקשת, בזכות יכולתה המזהירה לשלוט בכמה שפות (מעברית וערבית עד לשפות האמנות והפמיניזם) ובכמה הוויות (יהודית, ערבית, מזרחית, מערבית, פלסטינית וישראלית), לרפא את שני העמים או את שתי הישויות ואולי יותר. שלל אמצעים מגויסים לשם כך: גופה של האמנית, חומרי המרפא שגדלים על אדמת הארץ, תנובת האדמה ורפרטואר החפצים והחומרים: בטון, אבן ומתכות, חומרים המזוהים עם מלאכה גברית בדרך כלל מצד אחד (תמונה 4), בדים, מזרנים, חוטים, מחטים, כלי תפירה וחומרים רכים המזוהים לרוב עם מלאכה נשית מצד שני. כך, למשל, בעבודה "סמנדרה" (2018), מזרונים מסודרים בערמה זה על גבי זה ומהם משתפכים חוטי רקמה לבנים שגליליהם מונחים בסמוך אליהם על פודיום נמוך (תמונה 5). אלו וגם אלו מבקשים ליצור קשר בין הרוחני והטרנסנדנטי ליומיומי. כך נדמית הרקמה בעבודה ״My Mothers Blanket #2״ ("שמיכתה של אמי", 2019, תמונה 6) גם כסוג של קמיע. באמצעות מלאכת התפירה וההטלאה של הבדים הרקומים מציעה אבו-חוסיין, ברם המציאות המסוכסכת, אופציה של שיתוף פעולה, שפיות וחיים בשתי החברות ויותר, בהרמוניה שאינה נטולת בעיות ועם זאת אפשרית. לא בכדי מגדירה עצמה אבו-חוסיין בדף הפייסבוק שלה "אשת חינוך" ולא "אמנית", כמו מבקשת להתנער מממדי האגו והנרקיסיזם המקופלים במילה "אמנית" ולהתחבר אל העשייה החברתית של המעשה החינוכי.
תמונה 6: חנאן אבו חוסיין, My Mothers Blanket #2, מתוך "מיצבים", מוזיאון ארץ ישראל, 2019
ההתבוננות האסתטית במכלול היצירתי של אבו חוסיין מעלה על פני השטח מילון צורני הכולל רפרטואר מובחן של צורות ראשוניות: קו עם חצי עיגול, עיגול עם קו למעלה, ריבוע, אסתטיקה קומפוזיציונית של "נזילה": הקו היורד מטה, החוט הנשרך, הצינור המשתפל, הצורניות המאזכרת תנועה של דמעה לבנה ( במיצב "בוקג'ה") או שחורה (בעבודה "שמיכתה של אימי"). דמעות הכאב כמו נכרכות סביב מרכז פועם ותוסס או אולי כורכות לב דואב ורוטט. זוהי הליבה הצורנית המשועתקת בווריאציות שונות בעבודותיה, הנדמות במבט ראשון כה שונות זו מזו. העין רואה לפתע את המודוס, הדפוס הקומפוזיציוני החוזר, את ה"עודפות הפרקטלית" של ההעתק והשכפול הכמעט אובססיביים ובלתי נשלטים המאפיינים את כל עבודותיה; משטחים גדולים המשכפלים אלמנט זהה וקבוע. כך גם מובן תיוגה העצמי כ"אשת חינוך" – הרצון בהנחלה עצמית, ההשתוקקות לשינוי בעולם דרך העברת חומרי הנפש העמוקים המוצרנים לכדי יצירת אמנות, זוהי חנאן אבו-חוסיין.
"מיצבים''/ חנאן אבו-חוסיין
אוצרת: ד"ר דבי הרשמן
מוזיאון ארץ ישראל
נעילה: 1.11.19
הפוסט הלחם, העיגול, השמן והחוט – חומרי הקיום הבסיסיים והחיים בין העולמות של אבו-חוסיין הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
רביעי, 30.10.19
כנס ירושלים לאמנות, הנערך זו הפעם הרביעית, הוא יוזמה משותפת של מוסד האמנות הירושלמי מנופים וכתבי-העת ערב רב והרמה, ונועד לחבר בין הנעשה במוסדות להשכלה גבוהה לבין אמנים, אוצרים, מנהלים אמנותיים ואנשי מקצוע מעולם האמנות והתרבות בישראל ומחוץ לה.
כותרת הכנס, שיתקיים השנה במכון ון ליר בירושלים, היא ״תכסיס״. על-פי ההגדרה המילונית, תכסיס הוא תחבולה מפתיעה המשמשת להשגת מטרה. התכסיסן מנצל יתרון או הזדמנות שהצד השני לא צפה, ומשתמש לא פעם באמצעים כמו התחפשות, הסתננות, הטעיה ומשחק. הממזריות שבבסיס התכסיס היא לעתים זדונית ומרושעת ולעתים היא מחויכת, לעתים היא דרך יצירתית לעקוף בעיות או להתגבר על כוחות חזקים דווקא באמצעות חולשה. התכסיס מופיע בזירות פנים-אמנותיות, ולעתים חורג מהן וזולג גם אל הספרה הציבורית. הוא יכול להיות חלק מפעולה אמנותית, או להתממש בעצם הבחירה העקרונית באמנות כאמצעי לקידום אינטרסים אחרים.
בין הנושאים שיידונו בכנס: צנזורת אמנות ותכסיסי ההתמודדות עימה, תכסיסים טכנולוגיים ואנטי-טכנולוגיים באמנות, הטווח שבין אמת לאשליה, אמנות כתכסיס כלכלי או פוליטי, כלכלה ופוליטיקה כתכסיס אמנותי, אמנות כביטוי של תכסיסי זהות, תכסיסי אמנות ותכסיסים משפטיים.
עורכי הכנס: רינת אדלשטיין, רונן אידלמן, יונתן אמיר
מפיק: אביב פטר
ההרצאות בעברית אלא אם צוין אחרת. מספר המקומות מוגבל. ההשתתפות בכנס בעלות סמלית, לרכישת כרטיסים, כאן
תמיר צדוק, ללא כותרת, 2018
מוצ״ש, 19.10.19, כ׳ בתשרי, החל מהשעה 21:00
אירועי הערב:
21:30 – פני האדמה: להקת אורות מארחת את שי בן צור
מחיר: 40 ₪
01:30 – אחרי החיתום: ישי ריבו ואלדד ציטרין במופע אוזניות אינטימי
מחיר: 40 ₪
אירועים נוספים: יוכי ברנדס ורועי הורן משוחחים על הבעל שם טוב, שירת הקודש הסתווית של יהדות מרוקו, טקס עכשווי להורדת גשמים, חלל לאונג' עם מוזיקת יער בתיקלוט חי, מפגשי לימוד קבליים, סדנאות מיינדפולנס, כתיבה, תנועה, מדיטציה ועוד
הכניסה לאירועים הנוספים ללא תשלום ועל בסיס מקום פנוי לרוכשי כרטיס למופע הפותח, למופע הסוגר או לשניהם
פתיחה: שישי, 18.10.19, בשעה 19:00
נעילה: 16.11.19
שיח גלריה בהשתתפות האמנית: שבת, 26.10.19 בשעה 13:00
אוצרת: סופי ברזון מקאי
ילין מציגה סדרת עבודות חדשה שנוצרה במהלך השנתיים האחרונות, בה היא משתמשת בחומרים נוסטלגיים, משבשת אותם, מתעמתת, מוחקת ומחברת מחדש קטעי מראות מנופי הקיבוץ לכדי מציאות בדויה. הציורים הפנורמיים של ילין עשויים שכבות-שכבות על רקע אדום עז ועמוק שעליו מצוירים בזפת שחורה נופי הקיבוץ של פעם, על שביליו, צריפיו הנמוכים, חורשות עצי האורן, מבנה המזכירות וחדרי החיילים. את הנופים ציירה תוך התבססות על צילומים שמצאה בארכיון הקיבוץ ובאלבום המשפחתי שלה. בשלב האחרון של הכנת הציורים מהלה ילין זפת קרה בטרפנטין ונתנה לה לנזול במורד הציור, למחוק ולעוות את הצבע שמתחתיה, להתריס כנגד הקפדנות הפיגורטיבית שמאפיינת את ציוריה. בחלל הגלריה הקימה מיצב אינטימי של חדר הוריה: ספה, ספרים על שידה, מדף קטן ומסגרת של תמונה. על כל אלו שפוך בנדיבות צבע כתום בהיר שנוזל על גבי הספרים, הספה והשטיח, בולע אותם לתוך הרקע של הציור עד שהם הופכים לאחד. כמו בעבודותיה על הקנבס, על רקע הצבע הנוזל ותכולת החדר ציירה ציור גדול מימדים של הקיבוץ. הפעם הצבע האדום, שעד כה שימש כרקע, הפך לחומר איתו עבדה.
זיוה ילין
המקרר, החשמונאים 90, תל אביב
נובמבר 19 – ינואר 20
מחיר מיוחד לקוראי ערב -רב
שלושה אמנים בעלי ניסיון רב ואהבה עצומה להוראה, המנהלים ביניהם דיאלוג רב שנים, מקיימים סדנאות ייחודיות שעוסקות ביחסי הגומלין שבין השפה החזותית, הטקסט והפרפורמנס. כל סדנא תונחה על ידי אמן מרכזי שיארח את שני המורים האחרים. הסדנאות מיועדות ליוצרות וליוצרים מכל תחומי האמנויות והן יאפשרו ויעודדו יצירה אישית בתמיכה ובליווי המורים של תקריב.
1. אמנות המופע / פרפורמנס – בהנחיית עדינה בר-און, ימי רביעי בשעות 19:00-21:30, לפרטים
2. אמנות טקסט סאונד – בהנחיית ד״ר ג׳וזף שפרינצק, ימי ראשון בשעות 19:00-21:30, לפרטים
מפגש היכרות עם התוכניות (ללא תשלום) יתקיים ברביעי, 23.10.19, בשעה 20:00 ב״מקרר״.
מחיר לכל סדנא: 2300 שקלים
מחיר מיוחד לקוראי רב-ערב: 2000 שקלים לסדנה אחת או 3000 שקלים לשתי הסדנאות
להרשמה ולפרטים:
עדינה בר-און 054-4947723 adina_baron@hotmail.com
ג׳וזף שפרינצק 054-8128768 josefspr@hotmail.com
נעילה: 19.10.19
בציוריה מתעמתת חגית וינטראוב עם הרגע המתמשך בין קבלת בשורה לקליטתה. באמצעות סגנון פיגורטיבי מופשט ובצבעוניות עזה היא יוצרת סדר חדש והופכת את הזמן למוחשי. ציוריה, אשר נעים על רצף הזמן בעבר, נמצאים על הגבול הדק בין אמנות לקישוט ומציעים מציאות דמיונית ואמורפית היוצרת אשליה המסייעת להשלים עם המציאות הקיימת בהווה.
חגית וינטראוב, "נובמבר 2017- מרץ 2018", אקריליק על בד, 150X150 ס"מ
פתיחה: שישי, 18.10.19, בשעה 12:00
נעילה: 15.11.19
משתתפים: מיכל רפפורט, מאשה זוסמן, אברהם קריצמן, דוד רפאל לוקרד, וסילי פארשין, לארס סרגל, דניס משקביץ', רעות ישעיהו, מינה ריינגולד, תמה עובדיה והדס אמסטר
זוהי תערוכה קבוצתית המאגדת בתוכה עבודות פיסול, צילום, וידאו, רישום, סאונד, פרפורמנס וציור. הכותרת ״סמיך״ נבחרה מכיוון שמילה זו מאפיינת ומתחברת במגוון דרכים לאופן שבו חווים האמנים המשתתפים את המתרחש סביבם כיום. האמנים עובדים ופועלים בתחומים מגוונים, בגלריה ומחוצה לה, אבל כולם שותפים ושותפות לתחושה שאנו חיים במרחב שניתן לאפיינו כ-״סמיך״, אמירה כללית החובקת בתוכה רבדים שונים: סמיך הוא מצב שבו יש צפיפות גדולה של חלקים או חלקיקים, מרקם המתאפיין בהתנגדות לתנועה, קושי בהבנה שמתוכו קשה לצאת, והוא נוטה למסך את האפשרות לראות בבהירות.
הפוסט רב ערב 15.10.19 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית בירושלים מציג השנה תכנית מרתקת עם מגוון רחב של אירועי אמנות חד פעמיים ומופעים מקוריים, ביניהם פתיחות של עשרות תערוכות חדשות בגלריות וחללי תצוגה ברחבי העיר; תערוכה מרכזית במבנה של בית החולים "ביקור חולים"; כנס ירושלים לאמנות במכון ון ליר בירושלים; מופע ראשון בירושלים של "תנועה ציבורית"; סינמה בּלאש – מסגרת חדשה בפסטיבל שמפגישה קולנוע, אמנות ופרפורמנס בסינמטק ירושלים; סדנאות יצירתיות ופעילויות מיוחדות לילדים; סיורים במקומות נסתרים בעיר; מפגשים אישיים עם אמנים אורחים מאינדונזיה, שוויץ, ארה"ב וליטא; רצועת מופעי מוזיקה מקוריים ומשובחים במיוחד ועוד. פסטיבל מנופים לאמנות עכשווית חושף בפני הקהל הרחב את היצירה המרתקת, המקורית והתוססת המתרחשת בירושלים על כל מורכבויותיה ובשיתוף עם קהילות ויוצרים ממגזרים שונים הפועלים בעיר
שרון בלבן, "קמיל בלו", 2019
16:30
סיור
משבר האושר והדווי | מסע בעקבות בתי חולים היסטוריים ברחוב הנביאים
חזית בית ארלדן
**מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן**
19:00
מופע פתיחה
חניון בית החולים ביקור חולים
**מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן**
19:00
פתיחת תערוכה
אחות, אחות | התערוכה המרכזית של פסטיבל מנופים
בית החולים ביקור חולים
"חילוץ", תנועה ציבורית, 2015
09:30-22:00
מכון ון ליר בירושלים
בהשתתפות מרצים מהארץ ומחו"ל
יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
17:00
סינמה בּלאש
עלילה | אסופת וידאו-ארט בינלאומי
מכון ון ליר בירושלים
יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
תמיר צדוק, ללא כותרת, 2018
19:00
צלילים וצילומים | הצ'לנית ראלי מרגלית תנגן מיצירותיה
גלריה ויז'ן
20:00
תערוכות נפתחות
גלריה ויז'ן
המקלט לאמנות
הגלריה לאמנות במכללה ע״ש דוד ילין
הגלריה ע״ש יוסי נחמיאס בחוג לתקשורת צילומית, המכללה האקדמית הדסה
גלריה עזריאלי
21:00
המערבל: מופע מוזיקלי
מכון ון ליר בירושלים
מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
19:30-22:30
שאטל מיוחד יעבור ללא תשלום בין מוקדי התערוכות הנפתחות
מגי היקירי (מימין) מארחת את אבבה
16:30
עגורנים – רצועה לילדים
סיור חווייתי בחדר האמן של צבי טולקובסקי + סדנת צירוף
המפעל
**מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן**
18:30
על פרחי בר וחרקים | רב שיח בהשראת התערוכה ״רקפות: צומח, מקום, משל״
בהשתתפות תמר מנור-פרידמן, פרופ׳ אריאל הירשפלד והסופר פרופ׳ דרור בורשטיין
בית טיכו
19:00
ריטואל תדרי האלה | הליכת תדרים מרפאת בהנחיית האמנית שי זכאי
ביתא
20:00
תערוכות נפתחות
אגריפס 12
גלריה מרי
ביתא
המרפסת של מוסללה
המפעל
סדנת ההדפס
20:00
המערבל: מופע מוזיקלי
אוריאל הרמן מארח את לירון עמרם
בית טיכו
מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
צלילת עומק, פריים מתוך אוסף נתן אקסלרוד, יומני מולדת 1927-1934, ארכיון ישראל לסרטים, סינמטק ירושלים
21:00
סינמה בּלאש
צלילת עומק | הקרנה פרפורמטיבית
סינמטק ירושלים
מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
הכניסה חופשית למנויי הסינמטק
23:00
מסיבת פתיחת פסטיבל מנופים
גלי אור בפיצוץ עדין על הרשתית מאת יוסף משיח.
גלי אלקטרו / האוס / טכנו מואר מאת תאי רונה ויונה לימוזין.
**הכניסה חופשית**
מזקקה, רחוב שושן 3
המזקקה, צילום: איתמר גינסבורג
10:00-12:00
מפגש אינטימי בארבע עיניים עם אמנים הפועלים בירושלים.
סדנאות האמנים תלפיות, סדנאות האמנים טדי וברחבי תלפיות
לקביעת פגישה לחצו כאן
10:00
אורחים מחו"ל
מ. האריו הוטומו
אינדונזיה | מסעדה זמנית ומעבדה פתוחה
סדנאות האמנים, ירושלים
איירין אגריוינה וידיאנינגרום
אינדונזיה | מטבח חי ומעבדה פתוחה
סדנאות האמנים, ירושלים
10:30
אורחים מחו"ל
Mediengruppe Bitnik!
שווייץ | סדנת האקינג במרחב הציבורי
סדנאות האמנים, ירושלים
11:30
הקולקטיב והיוצר הבודד
אירוע נעילת התערוכה ״הצעה חדשה״
הגלריה החדשה – אצטדיון טדי
12:00
תערוכות נפתחות
קיר אמן I יעל סרלין מארחת את מאיה ישראל
סדנאות האמנים, ירושלים
וילה גלריה לאמנות עכשווית
תמר ניסים, "הדרך אל הבריאות", 2019
12:00
סיור בתערוכה התקף זאום+ סדנה שמעבר להגיון+ מתחם פיקניק + סדנת ריקוד אפריקאי
סדנאות האמנים ומוסך מאיר דוידוב
מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
13:00
המערבל: מופע מוזיקלי
ANGATA מארחים את גילי יאלו – בשיתוף פסטיבל מאמא אפריקה ישראל
מוסך מאיר דוידוב
מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
21:00
סינמה בּלאש
התקציר: דם יזע ודמעות
סינמטק ירושלים
מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
הכניסה חופשית למנויי הסינמטק
ציקי אייזנברג, "לנון", 2019
11:00
עגורנים
סיור תעלומת הזמן האבוד + סדנת חריטה
גלריה נורה
מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
תערוכות נפתחות
12:00
גלריה נורה
18:30
הקוביה
19:00
מופע אודו + פרפורמנס
המוזיקאים יצחק אטיאס ואורן פריד בג'אם סשן של תופי אודו – כלי הקשה מקרמיקה.
מיצג: שני רכס, סאונד: בניה רכס
20:00
סינמה בּלאש
אירוע הנעילה של פסטיבל מנופים
סינמטק ירושלים
מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
הכניסה חופשית למנויי הסינמטק
21:00
המערבל: מופע מוזיקלי
להקת פולקעס מבית הספר ״מוזיקה ושקט״ מארחת את אייל תלמודי
סינמטק ירושלים
מספר המקומות מוגבל, יש לרכוש כרטיסים מראש כאן
הפוסט פסטיבל "מנופים" לאמנות עכשווית בירושלים 2019 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
אחד הדברים שחזרו ונאמרו בקשר לזכייה של הפביליון הליטאי בפרס אריה הזהב בביאנלה האחרונה בוונציה היה עד כמה קשה לעשות ״אמנות טובה״ על משבר האקלים. ואכן, נראה שכל עבודת אמנות בנושא מתגמדת לאור רמת החומרה של מצב חירום כלל-עולמי כה דוחק. ובכלל, מהו התוקף של אמנות כזו, בעולם בו נערה אחת סוחפת אחריה תנועת מחאה גלובלית דרך הרשתות החברתיות? הביאנלה באיסטנבול, באוצרותו של ניקולא בוריו, מנסה להתמודד עם המשימה הלא פשוטה הזו ולרוב נכשלת.
כקודמתה, גם הביאנלה הנוכחית מצומצמת יחסית, וכוללת עבודות של 56 אמנים הפרושות על פני שלושה חללים: המוזיאון החדש של איסטנבול לציור ולפיסול (MSFAU), מבנה תעשייתי ששופץ ועתיד להיפתח רשמית בשנה הבאה; מוזיאון פרה (Pera Museum) ומספר מבנים באי ביוקדה (Büyükada), שהיה גם אחד מהאתרים של הביאנלה ה-14 אך אז השימוש בו הולם הרבה יותר. באופן משעשע, אם לא טרגי עבור ביאנלה על המצב האקולוגי, החלל המרכזי המקורי של הביאנלה, המספנה העתיקה של איסטנבול שהייתה סגורה לציבור במשך שנים, הוחלף ברגע האחרון במוזיאון לציור ולפיסול בעקבות ממצאי אסבסט. במוזיאון, התצוגה חולשת על ארבע קומות מרווחות ולכל עבודה חדר משלה, וזאת במקום התכנון המקורי שבו היו אמורות העבודות להיות מוצגות בקומה אחת במבנה המבוכי של המספנה. ייתכן גם שבשל כך הביאנלה נותרת כמכלול שאינו עולה על פרטיו, אך בהתחשב באיכותן הירודה של רבות מהעבודות, אני בספק אם זו הסיבה.
כותרת הביאנלה, ״היבשת השביעית״, מתייחסת למצבורי הזבל העצומים הצפים באוקיינוס השקט, שיוצרים יבשות של ממש. בהצהרותיו מתייחס בוריו להרים אלו כאל נוכחות פיזית ומטפיזית שלא ניתן להתעלם ממנה, ״עולם חדש״ המורכב מכל מה שדחינו ובו אנו מסרבים לחיות. טקסט הקטלוג שלו, העמוס ברפרנסים תיאורטיים וברעיונות מרתקים, מאשר שוב את החשד כי בוריו הוא תיאורטיקן טוב יותר מאשר אוצר. הטקסט מחולק לתזות השוטחות את המאפיינים האסתטיים של העידן האנתרופוקוני 1(Anthropocene), וכיצד אלו משפיעים על האמנות הנוצרת ומיוצרת בו: המחשבה על אמנות כהטבעה של צורה על מצע כבר לא תקפה, הדמות והרקע אחד הם והכול הופך לחומר; בעידן ״האולטרה מודרני״ של האחדה גלובלית וביטול מרחקים ברמה הגאולוגית והאטמוספרית משימתה של עבודת האמנות היא דווקא להדגיש הבדלים וסינגולריות; יצירת האמנות היא מעשה בלתי נפרד מהטבע, כוללת נקודות מבט (Umwelt) של מינים לא אנושיים ומערערת על חלוקת העולם לסובייקטים פעילים ולאובייקטים פסיביים ברוח האונטולוגיה מכוונת האובייקטים והריאליזם הספקולטיבי והאמן עצמו הופך מ״האמן כאנתרופולוג״ של גוז׳ף קוסות׳ ל״אמן כאנתרופולוג מולקולרי״ המתמקד באפקטים ובעקבות החומריים שטובע האדם בארץ.
חבל שהרעיונות הללו כמעט ולא ניכרים בשטח. העבודות בביאנלה נחלקות לעבודות הנוקטות באסטרטגיות אוטופיסטיות ונמלטות לעולמות מדומיינים ולהיסטוריות מומצאות, לעבודות דידקטיות למכביר שמסתכמות בפרזנטציות של מחקרים תוך וויתור מוחלט על כל ערך אסתטי, לאחרות שחוטאות בהפך הגמור ומדגימות אסתטיזציה אטומה של המשבר, ולכאלו שפשוט נותרות משמימות ותמוהות.
Norman Daly, "Civilization of Llhuros", 1972, Mixed media (artifacts, sounds, texts)
Dimensions variable, Courtesy David Daly, Photo: Sahir Ugur Eren
רוב העבודות בקבוצה הראשונה משתלבות בתצוגות ההיסטוריות של חפצי אמנות ומלאכה במוזיאון פרה. הנרחבת שבהן, ״The Civilization of Llhuros״, היא מיצב פסבדו-מוזיאלי מרשים בהיקפו של האמן האמריקאי המנוח נורמן דאלי (Norman Daly). מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת עמל דאלי על תיעודה של ציוויליזציה מומצאת על ידי יצירת מאות חפצים ארכיאולוגיים המשלבים שאריות זבל תעשייתיות. עולם בדיוני אחר שבו הטבעי, האנושי והמכני שלובים זה בזה קורם עור וגידים באנציקלופדיה המאוירת של האמן, האדריכל והמעצב האיטלקי לואיג׳י סרפיני (Luigi Serafini), הכוללת איורים צבעוניים ומשעשעים לצד טקסטים בכתב א-סמנטי פיקטיבי (“Codex Seraphinianus”, 2013). האמן הבריטי צ׳ארלס אברי (Charles Avery) מציג רישומים ומיצב פיסולי המתארים את האי המומצא אותו הוא משכלל מאז 2005, מעין אי קריבי-דיסטופי, מאוכלס בערב רב של דמויות וחיות. איוריו הקומיקסיים של אברי מלווים בהצבה פיסולית המדמה שוק דגים דל, בו הארגזים מלאים למחצה בצלופחים, מדוזות ומלפפוני ים משונים, כולם עשויים זכוכית מנופחת.
במוזיאון לציור ופיסול מציגה סוזן טרייסטר הבריטית (Suzanne Treister) את המיצב ״HFT The Gardener״ (2014-15), פרויקט של ״שאמאן-טכנו״ פיקטיבי בשם הילל פישר טראומברג, המתמקד בהשפעותיהם של צמחים מעוררי הזיות וסמים פסיכדליים והקשר שלהם לכלכלת השוק. אך התצוגה נותרת כמקבץ עלום של דימויים פסיכדליים מאורגנים בשולחנות ארכיון זכוכית דחוסים. הפרויקטים רחבי ההיקף הללו, הגובלים באובססיביות משוללת משמעות, לרוב נותרים כמובלעות הרמטיות של דמיון אינדיבידואלי.
בטקסט הקטלוגי מציין בוריו בחוכמה כי בדיון הוא ״נשק נגד סטנדרטיזציה״,2 אך דווקא עבודה מינורית, החורגת מהקטגוריה המובחנת של עולמות מומצאים, מוכיחה את הכתוב. זהו הסרט הקצר ״O Peixe״ של האמן הברזילאי ג׳ונתאס דה אנדרדה (Jonathas de Andrade) מ-2016, העוקב באיטיות פואטית אחר דייגים בברזיל, איש איש ושיטת הדייג שלו. לאחר תפיסת הדג, כל דייג בתורו מבצע טקס מוזר: הגברים החסונים מצמידים את טרפם לחזה, מחבקים ומלטפים אותו בדקות האחרונות לחייו. הצילום ב-16 מ״מ מזכיר סרטים תיעודיים אנתרופולוגיים, אך טקס הדיג ״השבטי״, המתנגד לכל היגיון מערבי של יעילות ניצול משאבי טבע ומערבל חמלה ואלימות של טורף ונטרף, הוא פרי דמיונו של האמן. במקרה זה, הבדיון מופעל כנשק נגד הצופה, ששוקע בארוטיציזם מלא תשוקה על מושא מפונטז.
מחוזות אפקטיביים של דמיון ניכרים גם במיצב המתנחמד ״It’s a Small World״ של האמן הבריטי-יפני סיימון פוג׳יווארה (Simon Fujiwara) מ-2019. לפי טקסט הקיר, פוג׳יווארה מצא פסלי דמויות פופולריות פגומים שהושלכו על ידי מפעל לייצור אטרקציות מחוץ לאיסטנבול, ושילב אותם בדגמים אדריכליים מיניאטוריים של מבנים מומצאים. ראשו של הפנתר הוורוד ניצב על גג מועדון חשפנות, בית כלא סובב סביב פניו של הג׳וקר מבאטמן וראשי ענק של דונלד דאק ומיקי מאוס משולבים במוזיאון שבו עבודות מיניאטורות אייקוניות של ג׳ף קונס, יאיו קוסמה ופיקאסו. בכל הדגמים זרועות דמויות לבנות קטנות, השקועות בצילום סלפי או בפעולות שוליות אחרות. פוג׳יווארה משלב שוב בין מבנים חברתיים אידיאולוגיים לאייקונים פופולריים, תוך ערבול פעולות אנושיות ועיוותי קנה מידה, ליצירת פנאופטיקונים מבדרים ומאיימים כאחד.
,Simon Fujiwara, "It’s a Small World (Slum)", 2019, Mixed media Courtesy the artist, Dvir Gallery (Tel Aviv and Brussels), TARO NASU (Tokyo), Esther
Schipper (Berlin) and Gio Marconi (Milan). Commissioned by the 16th Istanbul Biennial.
Produced with the support of Ayşegül & Ömer Özyürek and Goethe-Institut
Istanbul. Presented with the support of British
Council. Photo: Sahir Ugur Eren
עבודות אחרות נוקטות בגישה דוקומנטרית לחלוטין. אלו כוללות את המיצב ״Prospecting Ocean״ מ-2018 של האמן האיטלקי ארמין לינקה (Armin Linke), המוצג במועדון אנדולו בביוקדה, ששימש בתחילת המאה ה-20 את מועדון השיט הבריטי באי. ראיונות מצולמים ושולחנות ארכיון עמוסים במפות ודו״חות עוסקים בניצול משאבים ימיים תוך התמקדות באזור איסטנבול והבוספורוס, ושילוב מסמכים משפטיים הנוגעים בין השאר לשאלת הבעלות (והאחריות) על משאבים ימיים במים לא טריטוריאליים. Feral Atlas Collective, קולקטיב של יותר ממאה מדענים ואמנים המתמקד בהשלכות הסביבתיות של העידן האנתרופוקוני, מציע גם הוא הצבה עמוסת אינפורמציה אך מקדיש מעט יותר תשומת לב לפן האסתטי. סדרת קטעי וידאו מציגה, בין השאר, צילומים מאתר הבנייה של שדה התעופה הבינלאומי במקסיקו סיטי, מאתר לניהול פסולת בבולטימור, ממתקן לייצור בקבוקי מים באזרבייג׳ן ומחוות הידרופוניות בבחריין. תחת כותרות כגון ״Smooth and Speed״, ״Dump״, ״Pipe״, ו-״Grid״ המוצמדות למסכים בתוויות, הסדרה מזכירה את ההבחנות התיאורטיות של בוריו בדבר המיזוג המערער בין צורה לדימוי והפיכת הכול לחומר. עוד מוצגים צילומים מחרידים של גוויות אלבטרוס מלאות בפלסטיק בסרטו של הצלם כריס ג׳ורדן ואנקות לוויתני אורקה שמנסים להתגבר על רעשים תעשייתיים תת מימיים. אלו אמנם מכמירי לב ואולי מעוררים את החושים בצורה אפקטיבית יותר מקריאת מספרים ודו״חות, אך אם נתפשר על תרגום חושני כמעשה אמנותי, מצבינו בכי רע. עבודות אלו כאילו מוותרות מראש על כוחה של האמנות לעסוק בנושאים מסוג זה. בוריו צדק כשכתב כי ״כאשר היא משוללת מכל מוטיבציה מטפיזית, ביקורת היא לא יותר מעיתונאות חזותית המיועדת לעולם האמנות בלבד״,3 אך שכח לגבות את הנאמר בנעשה.
בקצה השני של הסקאלה נמצאות עבודות כמו ״Monochrome״ של אוזן אטאלן (Ozan Atalan) הטורקי מ-2019, שבאופן מתמיה זכתה לציון לשבח בביקורות על הביאנלה. שלד של בופאלו מונח במרכז החדר, ובפינתו תלויים שני מסכים: באחד צילומים מרהיבים של עדרי תאו מים ובשני אתר הבנייה של שדה התעופה החדש באיסטנבול, שהוא אחד הגורמים המרכזיים לצמצום שטחי המחייה של החיות המקומיות הללו. זוהי דוגמא מובהקת לאסתטיזציה שטחית וחד כיוונית של הפוליטי, שבאופן פרדוקסלי מתמצה באותו אפקט חינוכי של העבודות האינפורמטיביות המוזכרות לעיל.
,Ozan Atalan, Monochrome, 2019, Installation (concrete, soil, video, water
buffalo skeleton), Video: 10', Courtesy the artist, Commissioned by the 16th Istanbul Biennial. Co-produced by the 16th Istanbul Biennial and MO.CO. Montpellier Contemporain with the support of SAHA–Supporting Contemporary Art from Turkey, Photo: Sahir Ugur Eren
אך הביאנלה מנוקדת גם בעבודות מורכבות, המדגישות את פעולת האמן בעידן האנתרופוקני ״כצייד-לקט של צורות״, במילותיו של בוריו.4 בין אלו נמנים איורי דיו היפר-ריאליסטים מונוכרומטיים של הצייר הטורקי דניס אקטס (Deniz Aktaş) של שאריות זבל וצמיגים מהסדרה ״No Man’s Land״ (2018) ו-״Cosmis״, וידאו חריג בפשטותו של האמן ההולנדי מלווין מוטי (Melvin Moti) מ-2015. מוטי שילב בין צילומים שנלקחו ברחובות המאובקים של ניו יורק בדקות שלאחר אסון התאומים לצילומים מהפנטים של נאס"א, בהם כוכבי שביט והשמש נראים ככדורי לבה בוערים. העבודה הושפעה מקבוצת חוקרים רוסיים שבחנו את הקשר בין שינויים קוסמיים במערכת השמש לאירועים בהיסטוריה האנושית. המעבר בין רסיסי האבק המפוקסלים בתמונות הקטסטרופליות לרסיסי האור המולקולריים מהחלל החיצון משרה תחושה מוזרה, כאילו כוח עלום משחק בעולם כחומר ביד היוצר אך מתגמד דרך עדשת הפקפוק ואובססיית התיעוד האנושית.
תמה מעניינת בהקשר למשבר האקולוגי שאולי לא מודגשת מספיק לאורך התערוכה, חורגת דווקא מהעיסוק בחייתי או בסביבתי ומתמקדת ביחסים אנושיים, וספציפית ברגשות כמו חמלה ואמון. האמנית האיראנית טאלה מדני (Tala Madani) מציגה שני ציורים מסדרת ״Corner Paintings״, דיפטיכים המוצבים בפינות החדר ומתארים מקרנים המשליכים אלומות אור על חבורות של דמויות מבולבלות. שהיו נראים מעט ליטרליים לולא סרט האנימציה הקצר שמלווה אותם, ״The Audience״ מ-2018, בו אנימציה פשוטה וילדית מתארת סצנות שונות של אלימות מופרכת, במעין לופים אונטולוגיים שנונים הממזגים קהל ודימוי. ״Pavilion du Voyageurs״ של האמן האמריקני ג׳ארד מאדר (Jared Madere) הוא מעין חדר מיצב פסיכדלי של קולאז׳י פוטושופ ענקיים וצבעוניים המשלבים תמונות של דמויות שונות שנלקחו מהרשת, מעין מקדש לא מוסבר לתיעוד ברשתות חברתיות. באופן מבריק, הציב מאדר בכניסה לחדר, כמעין אקספוזיציה, לופ של וידאו ויראלי קצר בו נראה אב צעיר מחזיק את התינוקת שלו ו״עובד״ עליה שהיא קיבלה מכה בראש כאשר הוא דופק על הקיר ליד ראשה והיא מתחילה לבכות.
Jared Madere, Pavilion du Voyageurs, 2019, Mixed Media, Courtesy the artist and Galleria Federico Vavassori (Milan), Photo: Sahir Ugur Eren
בהקשר הביאנלה, עבודתו של מאדר אולי נראית שולית, אך בדיוק בזכות אותה שוליות משועשעת היא חושפת את היבשת השביעית שאותה אנו דווקא מאכלסים תמידית – היבשת הדיגיטלית, שמלאה בלא פחות אשפה ועקבות של הידרדרות מוסרית. בוריו מציין בבהירות כי ״פרוטוקולים של דחייה, הדרך בה חברה מייצרת פסולת, נראים כחוליה קריטית בקשר בין אסתטיקה לפוליטיקה״.5 הביאנלה מלאה באסתטיקה ובפוליטיקה, אך אותה חוליה מקשרת מפציעה לעיתים רחוקות מידי.
The Seventh Continent
הביאנלה ה-16 איסטנבול
אוצר: ניקולא בוריו
עד ה-10 בנובמבר
הפוסט היבשת השביעית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפוסט קול קורא לאמני זכוכית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
רביעי, 30.10.19
כנס ירושלים לאמנות, הנערך זו הפעם הרביעית, הוא יוזמה משותפת של מוסד האמנות הירושלמי מנופים וכתבי-העת ערב רב והרמה, ונועד לחבר בין הנעשה במוסדות להשכלה גבוהה לבין אמנים, אוצרים, מנהלים אמנותיים ואנשי מקצוע מעולם האמנות והתרבות בישראל ומחוץ לה.
כותרת הכנס, שיתקיים השנה במכון ון ליר בירושלים, היא ״תכסיס״. על-פי ההגדרה המילונית, תכסיס הוא תחבולה מפתיעה המשמשת להשגת מטרה. התכסיסן מנצל יתרון או הזדמנות שהצד השני לא צפה, ומשתמש לא פעם באמצעים כמו התחפשות, הסתננות, הטעיה ומשחק. הממזריות שבבסיס התכסיס היא לעתים זדונית ומרושעת ולעתים היא מחויכת, לעתים היא דרך יצירתית לעקוף בעיות או להתגבר על כוחות חזקים דווקא באמצעות חולשה. התכסיס מופיע בזירות פנים-אמנותיות, ולעתים חורג מהן וזולג גם אל הספרה הציבורית. הוא יכול להיות חלק מפעולה אמנותית, או להתממש בעצם הבחירה העקרונית באמנות כאמצעי לקידום אינטרסים אחרים.
בין הנושאים שיידונו בכנס: צנזורת אמנות ותכסיסי ההתמודדות עימה, תכסיסים טכנולוגיים ואנטי-טכנולוגיים באמנות, הטווח שבין אמת לאשליה, אמנות כתכסיס כלכלי או פוליטי, כלכלה ופוליטיקה כתכסיס אמנותי, אמנות כביטוי של תכסיסי זהות, תכסיסי אמנות ותכסיסים משפטיים.
עורכי הכנס: רינת אדלשטיין, רונן אידלמן, יונתן אמיר
מפיק: אביב פטר
ההרצאות בעברית אלא אם צוין אחרת. מספר המקומות מוגבל. ההשתתפות בכנס בעלות סמלית, לרכישת כרטיסים, כאן
רוני קרפיול, "War Assistant", סטיל מתוך וידאו
בית לאמנות ישראלית, המכללה האקדמית תל אביב יפו
שישי, 25.10.19, בשעות 10:00-13:30
ד"ר עפרי אילני, היסטוריון, עיתונאי ומבקר ספרות ינסה לשרטט תמונת מצב של החברה הישראלית נכון לעכשיו.
האוצרים וחוקרי האמנות הילה כהן שניידרמן, ניקולה טרזי, אבי לובין וד"ר גדעון עפרת יציגו את אבחנותיהם ביחסלהתפתחויות ולשינויים שהתחוללו בשדה האמנות הישראלי ב-25 השנים האחרונות.
ד"ר עפרי אילני, ישראל 2019: דיאגנוזה דורית
הילה כהן שניידרמן, מרחבים חדשים: שדה בשינוי
ניקולה טרזי, Disproportion or Abundance The Israeli ‘Ecosystem’ and its Uniquenesses?
אבי לובין, על ההיפוך בין העיון לפעולה באמנות הישראלית העכשווית
ד"ר גדעון עפרת, סוף עונת המלפפונים
להרשמה: https://eventbuzz.co.il/lp/event/iyun
מיכה אולמן, הכנות להקמת הפסל “עדות״, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1980
נעילה: שבת, 28.03.20
אוצרות התערוכה: מיכל בן יעקב ודפנה פלק
סיפורו של הגולם, המתאר יציר בוץ שהופחו בו חיים באמצעות מילים סודיות, קיים בפולקלור היהודי דורות רבים. מעשה זה נע על הגבול הדק שבין קדושה לטומאה, בין מעשה חכמים למעשה כשפים. האגדה על יציר כפיו של האדם ביטאה את השאיפה לכוח, לשליטה ולנוחוּת, שאיפות שנותרו מנת חלקו של האדם עד עצם היום הזה. למעשה, הגלמים בחיינו רק התרבו: הבוץ הפך לסיליקון, מילות הסתר הפכו לקודים בידי מתכנתים וההגולם לבש דמות של מחשב, טלפון חכם או רובוט.
התערוכה מזמינה את הצופים לשוטט בגנו של הגולם, המתפקד כבבואה של האנושוּת הממוקמת מעברה השני של המראה. זוהי בבואה מעוותת, עשויה דימויים שנוצרו במוחו של האדם המבקש לשלוט בחייו ולהתעלות מעל מגבלותיו הפיזיות והאנושיות. העבודות בתערוכה מתייחסות לעולם הדיגיטלי, הממוחשב, כמקור השראה. הדיגיטציה היא החומר שממנו עשויה יצירתם של האמנים המשתתפים בתערוכה, צעירים וותיקים כאחד. כל חדר תצוגה מאגד שלב נוסף במסע האנושי בתוך גנו של הגולם־המחשב ומשקף נקודות מבט שונות ביחסיו של האדם עם יציר כפיו.
האם משמעות הכלאה זו היא שהאנושות לנצח תקועה בעבר האחר של המראה, העשוי דימויים וירטואליים, בגנו של הגולם? או שמא דווקא מתוך הוויתור על מאבקי הכוחות ההדדיים יכולה להיווצר אנושות חדשה, חופשייה יותר? המבקרים בתערוכה מוזמנים להתבונן בעבודות דרך השאלה: היכן הגולם־המחשב נגמר והאנושי מתחיל?
האמנים המשתתפים:
מור אפגין, רומי ארדן, אורי גרשוני, כרמי דרור, טד וויטקר, איה זמיר, ענבר חגאי, נוי חיימוביץ', שרון פדידה, יואל פלד, יעל פרנק, דינה קלברמן, דניאלה תקבה
רומי ארדן, "לא אכפת לי להיות נתפסת כאישה", 2019, מידול תלת מימד, וידיאו, סאונד
פתיחה: 27.10.19
נעילה: 28.1.20
אירוע פתיחה: 30.10.19, בשעה 20:00
אוצרת: נאוה ט. ברזני
התערוכה ״סמענה״ דנה בצלו המבעית של הדיכוי העמוק שחווה האדם השחור בישראל, אדם שזכותו לתפיסה עצמית נגזלת מאחר שהוא לא פנוי לחוש בשאר זהויותיו, כלומר לזכות בחוויה המלאה של עצמיותו. האמנית זוודיתו יוסף-סרי, שעבודותיה עסקו ועוסקות במוצאה האתיופי, מבקשת לבחון האם גם היום, כעבור שנים, העיסוק האינטנסיבי בנוכחות שחורה בסביבה לבנה הוא בחירתה שלה או שמא היא מחויבת לכך בשל מבטו של הזולת שמגדיר אותה. עבודות התערוכה משקפות בבואות פגיעות, שטוחות לכאורה, שמחפשות ראיות למי שהינן.
הפחם, שמייצג בסיס זהותי עבור יוסף-סרי, הוא דרכה לתווך בין העבר הנשכח וההווה הזהותי הכבול למערכת כפויה. יחד עם הצבעוניות והשקיפות שנוספו לאחרונה לעבודותיה היא מערבת בין החושים המסייעים לה ליילד שפה אמצעית שמביעה ומנכיחה את מכלול זהותה. בעזרת אמצעים אלו תובעת יוסף-סרי את הזיכרונות, את השבתן של הבעות זהותיות מחוקות ואת המשמעות וההשמעה של קולן, שמוסיפות ואף תובעות ניואנס מגוון.
ימים ושעות פתיחה: ראשון-חמישי, בשעות 10:00-18:00
זוודיתו יוסף סרי, "הם ואנחנו", פרט ממיצב, 2019
המקרר, החשמונאים 90, תל אביב
נובמבר 19 – ינואר 20
מחיר מיוחד לקוראי ערב -רב
שלושה אמנים בעלי ניסיון רב ואהבה עצומה להוראה, המנהלים ביניהם דיאלוג רב שנים, מקיימים סדנאות ייחודיות שעוסקות ביחסי הגומלין שבין השפה החזותית, הטקסט והפרפורמנס. כל סדנא תונחה על ידי אמן מרכזי שיארח את שני המורים האחרים. הסדנאות מיועדות ליוצרות וליוצרים מכל תחומי האמנויות והן יאפשרו ויעודדו יצירה אישית בתמיכה ובליווי המורים של תקריב.
מפגש היכרות עם התוכניות (ללא תשלום) יתקיים ברביעי, 23.10.19, בשעה 20:00 ב״מקרר״.
מחיר לכל סדנא: 2300 שקלים
מחיר מיוחד לקוראי רב-ערב: 2000 שקלים לסדנה אחת או 3000 שקלים לשתי הסדנאות
להרשמה ולפרטים:
עדינה בר-און 054-4947723 adina_baron@hotmail.com
ג׳וזף שפרינצק 054-8128768 josefspr@hotmail.com
אחד מפסטיבלי האמנות והעיצוב הגדולים של יפן, ויתכבד להציג עיצוב ישראלי בפני קהל יפני ובינלאומי!
Spiral \\ 5-6-23 Minami-Aoyama, Minato-ku, Tokyo
18-27.10.19
שבוע העיצוב ירושלים, אירוע הדגל של בית הנסן, הוא אירוע העיצוב הציבורי הגדול והמשפיע ביותר בישראל, המתקיים ביוזמת המשרד לירושלים ומורשת והרשות לפיתוח ירושלים. האירוע, לראשונה בצורתו הבינלאומית בטוקיו, יצא לדרך ביכורים עם פרויקט מרכזי המציג את האג׳נדה האוצרותית שלו, הכישרון המקומי ואת רוחו הייחודית. התערוכה, ״גן העדן״, מובילה את המבקרים בה דרך סדרת פרויקטים הנובעים מתוך המתח שבין טבע, תרבות, טכנולוגיה ומיתוס מנקודת מבט ישראלית. מסע זה מגיע לשיאו בגן ספירלה, בו נפגשים שני מיתוסים מקומיים: המלח של ים המוות והחיטה, מחוללת המהפכה החקלאית והחיים המודרניים. בתווך בין מיתוסים אלה של חיים ומוות מסתתרות פרשנויות אדריכליות לפרחים מקומיים בגנים פרטיים וסודיים.
התערוכה תצוין באירוע מרכזי למוזמנים שיכלול, בין השאר, את הפרפורמנס הייחודי ״Salt Repast״, בהובלת מיכל אביתר וכרמל בר, אשר יזמין את המבקרים לטעום דגים שנכבשו במיצב מלח נגוח עם תבלינים מקומיים שנוצרו במיוחד עבור התערוכה, הקראת שירה יפנית והופעה מיוחדת של הזמרת הישראלית, דקלה.
לאירוע בפייסבוק: Jerusalem Design Week At DesignArt Tokyo
פתיחה חגיגית – חמישי // 24.10 // מ20:00 // מרכז כלל // רחוב יפו 97
אמנים משתתפים: ג׳ניה קריס // הדס עפרת // לולה גאינוטדינובה // רועי פביאן
ניהול אמנותי: מתן ישראלי
אוצרות קופסה שחורה: אסף כהן // יצחק מזרחי // צילום: סמדר צוק
יופיעו בפתיחה: 20:00 – ערן זמיר // 21:00 – ענת מלמוד
התערוכה מורכבת משני חלקים:
חלק א: הארכיון החסר
קופסה שחורה, גלריית רחוב יפו 97, בחזית מרכז כלל (חוץ)
אוצרים: אסף כהן ויצחק מזרחי
צילום: סמדר צוק
חלק ב: שלוש הצבות ברחבי מרכז כלל (פנים)
גג / רועי פביאן
העבודה תלויה בחלל האטריום המרכזי של המרכז המסחרי
כל ישראל חברים / הדס עפרת
העבודה מוצבת על קיר המעלית השקופה שבמרכז המסחרי
מסע / ג׳ניה קריס ולולה גאינוטדינובה
העבודה נמצאת בקומה מתחת ל״מרפסת״ של מוסללה, במסדרון הפונה לכיוון רחוב כי״ח
'תורה ומלאכה' היא תערוכה בעלת מטרה מוצהרת: לשנות את הנרטיב ההגמוני על תחילתה של האמנות הישראלית בירושלים, על ידי הנכחה מחודשת של בית הספר 'תורה ומלאכה'.
בית הספר 'תורה ומלאכה' קם בשנת 1882 על ידי ארגון 'כל ישראל חברים' (כי"ח), והיה המוסד היהודי הראשון ללימודי אמנות שהוקם בירושלים ובארץ בכלל, עשרים וארבע שנים לפני שהקים בוריס ש"ץ את 'בצלאל' (1906), אשר התקבע בתודעה הציבורית כחלוץ וראשון בתחום.
התערוכה אינה מסתפקת רק בצדק היסטורי; היא מציעה כיוון חדש ואופטימי של ראיית האמנות המתפתחת במרכז כלל כהמשך לעשייה האמנותית ההיסטורית שהתקיימה בבית הספר – ובכך נוצר חיבור חדש ופורץ דרך בין מרכז מסחרי לעשייה אמנותית עכשווית, בין ישן וחדש.
צילום: נדב אורן
הפוסט רב ערב 22.10.19 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
"אוהבים אמנות עושים אמנות" בשכונת נווה שאנן
7,8,9 בנובמבר 2019, מרכז קהילתי הגר"א , רחוב הגר"א 26-28
במסגרת אירועי "אוהבים אמנות עושים אמנות" 2019, מרכז קהילתי הגר"א ישיק את התכנית השנתית ליוצרים המתקיימת במקום בשיתוף איגוד האמנים הפלסטיים. התכנית כוללת חלל עבודה לאמנים, הרצאות וקורסים וכן פגישות ייעוץ עם אוצרות מובילות. לרגל אוהבים אמנות, בחלל העבודה לאמנים יתקיים קח-תן קטלוגים, ובמבנה יצוגו תערוכת בהן תוצרי שתי סדנאות שהות האמן שהקיימו בשכונת נוה שאנן.
שעות פתיחת התערוכות בהגר"א וקח-תן קטלוגים:
חמישי 17:00-23:00, שישי 10:00-15:00, שבת 18:00-23:00
בנוסף יתקיים מרתון פגישות ייעוץ עם האוצרות סאלי הפטל – נוה, רז שפירא, טל יחס, ליא ציגלר, טלי קיים, עדנה מושינזון, שלומית ברואיר (יום שישי 10:00-14:00)
בהרשמה מראש, עד ה-31.10
*לאמנ.יות המעוניינים.יות להשתתף יש לשלוח קורות חיים ותיק עבודות למייל: curatorsloveart@gmail.com
הפוסט קול קורא – מרתון פגישות ייעוץ עם אוצרות במסגרת אירועי "אוהבים אמנות עושים אמנות" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות בשיתוף פעולה עם
PHOTO IS:RAEL מציגים:
תחרות הצילום "חיים ביחד" 2019, בנושא קידום והעלאת המודעות לשוויון זכויות והשתתפות מלאה בחברה של אנשים עם מוגבלות.
מטרת התחרות היא העלאת מודעות בקרב החברה בנוגע לשילוב אנשים עם מוגבלות בישראל ולנושאים הקשורים לזכויות של אנשים עם מוגבלות, לספק תמונת מצב נוכחית ולהאיר זרקור בנושא שוויון זכויות של אנשים עם מוגבלות בישראל, באמצעות שימוש בשפת הצילום.
אנשים עם מוגבלות מהווים כ-20% מכלל האוכלוסייה בישראל, כלומר כמעט בכל משפחה ישנו אדם עם מוגבלות – פיזית, חושית (ראיה ו/או שמיעה), שכלית התפתחותית, נפשית, תקשורתית, אולם, לא פעם אנשים עם מוגבלות נתקלים בסביבה לא נגישה, או מפלה, כזו שאינה מקבלת את זכותם הטבעית להיות חלק אינטגרלי ממנה.
ההשתתפות בתחרות הינה ללא עלות.
שלושת הצילומים שיגיעו למקומות הראשונים יזכו בפרסים. לצד אלה, מתוך משתתפי התחרות יזכו כ-20 המקומות הראשונים להשתתף בתערוכה קבוצתית בכנס ׳יחד מובילים למדינה שוויונית ומכילה׳ של נציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שיערך בתאריך 31.12.19, וכן תצלומים נבחרים ילוו את הפרסומים של הנציבות (פרטים נוספים בלינק).
הגשות לתחרות עד לתאריך 31.10.2019
הפוסט תחרות צילום של PHOTO IS:RAEL ונציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות – "חיים ביחד" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
״May You Live In Interesting Times״, ובתרגום חופשי "מי ייתן ותחיו בזמנים מעניינים", היא כותרת-העל רבת המשמעות, המתעתעת והמאתגרת שבחר ראלף רוגוף (Rugoff), האוצר האמריקאי של הגלריה הלונדונית הייוורד (Hayward) והאוצר הנבחר של הביאנלה ה-58 (2019) של ונציה. הכותרת היא ביטוי אנגלי מתוך נאום שנשא ג'וזף אוסטין צ'מברליין (Chamberlain 1863-1937), הנשען על איחול סיני עתיק וסרקסטי, קללה, המייחלת לחיים בזמנים מלאי משברים, דרמות, תהפוכות, הלם, הפרעות, שקרים, זיופים וקונפליקטים, בניגוד לחיים בזמנים של מנוחה, שקט, ביטחה, שלמות, הרמוניה, רוגע ושלווה, ובמלים אחרות, בימים שיכולים להתפרש גם כשגרה ושעמום.1 יחד עם זאת, מבחינה מילולית, האיחול הטעון, השלילי והמגדף, יכול גם להתפענח באופנים חיוביים, כמו שאכן השתמע מתוך הטקסטים השונים שנכתבו בעקבות הביאנאלה ה-58 של ונציה.
אין ספק שאנו חיים היום ב״זמנים מעניינים״, בעידן שבו קוללנו או התברכנו או שניהם גם יחד בפייק ניוז, בעובדות שקריות, במציאויות אלטרנטיביות, בריבויי בו-זמני של מרחביי קיום הנחווים באופן ממשי, בטכנולוגיות מואצות ומסחררות, רשתות חברתיות, עצמיות מפוצלת, פליטות, נדידה המונית, מלחמות, דיכוי, ניצול, אלימות, שחיתות, רצח המונים, אסונות טבע, שינויי אקלים מהירים, תחושת בדידות, תלישות ואפסות, וכל אלה תחת שלטון ומערכות כוח ממשיים ווירטואליים. הביאנאלה ה-58 של ונציה אכן מציעה באופן מלא "חיים בזמנים מעניינים" לעילא ולעילא; עשירים, גדושים, עוצמתיים, טוטאליים, מלאי תהפוכות, דרמטיים, כאוטיים, מפתיעים, מסחררים, תובעניים וחווייתיים מבחינה אסתטית ואינטלקטואלית, חושית ומנטלית.
לאמנות בימנו, טוען רוגוף, אם כי באופן עקיף, תפקיד חברתי חשוב בקידום אמצעים טכנולוגיים ובשימוש מבוקר, מאוזן ומטיב באמצעי מדיה מגוונים וגלובליים, ומתוך כך ביצירת חוויה אסתטית, שיקוף והובלת הלכי רוח, יצירת דיון ביקורתי, העלאת מודעות, שינוי וטיפול, ככל שניתן, בפתולוגיות, הפרעות ותחלואים חברתיים, פוליטיים, כלכליים, פסיכולוגיים, אקולוגיים וקוסמולוגיים. "כולי תקווה", כותב רוגוף, "שהאמנות תספק לנו מחדש כלים להבחין באפשרויותיהם של 'הזמנים המעניינים' שאנו חיים בהם היום, ובכך להמיר את הביטוי המקלל באתגר מלהיב וגואל".2
נדמה כי תמות ה"עניין" וה"הפתעה" שימשו כמוליך החשמלי המרכזי בתערוכותיו של רוגוף. האוצר ביקש להבליט ולהטעים את המנעד הרחב של היצירה האמנותית ואפשרויותיה באמצעות האמנים בהם בחר, ולא להסתפק בעבודה או סדרה אחת, כפי שהיה מקובל עד כה. כך יצר רוגוף שתי תערוכות, שתי הצעות ל"חיים בזמנים מעניינים", האחת (Proposition A) מונומנטלית, במתחם הארסנלה (Arsenale) של הביאנלה, והשנייה, קטנה הרבה יותר (Proposition B), בביתן המרכזי של מתחם הג'יארדיני (Giardini). הפיצול שבין שתי התערוכות, כותב רוגוף, הוא מהלך אסטרטגי מבחינה אסתטית ותמטית של רעיון ה"חיים בזמנים מעניינים" ופוסט-מציאותיים ושיקוף של הביטוי "עובדות אלטרנטיביות", שקיבל העצמה ונוכחות של ממש בפוליטיקה העכשווית ובסדר היום המלאכותי והגלובלי בצורה בוטה ומובהקת החל מתקופת שלטונו של הנשיא טראמפ.3
בשתי התערוכות הקפיד רוגוף על הצגת אותם אמנים וכך אנו זוכים לראות את אותם השמות בשני מופעים שונים. לעיתים ניתן לזהות את סגנונו ושפתו האמנותית של האמן אותו ראינו קודם-לכן. רוגוף מציין בקטלוג הביאנלה המרשים ועב הכרס שהוא ביקש לשמור על אקטואליות ורלוונטיות וזו הסיבה בשלה בחר להציג אך ורק פרויקטים ועבודות אמנות שנעשו בשנים האחרונות על ידי אמנים חיים, שעיקר עיסוקם המחקרי והאמנותי הוא סביב סוגיות חברתיות, פוליטיות, כלכליות, מגדריות, מיניות וזהותיות.4 כמו כן, רוגוף מציין את דרכי החיפוש אחר האמנים: כל אמן הציע עוד שני שמות של אמנים המתכתבים תמטית וסגנונית עם עבודתו. כך, ב"שיטת השרשרת", נבנה ארסנל האמנים המציגים. האמנים היו, במידה רבה, שותפים לפרויקט הכולל של הקמת התערוכות ולמהלך המחקרי והאוצרותי, שהתמקד בהיסטוריזציה האפוקליפטית של העכשווי והשלכותיה על העתיד, אם יהיה כזה. האמנים והאמניות הגיבו זה וזו לעבודתו/ה של זה וזו וכך נשמרה אינטימיות מסוימת וקהילתיות שבסך הכל העידה על שיתופיות אסתטית ותמטית מפתיעה ולא הרמונית, ככוונת הקללה או הברכה הסרקסטית המייחלת "לחיים בזמנים מעניינים". 5
תמונה 2 ,Eskalation, 2016 ,Alexadra Bircken
דוגמאות ספורות לעבודות מכות, הולמות ומסקרנות שמרפררות אל "מוקדי עניין" מבעבעים וסוגיות קרדינאליות, מופעים חזותיים של "חיים בזמנים מעניינים" טעונים בביקורות פוליטיות וחברתיות הן, למשל, עבודת המיצב "לא יכול לעזור לעצמי" (Can't Help Myself, 2016, תמונה 1), העוסקת במשטר הפוליטי בסין, של צמד האמנים סאן יואן (Sun Yuan, 1972) יליד בייג'ין ופנג יו (Peng Yu, 1974), יליד ג'יאמוסי (Jiamusi), חבל הרפובליקה העממית של סין.6 שני האמנים יצרו רובוט שחור המסתובב על צירו ומתכופף ללא לאות בקצב של מכונה תעשייתית רועשת, "חופרת" ומנקרת במוח. הרובוט כולל זרוע ארוכה ואימתנית הדוחפת-מנגבת בסיזיפיות ובקצב שלוליות של נוזלים בצבע אדום דם עמוק מרצפת הבטון הלבנה והמוגבהת של מבנה דמוי כלוב שקירותיו שקופים. כשהיא כלואה בתוך מבנה שקוף נראית המכונה המפלצתית כמו יצור מפלצתי לכוד שמשליך את חרונו לעבר הקירות המפרידים בינו לבין הצופים.
תמונה 3 ,Eskalation, 2016 ,Alexadra Bircken
אלכסנדרה בירקן (Alexandra Bircken), ילידת קלן (Cologne 1967) שמתגוררת ופועלת בברלין, מציגה בחלל ה"מסדרון", העוטף של חללי התצוגה הפנימיים בתערוכה המרכזית של הארסנלה את "הסלמה" (Eskalation, 2016, תמונה 2, 3), מיצב ויזואלי דינמי ואפוקליפטי המציע אסתטיקה מורבידית של סוף האנושות; מפגן מרשים, מעין חליפות צלילה מחומרים גמישים כמו סילקון, לטקס גומי או ספוג, המרוקנות מאנושיותם ובשריותם ונדמות לעורות שנפשטו מגוויות אנושיות. אלו תלויות על עשרות רבות של סולמות וחבלים הנשפכים מקורות העץ של תקרת המבנה הגבוהה, המשופעת והמאיימת של מחסני הנשק בארסנלה.7
תמונה 4, Maria Loboda, Zero Dynasty II, 2017
עבודות שעשויות להתפרש ברוח פוסט-קולוניאליסטית הן, למשל, התצלומים הליריים-פואטיים מצד אחד והמטרידים מצד אחר "אפס שושלת II Zero Dynasty) "II, תמונה 4), ו"אפס שושלת V" (Zero Dynasty V, 2017, תמונה 5), מתוך הסדרה "אפס שושלת" של האמנית הפולנייה מריה לובודה (Loboda Maria), ילידת קרקוב (1979), שפועלת בברלין.8 בשני התצלומים שהוצגו בתערוכה המרכזית באתר הגנים הוונציאני מתוארת סצנה שמראה יד אנושית (של אדם לבן, כנראה ידיה של האמנית) בצבעי חום-אוקר חמימים, על הרקע השחור של התצלום, כמו "מנפישה", "מחייה" ו"משיבה לחיים" אובייקט ארכיאולוגי קדום; פסל קדם-שושלתי מצרי. הידיים האנושיות, העדינות והחומלות ספק מסירות אבק, ספק מנגבות את הדמעות הזולגות מעיני מסכת האבן (תמונה 4) או מעינו של הנשר מגרניט שחורה (תמונה 5), בעזרת אמצעי ניקוי סטריליים מודרניים: מגבון רך וקיסם אוזניים. הדימויים הקדומים בתצלום משדרים מלנכוליה ועצב עמוק, אולי מבכים על קללת ה"חיים המעניינים" של ההווה שהושלכו אליהם בלי שממש רצו בהם.
תמונה 5 ,Maria Loboda Zero Dynasty v, 2017
"בית חולים שדה X", עבודת מיצב של האמנית איה בן רון, האוצר אבי לובין והמפיק מיקי גוב, נציגי הביתן הישראלי בביאנלה (תמונה 6), שממוקם בג'ארדיני, אתר הגנים של הביאנלה בוונציה, הולמת את התמה המובילה של רוגוף; העבודה מציעה תצלובת מרתקת בין מעטפת מכניסטית כמו רפואית לתוכן פוליטי מעורר ותוסס כהיבט של הברכה המקוללת של ה"חיים בזמנים מעניינים".
תמונה 6, בית חולים שדה X, ביאנלה 2019, ונציה, קבלת פנים, צילום: אלעד שריג
במסורת הרפואית של המאה ה-18 המחלה מציגה את עצמה לצופה כסימפטומים וכסימנים.9 אלו נבדלים מאלו בערכם הסמנטי וכן במורפולוגיה שלהם. הסימפטום – ומכאן מעמד הבכורה שלו – הוא הצורה שבה מופיעה המחלה: מכל המראה לעין הסימפטום הוא הקרוב ביותר למהות; הוא התעתוק הראשון של טבעה הבלתי נגיש של המחלה. שיעולים, חום, כאב בצד וקשיי נשימה אינם דלקת הצדר עצמה – זו לעולם אינה מתגלה לחושים הואיל ו"דרכה היחידה להיחשף היא בהסקת דבר מתוך דבר" – אך הם מהווים את "הסימפטום המהותי" שלה, מאחר שהם מאפשרים לציין מצב פתולוגי (כמצב המנוגד לבריאות), מהות חולנית (השונה מדלקת ריאות, למשל) וסיבה מיידית (תפליט של לחה). הסימפטומים מאפשרים לצורה הבלתי משתנה של המחלה – צורה מוצנעת משהו, נראית ובלתי נראית – להשתקף.10
"בית חולים שדה X" עלול להתפרש בקונסטלציה הנוכחית של הביאנאלה ה-58 של ונציה, המונחית על-פי המחשבה ה"רוגופית", כדימוי פשטני ומובן מאליו – מתקן רפואי-קליני כהצעה לטיפול אפשרי וריפוי של חברה מדממת וחולה. הפרדיגמות המרכזיות עליהן נשען הביתן מבחינה רעיונית ידועות לכל: האמנות כרפואה חברתית, האמן כמרפא הגדול, כשאמאן המייצר בכוח אישיותו, אמנותו ופעולותיו מזור מחודש, יוצר שינוי חברתי ומחולל תהליכי החלמה, הבראה, שיקום, סליחה ופיוס של יחידים עם עצמם ועם העולם. אולם, החשד שמא נקלענו אל אזורי הבנאליות, המובן-מאליו והצפוי, מתפוגג עם לקיחת המספר וההמתנה הממושכת באולם הקבלה שבקומת הכניסה של "בית החולים", הלובי של הקליניקה. שם מצפה למבקר וידאו ערוך ומוקפד המוקרן משני מסכי טלוויזיה – אסתטיקה שכיחה ומוכרת במרפאות שונות ובמוסדות בריאות בארץ ובעולם. הווידיאו המתעתע (Field Hospital X TV Program), הוא מעין סרט הסברה למבקר-צופה-חולה, שהשליך עצמו אל החיים, החוויות והמהמורות של המרחב הזמני של הביאנלה, ושהגיע לביתן הישראלי בתקווה למצוא מזור לחוליו ולהיגאל מייסוריו המודעים יותר או פחות.
המיזם-תערוכה של בן רון ולובין, שנועד לדמות בית חולים-שדה, אכן נראה כמו מוסד רפואי, בית חולים, אלא שמבחינה אסתטית, פרוצדוראלית ותמטית אינו בהכרח מדמה בית חולים-שדה, כלומר, מתקן רפואי נייד וזמני המוקם ונפרש בשטח במהירות ובתנאי חירום (מלחמה, אסון רב נפגעים, רעידת אדמה, צונאמי, הוריקן וכדומה), ושנועד לטפל מיידית בפגיעות טראומה פיזיות ומניעת מגפות. המתקן גם אינו מזכיר בית חולים שדה הומניטרי המוקם באתרים מוחלשים על ידי גורמי סיוע לזמן קצר או ארוך וכולל מרפאות לטיפולים רבים הניתנים במדינות מפותחות כדבר שבשגרה. העבודה שלפנינו נראית כמתקן מאורגן, מוסדר, ממוכן, סטרילי, מרוחק ופלורצסנטי; אורות לבנים קרים ומסנוורים התורמים לתחושת הניכור, הריחוק, הרובוטיות ואולי אף חוסר האנושיות של המטפלים והאסיסטנטים הרפואיים, וזה לרבות השימוש הסיסטמטי בצבעים כחול ולבן.
שיטות הריפוי והטיפול המוצעות, כמאמר מישל פוקו, הן פרקטיקות מודרניות: חלוקה, מיון, קטלוג, ארגון של הפתולוגיות המתועתקות על פי סימנים, תסמינים, מסמנים, סימפטומים, תופעות, דימויים וצורות מורפולוגיות חיצוניות. אלו, טוען פוקו, הם הקרובים ביותר למהותו לכאורה של הדבר עצמו, של המחלה המוצנעת והסמויה מן העין והבלתי ניתנת לשיקוף. במלים אחרות, אומר לנו פוקו, לא ניתן להגיע למהותה של המחלה כי אין לה מהות אלא מופעים חיצונים בלבד, כמו תעתיקים שלה עצמה. כל דיון על חולי או כל דבר אחר במושגים של ״מהות״, ״אמת״, ״עצמיות״ ו״הדבר עצמו״ הוא אשליה כוזבת ומראית עין מתעתעת במכוון של הדבר המוצנע והבלתי ניראה לשיקוף.11
בכל מקרה ה"שדְדִיות" (מן המונח "שדה") או ה"זמניות" וה"ארעיות" המאפיינות בית חולים-שדה, הממוקם בתנאי השטח המוצעים ובתנאי חירום, הן שמטרתו הגשת טיפול מידי ומציל חיים באזורי אסון. במקרה של הפרויקט המיזמי של בן רון ולובין, מותאמת ״שדדיות״ זו – בהקשרו של האירוע האמנותי והאינטלקטואלי הבין-לאומי והיוקרתי ביותר בתחום האמנות ואולי בכלל, של העת המודרנית באירופה החל מסיפה של המאה הקודמת (1895) – לממדי הזמן-מרחב, לדחיפות ולתנאי החירום הפוליטיים, התרבותיים, החברתיים והנפשיים של החיים בזמננו. באשר לפונקציה של הפרויקט הרפואי ולכוונותיהם העתידיות של מוביליו, כותב לובין בטקסט האוצרותי שלו על התערוכה:
"בית חולים שדה X" (FHX) הוא […] מוסד בינלאומי נייד, ארגון המחויב לחקור את האופן שבו האמנות יכולה להגיב ולפעול מול מחלות חברתיות. […] FHX מאפשר מרחב בו ניתן לשמוע קולות מושתקים ולראות עוולות חברתיות. מהביתן הישראלי בביאנלה של ונציה, הפרויקט ישוגר לאתרים שונים ברחבי העולם, יתפתח ויתרחב".12
"בית חולים שדה X" אכן יכול להתפענח ולהתפרש כתשלובת של בית חולים-שדה, היינו, טיפול מיידי בטראומות כמקובל במקרה הכללי של בית חולים-שדה או בית חולים הומניטרי מצד אחד, עם פונקציות של מוסד רפואי מודרני, טיפול בפתולוגיות-סימפטומים שהטיפול בהם הוא חינוכי, רעיוני, קונספטואלי, תודעתי ומתמשך ונוגע לטראומות נפשיות אישיות וקולקטיביות של יחידים ושל הקולקטיב מצד אחר. שהרי לטענת החוקרת שרה מילס (Mills), מהחוקרות הבולטות של פוקו, פעילותו של הכוח ניכרת באופן הברור ביותר ביחסים שבין הפרט, האינדיבידואל, לבין המוסד, המערכת השלטונית אליה הוא שייך.13
תמונה 7, חנה ויקטוריה, מתוך FHX TV Program, ביאנלה 2019, ונציה
הסרט "בית חולים שדה תכנית טלוויזיה" (FHX TV Program) בכיכובה של אמנית הקול ויקטוריה חנה (תמונה 7), המוצג במרחב הקבלה וההמתנה שבקומה הכניסה של הקלינקה, מייצר מהלך מורכב. הליהוק המבריק מאפשר לסרט להלך מעדנות על הגבול הדק בין הוראות-אמת המעידות על העומד להתחולל בתהליך אותו יעבור הצופה-חולה במהלך הטיפול לבין פרודיה על השיח הרפואי, הכוללת משחקי מילים באנגלית (be patient); "הייה סבלני" ו"הייה פציינט", והפיכת הרפרטואר של החולי – צעקה מתוך כאב – לתרגיל בפיתוח קול, המרחיב את השרירים וגורם לאוויר לנוע בחופשיות בריאות. הטון הדידקטי במכוון הופך את הנמען לילד, למי שצריך להיות מנוהל, למי שהופשט מבגרותו ואנושיותו והפך ל"מספר במערכת". אם כי, יאמר לנו פוקו, לא למספר נטול תודעה והשפעה במערכת הדיאלקטית של יחסי הכוח. הכוח, טוען פוקו, הוא "כמשהו שנפוץ או כמשהו שמתפקד רק בצורת שרשרת […]".14 הוא לא יכול להיות ממומש או מופעל, ואם כן אז רק "דרך ארגון דימוי רשת".15 שהרי רק אינדיבידואלים, לדעת פוקו, הם אלו שמניעים את הכוח ואין בילתם.
בן רון ולובין מציבים על מישור אחד ארבע טראומות, פתולוגיות, ערכים פגומים וחולאים פוליטיים וחברתיים אקוטיים בני זמננו מתחומים שונים וארבעה שדות שיח העוטפים אותם: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מידור הטרנסג'נדרים, חטיפת ילדים, הטרדות והתעללויות מיניות במשפחה. הנושא האחרון מטופל בסרטון האנימציה ״No Body״, (min, 2017 11:35, תמונה 8) של איה בן רון, המציג טראומה מושתקת מהביוגרפיה הפרטית של האמנית שנחשפת כאן לראשונה. טראומה מושתקת זו היא הבסיס למתקן הרפואי כולו, שמציע בן היתר את פרקטיקת הצעקה והזעקה כפעולה בהליך הריפוי, ההבראה, ההחלמה והשחרור, פרקטיקה שעשויה, ברגע ראשון, להדהד את ״הצעקה״ (The Scream, 1893) האילמת, החנוקה והמושתקת הפורצת ומופיעה כתיאטרון צורני דו-ממדי של צבעים עזים (אדומים וכתומים זועקים), עיוותים ודימויים מורבידיים (גולגולת, דמויות שלדים) וארכיטקטורה של אלכסונים הקורעים, חותכים ומפצלים את הבד ואת נפש האדם המודרני והדה-פרסונאלי המושלך אל קיומו של הצייר הנורבגי המוקף חולי ומוות, אדוארד מונק (Munch). הציור שייך לסדרת הציורים האקספרסיוניסטית והאפוקליפטית שלו, "הצווחה", בתרגום מנורווגית (Skrik 1893- 1910). חדרי הצווחות של בן רון ולובין, המסייעים ליצירת אקט של שחרור במסע העצמי אל החופש המיוחל, בסגנון דרכי הטיפול והריפוי הניו-אייג'ים של העידן הפוסט מודרני, מציגים, כאמור, אסתטיקה קולית הפוכה בתכלית מזו המוצעת לנו בציור של מונק.
תמונה 8, איה בן רון, No Body, 2017, ביאנלה, ונציה
לו היינו שואלים במשאל אקראי מה הם ארבעת הפצעים המדממים של החברה הישראלית כיום, אין ספק כי השסע היהודי-ערבי יעלה במשאל ויסומן כחשוד המרכזי, ממנו נובעות שלל התנהגויות צורמות, מן הגזענות הגלויה והסמויה עד למופעי אלימות מבחילים. באשר לשלושת האתרים המדממים האחרים, הרי שכאן אנו מצויים תחת זיהוי ספקולטיבי. יתכן כי העוולות שטרנסג'נדרים חשופים אליהן יקוטלגו כמגזריות או שוליות וכן גם פגיעות מיניות. הקונפליקטים העצומים שישראל מתמודדת עימם כיום הם גם גזענות על רקע צבע עור וקושי עצום להחליף שלטון מושחת תוך התפשטות הלגיטימציה לשחיתות. הבחירה, אם כן, דווקא בארבעת הקונפליקטים הללו אינה מתקבלת כמונחית על ידי הגיון פנימי לכיד: האם אנו בקונפליקט אתני מקומי לוקאלי או אוניברסאלי? יש לציין כי הסרטונים מודעים לכך, ומנסים לייצר אוניברסליזציה של האירוע המקומי. כך למשל אומרת פרופסור עמליה סער בתגובתה לסרט הווידאו ״חטיפה מוסדית״ (Institutional Abduction, 08.29 min, 2019, תמונה 9), של האמנית הדוקומנטריסטית עידית אברהמי, שחטיפות ילדים היו פרקטיקה ידועה בשנות ה-50, וממקמת את חטיפות ילדי תימן בהקשר גלובלי. בחוות הדעת השנייה לאותו וידאו, מרכיב בערכת הריפוי וההחלמה של תיאטרון-החיים הקליני של בן רון ולובין, אנו מוצאים וידוי מצמרר של שי לביא, מנהל מכון ון ליר, המכה על חטא על זלזולו ברב התימני עוזי משולם ותפיסת התבצרותו ביהוד כאקט מופרע ומשוגע, אי אז. אכן, העיסוק בחטיפות ילדי תימן הולך ותופס לו, בצדק, מעמד של טראומה לאומית שרק עתה אנו מתחילים להתמודד עימה. במאמרו "לדבר בשם העדים" כותב עמרי בן יהודה כי "בישראל יש שלושה נרטיביים טראומטיים גדולים: מי מהם זוכה למקום בשיח, ומי מהם עדיין דחוק".16 בן יהודה מתייחס לנרטיב הפלסטיני, לנרטיב השואה, ולנרטיב המזרחי. טענתו היא כי הנרטיב המזרחי עדיין דחוק. אין ספק שעבודת האמנות של בן רון וסרטה של עדית אברהמי משקפים את השינוי במתן ההכרה לטראומה המזרחית שנחוותה בישראל, כאשר הזוועה סביב חטיפת הילדים היא סימפטום, תסמין או מופע אחד מני רבים של הפתולוגיה ההגמונית בשנים הראשונות להתגבשותה של החברה הישראלית הפריבילגית. ההבנה של אי הצדק, הזלזול, העוול והפשע נגד אוכלוסיות שונות, ביניהן העולים מתימן, ניכרת ברשימת הקרדיטים שניתנו בסוף הסרטון. במיוחד ריגשו אותנו ציון שמותיהן של האימהות שאיבדו את ילדיהן וההכרה בהן כדמויות סובייקטיביות יחידאיות וישויות נוכחות ולא רק כסימפטומים אנונימיים של תופעות, כפי שהיה מקובל להתייחס אליהן במשך שנים רבות בשיח הליברלי ובסצנה המקומית. מעניין בהקשר זה לקרוא את מאמרה הנוגע והמרגש של חוקרת הספרות והאמנות מימי מאירה חסקין, שעוסק בגילוי באקראי של תמונת סבתה האהובה, סבתא מזל, בקטלוג תערוכה בנושא צילום בפלסטין, ארץ-ישראל דאז, בשנות ה-30 וה-40. חסקין מצאה את התמונה בחנות הספרים המהודרת של האוניברסיטה העברית בגבעת רם, תחת הכותרת הגנרית, הסטריאוטיפית, המכלילה והמקוממת (הממסדית המקורית) הבאה: ״יעקוב רוזנר, כרם התימנים, אם תמניה ובנה, 1944״.17 לפיכך, אנו חושבות שראוי שסרטה של אברהמי יוקרן בישראל, כמו גם עבודתם של בן רון ולובין כולה.
תמונה 9, פריים מתוך Institutional Abduction, 08.29 min, 2019, עידית אברהמי
הריטואל הפרוצדוראלי של התהליך, כמו במוסדות ריפוי מודרניים, ברור; ברגע שמגיע התור המיוחל והמספר מופיע על הצג, המבקר-פציינט הדואב והסבלני ניגש לעמדת הקבלה ו"אסיסטנטית רפואית", אחת מבנות הצוות המפעילות את האתר הרפואי, לבושה במכנסיים שחורים וחלוק צחור ממותג בסמלי המתקן, מסבירה לו את התהליך (תמונה 10, 11). המבקר נדרש לבחור לעצמו את המחלה-תופעה-סימפטום שבה הוא חפץ לטפל.
תמונה 10, "בית חולים שדה X", עמדת קבלה, ביאנלה ונציה, 2019
תמונה 11, "I Never Understood", עמדת קבלה, "בית חולים שדה X"
בשלב הבא של התכנית הטיפולית הצופה-מבקר-חולה-פציינט מובל לקומה השנייה של בית החולים הזמני. התחנה הראשונה היא "חדרי הצעקות והצווחות" (תמונה 12, 13), קבינות אטומות שקירותיהן מצופים במשטחים לבנים ספוגיים כמקובל בחדרי בידוד, בבתי חולים פסיכיאטריים ובמחלקות סגורות, אליהם מובלים חולים שהשתוללו, לא לפני שהוא/היא נועל/ת ערדליים לבנות וחד-פעמיות של חדרי ניתוח כאקט של חיטוי, ניקוי והיטהרות.
הצופים מוכנסים לחדר הבידוד כשהם לבדם ומתבקשים לצעוק את כאבם לעצמם ולעולם. בכל מקרה הכוונה היא להשיל שכבות שכבות של חולי במסלול ההגעה לשחרור המיוחל והבלתי מושג (באמת), או להשגה המודעת של האשליה המתוקה והמלאכותית של השחרור המדומה.
תמונה 12, "חדרי צעקות", "בית חולים X"
האם תצעקו? אנחנו צעקנו. האם צעקתנו נבעה מכאב אמיתי או מדומה? האם אכן חשנו הקלה? האם אכן אף אחד לא הקשיב לנו? האם נצא מן החדר ונהיה מאולצות לצפות בעצמנו צועקות משום שמישהו הקליט וצילם אותנו? מהי מידת האמינות שעלינו לייחס לפרפורמנס הזה? הרי בשם האמנות מותר לעשות הכול! הצופה אכן הופך לפגיע ולפציינט אמיתי. החוויה החד משמעית היא שאנו מנוהלות. הגענו בריאות – יצאנו חולות ומהורהרות.
תמונה 13, "חדרי צעקות", "בית חולים X"
בתחנה הבאה בתהליך הריפוי וההחלמה המבקר מובל באמצעות אסיסטנטית-אחות נוספת (מעניינת הבחירה המגדרית), גם היא מרוחקת וחמורת סבר לא פחות מזו בקומה הראשונה, לכיסא הטיפולים ממנו יצפה בסרט וידאו-ארט התואם את התחלואה אותה בחר בעמדת הקבלה, אחד מתוך ארבעת סרטי הווידאו של האמנים העוטפים את העבודה של בן רון. המבקר, הצופה בסרט הווידאו-ארט במסך אישי, הופך בתהליך הטיפול ממבקר ומפציינט-חולה לתצפיתן-מציצן וצופה בחולי של ה"אחר", אולי אף למרפא או למי שעשוי להרפא בעצמו באמצעות צפייה בתחלואים של האחר ממנו ולגלם בעצמו, כאקט של שיתוף פעולה, את העמדה הקלינאית, את המבט הרפואי.18 אכן עולות וצפות שאלות לגבי האנלוגיה והשקילות הסימבולית בין צופה-חולה- משתתף בעל מבט אותנטי-משתתף-רפלקסיבי לא רק כשאלות תיאורטיות, וזאת במיוחד לנוכח התהליך הקליני של הריפוי וההבראה ממצב של השמעת קול (זעקה, זעקה, צווחה) למצב של האזנה והקשבה לקול הזועק, צווח של האחר הניבט מן המסך האישי.
תמונה 14,Care-Chair-Area, "בית חולים X"
כיאה לאתוס הרפואי-מדעי, ההיסטוריוגרפיה הליברלית ותפיסת הקִדמה המדעית כחלק ממרחב החופש של הרפואה הפרוגרסיבית, המבקר יכול בכל רגע נתון לפרוש מהתהליך הרפואי באמצעות הרמת יד. כך ב"חדר הצעקות-זעקות-צווחות" או בישיבה-שכיבה על מיטת-כיסא הטיפולים (Care-Chair-Area, תמונה 14) הממשטרת של המבקר הנתון בעמדת צופה-פציינט-מרפא בעודו צופה באינטימיות בווידיאו. ההצעה לפרישה מתהליך ריפוי היא לא ממש אופציה כשבמוחו של המבקר עדיין מהדהדות כמו מנטרה כפייתית הקריאות "תהייה פציינט ותהייה סבלני", שבקעו מסרט הווידיאו האינפורמטיבי לכאורה בקומת הקבלה וההמתנה.
הווידיאו ״Block of Clay״ של רועי ויקטוריה חפץ וזהר מלינק עזרא (07:24 min, 2019, תמונה 15) עוסק במצבה הפגיע של חפץ כטרנסג'נדר בתהליך שינוי. הווידיאו של עידית אברהמי, שציינו קודם, מציג עדויות קורעות לב ממקור ראשון של אימהות שילידיהן נחטפו (תמונה 9).
תמונה 15, סטילס מתוך, Block of Clay, רועי ויקטוריה חפץ וזהר מלינק עזרא
גולת הכותרות של אסתטיקת התיאטרון הקליני והפרוורטי היא סרט הווידיאו "הרגל" (Habit, 05:46 min, 2019) של אמן פלסטיני אנונימי (Palestinese Anonimo). הסרט עוסק בהומור שחור ומטלטל. הגיבור שלו, יש לשער שמדובר באמן, עוטה על פניו מסכה של כבשה לבנה ותמימה ומוחה נגד הכיבוש באמצעות פעילות של אוננות שהוא מבצע מול המצלמה. הצופה נחשף להבעות הפנים הכואבות-מתענגות והמצמררות באנושיותן של הכבשה-אדם הפועלת כבתוך שלה ובמלאות עם עצמה באופן שמותיר את הצופה-מציצן מובך ומחוץ למעגל העונג. האלימות הוויזואלית, בדיעבד, כאשר ה"חולה-צופה-פציינט-מציצן" פונה באמצעות לחיצה על כפתור לקבלת "חוות דעת רפואית שנייה" (תמונה 14), מתבררת כפרוורטית שבעתיים. חוות הדעת המלומדת של אחת הדוברות, הפסיכואנליטיקנית הלאקניאנית, רבקה וורשבסקי, קושרת אסוציאטיבית את סצנת האוננות למקרה שבו מצלמות נסתרות שמוקמו במסעדה צפון תל-אביבית מוכרת, כאקט של פיקוח, הראו שהעובדים הפלסטינים או העובדים הזרים שהועסקו במסעדה ולנו בה בלילה שפכו את זרעם על המזון שאותו אמורים היו להגיש ללקוחות המסעדה בבוקר.
באופן שונה אבל באותו עניין, במפתיע, "ייצוג" ישראלי מצוי גם בביתן של דנמרק, בו מציגה האמנית הפלסטינית לריסה סנסור (Larissa Sansour) את עבודת הווידיאו שלה, הנושאת את הכותרת הסרקסטית "נכס משפחתי" (Heirloom, 2019). גם כאן, בסרטה הפיוטי והנוגע ללב, מככב דימוי בית החולים על מיטותיו הצחורות וחוליו שאינם יכולים עוד לנוע. ישראל והפתולוגיה הסימפטומטית של הכיבוש אינן מוזכרות בסרט במפורש, אבל רוחן שורה כמורפולוגיה חדשה, מופע חזותי אחר של המחלה, מעל הסיפור האישי והנוגע ללב שמספרת סנסור, בת להורים פלסטינים שנולדה באירופה ונאלצת לשאת עימה את זיכרונות הזהות הטראומטיים של משפחתה מפלסטין לכל מקום.
עבודתם של בן רון ולובין ועבודתה של סנסור מצויות בביאנלה במרחק פיסי קצר ביותר. שתיהן מעמידות במרכז חקירתן את ההוויה התודעתית הפלסטינית בת זמננו כביטויי עוצמתי דיפרנציאלי של הברכות המקוללות של חיינו בזמנים ובמרחבים המעניינים של הביאנלה בפרט ושל מוזיאון היקום הגלובלי בכלל.
מן הראוי ששתיהן תוצגנה בפלסטין ובישראל, ולא רק בוונציה, ולו רק בשם הסיכוי לייצר תודעה אשלייתית של ריפוי, של האפשרות לחיות בחופשיות ובשחרור, או כמאמר הסלוגן של המיזם הרפואי כולו "Here Anyone Can Live Free".
"בית חולים שדה X": הצעה לחיים בשדה של "זמנים מעניינים"
אמנית: איה בן רון, אוצר: אבי לובין, מפיק: מיקי גוב
הפוסט "בית חולים שדה X": הצעה לחיים בשדה של "זמנים מעניינים" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
מכון ון ליר בירושלים, בניין פולונסקי, רחוב ז'בוטינסקי 43
רביעי, 30.10.19
כנס ירושלים לאמנות, הנערך זו הפעם הרביעית, הוא יוזמה משותפת של מוסד האמנות הירושלמי מנופים וכתבי-העת ערב רב והרמה, ונועד לחבר בין הנעשה במוסדות להשכלה גבוהה לבין אמנים, אוצרים, מנהלים אמנותיים ואנשי מקצוע מעולם האמנות והתרבות בישראל ומחוץ לה.
כותרת הכנס, שיתקיים השנה במכון ון ליר בירושלים, היא ״תכסיס״. על-פי ההגדרה המילונית, תכסיס הוא תחבולה מפתיעה המשמשת להשגת מטרה. התכסיסן מנצל יתרון או הזדמנות שהצד השני לא צפה, ומשתמש לא פעם באמצעים כמו התחפשות, הסתננות, הטעיה ומשחק. הממזריות שבבסיס התכסיס היא לעתים זדונית ומרושעת ולעתים היא מחויכת, לעתים היא דרך יצירתית לעקוף בעיות או להתגבר על כוחות חזקים דווקא באמצעות חולשה. התכסיס מופיע בזירות פנים-אמנותיות, ולעתים חורג מהן וזולג גם אל הספרה הציבורית. הוא יכול להיות חלק מפעולה אמנותית, או להתממש בעצם הבחירה העקרונית באמנות כאמצעי לקידום אינטרסים אחרים.
בין הנושאים שיידונו בכנס: צנזורת אמנות ותכסיסי ההתמודדות עימה, תכסיסים טכנולוגיים ואנטי-טכנולוגיים באמנות, הטווח שבין אמת לאשליה, אמנות כתכסיס כלכלי או פוליטי, כלכלה ופוליטיקה כתכסיס אמנותי, אמנות כביטוי של תכסיסי זהות, תכסיסי אמנות ותכסיסים משפטיים.
עורכי הכנס: רינת אדלשטיין, רונן אידלמן, יונתן אמיר
מפיק: אביב פטר
ההרצאות בעברית אלא אם צוין אחרת. מספר המקומות מוגבל ונותרו כרטיסים בודדים. ההשתתפות בכנס בעלות סמלית, לרכישת כרטיסים, כאן
תמיר צדוק, ללא כותרת, 2018
נעילה: שבת 18.4.19
אוצר: פול ג'קסון
מהו אוריגאמי? רוב האנשים מתארים זאת כפעילות בה מקפלים ריבועי ניירות צבעוניים על מנת ליצור דמויות של בעלי חיים, חפצים או צורות גיאומטריות. עם זאת, תיאור זה אינו מתאים למיצבי הנייר המקופל של האמנית טומוקו פוסה (נולדה: 1951). יצירתה מפנה את הצופה לחשיבה על היחסים שבין מסורת לבין חדשנות. האם יצירתה היא אוריגאמי, או שמא מדובר בפיסול עשוי נייר מקופל?
פוסה התפרסמה לראשונה כאמנית אוריגאמי בשנות ה-80 של המאה ה-20, כאשר ספרים רבים פרי עטה תרמו להפצת ז'אנר האוריגאמי המודולארי ברחבי העולם. בשנים האחרונות שבה פוסה ליצור עבודות מגיליון נייר בודד, ממנו היא יוצרת סדרות של צורות ספירליות ומשטחי-צורות מורכבים דמויי טקסטיל. ביצירתה העכשווית, פוסה מקימה מיצבים בקנה מידה גדול, המזכירים גנים יפניים עשויים חצץ וסלעים. יצירותיה מגוונות, אך ניתן להבחין בהן בנושאים משותפים. על אף שיצירותיה גיאומטריות בתבניתן, הן משקפות את הקשר הרגשי החזק שלה לטבע. יצירתה שברירית ועדינה, והצורות ומשמעותן נובעות מחזרתיות.
במהלך 35 שנות יצירתה, הפכה טומוקה פוסה לאחת מהאמניות המשפיעות והמוערכות ביותר מבין אמני האורגמי. יצירותיה הוצגו במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בשנת 2007 בתערוכה הקבוצתית, "אוצרות עולם האוריגאמי". מיצב האוריגאמי הנוכחי הוא תערוכת-יחיד ראשונה של האמנית בארץ.
זהו ביקורה השני של פוסה בישראל. בשנים 2004 ו-2019 הוזמנה על ידי המרכז הישראלי לאוריגאמי (נוסד 1993) כאורחת הכבוד בכנסים שערך בנושא.
צילום: Tsuyoshi Hongo
רחוב מלכי ישראל 34, ירושלים
חמישי, 31.10.19, בשעות 09:00-22:00, שישי, 1.11.19, בשעות 09:00-14:00, שבת, 2.11.19, בשעות 20:00-22:00
מתחם שנלר מעורר השראה בקרב דייריו ואורחיו כבר למעלה מ-150 שנים, החל מהקמתו, אז תפקד כבית יתומים סורי, דרך ימיו כמחנה צבאי וכלה באתר של ימינו. בעיני רבים, "שנלר" הוא שם לזיכרון נוכח ומרובד: חורבה מודרנית של עולם מלא ברעיונות וחלומות, וסמל לשאיפה ליצירת מציאות אחרת במרחב המקומי.
בחודשים האחרונים, במקביל לעבודות השימור במקום ולקראת הקמת המוזיאון של מכון "קהילות ישראל", פועלת בשנלר קבוצת אמנים ירושלמית.
״מסדר שנלר״ הוא פעולה אמנותית של היזכרות במקום וחשיפה שלו, רגע לפני שהוא משנה את פניו. לשלושה ימים בלבד תפעל קבוצת האמנים במתחם ויוצגו עבודות שנוצרו במיוחד עבור החללים, לצד תצוגה היסטורית של גלגולי האתר.
הקהל מוזמן להשתתף במעגל הגילוי והכיסוי של זיכרון המקום.
קבוצת האמנים: איתי רון גלבוע, מיכל הרדה, מידד אליהו, נעה ארד יאירי, נעמי בריקמן, קובי ווגמן
אמנים אורחים: אביב יצחקי, קטורה מנור ורותם מנור, שלמה סרי, מארקי פ'אנק
ניהול אמנותי: מידד אליהו
הפקה: עידן אבידני
התערוכה, שייצגה את ישראל כמדינה האורחת הרשמית של אירוע העיצוב והאמנות מהמובילים ביפן, DESIGNART Tokyo, התקיימה בשבוע שעבר באחד מחללי התצוגה המרהיבים בעיר. מתוך למעלה ממאה תערוכות, נבחרה התערוכה הישראלית כאחת משלוש זוכות בפרס הניתן לפרויקטים מצטיינים.
מעצבים משתתפים: אבי בן שושן, גיא משעלי ונתי טונקלרוט, מיכל אביתר וכרמל בר, אמיר צובל ואיתי בלומנטל, גל שריר ועידן סידי, שאדי פרנסיס מג'לטון, מוחמד מהלוואס, בר הורוביץ, מיכל לויצקי, דניאל נחמיאס, תמרה אפרת, דב גנשרוא, טליה מוקמל, Fig Lab
אוצרי שבוע העיצוב: טל ארז וענת ספרן
ניהול הפרויקט: רן וולף, קארין שבתאי וחן גזית, בית הנסן
הפוסט רב ערב 29.10.19 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
ההרשמה פתוחה כעת, ועד ה- 24.11.2019
מעל לעשור שנים, אנו מציגות בגאווה את חממת האמנים העצמאים – פלטפורמת תצוגה ייחודית עבור מאות אמנים ואמניות בראשית דרכם המקצועית. מדי שנה, מספקת החממה טבילת אש עבור אמניות ואמנים שבהמשך דרכן אנו זוכות לראותם כובשים פסגות מקצועיות, מציגות תערוכות במוזיאונים ובגלריות בארץ ובעולם, וממשיכים ליצור ולהתפרנס מכישרונם.
אנו שמחות להודיע על פתיחת ההרשמה לחממת האמנים העצמאים 2020.
חממת האמנים העצמאים מיועדת לאמניות.ים בתחומי הפיסול, הציור והצילום על כל גווניהם וסוגיהם, הנמצאים בראשית דרכם המקצועית, ואשר אינם מקיימים קשרי מסחר מחייבים עם גלריה ישראלית.
במה התחדשנו? השנה נציג בחממה כ-30 אמנים מבטיחים, אשר יזכו לחשוף לציבור גופי עבודות שלמים וחדשים בחלל תצוגה מרווח. לצידם נציג מיני תערוכות יחיד של בוגרי חממות. גם השנה יוענק פרס בחירת הפטיש לאחת או אחד מאמני החממה, אשר יזכו בתערוכת יחיד בגלריה בבית סותבי’ס.
ומה נותר זהה? אותה מערכת מקצועית ומקיפה, הנותנת מענה לצרכיהם של אמנים ואמניות עצמאים בראשית דרכן המקצועית. חשיפה מיטבית, יצירת קשרים בעלי ערך בעולם האמנות, ייצוג ותמיכה ע"י נציגות העוברות תכנית הכשרה שלנו, ולא פחות חשוב – האפשרות להתפרנס מכישרונכם. כל אמן ואמנית שייקחו חלק בחממה יציגו גוף עבודות שלם ומלא, שיוצע למכירה במחירים מיוחדים ליריד, בטווח הנע בין 500 ל-14,000 ש"ח.
הליך הקבלה לחממה מורכב משני שלבים:
עם סיום תהליך הקבלה בהצלחה, מתקיים מפגש הסבר והכנה לאמניות.ים המשתתפים, ונקבעים ביקורי סטודיו לצורך מפגש אישי ובחירת העבודות שיוצגו ביריד.
הגשת המועמדות כרוכה בתשלום בסך 148 ש"ח ובעמידה בכל תנאי התקנון, כפי שמופיע באתר ההרשמה. השתתפות האמניות.ים הנבחרים בחממה כרוכה בתשלום דמי השתתפות בסך 1,200 ש"ח.
בברכת הצלחה,
צוות צבע טרי, היריד לאמנות ועיצוב, תל אביב
לפניות בדבר ההרשמה: freshpaintfair@freshpaint.co.il
הפוסט קול קורא – חממת האמנים העצמאים של יריד צבע טרי הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
יריד האמנות והעיצוב צבע טרי יוצא לדרך ויערך באביב 2020 בתל-אביב.
ביתן עיצוב טרי ביריד יציע תמונת מצב עדכנית של עולם העיצוב העכשווי בישראל. הביתן יכלול תצוגות של מעצבי מוצר עצמאים, סטודיות לעיצוב מוצר ולקרמיקה, גופים מסחריים ומותגי עיצוב, לצד פרויקטים של אקדמיות וגופי תרבות.
מעצבים עצמאים, ביחיד, זוג או קבוצה, מוזמנים להגיש פרויקטים של סדרות מוצרים חדשות ותערוכות מכירה בחשיפה ראשונה לתצוגה ולמסחר בביתן עיצוב טרי 2020.
לפרויקטים שייבחרו ע"י הצוות האוצרותי של היריד יוצעו שטחי תצוגה להשכרה בביתן עיצוב טרי.
לקבלת פרטים נוספים ומחירי השכרת שטחים, ולהגשת פרויקט – לחצו כאן
מערכת הגשת הפרויקטים פתוחה מעתה ועד ה-2.12.2019
לתשומת ליבכם!
ניהול אמנותי ואוצרות: יפעת גוריון
ניהול תחום העיצוב: טל גולני
יעוץ אוצרותי:
מיה דבש, אוצרת ראשית בפועל, מוזיאון העיצוב חולון
נירית נלסון, אוצרת ומרצה לאמנות
יריד צבע טרי הוא אירוע התרבות השנתי הגדול והמשפיע בישראל. היריד פתוח לקהל הרחב במשך 5 ימים ומקיים תצוגות מקדימות למוזמנים בלבד בשני הערבים הקודמים לפתיחה. כך מהווה צבע טרי נקודת מפגש איכותית בין אמנים ומעצבים לבין קהל רלוונטי של מעל ל-30,000 מבקרים מדי שנה, שוחרי אמנות ועיצוב, אספנים, אוצרים ואנשי מקצוע מהתחום, ומאפשר חשיפה רחבה לצד מכירת עבודות.
לצפיה בפרויקטים במסגרות עיצוב טרי הקודמות, לחצו כאן.
הפוסט קול קורא – יריד "עיצוב טרי" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
קול קורא לפרויקט Specific-Site בדו-מימד
מיזם אמנות ייחודי בחברת סטרטאפ
חברת WekaIO היא חברת סטרטאפ המתמחה בפתרונות איחסון טכנולוגיים מתקדמים לארגונים. בימים אלה קוראת החברה לאמנים להציע דיאלוג עם המקום, דרך נושאים שונים ומגוונים הקשורים למושג ״מערכות מידע.״ האמנים מוזמנים להציע פרשנות אישית למושג, על נגזרותיו השונות: החל מהטכנולוגי, דרך הסביבתי, ועד האנטומי והאנטימי.
החברה קוראת לאמנים בשלבים שונים בקריירה שלהם להציע פרוייקט דו-מימדי שיוצג על שני קירות גדולים בקומת המשרדים של החברה במרכז תל אביב. התהליך מלווה בתמיכה אוצרותית ובשכר אמן.
הזוכים יקבלו:
• ליווי והדרכה בבניית גוף העבודות על ידי אוצר/ת
• שכר אמן 500,3 ש״ח
• תקציב לחומרים עד 1500 ש״ח (מקרים מיוחדים יידונו בנפרד)
• משך התצוגה כחצי שנה עם אפשרות להזמין מבקרים חיצוניים בתיאום מראש
• בתום תקופת התצוגה העבודה תישאר ברשות האמנים ובמקרה של מכירה, לא תידרש עמלה מהאמנים.
הנחיות להגשה:
על ההצעה להישלח עד 2019.12.15 בקובץ פידיאף אחד עד 10 mb ולכלול:
• תיאור הפרוייקט בליווי דימויים אפשריים (כולל טקסט והסבר קצר)
• על הפרוייקט להתאים לתנאי החלל כעבודה שתיעשה בדו-מימד או כמיצב קיר לשני קירות
(ראו תוכנית המקום מצורפת)
• 10-8 דימויים של עבודות קודמות עם הצהרת אמן קצרה, עד 300 מלים
• קורות חיים/ CV
• תכנית רצפה ודימויים של החלל יסופקו לפי דרישה במייל
Applications in English are welcome •
• את החומרים יש לשלוח בפידיאף אחד לאמייל: io.weka@art12flr
• הגשות תתקבלנה עד 15.12.19
הפוסט קול קורא לפרויקט Specific-Site בדו-מימד הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
ימי שישי, 8.11.19, 15.11.19, 22.11.19, 29.11.19, בשעות 09:00-12:00
הגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי שמחה להציע סדנה המתמקדת באיתור והגשת הצעות לתכניות שהות אמן לאמנים פלסטיים וצלמים בהנחיית ליאת לבני, במסגרת תכנית "טדי טוקס" ששמה לה למטרה לסייע לאמנים פלסטיים ירושלמים ושאינם ירושלמים בהקניית כלים מעשיים להתנהלות בשדה האמנות הישראלי והבינלאומי. סדנאות "טדי טוקס" הן סדרות של מפגשים בנושאים שונים המונחים על ידי אנשי מקצוע מהטובים בתחומם, ועיקר מטרתן הוא היישום והפרקטיקה. בין נושאי הסדנאות: פיתוח הצהרת אמן; הכנת תיק עבודות; פרזנטציות; הגשת עבודות לתכניות שהות אמן; תמחור עבודות; בניית תקציב ועוד. הסדנאות נפתחות אחת למספר חודשים ומתקיימות בקבוצות קטנות.
נעילה: שבת, 5.9.20
אוצרות: עדי שלח, מיכל מגן
תערוכה זו עוסקת בחדר הילדים כסמל וכמראה לעולם הילדוּת. התערוכה מבקשת לגעת בדרכים השונות שבהן חדר הילדות מייצג את הילד ואת העולמות הקשורים אליו: האחים שעימם הוא חולק את חדרו, הוריו, המעגל המשפחתי המורחב שלו ומגוון ההשפעות התרבותיות והחברתיות. חדר הילדות משקף את השינויים העמוקים שעברו על החברה בעשורים האחרונים, עם המעבר לתרבות הצריכה והתפתחות טכנולוגיית המסכים. קיימים הבדלים מהותיים בין הילדות של ההורים לבין זו של ילדיהם, שנולדו לתוך המהפכה הדיגיטלית. התערוכה מאפשרת לילדים של היום לנסות לדמיין ילדות אחרת מזו שלהם. התערוכה מתמקדת בשפת האיור, המחברת אותנו לעולם הילדות. היא מבקשת להרחיב ולמתוח את גבולות האיור מהמרחב הדו־ממדי אל התלת־ממד ומהאיור המוזמן, המפרש טקסט קיים, אל איור כצורת אמנות בפני עצמה.
מטרתנו הייתה להרכיב נבחרת של אמנים שתייצג פנים שונות של החברה בישראל. פנינו למאיירים שביצירתם קיים ממד אמנותי בולט ובמסגרתו הם חוקרים את אפשרויותיו המגוונות באופן מקורי ומפתיע והפנינו אליהם שאלון על חדר הילדות שלהם. שאלנו: באיזה חדר ילדים גדלת? עם מי חלקת אותו? אלו דברים היו בו? מה אהבת? על איזה חדר חלמת? האם היו בחדר דברים שהפחידו אותך? כל אלו ועוד היוו נקודת מוצא לתערוכה זו, המשלבת איורים קיימים לצד עבודות חדשות שמציעות פרשנות לחוויות של חדר הילדות.
התערוכה מתקיימת בשיתוף פעולה עם המגזין "אדם צעיר", המוציא לאור כעת גיליון בנושא חדר הילדים.
ניב תשבי "שר הילדים", 2019, מתוך הספר "שר הילדים", מאת לאה גולדברג, הוצאת ספרית פועלים, 2016
יריד צבע טרי הוא אירוע התרבות השנתי הגדול והמשפיע בישראל. היריד פתוח לקהל הרחב במשך חמישה ימים ומקיים תצוגות מקדימות למוזמנים בלבד בשני הערבים הקודמים לפתיחה. כך מהווה צבע טרי נקודת מפגש איכותית בין אמנים ומעצבים לבין קהל רלוונטי של מעל ל-30,000 מבקרים מדי שנה, שוחרי אמנות ועיצוב, אספנים, אוצרים ואנשי מקצוע מהתחום, ומאפשר חשיפה רחבה לצד מכירת עבודות.
מעל לעשר שנים אנו מציגות בגאווה את חממת האמנים העצמאיים: פלטפורמת תצוגה ייחודית עבור מאות אמנים ואמניות בראשית דרכם המקצועית. חממת האמנים העצמאיים מיועדת לאמניות.ים בתחומי הפיסול, הציור והצילום על כל גווניהם וסוגיהם, הנמצאים בראשית דרכם המקצועית ואשר אינם מקיימים קשרי מסחר מחייבים עם גלריה ישראלית.
גם השנה נציג בחממה כ-30 אמנים מבטיחים, אשר יזכו לחשוף לציבור גופי עבודות שלמים וחדשים בחלל תצוגה מרווח. לצידם נציג מיני תערוכות יחיד של בוגרי חממות.
גם השנה יוענק פרס בחירת הפטיש לאחת או אחד מאמני החממה, אשר יזכו בתערוכת יחיד בגלריה בבית סותבי’ס, תחת מערכת מקצועית ומקיפה הנותנת מענה לצרכיהם של אמנים ואמניות עצמאים בראשית דרכן המקצועית. חשיפה מיטבית, יצירת קשרים בעלי ערך בעולם האמנות, ייצוג ותמיכה על ידי נציגות העוברות תכנית הכשרה שלנו, ולא פחות חשוב – האפשרות להתפרנס מכישרונם. כל אמן ואמנית שייקחו חלק בחממה יציגו גוף עבודות שלם ומלא, שיוצע למכירה במחירים מיוחדים ליריד, בטווח הנע בין 500 ל-14,000 ש"ח.
הליך הקבלה לחממה מורכב משני שלבים:
עם סיום תהליך הקבלה בהצלחה, מתקיים מפגש הסבר והכנה לאמניות.ים המשתתפים, ונקבעים ביקורי סטודיו לצורך מפגש אישי ובחירת העבודות שיוצגו ביריד.
ביתן ״עיצוב טרי״ ביריד יציע תמונת מצב עדכנית של עולם העיצוב העכשווי בישראל. הביתן יכלול תצוגות של מעצבי מוצר עצמאים, סטודיות לעיצוב מוצר ולקרמיקה, גופים מסחריים ומותגי עיצוב, לצד פרויקטים של אקדמיות וגופי תרבות.
מעצבים עצמאיים, ביחיד, זוג או קבוצה, מוזמנים להגיש פרויקטים של סדרות מוצרים חדשות ותערוכות מכירה בחשיפה ראשונה לתצוגה ולמסחר בביתן ״עיצוב טרי״ 2020.
לפרויקטים שייבחרו ע"י הצוות האוצרותי של היריד יוצעו שטחי תצוגה להשכרה בביתן עיצוב טרי.
לקבלת פרטים נוספים ומחירי השכרת שטחים, ולהגשת פרויקט – לחצו כאן
מערכת הגשת הפרויקטים פתוחה מעתה ועד יום שני, 2.12.19
לתשומת ליבכם!
לצפייה בפרויקטים במסגרות עיצוב טרי הקודמות, לחצו כאן.
צילום: דור קדמי
פתיחה: שלישי, 29.10.10, בשעה 20:00
תערוכת מכירה מיוחדת ״קו על תו: אמנים יוצרים על דפי תוים״, תיפתח בבית ראובן בשיתוף עם המרכז למוסיקה קשת אילון. כשישים אמנים קיבלו ממרכז המוסיקה קשת אילון דפי תוים ישנים ואלה שימשו מצע ליצירה חדשה, כל אמן על פי סגנונו ועולמו. סך כל העבודות יוצר תערוכה מגווונת, הנותנת ביטוי לקשר בין מוסיקה ואמנות חזותית.
העבודות נתרמו על ידי היוצרים ובתום התערוכה תעמודנה למכירה פומבית שתתקיים בבית ראובן ביום שלישי, 3.12.19. כל ההכנסות מן המכירה יוקדשו להקמת קמפוס קשת אילון, שיפעל בעתיד כבית ספר תיכון בינלאומי למוסיקאים.
צדוק בן דוד, "לנוכח פני המוסיקה (אדום)", 2019
סדרה אחת תתקיים בצפון הארץ, בשיתוף פעולה עם המכללה האקדמית אורנים, וסדרה שנייה תתקיים במרכז הארץ. שתי הסדרות הן ללא עלות והקהל מוזמן להגיע ללא צורך ברישום מוקדם.
סדרת המפגשים בצפון בשיתוף עם אורנים מכללה לחינוך
מכללת אורנים, אולם 306, בית 42
שישי, 15.5.20, בשעות 10:30-12:30
סדרת המפגשים במרכז הארץ
בית בנימיני – מרכז לקרמיקה עכשווית
פתיחה חגיגית: חמישי, 7.11.19, בשעה 19:30
התערוכה תתקיים בימים: שישי, 8.11.19, בשעות 10:00-17:00, שבת, 9.11.19, בשעות 10:00-17:00
אוצרות: אסתר בק, יעל נובק, רוית לצר
בסוף השבוע הקרוב תתקיים תערוכת מכירת קרמיקה ישראלית מעבודותיהם של כ-80 אמנים ומעצבים. תערוכת המכירה ״אוספים / קרמיקה ישראלית״, מבקשת להציג בפני האספנים והקהל הרחב מגוון עבודות משובח של אמנים, קדרים ומעצבים קרמים שנבחרו בזכות איכות עבודתם.
בשנים האחרונות נמצא תחום הקרמיקה בפריחה: עבודות חומר מוצגות ונמכרות בתערוכות במוזיאונים מרכזיים ובגלריות בארץ ובעולם, ייצוג החומר הקרמי בחללים ציבוריים ניכר לעין בבנייני ציבור, חללי עבודה פרטיים, מלונות ומרכזי קניות. ערך העבודות עולה בהתאם לביקוש הגובר ופותח לאספנים וחובבי אמנות דלת להשקעה בתחום הנמצא בפריחה מתמדת, הודות למחירי העבודות המאפשרים תחילתו של אוסף אמנות או הרחבתו של אוסף קיים.
העבודות בתערוכה הן של טובי היוצרים בקרמיקה בישראל, חלקם בעלי הכרה גם במישור הבין לאומי. העבודות מגוונות מאוד ומאפיינות את הפעילות העכשווית בשדה ומציגות מגוון נושאים וגדלים: מכלים שימושיים בגודל כף יד, כוסות, ספלים, קערות וכדים, דרך פיסול ריאליסטי ומופשט ועד עבודות קיר גדולות. כל העבודות עשויות חומר קרמי בטכניקות בנייה מסורתיות, תעשייתיות ודיגיטליות: מעבודת הגלגל (אובניים), דרך בניית יד ופיסול פיגורטיבי ועד עבודה בייצור סדרתי בעזרת הדפסה תלת ממדית וייצור בתבניות.
התערוכה תתקיים במשך שלושה ימים ברחבי בית בנימיני ותסמן תחילתו של מסע משותף לאוהבי החומר הקרמי וליוצרים תוך דיאלוג בין העבודות עצמן, ובינן לבין המבקרים.
אוהבים אמנות – קונים קרמיקה
הסטודיו ברח' הפלך 6, ת"א
חמישי, 7.11.19, בשעה 19:00
הכניסה חופשית
האמנית בתיה שני והעיתונאית חוקרת האמנות מירי קרימולובסקי בשיח גלריה בתערוכה "ככל שיותיר לנו החוט…".
עבודותיה של בתיה שני עוסקות בעולם האישה: מאלימות נגד נשים, דרך שימוש בדימויי גוף ועד טקסטים רקומים של שירה נשית. במפגש הפתוח לקהל שני וקרימולבסקי ישוחחו על עוצמת היצירה הנשית, על הקשרים והחוטים ששני טווה, על מלאכות נשים ועל הגבול הדק שעובר ומיטשטש מיום ליום בין אומנות לאמנות.
בתיה שני עוסקת בעבודותיה בנושאים שמאז קמפיין #MeToo נמצאים על סדר היום העולמי. אלימות נגד נשים ונושאים אחרים הקשורים בנשים ונשיות. חוטי הרקמה החודרניים מייצרים עולם פנימי וחיצוני משני צדי הבד; הצד האחורי והבלתי נשלט והצד החיצוני שכביכול ניתן לקריאה ולפיענוח, אך גם הוא כאוטי ואניגמטי. בגדים משומשים, שספגו את חום הגוף, אוצרים את זיכרונו ומהדהדים את היעדרותו, מהווים מצע לרקמה, טכניקה שבמשך מאות שנים זוהתה עם מלאכת נשים. שני רוקמת טקסטים, ציטוטי שירה שנכתבה על ידי נשים, דימויי גוף, מספרים וצורות ברצף רקמה עמוס ודחוס שאינו מותיר אויר לנשימה.
בתיה שני
לראשונה בבית הנסן כחלק מפסטיבל AniNation – מיטב סרטי האנימציה של הפסטיבל הטוב בעולם לאמנות דיגיטלית!
רביעי – שישי, ראשון
7.11+ 6.11 | 10:00-18:00
8.11 | 10:00-14:00
10.11 | 10:00-18:00
מאז 1979 פסטיבל Ars Electronica משמש פלטפורמה להתייחסויות אמנותיות, דיגיטליות ומפתיעות. הפסטיבל מתמקד בהתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות, בתרחישים עתידיים ובשאלות כיצד אלו יכולים להשפיע עלינו כחברה.
תוכנית האוסף שתוקרן בבית הנסן במסגרת פסטיבל אניניישן מכילה את מיטב תכני האנימציה של הפסטיבל, זוכי הפרסים, לשנת 2018 – שיציגו מבחר צבעוני, מרתק, ייחודי ומגוון של עבודות אנימציה מקורית עם טכנולוגיות חדשניות.
הקהל הרחב מוזמן לצפות בסדרת סרטים קצרים שיוקרנו ברצף לאורך היום.
הפוסט רב ערב 05.11.19 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
חזונה של גלריה בנימין הוא להוות גורם משפיע בזירת האמנות העכשווית, כבימה לשיח מאתגר בין חברי הגלריה, אמנים, אוצרים, אנשי תיאוריה ומקצועות משיקים וקהל שוחרי האמנות.
גלריה בנימין הצטרפה לסצנת האמנות העכשווית בדרום תל אביב בשנת 2011 במטרה להרחיב ולהעמיק את השיח באמצעות תערוכות נושא עם אוצרים מתחלפים שבהן יציגו אמנים אורחים ואמני הגלריה. במהלך שנות קיומה רכשה הגלריה מוניטין מצוין וקהל שוחרי אמנות נאמן.
הגלריה השיתופית, שהיא עמותה רשומה, מנוהלת על ידי חבריה. בנוסף לפעילותם העצמאית במדיומים שונים חברי הגלריה מספקים רשת ביטחון וליווי הנדרשים להפקה מוצלחת של התערוכות ולחשיפתם לאוצרים, מבקרי אמנות ומובילי דעה אחרים בשדה האמנות.
את התערוכות מלווים אירועים רב תחומיים שפועלים יחדיו להגשמת החזון של הקמת בית עצמאי ובלתי תלוי לתרבות ואמנות ללא שיקולים כלכליים.
לקראת עונת התערוכות 2020, גלריה בנימין מזמינה אוצרים, אמנים וקבוצות לקחת חלק במהלכי הגלריה ולהגיש הצעות מגובשות לתערוכות קבוצתיות. הגלריה תיתן עדיפות להצעות של אוצרים שיעסקו בשאלות עכשוויות מתחומי האמנות והתרבות, יבחנו נושאים אקטואליים, ויאתגרו את אופני התצוגה. בנוסף, הגלריה תעודד הצעות לאירועי אמנות משיקים שיערכו במהלך התערוכה המוצעת.
הנחיות להגשת הצעות לתערוכה :
לפני שהצעה תאושר סופית, עליה לכלול אוצר שיהיה איש הקשר עם צוות הליווי של הגלריה, יהיה אחראי על תהליך הקמת התערוכה, ולא יהיה בין האמנים המציגים.
על ההצעה להכיל קובץ פי די אף השוקל עד 10 מ״ב ובו:
ההגשה במייל ל-binyamin.artgallery@gmail.com כששורת הנושא מציינת ״הצעה לתערוכה 2020״.
היעד הבא להגשה 1.12.2019
תשובות יינתנו תוך חודש מתאריך זה. כל הצעה תיבחן ע"י ועדה מתוך חברי הגלריה ותישפט על בסיס איכותה והתאמתה לנושא ולמטרות הגלריה. לאחר מכן תשלח תשובה במייל.
אמנים ואוצרים מוזמנים לדון ברעיונותיהם לפני הגשתם וליצור קשר במייל ל- binyamin.artgallery@gmail.com עם הנושא ״ייעוץ לקראת תערוכה 2020״
*) נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד, אך מיועד לנשים וגברים כאחד
הפוסט קול קורא מגלריה בנימין הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
קול קוראת – קולקטיב בוש והמרכז הגאה
רֶצֶף | Sequence
המשך, סדרה, מעוקבת, בינאריות וא-בינאריות, ספקטרום, התמשכות והמשכיות, התמדה, רצף-מגדרי, רצף-לשוני, רצף-כרונולוגי, ספקטרום, סדרה, ריבוי, נורמה ונורמטיביות
קוראות ליוצרות, יוצרים וקבוצות אמנים להשתלט על חללים במרכז הגאה בתחומים –
את העבודות יש להעלות בטופס המצורף לצד הפרטים הנדרשים https://forms.gle/oSBVCFy3Kks2XMGo8
עד התאריך 20.11.2019
לפרטים נוספים: bush.fanzine@gmail.com
התערוכה תתקיים בין התאריכים 19-21/12/2019 במרכז הגאה, תל-אביב
הפוסט קול קוראת – קולקטיב בוש והמרכז הגאה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
גלריה אינדי חוגגת עשור ופותחת את פלטפורמת תערוכות הבזק (PDP) לקול קורא.
פלטפורמת תערוכות הבזק PDP המוצגת כבר במשך מספר שנים בגלריה נועדה לתת במה לאמנים.יות המעוניינים.ות להציג עבודות צילום ווידאו בעלות אופי אלטרנטיבי וניסיוני. בשנת העשור תערוכות הבזק תוצגנה במשך עשרה ימים.
את סדרת תערוכות הבזק בשנת העשור של אינדי החלטנו להקדיש להצעות מאוצרים.ות לתערוכות קבוצתיות בנושא:
מספר. אצבעות. מכות. דרגות. דיברות. שבטים. תיקונים. שפע. מונים. ספירה לאחור. מצוין. סדר. מדד. שלבים.שעה. שלם. עגול. זמן. X. עשור.
מזמינים אתכם.ן לחשוב על הנושא בכל דרך שבה תבחרו.
ההצעה צריכה לכלול:
מועד אחרון להגשת הצעה: 5.12.19
הגשה למייל galleryindie@gmail.com ולכתוב בשורת הנושא ״הצעה לשנת העשור״
תשובות יינתנו עד ה 15.12.19
תנאי השתתפות:
הפוסט גלריה אינדי חוגגת עשור ופותחת את פלטפורמת תערוכות הבזק (PDP) לקול קורא הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
23.11.19 – 15.2.20
פתיחה בבית האמנים, ירושלים: שבת, 23.11.19, בשעה 18:30
בית טיכו, סדנת ההדפס, גלריה ברבור: בשעה 19:30
אוצרת ראשית: הדס מאור
הביאנלה הארצית השביעית לרישום, המתקיימת בחסות ובהפקת בית האמנים ירושלים, ביססה את מעמדה כמפעל אמנותי מקיף וייחודי מאז שנת 2001. הביאנלה הנוכחית, כקודמותיה, מתקיימת בבית האמנים ובמספר חללי תצוגה במרכז העיר (בית טיכו, סדנת ההדפס וגלריה ברבור). עשרות האמנים המשתתפים ומאות היצירות המוצגות מצטרפים לחגיגת אמנות גדולה ומקיפה.
״רשמים VII – קו פעולה״, מתרחקת מן התפישה הקונבנציונאלית של פעולת הרישום כפעולה של קו המתכנס אל מצע דו ממדי, נייר בדרך כלל. תחת זאת, מבקשת הביאנלה להנכיח את כוחו של הקו הרישומי במרחב תלת ממדי ולהציג היבטים ספציפיים בתחום הפיסול, המיצב, הפרפורמנס והסאונד, כאלו הניזונים מהבנת עומק של פעולת הרישום אך מתגלמים בסופו של דבר באופן תלת ממדי במרחב.
האמנים המשתתפים בתערוכות:
בית האמנים, אוצרת הדס מאור
מיכה אולמן, מאיה אטון, יעל אפרתי, ורדי בוברוב, טלי בן בסט, גיא גולדשטיין, מיכל הלפמן, עדי ויצמן, אירית חמו, נחום טבת, עמית לבלנג, סיגלית לנדאו, רמי מימון, ליהי ניידיץ, נרדין סרוג'י, אבנר פינצ'ובר, סיאה פרמינגר, לימור צרור, ענת קינן, תכלת רם, רונה שטרן, נועה תבורי, ליאור תמים
סדנת ההדפס, אוצרת אירנה גורדון
אתי אברג'ל, נלי אגסי, אריה ברקוביץ, אנה דן, מאיה ז"ק, יעל יודקביק, מאיה כהן לוי, יהושע נוישטיין, מלאכי סגן-כהן, אבישי פלטק, נאוה פרנקל, שוש צ'חנובסקי, טליה קינן, אשחר חנוך קליינגבייל, משה רואס, עמיר רוזנברג, ואניה שאוב, עירן ששון, אמיר תומשוב
גלריה ברבור, אוצר אברהם קריצמן
מתן אורן, נטלי אילון, רון אסולין, דוד בן הרא״ש, מיכל גלבוע דוד, שיראל הורוביץ, ניר הראל, נגה יודקוביק עציוני, ליאב מזרחי, נועה שוורץ, נטעלי שלוסר, תמר שפר
בית טיכו, אוצרת תמנע זליגמן
חן שיש
לפרטים נוספים התעדכנו באתר בית האמנים: www.art.org.il
אבנר פינצ'ובר, Riot Glass, 2019, וידאו, צילום: מישה קמינסקי
פתיחה: רביעי, 13.11.19, בשעה 19:00
נעילה: 14.2.20
אוצרת: שירלי משולם
המיצב החדש, ״עבודת אריזה״, המשותף לשחר מרקוס ואיתמר שמשוני, בועט, חדשני ויוצא דופן הן מבחינת הרצף ההתפתחותי של כלל גוף עבודותיהם בשנים האחרונות (כל אחד בדרכו) והן מבחינת התהליך המיוחד והמורכב שעברו יחד לקראת גיבושו הסופי של המיצב.
הרעיון שעומד בבסיס תכנית ההצבה של האמנים הוא ליצור ״עבודה בתוך עבודה״. המיצב המשותף מורכב מארבעה חלקים נפרדים הכוללים אובייקטים אמנותיים ופריטים מתוך פרויקטים קודמים שנבחרו, מוינו, נאספו, נערמו, שולבו זה בזה, נעטפו ונארזו.
הפעולה האמנותית של מרקוס ושמשוני מתחילה בסטודיו האינטימי, אחורי הקלעים, ונמשכת בחלל התצוגה בגלריה שמתפקד כחלון ראווה חשוף ופתוח לציבור. האובייקטים האמנותיים הופקעו מהקשרם הקודם וכעת נוכסו לכדי ״עבודת אריזה״ הבנויה מערימות של שרידים; שאריות של ארכיאולוגיה והיסטוריה. טביעות היד הייחודיות של כל אחד מהאמנים התמוססו ואוחדו למקשה אחת. המיצב ההפוך נראה כמעיל שתפריו ובטנתו הפנימית חשופים לראווה ואילו צידו החיצוני חבוי ומוסתר.
האמנים מתחזים לפועלי אריזה. הם אורזים, חונטים ומנציחים את הפעולה האמנותית ואת האובייקט האמנותי. מרקוס ושמשוני מציגים מיצב מחתרתי, ביקורתי ותובעני שדורש מהצופים בו לאמץ מנגנוני מבט חדשים שלא היו מורגלים בהם עד כה. בדרכם הייחודית, הם מכוונים באמצעות ביקורת, הומור וגיחוך לדיון בנושא ערכה של עבודת האמנות בהיותה אסופה ונסתרת מעיניי הצופים ולגורלה בהיותה מוצגת במוזיאון, גלריה או מכירה פומבית כסחורה העוברת מיד ליד בעולם הצריכה והסיפוק המהיר. התצוגה הסופית נותרת ברגעיה המסקרנים והאניגמאטיים חנוטה בנצחיותה או ארוזה ופנויה להובלה.
גלריה גרנד ART לאמנות עכשווית, עופר גרנד קניון, קומה 3, דרך שמחה גולן 54 חיפה, טל': 04-8121111 פתוח: א-ה 12:00-19:00 ו' 10:30-13:00
שחר מרקוס ואיתמר שמשוני, Wrapping Piece, 2019, צילום: נגה אור ים
חמישי, 14.11.19, בשעות 19:00-21:30
במסגרת התערוכה ״שיעופו כולם!״ יתקיים אירוע ייחודי במינו: "טנגו חברתי", שיעור פתוח בריקוד שינוע דרך יצירות בעלות תוכן חברתי ומחאתי, עם המורה המובילה בישראל לטנגו – סילביה רכשמיר. לאחר השיעור תתחיל ה"מילונגה", מסיבת ריקודים ברוח ארגנטינאית.
למידע נוסף והרשמה מראש
קרדיט: יח"צ
הפוסט רב ערב 12.11.19 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
