Crypto-Party – הקרנת בטר-פלייס ומסיבת הצפנה באירוע מונדי-לאב

אירוע חגיגי לרגל סגירת התערוכה "חשיפות" וסיום האירוח של קבוצת המחקר מונדי-לאב

Crypto-Party מסיבת הצפנה | הקרנה חגיגית של "בטר פלייס" |הופעה של נישה (מוזיקה אלקטרונית) | הזדמנות אחרונה לראות את "בעקבותיה"

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
חמישי, 20.4.17, בשעות 19:00–22:30
רונן אידלמן, שחוקר פיקוח ומעקב (surveillance) במרחב הציבורי, יארח את הCryptoParty-. בסדנה נלמד על הכלים שיכולים לשמור על פרטיות ועל המידע שלנו, נדון באיומים שאנחנו עומדים מולם ונכיר כלים ושיטות שמאפשרים להשיג שליטה טובה יותר במי יכול לגשת למידע שלנו, במטרה לשמור על החירויות הדמוקרטיות הבסיסיות, שהולכות ונשחקות.
בואו עם טלפונים ו/או מחשבים ניידים.
יעבירו את הסדנה: יובל אדם, טכנולוג העוסק בתוכנה חופשית ואקטיביזם רשת, שייסד את מפגשי CryptoParty TLV , ונעם רותם, אקטיביסט וטכנולוג.
CryptoParty היא תנועה גלובלית, קהילתית וחופשית לשיתוף ידע וקיום אירועים פתוחים וחופשיים בנושאי הצפנה אבטחת מידע ופרטיות.

"בטר פלייס", הקרנה חגיגית
אורי כרמלי מציג את עבודת הווידיאו "בטר פלייס", המתחקה אחר רצף משחקים שנערכו בחלל המוזיאון בקרב קבוצת נשים מעורבת של פנסיונריות ומטפלות סיעודיות החיות סמוך למוזיאון.
לרגל סגירת התערוכה, תוקרן עבודה הווידיאו בחלל ההקרנה המרכזי במוזיאון.
דוד בהר-פרחיה חוקר את תופעת הזיכרון וההנצחה ביחס למרחב הציבורי של מוזיאון הרצליה. הקמת מבנה יד-לבנים וצמוד לו גלריות לתצוגת אמנות, יחד עם פונקציות כגון סדנאות חינוך לילדים ולנוער, הרחיבה בשעתו את האופן שבו החברה הישראלית התמודדה עם תופעת השכול. ברגע תחילת הפרויקט של מונדי-לאב במוזיאון, התקיימה הפרדה ברורה בין אזור ההנצחה לבין מרחב המוזיאון, מציאות המשקפת את אופי היחסים כיום. יחד עם פעולה מתמשכת של קילוף קירות התצוגה לשם חשיפת הבטון הברוטליסטי העוטף את חלל יד-לבנים ומתוך הכרת החשיבות בהנכחת ממדי הזיכרון בחיי היומיום, נוסחו שאלות ביקורתיות המובילות לבסוף לחשיבה, לפעולה ויצירה מחודשת במרחבים החופפים בין תרבות וזיכרון.

"בטר פלייס", אורי כרמלי

"אמנות נשית או נשים אמניות?"

שיח גלריה וסיור בתערוכה "אשה לאחותה"

מוזיאון הרצלילינבלום, תל-אביב
שישי, 21.4.17, בשעה 09:30
מנחה: העיתונאית חגית פלג-רותם
משתתפות: האמניות אלה אמיתי-סדובסקי, ורדי בוברוב ונירית טקלה
אוצרות: שולמית נוס, ורה פלפול
מוזיאון הרצלילינבלום, רח' הרצל 13, תל-אביב

נירית טקלה, מתוך התערוכה "אשה לאחותה", מוזיאון הרצלילילנבלום, תל-אביב

"לקפוץ לתוך מראה" | Jump into a Mirror

גלריה גרנד ART, חיפה

אוצרת: שירלי משולם
נעילה: 20.4.17
משתתפים: גיא אבין, צ'נצ'ל בנגה, דורון וולף, פיני חמו, יחזקאל ירדני, אוריאל כספי, אידית פישר-כץ, מתן סיוון, דפנה פריד, אסתי קסטרו.
כותרת התערוכה "לקפוץ אל תוך מראה" מבוססת על תיאוריה התפתחותית להבנת הדימוי העצמי, בשם "השתקפות אל העצמי" looking glass self)) שפיתח החוקר קולי (Cooley) בשנת 1909, ולפיה הדימוי העצמי מתעצב על-ידי משוב חברתי בהתאם למַרְאָה שמציגים לאדם האחרים המשמעותיים בחייו, ובעיקר הוריו. הפער בין האופן שבו האדם תופס את עצמו ואופן שבו הסביבה החברתית תופסת אותו והשתקפותו עליו מתוארים באופן סמלי בתערוכה כ"קפיצה לתוך מראה" – מטפורה סוריאליסטית של תודעת העצמי בהשלמה, בהכחשה או בהתנפצות אל תוך המציאות.
גלריה גרנד ART לאמנות עכשווית, עופר גרנד קניון, קומה 3, דרך שמחה גולן 54, חיפה, טל' 04-8121111. שעות פעילות: א'–ה', 12:00–20:00, ו', 10:30–13:00.

דורון וולף, Enlightenment, 2016 צילום: דורון וולף

נמרוד גטר, "More of The Same"

בית-המידות, תל-אביב

נעילה: 26.4.19
תערוכת יחיד חדשה לצלם נמרוד גטר ובתוכה מחזור תצלומים גדול שנוצר במסע שלו עם בנו תום באיטליה. התערוכה מצטרפת לתערוכת היחיד שלו שהוצגה לפני שנה, ובה חשף תצלומים רבים מתוך ארכיון שאסף ב-40 השנים האחרונות. כאז גם עתה, התערוכה היא הזדמנות לחוות חלק קטן ממפעל חיים מרשים, שבזמן מסוים היה נדמה שעלול להיקטע. נמרוד גטר, אוטודידקט, הגיע למחוזות נידחים. בתצלומיו ניכרת אפשרות האירוע הצילומי לספוג ולפרש בו בזמן מצבים אנושיים שנלכדו בעינו לשבריר רגע.
בית-המידות, רח' לילינבלום 23, תל-אביב.

"More of The Same", נמרוד גטר, תל-אביב

פרויקט יומן – קורס העוסק ביחסים בין טקסט לדימוי

מפגש חד-פעמי העוסק ביחסים בין טקסט לדימוי ומתמקד ביומן (הפיזי והווירטואלי) כפעולה אמנותית פרפורמטיבית בהנחיית עידו בורנשטיין ומרב שין-בן-אלון.
המהפכה הטכנולוגית שאנחנו חיים בה שינתה את הדרך שבה אנחנו מדברים לעצמנו ולעולם. אנחנו מסמסים, מצייצים, מתייגים וכל הזמן מייצרים וצורכים טקסטים ודימויים. כולנו כותבים יומנים. היומנים האלה הם משהו שאנחנו משתפים עם אחרים. איך מתנהלים בתוך הארכיון ההולך ומצטבר הזה? איך מחברים בין האישי והפומבי?
עלות: 190 שקל.
פרויקט יומן – קורס יסוד בן 12 מפגשים, ייפתח ב-7.5.17. לפרטים נוספים.
לפרטים, כאן.
הרשמה: מיכל, 054-4661638.

פרויקט יומן, אנסמבל כאן

"תהיות על הנכחת המציאות"

אירוע נעילת התערוכות "זליגה" ו"מודל-ציור"

הגלריה החדשה אצטדיון טדי, ירושלים
שישי, 21.4.17, בשעה 11:00
שיחה בהנחיית ד"ר סמדר שפי ואמני התערוכות: שרה בנינגה, נועם בר, יונתן רון ואיל ששון. במפגש ישוחחו המשתתפים על אופני ההתייחסות של העבודות למציאות, על האפשרות של ייצוג בתקופה שבה אמצעי הייצוג הצילומיים שינו ומשנים את אופן ההתבוננות, האופן שבו האמנים תופסים את החלל וכן על תקדימים מתולדות האמנות שמפעמים בתערוכה.
הגלריה החדשה אצטדיון טדי, ירושלים.

צילום: דור קדמי

מירה צדר, "המבט"

גלריה גרשטיין, תל-אביב

נעילה: 30.4.17
"המבט" היא תערוכה על הראייה, ולחלופין – על העיוורון. הראייה היא מושג מרכזי באמנות הוויזואלית. היא העסיקה אמנים ופילוסופים רבים. היום מקובל להתייחס לראייה כמוגבלת ויחסית, אישית ותלויה בחסמים חברתיים ופסיכולוגיים. כלומר – כוללת בתוכה עיוורון חלקי. האמנית מירה צדר פוקחת עין ומתבוננת אל הציור הטהור – קו, צבע, צורה, חומר, קומפוזיציה, טקסטורה, פקטורה – חוקי הציור מקדמת דנן, ומישירה מבט אל העתיד. החוויה של המתבונן היא של פתיחת צמצם מצלמה זמן ממושך, ומנגד – הבהוב ומצמוץ, תפיסת הרגע הדק (השתתפה בכתיבה: ענת מיכאליס-לוי).
גלריה גרשטיין, רח' בן-יהודה 101, תל-אביב.

"המבט", מירה צדר, תל-אביב

בוסתן כַיָאט: "שומרי הגן"

יום עיון: מורשת תרבותית והיסטורית, שימור ופעולה אזרחית

מוזיאון העיר, חיפה
חמישי, 27.4.17
מנחה: אדריכלית נעמה נאמן-מזרחי, מנהלת מחוז חיפה וגליל מערבי, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
09:30–10:00 | ברכות: נסים טל, מנכ"ל מוזיאוני חיפה; עמרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימורי אתרי מורשת בישראל; יעלה חזות, מנהלת ואוצרת הגלריה לאמנות בבית הגפן מרכז תרבות ערבי-יהודי, חיפה; איל פרידלנדר, יו"ר הקואליציה לשימור בוסתן כיָאט.
10:00–10:30 | המשפחות החיפאיות המשפיעות בחברה הפלסטינית הגבוהה בתקופת השלטון הבריטי; מרצה: פרופ' מחמוד יזבק, החוג להיסטוריה של המזרח התיכון, אוניברסיטת חיפה.
10:30–11:00 | ארכיון משפחת כיאט; מרצה: ניקול כיאט, בית-הספר רוטברג, האוניברסיטה העברית בירושלים.
11:00–11:15 | הפסקה
11:15–11:45 | גיא קדושים ונחל מטיילים: על מקומו של נחל שיח בתולדות חיפה. מרצה: פרופ' יוסי בן-ארצי, החוג ללימודי ארץ-ישראל, אוניברסיטת חיפה.
11:45–12:15 | בוסתן כיאט: גילויים חדשים; מרצה: ד"ר עדה ויטורינה-סגרה, החוג לאדריכלות נוף, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל והחוג לשימור, מכללת הגליל המערבי.
12:15–12:45 | בוסתן כיאט: קהילות נפרדות, מורשת משותפת; מרצה: אדריכלית רות ליברטי-שלו, הקואליציה למען בוסתן כיאט והחוג לאדריכלות נוף, הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים, הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל.
12:45–13:15 | הפסקה
13:15–15:00 | סיורים שיתמקדו בסיפור האדריכלות הערבית הבורגנית: מקורות והשפעות
(יש לבחור בסיור אחד מבין השניים. בהרשמה מראש בלבד, מספר המקומות מוגבל).
סיור 1 – מורדות חיפה ובוסתניה: בעקבות מסורות הגידול והגינון צמוד הבתים, דרך בוסתנים ועד שדות חקלאיים. מדריכה: קרן בן-הלל.
סיור 2 – פריחה כלכלית-אורבנית: הליכה במרחב הרב-תרבותי והמשגשג של חיפה דרך מבניהם הייחודיים של משפחת כיאט, הבאהיים והטמפלרים. מדריכה: מהא בדר.
בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, החברה להגנת הטבע, בית הגפן – מרכז תרבות ערבי יהודי, חיפה, העמותה לקידמה חברתית בחיפה ומוזיאוני חיפה.
כרטיס: 45 שקל.
* ניתן להשתמש במנוי הפתוח של מועדון תרבות.
* כרטיס ליום העיון מקנה כניסה חד-פעמית לתערוכה "בוסתן כַיָאט" במוזיאון העיר (התערוכה ננעלת ב-9.6.17).
לפרטים ורכישת כרטיסים, מוזיאון חיפה לאמנות: 04-9115997.
מוזיאון חיפה לאמנות, רח' שבתאי לוי 26, חיפה.

תערוכת בוסתן כיאט. צילום: דרורה שפיץ

הפוסט רב ערב 18.4.2017 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

בעבודותיו של מארק יאשאייב יש משהו ששואף תמיד להיות בשני מקומות בו בזמן. כבר שנים שהוא בונה גוף עבודות מסקרן ומעמיק שבוחן את גבולות המדיום הצילומי, מצלם קומפוזיציות מורכבות ובהן הדפסות גדולות מימדים של תצלומים מארכיונו הפרטי, מייצר הצבות מורכבות עם עבודות דו-ממדיות שבוחנות את אופיו של הצילום כאובייקט פיסולי, ומתייחס בצורה מורכבת לחללי התצוגה שהעבודות נמצאות בהם.

במהלך החודש הקרוב יהיה יאשאייב בשני מקומות בו בזמן באופן נוסף: שתי תערוכות שלו מוצגות בחללים שהם כמעט הפכים מוחלטים זה לזה. תערוכת היחיד שלו "ורק מן הפתאום ההוא והלאה" מוצגת במוזיאון תל-אביב עד סוף מאי, וביום חמישי הקרוב תיפתח תערוכה זוגית של רונה פרלמן ושלו, "הזכוכית הגדולה", בגלריה תיאטרון החנות – חלל תצוגה עצמאי שמתקיים בוויטרינות של חנות לשעבר שהפכה לתיאטרון ולגלריה עצמאיים ברחוב העלייה בדרום תל-אביב.

התערוכות שונות מן הסתם בהיקפן, אך בשתיהן מציע יאשאייב התייחסות רגישה ומרתקת לחלל שבו הן מוצגות. בתערוכה במוזיאון יאשאייב מציג תצלומים של מיצבי צילום, אחד מהם מתייחס ישירות לארכיטקטורה של הגלריה לצילום באגף החדש של מוזיאון תל-אביב (אולי החלל התמוה ביותר במוזיאון), בעוד שבוויטרינה מרובת ההשתקפויות והתרחשויות שברחוב העלייה יאשאייב מציג תצלומים מרובדים של חלונות ראווה, השתקפויות והפרעות המתייחסות למצב הצפייה הטבעי של התערוכות בחלל, שתמיד סופגות לתוכן קצת מרחוב העלייה.

זו הזדמנות מיוחדת לצפות בשתי תערוכות מרובדות כל-כך של אמן מרובה רבדים בעצמו בו בזמן, במרחק של נסיעת אוטובוס אחת.

"ורק מן הפתאום ההוא והלאה", גלריה לצילום ע"ש דורון סבג-ors בע"מ, הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר, מוזיאון תל-אביב. אוצרת: רז סמירה. נעילה: שבת, 27.5.17
"הזכוכית הגדולה", תערוכה זוגית עם רונה פרלמן. אוצרת: טלי קיים. פתיחה: חמישי, 20.4.17

הפוסט המלצת השבוע: מארק יאשאייב מכה פעמיים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מעל שולחן הכתיבה שלי תלויה תמונה של אתר עבודה ומנופים שחיים צילם. משמאלי, תמונה של אבות ישורון מפוספס באור וחושך, מאחורי תריסים מוגפים למחצה, שחיים צילם. מול המיטה תלויה תמונה של איזה טבע בסערה שבכלל נראה כאילו רמה עומדת בו ומחזיקה ידיים עם חיים. אני יודעת שאלה עצים. וכך הלאה. בכל חדר מחדרי הבית תלויות תמונות שחיים צילם. שנים אני מתבוננת בהן והן בי. הן לא מעייפות אותי. הדימויים שבהן משובשים, לא נוחים, ועם זאת, וכמו בעל-כורחם, יפים להפליא. כמנחת תודה לכך שהעין של חיים מקיפה אותי שנים, שהאור שלו שורה בחדרי ממש, ולכבוד חשיבותו של הספר "צילום אופקי" שאני לא מפסיקה לעיין בו, להביט ברישומים, בצילומי העבודות, ולקרוא שוב ושוב את הראיון המופתי בעיני שקיימה עימו אריאלה אזולאי, כותבת הספר והעורכת שלו, אנסה להחזיר בקריאה קצרה, שאני מקווה שלא תיתפס כמלאכותית, כמודבקת, של רגע מסוים מתוך ה"אודיסיאה".

אני מרשה לעצמי לבצע את המעתק הזה מחוש הראייה של האובייקט לחוש הראייה/שמיעה של השפה, כלומר למימד הרטורי, בין השאר בשל ההרשאה שחיים עצמו מעניק לכך בראיון. חיים טוען שהצילום הוא חוויה אנושית קדומה שהתקיימה גם ללא מצלמה, ללא המכשיר, שנוצר מאוחר הרבה יותר לחוויה הזו, במאה ה-19. כך למשל הוא אומר: "התמונה המצולמת הזו חזקה בעיני לא פחות מתמונות מצולמות אמיתיות, כך אני מציג את התמונה ה'מצולמת' שמייצר המחבר של ספר 'מלכים' בשעה שהוא מתאר את צדקיהו המלך, הרואה את שחיטת בניו לנגד עיניו, ואת עקירת העיניים המתבצעת בו מיד לאחר מכן על-ידי נבוכדנצר" ("מלכים" ב', כה, 7).

המאורע של הרצח כמו מקועקע בחשיכה הפנימית, בעין החסרה. וזה מקרב אותי לסצנה ב"אודיסיאה" דרך המימד האולי חשוב ביותר, או המסתורי והלא-לגמרי ניתן לפענוח, שחיים מכנה במקומות שונים "מיטונימי", "מיסטי", "אלגורי" – והוא החשיכה שבתוככי הראייה, או במלים אחרות, אותה לשכה אפלה, או סוג מסוים של עיוורון, עיוורון שחיוני מעל לכל לארגון הראייה, ולא רק לראייה עצמה, אלא סוג זה של עיוורון, סוג החשיכה, חולש על האור, מפעיל אותו, כמעט יוצר את אופן הופעתו.

חיים דעואל לוסקי, "מחסום קלנדיה" (צילום במצלמת פיתה, 2006)

או, במלים של חיים, "מעולם לא נשאלה השאלה – מה זה אומר שבלב העולם המואר והפתוח, האדם מעמיד קופסה סגורה וחשוכה ולתוכה מעתיק את העולם הנגלה, כששם בחשיכה הוא מנכס לעצמו את התמונה הנוצרת בפנים?".

הדין-וחשבון שחיים, בעזרתה של רלי, מנסה לתת על המקום הזה שבו האור חודר ללשכה האפלה ועל האופן שבו הוא מושהה ונספג בחשיכה הוא דין-וחשבון לא רק מרתק, אלא גם פוטנטי מאוד, ומפתה להחיל אותו על אזורים נוספים, תחומי ידע והתנסות שונים (כמו שחיים מעביר את התצלום לספרות, ששם לטענתו יש עדות לאדם המצלם).

התפתיתי להציב ורסיה של מצלמה שחיים מכנה "צפון-דרום מזרח-מערב" בארמון של מלך הפאיקים, ב"אודיסיאה". אני רוצה להסב את תשומת לבכם לסצנה ומחצה המתרחשת בארמון כמו היתה סצינה שמצלמתו של חיים לכדה את האורצל שלה ויכולה לשמש מפתח או אנלוגיה לה. המצלמה הזו, כדבריו של חיים, "מעניקה מפתח של אובדן ההתמצאות בחלל המסומן על פני שטח הפילם, הקולט בעת ובעונה אחת משני צדדיו כמות מאוד גדולה של אינפורמציה סותרת מארבעה מקורות שונים".

היוונים, שהיו וכחנים בלתי נלאים, הסכימו ביניהם שהומרוס הוא המשורר הגדול מכולם (ולכן כינו אותו פשוט "המשורר") ושהוא היה עיוור. עכשיו תארו לעצמכם את הסצנה הבאה: לאחר שלחם עשר שנים בטרויה ונעלם מעל פני האדמה לעוד עשר שנים, מופיע אודיסיאוס בארץ שהיא סף בין ארץ החיים לארץ האגדות, בארצם של הפאיקים. חסר כל ועירום הוא נגרף לחוף ומצליח להשיג בגדים, להיכנס לארמון ולזכות באירוח. איש אינו יודע מי הזר שהים הקיא. מצוות האירוח מחייבת, והמלך, המלכה והאצילים עושים כל שביכולתם כדי להנעים לזר את שהותו. במרכז האירוח מצוי דמודוקוס, משורר עיוור, השר על עלילות מלחמת טרויה:

שָׁב גַּם הַכָּרוֹז וְהוֹלִיךְ אִתּוֹ הַמְשׁוֹרֵר הַנָּעִים,

יָקָר לַמּוּזָה מֵרַבִּים, חֲנָנַתּוּ גַּם טוֹבָה גַּם רָעָה:

אוֹר עֵינָיו לָקְחָה מִמֶּנּוּ, וַתִּתֶּן-לוֹ זִמְרָה מַנְעִימָה.

("אודיסיאה", 8.62–64, תרגום: שאול טשרנחובסקי)

השירה של דמודוקוס, המשורר האלוהי, אהוב המוזה, העיוור, מביאה את אודיסיאוס לבכי מר, והוא מליט את ראשו בגלימת הארגמן כדי להסתיר את בכיו.

כָּכָה שׁוֹרֵר הַמְשׁוֹרֵר הַמְהֻלָּל שִׁירָתוֹ; וְאוֹדִיסֵס

תָּפַשׂ בְּכַפָּיו הַחֲזָקוֹת אַדֶּרֶת הַיְקָר מֵאַרְגָּמָן,

הֵלִיט בָּהּ רֹאשׁוֹ הַנָּאֶה וַיַּסְתֵּר אֶת-פָּנָיו הַנָּאוֹת,

יַעַן כִּי בוֹשׁ מִדִּמְעוֹתָיו לְעֵינֵי כָּל-הַפֵיאַקִּים.

(שם, 83–86)

חיים דעואל לוסקי, "ירושלים" (צילום במצלמת צפון-דרום מזרח-מערב)

שימו לב, וקל לראות זאת – שלושה זוגות עיניים עיוורות: הומרוס העיוור, השר על אודות דמודוקוס, המשורר האהוב והעיוור, הגורם לאודיסיאוס למעין עיוורון זמני (האם הוא לא מזכיר לכם את הצלמים שהיו מליטים את פניהם במעין שרוול?).

הסצנה הזו מקדימה סצנה דרמטית יותר, מעין שיא, שלאחריה אודיסיאוס יסיר, מטפורית, את הלוט מעל פניו, ויזדהה ויחל בסיפור קורותיו, הוא הסיפור שרובנו למעשה מכירים כ"אודיסיאה". השיא הזה הוא אולי המקום שבו, באופן אנלוגי, ניצבת מצלמת הדרום-צפון של חיים, כלומר הסצנה כולה נשענת על כמה נקודות עיוורון, ונוצר בה דימוי משובש לגמרי:

אָנָּא הוֹסִיפָה לְסַפֵּר עַל-אֹדוֹת הַסּוּס זֶה הֶעָשׂוּי

עֵצִים וְקֹרוֹת, שֶׁבָּנוּ אֶפֶּיוֹס וּפַּלַּס-אַתֵּנָה,

אֲשֶׁר הִכְנִיסוֹ לַמְּצוּדָה אוֹדִיסֵס הָאִישׁ הָאֱלֹהִי

בְּעָרְמָה רַבָּה מְלֵא אָדָם, וְהֵמָּה הֶחֱרִיבוּ אֶת-אִלְיוֹן.

אַךְ אִם-תְּסַפֵּר לִי אֵלֶּה, דָּבָר וְדָבָר עַל-אָפְנָיו,

תֵּכֶף אַבִּיעַ לְכָל-בְּנֵי-הָאָדָם עַל-פְּנֵי אֲדָמוֹת,

אֲשֶׁר חֲנָנְךָ אֵל נוֹטֵה חֲסָדָיו שִׁירָה נִשְׂגָּבָה".

 

סָח [אודיסאוס], וְזֶה [דמודוקוס] הֵחֵל שִׁירָתוֹ, כִּי רוּחַ אֱלֹהִים פִּעֲמַתּוּ,

אֵיךְ הִפְלִיגוּ בַיָּם כָּל-הָאַרְגֵּאִים בִּסְפִינוֹת

יְפוֹת-הַצְּלָעוֹת, וְשִׁלְּחוּ הָאֵשׁ בָּאֳהָלִים נָטָשׁוּ.

וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְאַסְּפוּ מִסָּבִיב לְאוֹדִיסֵס הַמְהֻלָּל,

בְּשָׁכְבָם בְּבֶטֶן הַסּוּס, הִגִּיעוּ עַד שׁוּק אַנְשֵׁי טְרוֹיָה,

יַעַן הִכְנִיסוּם הַטְּרוֹיִים, הֵמָּה בְּעַצְמָם, לַמְּצוּדָה.

כָּכָה עָמַד הַסּוּס שָׁם […] אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ כָּל-טוֹבֵי

חֵיל-הָאַרְגֵּאִים לְהָבִיא כִלָּיוֹן וּמָוֶת לַטְּרוֹיִים.

שָׁר אֵיךְ הֶחֱרִיבוּ בְּנֵי-הָאֲכַיִּים הַקִּרְיָה,

פּוֹרְצִים מִבֶּטֶן הַסּוּס, וּבְגִיחָם מִמְּקוֹם מַאֲרָבָם,

אֵיךְ פָּנוּ אִישׁ לְעֶבְרוֹ, מְהָרְסִים הָעִיר הַנִּשָּׂאָה,

אֵיךְ הִתְפָּרֵץ אוֹדִיסֵס, וּכְמַרְאֵה אָרֵס מַרְאֵהוּ,

עִם-מֶנֶּלָּאוֹס הַדּוֹמֶה-לָאֵלִים אֶל-בֵּית דֵּאִיפוֹבּוֹס,

אָסַר בִּגְבוּרָה וְעֹז-לֵב מִלְחֶמֶת הַמָּגוֹר וְהַדָּמִים,

וְנִצַּח לְבַסּוֹף, כִּי לִימִינוֹ עוֹמֶדֶת אַתֵּנָה הַנְּדִיבָה.

 

כָּכָה שָׁר דֵּמוֹדוֹקוֹס הַמְשׁוֹרֵר הַמְהֻלָּל; וְאוֹדִיסֵס

נַפְשׁוֹ תִתְמוֹגֵג בַּצַּעַר וּדְמָעָיו עַל-לְחָיָיו וְעַפְעַפָּיו.

כְּאִשָּׁה הַבּוֹכָה תַמְרוּרִים וּמְחַבְּקָה לְבַעְלָהּ יַקִּירָהּ,

אֲשֶׁר נָפַל בַּחֶרֶב עֵת נִלְחַם עַל-עִירוֹ וְעַל-עַמּוֹ

לְהַרְחִיק מֵעִירוֹ וְטַפּוֹ אֶת-יוֹם הָעֲבָרוֹת הַנּוֹרָא;

רָאֲתָה אוֹתוֹ וְהוּא גוֹסֵס, עוֹדֶנּוּ מְפַרְפֵּר בַּאֲבָרָיו

וְעָלָיו הִתְנַפְּלָה, וַתִּשָּׂא קוֹל ילֵל נוֹרָא, אַךְ הֵמָּה

אָחוֹר יֶהְדְּפוּהָ בִּרְמָחִים, יִמְחֲצוּ עָרְפָּהּ וּכְתֵפָהּ,

יִנְהֲגוּ אוֹתָהּ בַּשִּׁבְיָה לְעָמָל וּתְלָאָה בַּנֵּכָר,

וְנָבְלוּ לְחָיֶיהָ הַנָּאוֹת מֵעֹצֶר יְגוֹנִים וָצָעַר, –

כָּכָה נִגְּרוּ מֵעֵינֵי אוֹדִיסֵס דִּמְעוֹתָיו שֶׁל-חֶמְלָה.

(שם, 492–531)

צערו של אודיסיאוס מושווה לכאבה של האשה הנלקחת לעבדות לאחר שמשפחתה נרצחת, והשוואה זו מופיעה לאחר תיאור הלוחמים המגיחים מסוס העץ ומחריבים את העיר. אודיסיאוס הוא זה שהגה את תכסיס הכנסת סוס העץ לעיר, והיה מנהיג החדירה וההרס של העיר. האשה שאליה הוא מדומה בצערו אינה שונה מאחת הנשים שהוא עצמו הרג את בני משפחתה, ומן הסתם אנס ולקח כשלל.

זהו דימוי חריג בכל האפוס. הומרוס נוהג חרדת קודש ממש בקורבנות מלחמה שאינם לוחמים וממעט לתאר את סבלם, ולו מהסיבה הפרקטית-פואטית שהם יכולים להפר את האתוס ההרואי. אבל גם מסיבות אחרות, לא בלתי קשורות. לפתוס, אותו סבל נטול פעולה, אין מקום באפוס. הקטסטרופה הזו שמורה לטיפולה של הטרגדיה. אבל כאן, בנקודת האפס, שבה למעשה אודיסיאוס צריך להרוויח הון, בגדים והפלגה הביתה, המשורר בונה מדרגה שבה הקול המספר יעבור לאודיסיאוס, מדרגה שבה כולם נחבטים.

חיים דעואל לוסקי, דימוי שצולם במצלמת קלפים אופקית

מה קורה פה בכלל? האם זהו מקום בו הומרוס, בעל העיוורון הנוקב ביותר, כמו מאפשר במלותיו של חיים במצלמה של רוחות השמים להכניס כמות גדולה מאוד של אינפורמציה סותרת? כלומר, דימוי שבו מוטלים זה על גבי זה הסבל של קורבן המלחמה והסבל של הגיבור שמחולל את סבל הקורבן? אודיסיאוס בוכה ומן הסתם מליט את פניו, כי כמו בסצנה הקודמת, רק מלך הפאיקים שם לב – חשיכה אחת; דמודוקס – חשיכה נוספת; סוס העץ – חשיכה שלישית. והומרוס כמו לוכד את כל הלשכות האפלות הללו, והן כמו מתערבלות ומתאבכות בו, ואז הוא יוצר דימוי שלא ברור איך לקרוא: האם זו ביקורת נוקבת על הגיבור שלו בטרם יהפוך למשורר ויספר את סיפור קורותיו? האם זהו המקום שבו הומרוס טוען שכמו אודיסיאוס, הוא מבין את צערו של הזולת-קורבן? האם זהו המקום שבו הצער נמדד בערכים מוחלטים, מקוממים, אך כמו אומר, "לא ניתן לכמת אותי"? מה מאיר הדימוי הזה, ואת מי ואיזו תודעה, ומה משמעות חוסר הפרופורציה, שבירת האקונומיה? אולי כפי שחיים אומר בראיון, "אני לא מצלם את העולם או את האירועים, אלא את תנאי האפשרות של הניסיון שלהם".

ולסיום, מלה על היופי. חיים עצמו מתוודה בראיון: "התוצאות הסופיות אצלי 'יפות' מדי ומושכות מדי את העין, מה שקשה לי מאוד כאמן מושגי ומינימליסטי". כמי שמתבוננת שנים בעבודות של חיים שיש בהן יופי ואת הדבר הנוסף שחיים מכנה "קדושת החיים כדבר משובש", אני רוצה לומר משהו ממקום אישי, ואני מקווה שהוא אינו פרטי מדי.

היוונים, כלומר הומרוס, זיהו שהיופי שהוא הישג נטול מאמץ, מתת אלוה. עבור היופי הם יצאו למלחמה ובזכות היופי בעלה של הלנה היפה זכה באלמוות. הבעלות על היופי היא פספורט אצל הומרוס לאלמוות. אפלטון המיר את האינטואיציה הזו באופן מזהיר ושערורייתי כאשר הפך את היופי להתגלות היחידה היכולה להפעיל את זכרוננו לישים האמיתיים שראינו לפני שהתגלגלנו בגוף, באמצעות החושים, כלומר הראייה. חיים נראה לי כמי שזכה במתת גדושה של יופי. כל מה שהוא נוגע בו – חדר עבודה, הבנה איך לחלק חלל, רישומים, מצלמות, צילומים – יפה. נדמה לי שהצורך של חיים בפילוסופיה, שהיא לעתים כה קרובות גם כעורה וגם כבדה, הוא הצורך בהליכה כנגד הקלות של מתת היופי שניתן לו. אבל מתנות האלים הן דבר רציני, ואין להסתלק מהן, טראומטיות ככל שתהיינה. אפילו השיבוש של חיים אינו מצליח לשבש את המתנה הזו.

* דברים שנאמרו בערב לכבוד הספר, שנערך במוזיאון בת-ים

הפוסט החשיכה הנראית של חיים דעואל לוסקי הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אחת התערוכות המרכזיות בלונדון ב-2017, ואולי גם מחוצה לה, היא הרטרוספקטיבה שמסכמת 60 שנות יצירה של דייוויד הוקני בן ה-80, האמן הבריטי החשוב ביותר לאחר פטירתם של לוסיאן פרויד והווארד הודג'קין (Howard Hodgkin). התערוכה נעשתה בשיתוף עם מרכז פומפידו ומוזיאון המטרופוליטן, והיא תוצג גם בפריז ובניו-יורק.

קבוצת העבודות הראשונה, המפתיעה והמרשימה, תלויה בחדר השני של התערוכה, שנקרא "תצוגה של שינויים". אלו הן עבודות מתקופת לימודיו של הוקני בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון בשנים 1960–1962. בקבוצה ציורי שמן גדולים שנוצרו בתנועות מכחול רחבות ומהירות, בסגנון המזכיר ציורי ילדים, והם יותר מרומזים על תשוקה הומוסקסואלית בין נערים, אחד הנושאים המרכזיים בעבודתו של הוקני, לצד הדיוקנאות, ציורי הנוף והטבע הדומם.

אחד הציורים בחדר נקרא "אנחנו 2 נערים צמודים יחד". שם הציור, באותיות ובמספרים, מופיע כצעיף המחבר את כתפיהם של שני הנערים. בפינות שונות של הציור מופיעים תיאורים מילוליים וסמלים גרפיים שונים, כמו הלבבות ממשחקי הקלפים, באדום ובכחול, המצוירים במכחול ומפרטים מה הנערים שידיהם אוחזות זו בזו עושים יחד: אוכלים, שותים, ישנים ואוהבים. ציור אחר, הפרובוקטיבי ביותר מאותה קבוצה, נקרא "ניקוי שיניים בשעת ערב מוקדמת (10pm)", מ-1962. הציור מתאר סקס אוראלי במסווה של שפופרות משחת שיניים.

קוואפיס נשאר בחוץ, וחבל

קבוצת עבודות מרשימה אחרת, שנוצרה באותה תקופה, אינה מופיעה בתערוכה, למרבה הצער. היא שונה לגמרי מ"ציורי הילדים", והיא כוללת הדפסים שהוקני יצר עבור ספר הפואמות של המשורר היווני קונסטנטין קוואפיס (1933–1863). קוואפיס חי את מרבית שנותיו באלכסנדריה שבמצרים, ושירתו מקיפה כמה נושאים, ובהם עברהּ העתיק של העיר ואהבה ותשוקה בין גברים. ההדפסים שיצר הוקני עבור התרגום לאנגלית של שירי קוואפיס אינם מתארים את הפואמות, אלא נשענים על נסיונו של הוקני עצמו.

כשהוקני נשאל בשעתו על מודעותו להיבטים של הפואמות שהדפסיו מאירים אמר: "ברור שהם על אהבת גברים, הייתי ער לכך שיחסים אלה הם מחוץ לחוק, אבל לא חשבתי הרבה על זה. לא דיברתי עבור מישהו אחר, הגנתי על אורח חיי". ההדפסים שיצר הוקני ריאליסטיים-נטורליסטיים, עדינים ומינימליים, בעלי קווים דקים. הספר, שיצא לאור בשנת 1966, תואר ב"טיים" כיצירה היפה ביותר של הוקני וכסדרת ההדפסים המרשימה ביותר שיצאה באנגליה מאז סוף המלחמה.

יש לציין כי רק ביולי 1967 אושר בבריטניה חוק שהסיר באופן חלקי את המימד הפלילי מיחסים הומוסקסואליים בין גברים מעל לגיל 21, ובלבד שיתקיימו בהסכמה הדדית. ואולם, עד אז החוק הבריטי-ויקטוריאני גרם סבל רב ולעתים הביא למאסרם ולמותם של יוצרים חשובים, ובהם המחזאי, הסופר והמשורר אוסקר ויילד, או דמויות חשובות אחרות כמו אלן טורינג (Alan Turing), מתימטיקאי ומדען מחשבים ידוע, ששבר את הקוד של הצוללות הגרמניות במלחמת העולם השנייה.

דיוויד הוקני, "סצינה ביתית, לוס אנג'לס", שמן על בד, 1963. אוסף פרטי.

קליפורניה, הארץ המובטחת

הוקני ביקר לראשונה בקליפורניה רק בינואר 1964, אבל עוד קודם ברא אותה בדמיונו בעזרת תצלומי גברים צעירים חשופים למחצה במגזין "Physique Pictorial", ותיאר אותה כ"ארץ המובטחת". החוף של קליפורניה הפך לגן העדן של הצעירים ההומוסקסואלים משוחררי הצבא אחרי המלחמה. אחד הציורים המעניינים מביקור זה נקרא "סצנה ביתית, לוס-אנג'לס, 1963". זה ציור גדול (1530×1530 מ"מ) בצבע שמן על קנבס. הנושא ההומוסקסואלי כמובן שולט, אבל הוא נרמז בעדינות ובסגנון ריאליסטית יותר מאשר "ציורי הילדים" הבוטים שיצר בקולג' בלונדון.

בתמונה נראים שני גברים צעירים עירומים. האחד, בסינר ובגרביים ספורטיביים עם פסים צבעוניים, רוחץ את גבו של חברו, שעומד תחת מפל המים האלכסוני במקלחת, המזכירה עציץ. הדמויות ריאליסטיות מאוד, שזופות בגוני חום-ורדרד על רקע כללי בהיר של קיץ. הסצנה שטוחה, ללא כל פרספקטיבה. העומק היחיד מתקבל על-ידי הצבת אלמנט אחד על גבי האחר. הרמז ליחסים היפים בין שני הצעירים מתבטא הן במחוות הרחצה-ליטוף והן בעציץ הפרחים הלבנים על המדף.

אחד הציורים הראשונים שמתאר את חלום קליפורניה של הוקני הוא "פיטר יוצא מהבריכה של ניק", מ-1966. גם זה ציור גדול (1520×1520 מ"מ), אך בצבעי אקריליק. חציו התחתון מתאר את הבריכה הפרטית, וחציו העליון חלק מחזית הבית המודרני. פיטר, שעומד עירום במים המגיעים עד ברכיו, מפנה את גבו לצופה ואת ראשו ימינה. פיטר הוא למעשה האלמנט הוורטיקלי שמחבר את חלקי הציור. הוא מצויר באופן ריאליסטי, בעוד ששני חלקי הציור שטוחים ואבסטרקטיים. שילוב הסגנונות הזה אופייני לעבודות של הוקני בתקופה זו. פני הבריכה מצוירים בקווים מסולסלים, ושקיפותם של חלונות הבית הגבוהים מסומנת בקווים אלכסוניים. הפרספקטיבה הקלאסית מופיעה רק בציור קווי כסאות-הנוח האלכסוניים משני צדדיו של פיטר.

אחת העבודות היפות שמסכמת את שנות ה-60 ותחילת ה-70 בלוס-אנג'לס, שבה הוקני ממריא לאיכות ציורית גבוהה ביותר, היא "דיוקן של אמן (בריכה עם שתי דמויות)", ששטחה 2140×3048 מ"מ, מ-1972. האלמנט האבסטרקטי נעלם כמעט לגמרי, והסגנון הנטורליסטי שולט במלואו. הוקני צייר את היצירה בזמן שנפרד מבן-זוגו, האמן פיטר שלזינגר. בציור נראה פיטר בז'קט אדמדם, מתבונן בערגה בגבר שהיה אחד האסיסטנטים של הוקני, ובתמונה נראה שוחה מתחת לפני המים.

הציור חושף את אחד הרגעים היפים באמנות של הוקני, שבו הוא משלב אבחנה פסיכולוגית בדיוקן עם טבע דומם וציור נוף.

דיוויד הוקני, "פיטר יוצא מהבריכה של ניק", אקריליק על בד, 1966. באדיבות המוזיאון הלאומי של ליברפול

כמו בולים באלבום

חדר אחר בתערוכה נקרא "מבט מקרוב", והוא מוקדש לרישומים בעט, דיו ועיפרון צבעוני על נייר, שנעשו מתקופת בחרותו של הוקני ועד 1999. הרישומים הם הבסיס המוצק של אמנותו. רוב הרישומים המוצגים בתערוכה הם מסוף שנות ה-60 וה-70. בתקופה זאת הוקני פיתח דרך עבודה שאיפשרה לו לתפוס את עיקר הסצנה באמצעים פשוטים: קווים אחדים מבטאים את אופיו של היושב, אלמנט אחד או שניים מספיקים כדי לשרטט את אופי המקום והזמן. הוקני מעדיף לרשום מהתבוננות. "אני בדרך כלל יכול לומר מתי רישום נעשה מצילום, מפני שניתן לומר מה חסר בו; מה שהמצלמה מפסידה הוא משקל ונפח. יש משהו שטוח ברישום", אמר הוקני באחת ההזדמנויות.

אחד הרישומים היותר אינטנסיביים, שחושף את השליטה של הוקני בקו ובצבע, הוא "Ossie Wearing a Fairisle Sweater" מ-1970, והוא דיוקנו של מעצב האופנה הבריטי אוסי קלארק (1942–1996). הוקני וקלארק התיידדו במהלך לימודיהם המשותפים בקולג' המלכותי לאמנות בלונדון. קלארק נישא ב-1969 לידידתו הטובה של הוקני, מעצבת הבדים סיליה בריטול (Celia Birtwell), ודיגמן עבור הצייר פעמים רבות.

דיוויד הוקני, "אוסי לובש סוודר מהאי פאייר", עפרונות צבעוניים ופסטל על נייר, 1970. אוסף פרטי

מאז שנות ה-80 העמיק הוקני בציורי נוף, בהשראת הקניון הגדול, הוליווד ונופים ביורקשייר, אנגליה. סקאלת הצבעים של הוקני, שהגיעה לשיא עדינותה ויופייה ב"דיוקן האמן (בריכה עם שתי דמויות)", מ-1972, משתנה לצבעים חזקים וחריפים, לעתים זרחניים ממש. עדות לשינוי העמוק הזה ניתן לראות בחדר בתערוכה הנקרא "יורקשייר והוליווד": על אחד הקירות תלויים בשורות, כמו בולים באלבום, 25 רישומי פחם עדינים על נייר בגודל אחיד (575×768 מ"מ), המתארים דרך עפר בחורש ("בבוא האביב", 2013), ומולם שישה ציורים גדולים בצבעי אקריליק על קנבס (2016–2013), שמתארים פינות בגנו ובטרסה הכחולה בביתו של הוקני בהוליווד.

יצאתי מהתערוכה הגדולה הזאת בהרגשה כפולה – התלהבות בלתי מעורערת מהחלק הראשון ואכזבה מהחלק השני. ייתכן שמאז שנות ה-80 מנסה הוקני להיפרד מהנטורליזם, אבל מאבד בדרך את מיומנות אמנותו, בעיקר את השליטה העדינה והנדירה בצבע. ואולי יש צורך בזמן צפייה רב יותר כדי ללמוד לאהוב גם את העבודות בחלק השני.

David Hockney ,Tate Britain

London, 9 February – 29 May 2017

הפוסט ״לא דיברתי עבור מישהו אחר, הגנתי על אורח חיי״ הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

בשנה האחרונה מתנהל בשדה האמנות דיון רציני סביב הצבע השחור, זה שמצליח "לבלוע" את קרני האור בצורה הטובה ביותר ^{1 2 3}. סרטוני יוטיוב מדגימים את הפיתוחים האחרונים בפיגמנטים, וכתבות רבות מוקדשות למאבק הביזארי שמתנהל לאחרונה בין אניש קאפור לסטיוארט סאמפל. בין ה- VantaBlack של קאפור ל-Black 2.0 של סאמפל, שכל אחד מה מבטיח שהשחור שלו שחור יותר, אני מציעה הצצה לתערוכה שנותנת לצבע ולאור מקום של כבוד.

בלב לבה של ברלין, יעד פופולרי עבור ישראלים רבים, מוצגת קרוב לשנה תערוכת קבע של האמן האמריקאי המוערך ג'יימס טורל. זוהי תערוכה קטנה, סולידית ומינימליסטית, אבל גם יקרה ושאפתנית להחריד; תערוכה שממלאת את הנפש ומרוממת את הרוח, ובו בזמן ובאותה נשימה נופלת לקיטשיות במלוא מובן המלה; חוויה יוצאת דופן מבחינה ויזואלית, אבל גם אטרקציה שטחית לכל חובבי האינסטגרם והסטורי. ואיכשהו, באופן מוזר למדי, למרות הפוטנציאל האמנותי, או דווקא המסחרי, שטמון בה, היא הצליחה להישאר נסתרת מעיניהם של מבקרים רבים. אולי משום שהיא מסתתרת בעומקו של אחד מבתי-הקברות בעיר.

במרכז רובע מיטה (Mitte) השוקק נמצא בית-הקברות הפרוטסטנטי דורותיאנשטאדט  (Dorotheenstädtuscher Friedhof I). הסיור בתערוכה מתחיל כבר כאן: המבקר מקבל מפת ניווטים שעיקר מטרתה ליצור אווירה מלנכולית-רומנטית עוד לפני שמגיעים ליצירה של טורל עצמה. בית-הקברות דורותיאנשטאדט הוקם בשנת 1756 ונעשה ברבות השנים לאוצר בעל חשיבות היסטורית ואמנותית כאחת. במקום קבורים אישים מרכזיים בתרבות הגרמנית: מקארל פרידריך שינקל, ה-אדריכל של ברלין, ועד ליוהאן גוטפריד שאדו, שמפורסם בעיקר בשל פסל אחד שהניח על ראשו של שער ברנדנבורג; מברטולד ברכט ואשתו, שחקנית התיאטרון הלנה וייגל, ועד לפילוסוף פרידריך הגל. אבל גם אנשים פרטיים, שלא זכו לתהילה בחייהם או לסימון במפה, קבורים בדורותיאנשטאדט, ולמעשה על אף שבמבט מבחוץ עלול בית-הקברות להיראות נטוש ולא מתפקד, עדיין אפשר לזהות בו מדי פעם קברים חדשים.

מבט מבחוץ על המבנה

בעומקו של בית-הקברות מסתתרת קאפלת קבורה פרוטסטנטית צנועה לכאורה, שנבנתה כעשור לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, ובתקופת חלוקתה של העיר לשניים, תחת ה-GDR, עברה כמה שינויים ואדפטציות, בהתאם לרוח השלטון החדש. אין כמעט תיעוד היסטורי של הקאפלה; לא של השינויים שנערכו בה ובוודאי לא של הגרסה המקורית. כל זה היה נכון עד לשיפוץ האחרון, שנעשה בשיתוף פעולה עם האמן העכשווי ג'יימס טורל. השיפוץ, שבוצע על-יד משרד האדריכלים הברלינאי Nedelykov Moreira, נמשך כמה שנים והסתיים לפני כשנתיים בלבד, מתועד לפרטיו.

זה כבר יותר מחצי מאה שטורל (יליד 1943) מוכר בעולם בעיקר בשל מיצבי האור שיצר ויחסו לחלל. עוד מראשית דרכו האמנותית הקפיד טורל לעשות שימוש באור כאובייקט אמנותי שמאפשר רפלקציה לחוויה פנימית וחושף מכניזם רחב יותר. אבל מה שהתחיל בחדר קטן ופרוז'קטור מלאכותי בקליפורניה צמח ברבות השנים לפרויקטים גרנדיוזיים חוצי יבשות, המשלבים, לצד המלאכותי, גם את האור הטבעי, במטרה לייצר אחיזת עיניים ומשחקים אופטיים שהופכים את היצירה האמנותית לחוויה הוליסטית עשירה ברבדים. הפרויקט האיקוני והשאפתני ביותר של טורל – לצד ה-Ganzfelds, ה- Wedgeworks וה-Skyspaces שלו – המסטרפיס הטורלי המוכר ביותר בעולם האמנות, הוא מכתש רודן (Roden Crater): הר געש נכחד אי-שם באריזונה, שנרכש על-ידי טורל בשנת 1977 במטרה להפוך אותו למצפה מונומנטלי.

כבן למשפחה קווייקרית שהוא גם טייס חובב, למד טורל, לצד ההשכלה האמנותית שרכש, גם פסיכולוגיה, מתמטיקה ואסטרונומיה. הוא מאמין ביכולתו של האל להתגלות בחוויה ישירה שאינה תוצר של תיווך מקצועי, אלא כזו שצומחת מתוך "האור הפנימי" הטמון בכל אדם. והמטפורה הזו, שלפיה האלוהות נגלית באמצעות האור, באה לידי ביטוי במלוא תפארתה הטכנולוגית בביקור בקאפלה. לצורך השלמת החזון האמנותי והתאמתו לקאפלה, הוסרה מהקאפלה התקרה הישנה, החלונות הוגדלו, חלקים שונים הוחלפו בזכוכית חלבית או הוטו בזווית קלה, הרצפה צופתה באבן חדשה, וחלון קטן מוקם ממש מעל המזבח. עשר תוכניות תאורה ממוחשבות ונסתרות הותקנו בקאפלה, שמונה מהן מלוות את טקסי הקבורה המתקיימים בחגים הדתיים השונים, ולכן נקבעו בהתאם לצבעים הליטורגיים: התוכנית האדומה למשל מלווה את חג ה-Pentecost, והלילך את ה-Advent, Passiontide, Repentance. שתי תוכניות אחרות משתנות: האחת מאירה את האפסיס ב-11 צבעים שונים, ואילו האחרת היא תוכנית מיוחדת, יצירת אמנות בפני עצמה, שעוצבה על-ידי טורל ואנשיו במיוחד לשעת השקיעה. התוכנית הזו פתוחה לקהל הרחב, שמשום מה אינו מגיע עדיין בהמוניו.

במשך קרוב לשעתיים, בימים שבת ושני, מוצג מופע אור מרשים שמתחיל תמיד בדיוק חצי שעה לפני השקיעה, אבל כיוון שבמזג האוויר הגרמני עסקינן, כדאי להתעדכן מראש באתר הכנסייה בשעה המדויקת שבה "הטקס האמנותי" מתחיל. הפרויקט נפתח באור כחול זוהר, ומשתנה בתדירות של שתי דקות לקשת של צבעים, אשר כתוצאה מתופעה אופטית (שהיא בעצמה תוצאה של השינויים האדריכליים והטכנולוגיים שהוטמעו במבנה), גורמים למבקר להשלים את הצבעים המשלימים בעיני רוחו.

השילוב בין האור הטבעי לתאורת ה-LED הופך את המרחב הדתי למיכל אנרגטי-טכנולוגי שאינו מנותק מהסביבה המקיפה אותו: הקאפלה כולה מתמלאת באור שממוסגר באמצעות המבנה האדריכלי הגיאומטרי, ובו בזמן הדלת הפתוחה לבית-הקברות והחלון הפונה לשמים מאפשרים לתאורה הטבעית המשתנה לחדור פנימה. כתוצאה מכך הופך הצופה בעצמו לחלק אקטיבי בתערוכה, צבע נוסף שנופל לתעלול האופטי, שכן מה שהוא מדמיין אינו זהה בהכרח לצבע שמופיע בפועל. גם כשהאור כבה ממשיך הצופה "לראות" הבזקים קלים של צבע, כמו לאחר התבוננות ישירה באור השמש. בכך מעביר טורל את היצירה האמנותית מהסמיוטי לחווייתי, בעודו מגשים את המניפסט האמנותי שלו, ולפיו "העבודה שלי עוסקת יותר בראייה שלך מאשר בראייה שלי, על אף שבפועל היא תוצר של הראייה שלי".

מראה הצבה מתוך התערוכה

אם נתעלם לרגע ממיליוני היורו שהושקעו בשיפוץ, נגלה שמדובר באפקט מרשים. מיקומה של היצירה האמנותית בתוך הקאפלה שבתוך בית-הקברות מחזיר את האמנות לדרגה נשגבת של קדושה ברוח הרומנטיקה הגרמנית, עם טוויסט טכנולוגי-עכשווי, ואת חוויית הצפייה לכזו שדורשת השתהות שרק דרכה יכול האור האלוהי להתגלות ללא תיווך ובכל עוצמתו. מכאן שאפשר לראות ביצירה מידה של חתרנות תחת שחיקת היומיום, משום שאל מול הנופך המורבידי-רומנטי שעולה מבית-הקברות שמסביב, הדממה שבתוך הכנסייה וציוץ הציפורים – המולת העיר נאלמת לרגע.

מנגד, בעוד שהשילוב בין הטכנולוגי לרוחני מייצר אסתטיקה ישנה-עכשווית של אור ותנועה, עדיין קשה להתעלם מהמחיר הכלכלי העצום שמאפשר את החוויה הטורלית. נכון שבמציאות של ימינו כסף אינו בהכרח מלה גסה, אבל אחת הסיבות העיקריות שבגינה בית-הקברות פותח את שעריו למבקרים היא הניסיון לכסות את עלויות השיפוץ של הקאפלה. מאחורי הבחירה לפנות דווקא לטורל ולהציע לו להשתתף בשיפוץ עמד בעיקר שיקול מסחרי מודע, שהמאמינים הפרוטסטנטים שמלווים את התערוכה מצהירים עליו בפה מלא. כך, עבור עשרה יורו בלבד (או חמישה יורו, אם אתם סטודנטים או פנסיונרים), הצופה מסייע במימון השיפוץ, ובו בזמן חווה חוויה חושית, אמנותית ומיסטית שחוצה את גבולות הקירות של המוזיאון; חוויה מורכבת ומלאת סתירות, כזו אשר חרף הקלישאה שבדבר, משאירה אותו מוקסם, אבל גם ממלאת אותו באנרגיה ובכוחות מחודשים לשוב חזרה היישר לשופינג בהאקשר-מרקט.

מדובר בתערוכת קבע, ואין צורך להזמין כרטיסים מראש, אבל כדאי להתעדכן באתר האירוע לפני ההגעה, כיוון שלעתים מתקיימים במקום אירועים והרצאות במקביל לביקור, ואז מספר המבקרים מוגבל. נוסף לכך, מאחר שבמהלך החודשים הקרובים אמורות כנסיות פרוטסטנטיות נוספות בעיר לעבור שיפוץ, יש להניח שמאמינים חדשים יצטרפו לקאפלה, שתרחיב כנראה את פועלה ותוסיף טקסים ליטורגיים נוספים. השמועה אומרת שגם בית-קפה חדש עתיד להיפתח בימי הקיץ בתוך שטח בית-הקברות, כדי לעזור לכסות את עלויות השיפוץ האסטרונומיות.

הפוסט קפיצה לנשגב ב-10 יורו הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מתוך "נופים נפקדים", רפרודוקציה לא מאושרת של סוכת עץ מצוירת ממוזיאון ישראל.

מציג במרכז לאמנותה ומחקר מעמותה, בית הנסן, עד ה20.6.17

הפוסט נופים נפקדים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

הנפשות הפועלות: תערוכה קבוצתית חדשה בגלריה לאמנות במכללה ע"ש "דוד ילין" בירושלים

האמנים המשתתפים: נעמי בריקמן, רויטל כהן, ענבל מארי–כהן, ירמי עדני

אוצרת: נאוה ט. ברזני
ערב הפתיחה: חמישי, 4.5.17 בשעה 19.30
שיח גלריה: יום ראשון, 4.6.17 בשעה 16.00
הַצִּיּוּר מַקְדִּים אָז אֶת הַדִּבּוּר
הַצִּיּוּר מַקְדִּים אֶת הַפֵּרוּשׁ (יונה וולך, מתוך: פעם שניה, הזדמנות שניה.)
התערוכה הנפשות הפועלות עוסקת במרווח שנפער בין השפה לבין המשמעות, כלומר ב"מה" שאינו יכול להיאמר. עבודות התערוכה לופתות את השפה, בולעות את הדיבור שמשחק בין מציאות לאי מציאות ומדלגות בתנועה אסוציאטיבית–מטונימית אל הלא מודע. אמני התערוכה מציבים בקדמת הבמה את דימויי הערפל הסתור ואת מגע ידה של האפלה ברווח שבין הנפש לפעולתה. במאמרו "בייקון או הסתירות היצירתיות" כותב מישל מונז'וז: "היצירה ממלאת ייעוד, חיוני עבור המנגנון הנפשי, של ייצוג העצמי כדי שהאני יפציע". בריקמן, כהן, מארי–כהן ועדני מראים לצופה עומק עצמי מסחרר מתוך האני, שאף שהוא אינו מגיח במלואו, הוא גודש את הנראה בהתגלות אוניברסלית.
הגלריה לאמנות במכללה ע"ש דוד ילין, מעגל בית המדרש 7 בית הכרם, ירושלים
4.5.17 – 28.06.17 ב' – ד' 10.00

"מחול הרוחות", פסטיבל "ימי תרבות ערבית" בבית הגפן

אוצרת: פדוא נעאמנה

פתיחה: יום חמישי, 4.5.17, בשעה 19:30
משתתפים: איה אבו-רוקן, נור אבראהים, רובא סלאמה, נרדין סרוגי', למיס עמאר, חנא קובטי
בפתיחה: להקת Usom Taweel Beat במועדון הביט 21:30 (רכישת כרטיסים באתר)
רשא נחאס, תאמר נפאר-דאם, סאז
"ידידינו, כשהם מתים, נקברים בקרבנו… גופם מגיע לבית-הקברות, אולם אישיותם נותרת עימנו. אנו, האמנים הפלסטינים, הננו תזמורת. אנו מקהלה אחת… יש לנו ידידים רבים, ורבים מתו. אנו בית-קברות מהלך של אותם אנשים שעזבו" (מוסטפא אל-חלאג'. מאנגלית: שירה מרום).
פרויקט "מחול הרוחות" קיבץ יחד קבוצת אמנים לתהליך עבודה מחקרי שהפגיש כל אמן עם אישיות פלסטינית כנקודת מוצא, תוך התמודדות עם חסך וחוסר במקורות זמינים של ידע תרבותי פלסטיני. נוכח מציאות מוכת סכסוך, שבה ההקשר הלאומי-פוליטי מכונן את האופן שבו יוצרים מגדירים ותופסים את המציאות, הפרויקט שואל מתרבות אמריקה הילידית את "מחול הרוחות", שאיפשר לאנשים לרקוד, מטפורית, עם תרבותם שגורשה ואת אורח חייהם שנדחק לשוליים, תוך התייחסות ופנייה לרוחות ולמורשתם התרבותית בחיפוש אחר עידוד ועזרה.
גלריה בית הגפן, מרכז תרבות ערבי-יהודי, רח' הגפן 2, חיפה. ראשון עד חמישי, 10:00–15:00, שישי ושבת, 10:00–14:00.

"נופים נפקדים", פרויקט מקבוצת סלה-מנקה בשיתוף ניר יהלום, קטורה מנור, עדי קפלן ושחר כרמל ומקס אפשטיין

פתיחה: חמישי 27.4.17, בשעה 19:30

20:30 – הופעה של מקהלת גיא בן-הינום בהובלת נועם ענבר
בחורף 2017 החלה קבוצה של אמנים לבנות ללא אישור העתק מדויק של סוכת עץ מצוירת מגרמניה (1850) המוצגת בחללי תצוגת הקבע של מוזיאון ישראל וידועה בשם "סוכת דלר".
האמנים צילמו את הסוכה המקורית שבמוזיאון, קראו מאמרים על אודותיה ואף טסו לפישאך, עיירה קטנה בבוואריה, שם נבנתה הסוכה המקורית, ומאוחר יותר, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוברחה לארץ-ישראל מאימת הנאצים. בפישאך פגשו כמה מן האמנים את ראש העיירה, ביקרו בקבריהם של בני משפחת דלר, סיירו בבית-הכנסת המקומי שהפך לקליניקה לרפואת שיניים – ותיעדו כל זאת בסרט.
במקביל, בירושלים, העתיקו האמנים עדי קפלן ושחר כרמל גלויות מהעיירה מן התקופה בצבעי פנדה, ובאחד החדרים של מרתף בית-המצורעים נבנתה מחדש את אחת הסוכות היפות בעולם. ההעתק מושלם, למעט כמה הבדלים בינו ובין המקור – מהם ממשיים ומהם סמליים.
הסוכה המועתקת מוצגת בתערוכה "נופים נפקדים" בבית הנסן בירושלים (בית-המצורעים לשעבר). בתערוכה מוצג גם הסרט "סוכת נצח", פרויקט קודם של הקבוצה, המתעד את החדרתה של סוכה בדואית-יהודית למוזיאון ישראל ב-2015 – פעולה שהקדימה את הרעיון להבריח סוכה מן המוזיאון אל החיים.
אירועים במסגרת התערוכה:
25.5.17: שיח אמנים עם ניר יהלום, קטורה מנור, עדי קפלן ושחר כרמל, קבוצת סלה-מנקה ורחל צרפתי, אוצרת בכירה באגף לאמנות ותרבות יהודית של מוזיאון ישראל.
1.6.17: אירוע השקת הספר "המחלקה האתנוגרפית של המוזיאון של העכשווי" (פרטים בקרוב) והופעה של ג'וזף שפרינצק.
סיורים במדבר בחאן אל-אחמר עם "בוואדי".
פרטים נוספים: כאן.

שישי בוקר בבית בנימיני – סדרת הרצאות והדגמות

הרצאה: "יצירתיות, עכשוויות ואפריקה"

מרצה: עידית טולידאנו, אוצרת הגלריה ללימודי אפריקה
28.4.17, בשעה 10:30
בשנים האחרונות הולכת וגוברת התעניינותו של עולם האמנות המערבי ביצירה העכשווית מאפריקה. בהרצאה נשאל מהם מאפייניה, מיהם אמניה והאם היא "אפריקאית" ורלבנטית לבני המקום או מונעת על–ידי שוק האמנות המערבי למטרותיו שלו בלבד.
הדגמה: הרחבת גבולות
מדגים: רועי מעין – קדר, חוקר הפועל במגוון רב של דיסציפלינות (וידיאו, מיצג, מיצב, אוצרות וכתיבה ביקורתית). חוקר בעבודתו מסורות קרמיות ומשלב חומריות נסיונית חדשה ופורצת דרך. משתף פעולה עם קדרים-אמנים סביב העולם.
במפגש ידגים מעין יצירת כלי גדול ממדים על האבניים וחיבור חלקים שונים על גביו ליצירת אובייקט מרתק אחר. כמו כן ידבר על הפרויקט שיצר בשיתוף הגלריה ללימודי אפריקה.
כניסה: 50 שקל. 50% הנחה למחזיקי כרטיס דיגיתל
הרשמה מראש: 03-5182257 או במייל
בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, רח' העמל 17, תל-אביב.

הפוסט רב ערב 25.4.2017 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

לא אכחיש: גם במחזורים אחרים של חיי, שבהם הייתי שותפה לאמונה השלמה בביאת המשיח וערגתי לשנה הבאה בירושלים הבנויה, הייתי סקפטית לגבי כל העניין של בניית בית-מקדש שלישי. גם אם הרעיון היה ברור לי, פשוט לא הבנתי איך נוכל לבנות בית-תפילה לכל העמים כאשר אמצעי התחבורה העיקרי המוביל אליו הוא כביש דו-נתיבי. התקשיתי לדמיין כיצד נוכל להתמודד עם הנהירה האנושית בסמטאות הצפופות של העיר העתיקה, או לחלופין עם הבעיות הסניטריות והמוסריות שיתעוררו עם הבאתם של מיליוני בהמות ועופות לשחיטה והקרבה. ובכלל, חשבתי לעצמי, לא למדנו כבר מטעויות שני בתי-המקדש שפזיזות ויהירות עשויות להכין את הקרקע לבית נוסף של אסונות וגלויות?

זכרון הכמיהה לגאולה חזר אלי לאחר תקופה ארוכה, כשצפיתי בשלוש עבודות של יעל ברתנא: טרילוגיית הווידיאו "ואירופה תוכה בתדהמה", שהוצגה לראשונה בשלמותה ב-2011, כאשר ברתנא נבחרה לייצג את הביתן הפולני בביאנלה ה-54 בוונציה; עבודת הווידיאו "התופת", שהוצגה ב-2013 במקדש שלמה בסאו-פאולו, ברזיל; והמיצג האורקולי "סימון הקדושה", שהוכן עבור הפסטיבל "מתחת להר", שהתקיים באוגוסט 2015 בעיר העתיקה בירושלים. הדימויים והסמלים המרובים בעבודות של ברתנא יכולים להוביל לאינספור הקשרים ופרשנויות במישור האסתטי, הפוליטי וההיסטורי, שכמה מהם אף סותרים זה את זה.[1] לכן אבקש לצמצם את הדיון בעבודות האמורות ולהציע קריאה המתמקדת באופן שבו הן מספרות סיפור על גאולה, כמיהה לגאולה ואי-היכולת למצוא אותה.

א. עתיד אפשרי

הטרילוגיה "ואירופה תוכה בתדהמה" מספרת את סיפורו של סלבומיר שירקובסקי (Sławomir Sierakowski), אקטיביסט, אמן ועורך שהקים בפולין תנועה למען החזרתם של שלושה מיליון יהודים לתחומה. היא ממשיכה בהתבססות התנועה, עוברת דרך הקמת התיישבות יהודית בפארק בוורשה נוסח "חומה ומגדל", ומסתיימת בהתמסדותה בעקבות ההתנקשות במנהיג התנועה והתקבצותם של תומכיו הרבים למשש את חזונו.

"התופת" מציגה את העלייה אל בית-המקדש השלישי, שנבנה בסאו-פאולו על-ידי הכנסייה האוניברסלית של ממלכת האל (Igreja Universal do Reino de Desus). העבודה מתמקדת בהתרגשות ובהכנות סביב חידוש הפולחן בבית-המקדש ומסתיימת בחורבנו. החורבן, בדומה להתנקשות בשירקובסקי, מגבש קהילת מאמינים גדולה יותר ותרבות חדשה סביב פולחן המקדש שחרב, שהיא יותר ממוסדת, פופולרית ומתוירת.

כלים לתנועה פוליטית, יעל ברתנא, 2012

העבודה האחרונה, "סימון הקדושה", דווקא מתארת את ההווה, שנת 2015, בפרספקטיבה של העתיד, שנת 3615, ושנת הציון ה-1600 להולדתה של סימון הקדושה. סימון נולדה כגבר, אך לאחר תהליך שינוי לא סופי, שהתרחש בזמן ששוטט/ה במתחם הר-הבית, היא נכנסה להריון והיתה למושא הערצה ובעתה כאחד. סימון מעבירה את תכונותיה ההיברידיות לאחרות דרך החלפת נוזלים, דם, נשיקה או קיום יחסי מין. רגע לפני הלידה, קבוצות פונדמנטליסטיות ומונותיאיסטיות שחששה מן העתיד לבוא הפעילה לראשונה נשק מולקולרי שהוביל להרס העולם כפי שהכרנו ולתחילתו של עידן חדש, שהנקבות החיות בו הן תוצר היברידי של סימון.

שלוש העבודות של ברתנא שייכות לז'אנר ה-pre-enactment. בניגוד ל-re-enactment, המשחזר בהווה אירוע שהתרחש בעבר, pre-enactment מתאר אירוע אפשרי המתרחש בעתיד הלא רחוק. השחזור הוא מושג שגור בעשורים האחרונים של האמנות העכשווית. משמעויותיו שונות, אך הן נעות בין הענקת כבוד לעבר שתרם תרומה מכרעת להווה, כמו שחזור שבע עבודות פרפורמנס קאנוניות ("Seven Easy Pieces") על-ידי מריאנה אברמוביץ’ ב-2007, ועד להתמודדות תרפויטית או טראומטית עם העבר, כמו עבודתו של ג'רמי דלר מ-2001 ("The Battle of Orgreave"), המשחזרת את ההתנגשויות האלימות בין המשטרה לכורים השובתים ב-1984 בכפר אורגריב שבמחוז יורקשייר.

למרות התרחשות האירוע בעתיד, גם ה-pre-enactment מתבונן בעבר כשהוא מערבב עובדות עם דמיון והיסטוריה עם נבואה. דבר נוסף הבולט ב-pre-enactemt של ברתנא הוא לקיחת צורה מוכרת מהעבר, כגון הקיבוץ, בית-המקדש או הכותל, והעתקתה למקום חיצוני או זמן מרוחק, כדי לבחון סוגיות הקשורות למקומות הללו, שמטרידות אותנו בהווה.

בתיאורה את ה-pre-enactment, או לפי תרגומה היפה, "שיבה פרפורמטיבית", מציינת דפנה בן-שאול כמה מאפיינים שניתן למצוא בעבודות של ברתנא, בעיקר ב"טרילוגיה" וב"תופת" הוויזואליות. לפי בן-שאול, שיבה פרפורמטיבית, בניגוד לשחזור, חוזרת על "אירועים ופעולות שמהווים חלק מתפיסת הממשי: זוהי חזרה – במסגרת אמנותית נוכחת או אחרת – על/אל מצב, אירוע ואופני פעולה שהתרחשו, מתרחשים או יתרחשו במרחב ובזמן היסטוריים ועכשוויים ומהווים חלק מייצורה התרבותי, האסתטי והפוליטי של מציאות".[2] השיבה הפרפורמטיבית תתקיים במרחב ציבורי, כאשר הארגון האסתטי שלה יהיה ראוותני, מקצועי ומוסדר ויכלול בתוכו "הן את שברי הזיכרון של העבר והן את הזיכרון המיתי של העתיד". בניית העתיד כפי שניתן למצוא זאת בהקמת הקיבוץ בחלק השני של "הטרילוגיה" או בנהירה אל בית-המקדש בסאו-פאולו ב"תופת" נעשית על החורבות הנוסטלגיות של העבר. בדומה לשחזורים אחרים, קיים מימד של רחישת כבוד לאותה תשתית, שמאפשרת יצירת אוטופיה חדשה המאחדת בני-אדם. אצל ברתנא ההרכב האנושי מגוון וכולל גם לא יהודים, כגון פולנים וברזילאים.

הערה חשובה נוספת של בן-שאול, שרלבנטית במיוחד לדיון על ה-pre-enactment של ברתנא, היא שההיתוך של הזמנים – העבר והעתיד – מבליט את הצורך ב"מצג האופורי הגלום בהבטחה המהפכנית" במיוחד במציאות קשה מן הבחינה התרבותית, הרוחנית והחברתית. כך נכנס גם המימד הטראומטי שטמון בהסתכלות אחורה אל תקופה ששואפים להחיותה, אך גם כזאת שהסתיימה בצורה קטסטרופלית עד כדי כך שהטביעה את חותמה גם על צאצאיה. בניתוחו את "הטרילוגיה", דוד שפרבר מתייחס לשתי תגובות לטראומה שנוסחו על-ידי זיגמונד פרויד ופותחו על-ידי דומיניק לה-קפרה. האחת, "הפגן" (acting out), היא מצב מלנכולי שהנמצא בו מתקשה להבחין בין עבר להווה, כאשר העבר הטראומטי פורץ להווה ומשבש אותו. האחר דווקא מאפשר את עיבוד הטראומה (working through) דרך האבל, שיוצר הבחנה בין מה שקרה בעבר להווה. רק על-ידי עיבוד הטראומה ניתן לנתח את האירוע הטראומטי באופן ביקורתי, להפנים ולזכור אותו ללא הדחקה או הכחשה.

לפי שפרבר, ברתנא עושה שימוש בהפגן כדי לחתור תחת הרעיונות המוצגים בעבודותיה. העבר פורץ אל ההווה ללא עיבוד, וכך יוצר קריאה משובשת של הסימנים המעמתים את הצופה עם הטראומה שלה.[3] זו גם הסיבה לכך שלאורך עבודותיה של ברתנא לא ברור עד תום מהי משמעות הדימויים שהיא מציגה. האם מדובר בהסתכלות קדימה, או דווקא ברצון להחזיר עטרה ליושנה? האם המבט על העתיד מפוכח ומרופא, ואף מנוגד לתפיסה שהולידה את הדימויים המתוארים בעבודות, או שמא הוא עדיין מכיל בתוכו את החששות מהעבר שמצמידים אותנו אליו ללא יכולת להתנתק ממנו? הדבר בולט במיוחד ב"טרילוגיה וב"תופת", המעלות את השאלות מה קורה כאשר אנו מנסות לממש חזון או לחזור על היסטוריה שנכשלה (חיים יהודים בפולין או חורבן שני בתי-המקדש בהתאמה), או האם המציאות הנוכחית קשה כל-כך עד שהיא דוחפת ומאיצה לעבר אותה הבטחה מהפכנית חרף השלכותיה ההרסניות.

מתוך "התופת"', יעל ברתנא

ב. בוא נלך… לשם!

כאמור, העבודות של ברתנא נאחזות בצורות גאולה המוכרות מהיסטוריה היהודית כדי לדון באפשרות למימושה – קיבוץ כסמל רחב יותר של תחייה לאומית ובית-המקדש והכותל כסמל לגאולה רוחנית ודתית. האופן שבו ברתנא נעה בין הרצון לשיבה, שיבה וגלות אינו זר לאלפיים שנות הגות יהודית המושתתת על זכרון החורבן ותודעה גלותית המשותפת לכלל הקהילות היהודיות והחלה עוד בטרם גלות ישראל ויהודה.[4]

יחד עם זאת, הנרטיב המרכזי המופיע אצל ברתנא, בעיקר ב"טרילוגיה" וב"תופת", מצטמצם ומתכתב בעיקר עם השיח הציוני, לפחות במה שנוגע לגלות ושלילתה.[5] הנוכחות המרכזית של המקום ושל הגאולה תלוית המקום, תהא זו הגאולה החילונית בדמות המדינה או הדתית בדמות בניית בית-המקדש וביאת המשיח, מתעלמת מהיחס הדה-טריטוריאלי לקדושה ולשכינה. אנו מוצאות יחס זה כבר בתנ"ך, כשאלוהים מבקש מבני ישראל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות, כה, ח), ובכך ממקם את עבודת האל וקיום המצוות גבוה יותר מהקמת בית קבע כתנאי להישארות השכינה.

ראיה נוספת אנו מוצאות ביחס השלילי של נביאים דוגמת שמואל ("החפץ לה' בעלות וזבחים כשמוע בקול ה'?", שמואל א', טו, כב), ישעיהו ("למה לי רב זבחיכם", ישעיהו, א, יא) והושע ("כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעלות", הושע, ו, ו) כלפי הפן הפולחני בעבודת האל, במיוחד בהעדר מוסר, חסד ומשפט בקרב ישראל. בהמשך, אותה תפיסה של "בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עימהם" (מגילה, כט, עא) ששנה רבי שמעון בר-יוחאי תתפוס מקום מרכזי בזרמים ותנועות יהודיות, במיוחד בעת החדשה.[6] לטענתי, המרכזיות של המקום הממשי בגאולה, כפי שהדבר מופיע ב"טרילוגיה" וב"תופת", מציעה ניסיון מלאכותי ושטחי, המבוסס על הצורה שלה יותר מאשר התוכן והמשמעות של הגאולה, במיוחד כאשר היא מתרחשת בשני מקומות אחרים כל-כך – פולין וברזיל – מה שדן את עצם מימושה לכישלון כבר מן ההתחלה.

הביקורת על המקום כתנאי לגאולה בולטת במיוחד לאור העבודה האחרונה של ברתנא. בניגוד ל"טרילוגיה" ול"תופת", "סימון הקדושה" מתחילה דווקא בקיומו של המקום – מתחם הר-הבית/אלחראם א-שריף – המתואר כמקום של מריבה ועימות שחייב להיעקר מהיסוד כדי לקדם גאולה ועולם מושגים חדש. כלומר, רק דרך הרס מוחלט של הישן ויצירת חברה חדשה, שבמקרה של "סימון הקדושה" היא חברה היברידית, תהיה הגאולה אפשרית.[7]

"סימון הקדושה", יעל ברתנא

השוני הטמון באפשרות לגאולה בין "הטרילוגיה" ו"התופת" לבין "סימון הקדושה" מצוי גם בפורמט העבודה. בעוד שהשתיים הראשונות הן עבודות וידיאו מרשימות, ב"סימון הקדושה" הוויזאולי מפנה מקום לסיפור האוראלי, לתמונת נוף מההווה שבעיקר משאירה מקום רב לדמיין את האוטופיה שהושגה. דווקא הלא-ממשי והדה-טריטוריאלי הם נקודת הפתיחה אצל ברתנא לעתיד אפשרי. לעומת זאת, מהניסיון לממש חזון או גאולה בטרילוגיה וב"תופת" נשארו מורשות, זכרונות וחורבות. באזור שבו עמד קיבוץ, בחלק השני של "הטרילוגיה" ("חומה ומגדל"), נבנה לימים המוזיאון לתולדות יהדות פולין, מעין השלמה עם חוסר היכולת לשחזר את העבר וההחלטה לתת לו מקום של כבוד, אך בתוך מבנה קבע, כסיפור שכך היה. אמנם בעקבות "הטרילוגיה" ברתנא יזמה את הקמתה של "תנועת הרנסנס היהודי בפולין", אך מדובר יותר בהתנסות אמנותית, שלמעט הקונגרס הבינלאומי הראשון של התנועה שהתרחש במאי 2012 בברלין, לא פעל כארגון עם מטרות פוליטיות ממשיות. ב"תופת", מבית-המקדש שחרב שרד חלק מהחומה, שהפך להיות אתר תיירותי יותר מאשר אתר פולחני, מה שמפחית מעוצמת הקדושה שהיתה בו.

ג. קדימה, אחרי!

סיבות נוספות לכשלון הגאולה, מעבר ליצירתו המלאכותית של המקום, טמונות בזהותם של הקולקטיב וההנהגה. בבית-הספר היסודי, כשהתחלנו ללמוד את ספר "שופטים", המורה ציירה לנו מעגל ובו הסיפור הלא נגמר של בנות ובני ישראל החוטאים בעבודה זרה ושאר מעשים מגונים. כתוצאה ממעשיהם הן נענשות על-ידי אלוהים וסובלות תחת ידו המרירה של שליט זר. הן מתחננות לאלוהים שתושיע אותן, והיא בסופו של דבר מתרצה ומביאה להם שופטת.

לפני שהחכמתי מעט בחיי והבנתי שזאת נטייה אנושית לחזור על טעויות, כאילו לא באמת למדנו מהן דבר, התייחסתי בזלזול רב לבנות ישראל, שלא העריכו את המתנה הנדירה שהוענקה להם – לחסות בצלה המוחשי של האל – והמשיכו להתנהג כמו עדר טועה. זה היה גם יחסי לקבוצות שנגאלו או ייחלו לגאולה אצל ברתנא בשלוש עבודותיה – עדת חסידים שהולכת בעיוורון אחר המנהיג או המנהיגה הכריזמטיות שמבטיחות למלא ריק מסוים בתוכם.

ב"סימון הקדושה" אנו מוצאות גם את ההמון הנגדי, הנבער והפחדן. לצד אלו שנמשכות אל הבשורה ההיברידית של סימון, ניצבות הדתות המונותיאיסטיות וקבוצות פונדמנטליסטיות שמתאחדות יחדיו על דרך השלילה כדי לעצור את סימון בכל מחיר, גם אם משמעות הדבר היא להפעיל לראשונה את הנשק המולקולרי ששם קץ לעולם כפי שאנו מכירות אותו.

במובן הרחב, בעבודות של ברתנא ובעיקר ב"טרילוגיה" וב"סימון הקדושה" יש סיפור מאבק בין ההנהגה הישנה לחדשה וטרנספורמציה של קולקטיב מקיום פרטיקולרי לקיום אוניברסלי. ב"טרילוגיה" סיפור המאבק מוצנע יותר ונרמז דרך ההתנקשות בשירקובסקי, ככל הנראה על-ידי מי שהתנגד לחזונו המאחד בין תרבויות, עמים ודתות. איחוד זה נראה גם ב"תופת", אם כי ללא הצד המתנגד, דרך הפיכת בית-המקדש בסאו-פאולו לבית-תפילה לכל העמים. דמות הכהן, המנהיג היחיד בשלוש העבודות הללו שאינו נפגע, מציעה גם היא את האיחוד ההיברידי שיבוא לידי ביטוי ביתר שאת אצל "סימון הקדושה" באמצעות סגנון הדראג שלו. "הטרילוגיה" וה"תופת" מובילים אל שיא המלחמה בין החדש לישן דרך דמותה של סימון. כאן, כאמור, בולט האיחוד בין הדתות והעמים גם על דרך השלילה, ובכך הוא מבטא את המתח בין זכותה של קהילה לייחודיות לבין האוניברסליזציה שלה.

בהקשר זה חשוב ניתוחם של דניאל בויארין ויונתן בויארין את שאלות הזהות, המרחב והגזע בשיח של יהדות חז"ל לאור השיח המערבי שמקורו במשנתו של פאולוס. לפי השניים, פאולוס תפס את מהות היהדות האמיתית, זו שממשיכה את משנתו של ישו, כאחידות וסילוק כל ההבדלים. במובן הזה, כל אחת יכולה להיות יהודייה. כך נוצר מצב שדמות היהודייה קיבלה תפקיד כפול במרחב האירופו-נוצרי – היא סימנה הבדל (מי שסירבו להתנצר ולקבל את הדת החדשה) ובו בזמן סימלה אוניברסליות. את התפיסה הזאת בויארין ובויארין מבקרים משום שהיא חדלה מלתפוס את היהודייה כטיפוס ממשי ודיברה עליה כמטא.[8]

כך גם ברתנא מציגה את דמות היהודייה. מצד אחד, ברורה לנו העובדה שהדמויות המוצגות, או לפחות כמה מהן, הן יהודיות בשל ריבוי הסמלים שמקורם בהיסטוריה היהודית. מצד אחר, דמות היהודייה אצל ברתנא מקבלת היא גם כל מי שנמצאת מחוץ – הפליטה, המהגרת, המיעוט, המנודה, האחרת. מי שבאה לפולין בעקבות הקריאה של שירקובסקי, עולה אל בית-המקדש או נדבקת מסימון אינה רק יהודייה. באופן זה ברתנא יוצרת "פאולוסיזציה" של היהדות ודמות היהודייה דרך איחוד של כל השונות לקולקטיב חדש. אם בטרילוגיה דובר על מודל של רב-תרבותיות המעשיר את התרבות הפולנית והיהודית כאחד, אזי ב"סימון הקדושה" המודל הוא לא זה לצד זה, אלא זה בתוך זה – דרך איחוד המינים שהופך כל אחת לשלמה.

מתוך "סימון הקדושה", יעל ברתנא

"אין יהודי אף לא גוי, אין עבד אף לא בן-חורין, לא זכר אף לא נקבה", כתב פאולוס אל הגלטים (איגרת שאול אל הגלטים, ג, כו), תפיסה שמתממשת אצל ברתנא בטקס המיסה של סימון, שדרך הדם והנוזלים שלה הופכת את כולן לדומות לה. היעלמותה, בניגוד למותו של שירקובסקי או הרס המקדש, אינה מציינת כישלון של החזון, אלא דווקא את מימושו. החזון של סימון הקדושה מתכתב גם עם תפיסת הקהילה של ז'אן-לוק ננסי, כפי שבויארין ובויארין מפרשים אותה. על-פי ננסי, קהילה הנעדרת כפייה או מעשים ברוטליים הנעשים בשם הסולידריות והאחדות הקהילתית יכולה להתאפשר רק אם היא מפנה עורף אל הזיכרון.[9] החזון שברתנא מציעה ב"סימון הקדושה" מבוסס על הפניית גב לעבר מה ששימש פעמים רבות הצדקה של מעשי זוועה – אתניות, לאומיות, דת וקהילתיות. בהיעלמותה ומימוש חזונה יצרה סימון חברה חדשה של אינדיבידואליות היברידיות שאינן זקוקות לא לקהילה, לא זו לזו ואף לא למנהיגה – הן שלמות בעצמן. חזון זה מציג את הצד השני של המטבע – גאולה תלוית מקום, קהילה והיסטוריה, לעומת גאולה מבוזרת, מנותקת ושאינה יודעת את עברה. עם זאת, גם אוטופיה כזאת אינה יכולה להתממש, שהרי ההיסטוריה היא גם עדות לתוצאות הרצחניות של הנסיונות השונים לאחד את כולן תחת דת, תרבות או אידיאולוגיה אחת[10].

בסופו של דבר, "הטרילוגיה", "התופת" ו"סימון הקדושה", על מורכבויותיהן הקולנועיות, המטפוריות והנרטיביות, מציעות ראייה שטחית ביחס להיווצרות של קבוצה או מימוש חזון. העבודות אינן הסבר לשאלה מדוע גאולה אינה יכולה להתרחש, אלא מדוע הגאולה כפי שקבוצות סקפטיות תופסות אותה אינה יכולה להתרחש. אין באמת התעמקות בתוכן הגאולה, אלא בנראות שלה, בדיוק כמו שאני התקשיתי לדמיין אותה מרוב שהייתי עסוקה בפקקי התנועה וריח הקורבנות המעיק בירושלים. גם "סימון הקדושה" היא בעיקר דרך נוחה אך מנותקת לדמיין גאולה על-ידי מחיקה מוחלטת של העבר, מתוך תפיסה כוללנית ונאיבית שהיא מקור כל המחלוקות והמלחמות המונעות מאיתנו לממש חברה שתכיל את כולנו.

ד. הווה אפשרי

אנו חווים את העתיד האפשרי או העתידים האפשריים של ברתנא כמוכרים משום שהשיבה הפרפורמטיבית בולטת ונוכחת בשיח התרבותי, הדתי והפוליטי של החורבן והגאולה. די לערוך חיפוש מהיר ברשת תחת המלים "בית המקדש על הר הבית" כדי למצוא דימויים של מודל המקדש מוצב במתחם וברקע נופה של ירושלים העכשווית. דימוי אחר ובוטה יותר מציג – באמצעות עריכת פוטושופ פשוטה – בולדוזר מפנה את כיפת הסלע המוזהבת. האתר "חדשות הר הבית" מספק מידע טכני והלכתי לביקור בהר-הבית לצד מאמרי דעה על חשיבות העלייה להר הבית כדרך להתקרב אל הקודש. מכון המקדש, השוכן ברובע היהודי, מכין את הקרקע לבית-המקדש דרך מחקר ושחזור המבנה, כליו ובגדיו, ואף מלמד כוהנים ולוויים את תפקידם בבית-הספר לכהונה נזר-הקודש. גם "נשות לשכת הפרוכת" לוקחות חלק בעשייה, דרך אריגת הפרוכות לבית-המקדש.

חרף נקודת הפתיחה שמבדילה הבדל תהומי בין הדימויים של תנועות שונות לבניית בית-המקדש לבין אלו של ברתנא, הדמיון הצורני בין השניים מעלה שוב את שאלת הטראומה ודרכי ההתמודדות עימה. כשם שהקמת קיבוץ בפארק בוורשה או בניית כנסייה על-פי דגם מדויק של מקדש שלמה נראות תמוהות, זרות והרסניות, גם אריגת פרוכת, שחזור טקסים ושרטוט תוכניות ארכיטקטוניות במציאות נפיצה מכל-כך הרבה בחינות אינם יכולים להיגמר עם סוף טוב. בין העתקתו המשובשת של העבר להווה להתעלמות ממרכזיותו בעיצוב המרחב שבו אנו חיות יכולה להיות דרך אחרת, שאינה מוותרת על כוח הדמיון החורג מגבולות המציאות הקונקרטית, אך עדיין אינה מתייאשת ממנה. כזאת שמדמיינת בית-תפילה לכל העמים באמצעות יצירת מעגלי שיח בין-דתיים ובין-תרבותיים והתכתבות עם מסורות ישראל השונות המקבלות מקום שווה בתפילות ובטקסי הפולחן. דרך, שבמקום שיבה או שחזור, ממצבת את ההווה כנקודת פתיחה ליצירת מציאויות אפשריות.

***

יעל ברתנא, "ואירופה תוכה בתדהמה/סיוטי לילה", 2007, וידיאו, 11 דקות

יעל ברתנא, "ואירופה תוכה בתדהמה/חומה ומגדל", 2009, וידיאו, 15 דקות

יעל ברתנא, "ואירופה תוכה בתדמה/התנקשות", 2011, וידיאו, 35 דקות

יעל ברתנא, "התופת", 2013, וידיאו, 22 דקות

יעל ברתנא, "סימון הקדושה", מיצב סאונד, 15 דקות

[1] יונתן אמיר, "על מה את חושבת", ערב רב, 20.7.12; יגאל בורשטיין, "שרי תרבות, שמיכות פוך, טבח בקלישאות", תקריב 4; דוד שפרבר, "'מונטאז' אסור' והשיבה מציון: 'הטרילוגיה הפולנית' של יעל ברתנא", סליל 8; Carol .Zemel, "Yael Bartana’s Mary Koszmary and Galut Melancholy," Perspectives AJS (Spring), pp. 49-50.

[2]  דפנה בן-שאול, "תפנית השיבה הפרפורמטיבית", מעקף 2014.

[3] שפרבר.

[4]  דניאל בויארין ויונתן בויארין, "אין מולדת לישראל: על המקום של היהודים", תיאוריה וביקורת 5, סתיו 1994.

[5]  מובן שאין מדובר רק בשחזור הגאולה, אלא גם בביקורת נוקבת עליה. ניתן למצוא רמזים לביקורת למשל בחלקה השני של "הטרילוגיה", "חומה ומגדל", דרך הקיבוץ המוקף בגדר תיל ומעורר אסוציאציות למחנות ריכוז. נוסף לכך, התרסיס האדום שנוזל על החומה בזמן ריסוס הסמל של התנועה החדשה מזכיר את ההיסטוריה האלימה שהתרחשה על אדמת פולין. גם ב"תופת" יש רמזים לחורבן העתיד לבוא. עוד בזמן הטקס הנערך בבית-המקדש יש צילומי תקריב של הכרובים הנמסים באש, שתכלה בסופו של דבר את המבנה כולו.

[6] אמנון רז-קרקוצקין, "גלות בתוך ריבונות: לביקורת 'שלילת הגלות' בתרבות הישראלית", תיאוריה וביקורת 4,  סתיו 1993, עמ' 28-29.

[7]  הצגת הגאולה כשינוי מוחלט של המציאות מתכתבת אמנם עם נבואות משיחיות כמו זו של ישעיהו בדבר גאולה נסית ("וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ", ישעיהו יא, ו), אך יש מחלוקות רבות בנוגע לתפיסת העולם בימות המשיח, כגון הוויכוח בין רבי יוחנן ושמואל כאשר האחרון אמר, "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות, לד, ב), ובכך ניטרל את האלמנט הנסי. בהמשך, הוויכוח מתחלק לתפיסתו של הרמב"ם ("עולם כמנהגו נוהג", הלכות תשובה, ט, ב), לעומת זאת של הרמב"ן, שמדבר על מציאות שקודמת לחטא אדם הראשון ("והשבתי חיה רעה מן הארץ", תורת כוהנים, ב, א). תודתי לבת-דודתי אביה מרום, שהסבירה לי בפירוט על תפיסות שונות לגאולה בהגות היהודית.

[8]  בויארין ובויארין, 81–80.

[9]  בויארין ובויארין,, 80-81; Jean Luc Nancy, The Inoperative Community, trans. Peter Connor (Minneapolis: University of Minnesota Press), 2-3.

[10]  בויארין ובויארין, 79.

הפוסט מחשבות על גאולה שלא תבוא הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

רביעיית פלורנטין בשיתוף "טובי 60" קוראת לאמנים ממדיות שונות (ציור, גרפיקה, פיסול, עיצוב אופנה,וידאו,צילום וכו'…) לקחת חלק בתערוכה שתכלול יצירות של בין 15-20 אמנים נבחרים.
אמנים ויוצרים צעירים ובוגרים כאחד מוזמנים להגיש הצעה להשתתף בתערוכת "טובי אביב" התערוכה מתקיימת זאת הפעם השנייה, לאחר הצלחת התערוכה הראשונה שכללה מאות מבקרים מכירת יצירות ובמה נרחבת לאמנים המשתתפים.
ושא התערוכה השנה הוא "פופ ארט" מתחם רביעיית פלורנטין יתקשט בצבעים בוהקים ועזים המקבלים את הקיץ המתקרב.

התערוכה תושק בערב פתיחה חגיגי עם חשיפה לקהל הרחב ב"רביעיית פלורנטין" בתאריך 18.5 ותיחתם בערב סגירה 25.5
בערב הפתיחה ו\או הסגירה יוגשו קוקטיילים מיוחדים של טובי 60 אשר יוכנו ויוגשו על ידי מיקסולוגים מברים מובילים בתל אביב וכמו כן תיערך סדנא מעמיקה ומעניינת בנושא. בן סולומון (MINIMARKET) ינעים את האווירה בסט עמוק וחגיגי, וכמובן – יהיה מלא טובי חופשי.

טובי 60 הוא משקה אלכוהולי שפותח ומיוצר בארץ, בדרך להיות מוכר בתור המשקה הלאומי של ישראל. הטובי נולד מתוך רצון טהור לייצר את המשקה האלכוהולי האיכותי ביותר, כך שייתן את החוויה הכי טובה שמשקה יכול לספק, לגוף ולנפש. מימוש החזון הזה בא לידי ביטוי בפיתוח תהליכים ייחודיים ושימוש בחומרי הגלם הטבעיים והאיכותיים ביותר.

טובי 60 הביא איתו בשורה משמחת לחיי הלילה ובזכות גישה ישירה ובלתי אמצעית, תרומה לקהילה בפעילויות השוטפות ומעורבות בתרבות ישראלית, צבר קהל תומכים ואוהבים רבים.
בימים אלו מתחילה הפצתו של טובי 600 ברחבי ארה"ב, נורבגיה והונגריה, ואנו מרגישים כי זוהי נקודת הזמן הנכונה לתת ייצוג אמנותי ליזמות הישראלית השועטת קדימה ולחבר אותה לעולם הלילה והתרבות התוססים.

כל העבודות מוצעות למכירה והתשלום כולו עובר ישירות לאמנים.

איך כל זה קורה?
ניתן לשלוח למייל המצורף הצעות ליצירות בין אם מוכנות ובין אם בשלב הסקיצות. בנוגע לבקשות מיוחדות, ניתן לפנות אלינו ישירות ונדון בבקשה. יש שכר הוצאות בסיסי שיוענק לאמנים. אין הגבלות או קונספט ליצירה ולכן זה פתוח לפרשנות אישית ומקורית של האמן. בסוף התערוכה האמנים יוכלו לקבל את היצירה, במידה ולא תימכר.
התערוכה תציג את יצירות האמנות למשך שבוע בתאריכים: במתחם רביעיית פלורנטין, ת"א. לבירורים נוספים מוזמנים ליצור קשר במייל korinabisdris@gmail.com
תודה, צוות טובי 60.

*על העבודות להתקשר באופן ישיר או עקיף עם "טובי 60"

הפוסט קול קורא- טובי פופ ארט גאלה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

יצחק גרינפילד וגילה גרינפילד מציגים יחד במקום-לאמנות תערוכה המורכבת מקולאז'ים. אב ובתו. יש כוח ולו בצירוף הזה לבדו, שמצביע על קשר והמשכיות, או כפי שנכתב בטקסט התערוכה – השניים חולקים חוויות, אהבות וזכרונות ומייצרים שיח בין אמנים המקצים מרחב אוטונומי זה לזה.

גילה גרינפילד, "טורסו", 2016, קולאז' על נייר

יצחק גרינפילד, שלמד, בין השאר, אצל הצייר יוחנן סימון ופועל בירושלים כבר כמה עשורים, מציג עבודות שעשויות מקווים ישרים, צבעים חזקים ואריגה גיאומטרית שמזכירה אורנומנטים מסורתיים. עולם הדימויים של גילה גרינפילד לקוח מקטלוגים של לייף-סטייל, שמשקפים דרך חיים אידיאלית בתוך המרחב הביתי. היא מצלמת חללי פנים ויוצרת מהם קולאז'ים שבתוכם שזורים גם קווים וחלקים שלקוחים מהעבודות של אביה.

יצחק גרינפילד, "פסגות", 2011, קולאז' על עץ

התערוכה הזוגית מבוססת על קשר שנשען על מסורת ציורית ארוכה, מלפני קום המדינה, על שורשים הלקוחים ממוטיבים של אמנות יהודית, מתקופה שבה ההבחנות בין יהודי לישראלי היו הרבה יותר רחבות ופתוחות.

הרצף של העבודות מציע פרשנות אחרת, ציורית, לזמן שמפריד בין השניים ולפער הדורות ביניהם. מסורות שעוברות מאב לבת הן הזדמנות גם להציץ לאופן שבו התרבות עוברת מדור לדור ומוצאת את הדרך להיות עכשווית בכל זמן, כאילו נולדה אתמול, על אף שהערכים המכוננים שלה היו שם, כנראה, תמיד.

"מרחבי תודעה / פנים", יצחק גרינפילד וגילה גרינפילד
אוצרת: אירית לוין
פתיחה: חמישי, 27.4.17, 20:00
נעילה: 20.5.17
שיח גלריה בהשתתפות האוצרת והאמנים: שישי, 12.5.17, 12:00

הפוסט המלצת השבוע: קולאז' משפחתי הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

לויטרינה במוזיאון תל אביב דרושה עובד/ת בחצי משרה.

הפוסט הצעת עבודה- ויטרינה במוזיאון תל אביב הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אתונה. הנהג שהסיע אותנו משדה התעופה לא שמע על "דוקומנטה 14", תערוכת הענק הבינלאומית שנפתחה בעיר בתחילת אפריל. כשציינו שמדובר בתערוכת אמנות, סיפר הנהג על ציור של פיקאסו שנתרם לתושבי אתונה לזכר ההתנגדות למשטר הנאצי ונגנב לפני כמה שנים כי איש לא החליף את הבטריות במערכת האזעקה שהגנה על הציור. ליוונים יש דברים חשובים יותר לדאוג להם כרגע, סיכם. 

הסיפור הזה הוא טריק זול לפתיחת כתבה, ובמיוחד כתבה על אמנות עכשווית. לא הייתי משתמש בו אם "דוקומנטה", אחת התערוכות הגדולות, המתוקצבות והמתוירות ביותר בעולם, לא היתה נעטפת בשלל סיסמאות על למידה, חינוך, דיאלוג, השתתפות ואזרחות. כותרת התערוכה היא "ללמוד מאתונה", ובהתחשב בעובדה שחודש אחרי הפתיחה, לנהג שמסיע תיירים בעיר מדי יום אין מושג שהיא בכלל קיימת, מתבקש לשאול מה מבקשים הנהלת "דוקומנטה" והאוצר הראשי אדם שימצ'יק ללמוד מאתונה ומי הם הלומדים המיועדים.

הבקשה מתחדדת לנוכח העובדה שחללי התצוגה אינם כוללים טקסטים אוצרותיים, רוב העבודות מלוות בכיתוב אינפורמטיבי בסיסי בלבד (ולא מדובר על אסתטיקה חושית יפה-לכל-צופה בנוסח מיצבי האור של ג'יימס טורל), וגם המידע באתר התערוכה לוקה בחסר. אפילו שילוט הכוונה סביר לעשרות אתרי התערוכה המפוזרים ברחבי העיר קשה למצוא. השיעור הראשון שלומדים המבקרים מאתונה, אם כן, הוא לקח: עבודות קונספטואליות ועבודות שמעוגנות בהקשר מאוד ספציפי אך מוצגות ללא הקשר נותרות סתומות.

סטילס מסרטם של ורנה פראבל ולוסיאן קאסטינג-טיילור somniloquies, מ-2017

אין זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שגרמניה מבקשת ללמוד מאתונה. בפעם הקודמת שימשה התרבות הקלאסית, כפי שפורשה על-ידי האידיאולוגים והאסתטיקנים של הנאציזם, כבסיס אמנותי הולם לתחיית האומה הגרמנית. כעת, כמעט מאה שנה אחרי התגבשות תפיסת העולם הנאצית ו-62 שנה אחרי ייסוד "דוקומנטה" בקאסל שבגרמניה בניסיון להשתקם מהשלכותיה של אותה תפיסת עולם, שבה גרמניה ללמוד מאתונה.

את כותרת ה"דוקומנטה", שמוצגת בפעם הראשונה במלואה מחוץ לקאסל, ניתן אם כן להבין לא רק כחיפוש אחר מקור השראה בערש הדמוקרטיה, הפילוסופיה והאמנות המערבית, ולא רק במסגרת יחסי הכוח הכלכליים של ימינו בין יוון כמדינה פריפריאלית קורסת לגרמניה כמעצמה מבוססת, אלא גם כעימות עם הפנייה הגרמנית הקודמת אל אותו מקור. מול העמדה האקסקלוסיבית הנוקשה, הגזענית והאלימה שהתגלמה בניאו-קלאסיקה הגרמנית של שנות ה-30 וה-40, מציעה "דוקומנטה" ריבוי קולות, ערעור (מיושן כשלעצמו) של היררכיות אמנותיות, גיאוגרפיות ופוליטיות, והרחבת פרקטיקות אמנותיות לכיוונים של חינוך ומחקר היסטורי. אין בתערוכה כוכבים בינלאומיים, ויש בה לא מעט אמנים אלמוניים יחסית, פרויקטים תיעודיים, אמנות לא-מערבית ואוספי חפצים לא אמנותיים.

"דוקומנטה" 14 אינה תערוכה צינית. נראה שנאצרה בכוונות טובות, אידיאליסטיות אפילו, במחשבה על פירוק מבני כוח לא שוויוניים, דה-קולוניזציה וערעור נרטיבים היסטוריים מקובלים. הפניה אל אתונה והרצון ללמוד ממנה קשורים בהיסטוריה של העיר כמקום לידתן של הדמוקרטיה והריבונות האזרחית, ולכן רבות מהעבודות והפעילויות הנלוות לתערוכה מזמינות את הצופים להשתתף באופן פעיל, לקחת חלק, להיעשות לקהילה ולהפוך את האמנות לפלטפורמה שדרכה, או באמצעותה, מבנים פוליטיים ישנים מוחלפים בחדשים.

דייל הרדינג, גוף הדברים, 2017 (מראה הצבה). צילום: מתיאס וולצ׳קה, דוקומנטה

כמה מהרעיונות הללו הפכו פופולריים מאוד בשיח האמנות בעשור הקודם, והגיעו לשיאם אחרי גל המחאות של שנת 2011. אולם ב-2017, על רקע עלייתן של דמוקרטיות רודניות בד בבד עם הקצנה מיליטנטית של פעולות התנגדות ודיווחים בינלאומיים יומיומיים על תקריות אלימות, משבר הפליטים, הקמת מחנות עינויים להומוסקסואלים והיד עוד נטויה, הגדרות הלמידה מאתונה כאקטיביזם המבוסס על "אי-למידה של מה שכבר ידענו" מצטיירות כקינה יותר מאשר כקריאה ריאלית לפעולה. 

עם זאת, אי-רלבנטיות פוליטית אינה הבעיה המרכזית של "דוקומנטה", אלא תופעת לוואי של עצם הניסיון לאכוף את היצירות בסד פוליטי מובהק שאינו מדלג אפילו על קלישאה שמאלנית אחת, בד בבד עם הצהרות על פריעת סדר, חתירה תחת גבולות והרחבת המחשבה. כך נדמה שהאמנות נכלאה בין משטור ועודף משמוע לבין אי-נגישות במסווה של פתיחות. לעתים האשם טמון ביצירות עצמן, אך לרוב מדובר בהקשרים והצבה. יש בתערוכה עשרות עבודות טובות, אולם מבחינה אוצרותית מדובר בפלופ יומרני ואפוי למחצה. על אתונה של ימינו, אגב, שלא לדבר על האתונאים עצמם, לא לומדים דבר בתערוכה. 

מבחינת אמנות, לצד עבודות יפות שהוצגו בביקורת של קרן גולדברג על התערוכה, ראוי לציין גם את עבודתו של האמן טשיבומבה קנדה מטולו – 107 ציורי אקריליק קטנים יחסית המתארים בשפה כמו-נאיבית את היסטוריית הקולוניאליזם בקונגו, את הרודנים הרצחניים שהצמיח ואת גורל רבים מבני ארצו של האמן; את יציקות הסיליקון של חפצים עתיקים של דייל הרדינג; את הסרט המשונה והמרתק של ורנה פראבל ולוסיאן קאסטינג-טיילור, שמבוסס על הקלטות סאונד משנות ה-60 של פזמונאי אמריקאי בשם דיון מקגרגור, שנהג לדבר בשטף מתוך שינה; ואת המסכות ופסלי הברזל והנחושת של האמן הקנדי-ילידי בו דיק. 

רבקה בלמור, מפנים, 2017. פסל שיש המוצב על גבעת פילופפו מול האקרופוליס. צילום: פניס ולסטרז, דוקומנטה

מעניין לחשוב על המהלך האוצרותי של "דוקומנטה" בהשוואה לעבודתו של האוצר מסימיליאנו ג'וני, שאצר את התערוכה המרכזית בביאנלה בוונציה בשנת 2013 (השנה שבה נבחר שימצ'יק לאצור את "דוקומנטה"). ג'וני, שכונה על-ידי מבקרת האמנות גליה יהב "טרנטינו של עולם האמנות", אצר בוונציה את "הארמון האנציקלופדי" – חלל עמוס עד להתפקע באמנות ולא-אמנות, ישן וחדש, ציורים ופסלים, אך גם מחברות, תרשימים וחפצים שהוצגו יחד במעין חדר פלאות פוסט-מודרני שכלל חיבורים משונים, מצחיקים, יצירתיים ולעתים מופרכים במתכוון. 

ב"דוקומנטה" אצר שימצ'יק תערוכה בעלת דמיון חזותי ומוטיבציה הפוכה. גם אצלו יש אמנות שבטית ווידיאו-ארט היפסטרי, כלי עבודה ישנים ומיצב סאונד שקושר בין דת לכלכלה, ערימת זבל ופיסול בשיש, שפות נכחדות, ציור ריאליסטי-סוציאליסטי וכלי נגינה מרהיטים, קולוניאליזם וחלימה, פוסט-אפוקליפסה והיסטוריה אלטרנטיבית, מיסטיקה, כיבוש ועיצוב אופנה. אולם כאן הפנטסטיות האסקפיסטית הומרה בקריאה לאקטיביזם. במקום חגיגה (מדומה) של ערעור הקאנון, מוצגת בתערוכה תביעה חינוכית ופוליטית כבדה. מול העולם הבורחסיאני הנגיש-לכל-אך-רק-במידה של ג'וני, מציג שימצ'יק מערכות אמנותיות, היסטוריות וערכיות נפרדות שדורשות פענוח. הראשון סיפק לעולם האמנות את התחושה האסתטית המענגת שהוא יכול להכיל הכל. האחרון מבהיר שהכלה והכרה של ממש דורשות עוד הרבה עבודה. כפועל יוצא מן הדידקטיות של התערוכה, היא גם הרבה פחות סוחפת ומסעירה.

הפוסט אוצרות אפויה למחצה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"מחול הרוחות", פסטיבל "ימי תרבות ערבית" בבית הגפן
אוצרת: פדוא נעאמנה

פתיחה: יום חמישי, 4.5.17, בשעה 19:30

משתתפים: איה אבו-רוקן, נור אבראהים, רובא סלאמה, נרדין סרוג'י, למיס עמאר, חנא קובטי
בפתיחה: להקת Usom Taweel (רשא נחאס, תאמר נפאר-דאם, סאז), במועדון הביט 21:30 (רכישת כרטיסים באתר)
"ידידינו, כשהם מתים, נקברים בקרבנו… גופם מגיע לבית-הקברות, אולם אישיותם נותרת עימנו. אנו, האמנים הפלסטינים, הננו תזמורת. אנו מקהלה אחת… יש לנו ידידים רבים, ורבים מתו. אנו בית-קברות מהלך של אותם אנשים שעזבו" (מוסטפא אל-חלאג'. מאנגלית: שירה מרום).
פרויקט "מחול הרוחות" קיבץ יחד קבוצת אמנים לתהליך עבודה מחקרי שהפגיש כל אמן עם אישיות פלסטינית כנקודת מוצא, תוך התמודדות עם חסך וחוסר במקורות זמינים של ידע תרבותי פלסטיני. נוכח מציאות מוכת סכסוך, שבה ההקשר הלאומי-פוליטי מכונן את האופן שבו יוצרים מגדירים ותופסים את המציאות, הפרויקט שואל מתרבות אמריקה הילידית את "מחול הרוחות", שאיפשר לאנשים לרקוד, מטפורית, עם תרבותם שגורשה ואת אורח חייהם שנדחק לשוליים, תוך התייחסות ופנייה לרוחות ולמורשתם התרבותית בחיפוש אחר עידוד ועזרה.
גלריה בית הגפן, מרכז תרבות ערבי-יהודי, רח' הגפן 2, חיפה. ראשון עד חמישי, 10:00–15:00, שישי ושבת, 10:00–14:00.

نور ابراهيم، ام الخير- رؤية مجزأَّة، 2017، انشائية مركبة من رسم بزيت عى قماش،رسم على كتاب، غليون، ومواد أرشيفية اخرى تتبع لعيسى اللباني | נור אבראהים, "אום אל-ח'יר – חזון מקוטע", 2017, מיצב, מדיה מעורבת: ציור שמן על בד, ציורים על ספר, טקסטים ופריטים ארכיבים השייכים לסופר עיסא לובאני

פואטרי-סלאם, "אנונימיX  – סוף עידן הפרטיות"
מוזיאון חיפה לאמנות

חמישי, 4.5.17, בשעה 20:00

ערב שירה מדוברת בועטת בסגנון ספוקן-וורד. שלושה משוררים ומוזיקאי מבית פואטרי-סלאם ישראל באירוע מיוחד במוזיאון חיפה לאמנות. אמני ספוקן-וורד, אנשי ונשות המלה המדוברת, מערבבים את שירתם המושחזת ומלותיהם הבועטות בצלילים מאולתרים של מוזיקאי קשוב, דרוך וספונטני. הטקסטים ידועים מראש, הביצוע נרקם במקום, בדיאלוג חד-פעמי בין המוזיקאי למשוררים, היוצר חגיגה של מוזיקה מלים וקצב.
אמנים מששתפים: אריק אבר (ממייסדי הפואטרי-סלאם וממובילי הסצינה בארץ); נעם לביא (משורר פואטרי-סלאם ותיק וזוכה גמר הסלאם הארצי לשנה זו); גילי אלוני (משוררת סלאם ותיקה, ממובילות סצינת הפואטרי-סלאם החיפאית).
האמנים יתייחסו בשירתם לאשכול התערוכות "אנונימי – סוף עידן הפרטיות", המוצג כעת במוזיאון חיפה לאמנות.
האירוע ייערך תחת כיפת השמים, בחצר מוזיאון חיפה לאמנות (רח' שבתאי לוי 26, חיפה). מחיר: 30 שקל. מחיר אחיד ללא הנחות. הכרטיס כולל כניסה לתערוכה.
לרכישת כרטיסים 

(Dis(Place – כיוונים חדשים בתולדות האמנות בישראל"

החוג לתולדות האמנות, הפקולטה לאמנויות ע"ש יולנדה ודוד כץ, אוניברסיטת תל-אביב

17–18 במאי 2017
אנו שמחים להזמינכם לכנס הבינלאומי שיציג מחקרים חוצי-דיסציפלינות ויציע כיוונים חדשים בחקר האמנות בישראל. במהלך יומיים גדושים בהרצאות ובמיצגי אמנות חיים נתמקד בהיבטים חברתיים, פוליטיים, מתודולוגיים ואסתטיים בחקר האמנות שנעשית בישראל מתחילת המאה ה-20 ועד היום.
הכנס יעלה פרספקטיבות רעננות על נושאים כמו מקום, זהות ושייכות, ויערער על דוגמוֹת של היררכיות ועל נרטיבים מקובלים על אודות תנועות אמנותיות ויוצרים קאנוניים, לצד הצבת שאלות חדשות על מרחב, זמן ואחרות. נושאים כמו לאומיות, הגירה, גלובליזציה, טרנס-תרבותיות ויחסי הדרה והכלה בשדה האמנות בישראל בעת המודרנית ובעידן הניאו-ליברלי יידונו באמצעות מקרי בוחן של אמניות ואמנים ידועים לצד דיון ביוצרים בלתי ידועים, וינותחו אופני התקבלותם בשדה האמנות המקומי והבינלאומי. עם הדוברים המרכזיים נמנים תיאורטיקנים בולטים הפועלים בישראל ובחו"ל, ובהם פרופ' פאולה בירנבאום (אוניברסיטת סן-פרנסיסקו) ופרופ' גנית אנקורי (אוניברסיטת ברנדייס). מיצגים מיוחדים לכנס יועלו על-ידי האמנים אניסה אשקר ושחר מרקוס.
קישור לאתר הכנס
קישור לתוכנייה

"5,683 מיילים מכאן, משם", יעל בן-ציון
הגלריה ע"ש מורל דרפלר במרכז האקדמי ויצו חיפה

אוצר: פרופ' שמחה שירמן

פתיחה: 8.5.17
נעילה: 10.6.17
שיח גלריה: 8.5.17, בשעות 10:00–12:00, סטודיו 207
המספר 5,683 המופיע בכותרת התערוכה מסמן את המרחק במיילים בין שתי נקודות. אחת כאן, אחת שם. שתי הנקודות האלה, שכל אחת מהן יכולה להיות "כאן" או "שם", תלוי במיקומו של הגוף וביעד של מסעו, הן שדה התעופה בן-גוריון בישראל ושדה התעופה קנדי בניו-יורק, ארה"ב.
יעל בן-ציון היא צלמת ישראלית המתגוררת בניו-יורק. תצלומיה, להוציא תצלום אחד, צולמו כולם במהלך ביקוריה של בארץ. בתנועתה, בתוך ובין המרחבים האלה, תוך שימת לב לפרטים הקטנים, היא נותנת את הדעת לקו הדק והשביר שבין שגרת החיים היומיומית והמראות המוכרים והאופייניים לבין סכנת הקיום והחרדות, גלויים וסמויים, שהם חלק מהשגרה הזו.
לגלריית העבודות
הגלריה ע"ש מורל דרפלר במרכז האקדמי ויצו חיפה, רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. טל' 04-8562540, א'–ה', 10:00–17:00.

"Pottery Slam", מיצג מתגלגל
בית בנימיני, תל–אביב

אוצרות והפקה: שירה סילברסטון ונטע לבבי

4–13 במאי 2017
במשך שבוע תהפוך גלריה בית בנימיני למעבדת נסיונות ארעית בחומר, בגוף, בפעולה ובמלים. רגע בזמן שיוקפא בתוך קופסת קרטון שאחר-כך תפורק ותמוחזר. פעולה רב-תחומית בחלל הגלריה, שבה ישתתפו קדרים, מעצבים, אמני מיצג, פסלים, מאיירים, אנשי מחול ותנועה וכותבי שירה וספרות, כדי להגיב על המתרחש בסביבתם, ולהביע כל אחד בשפתו האמנותית ובתיווך חומר את הנושא הבוער בגופו. מדי יום ישתנו פני הגלריה בהתאם לאקט האמנותי של היוצרים בה, שגם יגיבו על אמירותיהם האמנותיות של אלה שפעלו בחלל לפניהם, כחלק מהרחבת השיח החומרי, אמנותי וחברתי.
המיצג המתגלגל יסתיים ביום חמישי, ה-11.5.17, באירוע Pottery Jam שבו ייפגשו 20 קדרים צעירים לג'ם-סשן חומרי הומוריסטי על הגלגל, המשלב אלתורים צורניים בחומר במקצבי עבודה ותוכן משתנים. הגלריה תעמוד על כל שכבות היצירה שבה לשוטטות מבקרים במהלך סוף השבוע (12–13 במאי 2017).
לרשימת המשתתפים ולפרטים נוספים באתר האינטרנט של בית בנימיני
ובדף הפייסבוק של בית בנימני
בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, רח' העמל 17, תל-אביב. טל' 03-5182257, מייל

"Chim↑Pom as Super Rat"
Usher Ryuta, artist, from Chim↑Pom artists collective, Tokyo

"אוצרות פתוחת קצה" – Colloquium #11 |תוכנית התואר השני במדיניות ותיאוריה של האמנויות | תוכנית התואר השני באמנויות, בצלאל, בית הנסן, ירושלים

רביעי, 10.05.17, בשעה 16:00
Chim↑Pom הוא קולקטיב אמנים שנוסד בטוקיו בשנת 2005, שעבודותיו מתייחסות ומגיבות לסוגיות חברתיות עכשוויות במסר חברתי חזק. הקולקטיב הרב-תחומי מתמקד בעיקר באמנות וידיאו, מיצבים ופרפורמנס. לצד פיתוח פרויקטים בינלאומיים, החל הקולקטיב באחרונה לאצור תערוכות של אמנים אחרים. בשיחה זו מנהיג הקבוצה, Ushiro Ryuta, יציג את פעילותם עד כה כאמנים וכאוצרים.

Chim↑Pom מיוצג כיום על-ידי הפקות מוג'ין-טו, טוקיו. כחלק מפעילותו האמנותית אירגן הקולקטיב את "אל תלך בעקבות הרוח", תערוכה בינלאומית שהתקיימה בפוקושימה, באתרים שונים ברחבי השטח שמכונה "האזור המוגבל" בעקבות האסון הגרעיני של 2011. עבודותיהם הוצגו במומה PS1 בניו-יורק, בביאנלה של סידני 2016, בביאנלה של שנגחאי 2012, בביאנלה של סאו-פאולו 2010 ובמרכז פומפידו בפריז. תערוכות יחיד הקולקטיב הוצגו בגלריה סאצ'י בלונדון, ב-Project Fulfill Art Space בטאיפיי ובמוזיאון ההנצחה טארו אוקמוטו שבטוקיו.
* ההרצאה תתקיים באנגלית
Colloquium editor, Nirith Nelson
The colloquium was generously supported by Mati Broudo
בית הנסן, מרכז לעיצוב מדיה וטכנולוגיה, רח' גדליהו אלון 14, ירושלים

דב הלר, "מסעות" | זוודיתו יוסף סרי, "פירורי פחם"

מוזיאון הנגב לאמנות, באר-שבע

אוצרת: דליה מנור
פתיחה: 5.4.17
נעילה: 24.6.17
אירועים מיוחדים:
שישי, 5.5.17, בשעה 11:00 – מפגש עם דב הלר ושיח גלריה עם האמן
רביעי, 24.5.17, בשעה 18:00 – שיח גלריה עם אירנה גורדון, אוצרת סדנת ההדפס ירושלים
התערוכה "מסעות" מציגה למעלה מ-70 ציורים והדפסים של דב הלר (נ' 1937) מן העשורים האחרונים, מהם רבים שמוקדשים לסיפורו האישי: זכרונותיו כילד מרומניה, שהופרד מהוריו עקב מלחמת העולם השנייה, והמפגש המחודש איתם בארץ לאחר שנים. סדרות אחרות מוקדשות לטבע ולמלחמה בסביבת מגוריו, בקיבוץ נירים הסמוך לרצועת עזה. בשנות ה-70 היה הלר מעמודי התווך של האוונגרד הישראלי באמנות המושגית ובפעולות אמנותיות-פוליטיות. משנות ה-80 התמקד בציור וביצירה בהדפס בטכניקות שונות. התערוכה מלווה בקטלוג ובו מאמרים מאת אירנה גורדון ודליה מנור.
במקביל מוצגת התערוכה "פירורי פחם" של זוודיתו יוסף-סרי, תערוכת יחיד ראשונה לאמנית ילידת אתיופיה (1983), בוגרת מכללת ספיר. היא מציגה עבודות מהשנתיים האחרונות ועבודות חדשות, כולן בטכניקת פחם מיוחדת שקושרת את האמנית לזכרונות נשכחים מילדותה באתיופיה והמסע המפרך לארץ ישראל. הפחם מייצג עבורה, בין היתר, מוטיב של שינוי ואת חוויית המעבר מתרבות אחת לאחרת.

"מַכְּתוּבּ – קליגרפיה מסורתית ועכשווית בין מזרח למערב"

מוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, באר-שבע

אוצרת: שרון לאור-סירק
התערוכה "מכתוב" מציגה את השימושים השונים בנייר בארצות האסלאם, ומתמקדת בקליגרפיה הערבית, אחד מיסודות אמנות האסלאם. בתערוכה נחשף עולם סודי של קמעות שנכתבו לצורכי הגנה וריפוי, וצירופי אותיות שיוחסו להם כוחות מאגיים. מוצגים בה ספרי קוראן זעירים, ספרים מאוירים ודפים מאלבומי ציורים; יצירות בעלות תוכן דתי המציגות דמויות בכתב ציורי, למרות האיסור האסלאמי על ציור דמויות בהקשר דתי; ויצירות אמנות עכשוויות שמשלבות קליגרפיה מסורתית בפרשנות חדשה ואף מחאתית.
בין האמנים המשתתפים: שירין נשאט, קוטלו אטאמן, פריד אבו-שקרה וקזואו אישיאי.
אירועים מיוחדים בשיתוף עם אוניברסיטת בן-גוריון:
שני, 8.5.17, בשעה 10:00 – הרצאתו של ד"ר אלכסנדר ון דר הוון, "סיפורו של מתגייר: אוטוביוגרפיות של גרים ומשמעותן". אחרי ההרצאה יתקיים סיור מודרך בתערוכה עם האוצרת ד"ר שרון לאור-סירק.
פרטים נוספים באתר המוזיאון.

תיאטרון תמונע מתארח במוזיאון פתח-תקווה לאמנות

מופעי פרפורמנס מפסטיבל "א-ז'אנר", הנעים בין המרחב האישי והפוליטי, יוצגו בחלל התערוכה "אזרחים"

חמישי, 4.5.17, בשעה 19:30
ארבעה מופעי פרפורמנס מרתקים העוסקים במרחב שבין האישי לפוליטי יוצגו באירוע מיוחד שיתקיים במוזיאון פתח-תקווה לאמנות, במסגרת התערוכה "אזרחים", שמוצגת במוזיאון בימים אלה. יצירות הפרפורמנס – שיוצגו בחלל המוזיאון כחלק משיתוף פעולה עם פסטיבל "א-ז'אנר" של תיאטרון תמונע – עוסקות במושג הבית על רקע שינויים דמוגרפיים רדיקליים, בהפיכת המרחב הביתי-פרטי למרחב ציבורי ובמצבו הקיומי של האזרח.
מופעי הפרפורמנס:
"רפאים", אייל לנדסמן וניצן כהן יוצאים בעקבות תערוכת צילומים שאינה קיימת עוד.
"אינקוגניטו", עמנואל ויצטום מציג עבודת סאונד העוסקת באובדן הפרטיות בעידן הדיגיטלי.
"פני שטח", נופר סלע מציגה עבודה פוליטית אינטראקטיבית ומגבשת את מפת ארץ ישראל בשיתוף הקהל.
"חלקי פנים", טליה הופמן על מרכיביו הפנימיים ומצבו הקיומי של אזרח (בהשתתפות מורד חסן).
האירוע יכלול סיור בתערוכה עם האוצרת נטע גל-עצמון.
כרטיס: 40 שקל. הכרטיס כולל כניסה לתערוכה וסיור מודרך.
להזמנות: arielak@ptikva.org.il, טל'03-9286304 .
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, רח' ארלוזורוב 30, פתח-תקווה.

הפוסט רב ערב 3.5.17 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

יצירתו של פיטר יעקב מלץ פותחת בפנינו שער אל "מסע הגיבור"[1] שלו. זהו מסע של חיפוש רוחני ועצמי, אמוני ואמנותי. האמנות בידיו היא כלי לבחינת האמונה, לחיפוש האמת הפנימית, הקיומית והאותנטית. כ"אמן מסע"[2] עבודותיו מתקיימות בציר שבין הבית והדרך, הריאלי והרומנטי, היומיומי והקדוש, האישי והקולקטיבי. גוף עבודותיו כולל פיסול ותבליט, ציורים ורישומים, ספרי אמן ומסעות "עלייה לרגל" אישיים וקבוצתיים בהדרכתו, לצד פרויקטים חברתיים הכוללים עבודה עם פליטים באירופה. עבודותיו עוסקות במתחים שבין חיפוש מקום ויצירת מקום ומבטאות תחושת עקירות, זרות ותלישות, לצד שאיפה ליצור שייכות, מפגש וקרבה דרך האמנות.

מלץ רואה בתחושת "העקירות" מאפיין יסודי של האמן, המקיים את יצירתו ואת מעשה היצירה בכלל. תערוכתו הנוכחית, "פתח לי שער", מבקשת להנכיח ולהעמיק את העיסוק בנושא זה. זוהי תערוכת היחיד השנייה של מלץ בבית האמנים בירושלים, והיא מעין מהלך משלים לתערוכתו "שורש" (2011), שנערכה במקום. "שורש" תיאר בכתיבה וברישום סיפור מסע ארצי-חזיוני אלגורי של הארה ותמורה מיסטית שחווה האמן לאחר משבר זהות-קיומי, בעת שובו מירושלים (מבצלאל) לביתו, בעקבות מפגש מקרי/גורלי (בהר שורש) עם "נביא-אמת". הנביא נשא בשורה רוחנית-אמנותית קיומית-דתית, שהניעה את האמן מנתיב הנרקיסיזם אל הכרה בשורש העולם, בשורש קיומו ולהארה: "ידעתי אמונה בטוב וידעתי כוחה של האהבה"[3]. הכרה זו לוותה בחוויה מיסטית כשגופו תואר כנמתח בין שמים וארץ ומעליו ריחפו קשת ועמוד ענן. הקשת סימלה את הברית שכרת האמן עם שורש האמת הרוחנית של נשמתו (בהשאלה מהברית בין ה' לאדם ולעולם לאחר המבול), ועמוד הענן סימל את ההדרכה האלוהית שהוא זכה לה (כעמוד הענן שהדריך את בני ישראל במדבר) ותלווה אותו בדרכו מעתה ואילך.

המוטיב האנכי (עמוד הענן) והקשתי (אות הברית) שחתמו את ברית "שורש" הם יסודות מכוננים בתערוכה הנוכחית. על רקע עבודותיו הקודמות של מלץ, כ"אמן מסע" וצליין-חילוני-דתי, העלייה הנוכחית לירושלים, השיבה לבית האמנים וההתמקמות בקומתו העליונה ("שורש" הוצג בקומת הכניסה), הופכים אף הם למעין מסע "עלייה לרגל", שבו האמן כגיבור עובר את סף העולמות ושב כדי למסור את חסדו ותובנות דרכו לעולם. אולם בניגוד ל "שורש" ולעבודות "צליינות" קודמות, הדרך הנפרשת בתערוכה זו אינה ייצוג נרטיבי או זיכרון ותיעוד של דרך מסוימת. הדרך מתקיימת כמיצב חללי-פיסולי-רישומי המבקש, בין היתר, להטעין במשמעות את הארכיטקטורה של בית האמנים עצמו, על שעריו וקשתותיו, ולייצר זיקה רוחנית ואולי רומנטית לאידיאה של המקום כמבנה בצלאל ההיסטורי, שבחזונו של מייסדו בוריס שץ יועד להיות מקדש של אמנות, המרכז הרוחני היהודי של ארץ ישראל.

מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: צור קוצר

זיקה זו לבית האמנים קשורה להיבט הרוחני והארספואטי העמוק שבתערוכה, ההופך במידה רבה את הדרך הנפרשת בה לכעין מיקרוקוסמוס לדרכו ועמדתו הקיומיות-רוחנית של האמן ה"עקור", המבקש ליצור שייכות וחיבור למקום. לדרך זו נלווה ספר אמן, המתפקד כנתיב טקסטואלי ארספואטי מקביל לנתיב שהתערוכה תווה ומציע התבוננות עצמית-קיומית של מלץ על דרכו ותודעתו כאמן. התבוננות זו מוצעת בתערוכה כסיפור מסע פתוח, במסגרת מיצב חללי-פיסולי-רישומי, המזמין את הצופה להפוך לגיבורו. הסיפור הפרום שמציעה התערוכה ומקומו הגדל של הצופה קשורים במידה רבה בתהליך פירוק וזיקוק מרכיבי שפתו האמנותית של מלץ. תהליך זה מתבטא בהתרכזות בשני היסודות המרכזיים של עבודתו – הפיסול והרישום – המתמזגים בתערוכה באופנים שונים, כשבמרכזם מצוי חומר גולמי ראשוני משותף ומאחד – הגרפיט.

מלץ מצביע על כך שגרפיט העיפרון, שקיבל את הכינוי המטעה "עופרת", הוא למעשה שילוב של אבקת חימר (אדמה-חרסית) וגרפיט (מינרל מוליך). שילוב זה מעניק ל"עופרת" משמעות סמלית מיוחדת, והופך בכך לחומר המיישב ניגודים תרבותיים ראשוניים שבין התיישבות והשתייכות למקום (כיסוד האדמה שבו) לנדודים ו"עקירות" (כגרפיט). החימר האדמתי והגרפיט כמוליך הם כלי רישומי המאפשר, כדברי מלץ, "יצירה ותיעוד תוך כדי תנועה". אחדות ניגודים סמלית זו מקבילה למאבק הזהותי קיומי של האמן, כמי שעל-פי מלץ נקרע מבפנים בין הרצון להשתייך לכל (להכות שורש וליצור מקום ובית) ובין ההגנה על נשמתו מפני אחרים. הגרפיט הופך בכך לסמל לתחושת העקירות שמלץ מזדהה איתה כאמן (וכמי שהיגר לארץ מלונדון בגיל צעיר), ומתפקד בתערוכה כחומר היוצר את התנועה האנרגטית בחלל.

היסוד הדינמי של הגרפיט מצא את דרכו אל הפסלים הנייחים והאנכיים בתערוכה. פסלי העמודים דמויי הרוג'ומים[4] נישאים לגובה של כשלושה מטרים ומאחדים בתוכם את הגרפיט, ההופך בגולמיותו לחומר פיסולי. כמבנים בסיסיים הם ביטוי אנושי פיסולי ראשוני ובמקביל גם מבנה נפשי עמוק, כצורך להעמיד ולאזן ציר אנך, לחבר בין קצוות וגבולות פיזיים ורוחניים ולהצביע על יחס שבין מטה ומעלה. פסלי הרוג'ומים, הניצבים לאורך חללי התערוכה, יוצרים מקום ודרך, כוונה וכיוון. בתור יחידים הם מתפקדים כפסלים מונומנטליים וצירים אנכיים, וכשורה הם מתמזגים לכדי צירים אופקיים המשרטטים מסלול ונתיב הליכה המחבר בין שלושת חללי התערוכה. ניתן לראות בדרך אופקית-אנכית זו סימני/אבני דרך שמותיר האמן לבאים אחריו. נראה כי זהו האמן העקור הנודד, המתואר על-ידי מלץ בספר האמן כמי ש"נע ונד/ על ציר החיים המסתלסל כסולם יעקב העולה ויורד/ יורד ועולה/ על האנך".

מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: צור קוצר

הנטייה האנכית והשימוש בגרפיט נמשכים בסדרת רישומי הנייר המאורכים. רישומים אלה מתארים סוגים שונים של מצבי התרוממות וצמיחה שורשית-ספיראלית-ספיריטואלית, שבהם הגולמיות והחומריות של מצע הנייר הסיבי העבה מודגשת, לצד הגופניות והחושניות של הפעולה הרישומית בגרפיט. שיאו של המהלך הרישומי בתערוכה הוא רישום גרפיט גדול מימדים המכסה קיר שלם ומותיר במרכזו חלל נגטיבי בצורת שער קשתי. שער זה מזכיר בצורתו את צורת הקשת הארכיטקטונית שבין מעברי החללים בקצהו האחר של התערוכה. כיסוי הגרפיט הגס על הקיר הגדול מותיר למרגלותיו את עפרו, החושף מימד חומרי נוסף שלו וכן את התהליך הסיזיפי המאומץ הכרוך בפעולה[5]. היצירה מעבירה בכך תחושה חזקה של נוכחות נעדרת לצד אפסות וענווה של היוצר, בבחינת "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית, יח, כז)[6]. נדמה כי זוהי צניעות הנובעת מן היראה והפליאה אל מול עוצמת נוכחות היצירה כסף-שער חומרי-רוחני של התגלות ואולי כתנאי לאפשרות הופעתה, כשהאמנות הופכת לאקט קיומי של אמונה ותפילה של האמן על אף הארעיות והכיליון.

היסוד הרליגיוזי שעולה מרישום השער טמון כבר בשם התערוכה, "פתח לי שער", היוצר זיקה לפיוט "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר" מתפילת "נעילה" של יום כיפור: "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר […] נָבוֹאָה שְׁעָרֶיךָ". זהו דימוי השער השמימי, שהתפילה לפתיחתו מייצגת את התחנונים האחרונים לכפרה ולרחמים ברגע הדרמטי שבטרם חריצת הדין האלוהי. עם זאת, חשוב לשים לב כי מלץ מטה את נוסח התפילה בשם התערוכה מפנייה קולקטיבית ("פתח לנו") אל פניית היחיד ("פתח לי"), ובכך מחזק את אופייה האישי-קיומי-חילוני-דתי של פנייתו. יחס זה חובר לשניות שמייצרת פרשנות הקריאה "פתח לי שער" בתערוכה, כפנייה לשער השמימי מחד ולאמנות בתור שער התגלות מאידך.

נדמה כי הגורם המאחד לשניות השער השמימי/אמנותי הוא מידת הרחמים האלוהית, העולה מדבריו של מלץ בספר האמן ביחס לאמנות, המוצגת בו כאהובה חומלת ("מנחמת 'כישלון הוא לפעמים ניצחון'/ לוחשת 'ראה חמלה'"), כשהוא מבקש את סליחתה ומודה לה: "אוי אהובתי הפלאית, אני מבקש סליחה/ את טבע חזק יותר מתודעתי הפגיעה/ את לא פורקן/ את הכלי לשלמות/ תודה". אופייה החומל והמנחם של האמנות הופך אותה בכך למעין "שער רחמים", כשבקשת הסליחה ממנה מתיישבת עם הפנייה המופיעה בשם התערוכה לפתיחת שער כדימוי למחילה וכפרה.

התנצלותו של האמן בפני האמנות כאהובה במלים "את לא פורקן" קשורה ליסוד הארוטי והיצרי הכרוך במעשה היצירה. יסוד זה עולה בדברי מלץ: "בכל פעם שאני יוצר/ אני מזריע/ פורה", והוא מודע כי ליצר זה אורב גם צד הרסני: "ואני יודע היטב שהיוצר מקים והורס". מלץ מצביע על הקשר בין "יצירה", "יצר" ו"ציר", המתאחדים בתיאורו למכניזם היצירה הנובע "בפראות. בתשוקה/ להבה בוערת מאירה[יצר]/ עמוד אש [ציר אנכי] המורה על הדרך [ציר אופקי]/ שיש לעשות/ כדי לחיות מתוך תגובה/ למה שהקשבתי לו והאמנתי". בהימצאותו על ציר-יצירה אמוני זה מגלם היוצר בדברי מלץ את הכיסופים לאיחוי הקרע בין הארצי לשמימי (האמנות והאמונה) ובין מידת הדין ומידת הרחמים (עידון היצר והיצירה). לעמדה אמונית-אמנותית זו נקשרת גם עמדה אסתטית-אתית כאשר מלץ מצהיר: "ואני יוצר יופי/ חיים/ ומרחיק מעלי עוון ופשע/ מתייחד עם חוסר הוודאות/ עם הסבל".

מראה הצבה מתוך התערוכה. צילום: צור קוצר

בהמשך לכך, השימוש של מלץ בביטוי "כלי לשלמות" לתיאור האמנות מבטא את היותה עבורו נתיב לאלוהי, כשחוויית היצירה מתוארת בדבריו כארוע נסי אסקטטי של התמזגות היוצר עם כוח מאחד: "גבולות העור אובדים ונותנים/ לנשמה להתאחד/ עם כוח/ י/ הנה הנס/ הנה אני אוחז באופק/ ובמרכז האדמה/ ובאינסוף שמעלי". רגע נשגב זה של יצירה טומן בחובו את הנצח ובו מוטמר, כדבריו, "סוד הידוע רק לי ולאלוה". עם זאת, מלץ מדגיש כי ברית זו אינה "חזרה בתשובה", אלא יותר "אמונה בשאלה: "התשובה לכל חבויה בשאלה/ חופי המבטחים מסתתרים בין גלי הספק/ סוד אותו חושפים כשכורתים ברית בין האמן לאלוהים”.

הכיסופים להתמזגות עם כוח מאחד (אדמתי-שמימי) עוברים דרך כל עבודותיו של מלץ בתערוכה ומגיעים לשיאם ברישום קיר השער הקשתי, הקרוב אלינו בחומריותו וחומק מאיתנו כדימוי נכסף. אנו ניצבים מולו חצויים, בדומה לדמות בשירו של יאיר הורוביץ "פתח לי שער", הקוראת את תפילת "נעילה" כשרגליה על הקרקע וראשה "שט בעננים"[7]. אנו תוהים אם השער פתוח או סגור, האם זהו שער הרחמים של האמנות? האם האמנות כשער רחמים וכברית בין האמן והאלוהים מובילה לבית כמו ששער הרחמים (החסום) שבחומות ירושלים מוביל להר הבית? האם בית האמנים כמבנה בצלאל ההיסטורי, שיועד להיות בית-מקדש של אמנות (ונקרא על שמו של בונה המשכן), הוא בית? והאם כשם שמשער הרחמים שבחומות העיר מאמינים כי יבוא המשיח והגאולה, אף האמנות היא שער גאולה פרטי וחברתי, המבטיח בית חומרי להתמקמות רוחנית בעולם, כמענה לתחושת העקירות של האמן והאדם?

נדמה כי עבור מלץ השער פתוח וסגור בו בזמן. ברית האמנות היא עבורו "חוף מבטחים" – תלות והכרח קיומי המעגן את היותו ומציאותו, מעניק נחמה ומבטיח נצח, ובלעדיו הוא חש "עקור ללא אדמה, ללא ידיעה". ואולם, אף האמנות אינה ערובה עבורו לבית, והוא כאמן עודנו "ממטיר דימויים כבתים, אך נותר עקור ומבקש רחמים".

בין ספי השערים והקשתות בתערוכה נפרשת לפנינו דרך נדודים ומסע. אמנם מלץ הוא זה המתווה אותה, אך אנו נדרשים לחצות את הסף; סף הפחד מן הספק ומן הסופיות אל "אמונה בספק/ובאהבה". זוהי דרך חיפוש המשמעות של האמן, הנודד אחר "מקום/ להכיל את כל היופי/ שיש בחולף". זוהי מתנתו המוצעת לנו כחסד, כשהוא פונה אלינו כאחיו ואחיותיו. חזונו ליצור "משכן שלום וקבלה", "שבת אחים גם יחד", ובעקירותו הוא הופך את דרכנו לבית ואת ביתנו לדרך – דרך האמן.

המאמר יופיע בקטלוג תערוכתו של פיטר יעקב מלץ, "פתח לי שער", המוצגת בית האמנים, ירושלים
אוצרת: טלי בן-נון
נעילה: שבת, 24 יוני 2017
מפגש גלריה: שבת, 20 מאי 2017, בשעה 12:00

[1]  רעיון "מסע הגיבור" הוצג לראשונה על-ידי ג'וזף קמפבל בספרו "הגיבור בעל אלף הפנים", 1949 (הוצאת בבל ומשכל, 2013).

[2] גדעון עפרת, "אלט-נוי-קונסט", פיטר יעקב מלץ, "שורש" (בית האמנים, ירושלים, 2011).

[3]  פיטר יעקב מלץ, "שורש" (בית האמנים, ירושלים, 2011).

[4] הרוג'ומים הם גלי אבנים המשמשים סימני דרך במרחב הפתוח למטייל הנודד.

[5] תהליך רישום הקיר נעשה באמצעות חיכוך גושי חימר-גרפיט שנוצרו על-ידי מלץ.

[6] בדיון עם ה' למניעת השמדתה של העיר סדום, מדגיש אברהם את אפסיותו ומשווה את עצמו ל"עפר ואפר". נטען כי בענוותנותו ובמחיקת אנוֹכיוּתו הגיע אברהם למדרגה של ביטול הגוף ואיפשר בכך את גילוי פני השכינה (התגלות ה' בעולם).

[7] יאיר הורוביץ, "ציפור כלואה", הקיבוץ המאוחד, 1987.

הפוסט ממטיר דימויים כבתים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מתישהו, לפני עשור בערך, התחילה הפנזינאות הישראלית להשתעל, להיחנק ולהתפתל על הרצפה במצוקה גלויה. יוצרי פנזינים, יצירי כלאיים חריגים של עולם האמנות ועולם התקשורת, עשו כאן חיל בשנות התשעים וקצת אחריהן, עם פנזינים בתפוצה נטענת של אלפי עותקים, שהמוצלחים שבהם היו מצרך נחשק שעבר מיד ליד, בידר והלהיט והשכיל עשרות אלפי קוראי עברית. אבל מתישהו, לפני עשור בערך, רוחה של הפנזינאות השתנקה, פערה פה ושבקה חיים. מהלוע הפעור שלה זחלה החוצה רוח מסוג חדש: אמנותית, דלת תפוצה במתכוון, אכולת נוסטלגיה לפנזין כמדיום ישן ומוגבל – אח במסדר הדחויים המתקמבקים של מצלמות הפילם, קלטות השמע ומכונת הכתיבה.

הפנזין לא תמיד היה מדיום מוגבל או מיושן. עד לפני שנים לא רבות, הוצאת פנזין הייתה בחירה הגיונית לגמרי עבור מי שביקש להגיד משהו ולא רצה – או יכול – למסור אותו לציבור הרחב באמצעות עיתון, רדיו או טלוויזיה. הפנזין סיפק אפיק גמיש וזול להפצת מסרים בתפוצה קטנה עד בינונית: המחיר הנקוב של הגיליון השלישי של "סטיות של פינגווינים" היה שקל אחד בלבד, פעמיים מסטיק בזוקה בטעם קולה במרכולית. ב-1996, תמורת חמישה שקלים יכולת לרכוש את הגיליון החמישי של "מלחמת המילים" וללמוד כיצד (ובעיקר למה) להוציא פטור משירות צבאי.אבל כבר אז, מי שהיטה אוזן היה יכול לשמוע את התופים הכבדים הולמים ממעבר לגבעות. משהו חדש הלך והתקרב וסימן את הקץ עבור העיתון המודפס, ערוץ הטלוויזיה ותחנת הרדיו. וגם עבור הפנזין. בתוך פחות משני עשורים הספיק האינטרנט לשנות כל מה שידענו על פליטה וקליטה של מידע – התהליך נעשה פשוט יותר, המידע נעשה עשיר וזמין יותר, חינמי, והרבה-הרבה יותר מפולח. לא היה לנו שום סיכוי. ואם היה, הרשת החברתית עברה בין הגופות וביצעה וידוא הריגה. אבל אולי, רק אולי, בזמן שזה קרה גם נזרעו זרעי התחייה של כמה מאמצעי התקשורת הטיפשים והמיושנים שהרשת גאלה מייסוריהם.

בסצינה החזקה ביותר ב"סנודן", סרטו של אוליבר סטון על מדליף מסמכי ה-NSA, אדוארד סנודן חוזר הביתה אחרי עוד יום של עבודה במנגנון המעקבים הממשלתי, נכנס למיטה ומקיים יחסי מין עם זוגתו. תוך כדי המעשה, ברגע של צלילות, הוא קולט בחרדה את אישון המצלמה הקבוע בראש מסך המחשב שלו. האם בצד השני יושב לו סוכן ביון וצופה בו בחזרה, כפי שהוא ועמיתיו עושים לאחרים יום-יום, שעה-שעה, ובמספרים אדירים?הבום הטכנולוגי של העשורים האחרונים העצים את האדם המערבי באופנים שאפילו סופרי מדע בדיוני לא טרחו לדמיין. אמנם עוד לא למדנו לשגר את גופנו ממקום למקום, או לבצע קפיצות על-חלל, אבל שלל המכשירים העומדים כעת לרשות האדם מאפשרים לו לפלוט ולקלוט מידע בקצב שעד לפני כמה שנים היה שמור למבזקנים ומפעילי חדר-מצב.

כצרכני מידע, עברנו ממכולת קטנה שבה הכול ספור לסופרמרקט עצום שעל רוב מוצריו כלל איננו מתבקשים לשלם. ממדיה האינסופיים של הרשת מעוררים תחושה מתבקשת של אנונימיות, אך זוהי תחושה כוזבת. מהצד השני של הראוטר יושבים רובוטים שמנטרים את ההתנהלות המקוונת של כל גולש וגולשת ומנתחים אותה בניסיון לייצר רווח. כפי שהתברר בעקבות גילויי סנודן, הרובוטים המסחריים האלה אינם לבדם. ממשלות וארגוני צללים משתמשים בטכנולוגיה דומה, אך הרבה יותר פולשנית וגורפת, כדי לאגור מידע על הציבור הרחב כך שברגע האמת – כשיהיה צריך לאתר מישהו או למצוא עליו מידע מפליל – יהיה מאיפה לשלוף את הדאטה ולחתור למגע.

עמוד השער של "מלחמת המילים 5", מתוך התערוכה "מלחמות הזירוקס: פנזינים בישראל". אוצרת: ענת גורל-רורברגר

צריכה של מידע מקוון היא פעולה דו-כיוונית. כשהגולש מחפש ומוצא פריט מידע, הוא לא רק משתמש בו כפי שהיה משתמש, נאמר, במידע השמור על קסטת וידיאו או בגזיר עיתון – הוא גם מייצר מידע: חיווי קטן שאומר "הייתי פה". על כל פרוסת מידע שהמשתמש בולע, הוא פולט פירור שנשאר אחריו ומצטרף לשביל פירורים שצבא הרובוטים יכול לנתח ולהבין. המשתמש לא רק משתמש במידע – המידע משתמש בו בחזרה. כשהמשתמש בודק מה מזג האוויר באילת, הוא גם משדר לרובוט שמעבר למסך: יש סיכוי לא רע שבסוף השבוע לא אהיה בבית, אולי ארד לאילת.

אבל מה אם אני חושב דווקא לעלות לסוריה? לטביעת האצבע שמשאיר המשתמש על כל פריט מידע שבו צפה ברשת יש השלכות המשפיעות על האופן שבו הרשת מתבוננת בו בחזרה. סייד קשוע כתב לא מזמן, באחד מטוריו השבועיים ב"מוסף הארץ", שהוא נוהג להקליד ב"גוגל" את המלה "דאע"ש" בערבית כמעט מדי יום; הוא מסביר שכדי לאזן את טביעת האצבע הדיגיטלית שלו, מחשש שמישהו אי שם יסיק שהדבר מצביע על חיבתו לארגון הטרור, הוא מקפיד לחפש גם מידע על אישים מתולדות הציונות.

זה נשמע כמו פרנויה, אבל לא בטוח שקשוע מגזים: בשנים האחרונות, רשויות אכיפת החוק חקרו לא פעם ערבים ישראלים ופלסטינים שהביעו ברשתות החברתיות סימפתיה לפעולות טרור, ובפשיטות משטרתיות על בתים פרטיים מחרימים לא פעם מחשבים אישיים, שהמידע האצור בהם מסייע לגיבוש התיק נגד הנחקרים. כמו ארצות-הברית, ישראל משתמשת במערכות ניטור גורפות, שבמוצהר משמשות לסיכול טרור אסלאמי, אך קשה להאמין שלא נעשה בהן שימוש גם על אוכלוסיות אחרות.

איך אפשר להתגונן מפני מערכות הפועלות מאחורי מסך של חשיכה, שעצם קיומן הוא בגדר שמועה מוכחשת? דרך אחת היא להתחמש בתוכנות נגד, להיזהר במסירת מידע ולהרבות בהחלפת מכשירים. עם זאת, בהעדר מידע אמין לגבי מערכות המעקב, קשה לדעת עד כמה הדרך הזאת אפקטיבית. דרך אחרת היא התנתקות מבוקרת. אם המשתמש יוצא מנקודת הנחה שכל תזוזה דיגיטלית שהוא עושה עלולה להיות מנוטרת, ייתכן שהמסקנה היא שעליו לפעול בזירה אחרת, שאותה קשה הרבה יותר לנטר. במקום לשדרג את המערכת, לשנמך אותה.

לפני שנים אחדות, זמן לא רב אחרי חשיפת מסמכי ה-NSA, ערכה מערכת "העין השביעית" סיעור מוחות שבמסגרתו עלתה לדיון השאלה מהי הדרך הבטוחה ביותר להדליף מידע לעיתונאים. סנודן, שהכיר את יכולותיו של מנגנון המעקב האמריקאי, הנחה את העיתונאים שקיבלו ממנו את ההדלפה כיצד להגן עליו באמצעות תוכנות הצפנה ושימוש במחשב שמעולם לא חובר לאינטרנט. דרך אחרת היא לחזור אחורה בזמן ולהשתמש בטכנולוגיות טיפשות, כאלה שלא בלתי אפשרי לנטר – אבל מי שירצה לעשות זאת יזדקק לגדוד של מרגלים. מה רע במעטפה שנשלחת בדואר למכּר כלשהו, עם מסמכים שצולמו במכונת צילום ורשימות בכתב יד, או שיחה בארבע עיניים במקום תכתובות תזזיתיות בתוכנת מסרים? בהמשך הדרך, גם סנודן בחר להיפגש עם העיתונאים פנים אל פנים במדינה זרה.מדינות שרודפות מדליפי סודות בטחוניים הן מחזה ישן. מנקודת המבט שלהן, זה אפילו מתבקש. במקרים קיצוניים (גם בישראל), הן גם ירדפו עיתונאים שמחזיקים ברשותם מידע רגיש. אך מה קורה כאשר מדינות לא מסתפקות בניסיון לעצור את דליפת המידע, ומבקשות להעניש גם את צרכני הקצה – הקוראים, הצופים והמאזינים?

חשיפה רחבת היקף של מסמכים סודיים אינה תופעה שכיחה בתקשורת העולמית, על אחת כמה וכמה בזו הישראלית, המוכפפת לצנזורה צבאית. אך יש גם סוגים אחרים של מידע שהמדינה הייתה רוצה לצנזר: חומרים שהיא תופסת כמסיתים; כאלה החושפים בעלי תפקידים בצבא ובממשל לסנקציות בינלאומיות; תכנים פורנוגרפיים או אלימים; או כאלה שמישהו יחליט שהם "אנטי-ישראליים".

נסיונות חקיקה ושינויי מדיניות מהשנים האחרונות מאיימים להרחיב את יכולתה של המדינה לחסום בפני האזרחים את הגישה למידע לאחר פרסומו. לנסיונות אלה יש מניעים שונים, חלקם חיוביים, ויש להם גם תכונה משותפת: המידע שהם מבקשים לחסום הוא מידע מקוון. למה? כי אפשר. במידע מקוון אפשר לשלוט. המדינה אינה יכולה לשלוח פקחים לכל בתי האב בישראל ולבדוק באיזה מהם יושב על המדף עותק פיזי של "מיין קמפף", אך היא יכולה להורות לספקיות האינטרנט לחסום אתרים המפרסמים תכנים שנאסר על הציבור לצרוך. הגבלות טכנולוגיות אפשר אמנם לעקוף בדרכים טכנולוגיות, אך יש להניח שרוב המשתמשים לא יטרחו לעשות זאת.

בכל יום שעובר נצברים עוד ועוד נתונים על הפעילות הווירטואלית שלנו. ככל שהמידע שנאסף עלינו יותר מקיף ואינטימי, גובר הפיתוי של האוספים להשתמש בו. כל הקצנה באווירה הציבורית או במתיחות הבטחונית מגבירה גם היא את הסיכוי שמישהו יחשוב שהפתרון מצוי בחילוט המידע והפיכתו לנשק. מוח קונספירטיבי יוכל לדמיין תרחיש דיסטופי שבו מערכת הביטחון וסיירת של חברות מסחריות לא רק משתלטות על אמצעי הייצור וההפצה של המידע, אלא גם מחילות פיקוח מעמיק על צריכת התכנים של התושבים.

כיום, המציאות העגומה הזאת עדיין נשמעת מופרכת למדי – אבל אם היא תתממש, אחת הדרכים להתחכם לה תהיה מעבר לצריכה וייצור של מידע בפורמטים שקשה לנטר.השלב הראשון בכינון משטר אורווליאני שכזה יהיה להשתלט על התקשורת הממוסדת ולקבוע עבורה גבולות גזרה הדוקים שאסור לחרוג מהם. השלב השני יהיה החלת פיקוח קפדני על מדיה חברתית, כולל מעקב אחר טראבל-מייקרים והחשכה מוחלטת ברגעי קיצון. השלב השלישי יהיה החלת מעקבים על התקשורת הלא-פומבית של הנתינים: שיחות הטלפון שלהם, אפליקציות המסרים המיידיים, תכתובות הדואר האלקטרוני. השלב הרביעי יהיה השתלטות על מידע דיגיטלי שאדם מחזיק לשימוש עצמי, בתוך המכשירים האישיים שלו: רשימות טקסטואליות, תיעוד ויזואלי, מסמכים, פיסות תרבות ומה לא.

מה יכול לעשות אדם שמניח שכל תזוזה דיגיטלית שלו נתונה לניטור ממשלתי? יחידי סגולה יתקינו מערכות שיבלבלו את המנטרים וישמרו עליהם מוגנים. אבל רוב הציבור ייאלץ להתרגל למצב החדש, ולהפנים שמי שמעוניין ליצור או לצרוך תכנים אסורים, עדיף שיעשה זאת מחוץ למעגל הניטור. אם המשטר יודע מה אתם כותבים במעבד התמלילים עוד לפני שלחצתם "שמור", זה הזמן לנקות את האבק מעל מחברות הנייר הישנות. אם רובוטים ממשלתיים יודעים מה צילמתם בסמרטפון עוד לפני ששיתפתם את התמונה עם מאן דהו, אולי עדיף שאת התמונות הרגישות תצלמו במצלמה מטומטמת, נטולת חיבור לרשת. ואם סוכני חרש יושבים לכם על הפיד ומחכים שתגידו משהו שאסור לומר, אולי עדיף לשלוף טוש, נייר ומספריים ולסור למכונת הצילום הקרובה.

בטח, גם את מעגל החיים של הפנזין – משלב השרבוט והגזור-והדבק, דרך השכפול ועד ההפצה – אפשר לפצח, אבל יהיה קשה לעשות זאת באמצעות מערכת מעקב שנבנתה כדי לנטר מידע דיגיטלי. בשנת 2067 (נגיד), מי שירצה לעקוב אחרי דיסידנט שיפיץ מידע בשיטות של המאה העשרים יצטרך לשנס מותניים ולהשתנמך גם הוא: להסתתר בצללים, לחמוק דרך הסמטה, לאיים על הדלפקאי בבית-הדפוס ולזהות את מושא המעקב בלי לדעת מה טביעת האצבע הדיגיטלית שלו. סוכן ממשל שירצה לוודא שאף אחד לא קורא את עלוני המחתרת יצטרך לעבור בית-בית, שכונה-שכונה, ובסופו של דבר להקים מדורה גדולה ולשרוף את העיתונות או הספרות האסורה. זה ייתכן, זה אפשרי, אך בניגוד למפעילי מערכת המעקב הממוחשבת – שפועלים בשקט, במחשכים, ונשארים מאחורי הפרגוד אפילו בהליכים המשפטיים שמתבססים על ממצאיהם – מי שפולש לבתים, מחרים רכוש ומשמיד נכסי תרבות לא יכול להסתכל במראה ולהגיד לעצמו שהוא בסך הכל עובד בהייטק. ביום שבו יכריעו אותו נקיפות המצפון, יכול מאוד להיות שכלי התקשורת שלידיו יבחר להדליף את כל מה שהוא יודע לא יהיה עיתון בריטי עם תפוצה כלל-עולמית, כמו במקרה של סנודן, אלא קובץ דפים בכתב יד עם תצלומים מגורענים שמישהו יצלם בספרייה בלילה, בזכות מפתח גנוב.

איתמר ב"ז הוא חבר מערכת אתר "העין השביעית". בעבר הוציא פנזינים והקים את ארכיון הפנזינים הישראלי. מאמר זה, שנכתב לרגל התערוכה "מלחמות הזירוקס: פנזינים בישראל" במוזיאון הרצליה, הוא המשכו של המאמר "היום שבו יאזלו חלקי החילוף של מכונות הזירוקס" מ-2014

"מלחמות הזירוקס: פנזינים בישראל" (אוצרת: ענת גורל-רורברגר)
פתיחה: שבת 13.5.2017, 20:00

הפוסט דף הנייר שישרוף את חוות השרתים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

לבית הגפן – מרכז תרבות ערבי יהודי בחיפה דרוש/ה אוצר/ת ומנהל/ת גלריה לאמנות

דרישות

• ניסיון של שלוש שנים לפחות בתפקיד ניהולי
• ניסיון של חמש שנים לפחות באוצרות תערוכות וניהול פרויקטים בתחום האמנות/ אמנות וקהילה
• ניסיון מוכח בגיוס כספים ושותפים
• תואר ראשון באמנות/ אוצרות/ מוזאולוגיה
• ניסיון בהדרכה והנחיה
• הכרות עם עולם האמנות והתרבות
• יתרון לבעלי ניסיון בתחומי החינוך/ הדרכה/ קהילה
• אנגלית ברמה גבוהה

תיאור תפקיד

• בניית תכנית עבודה רב שנתית
• ניהול ואוצרות מערך תערוכות מתחלפות ותצוגות קבע בגלריה ובמרחב הציבורי
• פיתוח וניהול פרויקטים משתנים
• עבודה עם אוצרים מתחלפים
• בנייה ופיתוח של שותפויות מקומיות ובין לאומיות
• ניהול תקציב
• גיוס משאבים
• ניהול צוות משתנה
• פיתוח מערך חינוכי עם מחלקת ההדרכה
• פיתוח פרויקטים מעורבים בקהילה עם מנהלת קשרי קהילה
• הכרות ומעורבות בעולם התרבות החיפאי
• עבודה מול גורמים מגוונים
• מנהל/ת הגלריה הינו/ה חלק מצוות הניהול של בית הגפן ונדרש במשימות נוספות בהתאם

משרה מלאה הדורשת ניידות ועבודה בשעות לא שגרתיות

תחילת עבודה מידית – ראיונות למועמדים הרלוונטיים יתקיימו ביום חמישי ה-25.5.

למעוניינים יש לשלוח:

• קורות חיים מלאים, כולל רשימת תערוכות, פרויקטים וכיוצא בזאת.
• פרטי קשר, מייל, טלפון ותאור התפקיד לשני ממליצים, ופרטי קשר מעסיק האחרון.

לכתובת: yeala@beit-hagefen.com עד לתאריך: 18.5.2017

لبيت الكرمة – مركز ثقافيّ عربيّ-يهوديّ في حيفا مطلوب أمين/ة معارض ومدير/ة جاليري للفنون

المتطلّبات

• خبرة 3 سنوات على الأقلّ في وظيفة إداريّة
• خبرة خمس سنوات على الأقلّ في أمانة المعارض وإدارة مشاريع في مجال الفنون / الفنون والمجتمع
• خبرة مثبتة في تجنيد أموال وشركاء
• لقب أوّل في الفنون/ أمانة المعارض/ الدّراسات المتحفيّة
• خبرة في الإرشاد والتّوجيه
• الإلمام بعالم الفنّ والثقافة
• أفضليّة لذوي الخبرة في مجالات التّعليم/ الإرشاد/ المجتمع
• الإلمام باللغة الإنجليزيّة بمستوى عالٍ

وصف الوظيفة

• بناء خطّة عمل عديدة السّنوات
• إدارة وأمانة مجموعة من المعارض المتبدّلة والمعروضات الدائمة في الجاليري وفي الحيّز العامّ
• تطوير وإدارة مشاريع متغيّرة
• العمل مع أميني معارض متبدّلين
• بناء وتطوير شراكات محليّة وعالميّة
• إدارة ميزانيّة
• تجنيد موارد
• إدارة طاقم متغيّر
• تطوير منظومة تعليميّة-تربويّة مع قسم الإرشاد
• تطوير مشاريع مختلطة في المجتمع مع دائرة العلاقات المجتمعيّة
• الإلمام بعالم الثقافة الحيفاويّ والانخراط فيه
• العمل مقابل جهات متنوّعة
• مدير/ة الجاليري هو/هي جزء من طاقم إدارة بيت الكرمة وقد تُطلب منه/ا تأدية مهمّات إضافيّة وفقًا لذلك

وظيفة كاملة تتطلّب التنقّل والعمل في ساعات غير اعتياديّة

بدء العمل بشكلٍ فوريّ – ستُجرى المقابلات مع المتقدّمين المناسبين في يوم الخميس، 25.5.

ينبغي على المعنيّين إرسال:

• سيرة حياة كاملة، بما في ذلك قائمة معارض، مشاريع وما شابه ذلك.
• تفاصيل الاتصال، البريد الإلكتروني، الهاتف ووصف الوظيفة لموصيين اثنين، وتفاصيل الاتصال الخاصة بمكان العمل الأخير.

إلى العنوان: yeala@beit-hagefen.com حتى تاريخ: 18.5.2017

הפוסט מכרז- מנהל/ת גלריה בית הגפן בחיפה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

קול קורא: ארגמן 929 – פרס קרן עזריאלי בהשראת "תהילים"

תחרות עבודות וידיאו שאורכן אינו עולה על 60 שניות, בהשראת פרק מספר "תהילים".

הזוכה במקום הראשון יקבל/תקבל מלגת עידוד היצירה בסכום של 10,000 שקל.

מוזמנים להגיש: אמני וידיאו, קולנוע ואנימציה.

שלבי התחרות כוללים: הרשמה ובחירת פרק "תהילים" כמקור השראה, השתתפות ביום עיון, שליחת תיק עבודות, שלב סקיצות, שלב ביצוע ופרסום העבודות באתר המיזם.

תאריך אחרון להרשמה לתחרות: 14 במאי 2017.

כל הפרטים בקישור זה:

 http://files.socialminisite.com/uploads/929/PDF/b07180f7f88a.PDF

דוא"ל: events@929.org.il

הפוסט קול קורא: ארגמן 929 – פרס קרן עזריאלי בהשראת "תהילים" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

הפוסט לתפארת מדינת ישראל הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

הפוסט המטרה: אינסוף הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

היפרנורמליזציה הוא מושג המתאר חיים בגרסה מזויפת של המציאות: היפר-מציאות המאיינת את היחס בין הייצוג למייצג ומותירה את האמת כמבע חלול, בלתי ניתן לזיהוי.

אנו חלק בלתי נפרד ממנה, ולכן אין לנו היכולת לראות מעבר לה. הנורמליזציה שאנו עושים לזיוף ולשקרי כבר חותרת להיפרנורמליזציה. אנו חיים בתקופה המורכבת מייאוש פוליטי, חוסר אמונה בדבר ומבט ציני ומנותק על העולם, עד שאנו מאבדים מגע עם המציאות.

בסרטו "היפרנורמליזציה" מתאר אדם קרטיס כיצד הגענו למצב זה. הסרט עוסק ב-40 השנים האחרונות, שבמהלכן פוליטיקאים, בעלי הון ואוטופיסטים טכנולוגיים נמנעים מלהתמודד עם המורכבות של העולם ותחת זאת בונים גרסה מופשטת שלו, במטרה להמשיך ולהחזיק בכוח ובעוצמה. אף אלה המאמינים כי הם תוקפים את המערכת – רדיקלים, מוזיקאים, אמנים וכל הפועלים בתרבות הנגד – הופכים להיות חלק מהאשליה, ללא יכולת להשתחרר מהנסיגה לעולם האשליות.

אנו מבקשות לבחון את המושג על כל היבטיו השונים:

באילו תנאים מתקיימת אמנות בעולם היפרנורמלי? כיצד מתייחסים לאספקט ההיפרנורמלי באמנות, ובאילו אופנים ומדיומים האמנות תבוא לידי ביטוי?

באותה נשימה ניתן להתייחס לתופעת ההיפרנורמליזציה בתרבות הפוסט-מודרנית, במדיות החברתיות, בפוליטיקה או במעשי זיוף ושקר באמנות ובמציאויות שאנו מקיימים.

אנו מזמינות אמניות ואמנים מתחומים שונים להציע עבודות אמנות (קיימות או עתידיות) שתוצגנה במשך חודש, ולצרף הסבר קצר המתאר את הרעיון העומד מאחוריהן. ניתן לצרף קורות חיים או תיק עבודות.

כתובת המייל: binyamin.artgallery@gmail.com
מועד אחרון: 27.5.17

הפוסט קול-קורא לתערוכה בגלריה בנימין בנושא "היפרנורמליזציה" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav