קול קורא ליוצרות ואמנים, חוקרות ויזמים, אקטיביסטים ומורים לשלוח הצעות לפעולות שיגרמו לאנשים להפגש לרגע, להתבונן בעיניים אחרות במציאות או לחלוק רגע של קסם. זה יכול להיות משחק רב משתתפים עם טוויסט, שיעור יוגה בזמן השקיעה או פעולת אמנות חדשה שתעלה את השאלה: "זה אמנות בכלל"? אנחנו פתוחים לכל הצעה וננסה לאפשר מדי יום להצעות שלכן להתרחש. ספונטניות כבר אמרנו?

המיקום: נקודת המפגש הינה שמו של שטח בן 2.5 דונם בנקודת החיבור של מזרח ומערב ירושלים, במקום שבו העיר החדשה והישנה חולקות חומה, במרחב שהיה עד 67 שטח הפקר. בשטח יש תשתיות של מים וחשמל וניתן לארח בו כמעט כל סוג של ארוע, מפגש או פעילות.

הזמן: 17.7-28.7 בין 18:00-20:00 כל יום, לפני שהתוכנית האמנותית של "בין ירוק לאדום" מתחילה.

הקול קורא יוצא שבוע לפני ש"נקודת המפגש בין ירוק ואדום" יוצאת לדרך בכדי לעודד הצעות ספונטניות, פזיזות ומרתקות, שליפות מהשרוול ומהמותן. צוות
ההפקה שלנו ישמח לעזור לכם להוריד אותן לקרקע ולעזור לדברים להתרחש.

לכל הצעה אנא שלחו שתי אפשרויות לביצוע – אחת ובה הפנטזיה האולטימטיבית שלכם שבה אין מגבלות של כסף או ציוד. שניה – רזה ומציאותית, בת קיימא ומסתפקת במועט.

צרו איתנו קשר : info@muslala.org / 0543970168
נקודת המפגש – facebook : the meeting point

מתוך התערוכה 'שאלה של השקפה' של אמן העונה של עונת התרבות הירושלמית טל ארז.

'ירושלים היא אמריקה' מציג דימויים מתוך פארק השעשועים 'The Holyland Experience' שנמצא באורלנדו פלורידה, ומציג בין היתר מודל מוקטן של ירושלים בתקופת ישו, שחקן המשחק את ישו ומסתובב באופן קבוע בפארק להצטלם עם המבקרים, ואחת לשבוע – המחזה של הצליבה וחזרתו לחיים של ישו הנוצרי.

• הפרטי, הציבורי והחללים ביניהם, מפגש רביעי בסדרת "שערורייה בלב העולם"
• רון גלעד: הלוגי, האירוני והאבסורד
• מתחת להר, בית-הספר לאמנות ציבורית חדשה
• תערוכה: המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר
• "משפחה מורכבת", תערוכת וידיאו-ארט
• מחווה ל-100 שנות קולנוע בישראל ולרגל 40 שנה לסינמטק תל-אביב
• נקודת המפגש בין ירוק לאדום: הבאסטה של נוטרדם

חן תמיר, פרויקט בשיתוף עם דין באלדווין בוויט בוקס, 2010

הפרטי, הציבורי והחללים ביניהם

מפגש רביעי בסדרת "שערורייה בלב העולם"
שיחות על קונפליקטים באמנות ביוזמת מוזיאון בית-העיר ומגזין "ערב רב"
רביעי, 17 ביולי 2013, ב-20:30
מוזיאון בית העיר, רח' ביאליק 27, תל-אביב
כניסה: 20 שקלבשנים האחרונות מסתמן שינוי מהותי במקומם ובתפקודם של חללי תצוגה פרטיים וציבוריים. כשההבדלים בין יריד לתערוכה הופכים מטושטשים, כשנדמה שמוסדות ציבור משרתים אינטרסים של אספנים וסוחרים ואילו חללים ופרויקטים פרטיים מתפקדים כמרכזי מחקר וחינוך, נשאלת השאלה כיצד מוסדות תרבות ואמנות שונים – מסחריים וציבוריים – ממלאים את תפקידם ו/או בוחרים להגדירו מחדש.

המפגש הבא בסדרת "שערורייה בלב העולם", בשיתוף מוזיאון בית-העיר ומגזין האמנות "ערב רב", יעסוק במקומם ותחומי אחריותם של מוסדות אמנות שונים, בתפקידי האנשים שמפעילים אותם, בפערים שהם מוצאים בין הרצוי למצוי ובשאלה כיצד כל זה משפיע על קהילת האמנות ועל האמנות עצמה.
חן תמיר, אוצרת במרכז לאמנות עכשווית, תציג את פעילותה המגוונת במוסדות אמנות. לפני הגעתה לארץ היתה תמיר המנהלת של פלאקס פקטורי, מרכז אמנים עצמאי בקווינס, ניו-יורק, ייסדה תוכנית רזידנסי ואצרה עשרות תערוכות. נוסף לכך ניהלה תוכניות ופרויקטים של ארטיס בניו-יורק.

יצטרפו אליה לדיון: ד"ר איה לוריא, אוצרת ראשית ומנהלת אוסף ותערוכות במכון שפילמן לצילום, וצבי אלחייני, מייסד הארכיון לאדריכלות ישראל.

מנחה: רונן אידלמן

עורכי הסדרה: רותם רוף ועורכי "ערב רב" יונתן אמיר ורונן אידלמן. 

 ***

רון גלעד – אוהל ברזל מחומצן, 2013

רון גלעד: הלוגי, האירוני והאבסורד

תערוכה חדשה במוזיאון תל-אביב לאמנות

פתיחה: שלישי, 9 ביולי 2013
נעילה: 28.12.13
אוצרת: מאירה יגיד-חיימוביץ'

אור בלי גוף תאורה, רוח בלי מאוורר, עשן משיש, נר ברוח – עבודתו של רון גלעד תובעת מהצופה להציב את הספקנות כערך עליון ולבחון מחדש את תוקפם של דברים הנראים כמובנים מאליהם. המוצגים בתערוכה הם לכאורה חפצים מוּכּרים ופונקציונליים, אלא שהפונקציה המקורית ניטלה מהם בתהליך העבודה: דלתות עץ שכופפו לבחינה מחדש של נראוּת הדלת; מסגרות תמונה שפרצו את הגבולות בין פְּנים לחוץ; כיסא "טונט" בקנה-מידה מיניאטורי; ועוד.

גם הביטוי החומרי נחקר בעבודתו של גלעד, המתחקה אחר תהליכים שבהם החומר נעלם והדברים חדלים להתקיים. כל אלה מוצגים במערכים של הבְניות לוגיות מול סצינות אבסורדיות, תפיסות אסתטיות מודרניסטיות מול פיתויים המפֵירים אותן.

התערוכה כוללת כ-80 עבודות, רובן מ-2013. כמה מן הרעיונות והניסויים האבסורדיים הללו יתורגמו בהמשך לייצור תעשייתי.

מוזיאון תל-אביב, אגף אניאס ובני שטיינמץ לאדריכלות ועיצוב, גלריה 3, הבניין על-שם שמואל והרטה עמיר

 ***

Chto Delat

עונת התרבות בירושלים 2013:
"מתחת להר" – בית-ספר לאמנות ציבורית חדשה

יום חמישי, 11 ביולי  16:00–23:00
יום שישי, 12 ביולי 10:00–14:00
מתחם בית-הספר הניסויי בירושלים, רח' הלל 30"בית-הספר לאמנות ציבורית חדשה" הוא פרפורמנס של בית-ספר בבית-ספר. למשך יומיים יארח מתחם בית-הספר הניסויי בירושלים שיעורים, שיחות, פעולות, סדנאות ומסיבה שיציעו מושגי יסוד, מקרי מבחן ופרקטיקות מתקדמות באמנות ציבורית חדשה. יום הלימודים יימשך אל תוך הלילה. את הפעילות יובילו שורה של אמנים, חוקרים ותלמידים מהארץ ומהעולם.בין הפעילויות: סער סקלי באודישנים לפרויקט הבא שלו; מחווה לטינו סגל; סדנת ציור קיר במרחב הציבורי בנחיית יונתן גולד והילה חכמון; אימון כדורסל עם דניאל יהל ואנסמבל הילדים הלאומי; הרצאה מאת סיידי פלאנט; הטרילוגיה של יונתן לוי, שיעור; ועוד.

התכנית המלאה, כאן.
הכניסה חופשית. להרשמה, כאן.

 ***

אנדרי גרשקו

תערוכה: המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר

ממכלי מטבח חכים דרך ריהוט מודולרי ועד לצעצועים מקוריים

"ערוות המקרר", "זריחת הצללים", "האיבר הנוסף", "לראות ריח" – אלו רק כמה מהנושאים שהעסיקו את הסטודנטים לעיצוב תעשייתי בשנקר בפרויקטי הגמר שלהם. תהליכי העבודה יוצגו בבית עמיעד ביפו במגוון פורמטים: החל מאובייקטים, דרך חומרים, רישומים, סרטי וידיאו ודגמים.

במקביל ייערכו שני ערבים של מרתוני הרצאות קצרות בנות 10 דקות, שבהן יחשפו הסטודנטים את זוויות הראייה האישיות שלהם במגוון נושאים והיבטים הלקוחים ממסעם הארוך.

אירועי המחלקה לעיצוב תעשייתי יתקיימו בבית עמיעד ביפו (רח' עמיעד 12, מול שוק הפשפשים) עד 14 ביולי 2013. חלל התצוגה יהיה פתוח בשעות 22:00–11:00; שישי, 17:00–10:00; שבת, 22:00–11:00.

בימים רביעי וחמישי, 10–11 ביולי 2013, בשעות 21:30–19:30, יתקיימו ערבי ההרצאות במתחם האירוע.

לפירוט תוכנית ההרצאות, כאן.

 ***

פרט מעבודה של מרב היימן

"משפחה מורכבת", תערוכת וידיאו-ארט

אוצרת ומפיקה: כרמל גוטליב-קמחי
אוצרת עמיתה: סמדר שפייום חמישי, 11 ביולי 2013, בשעות 23:00–20:00תערוכת וידיאו-ארט הכוללת 10 סרטים חדשים שנוצרו במיוחד לתערוכה. התערוכה מתייחסת לשינויים, למעמד ולתפקיד המשתנה של המשפחה ככר למחקר ולהתייחסות אמנותית.

האמנים המשתתפים: דורון סולומונס, מירב הימן, תמר נסים, איתמר רוז, אורית חסון-ולדר, אלה זהרנו, טלי נבון, אלה אמיתי-סדובסקי, רועי מרדכי ורימה ארסלנוב, נדב בן-נון, תום פניני, איילת אלבנדה ולביא היציג, אורנה אוריין, שלומית ירון ושלי בוהרון, איריס פשדסקי.

רחבת ענבל, מרכז סוזן דלל, נווה-צדק; בית מני לאומי, רח' יהודה הלוי 36, תל-אביב.
כולל הקרנת ענק על חזית המבנה של בית מני. הכניסה חופשית.

***

*

The End
מחווה ל-100 שנות קולנוע בישראל ולרגל 40 שנה לסינמטק תל-אביב

10 ביולי 2013, על גג מלון סינמה (לשעבר קולנוע אסתר)
11–12 ביולי 2013, סינמטק תל-אביבהילולה לזכר בתי-קולנוע מיתולוגיים שהיו עימנו ואינם עוד: תערוכות, קונצרטים, ראינוע, שמענוע, קולנוע, סרטי סטודנטים, אנימציה, פרפורמנס והרצאות. מחווה לנפשות הפועלות מאחורי הקלעים: לסדרנים, לספסרים ולמוכרי הפופקורן, למקרינים, לעורכי המוזיקה, למלחינים, למעצבי התפאורה והתלבושות ולשאר העוסקים במלאכה.בין האירועים: "The End", סרטו של חוני המעגל; הרצאה של דני גולדשמיד; "הפתרון הסופי בקולנוע", פרופ' יהודה מורלי; "חורבן בתי-קולנוע שכונתיים – מבט לעתיד", דוד שליט; "הקולנוע והעתיד", ד"ר יעל מונק; "על תפקיד המלחין והסאונד בקולנוע", דו-שיח בהשתתפות ערן זקס ויוסף ברנדנשווילי; אמני פרפורמנס מציגים תיאטרון, מחול, קולנוע, סמים ומוזיקה, ועוד.

ניהול אמנותי והפקה: שעיה פלדמן. ייעוץ אמנותי: חוני המעגל. עריכת וידיאו: רוני הררמן.

4 כרטיסים חינם ליום הראשון של הפסטיבל בסינמטק (חמישי בערב) למי שיקדים לכתוב לכתובת raverev@gmail.com ויציין את שם מלא, כתובת ומספר טלפון.

***

נקודת המפגש בין ירוק לאדום: הבאסטה של נוטרדם

הבאסטות של שטח ההפקר בירושלים היו מרחב של מפגש וחיבור, שיחה ודיבור, בועה קסומה בלבה המצולק של העיר. הבאסטה שהקמנו בשנת 2012 לשבוע השאירה חשק לעוד, ולכן הרחבנו את החגיגה לשבועיים עמוסי הופעות – מוזיקה, שירה וסיפור, סרטים, וכמובן, אבטיח עם גבינה מלוחה בצד.הבאסטה תוקם מתחת לכנסיית הנוטרדם, בין העיר העתיקה לעיר החדשה. הקהל מוזמן לקחת חלק בהקמת הבאסטה, שתוכננה על-ידי משרד אדריכלים אלונה ליפשיץ. ההקמה תחל ב-17 ביולי 2013. מדי ערב יתארחו בבאסטה אירועי אמנות שונים ללא תשלום.

לפרטים נוספים: כאן, או בטל' 054-4254926.
לדף האירוע בפייסבוק: כאן.
האירוע באינדיגוגו: כאן.

***

המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: ‎raverev@gmail.com‎‏ | ‎03-6041114‎

Copyright CC 2013 Erev Rav, חלק מהזכיות שמורות

מתוך התערוכה 'שאלה של השקפה' של אמן העונה של עונת התרבות הירושלמית טל ארז.

'ירושלים היא אמריקה' מציג דימויים מתוך פארק השעשועים 'The Holyland Experience' שנמצא באורלנדו פלורידה, ומציג בין היתר מודל מוקטן של ירושלים בתקופת ישו, שחקן המשחק את ישו ומסתובב באופן קבוע בפארק להצטלם עם המבקרים, ואחת לשבוע – המחזה של הצליבה וחזרתו לחיים של ישו הנוצרי.



לפני כמה שנים ביקרתי בתערוכה של אמנית שזו היתה לה תערוכת היחיד הראשונה. האמנית עוסקת במקצוע באופן בלעדי זה כשני עשורים, אולם רוב עבודותיה לא יצאו מגבולות הסטודיו שלה. הגלריה שנבחרה לתערוכה שכנה במרכז מסחרי שבו שטחים ייעודיים להצגת תערוכות אמנות. עלות ההצגה בגלריה היתה כמה אלפי שקלים.

נקבע כי תערוכתה של האמנית תיאצר על-ידי אוצר הגלריה והיא תוצג שם כשלושה שבועות. נאמר לאמנית כי זוהי אמנם גלריה ייעודית להצגת אמנות, אולם לעתים מתקיימות במקום הרצאות שונות לקהל איכותי. האמנית שמחה כמובן שקהל רב ייחשף לעבודותיה. היא דאגה לשנע את העבודות, העבודות נתלו (בחוט תלייה אדום!), והפתיחה של התערוכה התנהלה כמתוכנן. 

באחד מימי השבת קבעה האמנית עם כמה אנשים לבקר יחדיו בתערוכה. כאשר הגיעה בשעת צהריים לגלריה, חשכו עיניה: במקום התנהלה מסיבת יום-הולדת לזאטוטים בני ארבע. מתחת לעבודותיה הגדולות הונחו כלאחר יד שולחנות ועליהם כיבוד (שתייה ממותקת, שוקולד וחטיפים). כמה מן העבודות נפגעו מן הכיבוד, שנמרח או הושפרץ עליהן. איש מן הגלריה לא שהה במקום ולא טרח לשמור על העבודות או למנוע את הפגיעה בהן. איש מן הגלריה לא טרח ליידע את האמנית בנוגע לייעוד החדר או לעובדה שנערכות בו גם מסיבות יום-הולדת לזאטוטים. איש לא טרח להודיע לה כי הגלריה תהיה תפוסה ולא ניתן יהיה לבקר בתערוכה בנחת בשעות אלה.

מיותר לתאר את עוגמת הנפש שנגרמה לאמנית. יצירות חייה נפגעו מקוקה-קולה ומשוקולד.

משפנתה לאנשי הגלריה טענו הללו כי יידעו אותה שבמקום נערכים אירועים נוספים. טענותיה בנוגע לפגיעה בעבודות לא הושבו ריקם, וכפיצוי הוחלט להעניק לה הנחה משמעותית (4,000 שקל במקום 6,000 שקל בפרסום במגזין האמנות של בעלי הגלריה). בלב כבד הסכימה האמנית לפיצוי זה.

שאלות רבות עולות מן הסיפור הזה:
האם היה תיאום ציפיות בין הצדדים? האם הוסתרו פרטים רלבנטיים באשר לייעוד המקום? האם נחתם חוזה בין הצדדים? מדוע לא שמרו על העבודות? מי אחראי לתיקון העבודות? האם הפיצוי שקיבלה האמנית משביע רצון? מדוע לא דרשה יותר? האם היתה יכולה לתבוע אותם על-ידי פנייה לבית-המשפט? מדוע לא מיצתה את כל האמצעים העומדים לרשותה? האם היתה מודעת להם כלל? מדוע מתייחסים כך לאמנים? והכי כואב: מדוע אמנים מאפשרים יחס כזה אליהם?
הסיפור הקטן והאישי הזה מלווה אותי מאז לכל אורך דרכי המקצועית.

בן לוויה נוסף בדרכי הוא ספרו של הנס אבינג, "Why Are Artists Poor?", או בתרגום חופשי, "מדוע אמנים הם עניים?". אבינג, הולנדי המגדיר עצמו אמן וכלכלן, פורש את משנתו באשר לגורמים הכלכליים המניעים את עולם האמנות. בין השאר הוא מצביע על תפיסת החברה את האמנות ובעיקר את תפיסת האמנים את עצמם כאנשי מקצוע היכולים או צריכים להתפרנס ממשלח ידם. האם אמנות היא אכן מקצוע? האם אמן, בדומה לרופא, עורך-דין או מהנדס, הוא בעל מקצוע? האם אמנות בכלל היא מקצוע שהעוסקים בו מתכוונים גם להתפרנס ממנו?

בפגישותי הרבות עם אמנים נוכחתי כי רבים מהם אכן מגדירים עצמם כבעלי מקצוע (על אף שבפועל הם מתפרנסים ממשלח יד אחר), אך יחד עם זאת, לרובם חסר ידע בסיסי בכל הקשור להתנהלותם היומיומית כבעלי מקצוע. חוסר הידע הזה אינו מפתיע. מדינת ישראל אמנם נתפסת כמקום שבו פועל שוק אמנות משגשג ומתקדם, אולם היא מפגרת מאוד ביחס לעולם המערבי, במיוחד בכל הקשור ליחס החברה לאמנות כמקצוע ולאמן כבעל מקצוע. הדבר בא לידי ביטוי החל במידת התקצוב הממשלתי למפעלי אמנות שונים, דרך מידת ההנגשה של אמנות לציבור הרחב, ועד לחוקים ולזכויות המגינים על העוסקים במקצוע זה.

במבט ראשון, החיבור בין המלים "משפט" ו"אמנות" נדמה כלא רלבנטי ואף אולי בלתי הולם. הרי עולם המשפט הוא פרגמטי, "ארצי", הפועל בתוך מסגרת ברורה מאוד, ואילו אמנות נתפסת כערך גבוה, מופשט, אוטונומי ורחוק מאילוצים פוליטיים, חברתיים, כלכליים או משפטיים. אולם, פעילויות שונות – כגון שכירת סטודיו, מכירת עבודות, תשלומים לרשויות המדינה, מיסוי, ביטוח, רכישת ציוד, חתימה על חוזים מול גלריות וצדדים אחרים – הן חלק בלתי נפרד מהעבודה האמנותית המקצועית. כל אלה הם נושאים שיש להם פן משפטי הנושא עימו חובות אך גם זכויות רבות, ועל כן רצוי כי כל אמן הרואה עצמו כפועל באופן מקצועי בזירה המסחרית יתוודע אליהם.

היכרות עם המסגרת המשפטית שבה פועל עולם האמנות והבנת הרלבנטיות של עולם המשפט לחייו המקצועיים של אמן יאפשרו זיהוי מוקדם יותר של בעיות ומחלוקות שעלולות לצוץ בעתיד, וכן ימנעו סכסוכים ועוגמת נפש, הנפוצים כל-כך בעולם זה.
השילוב בין שני העולמות הללו, המנוגדים לכאורה, הוא טבעי לגמרי ונקרא Artlaw. בטור שיתפרסם אחת לשבועיים אציג את הנושאים הבאים:
– מעמד האמנות בישראל ומעמד האמן: הטבות וגורמי מימון, חקיקה המקדמת אמנות.
– קניין רוחני וזכויות יוצרים: כיצד מתגוננים וכיצד לא מפירים?
– האמן והקונה: זכויות וחובות בעת מכירת עבודות.
– האמן והגלריה: חוזה מול גלריה ותיאום ציפיות. תפקיד הגלריה כסוכן מייצג.
– האמן והמוזיאון: זכויות וחובות בהצגת תערוכה במוזיאון.
– האמן והסטודיו: התנהלות מיטבית וחוזי שכירות של סטודיו, ארנונה.
– מיסוי: האמן כישות משפטית: מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, מיסי ייבוא וייצוא.
– חופש הביטוי: מתיחת גבולות של חופש הביטוי ביצירה האמנותית.
– יצירות האמנות לאחר מות האמן, ירושות ועזבונות.
– Restitution, השבה של יצירות אמנות שנגזלו או הוחרמו באירועים עולמיים שונים, עם דגש על מלחמת העולם השנייה.
– המשפט הפלילי: זיופים וגניבות.

כל נושא יקבל התייחסות ספציפית וילווה בדוגמאות של מקרים אמיתיים מן הארץ והעולם. הקוראים מוזמנים להגיב, לשאול, לשתף מנסיונם ומידיעותיהם ולהציע הצעות. זאת, כדי לעורר מודעות לתחום משפטי זה, ובמטרה לקדם את מעמד האמנים בישראל ולסייע להם בהתנהלותם המקצועית.

כמה מילים עלי: אני עורכת-דין המתמחה בתחום האמנות והעיצוב. חוקרת, יועצת לגורמים פרטיים ועסקיים ומרצה למשפט ואמנות במוסדות ללימודי אמנות ואוצרות, וכן במיזמי אמנות שונים. כותבת המחקר במלגת בצלאל בשיתוף עם יו"ר איגוד האמנים הפלסטיים בנושא "סוגיות כלכליות של עולם האמנות הפלסטית וזכויות של אמנים פלסטיים בישראל". בעלת תואר ראשון במשפטים ותולדות האמנות מאוניברסיטת תל-אביב, ותואר שני באמנות עכשווית מבית-הספר לאמנות של סותבי'ס בלונדון, שם התגוררתי במשך שלוש שנים.

ליצירת קשר: nurit@artlaw.co.il

יערה רוזנבליט, "אמנות לכל פועלת"

היא יוצאת באישון ליל מביתה ומציבה את כל תכולת החדר שלה באחד הרחובות הצדדיים במרכז העיר. פרסום האירוע מתבצע דרך הפייסבוק. מגיעים חברים ואורחים ששמעו על האירוע הקודם והבינו שיש כאן משהו שאסור לפספס. ציורים שציירה תלויים על הקיר, המיטה הסמוכה לו מוצעת ומזמינה. שולחן כתיבה ולידו כיסא כתיבה נוח, מתלה בגדים וכורסה. היא טוענת על חדר משלה באמצע הרחוב ומזמינה את העיר, על עוברי האורח שלה ועל יושביה, להשתתף. אנשים נוגעים בציורים, נשכבים על המיטה, משוחחים, לוקחים לגימה ישר מהבקבוק. יש זמן. אפשר להשתהות, לבהות ולחשוב. הציורים התלויים על הקיר מקבלים משמעות נוספת בכל רגע. הם נטענים בחיות לא מבויתת מתוך הרחוב החשוך. שעות חולפות, השחר כמעט עולה. האורחים הלכו. היא לבד בחדר, נותנת מבט אחרון והולכת הלאה. מותירה את החפצים ואת עבודות האמנות לכל מי שירצה לקחת.

יערה רוזנבליט, "אמנות לכל פועלת". צילום: מרי לוציקר

יערה רוזנבליט, "אמנות לכל פועלת. צילום: מרי לוציקר

יערה רוזנבליט. צילום: מרי לוציקר

"אמנות לכל פועלת #5 – גן עדן לאשה"

ביום שישי הזה יערה שבה לרחוב, והפעם בפרויקט מחווה לספרו של אמיל זולה על הכלבו הצרפתי הראשון. יערה ציירה ופיסלה כלבו שבנוי משלוש מחלקות: 1. משפחה – סלון קטן עמוס בתמונות משפחה, ציורים ורפרודוקציות; 2. גוף – מוצרי טואלט ואיפור וציורים של וג'יינה (יערה היא יוצרת הפנזין והציורים של וג'ינה פלאוור); 3. עיר – במחלקת העיר יוצב בית בארבי ולקוחות הכלבו יוכלו לקנות חדרים ממנו. יהיו גם חדרים קטנים יותר להשכרה. הדברים שיימכרו יהיו לא שגרתיים ומחיריהם 5–50  שקל. לא יתקבלו צ'קים וכרטיסי אשראי.

דף האירוע בפייסבוק
שישי, 12.7.13, ב-22:00
סמוך ל"הביתה"
רח' ידידיה פרנקל 76, תל-אביב

***

"מתחת להר", בית-הספר לאמנות ציבורית חדשה

הפסטיבל השנתי של "תנועה ציבורית", בשיתוף עם עשרות אמנים ואוצרים, מתקיים זו השנה השלישית במסגרת עונת התרבות של ירושלים וכולל הרבה מאוד אירועים מעניינים ומורכבים. "תנועה ציבורית" הפכו את השימוש בסמלים פוליטיים ולאומיים כאילו הם עצמם ממשלה במשטר שאינו אוטופי כלל והם נוהגים בפוליטי כאילו היה אסתטי בלבד. הם מאמצים לחיקם את סמלי המשטר ויוצרים מניפולציה רגשית עזה שאינה מאפשרת לקהל להישאר אדיש. אירוע הפתיחה התקיים היום בכנסת, בשיחת עם האמן דני קרוון, שעבודת התבליט שלו, "שאי שלום ירושלים", היא העבודה המשודרת ביותר בתולדות המדינה. אירוע הסיום יתקיים בתשעה באב, ברחבת הכותל. הצופים מוזמנים לצפות ב"פרפורמנס פולחן הקיץ" שנערך על פני אלפי שנים.

כל הפרטים על הפסטיבל באתר.

יוחנן בן-סימון, "נוער בקיבוץ", 1954. חדר האוכל של קיבוץ גן-שמואל

"מתחת להר"

חמישי, 11.7.13, 16:00–23:00
שישי, 12.7.13, 10:00–14:00

מתחם בית-הספר הניסויי, רח' הלל 30, ירושלים

 ***

 הפגנה לציון שנה למותו והצתתו של משה סילמן

משה סילמן נפטר שבוע אחרי שהצית את עצמו במהלך הפגנה ברחוב קפלן בתל-אביב בשנה שעברה. בעקבות האירוע ניסו להצית את עצמם אנשים נוספים. אחד מהם, עקיבא מפעי, נכה צה"ל בן 45, שהצית את עצמו יומיים אחרי מות סילמן, מת מפצעיו. אירועי ההתאבדות ונסיונות ההתאבדות נשכחו במהרה. תגובתו של נתניהו למוות: "מדובר בטרגדיה אישית גדולה". ראש הממשלה ניפנף את הנושא מעל דפי העיתונות כנפנף זבוב מפניה הוורדרדים והעדינים של נסיכה. משה סילמן מת, וזו לא בעיה שלו. זו בעיה של החברה, ולהשתתף בהפגנה הזו תהיה ההודאה בכך. את ההפגנה אירגנה "המעברה" הירושלמית, קבוצה הנאבקת למען הדיור הציבורי בירושלים.

לאתר, כאן.
ההפגנה תתקיים בגן התקווה, ברחוב ההגנה פינת רחוב גבעתי.

פרטים בפייסבוק.

 ***

"מטרופולין, טופולוגיה של התנגדות"

התערוכה מתקיימת ונפתחת במקביל בהונג-קונג ובישראל. כאשר חיים תחת משטר דיקטטורי, יש חשש אמיתי לפגיעה פיזית באנשים פרטיים הפועלים נגד המשטר. פעולה סימבולית של הורדת סיכה מדש בגד הופכת להיות ערכית וחתרנית. אנשים צועדים כקבוצה ברחוב רק כדי לשמר את היכולת למחות. בישראל, לעומת זאת, קיימת מידה רבה של סולידריות עם השלטון. ברגע אחד אמן יכול לעבוד בסטודיו ורגע אחרי להיקרא למילואים. אלה כמה מהנושאים שעלו בשיחה עם אמיר פולק, שאוצר את התערוכה יחד עם דן אלון. שמונה מהאמנים מהונג-קונג  מבקרים בתערוכה התל-אביבית.

ג'ספר לאו, Jasper Lau

סוזן שן, Sushan Chen

חנה יגר, ללא כותרת

"מטרופולין, טופולוגיה של התנגדות"
חמישי, 11.7.13, 20:00
אוצרים: אמיר פולק ודן אלון
אמנים משתתפים: קלרה צ'ונג, גום צ'נג, סושאן צא'ן, לוק צ'ינג, צ'ין ואי, ונגי פונג, רולמנד איי.פי, לאו מן לוק, לו צ'י קיט, מייק א צ'יינג, אנסון מאק, סאנגוודוגון, טסה פאק צ'אי, וונג לאי צ'ונג, דן אלון, עדי בצלאל, עדי בן-חורין, שני ברונר, ניצן סט, ציקי אייזנברג, שרון פדידה, יונתן הירשפלד, ענבל הופמן, רותי אופנהיים, אורי כרמלי-ליאונוב, חנה יגר, עידו מרקוס, שרון פוליאקין, אמיר פולק, אוריגמי, עדי סנד, יואב שביט, לי-היא שובל.

***

הזמנה לתערוכה בגלריה בנימין

***

הזמנה לתערוכה בגלריה p8

 ***

פסטיבל "פרינט סקרין" 2014, קול-קורא

פסטיבל "פרינט סקרין" בשיתוף עם הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה יוצא בקול-קורא לפסטיבל הבא, שמציע מלגה עד סכום של 20 אלף שקל. הכנס הבא יעסוק בזיכרון ושכחה בעידן הרשת, וכך גם העבודות המועמדות צריכות לעסוק בנושא זה.
לינקים למידע נוסף וטפסים למילוי: http://www.nfct.org.il/images/stories/projects/printscreen2013.png|  http://www.nfct.org.il/index.php?option=com_rsform&formId=16

 ***

נגה שץ, "אביב ערבי"
נגה שץ מנכסת את המושג "האביב הערבי", דימויים מדתות, מיתולוגיות ותרבויות שונות, ומשתמשת בהם בפעולת הציור. בתערוכה מציגה שץ ציורי שמן אקספרסיביים גדולים לצד ציורים בצבעי מים ודיו מינימליסטיים.

נגה שץ. "אביב ערבי". צילום: הינדה וייס

 "אביב ערבי"

חמישי, ב-20:00
אוצרת: טליה רז
גלריה אלפרד
רח' בן-עטר 19, תל אביב
https://www.facebook.com/events/378178222294335/

***

הזמנה לתערוכה בפיינברג פרוג'קטס

 ***

מסיבת פרידה ברח' יפו 23, בצלאל

הגלריה הבצלאלית בירושלים נסגרת, וביום שישי תתקיים מסיבת פרידה. הזדמנות אחרונה לראות את התערוכה "מיתולוגיות". פרטים באירוע הפייסבוק.

שישי, 12.7.13, ב-13:00

רח' יפו 23, ירושלים

 ***

סימפוזיון: "היכן נמצאת האמנות הישראלית"

"בית לאמנות ישראלית" היא תוכנית לימודים חדשה ביוזמתם של רודי בינט וד"ר גדעון עפרת. התוכנית עוסקת במחקר ותיאוריה של אמנות ישראלית ותילמד במכללה האקדמית ביפו. לכבוד פתיחת התוכנית יתקיים סימפוזיון בנושא "מהי אמנות ישראלית?".

שישי, 12.7.13, ב-10:00

מנחה: אסנת צוקרמן-רכטר

דברי ברכה: פרופ' שלמה בידרמן

דוברים: ד"ר חוסני אלח'טיב שחאדה, ד"ר דייוויד גרייבס, ד"ר איה לוריא, ד"ר גדעון עפרת

בניין ווסטון, קומת כניסה, חדר 005, רח' חבר הלאומים 10, המכללה האקדמית, יפו.

עבודותיו של עבד עאבדי המוצגות בתערוכתו "מחווה ללוטפייה" בבית הגפן בחיפה, מעוררות מחשבה על זמניות וזיקה מקומית באמנות הנוצרת בעידן של מהלכים וקשרים בינלאומיים. עאבדי מציג גופי עבודות מגוונים מלמעלה מ-40 שנות קריירה, כאשר אחד המאפיינים הבולטים של היצירות הוא התגובה המאוחרת שלהן לנעשה במרכזי עולם האמנות המערבי. מבלי לבדוק את התאריכים המופיעים לצד העבודות, ניתן ליחס רבות מהן לתקופה שקדמה בעשרות שנים לשנת יצירתן.

עבד עאבדי – המפגינה, 1985

תופעה זו אינה בלעדית לעבודתו של עאבדי או לאמנות פלסטינית בכלל, וניתן למצוא דוגמאות לה גם באמנות הישראלית. אסכולת "אופקים חדשים" למשל, יצרה בשנות ה-50 אמנות ישראלית שהגיבה להתפתחויות בנות חצי מאה בציור האירופאי, ומוזיאון ישראל הוקם כמוזיאון אינצקלופדי רגע אחרי שהעולם המערבי זנח את היומרה הגלומה במושג לטובת מוזיאונים ספציפיים וממוקדים. ויחד עם זאת האנכרוניזם של "אופקים חדשים" לא גרע מהעניין בקבוצה, מחשיבותה ההיסטורית ומההישגים האמנותיים של חבריה, וגם אם המודרניזם הלאומי והעילי של מוזיאון ישראל אינו חף מבעיות, הוא מהווה עדות לתפיסה תרבותית ופוליטית מסויימת שספק אם הייתה יכולה לקבל ביטוי שונה. מכאן עולה השאלה עד כמה מהימנה ומתאימה גישת השיפוט ההשוואתי שבוחנת אמנות על סמך מידת עדכנותה בנעשה במרכזים העולמיים? האם אין בטענה הרווחת עדיין שאמנות מקומית מוצלחת צריכה לפעול בתחומי ה"אמנות הכללית", יהיו אשר יהיו, משום מחיקה כפולה הן של מאפייניה הייחודיים של אמנות זו והן של הבנת הרגע התרבותי שבו היא פועלת?

עבד עאבדי נולד ב-1942 בחיפה. ב-48 נעקרה משפחתו מביתה ונדדה בין מחנות פליטים בלבנון ובסוריה. בשנת 1951 חזר לחיפה. אחותו לוטפייה שלה מוקדשת התערוכה, נשארה עד היום במחנה פליטים בסוריה. בבגרותו חבר עאבדי למפלגה הקומוניסטית בחיפה ונשלח ללימודי אמנות בדרזדן שבמזרח גרמניה. משחזר שימש כמאייר והעורך הגרפי של עיתון המפלגה הקומוניסטית "אל איתיחאד" וכתב העת לספרות "אל ג'דיד". לאחר שהשתתף בשנים האחרונות בתערוכות גדולות וזכה בפרסים שונים, נעשה מוכר גם מחוץ למעגלים פלסטינים וחיפאים מצומצמים.

בתערוכה מציג עאבדי מספר גופי עבודות המתמקדים בדיוקנאות, באריגים וקפלי בד ובמגירות שבתוכן אוצרות סמליים. אוצרת התערוכה אילת זהר מציגה פרשנות פורמליסטית ומוצאת בבדים השונים רמזים היסטוריים מקומיים ובינלאומיים, ובקפלים שלהם – "מבנה מורכב הניצב כנגד הדיכוטומיה הפשטנית בין פנים לחוץ", כדבריה – סימן למורכבות הנובעת מהיות האמן פלסטיני אזרח ישראל היוצר בנוחות יחסית (גם אם מוגבלת), אך מזדהה עם סבלם של בני עמו ומשפחתו. עאבדי מרבה לצטט ציירים מודרנים ידועים ותימות שגורות מתולדות אמנות המערב (צעיפה של ורוניקה שדמותו של ישו בדרכו אל הצליבה הוטבעה בו, למשל, הופך בציור של עאבדי מסמל קדושה לביטוי של שכול), ומציג את ציוריו לצד עבודות קולאז'יות המכליאות חומרים מסורתיים ומודרניים, תצלומים, מחוות ציוריות ועוד.

עבד עאבדי – שטיח תפילה ושק יוטה, 2010

שאלת התיזמון נעשית רלוונטית במיוחד לאור הרושם שיצירתו של עאבדי – והדבר ניכר כמעט בכל דימוי, חומר ומצע בעבודותיו – ניזונה מן הקונפליקט בין זהויותיו הלאומיות והאישיות השונות ונוצרת במרחב שבין האתוס הקומוניסטי, הלאומיות הפלסטינית וסיפורו המשפחתי של האמן. נדמה שכל פרשנות שתסיר ממשולש ההקשרים את אחת מצלעותיו לטובת מיקום העבודות המאוחר בשדה הבינלאומי המערבי תפספס משהו יסודי במשמעותן, משום שהאנכרוניזם של עאבדי מגיב במישרין לדיכוי הבסיסי והיסודי שגוזל ממנו את הפריבילגיה לשחק בקריצות אירוניות וחפרפריוּת מודעת לעצמה הרווחות באמנות בת זמננו. כאשר עאבדי יוצר בשנת 2012 ציור פוליטי ואילוסטרטיבי ברוח מודרניסטית השואבת השראה מפיקאסו, קתה קולביץ והריאליזם הסוציאליסטי (למשל בציורים "שב"חית" ו"אשה מכפר בדואי לא מוכר בנגב"), הוא לא רק מתייחס לסיפורה של הדמות המצויירת, אלא גם מנכיח את המרחק בין מציאות חייו וחייה תחת כיבוש לבין אותו שלב מתקדם לכאורה שאליו אמור היה להגיע על מנת ליצור אמנות גלובלית ומעודכנת יותר. מעבר לכך עאבדי הוא פשוט אמן טוב, והעבודות המוצלחות בתערוכה מעידות כי ברגעים מסויימים הזמן מאבד מעט ממשמעותו.

עבד עאבדי – מחווה ללוטפיה
בית הגפן, חיפה. עד 31.8

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

האם ציור נוף שמושאו הוא נוף המוזיאון המציג את ציור הנוף בין כתליו יכול לערער על הקידוד הממקם את המוזיאון, את האמנית ואת עבודת האמנות במיקומים מסורתיים בשדה האמנות? האם ציור יכול לחולל רגע פוליטי של ערעור בטרם הפרקטיקה המוזיאלית ושיח האמנות יעכלו אותו אל תוך קרביהם? ציורי הנוף של אפרת גל-נור, שנזלו ונמשחו במיומנות על בדי הקנבס במסעה לקראת תערוכה במוזיאון רמת-גן, מגלמים בחומריותם משא זה של מתח וסתירה.

כשגל-נור הופכת את המוזיאון עצמו למושא יצירתה בתערוכה נוף עם מוזיאון ועמדת ירי, היא חורגת מדפוס ההצגה המוזיאלית שבה ציור הנוף מורה על מקום אחר ומרוחק ממקום התצוגה. הפרשנות שאציע מבקשת לשרטט את התערוכה כמהלך המגשים פוטנציאל פוליטי דינמי הטמון במערכת סבוכה של יחסים המתקיימת בין המוזיאון כמוסד תצוגה, לבין האמנית המבקשת לבוא בשעריו של אותו מוזיאון שהוא גם מושא יצירתה; בין מעשה הציור לבין שדה האמנות שהסדריו מתקבעים ומבקשים לגדור את הציור בהתאם לחלוקות של משמעות, סמכות, מקומות, מיקומים ופרקטיקות; ובין המוזיאון העירוני – מוזיאון רמת-גן – לבין העיר ונופי העיר הסובבים אותו. המהלך הפרשני שאפרוש יציע עוד כי ממד רפלקסיבי בעבודותיה של גל-נור מנכיח את רשתות היחסים הסבוכות האלה, וכי באמצעותו מבקשת יצירתה לשדד – ולו לזמן קצוב – את ההסדרים הנוטים לפשט ולייצב אותם.

בסדרות הציורים שלה גל-נור התוותה בקפדנות מערך טקסים יצרני שתפקידו לקבע תנועה, מיקומים גופניים ונקודות מבט שבאמצעותם יופרשו דמות המוזיאון וסביבותיו אל פני הבד. הטקסים שיצרה הובילו את גופה ואת מבטה אל כמה מהלכים ומיקומים: לאורך אחת הדרכים המרכזיות המובילות מתל אביב וממוזיאון תל אביב אל מוזיאון רמת-גן – דרך אבא הלל סילבר; אל מול החזית המחודדת של מבנה המוזיאון; עם הגב אל המבנה בהפניית מבט אל אחוריו המזרחיים; ומגגו בתנועה סיבובית ובזוויות קבועות אל הנוף הנשקף ממנו. אולם המבטים של גל-נור אינם צורכים את המוזיאון רק כנוף חוץ. באחת הסדרות מצוירים גם אופני הצריכה של דימויי הנוף בתוך המוזיאון פנימה ונדמה כי כך מבקש גוף העבודות שבתערוכה להנכיח את שני צדי הקנבס: מחד, את העדויות המגוונות לתהליך הקליטה החושי-גופני של נוף העיר ושל מבנה המוזיאון המתכנסות בעבודות האמנות אל פני הבד; ומאידך, את הפרקטיקה המוזיאלית – של אחורי הבד – המבקשת לכנס ולנכס את ציורי הנוף ואת הציירת אל מיקומים, אל פרקטיקות ואל גבולות שיח שמותירים את המיונים וההסדרים על כנם: צייר הנוף מצייר מקום אחר – שאינו המוזיאון – והמוזיאון מאפשר נראוּת זו ומקבע את המשמעויות המוקנות הן למקום המצויר, הן למיקומה של הציירת בשדה והן למכלול הזיקות ביניהם.

אפרת גל נור – המוזיאון ממריא. שמן על בד, 3 חלקים

עם הפיכת המוזיאון – פנימו וחוצו – למושא עבודות האמנות הציורים בתערוכה מנסים לשבש את ההטמעה המקודדת של עבודות אמנות בכלל ושל ציורי נוף בפרט במנגנונים ההיררכיים של התרבות הוויזואלית. ואולם, בתוך החוקיות והטקסים הנוקשים שיצרה, מותירה גל-נור סדקים שדרכם נספגים אל יצירתה עודפויות של ממשות ודמיון שבמחוות היד המציירת מפציעות בחריגותן, משבשות את הטקסים המוקפדים וחותרות תחת היקבעותם. סדרות משובשות ומשבשות אלה – שלא רק מודעות לשיבושיהן אלא אף מנכיחות אותם ברפלקסיביות – נוחתות לבסוף בתוך המוזיאון, ומבקשות לערטל ולטלטל אותו מבפנים תוך שהן מנווטות את מיקומו המדומיין בנוף העיר כמרכזי וכשולי לחלופין.

בפנורמה אבא הלל 146 קבעה גל-נור את מסלול תנועתה לאורך רחוב אבא הלל סילבר המתחיל במתחם הבורסה, סמוך לגבול שבין תל אביב לרמת-גן, ומסתיים בבניין המוזיאון שכתובתו אבא הלל סילבר 146. לאורך המסלול צולם באופן קצוב הנוף שמשני צדי הרחוב, ועל בסיס התצלומים המדודים צוירה על בד פנורמת שמן שבפריסתה ממוקם בניין המוזיאון במרכז, ומשני צדיו נמתחות שתי גדות הרחוב עד המגדלים המתנשאים במוצאו שבצומת "עלית". אולם במבע שביקש לייצג נאמנה דרך אל יעד נכסף באמצעות טקס הליכה ותיעוד קפדניים נבקעו סדקים שהנקיעו בו בזמן הן את המרכזיות של המוזיאון בעיר ובדמיון והן את הישירות והרציפות – מרחבית ותודעתית – של המסלול המוביל אליו. מיקומו המרכזי של בניין המוזיאון בלב הפנורמה נפגם כשחזיתו המחודדת מבותרת על ידי רווח בין בדי הקנבס התלויים ברפיון ומרוחקים בנימה זה מזה. בריווח דק זה משוחזר ממד החיתוך המגולם במובהק בפעולת הצילום, ומונכחות זו לצד זו אי-האפשרות המובנית לייצוג ריאליסטי של הממשי, וכוחן המדמה של העין ושל היד לגדור את גבולות הנוף ולשלוט בדימיוּנוֹ. במהלך סתירתי זה המוזיאון – שהיה תכלית טקס המסע של הציירת – נבקע בציור לשניים.

בפנורמה לא רק המוזיאון נבקע; נפערת גם הקוהרנטיות של הדרך המובילה אליו. הטקסים הקבועים של הליכה מותווית ושל צילום קצוב ביקשו למסד את חוויית המסע אל ארגון ממוּדל שתבניתו מגדל-רחוב-מוזיאון-רחוב-מגדל, אולם מודל זה והטקסים הגופניים והתיעודיים לביסוסו נכשלים ביצירת רצף למסלול הישיר, המתוכנן, שביקש להתכנס ברצף מרחבי וחווייתי אל מבנה המוזיאון. גל-נור מפעילה בתוך עבודתה מנגנון סדור שמכונן תשתית ליצירה, ובו בזמן סודקת אותו במחוות ובתוכן שאינם יכולים להיות מוכלים בגבולותיו. הרצף המדומיין של הדרך המובילה אותה במסע אל המוזיאון מקועקע על ידי דימויים מחותכים המודבקים זה על גבי זה על בדי קנבס שאינם מתחברים האחד לשכנו. יותר משהיא מצרינה את העיר והרחוב כרצף מתוכנן – או כמסע מובנה בקריירה אמנותית – היא הופכת לבת ערובה של התערבויות אנושיות מינוריות שמתפרצות אל מקטעי הרחוב ומקבלות נראוּת היפרבולית על הבד. כאלה הם ה"זיקוק" המתפוצץ בסילואטת עץ הדקל, מסגרת הברושים העוטפת בניין מגורים, צללי צמחייה על רפפות פלסטיק, יריעות בד ירוקות על פיגומי מגדל שהופכות לכתמים הניתזים לכל עבר על הבניינים סביב, ותקריב חומרי הבנייה השעוּנים על עמוד ותחומים בסרטי פלסטיק.

תהליך זה של היקבעות וערעורה במעשה היצירה מדמים את תהליכי ההיווצרות של המרחב העירוני. בדומה לטקס המבוקר שגל-נור עיצבה לצורך תיעוד העיר והדרך למוזיאון החוצה אותה, כך גם העיר מכוּננת בתהליכי תכנון ובנייה רבי-עוצמה המעצבים ומצרינים אותה "מלמעלה"; ובדומה לעודפות של מקטעי מציאות ומחוות ציוריות המתפרצים אל טקס התיעוד ואל הקנבס, גם פעולות מינוריות מחיי היומיום מעצבות את העיר במחוות כאוטיות, "מלמטה". מחוות יומיום אלה משתלטות גם על המבע הציורי ומונעות מהפנורמה לייצג את המסלול המוביל אל מוזיאון רמת-גן כחווייה של רצף עירוני מובהק.

בסדר העירוני של הפנורמה נבקעת חזית המוזיאון ונופי העיר הזמניים מערערים על חוקי הציור ועל חוקי התכנון. אל מנגנון הבנייה וההסדרה שבבסיס הפנורמה נלפתות נוכחויות זמניות, כתמיות, המסרבות להתכנס אל ההיגיון המרחבי של הציור ושל העיר כמערכת נשלטת ומתוכננת. באבא הלל 146 מתערערת האפשרות של מיקום קבוע ויציב של המוזיאון בעיר, במנגנון הליבידינלי של האמנית ובכוח המדמה של האמנות.

אפרת גל נור – 360 מעלות, שמן על נייר

בטריפטיכון המוזיאון ממריא מבנה המוזיאון נחלץ מאי-יציבותו המדומיינת שכוּננה בפנורמה אבא הלל 146, ומתמקם במיקום המרכזי המיועד לו כמושא התערוכה וכמושא התשוקה של האמנית. בעזרת תחבולה ויזואלית של פריסת חזיתות נגאל המוזיאון מן המגרש הצר והמוארך התוחם אותו במציאות כבמעין אי-תנועה; כשאת הזווית החדה של המבנה האמנית מכהה, הופך המוזיאון לבניין רחב ידיים התופס מקום מרכזי בעיר התופחת המזדקרת מאחוריו. במהלך מסחרר של שליטה מפליגה בצבע ובמניפולציה של חוקי ההדמיה, הציור סוחף איתו את המוזיאון לרוחב פיזי ולגובה טרנסצנדנטי, ומחלץ אותו במחווה אירונית ממיקומו בשולי מרכז האמנות התל אביבי ומנופי היומיום שערערו על סמכותו בפנורמה. במהלך זה, שבו נעשה שימוש וירטואוזי ואירוני במסורת הייצוג הציורית, הצופה חווה את התממשות הפוטנציאל הפוליטי המחולל של יצירת האמנות: היא יכולה להדיר את מושאה או להעצים אותו; וכשמדובר במוזיאון עצמו היא מסמנת את קדימותו ועודפותו של הכוח המדמה של האמנות על פני המוסד המבקש לסנן ולקדד אותו.

בדיפטיך מאחורי המוזיאון גל-נור מתקרבת עוד אל המוזיאון, עומדת בגבה אל הקיר המזרחי החיצוני שלו, וממקדת את מבטה אל אחוריו. בצלע השמאלית של הדיפטיך נראה בית חד-קומתי מגובב בתוספות בנייה, ובצלעו הימנית בניין מגורים קבלני סטנדרטי. בתווך שבין שני הבניינים חלקת מעזֵבה עירונית המשתפלת ממדרון של גבעה רמה. בראש הגבעה, מעל לצמחיית המעזבה היבשה, כתמים ירוקים המרמזים אל נופי חקלאות, ומעליהם משוחים בתכול שמים ללא רבב שסילואטות של מגדלים שקופים נספגות אל תוכם. העירוניות הסמוכה אל המוזיאון היא עירוניות מחוררת, סמי-חקלאית, הנדמית כגוהרת עליו במורד השיפוע של הגבעה עם הרִיק, הפריפריאליות והגיבוב שבה, ואילו המוזיאון אינו מצליח להאציל עליה מנוכחותו המוסדית הרמה או מהצורניות החדה והמובהקת שלו.

כשהקרבה אל המוזיאון מגיעה לשיאה האמנית מתמקמת על גג המבנה ומציירת מעמדה זו שתי סדרות. הסדרה שולחנות תצפית מבוססת על תשעה תצלומים שצולמו מן הגג בצמצם פתוח יתר על הנדרש כך שהדימוי העירוני שהותווה בהם נשרף. בציורים שעובדו מן התצלומים החרוכים עברה הסביבה הנשקפת מגג המוזיאון הפשטה, ונעלמו ממנה פרטים מזהים, צבעוניות וכל רמז לעירוניות. בחלל המוזיאון מוצבים הציורים במעגל, במנח כמעט מאוזן וכהיטל של אותן נקודות תצפית שמהן, על גג הבניין, צולמו התמונות הצרובות. ההצבה, המבקשת אחר נאמנות לאירוע הצילום, מהדהדת את ההצבה האינדקסלית של מפות הִתמצאוּת במצפורי נוף, שכוחן בהצבעה על שכבות זמן ופעולה בנוף ובמִשמוּען, או בהתעלמות מהן. ההצבה אף מבקשת להצביע על ממשותו ונוכחותו של המוזיאון, "ממש כאן", בעוד הציורים פועלים בתנועת נגד בערטול ובהפשטה הקיצוניים שעברה המציאות בפעולת הצילום: מחד, המוזיאון מדומה כמבודד ומנותק מסביבתו; מאידך, ההצבה הרדיאלית מעניקה למוזיאון חוויית נוכחות של ממשות חיצונית , ולעומד במרכזה מעניקה הצבה זו חוויית הכלה מרחבית. כך גל-נור מוחקת את העיר ובו בזמן כורכת את המוזיאון אליה ומבקשת לזהות את מיקומו המובחן בה, ואת הקיבולת שלו להכלה ולאירוח של אזרחיה בין כתליו.

את סדרת הגג השנייה 360 מעלות – סדרת ציורים עגולים, צנטריפטליים, על נייר – ציירה גל-נור ישירות על הגיליונות מנקודה קבועה על גג המוזיאון, ציור אחד ליום. פלחי הנוף שנשקפו מזווית המבט הקצובה צוירו תוך סיבוב של הגוף ושל כַּן הציור בזוויות קבועות סביב הציר הנטוע בנקודה קבועה על הגג, ובתנועה סיבובית נוספת של הגיליון סביב ציר מדומיין שננעץ בטבורו. זוהי הסִדרה המחמירה ביותר בנאמנותה למציאות: היא צוירה מתוך מבט ישיר אל הנוף ובלא תיווך של תצלומים; היא צוירה ממיקום קבוע ובגוונים נאמנים למקור – יום יום והאור הייחודי לו המשנה את צבעוניותם של פלחי הנוף הקבועים. אולם הטקס הנוקשה שנועד להנביע ייצוג נאמן של ממשות מופרע גם כאן בידי הכוח המדמה של מעשה האמנות, שיותר משהוא מנכיח את הנוף הסובב, הוא מנכיח את מיקומיותה המתמרכזת של האמנית בטבורם של מעגלי תנועה ומבט. נוכחות מתמרכזת זו הניבה מדי יום תצרף שונה מאותם חיבורים של פרוסות הנוף הקבועות; היא כרכה זה בזה מקום, נוכחות ופעולה, ודחסה אותם יחדיו מתוך התענגות אסתטית מסתחררת שאחריתה במחווה טרנסצנדנטית החורגת אל מעבר לאפשרות של מיקום, זיהוי ומיצוב קבועים.

אפרת גל נור – A4. רישום על בד

בתנועת נגד מצמיתה לכל שאר הסדרות, הסדרה 4A מכנסת את התערוכה אל אחריתה בדימויים של סצנות הדרכה של ילדים במוזיאון לאמנות. בטכניקה של העתקת תצלומים מעל נייר קופי המונח על גבי קנבס משוח בתכול, הצבעוניות הדומיננטית בעבודות של גל-נור מאוּינת. בסדרה זו המשגת העבודות, דיבובן, קליטתן וצריכתן הן חזות הכול המאיימת למוסס את הסוכנות של הפעולה הציורית.

מוזיאון רמת-גן מארח בחלליו את ציוריה של גל-נור ובה בעת מכותר על ידי התערוכה במתח ובסתירה שמתקיימים בין ניפוח והעצמה לבין ביתור ואיוּן; בין העלמה והחרגה לבין נוכחות ומרכוז. בעושר של מהלכים ואסטרטגיות גופניות וציוריות ובאמצעות שליטה בהקשרים, ברמיזות ובמחוות ציוריות עבודותיה של גל-נור ממקמות ומזיחות חליפות את מיקומו המדומיין של המוזיאון בעיר ואת מיקומה שלה ביחס אליו: בדרך אליו, אל מולו, מאחוריו, על גגו ובתוכו. גם תליית דימויי המוזיאון וסביבותיו בתוכו היא פעולה סתירתית של הכפלה והנכחה אשר נערכת תוך משחקי שליטה מדומים. כך סודקות עבודות האמנות את אופני דימיוּנוֹ המסורתיים של המוסד, ובעשותן כן הן מצביעות על מיקומים, סמכויות, תנאי נראוּת והיררכיות המבקשים להתקבע בשדה האמנות; הציורים מבקשים לדמיין את השדה מחדש ולערער על הסדריו – ולו רק באופן זמני, ולמעשה מממשים כך את כוחה הפוליטי של עבודת האמנות.

התנאים למימוש פוטנציאל פוליטי זה בפעולות הציור של גל-נור אינם מסתכמים רק במשחק אירוני של מיקומים, אלא יוצרים מעבר לו חיווי רפלקסיבי על הכוח המדמה המצוי בבסיסה של יצירת האמנות, המגולם בעבודות שבתערוכה במתח וסתירה מתמידים המצויים בין מהלכים מובנים למחוות שחורגות מהם. המבע הרפלקסיבי מיידע, מחד, בדבר רובד טקסי פעיל שעל תשתיתו מתוכננת ומותווית היצירה; ומאידך הוא מנכיח ערעור של אותה חוקיות טקסית באמצעות המהלך הפואטי הנפתח אל מעבר לסייגי הטקס, מתמסר אל עודפויות של ממשות ודימיון, ומחולל תוך כדי חריגה זו את החוויה האסתטית. ואולם למרות הפעלה זו של הדִימיון האמנותי הפוליטי גל-נור מנכיחה ברפלקסיביות שהיא נוקטת גם את ספקותיה לגבי היתכנות השידוד הפוליטי של שדה האמנות, כשבסדרה 3A יצירת האמנות מדומה כמתכנסת אל פרקטיקות דיבוב ופרשנות ואל חלוקות שגורות של החושי בתוך החלל המוזיאלי. כך, יצירות האמנות של גל-נור מסתחררות בין פעולה מערערת לבין מבע המערער על הפוריות של אותה הפעולה. עם החוויה החושית העזה שמעניקים לנו ציוריה, האמנית מותירה אותנו בענוותה לשהות כאן, בתוך המוזיאון, בתוך ריגוש וסתירות.

עוד בנושא: אדריכלות מומצאת – יהונתן משעל משוחח עם אפרת גל נור

• הפרטי, הציבורי והחללים ביניהם, מפגש רביעי בסדרת "שערורייה בלב העולם"
• שתי תערוכות יחיד בבית בנימיני
• תערוכת הבוגרים של המרכז האקדמי ויצו חיפה 
• נפתחה ההרשמה לתוכנית לימודי ההמשך במוסררה
• אוטואוכל, אסף גרניט
• אמנות בלא נחת – מגמות באוצרות ובאמנות בת זמננו 
• נקודת מפגש בין ירוק לאדום: הבאסטה של נוטרדם

חן תמיר, פרויקט בשיתוף עם דין באלדווין בוויט בוקס, 2010

הפרטי, הציבורי והחללים ביניהם

מפגש רביעי בסדרה "שערורייה בלב העולם": שיחות על קונפליקטים באמנות ביוזמת מוזיאון בית-העיר ומגזין "ערב רב"

רביעי, 17 ביולי 2013, ב-20:30

מוזיאון בית-העיר, רח' ביאליק 27, תל-אביב
כניסה: 20 ש"חבשנים האחרונות מסתמן שינוי מהותי במקומם ובתפקודם של חללי תצוגה פרטיים וציבוריים. כשההבדלים בין יריד לתערוכה מיטשטשים, כשנדמה שמוסדות ציבור משרתים אינטרסים של אספנים וסוחרים ואילו חללים ופרויקטים פרטיים מתפקדים כמרכזי מחקר וחינוך, נשאלת השאלה כיצד מוסדות תרבות ואמנות שונים – מסחריים וציבוריים – ממלאים את תפקידם ו/או בוחרים להגדירו מחדש.

המפגש הרביעי בסדרה יעסוק במקומם ובתחומי אחריותם של מוסדות אמנות שונים, בתפקידי האנשים שמפעילים אותם, בפערים שהם מוצאים בין הרצוי למצוי ובשאלה כיצד כל זה משפיע על קהילת האמנות ועל האמנות עצמה.

חן תמיר, אוצרת במרכז לאמנות עכשווית, תציג את פעילותה המגוונת במוסדות אמנות. לפני הגעתה לארץ היתה תמיר המנהלת של פלאקס-פקטורי, מרכז אמנים עצמאי בקווינס, ניו-יורק, ייסדה תוכנית רזידנסי ואצרה עשרות תערוכות. נוסף לכך ניהלה תוכניות ופרויקטים של ארטיס בניו-יורק.

יצטרפו אליה לדיון: ד"ר איה לוריא, אוצרת ראשית ומנהלת אוסף ותערוכות במכון שפילמן לצילום, וצבי אלחייני, מייסד הארכיון לאדריכלות ישראל.
מנחה: רונן אידלמן

עורכי הסדרה: רותם רוף ועורכי "ערב רב" יונתן אמיר ורונן אידלמן

***

רינה פלג

שתי תערוכות יחיד בבית בנימיני

רינה פלג, "קומיקרמיקה, הפלינטסטונס נגד בנות הפאואר-פאפ"
זהבה אדלסבורג, "לא דפנה, לא אפולו"

פתיחה: יום חמישי, 18 ביולי 2013, ב-20:00
נעילה: שבת, 24 באוגוסט 2013

שתי האמניות מקימות מיצבים של אובייקטים היברידיים הנושאים מטעני תרבות השונים זה מזה. שתיהן נשענות על הקשרים ארכיאולוגיים ואמנות הקרמיקה תופסת חלק משמעותי אצל שתיהן, אך דרכי הביטוי האמנותי שלהן שונות בתכלית.

רינה פלג (אוצרת: רונית צור) משתמשת בטכניקות עבודה שאינן רגילות למדיום הקרמיקה: חומר בלבוש של נצרים קלועים שתי וערב, קרדומי חומר לבן תלויים על ידיות בייסבול, מעין מבנים קרמיים המעוטרים בדמויות קומיקס צבעוניות ועוד.

זהבה אדלסבורג (אוצר: אבנר זינגר) ממחישה את הדיסוננס שבין הטבע לתרבות האנושית. עבודותיה מורכבות ממבני חרס ופיגומי עץ שנבנו מחלקי עבודה אחת מן העבר. הפסל המקורי התפרק וכל אחד מחלקיו טופל והפך לפסל בפני עצמו. המיצב מתמודד עם כאוס, מחזוריות, מטמורפוזה ועוד.

בית בנימיני, רח' העמל 17, תל-אביב, 03-5182257

תערוכת הבוגרים של המרכז האקדמי ויצו חיפה 

פרויקטי הגמר של סטודנטים מהמחלקות תקשורת חזותית, צילום ומדיה, ארכיטקטורה וקולנוע

פתיחה: יום רביעי, 24 ביולי 2013, ב-20:00
נעילה: מוצ"ש, 3 באוגוסט 2013

עבודות בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית נוגעות בנושאים שנויים במחלוקת. לצד עבודות העוסקות באישי ניתן למצוא עבודות העוסקות בעניינים חברתיים, הומניטריים ופוליטיים. בוגרי המחלקה לארכיטקטורה ניסו לפרש באופן מרחבי את המושג "לגור בארץ", תוך מיקוד במשבר הדיור מבחינה קונספטואלית, פרוגרמטית ומרחבית. בוגרי המחלקה לצילום ומדיה הפנו מבט ביקורתי למרחב הציבורי לצד נסיונות לפריצת מסגרות השיח בתוך המדיום עצמו.

רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה, 04-8562555
שעות פתיחה: ראשון עד חמישי, 18:00–12:00; שישי, 14:00–10:00; שבת, 20:00–10:00.
הכניסה חופשית.

**

נפתחה ההרשמה לתוכנית לימודי ההמשך במוסררה

בית-הספר לצילום, מדיה ומוזיקה חדשה, מוסררה, מתחיל בהרשמה לתוכנית לימודי ההמשך. התוכנית מיועדת לאמנים מתחילים ומחויבים (בין אם סיימו את לימודיהם לפני זמן קצר ובין אם הם מעוניינים לחזור לעשייה אמנותית לאחר הפסקה) ונועדה לתת להם כלים לקידום עצמי ולפתוח בפניהם אופציות נוספות להשתלבות בעולם האמנות.

התוכנית פועלת כחממת מחקר רב-תחומית המציעה התנסויות שונות ודיאלוגים עם אמנים, מרצים ואוצרים שונים. שנת הלימודים תאורגן במקבצים של סמינרים בנושאים שונים. במקביל יתאפשר דיון רציף בעבודתם ורעיונותיהם של המשתתפים, עם חברי הקבוצה ועם המנחים והאורחים השונים.

תחילת הלימודים: אוקטובר הקרוב.
הקורס יתנהל במתכונת של מפגש שבועי לאורך שלושה סמסטרים. לפרטים נוספים: מנחה ומרכזת התוכנית דפנה איכילוב, dafna.ichilov@gmail.com.

***

אוטואוכל 2. הדמיה: סטודיו רוט טבת

אוטואוכל, אסף גרניט

אסף גרניט, השף שחתום על מסעדות הדגל הירושלמיות מחניודה, מונא והסדנא, יוצא למסע של מפגשים קולינריים ברחבי ירושלים במסגרת אירועי "עונת התרבות בירושלים". גרניט ייצא מדי יום ב"פודטראק" – מטבח על גלגלים – למקום אחר בעיר, שם יציע לעוברים ושבים מנות משובחות במחירי עלות (עד 40 שקל כולל שתייה). המנות נרקחו בהשראת דמויות ירושלמיות שונות, שגם יתלוו למסע, ביניהם דנה וייס, רובי ריבלין, שפרה קורנפלד וג'קי לוי.

מיקומו של אוטואוכל, כמו גם זהותם של האורחים, ייחשפו מדי יום באתרי עונת התרבות בירושלים ומחניודה.
אתר העונה: https://www.jerusalemseason.com/
אתר מחניודה: http://www.machneyuda.co.il/

***

דליבור מרטינז 1978 מדבר עם דליבור מרטינז 2010

אמנות בלא נחת – מגמות באוצרות ובאמנות בת זמננו

קורס בהנחיית יונתן אמיר, מבקר אמנות ועורך-שותף של כתב-העת המקוון לאמנות, תרבות וחברה "ערב רב"
ימי חמישי/שישי לסירוגין: חמישי, 20:00–18:00; שישי, 10:00–13:00קורס שנתי המשלב סיורי תערוכות ושיעורים עיוניים ומתמקד במגמות וגישות שונות באמנות ובאוצרות בת זמננו. הקורס מתקיים אחת לשבוע. מחצית מהמפגשים יתקיימו במרכז לימודי האמנות הקובייה בירושלים ומחציתם בתערוכות ברחבי הארץ.

השיעורים משלבים בין היכרות עם זרמים אמנותיים וגישות אוצרותיות שונות, היסטוריה של מוזיאונים וחללי תצוגה אחרים, כתיבה על אמנות, היסטוריה של האמנות המקומית והבינלאומית, מפגשים עם אמנים/ות, אוצרים/ות ואנשי/נשות אמנות אחרים ועוד.

הקורס מתאים לסקרנים וחובבי אמנות המעוניינים לבחון ולנתח ביחד את הנעשה בעולם היצירה, כמו גם לאמנים/ות המעוניינים להרחיב את השכלתם העיונית בתחום.

לפרטים נוספים: הקובייה, מקום לאמנות, 02-5456222 ,02-5456223
http://www.hacubia.jerusalem.muni.il/

***

נקודת המפגש בין ירוק לאדום: הבאסטה של נוטרדם

הבאסטות של שטח ההפקר בירושלים היו מרחב של מפגש וחיבור, שיחה ודיבור, בועה קסומה בלבה המצולק של העיר. הבאסטה שהקמנו בשנת 2012 לשבוע השאירה חשק לעוד, ולכן הרחבנו את החגיגה לשבועיים עמוסי הופעות – מוזיקה, שירה וסיפור, סרטים, וכמובן, אבטיח עם גבינה מלוחה בצד.הבאסטה תוקם מתחת לכנסיית הנוטרדם, בין העיר העתיקה לעיר החדשה. הקהל מוזמן לקחת חלק בהקמת הבאסטה, שתוכננה על-ידי משרד אדריכלים אלונה ליפשיץ. ההקמה תחל ב-17 ביולי 2013. מדי ערב יתארחו בבאסטה אירועי אמנות שונים ללא תשלום.

לפרטים נוספים: כאן, או בטל' 054-4254926.
לדף האירוע בפייסבוק: כאן.
האירוע באינדיגוגו: כאן.

***

המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: ‎raverev@gmail.com‎‏ | ‎03-6041114‎

אמנים ומעצבים, PLATFORM קורא לכם. אנחנו שומרים מקום לאמנים ומעצבים חדשים שיצטרפו אלינו לערבי חמישי בנמל.

כל אמן-מעצב-יוצר שימצא מתאים יוכל לקבל שטח של 2/2 מטר להציג ולמכור את עבודותיו.

למעוניינים – אנא שלחו לנו מייל עם מספר תמונות מייצגות של יצירתכם ל- platformtlv@gmail.com

דמי השתתפות:
לערב אחד: 234 ש"ח
למספר ערבים: 180 ש"ח

פרטים מלאים באתר- www.platform-art.co.il

ראיון של הדס רשף עם יזמי הפרויקט

גלריה אגריפס 12 אוצרת את אירוע הנעילה של מנופים 2013. האירוע יתקיים ביום חמישי 24.10 באמפיתאטרון הצמוד לגלריה אגריפס 12, ובחצר הגדולה המקיפה אותו, בשכונת נחלאות בירושלים. האירוע פתוח לקהל הרחב.

לאירוע ייבחרו 8 אמנים מתחומים שונים אשר יציגו בזה אחר זה, במסגרת זמן נתון, עבודה או פעולה אמנותית, תוך שהם חושפים לקהל את תהליך היווצרותה. הרעיון הוא לחשוף לציבור הרחב באופן בלתי אמצעי ובדרכים לא שגרתיות תהליכי יצירה של אמנים. הפעולה תוקרן בזמן אמת על מסך במקום האירוע.

אנו תרים אחר אמנים ואחר עבודות המתעסקות ביחסים שבין פעולה אמנותית לאובייקט מוגמר וביחסים שבין היצירה לבין מקורות ההשראה והמיתולוגיות הפרטיות שהובילו אותה. ברצוננו לאפשר לקהל הרחב מבט חם ומורחב על מרכיבים אלה ועל נחיצותם בשדה האמנותי.
אמנים חזותיים פעילים, בעלי נוכחות בימתית הנכונים להעז ורוצים לספר סיפור בכלים שלהם ובכלים חדשים, מוזמנים להגיש הצעה. האמנים ייבחרו ע"י ועדה אמנותית ולאחר בחירתם ילוו על ידה בתהליך משותף לפיתוח המופע.

חומרי הגשה יש לשלוח ל agripas12event@gmail.com
קו"ח (עמוד 1)
הצעה כתובה (עמוד 1)
תיק עבודות (עד 7 עבודות נבחרות)
דימויים להמחשת הפרויקט באמצעים ויזואליים (עד 7 עבודות)
הצעות תתקבלנה עד 15/8/2013 תשובות תינתנה עד 25/8/2013

מחוזות הזיכרון – במיוחד כשמדובר בהקשר של השואה – נמשכים לכיוונים משונים, וגם בעולם האמנות. רבות נכתב על כך, הן בהקשר הישראלי (בועז ארד, רם קציר, רועי רוזן) והן בהקשר רחב יותר (זביגנייב ליברה, פיוטר אוקלנסקי, טום סאקס, אלקה קריסטופק). תערוכה נרחבת במוזיאון היהודי בניו-יורק הוקדשה בשנת 2002 לדימויים נאציים באמנות העכשווית ("לשקף את הרשע: דימויים נאציים, עבודות חדשות"). מרטן ואן דר היידן (Maarten van der Heijden) ההולנדי, שעבודה שלו תוצג במסגרת התערוכה "Unexpected JuXtapositions" בגלריה Jay Etkin בסנטה-פה, ניו-מקסיקו, ארה"ב, מתחבר למגמה זאת, אך עבודותיו גם מתייחדות במרחב מורכב זה.

מרטן ואן דר היידן

במבט ראשון העבודות משובבות נפש, יפות ונעימות. הסדרות שלו, על צבעיהן הבוהקים, מזכירות מנדלות בודהיסטיות המלאות בצורות ובדימויים החוזרים על עצמם. במקרה של ואן דר היידן, העבודות נוצרות בעיבוד דיגיטלי. מבט מקרוב מגלה שהצורות מורכבות מערימות גופות שנלקחו מתמונות שצילמו חיילים אמריקאים בעת ששיחררו את מחנות הריכוז. בהקשר הישראלי, היופי המסווה את הזוועה מזכיר במידה מסוימת את המרת הטלאי הצהוב לתכשיט בעבודה של זויה צ'רקסקי. ערימות המתים של ואן דר היידן מזכירות גם מיצב פרובוקטיבי של האחים דינוס וג'ק צ'פמן בשם "גיהנום", שהוצג ברויאל אקדמי באנגליה, בתערוכת "אפוקליפסה". האחים צ'פמן החליפו את ערימות הגופות, המתקשרות אסוציאטיבית לנרצחי השואה, בערימות של "גוויות" נאציות.

יש מי שיראה בעבודות מעין אלה יד ושם לנרצחים, סוג של גלעד, או טיפול חדש ומורכב בזכרון העבר. יש מי שיראה בהן שילוב מחריד וסר טעם בין יופי לזוועה, ובמקרה של ואן דר היידן אפילו ביטוי לסוג של נקרופיליה. אין ספק שנהירים כאן דבריה המוכרים של סוזן סונטג בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים", שכתבה על כגון דא שאין ברירה אלא להביט ביצירות מתוך תחושה מעורבת של גועל והיקסמות. למעשה שידוד השיח הקיים ביחס לשואה, כמו גם השילוב שבין הומור לשואה, כבר מזמן אינם זרים לשדה ולשיח, וגם יצירת יופי מתוך המחריד ראינו גם ראינו. ובכל זאת יש בעבודות הללו משהו נוסף. אין מדובר באמן צעיר וחצוף שהפרובוקציה היא לחם חוקו, אלא ביצירתו של אדם מבוגר ומחושב, שזהות יהודית היא עיסוק משמעתי עבורו.

עבודותיו של ואן דר היידן מתייחדות גם על רקע העיסוק האמנותי בשואה בקרב "הדור השני". האמן מסביר את עיסוקו הכפייתי משהו בשואה כאקט של עיבוד הטראומה. לדבריו, הדימויים הנוראיים של נרצחי השואה נשארים לרוב סמויים מן העין; דימויים שאנשים מעדיפים שלא להישיר אליהם מבט. "אנו נוטים להתעלם מדימויים מעין אלה", מטעים האמן. "אפילו בספרים העוסקים בשואה (בעיקר באירופה) נדיר למצוא את הדימויים המחרידים הללו".

מרטן ואן דר היידן

ואן דר היידן מנסה, אם כן, להביא את הדימויים הללו למרחב הציבורי או לסלון הבית הבורגני, ונאה דורש, נאה מקיים: בסלון ביתו תלוי טריפטיך של שלוש עבודות מעין אלה, בצבעים שונים. באחת מופיע בליל של חלקי ראש ואיברים על רקע צהוב בוהק; האחרת טומנת בחובה דימוי משוכפל של אדם שהתאבד על גדר תיל של מחנה ריכוז ומוצג בעבודה על רקע צבעי כחול, כתום וורוד פסיכדליים; ובשלישית מופיעות רגליים המבצבצות מדרגש שינה של מחנה ריכוז (בדימוי ראי משוכפל), כשהרקע בצבעי כחול המזכירים שמים בהירים או מים. היופי והזוועה המהולים כאן זה בזה ו"אינוס" הצופה להביט גם במכוער מעלים על הדעת את דברי הביקורת ביחס לחברת הראווה שהעלה בסוף שנות ה-60 איש השמאל-החדש גי דבור: "מה שנראה הוא טוב, ומה שטוב נראה". דומה שוואן דר היידן מנסה להיחלץ ממעגל החנק הזה.

החוקרת מריאן הירש טבעה בהקשר של הדור השני לשואה את המושג Postmemory, הזיכרון שאחרי הזיכרון. הפוסט-זיכרון, לדבריה, הוא צורה חזקה של זיכרון, דווקא מפני שקשריו של זיכרון זה למקור אינם מתווכים באמצעות זכרונות של מה שהיה, אלא נוצרים מהשלמה של חללים פעורים באמצעות דמיון ויצירה. הזיכרון שאחרי הזיכרון מאפיין את החוויה של מי שגדלו כשהם נשלטים על-ידי נארטיבים שטרם לידתם ועוצבו על-ידי אירועים טראומטיים שאי-אפשר להבינם באופן מלא או לשחזרם. שתיקת ההורים במקרה של ואן דר היידן הותירה חלל שהאמן יכול למלא רק מכלי שלישי, במקרה זה דרך תצלומי הזוועה המתעדים את הקורבנות. הזיכרון שאחרי הזיכרון יוצר במקרה זה במקום שאינו יכול לגלות, מדמיין במקום שאינו יכול לזכור ומתאבל על אובדן שאינו יכול לתקן.

אחת העבודות של ואן דר היידן מייצרת, מתוך דימוי מוכר של גופת יהודי במחנה ריכוז, מראה של צלוב מסורתי. יש כאן המשך ישיר לאותה תימה שאופיינה על-ידי חוקרת האמנות זיוה עמישי-מייזליש כ"ישו היהודי" (ראו גם כאן) – אקט נפוץ של ניכוס מחודש שעשו אמנים יהודים לדמותו של ישו בהציגם אותו כצלוב יהודי. מארק שאגאל, למשל, התריס כך נגד בני דורו, כאילו אמר, ברודפכם את היהודים, אתם צולבים את ישו שוב ושוב.

סדרה אחרת, בצבעי בורדו, כתום וכחול בוהקים, יוצרת דימויים וגינאליים מתוך עיבוד ושכפול של אותם דימויי גופות שצולמו במחנות. העבודות הללו משלבות ארוס ותנטוס במרחב שממבט ראשון, כאמור, נראה נעים, אך במבט בוחן הוא מחריד. עבודות אחרות של האמן מעמתות פרגמנטים מרפרודוקציות של יצירות בארוק קלאסיות עם תצלומי שואה. האמן מדגיש כאן מחוות קטנות ונהדרות של יד או קפלי בגד תוך עימותם במחוות דומות מתחום המחריד – מחוזות השטן ומחוזות היופי סמוכים כאן עד כדי אימה.

זוועות אמנם זכו לייצוג לאורך תולדות האמנות. סבלות ישו או תיאורי מלחמות הירואיות רווחו בעבר, אבל מבעים של הזוועה מנקודת מבט ביקורתית הם במידה רבה פנומן מודרני שעלה החל מציורי "זוועות המלחמה" של גויה ומאוחר יותר בתחום הצילום. ואן דר היידן, לעומת זאת, מסמיך בעבודתו דימויים קדם-מודרניים קלאסיים, שהזוועה העומדת ביסודם מוסווית, לתצלומים קשים וישירים ממחנות ריכוז. נדמה שבסאב-טקסט של עבודותיו מעלה האמן נקודה ביקורתית משמעותית בהסמיכו יופי ברוע ובזוועה. גוף עבודותיו על הסדרות השונות המאכלסות אותו כאילו מטעים: לא רק בעבר הוסווה הרע, האכזרי והמרושע ביפה, אלא גם היום. אף שדימויי אימה ומלחמות רווחים מאוד היום, בהקשר של השואה ובמרחב האירופי שבו פועל האמן בפרט, העין העכשווית מעדיפה להתעלם. במרחב זה עומד ואן דר היידן בעוז ומתריס: "לא תוכל להתעלם" ("דברים", כ"ב, ג').

מנהל תיאטרון אל-חכוואתי, מוחמד חלייקה, נלקח לתשאול בשב"כ ביום שישי בצהריים, בנקודת זמן בשבוע שלא ניתן להגיש ערעור לבג"ץ. זו טקטיקה שגורה: לא לאפשר לאדם שנשלף משגרת חייו למתקן חשוך שפועל מעל ומעבר לחוק להגן על עצמו. בשבוע שלאחריו היה אמור להתקיים פסטיבל בינלאומי לתיאטרון בובות לילדים בפעם ה-19 בתיאטרון הוותיק שבמזרח ירושלים, לא רחוק משכונת שיח' ג'ראח. הפסטיבל בוטל. עבודה של חודשים ירדה לטמיון. התנהלות רגילה של הממשלה והשב"כ.

ראינו את זה בסרטים דוקומנטריים בסינמטק ביום שבת, ציקצקנו בלשוננו ואולי גם הזלנו דמעות, אבל אז יצאנו מהאולם החשוך ושתינו קפה בבית-קפה קרוב ודיברנו על הסרט ועל האסתטיקה של הפוליטיקה וכמה זה איום שאנחנו לא עושים כלום ואנחנו רק הולכים להקרנות האלו כדי להרגיש שעשינו משהו נגד הכיבוש. ההליכה לקולנוע מזכירה קצת את ההליכה לווידוי בכנסייה ביום ראשון, שגם את זה ראינו רק בסרטים, אבל זה המצב ובאמת מה כבר אפשר לעשות. יש משהו שמפרפר בקצה חוט פרום במוח, חוט שמנסה לארגן את המחשבות ולתת לאירועים שקורים הסבר מוצדק. אנחנו נאחזים במחשבה שנטעו בנו על שכר ועונש. ילדים טובים וילדים רעים, וילדים רעים מקבלים מכות, ואם לא מכות, אז עונשים, ואולי מי שנלקח לשב"כ היה ילד רע ואולי זה מגיע לו. זו מחשבה חוזרת שתוקפת אותי בלי שאוכל לשלוט בה. אני לא מאמינה בה. היא קיימת שם, נחה על החוט הזה וממסכת את היכולת שלי לראות את המציאות בצורה ישירה. היא נחשבת יחד עם, במקביל, בלי להפריע, לידיעה שילדים טובים מקבלים מכות ועונשים כל הזמן.

מהיכן המחשבה המחלקת את האנושות לילדים טובים ורעים? המחשבה הטוטליטרית אוחזת במוח בלי שאוכל להתנגד לה. היא נחשבת לפני המחשבה. היא הטבעה, היא הרגל. המחשבה הטוטליטרית אינה צריכה להכניס את כל חוסיה לתוך מתקן שב"כ. על רובינו השליטה מתבצעת באופן פסיבי. מי שאחר ממני, מי שאינו נראה ושאינו מקבל סיקור חדשותי נאות, נלקח לחקירה במתקן.

כאשר מדינה מחליטה לחקור אנשי תרבות ואמנות בשב"כ (זו אינה הפעם האשונה, אבל זו הזדמנות לכתוב על זה), בלתי נסבל להמשיך בסדר היום. לאמנות יש היכולת לגרום לנו להביט החוצה בעניין ולחבר אותנו אל המקומות הכי עמוקים בתודעתנו. היא מפיגה את הבדידות האיומה שאנחנו נושאים על כתפינו כל חיינו ומוצאת מכנה משותף רחב ועמוק בין כל האנשים שחיים על פני כדור הארץ. אמנות לא נשפטת ולא נקראת ולא נוצרת לפי הבדלי צבע דת, גזע ומין. כשמדינה מונעת מאזרחיה להיחשף לאמנות, זה הזמן שבו אמנים צריכים למקם את עצמם מחדש ביחס למציאות. עולמות הפנטזיה יפסיקו להתקיים אם לא נטפח ונזין דברים במישור הפיזי. משאלתי היא לחיות במקום שבו האמנות היא שמכתיבה את סדר הדברים, ולא שסדר הדברים מכתיב את האמנות, כי אז האמנות תפסיק להתקייים, ומה שנראה (וכבר התופעה הזאת קיימת במחוזותינו) יהיו חיקויים אפלים של שברי מציאות.

שיר קינה לפלסטין-ציון ממני

"סאכאבה יא דמוע אל עין", אמל מורקוס

הזמנה. עיצוב: דינה גולדשטיין

ערב סולידריות עם תיאטרון אל-חכוואתי

כתגובה לסגירת הפסטיבל יצא אריאל דורון בקמפיין פייסבוק שיצר הד בכל העולם. בובנאים ושחקנים מישראל ומאירופה וכל מי ששמע על סגירת הפסטיבל ולבו נחמץ שלחו תמונות עם בובה ששואלת את עצמה ואת העולם אם היא סיכון בטחוני. לדף הקמפיין.

השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', החליט לסגור את תיאטרון אל-חכוואתי ולבטל את הפסטיבל בטענה כי קיום הפסטיבל הוא עבירה על חוקי אוסלו מ-1994. לטענת אהרונוביץ', הפסטיבל נתמך כלכלית על-ידי הרשות הפלסטינית. זו טענה שאינה מבוססת על כל ראיה.

באירוע הסולידריות ישתתפו אמנים, שחקנים ומוזיקאים. בין המופיעים והדוברים: ראידה אדון, שמעון בוזגלו, חאלד ג'בארין, לימור גולדשטיין, ישראל גוריון, שלמה וישינסקי, מרים טוקאן, איתי טיראן, מרואן מח'ול, הלל מיטלפונקט, רבקה מיכאלי, אמל מורקוס, יהושע סובול, יהלי סובול, יוסף סוויד, רובי פורת-שובל, ערן צור, עודד קוטלר, מתי שמואלוף, רונה קינן, ליאורה ריבלין, קבוצת התיאטרון רותי קנר, קבוצת המחול נעה דר. באירוע יערכו בובנאים מופע מחווה לפסטיבל שבוטל. לכתבה של עמירה הס.

בערב יוקרנו קטעים מסרטו של אודי אלוני, "אמנות/ אלימות".

מנחת הערב: שרית וינו-אלעד. מארגנות: ראידה אדון, עינת ויצמן, ענת מטר, ורדית שלפי, עפר ניימן.

האירוע בפייסבוק.

שבת, 20 ביולי 2013, ב-21:00
מחסן 2, נמל יפו

***

 foma<3- when i grow up, השקה של פנזין

בכל פעם שאני הולכת ברחוב ונתקלת בעבודות של foma<3, אני מודה על כך שהיא קיימת. עבודות הרחוב מושיטות לי יד גדולה ורכה כמו של אמא, וללכת ברחוב הופך להיות דבר פחות מאיים. foma<3 מעוררת בי השראה ומראה לי שאפשר לעשות אמנות שעוסקת בפמיניזם. בזמן שהאקדמיה מתעוררת באמצע הלילה, מדקלמת בעל-פה את שמות כל הכותבות הפמיניסטיות במאה ה-20 ומתהפכת לצד השני תוך כדי מלמול שהמהפכה הפמיניסטית כבר קרתה וזה פאסה, foma<3 מסתובבת בחלקים נידחים של העיר עם הצבעים ועובדת. היא יודעת דברים אחרים. היא מוכיחה לי שאפשר להיות חתרנית וכנה, אפשר לעשות אמנות טובה עם תכנים פוליטיים בלי להתבייש.

foma<3. kapara

foma<3 משיקה את הפנזין השני שלה ומציגה ציור שציירה על חלון הראווה של גלריית התדר החדשה. הפנזין נוצר מתוך רצון לעשות משהו חיובי ולא לכרוע תחת הכעס שהעובדות על מצבן של נשים בעולם מעורר. הפנזין "when i grow up" מורכב מ-33 רישומים של נשים מעוררות השראה, חשובות ומעניינות בתרבות, שחוללו שינוי בעצמן ובחברה כשהתנאים סביבן היו קשים, קשים אף יותר מהתנאים שלנו היום. לרישומים מלווים טקסטים המציעים פירוט בנוגע לנשים ולפועלן. אחת מהנשים בפנזין היא מרים אנדרסון, שכאן בביצוע של השיר "Deep River" גוספל של קינה וגעגועים:

Deep River,
My home is over Jordan.
Deep River, Lord.
I want to cross over into campground.

Deep River.
My home is over Jordan.
Deep River, Lord,
I want to cross over into campground.

Oh, don't you want to go,
To the Gospel feast;
That Promised Land,
Where all is peace?

Oh, deep River, Lord,
I want to cross over into campground.

מרים אנדרסון

foma<3. דורותיאה לנג, דיו על נייר, 2013

foma<3 . דליה דרבישייר, דיו על נייר, 2013

foma<3 . רוזלינד פרנקלין, דיו על נייר, 2013

foma<3 ,when i grow up, השקה של פנזין  

שני, 22 ביולי 2013, ב-21:00
התדר, בית רומנו, דרך יפו 9, תל-אביב

דף האירוע בפייסבוק  | קישור לטמבלר http://fomawithaheart.tumblr.com

 
"לו יכולתי לחזור בזמן", אמל מורקוס ודאם

***

שיח גלריה: רשימות סרוגות
התערוכה נפתחה לפני כשבועיים, ללא אירוע פתיחה.
שיח הגלריה יתקיים ביום שני, 22 ביולי 2013, ב-19:00
אוצרת: רותי חינסקי-אמיתי
אמנים משתתפים: יעל בלבן, רעיה ברוקנטל, אורי גרשוני, איתמר יכין, גיל ייפמן, איילה לנדאו, חוה פוליבודה, בל שפיר
המרכז לאמנות עכשוית, רח' צדוק הכהן 2, תל-אביב

חוה פוליבודה. ללא כותרת, רישום בעטים קליגרפיים

אורי גרשוני, "עדנה"

***

"התערבות חיצונית", שיחה עם האוצר נוח צימבליסט (ארה"ב)

נוח צימבליסט הוא כותב, אוצר עצמאי, דוקטור לתולדות האמנות ומרצה. צימבליסט כתב בין היתר על האסתטיקה הפוליטית של המשט לעזה. בהרצאה ידבר על האפשרות של אמנים לפעול כאאוטסיידרים כדי לבקר את הבעיות בחברה זרה. צימבליסט יתרכז בעבודתם של פרנסיס אליס, מרין הוגוניר, ארתור ז'מייבסקי, דניאל ג'וזף מרטינז, פיל קולינס וזואי ליאונרד, יעסוק בקולוניאליזם ותיירות ונושאים נוספים הקשורים לעידן האמנות הגלובלית.

נוח צימבליסט

התערבות חיצונית, שיחה עם האוצר נוח צימבליסט (ארה"ב)

רביעי, 24 ביולי 2013, ב-19:00
מנחה: לאה אביר
יוזמה משותפת של המרכז לאמנות עכשווית והמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון
המרכז לאמנות עכשווית, רח' צדוק הכהן 2, תל-אביב

***

הזמנה לתערוכות בוגרים

הזמנה לתערוכת בוגרים במכללת אורנים

הזמנה לתערוכת בוגרים בצלאל

"מהזה" נפרדים ממזא"ה 9 בתערוכה קבוצתית (של כולם). פתיחה: יום שלישי, 23.7, 20:00, בבית הצעירים של עיריית תל אביב יפו.
ניהול אמנותי: רות פתיר ועירא שליט

התערוכה "כולם" היא תערוכה של כולנו, היא בעצם תערוכה קבוצתית העוסקת בקבוצה אבל לא מתאמצת להגדיר אותה. היא נעשית בימים בהם המעמד של אובייקט האמנות הוא להבנתו אינסטרומנטלי, לפעמים נוסטלגי, ומתקיים ב"תערוכה" כמסמן של תחביר גדול יותר.

התערוכה תתבצע במתווה של קול קורא המוני, משוחרר ואנטי היררכי. 
היא קוראת ל"כולם" להציג, ולהציג מה שהם רוצים, עבודות גדולות, קטנות, בדו מימד, תלת מימד ותל אופן. ההצלחה של האירוע סובבת סביב היכולת של הקהילה להתאגד, או בעצם לא להתאגד. היא תלויה במוכנות של האמנים לקחת חלק פעיל בתערוכה שאינה חוגגת את האמן האחד, אלא בודקת קהילה. השאלה היא האם האמנים, או מיהם האמנים שייקחו בה חלק נותרת פתוחה ובלתי ידועה.

בשנה וחצי האחרונות, עירא שליט ורות פתיר הפעילו את חלל האמנות בבית הצעירים של מזא"ה 9, התאמצו וקיוו לנהל דיאלוג אמיץ, שאלו שאלות, כאמנים צעירים, על מעמדו החדש של אובייקט האמנות, על המבנה של תערוכה, על מערכת הכוחות שבין החלל ליצירה וגם שאלות אודות המבנה הקהילתי של השדה.

דף האירוע בפייסבוק

התערוכה "כולם" בה כולנו משתתפים תאפשר לנו לחתום את הפעילות במה שתמיד ייחלנו לו – מפגש בין אמנים, הן בתלייה, בבחירה וכמובן בפתיחה. כי אנחנו מקווים ש"כולם" יהיו שם, כי 'כולם' משתתפים.

 על כל אלה ועוד ניתן ללמוד בבלוג שלנו: 
mazehclub.wordpress.com

היכולת של עירא ופתיר לפעול כך ולקיים דיון כזה, לפעמים בינם לבין עצמם והרבה בשיתוף, התקיימה בזכות המעמד המיוחד של מזא"ה 9. מזא"ה 9 הוא חלל ללא מטרות רווח, חלל ציבורי וחלל הפועל ללא תקציב הנראה באופק וברוח התנדבותית וסקרנית. 
בזכות זה ובעקבות זה, אין זה מן הנמנע שתערוכת הסיום שלנו תהיה המשך וגם קצת חגיגה של הדיון שלנו.

ל"היבינו" – חנות וגלריה של מוצרי עיצוב מיפן דרוש/ה  איש/אשת מכירות. הצטרף/י לצוות דינאמי ומלא מוטיבציה שעובד עם הרבה מומחיות, התלהבות ומקצועיות.

העבודה הינה באוירה בינלאומית ודרוש/ה עובד/ת מסור/ה, יצוגי/ת ומדוייק/ת שמעוניין לעבוד במשרה קבועה לטווח ארוך.
דרישות:
-ניסיון במכירות של כ-5 שנים.
-כושר ביטוי גבוה.
-יכולת עבודה באופן מסודר ומדוייק.
-מודעות גבוהה, אהבה ורגישות לתחום עיצוב הפנים ולאסתטיקה.
-אנגלית חובה; שפות זרות (צרפתית, גרמנית, רוסית) – יתרון.
-ידע תפעולי בתוכנות גרפיקה – יתרון.

תערוכה של "כולם" היא תערוכה של "כולנו", נכתב בפתיחת ההזמנה של מזא"ה 9. "כולם" הוא גוף חסר פנים ובולעני: גם אני הסתפחתי אליו, גם אתה, שהרי תערוכה של "כולם" היא תערוכה של "כולנו". "כולם" הוא גוף שבמהותו יש מימד נוגד ביטוי (אלא אם כן מדובר בביטוי במובן הפשיסטי או התעמולתי), שכן כל ביטוי נושא בחובו מטען פרטיקולרי, ייחודי ובלתי ניתן לשחזור. מכאן שתערוכה של "כולם" היא תערוכה של "אף אחד".

זהו לא הניסיון הראשון שנעשה בשנים האחרונות ליצור מאגר או חלל אמנות" המוני, משוחרר ואנטי היררכי". לרשימת הנסיינים ניתן להוסיף גם את גלריה באאד הפועלת בבניין לימודי התואר השני של בצלאל ("באאד" משמעו "ביחד" בערבית). המשותף לשני ניסיונות אלו הוא הגדרה פורמליסטית של כללי המשחק. במקרה של בית הצעירים "היא קוראת ל"כולם" להציג, ולהציג מה שהם רוצים, עבודות גדולות, קטנות, בדו מימד, תלת מימד ותל אופן". בניסוח הפורמליסטי-משועשע זה יש התכחשות למטען האידאולוגי המרקסיסטי העומד בבסיס יוזמות אלו. מצב זה מייצר שאלה מורכבת: מצד אחד איננו יכולים להיחלץ ממטענים אידאולוגיים. כל פעולה כרוכה במטען כזה. מצד שני, ברגע שהרקע האידאולוגי אינו חשוף הרי שהם מקיימים יחסים סימביוטיים עם הגוף לו הם שייכים והופכים לכלי תעמולתי בעצמם. אין התייחסות (מצד האמנים!) לגבולות הגזרה בהם האמנים מגדירים את כללי השיח שלהם ומייצרים את האוטונומיה היחסית שלהם, כי אין דין וחשבון לאינטרסים השונים: העירייה רוצה לפנות לכמה שיותר אנשים, כי היא ממומנת מהם. היא רוצה פרסום, והנראות היא החשובה לה.

קונסטנטין קוזגינוב, "כולם לסובוטניק!", מוסקבה 1957

יש הבדל בין "באאד" שבאקדמיה ובין "מזא"ה 9" שבעירייה. בשניהם אפשר לעשות ולאצור אמנות, אולם אלו מרחבים שונים, שאסטרטגיות הפעולה הנגזרות מהם צריכות להיות שונות ולהתנסח אל מול יחסי הכוחות שבמסגרתם הם פועלים. באקדמיה יש פריבילגיה לדברים מסויימים ובעירייה לדברים אחרים. במרחב אקדמי הצבעה ורפלקסיה (כמו של חוקרים), יכולה להיות מעניינת. נדמה לי שבעירייה היא בלתי אפשרית. גם אסטרטגיה של הסוואה וקידוד (שמוכרת לנו מיחסי אמן-פטרון או אמן-כנסיה), לא נראית לי נכונה, מכיוון שעירייה היא לא זקן עשיר שמשלם תמורת עבודות ולא גוף בעל סמכות דתית, אלא גוף ששייך לציבור. לעומת זאת, בעירייה יש הזדמנות לפעול בתוך המערכת. גם ככה אנחנו מוטבלות בשדה הפוליטי בין אם נרצה או לא, עדיף לפעול בו באופן פוליטי, ולעשות את זה באופן מפורש (כל אחת מעמדתה).

"פתיחת הדלתות" המדומה הזאת היא בעצם נעילתן. ה"כולם" המדומה הזה אינו מסמן של תחביר גדול יותר, אלא של המופע הפרטי, הארעי, של מה שיקרה בתערוכה. של מי שישמע על התערוכה הזאת. מי שלא חברה בפייסבוק ובמעגלי ההיכרות הללו, לא שמעה על זה. דווקא האמנים הלא "תקניים", החובבנים, העילגים, שפועלים במקומות אחרים, ההם שמחוץ לשדה – לא ישמעו על האירוע הזה. בכך התערוכה "כולם" בסה"כ תשחזר את השדה הקיים.

השאלות שהתערוכה שואלת מבוססות על עמדות פוליטיות שבאות לידי ביטוי דרך שאלות על האובייקט ומעמדו. הרצון לפתוח את הדלתות מזכיר לי את מה שנאמר למלך מספר הכוזרי: "כוונתך רצויה אבל מעשיך אינם רצויים". לפתוח את השדה ל"כולם" משמעו לאפשר לפרדיגמות שונות, לשיחות אחרות לגמרי, בשפה אחרת, ששורשיהן הם לא נאורות, מרקס ופרויד. מרגע שאמרתי "שדה" (ואמרתי), הרי שהוכחתי שאני שותפה לשיח. ומי שלא אמר "שדה'" זאת  אומרת מי שנמצא מחוצה לו, לא יבין גם את הקול הקורא במידה ויגיע אליו. וגם אם יבין, וישתתף, עדיין הוא ניצב במתווה שהתערוכה משרטטת. השיח אודות השדה הוא מעגל סגור שאין כל כך איך לצאת ממנו ולהיפגש. מתווה כזה של תערוכת "נבוא ונראה מה יצא" ייצר היררכיות: של מי שמרגיש בנוח. של מי שמכיר. של מי שמסתדר.

במקום לשרת את העירייה ולשחק כנערים לפניה, עדיף היה לעשות תערוכת מחאה על כך שאמנים (אני משערת שאפילו המארגנים של אירוע זה), שעובדים במוסדות העירייה, לא מקבלים תנאים סוציאליים ופנסיה (כמו גם שאר הספקים החיצוניים העובדים יום יום במוסדות העירייה, שמתכחשת ליחסי העובד מעביד שהיא מחויבת בהם), ובמקרים רבים אף לא מקבלים תשלום על עבודתם. כדי שאמן או אוצר יפתחו גוף עבודה רציני, הם זקוקים כמו בכל תחום אחר, למשך זמן ארוך ומצטבר שבו יוכלו לאסוף נתונים, ללמוד, לנסות, להסיק מסקנות ולהגיש אותם. התנאים הקיימים כיום מייצרים אירועים קרנבליים, חד פעמיים, מרובי משתתפים, רוויי פירסום, שברבים מהם מזמינים אמנים מחו"ל. תנאים אלו לא מאפשרים לאמנים ולאוצרים המקומיים פשוט להתרכז ולעשות את מה שהם יודעים. העירייה לא צריכה לייצר תוכן. היא צריכה לייצר תנאים לעבודה ויצירה בעיר שלה. דווקא מול העירייה נכון להפעיל שפה פורמליסטית: חוזי העסקה מפורטים וברורים. זהו השדה האמיתי.

[התנצלות: חלק מן הדברים האמורים כאן ודאי מוכרים לחלקנו ונאמרו בהזדמנויות שונות בעבר. איני מוצא סיבה שלא לחזור עליהם שכן איני רואה שעד כה שינו טענות כאלו המוצעות כאן את מצב הדברים אליו הן מגיבות]

משימתו של המבקר נקראת לבחינה מחדש נוכח תערוכות הבוגרים בבתי הספר לאמנות בארץ. כידוע, משימה זו כפולה, נפתחת ב"ביקור" ואמורה להסתיים ב"ביקורת", כששתי פעולות אלה מתבססות על ההנחה כי המבקר תמיד מתבונן מבחוץ, מחוץ למוסד המציג את התערוכה, מחוץ לתהליך שעבר התלמיד במוסד זה, אבל גם מן "החוץ" שבו יש גלריות, אספנים, אוצרים, מה שנוגע לעתידו של המציג. כוח סמכותו של המבקר נובע בדיוק מהצמדה זו של היות המבקר מחוץ-למוסד (ביקור) להיות המבקר החוץ-של-המוסד (ביקורת).

תלמידים במחלקה לצילום בבצלאל הזמינו אותי, לשמחתי, לקחת חלק בביקורות של עבודות הגמר השנה. איתי בצוות השופטים, כך כינו אותנו פה ושם, היתה אוצרת חשובה ובעלת השפעה, אמנית צעירה במסלול נסיקה, אמן אחר, מנוסה וידוע, העוסק גם בכתיבה ביקורתית, ומרצה מן המחלקה, ואנכי. שוב ושוב השתמש המרצה מן המחלקה בכותרת "שורת הדין" בבואו לסכם בפני התלמיד המציג את דברי הביקורת עד כה. "זו היתה שורת הדין", אמר המרצה לתלמיד המציג בתום דברינו, וקומם אותי מאד בכך. מדוע אני מושם במעמד זה של שופט המכריע את דינו של מישהו, שאלתי את עצמי, והתשובה למעשה ניבטה מן הקירות. היחס של מרצים ותלמידים כאחד, ולא רק במחלקה הזו, ולא רק בבית הספר לאמנות הזה, היחס של מערכת הוראת האמנות בארץ (כן, גם בתיכונים מסוימים) לתערוכות בוגרים כאילו היו ביאנלה או דוקומנטה או אירוע אחר שבו אמנים בעלי שם ונסיון מעלים הפקות ממומנות היטב ומוצעות לשיפוט מיידי. יחס זה הוא מוטעה ומטעה, מכשיל את כל הצדדים הנוגעים בדבר, ואף מזיק לשדה האמנות המקומי לטווח הארוך.  בכל המערכת זורמת בעוצמה המחשבה שפרוייקט גמר הוא לא פחות מתערוכת יחיד, גולת הכותרת בקריירה אמנותית, אירוע עצמאי המנותק מן המוסד החינוכי שבו הוא מוצג. הכיתות בבצלאל ובמדרשה מתחפשות לגלריות מולבנות, התלמידים מקימים קירות, ממסגרים ומדפיסים ביוקר רב, רוכשים גופי תאורה ואמצעי הקרנה, העיקר שלא נחוש שאנחנו בבית ספר ושאלה תלמידים.

אבל אלה תלמידים. והם בתחילת דרכם ולא בעיצומה או בסופה, אני מקווה. המבקרים לא אמורים לחשוב שהם נכנסו לגלריה גורדון או לפומפידו, והנסיון הכושל להציג זאת כך, רק מותיר את הצופה, כל צופה, במבוכה מסוימת לגבי זיהוי עצמו בתוך כל הסיפור הזה של תערוכת בוגרים. התלמיד מפסיד את הצופים ואת המבקרים מפאת המבוכה הזו, ואלו מצדם, מפסידים את היצירה המוצגת בפניהם, שכן היא עטויה בשכבות של פעולות-תצוגה יקרות ומיותרות לאינספור. גם המוסד המחנך מפסיד, לפחות את אלה שבאו לראות "מה מלמדים כאן" או "איך מלמדים כאן" או "איפה כדאי ללמוד" ומגלים שהם נמצאים בתערוכה בגלריה ולא בשום מוסד לימודי. מצער מכל, התלמיד, יוצר העבודה מפסיד את העבודה עצמה. מרב מאמץ להציג אותה באופן אטרקטיבי או "מקצועי" נשכחו מלבו מקורותיה הרעיוניים והרגשיים ונדחקו האומץ לומר דבר-מה עמוק ומעמיק. ואכן מקצת העבודות מלווה בטקסט כלשהו. אפשר שכבר התרגלנו לכל אלה, שכבר יודעים אנו לסנן את ההשקעה העצומה שבתצוגה ולזהות את תוכנה או העדר-תוכנה של עבודה, או באופן רחב יותר, לזהות את אותו מוסד מחנך מבעד לעטיפה החולפת של תערוכת הגמר. אך מהו המסר שכל הדינמיקה הזו ממשיכה לתחזק ולהעביר הלאה?

קו הגמר או שורת הדין, היינו הך, אינם מתאימים עוד למוסדות המלמדים אמנות (ואפשר שלא התאימו מעולם). רבים הם התלמידים (ובכללם אנכי, לפני כעשור) שיסכימו כי אין הם חשים את קיומו של קשר אמיתי בין מה שהם עברו ולמדו לאורך השנים בבצלאל או במדרשה לבין העבודה על פרוייקט הגמר, שמטרתו, כביכול, היא פשוט להיות "בלתי נשכח". אפשר להבין מצב שכזה כחלק מן התופעות של תרבות צריכה מהירה הממליכה רגעים דרמטיים, היסטריות, פעולות בזק, מסרים מיידיים, ונרתעת מתהליכים ממושכים (כמו קריאה או צפייה איטית) או מנתיבים רב-משמעיים. מזווית אחרת, ניתן להבין את האדרת קו הגמר כחלק מן המכניזמים המוכרים להצדקת דרכו וחייו של אדם כנכונים ומתגמלים. אלא שהאמנות, כשדה של פעולה ביקורתית, חייבת להגיב בדיוק לנטיות התרבותיות הללו. הוראת האמנות חייבת לטפח צורות מחשבה חלופיות, צורות הבעה שאינן משתפות פעולה, שוב ושוב, עם הקונבנציות של התחושה ושל התפיסה בתרבותנו. הוראת אמנות צריכה להוביל את החיבור בין יצירה ויצירתיות לבין לימוד וחיפוש לא אל "קו הגמר" אלא להיפך, פנימה ואחורה, אל עבר ההתחלה, אל עבר המחשבה על התחלה. זה מה שנקרא אוונגרד. רק כך בכלל נוצרים אולי תנאים לאוונגרד משמעותי או לשינוי כלשהו בסדר הקיים. תערוכת בוגרים צריכה להיות תערוכה של שלבי ביניים, של תרגילים, של חיפושים, של מחקרים המבקשים להם ביטויים שונים ומגוונים, חזותיים ואחרים, תערוכה שהיא מפגש בין שחקנים שונים בשדה של התרבות המקומית שלכולם צריך להיות בו חלק פעיל.

אחרת, הביקורת תישאר ביקורת. מאשרת ופוסלת. האמנות תישאר רחוקה, פרטית, נעה בתוך מרחבי שיח מזעריים של קומץ בעלי עניין, מצופה-לעד להיות מומחית-לתשובות שאו שאוהבים אותן או שלא. אחרת, צופים יישארו בעלי תרומה זעומה בחשיבותה להמשך הפעילות האמנותית של אמנים (וזו לעולם לא תהפוך לחברתית-ממש). אחרת, אמנים יישארו מי שמצפים לפרסים ולמחמאות ולא לוויכוח מתמשך חלילה.

איך עושים את זה? איך משנים את הקונספציה המאיימת הזו של קו הגמר וממיסים אותה חזרה אל תוך הדרך עצמה, אל תוך שנות הלימודים ושנות העשייה שאחריהם? כמה הצעות לא-מפותחות:

    •    ללמד עשיה משולבת של אמנות ושל מחקר. אי אפשר יותר להאכיל תלמידים (ובכלל את כולנו) בסיפור הנוצץ על האמן-האינדיבידואליסט שדי במבוע נפשי מבטיח כדי להציע אמנות טובה, שכן הסיפור הזה, כך נראה, נתפס כמנוגד לסיפור אחר לגמרי המסולק לרוב מן השיח ומן הפרקטיקה הנוכחיים. הסיפור האחר הוא זה של האמן שאינו רק שחקן בשדה האמנות אלא פשוט מישהו שרוצה לעשות משהו ביחס למצב הקיים ואינו יודע בדיוק איך לעשותו, ולכך נדרשים סבלנות, מחקר, חיפוש, ובעיקר עבודה שוטפת ומשותפת עם אחרים. אמן מן הסוג הזה מתחיל לרב את פעולותיו מתוך בדיקה של סוגיה מסוימת ואינו ממש מסיים לעולם את הבדיקה הזו. מה שהוא מציג בתערוכה או בספר או בסרט זה סיכום ביניים של אותה בדיקה, מעורבת ככל שזו תהיה ביצרים, ביצירה וביצירתיות שהביא היוצר מבית. עבור שילוב שיטתי שכזה בין אמנות ומחקר יש לשוב ולמצוא את השביל האבוד שיחבר את תלמידי בתי הספר לאמנות אל התיאוריה הביקורתית על נושאיה וכליה השונים. אפשר ואין השביל האבוד הזה מותנה בהכרח בכישורי קריאה וכתיבה מצוינים, ושאת החיבור אליו ניתן לשחזר גם בדרכים אחרות (הרצאות, סרטים דוקומנטריים, מפגשים עם חוקרים אחרים, סיורים עם גיאוגרפים והיסטוריונים, סדנאות עם עיתונאים וכו' וכו'). הידע הזה, של מושגי יסוד בתיאוריה ביקורתית של תרבות, למשל, אינו תוסף דלק שהמכניזם הצעיר של התלמיד לאמנות יכול לפעול היטב גם בלעדיו; הוא הדלק עצמו. קשה לצפות היום (במיוחד בישראל היהודית והשבעה) מאדם צעיר כל כך שכבר יגיע אל לימודי האמנות עם משהו מגובש לומר, עם "דעה מנוסחת", שכן לרוב אינו יודע עוד מה לשאול ובמה להטיל ספק, ובכלל איך מטילים ספק. אלו הם האלף-בית של האמנות, ובלעדיהם לא מציעה שום יצירה אמנותית דבר מה בעל ערך לצופים בה.

•    לקיחת חלק בתנועה הגדולה לפירוק הגבול בין ביקורת לאמנות. על ידי הכשרה מקבילה של התלמידים בעשייה אמנותית ובביטוי ביקורתי, ניתן יהיה אולי להפוך את השדה האמנותי המקומי לדינמי ומעניין יותר, שבו אמנים צופים ומבקרים יוכלו מדי פעים לשחק בחילופי תפקידים. נהוג לחשוב שמי שעוסק באמנות, וביתר שאת תלמידים בבתי ספר לאמנות, אינם בדיוק אנשי-עט. זו מחשבה שגויה מלכתחילה, אבל לא בה עסקינן. אם מתייחסים לביקורת כאל פעולה שאינה מתחילה ונגמרת בכתיבה של טקסט ופרסומו, אלא כאל מה שיכול לבוא לידי ביטוי בעוד דרכים רבות ומגוונות, אזי תלמידים לאמנות יכולים (ואף צריכים) לעשות אמנות ולעשות ביקורת במהלך לימודיהם ובמידה שווה פחות או יותר, ולכך נדרשים שינויים מרחיקי לכת במסגרת הלימודית ובתכניה. הכשרה בו-זמנית של תיאוריה ביקורתית ושל עשייה אמנותית אפשר שגם תתרום רבות לדיאלוג שבין מורה לתלמיד ולפרקטיקות הנפרדות של שני אלה. בזכות הכשרה מקבילה כזו, יתכן שיישמע פחות המשפט "אין לי מה לומר על זה, מילים רק יכולות לקלקל, פשוט תתבוננו באמנות ותגיבו", כפי ששמענו שוב ושוב מפי התלמידים הבוגרים בסבב הביקורות האחרון בבצלאל.

•    ללמד צפיה באמנות ולא רק עשייה של אמנות, וללמד שאין בין השתיים הבדל כ"כ דרמטי כפי שנהוג לחשוב. לא מעטים מן הבאים בשערי בתי הספר לאמנות טרם ביקרו במוזיאונים ובגלריות, ויש המברכים על כך לאמור "טרם התקלקלתם". נניח. אבל לאורך שנות הלימודים התלמיד צריך ללמוד להתבונן, לצפות, לבקר בתערוכות, לדבר על מה שהוא רואה, ואולי אפילו לכתוב על זה משהו, רחמנא ליצלן. צפיה באמנות של אחרים היא תמיד גם צפיה באמנות שלך, וכשאין את הראשונה, לרב גם אין את חברתה. העברת המשקל לאופני תצוגה "מקצועיים" היא סימפטומטית להנחה כי הצופים הם תמיד לא-אני-האמן, תמיד אחרים ממני-האמן, ולכן אני-האמן יכול ואף צריך להגיש להם משהו שנראה טוב. לו היו התלמידים-הבוגרים תופסים את עצמם גם כצופים אפשר שהיו נותנים יותר קרדיט לאורחי התערוכה וליכולות הפענוח שלהם.

•    שיתוף קהל מחוץ למוסד בעשיה אמנותית ולא רק בצפיה באמנות. זה כבר מתחיל לחלחל, גם אם להתרשמותי במינון נמוך למדי. מעורבות של תלמידים לאמנות, כמו גם של אמנים כמוריהם, בפעילות בקהילות שמחוץ למוסד המחנך, אינה תרומה לקהילות אלו יותר משהיא תרומה שלהן לבניית דרכו היצירתית של האמן. זו אחת הדרכים הבטוחות והראויות ביותר לחבר את היצירה אל המקום שלה ואת היוצר להקשר המקומי שהביאו ליצור מלכתחילה. תכופות אנו נוטים לסווג יצירות אמנות (ובתערוכות הבוגרים נטייה זו מתגברת, במיוחד בכתיבה העיתונאית עליהן) ליצירה פוליטית לעומת יצירה אפוליטית, ולרוב להעניק לראשונה ערך רב יותר. זהו סיווג עיוור הנובע מניתוק מסורתי של הקטגוריה של הפוליטי מהקטגוריות מקומי ולא-מקומי. זהו דיון סבוך לשעה אחרת, אבל לצורך ענייננו רק נאמר שיצירתו של תלמיד בוגר בית ספר לאמנות, בכל מחלקה שהיא, ראויה לכותרת 'חשובה' או 'פוליטית' אם היא נוגעת ב- או אף מונעת מ-מה שמתרחש סביבה, באזור בית הספר, בשכונה, בעיר, בארץ וכו'. זהו מגע שיכול להתממש באינספור דרכים, אך יש לעודדו ולאפשר לתלמידים להכיר כמה שיותר מהן. מגע כזה אפשר שהוא מוסווה או מוחלש מאד בתערוכות המונעות מן הדגש על "זה נראה פרפקט".

הביאנלה הים תיכונית בסחנין שנפתחה בחודש מאי תוצג עד סוף ספטמבר ותהיה פתוחה לקהל בימי החגים. בביאנלה שאצרו בלו סמיון פיינרו ואביטל בר שי, מוצגות 350 יצירות אמנות של כ-50 אמנים/ות מ-15 מדינות, הפרושות ברחבי העיר.

"מרווחים" מזמינה להשתתף בתערוכת מכירת אמנות לכיסוי הוצאות הגנה משפטית על פעילות ופעילים במאבק המשותף הפלסטיני-ישראלי נגד הכיבוש. התערוכה תתקיים ב'גלריה מנשר' בסוף השבוע של ה-29-31/8/13.

אחד האמצעים לדיכוי המאבק נגד הכיבוש הוא התנכלות משפטית: מפגינות ומפגינים רבים, ישראלים ופלסטינים, נעצרים ללא עילה בהפגנות נגד הכיבוש, מואשמים בהאשמות שווא, ונאלצים להתגונן מול כתבי אישום מופרכים ושקריים.

ההגנה המשפטית על פעילות ופעילים חיונית להמשכיות המאבק, אבל על אף הנכונות של עורכות ועורכי דין שתומכים במאבק לספק הגנה משפטית במחירי סולידריות, העלויות מצטברות לסכומים גבוהים.

הסכום שיגוייס בתערוכה ישמש לכיסוי ההוצאות המשפטיות האלה. 25% ממחיר כל עבודה שתמכר יימסר לידי האמן התורם.

התערוכה מאורגנת על ידי קואליציית נשים לשלום ואנרכיסטים נגד הגדר.

אתר וקטלוג של התערוכה יעלה בקרוב.

אפשר להציע עבודות לתערוכה. אנא שלחו תמונה של העבודה, תיאור ופרטים אישיים ל againstwalls@gmail.com
לפרטים נוספים על התערוכה: againstwalls@gmail.com

בסוף קטלוג האייפד שנוצר עבור תערוכתו של שחר פרדי כסלו "מעלה קרחות" במוזיאון הרצליה, מופיע תרגום של קטע קצר מכתבי גתה העוסק באבן הגרניט – "החומר הנעלה והעמוק ביותר… האנדרטה העתיקה והראויה ביותר לזכר הזמן". על פניו לא ברור הקשר בין הטקסט המתפעם של הסופר וחוקר הטבע הגרמני בן המאה ה-18 לבין מה שנראה כתפאורת סרט פנטזיה ומוצג בתערוכה עצמה. אולם למעשה בדומה לגתה הרומנטיקן, גם ב"מעלה קרחות" ניכרת התפעמות כמעט מיסטית ובה בעת שכלתנית ומדוקדקת מקסמי הטבע, ולא פחות מכך מן המוזרויות הפוטנציאליות שטמונות בו.

כסלו יצר מעין סט הוליוודי עירום – שורת אפקטים והמצאות אשלייתיות שנותקו מן המסך וממשיכות לתפקד כבעלות חיים משל עצמן. המיצב פרוש באולם הגדול והמואר של המוזיאון כמסלול בין ארבע תחנות שמעין קווי עירוב מחברים ביניהן. בפינה אחת מוצג ציור שמן גדול של זוג קופים היושבים על קוביה ומסביבם צורות גיאומטריות כחרוטים, כדורים ופירמידות צבועות בשחור מבריק. הקופים מתבוננים בצופה, פיו של הבוגר מביניהם פעור ושיניו המחודדות חשופות. ממול זוחל יצור עוברי-תולעתי גדול ובלתי מזוהה. עורו וורוד וקצת שעיר, הוא נע באיטיות, לועו פעור והוא מנסה ללא הרף לבלוע כדור. הזחל מונח ע"ג מעין מזבח מעץ ואבן שבמרכזו בריכת נוזל ורוד-רעיל. סימני הנוזל סובבים את המזבח ומגיעים שוב אל הזחל, כאילו יצא מן הבריכה והתקדם לאיטו כשהוא מותיר ריר ורוד על הרצפה. בפינה נוספת מוצג סרט המצולם ביער. המצלמה מתמקדת בעץ מסויים. נשמעים רחשים ולפתע בוקע מחריץ בגזעו של העץ גוש עכור ועגלגל – העץ עושה קקי. בפינה הרביעית ניצב פסל עציץ קקטוס ירוק. הפסל עשוי חומר שעוותי כלשהו, והוא נראה כעציצים החיים הנראים פלסטיים בעצמם.

פרדי שחר כסלו – זחל (פרט מתוך "מעלה קרחות"). צילום: יעל אנגלהארט

כסלו אינו האמן המקומי היחיד שיוצר סביבות רומנטיות-עתידניות-חורבניות-ארכיאולוגיות, אולם בניגוד לעבודות של איתן בן-משה וגבי קריכלי למשל – אם למנות שני נציגים בולטים של המגמה – כסלו אינו עוסק באפוקליפסה, בתרבויות נעלמות ובחיים החדשים הנוצרים על חורבותיהן. הוא מציג עבודה דתית, או לפחות עבודה המתקיימת בליבו של פולמוס דתי ומטאפיזי. היא עתידנית וקדמונית ובו בזמן חיה בהווה, ולמעשה נדמה שהיא מבקשת לפעול במסגרת זמן רחבה בהרבה מהמסגרת האנושית.

"מעלה קרחות" היא תערוכה שמעוגנת בתקופה הרומנטית של התפתחות המחשבה המדעית, ברגע טרום-מודרני וטכנולוגי בו גילויים מדעיים לא נתפסו בהכרח כמנוגדים להיבטים רוחניים ואמנותיים ולא הובילו לביטולם הטכנוקרטי. המחשבה על מדע ורוח כגופי ידע משלימים מובילה את כסלו לחפש מוזרויות במקומות הנדמים כברורים ומובנים מאליהם, וליצור סתירות סוריאליסטיות לכאורה שהיו יכולות להתקיים ללא הפרעה בעולם מקביל. בשיחה המופיעה בקטלוג מתארים כסלו והאוצרת נועם סגל את העבודות כנעות בין שני קטבים הנובעים מנקודת מוצא דומה: המימד המיסטי שבעבודות והעל-טבעיות הטבעית לכאורה שמוצגת בהן, מביעה מחד סוג של רומנטיקה המייחסת לחפצים נשמה (אנימיזם), ומנגד שימוש במסתורין ככלי ביקורתי המתנגד לרציונאליזם. אולם דומה שכסלו עצמו כלל אינו מעוניין לבחור באחד מבין השניים. הוא מוקסם מן האפשרות המיסטית ומתחושת הקסם הפואטי שהיא מציעה, אך מתקשה, כבן המאה ה-21, להתמסר לגמרי לרומנטיקה שבה. לכן ניתן לומר שהעבודה מותירה את האפשרויות הללו בגדר שאלה פתוחה.

בשנת 2009 הציג הציג כסלו במסגרת הביאנלה לאמנות בהרצליה את עבודתו "העלמה והמוות", שכללה שלושה רובוטים המסרקים ללא הרף פאה ארוכת שיער שהונחה על ראש בובה חסר פנים. העבודה הציגה עולם ביוני שבו מכונות מגלות רגשות רוך, דאגה וחמלה, ואילו בני האדם מתים ודוממים. "מעלה קרחות" ממשיכה את רוח ההיפוך התפאורתית שהציג כסלו ב"עלמה והמוות", אולם הפעם היחס בין מכונות, יצורים חיים ודימויים מחופשים אינו מבעית אלא משונה. הסיוט הוחלף בסטייה. חרף הדימויים הברורים זהו עיון מופשט על גבול המיסטי, המבקש ליצור מוזרות תמהונית ותמוהה מבלי לספק לה שורה תחתונה.

פרדי שחר כסלו – מעלה קרחות
מוזיאון הרצליה
אוצרת: נועם סגל
נעילה: 3.8

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"