קול קורא מפרויקט ישראלי-גרמני הפונה לקשת רחבה של אמני ואמניות במה משתי המדינות. הפרויקט כולל סדנאות אמן ומחקר אומנותי קבוצתי בישראל ובגרמניה, ומיועד לעלות בתל-אביב, בפרנקפורט ובברלין. פרטים נוספים בקישור.
הפוסט קול קורא לאמני/ות במה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
כפולה, שמן על פורמיקה, 9/12 ס"מ, 2015
הפוסט כפולה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
קול קורא | מגזין & | גיליון #3 | נוסטלגיה
אמנים/כותבים/יוצרים מוזמנים לשלוח עבודות רלוונטיות עד ה-22.2 לכתובת: ampe.mag@gmail.com
[יש לשלוח דימויים ברזולוציה נמוכה + טקסט נלווה]
———————————————————————————–
Open call | & Magazine | #3 Issue | NOSTALGIA
Artists of any kind are invited to submit their work until
February 22nd to: ampe.mag@gmail.com
[Applications should include low-res images + short description]
הפוסט קול קורא ממגזין & הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפוסט קול קורא לפרויקט אמנות וננו-מדע הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
בתערוכה "עד שתצא מקולי", שהוצגה זה לא מכבר במוזיאון אשדוד (אוצרים: יובל ביטון ורוני כהן-בנימיני), בלטו עבודותיה של קרן ענבי: בחדר לבן משלה הציגה ענבי מיצב מיוחד לחלל. בחלון החדר הציבה חיתוך מתכת דמוי מגזרת נייר, שמתוכו בקע דימוי של טיגריס שואג, ארוג בתוך סבך דוגמאות של כאפייה. המגזרת שבחלון יצרה צללים על רצפת החדר. אלה הידהדו גם ברישום מורכב שהיה על רצפת החדר, רישום שנעשה באדמת חמרה שרופה בצבע שחור. במובן הראשוני, עבודת הרצפה מעמידה במרכזה את הזיכרון של החומר: מה שהיה ואוכל, מה שהיה ונשרף, מה שהיה ואיננו עוד. בשכבת התכסית, הגיאומטריות והסימטריות התכתבו עם האסתטיקה של שטיחים וגנים מהמזרח הקרוב והרחוק גם יחד.
קרן ענבי, ללא כותרת, 2014, מוזיאון אשדוד לאמנות, בחלון: חיתוך מתכת 180X90 ס"מ, על הרצפה: אדמת חמרה שרופה. צילום: מוזיאון אשדוד לאמנות
המיצב כולו שלח חוטים לעבודה נוספת של ענבי שהוצגה בתערוכה: תשע מגזרות נייר ששוכפלו וחוברו יחדיו לכדי יצירה אחת מונומנטלית. כך נוצר חלל תהודה מרשים, של אורנמנטיקה ערבסקית, משוכפלת לכאורה לאינסוף, פועמת, מרגשת. רליגיוזיות עמוקה נבעה מן החלל, רליגיוזיות שאיזכרה את הריבוע השחור של קזימיר מלביץ', אך גם את אבן הכעבה השחורה הענקית שבמכה.
כמענה לאיסור האיקונוקלסטי על המימזיס יצר העולם המוסלמי את הדגם החוזר לאינסוף. השכפוליות והחזרתיות של תבניות מורכבות הן מיניאטורה צורנית המבקשת ללכוד בתוכה קמצוץ מן האלוהות; מושג האינסוף מאפשר את היווצרות המרחב האלוהי, והדגם הצורני מבקש לייצר מישורים שונים השייכים לאותו מרחב אונטולוגי. דגם הערבסק המתפתל מנכיח את האלוהות ואת האינסוף כריק וכמלאות גם יחד, ומבקש מאיתנו לחוות את האינסופי בחלל ובזמן במקביל. המושג התולדות אמנותי "אימת החלל הריק", המתייחס לאמנות ביזנטית כמו גם מוסלמית, עולה במחשבה.
קרן ענבי, ללא כותרת, 2013, מגזרות נייר, לוח פרספקס, 190X190 ס"מ. צילום: מוזיאון אשדוד לאמנות
על שחורות כסממן בו-זמני של קדושה טרנסצנדנטית ואתניות באמנות הישראלית כתבו לאחרונה חביבה פדיה, בהתייחסה לעבודותיו הקנוניות של אבשלום (בספר "שוברות קירות"), ודרורית גור-אריה, שכתבה על תערוכתו של ז'וזף דדון המוצגת עתה בצרפת, "קיוסק שחור". עבודתה של ענבי משתבצת בגנאולוגיה הזו, ביכולת שלה להצרין באופן מרשים קדושה דרך פיסול סביבתי שחור, שהתכתב עם התימה האתנית של התערוכה כולה במוזיאון אשדוד לאמנות.
ענבי עצמה מעידה כי מה שמניע אותה הוא התרבות הים-תיכונית שבה היא מוקפת: "מזרח ומערב שחיים יחד סביבי בערבוביה; דימויים תקשורתיים, מוזיקה וארכיטקטורה מזרח-תיכונית: נוצרית ומוסלמית. כל אלו ועוד מולידים סוג של שעטנז באמנות שלי".
ההתמזרחות הנונשלנטית הזו היא קניינה של מי ש"עבודת הגבול" הזו כבר מאחוריה. המודעות למיצובה העצמי ולהיותה סובייקט הקלוע ושזור בתוך מערכות של כוח ממקמת את ענבי, שסיימה תואר ראשון בתולדות האמנות ותואר שני בתוכנית סטודיו, בעמדה פתוחה ומשוחררת הרבה יותר מאמנים בני דורה, הנצמדים לרוב לזהות חד-ערכית.
הבנתה העמוקה את הפוליטיקה של הזהויות באה לידי ביטוי גם בסדרה המרשימה "כאפיות" מ-2007, שיצרה במסגרת לימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה, סדרה שלא במקרה לא זכתה לתצוגה בישראל מעולם. זו היא סדרה מצמררת בעוצמתה, הן בשל הגודל והנפחיות של הציורים הגדולים, הן בשל האיכות הציורית יוצאת הדופן והן בשל התחביר התימטי הפנימי.
קרן ענבי, ללא כותרת, 2007, שמן על פשתן, 7 ציורים, 200X95 ס"מ; ציור נוסף, 150X95 ס"מ. צילום: קרן ענבי
ענבי יוצרת באמצעות הצבה ספציפית לחלל מסוים סביבה טוטאלית ששואפת לפעול על הצופה בעוצמה. הפואנטה מצויה דווקא בציור החורג מן הסדרה – הטיגריס הפוער את לועו בפנינו. ענבי אינה נרתעת מלעמת אותנו עם עומק הסטריאוטיפים הקושרים בין הלובשים כאפיות לחיות טרף, ומציירת קישור בוטה וחזק בין אסלאם וערביות לאפריקה.
הקישור הפוליטי נעשה דרך מוטיב אסתטי מובהק: הדגם הצורני של צורת הכאפייה. הקווים המרכיבים את התבנית הריבועית אצל ענבי אינם מהונדסים וישרים, אלא גמישים ומתפתלים, נעים בין דקות לעובי, כקווי המתאר של גב החיה האורגנית, כטיגריס הפוער את לועו. האסתטיזציה המוחלקת מתכתבת עם ציורי הכאפיות של ציבי גבע, הסדרות של דגנית ברסט "זה לא אני, זה המצב" ותצלומי הראשים המכוסים שקים של שבויים ערבים של מיכה ברעם.
בסדרת ציורי הכאפיות של ענבי נראה כיסוי העיניים השחור, המרמז על פגיעות אינהרנטית של מי שנתפסים כפוגעים. כך הופכים המחבלים הפוטנציאלים גם למי שמוצאים להורג בעצמם. הסדרה כולה מצליחה לתפוס את האימה שמטילים עלינו רעולי הפנים המכוסים בכאפייה, ולוכדת בו בזמן גם את הסיטואציה הפוליטית הלא פשוטה שבה מצויים כולם, ערבים ויהודים, מוסלמים ולא מוסלמים, קורבנות ותוקפים. קו מתח של חרדה מפני כל הצדדים שזור בה לאורכה. הסדרה הובילה ליצירת רישומי דיו גדולי ממדים שבהם הטיגריס הפך למעין נמר-של-נייר, ובהמשך למגזרות נייר שמבטאות מהלך של מעבר מהקונקרטי למופשט.
קרן ענבי, ללא כותרת, 2007, דיו על נייר, 150X220 ס"מ. צילום: עודד לבל
ענבי הציגה בעבר ציורי שמן ריאליסטיים סופר-פוליטיים. בהתבוננות רטרוספקטיבית, סדרת ציורי השמן המצוינת שהוצגה בתערוכה "פוטוגני" בבית-האמנים ב-2007 (אוצרת: רז סמירה) הקדימה את זמנה.
הציורים נוצרו כולם בעקבות דימויים מן התקשורת העולמית והמקומית, והם מציגים רצף אירועים המתרחשים במקומות וזמנים שונים, לא רק בישראל. כל העבודות בסדרה עוסקות ביחסים שבין צילום לציור ובתפיסה של דימוי. ציור כמו "נצחון חמאס בבחירות", מתוך הסדרה "Blood in The Gutter", הוא בבחינת אייקון ויזואלי למבצע "צוק איתן" העכשווי. רופאים היוצאים מבין ההריסות, בתים חרבים, הפגנות המונים, אנשים דתיים בכיפות לבנות – רפרטואר חזותי זה כמו נצמד בכוח לעזה בכל עת.
קרן ענבי, פרט מתוך הסדרה ","Blood in The Gutter 2007, שמן על פשתן, 50X30 ס"מ. צילום: גיא מנדלין
על-פי דבריה של רז סמירה, מהסדרה עולות "שאלות על ייצוג ותנאי הייצוג: תמונה, מבט, מצלמה, דימוי, זיכרון, כיבוש, טרור, חברה, צלם, אמן, סבל, אסון. היא בעלת מודעות למדיום עצמו. המדיום הוא 'הסיפור', והוא משפיע על האירוע" (רז סמירה-דימנט, "פוטוגני", קטלוג התערוכה, 2007, בית-האמנים ע"ש זריצקי, תל-אביב).
בעבודתה של ענבי מתקיימות פתיחה ובדיקה של האפשרויות הטמונות בציור ובגלגלו למחוזות חדשים וחזרה; היא יוצרת מן הציורים סביבות פיסוליות מרשימות. פריט ארכיטקטורה מוסלמית: ערבסק בתלת-מימד – המשרבייה הופכת בידיה לאלמנט פיסולי מרשים, שהוצג בתערוכה "שושן דרומי" בגלריה העירונית ברחובות (אוצרת: אורה קראוס).
קרן ענבי, "הרופאים", 2007, שמן על פשתן, 150X150 ס"מ. צילום: גיא מנדלין
קראוס עמדה על התפר הבין-תרבותי המוצרן בעבודותיה של ענבי: "ענבי מחברת בחלל בין אלמנטים מזרחיים למערביים במרכזו של המזרח התיכון ויוצרת בו דיאלוג בין-תרבותי" (אורה קראוס, "שושן דרומי", קטלוג התערוכה, 2013, הגלריה העירונית לאמנות רחובות).
התערוכה נקראה "שושן דרומי" על רקע עיסוקה המתמשך של ענבי בדגם הרוזטה, אותו קישוט קתדרלי המאגד בתוכו את השושן הצחור, סמלה של מרים הבתולה. מודוס פעולה זה, של היצמדות לדגם צורני וסמלי תוך "מתיחתו" ו"קריעתו", אופייני לדרך הפעולה של ענבי ומופיע ברבות מיצירותיה. ענבי משרטטת בדייקנות את חלקי הצורה, ואז מציירת/גוזרת/משכפלת אותם, הן במגזרות הנייר הגדולות, הן בציורי השמן על בד: היהלום המתפרק לפאותיו, קווי הכאפייה, הרוזטה, המשרבייה, עלי העץ.
קרן ענבי, פרט מתוך התערוכה "שושן דרומי", הגלריה העירונית לאמנות רחובות, 2013, מגזרות נייר. צילום: יגאל פרדו
התבניתיות נחקרת בשני אופנים: מלאכת היד היוצרת דגמים, והטכנולוגיה המשכפלת אותם. עבודות רבות נעות על קו המתח בין השרטוט המכני הקר לבין העבודה המיוזעת של היד העמלה בעבודה חדגונית. הפירוק וההרכבה-מחדש מתקשרים לאלמנט נוסף ברפרטואר הצורני של ענבי: העיסוק בצורות הראשוניות, בחקירה של המקורות, וראו אזכורו של מלביץ' בתחילת הרשימה.
אולם חקירתה של ענבי לעולם אינה תמימה. מבטה תמיד טעון בשכבה מודעת, ולעתים פרודית ממש. כך למשל הקתדרלה המתפוררת העשויה מגזרות נייר דקות שהוצגה ב"שושן דרומי" נוטה ליפול בכל רגע, מועדת להיקרעות ותלישה. ענבי רואה בכך סמל ל"קתדרלה הישראלית", המנסה לחקות ללא הצלחה את הקתדרלה האירופית היציבה. החיקוי השברירי, המודע להיותו חיקוי, מוטעם גם במשרבייה העשויה עץ דק, במגזרת הנייר ה"יודעת" שהיא אינה ערבסקה קליגרפית, בציורי השקפים הדבוקים לחלונות (גם כן בתערוכה "שושן דרומי") המחקים בקריצה את נוף הקוצים הארץ-ישראלי שבחוץ.
קרן ענבי, ללא כותרת, פרט מתוך התערוכה "שושן דרומי", הגלריה העירונית לאמנות רחובות, 2013, טכניקה מעורבת על שקף, 160X84 ס"מ. צילום: יגאל פרדו
ענבי מבקשת לפרק את הקפסולה הדחוסה "נוף-מקום- סביבה", בכל פעם מפרספקטיבה אחרת. כך היא עצמה אומרת: "נקודת המוצא שלי פעמים רבות היא הנוף – המקום המסומן – הישראלי. זה החל בציורי השמן שלי, שבהם תיארתי נוף ישראלי טיפוסי המכוסה באותות המלחמה של צה"ל, דרך רישומי דיו מונומנטליים של החממה של אביטל גבע בעין-שמר, ובהמשך גם בפרויקט המשותף עם האמנית טל פרנק, 'Croosover', שבו הנוף הפך לנוף מקוטע וסוריאליסטי מצויר על פרגמנטים של ניירות אורז, ועד לתערוכה העכשווית 'בית וגן', שם הנוף הפך למגזרות נייר לבנות כתחרה שברירית. לאורך השנים המקום כמושג עבר בעבודות שלי טרנספורמציה מהקונקרטי לסביבות פרגמנטריות אוניברסליות וסוריאליסטיות יותר ויותר".
ואכן, מוטיב "הגן הסוריאליסטי" הוא מוטיב המפתח בתערוכתה "בית וגן" שבמוזיאון ינקו-דאדא (אוצרת: אורה קראוס). כאן משחקת ענבי בצל ובאור ויוצרת "פיסול בצל". הצופה חש כי הוא מצוי תחת סוכה מגוננת, תחת חופה רכה של אלמנטים צמחיים הגזורים נייר.
קרן ענבי, פרט מתוך התערוכה "בית וגן", מוזיאון ינקו-דאדא, עין-הוד, 2015, מגזרות נייר. צילום: שחר תמיר
ענבי מנגידה בין תרבות וטבע דרך יצירת הטבע המלאכותי, אולם ללא כל יומרה להעתיק את "הדבר האמיתי". השוו למשל את ציור העצים המדויק של ישראל הרשברג והרישומים המדוקדקים והדייקניים של אברהם פסו של עצים, לעומת צילומי העצים של טל שוחט, צילום מטופל שמסגיר את היותו מלאכותי ללא כחל ושרק. הגן של ענבי מטעים את מלאכותיותו, ויש בכך כמובן גם מרוח הצייטגייסט (הפוסט) פוסט-מודרני. המתח בין הסוואה לחיקוי (ראו את הכאפייה המחקה את ההסתוות של הנמר) מצוי גם כאן.
שירה הידוע של יונה וולך "שני גנים" (שעל שמו קרוי ספר השירים כולו), המדבר על הגן בשני מונחים הלקוחים מרפרטואר הצורות של האמנות הפלסטית, עגול ודק, מתהדהד כאן כמו מעצמו:
"וּלְגַן אֶחָד כָּל הַפֵּרוֹת צְהֻבִּים וּבְשֵׁלִים וְכֻלּוֹ עָגֹל
וּלְגַן אֶחָד כָּל עֲשָׂבִים וְעֵצִים דַּקִּים
וּכְשֶׁגַּן עָגֹל מַרְגִּישׁ גַּן דַּק מַרְגִּישׁ עָגֹל
וּכְשֶׁגַּן דַּק מַרְגִּישׁ גַּן עָגֹל מַרְגִּישׁ דַּק
וְגַן עָגֹל צָרִיךְ גַּן דַּק
וְגַן דַּק צָרִיךְ גַּן עָגֹל
וּבְגַן עָגֹל מִכָּל פְּרִי עוֹלִים וְיוֹרְדִים הַצִּנּוֹרוֹת
וּבְגַן דַּק סִמְלֵי הַכִּוּוּנִים
וּבַצִּנּוֹרוֹת בָּאִים קוֹלוֹת הַפְּרִי הַבָּשֵׁל
וּבַגַּן הַדַּק אֵין קוֹל
וְהַגַּן הֶעָגֹל צָרִיךְ אֶת הַדְּמָמָה
וְהַגַּן הַדַּק נִכְסַף לַקּוֹל
וּכְשֶׁמַּרְגִּישׁ גַּן עָגֹל אֶת גַּן דַּק
מִתְפַּשֵּׁט הַקּוֹל לְדָפְנוֹת הַפְּרִי וְלֹא עוֹלֶה בַּצִּנּוֹרוֹת
וְחַי גַּן עָגֹל אֶת חַיֵּי צוּרוֹתָיו
וּכְשֶׁמַּרְגִּישׁ גַּן דַּק אֶת גַּן עָגֹל
מַכִּים סְמָלָיו הַנְּכוֹנִים בַּפֵּרוֹת הַנְּכוֹנִים וּמְנַגְּנִים
כָּךְ מְנַגֵּן הַגָּן הַדַּק בִּדְמָמָה בִּדְמָמָה".
וולך לוכדת במלים את "הגן הסמוי", הגן הטרנסצנדנטי המרחף מעל כל גן. בכל גן מצוי רמז לגן הראשון, גן-עדן; מן הגן הפרסי המוסלמי ועד לגן היפני דרך הגן האנגלי – הגן הוא מקום של התבוננות וקדושה. זהו פן אחר בנטייתה של ענבי אל הצרנת הרליגיוזיות (ראו כמובן גם העבודה שהוצגה במוזיאון אשדוד).
קרן ענבי, ללא כותרת, 2015, שמן על בד, 220X170 ס"מ. צילום: שחר תמיר
הגן הוא אי מתוחם במרחב, שבו מתנהל דיאלוג מורכב של יחסי כוח בין תרבות לטבע. מחד, לא פעם הוא מציג מופת של "הטעם הטוב", הסדר הקוסמי, ומאידך, הוא מיועד לפריעה, להילוכם של בני-אדם, למשחק ושעשוע. גניה של ענבי מציגים בפנינו תהליך מואץ של קריסה: הצמיחה הטבעית הפרועה, הריקבון ותהליכי האנטרופיה מוחלפים בגן מגזרות הנייר העדינות שבנתה בעין-הוד בנזילה, קריעה והתמוססות אט-אט של הסדר הקפדני שבנתה בעמל רב, המתפוגג לנגד עינינו.
העולמות התימטיים של ענבי נפרשים על גבי מנעד רחב – מן הפוליטי ה"קשה", המצויר בנוסח כרזה כמעט, ועד לאלמנטים של הגן המעודן והיהלום הנוצץ, מחוזות היופי המלטף, החושני, הטרנסצנדנטי. אולם בעבודה אחת, שהיא בעיני עבודת מפתח ביצירתה של ענבי, קורסים העולמות זה אל תוך זה ומתחברים. העבודה היא "שולה היהלומים". תחת קוד אסתטי מובהק של קליגרפיה יפנית, משורטטת-מצוירת יד שחורה השולה יהלום; העבודה השחורה, הניצול; ולצד זאת היופי, העדינות, הזוהר – כל אלה נשזרים יחד לכדי יצירה מרשימה.
אני רוצה לחתום רשימה זו ביצירה עכשווית של ענבי, ציור שמן המשלב את מגזרות הנייר במודוס אחר ומעניק צבע זוהר, מפתיע, השולח חוט ל"שולה היהלומים". בפורמט מלבני נדחסים רמזים ויזואליים למכלול החזותי המרתק של ענבי, הבנוי על קו התפר שבין פירוק לבנייה, בין צבע למונוכרומטיות, בין ציורי שמן מהוקצעים למגזרות נייר.
קרן ענבי, "בית וגן", תערוכת יחיד במוזיאון ינקו-דאדא, עין-הוד. נעילה: 31.5.15
הפוסט הגן, הכאפייה, הטיגריס והיהלום הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
זוכי פרס רפפורט לאמנות לשנת 2015 הם יאיר גרבוז ושי יחזקאלי. פרס לאמן הבכיר ע"ס $70,000 שיוענק לגרבוז, כולל 35,000$ אשר יוענקו לאמן עצמו ו-35,000$ למימון תערוכה מיצירתו, המלווה בקטלוג. הפרס לאמן הצעיר (עד גיל 40) ע"ס 30,000$ שיוענק ליחזקאלי, כולל 15,000$ לאמן עצמו ו-15,000$ למימון תערוכה וקטלוג. התערוכות של זוכי הפרס תוצגנה במוזיאון בשנת 2016. כל זוכה תורם עבודה אחת לפחות לאוסף רות וברוך רפפורט לאמנות ישראלית, שייתרם למוזיאון תל אביב לאמנות.
בחבר השופטים ישבו נציגות המשפחה רות רפפורט, עירית רפפורט וענת מטלון, מנכ"ל ואוצרת ראשית, מוזיאון תל אביב לאמנות סוזן לנדאו, האספן דורון סבג, יו"ר ועדת תערוכות ורכישות של מוזיאון תל אביב לאמנות, האוצרת אלן גינתון ולזר פרוכטר, חבר בועדת תערוכות ורכישות של מוזיאון תל אביב לאמנות.
בנימוקי הענקת הפרס לגרבוז כתבו השופטים כי ״יאיר גרבוז מעיד על עצמו כמי ש"אנוס להיות צייר". אף שיצירתו מתפרשת על פני דיסציפלינות שונות – אמנות, קולנוע, כתיבה, הוראה – נקודת המוצא שלו היא הציור. במהלך השנים פיתח גרבוז שפה ייחודית בציור, שהיא מעין הכלאה בין פופ אמריקאי לבין ציור מקומי. ציוריו הקולאז'יסטיים נראים כמו "זירת אגרוף" בין סגנונות אמנותיים מנוגדים ומחשבות סותרות: פריז וניו יורק, מופשט לירי מול ציור קונצפטואלי, אלמנטים מזרחיים ומערביים, ציור חברתי-פוליטי לצד ציור אישי. דמותו של הצייר מגיחה לעיתים מן הציור: כמשקיף, כרועה, כנביא או כשוטה הכפר, המוסר את סיפורו בקולות שונים ובזהויות מתחלפות״.
״דימויים רבים נדחסים בציור, לכאורה ללא צִנזור או עריכה: גילויי גזענות מבית ומחוצה לו, מלחמות, גחמות ומאוויים. כל אלה מוצגים במסווה של ציטוטים מתוך איורים, פרסומי תעמולה ישנים או העתקי ציורים של אמנים ישראלים שהודרו או הואדרו. כך, בדרך ייחודית, יצירתו של גרבוז נעשית יצירה אפית והיסטורית, המשקפת את זהותה השסועה של החברה הישראלית, החיה בקונפליקט מתמיד בין הרצון לזכור לבין הדחף למחוק ולשכוח״.
בנימוקי הבחירה ביחזקאלי נכתב כי ״יחזקאלי מרבה לצייר על גבי מצעים שונים, שהוא אוסף מן הרחוב. אלה ציורים מהירים, "מרושלים" או פרומים במכוון, עשירים בדימויים ובצבע, נשכניים ומלאי הומור. סגנון ציורו של יחזקאלי שואב ממסורת הציור המקומי – הרזה והקונצפטואלית, מבית מדרשו של רפי לביא. רוח זו עולה גם משמות הציורים, ביניהם: "חמסה", "הצייר כשמשון", "ציור יחסי ציבור" ו"ציור CV". שמות אלו קוראים תיגר על רצינות המעשה האמנותי ושדה האמנות. הם מרוקנים אותם מן הנשגב ומדגישים את ממד החולין – היומיומי, הסיזיפי והאימפוטנטי – הגלום בהם. בציורים כמו דיוקן עצמי המתרגל אשטנגה יוגה, דיוקן עצמי חוזר לעשן או דיוקן עצמי שבור לב, מחכה לאהבת אמת שתשוב, משתקף גם הגיחוך העצמי של האמן המחפש אחר משמעות אבודה.
עבודתו של יחזקאלי מתחקה אחר אלמנטים של היסטוריה וזהות לאומית ישראלית באמצעות מוטיבים כמו דקלים אוריינטליים, דמותו של היהודי הנודד, אזכורים להגדת הציפורים או למשנה. מוטיבים אלו מתפרקים מקדושתם ומרצינותם ומוצגים כמוטיבים ריקים הצפים על פני השטח. כל אלו מייצרים איקונוגרפיה עשירה ומרובדת, הדנה באפשרות הסכיזופרנית של הציור להיות תמים, פראי, מתענג וילדי – ובה-בעת "תרבותי", מוּדע לעצמו, נוקב וסרקסטי״.
הפוסט יאיר גרבוז ושי יחזקאלי הם זוכי פרס רפפורט הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הוּא מֵת
הַכֶּלֶב כְּבָר לֹא יִצְטָרֵךְ
לִישֹׁן לוֹ עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלָיו
כְּדֵי שֶׁלֹּא
יִקְפְּאוּ
ליאור שחר, ללא כותרת, טכניקה מעורבת, 2015
"קלאוד נאו", תערוכה קבוצתית, גלריה גבירול, תל-אביב
פתיחה: 19.2.15, ב-21:00. נעילה: 5.3.15
תערוכה קבוצתית של כשבעה אמנים צעירים, בוגרי בצלאל (מחזור 2012). אסופת עבודות שהמשותף להן הוא שאריות חומריות של רעיונות שאין להם חומר. מן ההודעה לעיתונות: "אנחנו אנשי הענן: אנחנו מגובים. לכל מעשה שלנו יש בק-אפ וזיכרון בלתי מוגבל". משתתפים: עדי דהן, יואב וינפלד, רותם זוטא, מיכל חביון, אורי טוכמן, אליה כהן, ליאור שחר. גלריה גבירול, רח' אבן-גבירול 108, תל-אביב. ג'-ה', 20:00-16:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
יואב וינפלד, ללא כותרת, דיו ועיפרון, 60X40 ס"מ, 2014
הוּא מֵת
הַמַּמְזֵר הַזָּקֵן –
הוּא מַמְזֵר כִּי
כְּבָר אֵין בּוֹ שׁוּם דָּבָר
חֻקִּי
אורן פישר, ללא כותרת, עץ, ברזל ופסטל, 2015
אורן פישר, "אי שם", גלריה בזל. אוצרת: מרי שק
פתיחה: שישי, 20.2.15, ב-12:00. נעילה: 21.3.15.
"אורן פישר מפסל בעץ ובברזל עולם של דימויים הנדמים לטוטמים אנונימיים ודקי גזרה. לעתים מגדרם אינו ברור או בולט, וכולם דוממים בתוך מעגל החיים. גופם עשוי מקרשים בצבעו הטבעי של העץ, או בעץ שדומה כי נצבע ברשלנות בצבעי פסטל. החומר, הצורה או הצבע אינם מקבעים את ממשותם, ואילו דווקא אי-גימורם ואי-נוחיותם נחקקים בזיכרון" (מרי שק). אל ציורי הרחוב של פישר אפשר להתוודע כאן. גלריה בזל, רח' השל"ה 1, תל-אביב, טל' 03-6024957. א'-ה', 10:00–14:00; 16:00–19:00; שישי, 14:00–10:00.
אורן פישר, ללא כותרת, עץ, ברזל ופסטל, 2015
הוּא מֵת
הוּא מֵת־אָנוּשׁ
הוּא
מִין חָרִיג מְחֻרְבָּן
בְּלִי שׁוּם
נְשִׁימָההוּא בִּכְלָל שׁוּם דָּבָר
הוּא מֵת
הִתְכַּוֵּץ לְעוֹר וַעֲצָמוֹת
"המדינה זה אני", נסים חזקיהו
"ביקורת הגבולות", נוסקו, סינמטק תל-אביב
פתיחה: מוצ"ש, 28.2.15. נעילה: 13.3.15
הקריקטוריסט נוסקו (נסים חזקיהו) מותח קו ישיר בין העובדה שמדינת ישראל לא סגורה על הגבולות הטריטוריאליים של עצמה לתרבות ההתנהגותית של אזרחי המדינה. "תפיסת המושג 'גבול' במרחב הציבורי שלנו לוקה בהפרעת קשב חמורה", הוא אומר. "כשאין גבול מוסדר ומובנה בין טריטוריות אז גם הנורמות נפרצות, והדבר ניכר במה שקורה בחברה שלנו בשנים האחרונות". נוסקו, 54, בוגר בצלאל, החל את דרכו ב"מעריב לנוער". מייסד ומנהל פסטיבל "אנימיקס", הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורות המתקיים זה 15 שנה בסינמטק תל-אביב. כיהן כיו"ר איגוד הקריקטוריסטים הישראלי, השתתף בעשרות תערוכות בישראל ובעולם. "ביקורת גבולות" היא תערוכת היחיד השנייה שהוא מקיים.
"גבולות פתוחים", נסים חזקיהו
שִׂימוּ לוּ אֶת הָרֹאשׁ
עַל כִּסֵּא אֶחָד וְאֶת
הָרַגְלַיִם עַל הַשֵּׁנִי וְ
הוּא יִשְׁכַּב שָׁם
כְּמוֹ לוּלְיַן –
רוברט קאפה, נירנברג, גרמניה, 1945
"רוברט קאפה: צלם של החיים", עבודות מאוסף מוזיאון תל-אביב
פתיחה: 19.2.15. נעילה: 22.8.15. אוצרת: רז סמירה
רוברט קאפה נמנה עם קבוצת צלמי עיתונות במאה ה-20 שכבשו מקום מרכזי בעולם התקשורת. קאפה נולד ב-1913 למשפחה יהודית בבודפשט ושמו היה אנדרה פרידמן. בגיל 17, לאחר שנחשד בהתססה נגד הרודן הוֹרְטִי, עזב את הונגריה ועבר לברלין, שם עבד כאסיסטנט במעבדת צילום. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, ברח לפריז, אימץ לעצמו שם בדוי, רוברט קאפה, ופיתח קריירה של צלם עצמאי. ב-25 במאי 1954, בעודו מתעד את מלחמת הקולוניאליסטים הצרפתים בכוחות הגרילה הווייטנמים בהודו-סין, הוא עלה על מוקש. בן 41 היה במותו, ששיקף את המוטו שלו: "אם תצלומיך לא טובים מספיק, סימן שלא התקרבת מספיק". הגלריה לצילום על-שם דורון סבג־ors בע"מ, הבניין על-שם שמואל והרטה עמיר. שד' שאול המלך 27, תל-אביב, טל' 03-6077020. שני, רביעי, שבת, 10:00–18:00; שלישי, חמישי, 10:00–21:00; שישי, 14:00-10:00. כניסה: 24–48 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18).
רוברט קאפה, מעברת טבריה, 1949-1950
הָאַהֲבָה נִדְפְקָה. הוּא
דָּפַק אוֹתָהּ. בִּגְלַל זֶה
הוּא בִּלְתִּי־נִסְבָּל –
מיכאל בנארי, "שואה", 2012
"שואה", "מטע זיתים", מיכאל בנארי ואדם ליף בגלריה אלפרד, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 26.2.15, ב-20:00. נעילה: 27.3.15
מיכאל בנארי הוא צלם החי בארה"ב. אדם ליף הוא צייר ורשם, עוסק בהדפס. בנארי יציג את התערוכה "שואה", שתכלול סדרת תצלומים מופשטים בשחור-לבן המבוססים על התבוננות באלפי המלבנים של אנדרטת השואה שעיצב פיטר אייזמן במרכז ברלין. ליף יציג את "מטע זיתים", מבחר מסדרת מונוטייפים בשחור-לבן המבוססת על מטע הזיתים המקיף את הסטודיו הקודם שבו עבד. את החיבור בין האמנים יצר האוצר, פרופ' מיכה לוין, היסטוריון אמנות ואדריכלות מודרנית ובת זמננו. גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל-אביב. שלישי עד חמישי, 17:00–21:00, שישי, 10:00–14:00, שבת, 11:00–15:00.
אדם ליף, "מטע זיתים", הדפס מונוטייפ, 2014. צילום: מיכאל יגודין
בִּגְלַל זֶה
הוּא זָקוּק כָּאן
לְגִלּוּחַ וְעוֹשֶׂה מֵהָאַהֲבָה
יְבָבָה פְּנִימִית
שֶׁל חֲרָדָה וּתְבוּסָה –
יעקב שטיינהרט, "סבא במגבעת לבד", תצריב ותחריט יבש, 1907
"שטיינהרט ושטרוק: האמן וחונכו", מוזיאון הרמן שטרוק, חיפה
פתיחה: חמישי , 19.2.15, ב-20:00. נעילה: 21.6.15
מאוספי מוזיאון הרמן שטרוק ומוזיאון ישראל, ירושלים. אוצרות: רונית שורק וסבטלנה ריינגולד. הדיאלוג בין יעקב שטיינהרט לבין הרמן שטרוק החל בברלין ב-1907. שטיינהרט הצעיר החל ללמוד תחריט בסדנה של שטרוק, שהיה אמן ידוע בתחום ההדפס. בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 נטו שני האמנים לתאר מראות כפריים פסטורליים וכן את ידידיהם מעולם התרבות העשיר של ברלין. שטרוק הרבה במסעות ברחבי אירופה ואמריקה וביקר בארץ ישראל, ואת רשמיו הטביע בהדפסים שחלקם קובצו בספרי מסעות. שניהם שירתו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, שהשפיעה על יצירתם, ובמקביל התגבשה בלִבּם ובעבודותיהם הזיקה ליהדות ולציונות. השניים עלו לארץ ישראל – שטרוק ב-1922 ושטיינהרט ב-1933. שטיינהרט, שנטש עוד באירופה את הדפסי האבן, נפרד מטכניקות התחריט והתרכז בחיתוכי ובתחריטי עץ, כך התרחק משטרוק וגיבש את סגנונו הבוגר. שטיינהרט ושטרוק שלחו את ידם גם בציור בצבעי שמן וברישום, אך מיטב כוחם האמנותי בא לידי ביטוי בהדפסים. מוזיאון הרמן שטרוק, רחוב ארלוזרוב 23, חיפה. ראשון עד רביעי, 10:00–16:00, חמישי, 10:00–19:00, שישי, 10:00–13:00.
הרמן שטרוק, דיוקן של חיים נחמן ביאליק
הוּא יָצָא מֵהָאִישׁ
וְהוּא נָתַן
לָאִישׁ לָצֵאת –
חֲתִיכַת שַׁקְרָןמֵת
עֵינָיו
מֻפְשָׁלוֹת אֶל מִחוּץ
לָאוֹר – בְּדִיחָה שֶׁ
הָאַהֲבָה לֹא יְכוֹלָה לִנְגֹּעַ בָּהּ –פָּשׁוּט תִּקְבְּרוּ אֶת זֶה
שֶׁלֹּא יִרְאוּ לוֹ אֶת הַפַּרְצוּף
מִבּוּשָׁה.
("מוות", ויליאם קרלוס ויליאמס, מתוך האנתולוגיה "התשוקה והשמש", עורך ומתרגם: שמעון זנדבנק, הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, ספטמבר 2014)
כתבו לנו: yayinzol@gmail.com
הפוסט לא רק יין זול, 19.2.15 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
קרימזון, שמן על פורמיקה, 9/12 ס"מ, 2015
הפוסט קרימזון הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
אמנון וולמן הוא אמן סאונד, מלחין מוזיקה נסיונית ופרופסור לקומפוזיציה ולמוזיקה אלקטרונית הפעיל מתחילת שנות ה־80. המגוון הרחב של יצירתו כולל יצירות אלקטרו־אקוסטיות, יצירות לאנסמבלים וסולנים, אופרות, יצירות למחשב, יצירות טקסט, מיצבים ומיצגים, וכן שיתופי פעולה עם אמנים מתחומים שונים. יצירותיו הוצגו בגלריות, מוזיאונים, אולמות קונצרטים, מרחבים נסיוניים, מועדונים, אירועי רחוב, מופעי מחול וסרטים.
קומפוזיציה לשתי קומות ומסדרון היא קומפוזיציה שיצר במיוחד למרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, והיא משלבת פרגמנטים מעבודות קודמות שלו לצד סדרות חדשות. שם התערוכה מבקש להכיל את סך העבודות המוצגות כיצירה זמנית אחת המתרחשת בו בזמן, באופן לא ליניארי, בכל המרחב האקוסטי של המרכז.
אמנון וולמן – מהירות מוגבלת, טכניקה מעורבת עם אפשרות למיצג, 1997. צילום: רון עמיר
הקומפוזיציה שיצר וולמן מחלקת את חלל המרכז לשניים: בקומה אחת הוא יצר עומס ויזואלי המייצר סאונד, ובקומה השנייה, המתפקדת כתיבת נגינה, יצר ניקיון ויזואלי ועומס של סאונד. הכאוס שיצר בקומה הראשונה מתוזמן היטב, והמפה להבנתו מחולקת בקומת הכניסה כפרטיטורה לשימוש/ביצוע של המבקר. מאחר שהעבודות מנגנות בו בזמן וחולקות חלל אקוסטי משותף, הפרטיטורה מציעה תנועה בין העבודות על־פי תוכנית זמן וחלל, ובכך נוצר פסקול זמני שמציע המלחין. אלא שבעיני וולמן, המפה אינה הכרחית לפענוח היצירה, המאפשרת אלתור, מסלולי האזנה שונים או כל אינטרפרטציה אישית אחרת. על־פי וולמן, המפה מתקיימת כעבודה בפני עצמה, ועוסקת גם היא בשני הנושאים החוזרים לכל אורך השנים בעבודותיו – בחינה של מנגנוני כוח ואינפורמציות של זמן.
דוגמה מצוינת ועדכנית לכך היא הסדרה ספרי סאונד – ארכיטקטורה, 2014, המוצגת בתערוכה. בסדרה זו הציב וולמן ספרי ארכיטקטורה ואמנות על רמקול, ויצר בהם חורים שהסאונד עובר דרכם. הסאונד, המורכב מהקלטות הטקסטים שבספר לצד אינטרפרטציות אישיות של האמן, משתנה בעת הדפדוף (הודות לחיתוכים שיצר) ומציף בעיקר את מה שאינו קיים בנארטיב, מה שלא נכנס לקאנון, מה שאסור או אינו חשוב דיו בעיניהם של מתעדי ה“אמת“ ההיסטורית. ספריו של וולמן אינטימיים, קולם המוחלש מבקש את קרבתו של המאזין, את מגעו, את תשומת לבו.
סדרה חדשה נוספת המתכתבת עם נושא זה היא טליתות סאונד, 2014. וולמן תפר רמקולים לשש טליתות ותלה אותן מהתקרה. הטליתות מכילות קומפוזיציה חרישית שכדי להאזין לה יש להתעטף בהן. הטלית, שביהדות האורתודוקסית משמשת לתפילתם של גברים בלבד, עוטפת אצל וולמן את כל הבוחר בכך, גבר או אשה, ובכך מאתגרת את ייעודה המקורי. סדרת הטליתות היא חלק ממחקר ארוך של וולמן על הפונקציה של הרמקול כחלק בלתי נפרד מהסאונד שהוא מייצר. בתערוכה מוצגת גם שמלת כלה (רמקולים לשמלת כלה, 2014), שלוש תחתוניות (רמקולים לתחתוניות, 2014) ומעיל צבאי (רמקולים למעיל צבאי, 2006), העוטפים את המאזין באותו האופן.
אמנון וולמן – אזור גרירה, טכניקה מעורבת עם אפשרות למיצג, 2003. צילום: איל לוינסון
בשיחה עם וולמן הוא ציטט בהקשר זה את המלחין האמריקאי הנרי ברנט, שאמר (בהרצאה בשנות ה־80, שבה נכח האמן) כי לדעתו על מלחינים/מבצעים של מוזיקה אלקטרונית לשאת את הרמקולים האישיים שלהם לכל קונצרט, כפי שנגני כינור או חליל נושאים את כליהם ואינם מנגנים על כלים אחרים. לטענת ברנט, הדבר קשור קשר ישיר להיכרות אינטימית של הכלי, ובמקרה של מלחינים אלקטרוניים, הכלי המבצע הוא הרמקול, ומן הראוי לדעתו (וולמן מסכים עימו בעניין זה) שתהיה ליוצר היכרות כזו עם הרמקולים שמבצעים את יצירותיו.
גם העירום הגברי הוא כלי בארגז הכלים המשמש את וולמן לבחינת אינפורמציות של זמן ומנגנוני כוח. דוגמה לכך היא היצירה האוטובוס האדום עוצר כאן, המוצגת בתערוכה והוצגה לראשונה בתיאטרון תמונע בשנת 2000. יצירה אחרת לדוגמה היא יומני אנדי וורהול משנת 1994 – עבודת מיצג שעיקרה מסיבת טכנו של 11 שעות (!) בשילוב סאונד, וידיאו ומשתתפים רבים.
השפעתו של וורהול על וולמן ניכרת לא רק במיניות ההומוסקסואלית המוצהרת הנוכחת ביצירה; וורהול, כידוע, עבד עם להקת ולווט־אנדרגראונד בסשנים ארוכים של אלתור והקרנות וידיאו. גם שיתופי הפעולה הרבים של וולמן עם אמנים מתקיימים באופן דומה – וולמן מגדיר את מרחב התמרון, אך משאיר מקום רחב לאלתור ואינטרפרטציה אישית. הדבר ניכר בעבודתו ארוכת השנים כמנהל האמנותי של האנסמבל מוזיקה־נובה וגם בעבודות המיצג המגוונות שלו. דוגמה לכך היא העבודה ישראלי, אם הגעת לכאן סימן שטעית, שהוצגה בגלריה P8 בשנת 2010, ועיקרה מיצג וידיאו קינטי הנשלט על־ידי רקדן עירום העומד במרכזה של הגלריה כשהיא מוקרנת על גופו.
בקומה הראשונה של המרכז בחולון מציגים, כחלק מעבודות הסאונד, גם מבצעים חיים (נגנים, רקדנים ועוד). המפגש המפתיע עימם במהלך הביקור בתערוכה (כלומר, ללא הודעה מוקדמת על “הופעה") הוא אלמנט מכריע בעבודה עצמה. אמנות המיצג ניצבת זה מכבר בקדמת המוזיאון בזכות אמנים רבים, ביניהם מרינה אברמוביץ‘ וטינו סגל, אך בשילובן של יצירות לאנסמבל נגנים בחלל המוזיאון מבקש וולמן לבחון משהו חדש: התהליך והמחקר ביצירותיו הם חלק בלתי נפרד מהתוצאה, ובעצם מיקום הסאונד הפרפורמטיבי – ללא שינוי כלשהו – בתוך המוזיאון, הוא מבקש להקביל בין אולם הקונצרטים למוזיאון ולבדוק “מה יקרה“. בניגוד למופעים באולמות קונצרטים, ההופעה בתערוכה מתקיימת בכל מקרה, גם אם אין בחלל איש, באותו האופן שבו עבודת מיצב קיימת גם כאשר איש אינו מביט בה. ביצוע היצירות הללו אינו קבוע, ובזמן שהן אינן מבוצעות בוחר וולמן להציג את שיירי ה“הופעה“ לא רק כאובייקט המרמז על נוכחות, אלא גם כהצגת תהליך העבודה עצמו, במהלך המטשטש את הגבולות בין התהליך האמנותי למוצר הסופי.
אמנון וולמן – ספרי ארכיטקטורה, טכניקה מעורבת, 2013. צילום: איל לוינסון
דיון זה הוא חלק בלתי נפרד מהדיון בשאלה “מהי אמנות“ כפי שעלתה בעקבות הצגת המשתנה/מזרקה על־ידי מרסל דושאן במוזיאון בשנת 1917 ואחרי המהפכה שחולל המלחין האמריקאי האוונגרדי ג‘ון קייג‘ ביצירתו ‘‘33‘4 בשנת 1952, שהגדירה את ה“שקט“ – או ליתר דיוק, את הרעש הסובב אותנו – כמוזיקה. מהלך זה איפשר תהליך של הקשבה לאותו ה“שקט“ והפך אותו לחלק מעולם המוזיקה הניתן להלחנה.i מה שכונה עד אז “רעש“, כמו זמזום המנורות או מכונית עוברת לצד החלון, הפך על־פי הגדרתו של קייג‘ למוזיקה.
וולמן מציע ניסוח משלים לזה של קייג‘ ומסמן את המהפכה שהתחוללה מאז גם כמהלך הפוך, שהגדיר את המוזיקה כחלק מה“רעש“ שמקיף אותנו, רעש נטול היררכיה. וולמן מבחין שגם המוזיקה שנכתבה כמוזיקה מתקבלת על־ידינו היום כסוג של רעש: למשל מוזיקה הבוקעת מחלון מכונית או בית, או הצלילים העולים מנסיונותיו של אלמוני המתאמן בטרומבון, או אפילו הצלילים הזולגים מאוזניותיה של בחורה העומדת בקרבתנו באוטובוס. ההצפה הזו של מוזיקה הפכה אותה לסוג של רעש, כלומר משהו שאינו דורש את תשומת לבנו, משהו שאפשר להתעלם מקיומו. מבחינת וולמן, מוזיקה כרעש גם היא חומר שיוצר העוסק בסאונד יכול להשתמש בו. במקרה כזה, המוזיקה הופכת להיות סוג של סאונד שאינו בהכרח בעל נוכחות מוזיקלית עקבית.
יצירתו של וולמן למרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מתכתבת עם הרעיונות הללו, ובפרט עם המושג שטבע קייג‘ בסדרת ההתנסויות שערך בשנים האחרונות לחייו, “קומפוזיציה למוזיאון“. שיאן היה ב־1993, ביצירה Rolywholyover A Circus, קומפוזיציה שיצר למוזיאון לאמנות עכשווית בלוס־אנג‘לס.ii אך בעוד שהשאלות המיידיות שעלו מהקומפוזיציה של קייג‘ נגעו בסוגיה “מהי אמנות“, כהמשך לטענתו של קייג‘ שהאמנות והחיים חד הם – וולמן מרחיב את הדיון באופן מתבקש על סאונד כחומר ועל המדיום המוזיאלי.
וולמן קושר את השילוב בין המרחב האקוסטי של חלל התצוגה והעבודות המוצגות בו לדיון שמעלה קייג‘ ביצירתו הקאנונית ‘‘33‘4. בעוד שביצירה מוזיקלית סטנדרטית מרחב ההאזנה מתחלק לשניים – היצירה והעולם האקוסטי המקיף אותה – קייג‘ איחד ביניהם בפעולה שהוכיחה כי האמנות והחיים חד הם. וולמן ממשיך הבחנה זו וטוען שהשמעת החלל והעבודות והעמדתם כנוכחים מובהקים ברצף אחד מציגות באור חדש גם את מימד הזמן הלא־ליניארי. וולמן מדגים זאת בעובדה שבעוד שיצירת אמנות יכולה כביכול להכיל נארטיב היסטורי או חברתי או שיח פנים־אמנותי, פעולות ההתבוננות או ההאזנה מתקיימות בהווה. הזיכרון שייך בחלקו או כולו לזמן אחר, אך הצפייה, ההאזנה וההיזכרות מתקיימות כולן בהווה. וולמן טוען שכאשר ג‘ון קייג‘ הציג את הרצף בין היצירה לסביבתה, הוא גם הבהיר את הקשר בין ההווה לעבר ואת עליונותה של החוויה בהווה על זכרון העבר; הזכרונות אינם מסודרים בסדר כרונולוגי וגם אינם מופרדים. הכל מתקיים במקביל. העדר הרצף האמנותי שקייג‘ הציג הוא מוטיב חשוב ודומיננטי ביצירתו של וולמן. דוגמה מצוינת לכך היא פרטיטורות הסאונד המדומיין שלו, המבקשות מהמאזין לדמיין צלילים יומיומיים על־פי הנחיות כתובות. הצלילים אינם נשמעים בפועל במרחב התצוגה, אך מתקיימים בכל זאת בראשו של המאזין. אלמנט הזמן הלא־ליניארי הנוכח ביצירתו של וולמן אינו מעסיק את רוב ממשיכי דרכו של קייג‘, שכן הוא מציג ביקורת על תפיסת זמן רווחת וחזקה ביותר. גם שיח המוזיקה הפופולרית וגם עולם האמנות שותפים לתפיסת הזמן הליניארית ולהנחה שמתקיימת מערכת היררכית בסיסית בין זכרונות קרובים ורחוקים. בקומפוזיציה שיצר וולמן למרכז לאמנות דיגיטלית בחולון הוא מבקש בראש וראשונה לערער על התפיסות הללו.
וולמן ביטל את הלבירינט הסטנדרטי של מסלול התצוגה והעביר את הסמכות המלאה על יצירתו למאזין, תוך הבנה מלאה שההחלטה שהיצירה בשלמותה מתקיימת במרחב הפרטי של המתבונן/מאזין מעבירה את שרביט היוצר למבקר בתערוכה. פעולה זו, המסמנת את התנתקות האמן מיצירתו, מוקצנת על־ידי וולמן, המעודד את הצופה/המאזין לפעולה המחייבת אינטרפרטציה אישית. בטקסט משנת 1957, “The Creative Act“, הגדיר מרסל דושאן את תפקידו ההכרחי של הצופה ביצירת “מעשה האמנות“. בטקסט המדובר, שדושאן הקריא בכנס הפדרציה האמריקאית לאמנות שהתקיים ביוסטון, טקסס, הוא טען שמעשה האמנות אינו רק בידיו של האמן, במחשבתו או אפילו במחשבה הלא־מודעת שהביאה אותו ליצור את יצירתו. לטענת דושאן, שבחר להציג את עצמו בהרצאה כ“רק אמן“, מעשה האמנות נוצר בעזרת הצופה, המחייה את היצירה ומאפשר את המשמעות עצמה. הקומפוזיציה שיצר וולמן למרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מבוססת בדיוק על הרעיון הזה, השובר את כל מנגנוני הכוח המקובלים של המוזיאון, המבקשים מהצופה להכיל את האמנות אך לא להיות חלק ביצירתה (יש להבדיל, כמובן, במקרה זה בין “הפעלה“, כבמקרה של אמנות אינטראקטיבית, לבין יצירת המרחב האינטלקטואלי שבו מתקיימת היצירה).
אמנון וולמן – טלית סאונד, טכניקה מעורבת, 2014. צילום: טוני הפקנשייד
קומפוזיציה לשתי קומות ומסדרון מתנהלת כקומפוזיציה דאדאיסטית המאפשרת הכל מהכל, בו בזמן, ללא היררכיה וארגון ברור. גם אלמנט האקראיות, שהוא מרכיב מרכזי ביצירתו של וולמן, מתכתב עם עקרונותיה של אותה אסתטיקה. דוגמה משעשעת לכך ניתן למצוא בשמות שהעניק וולמן לעבודותיו, שרובן מכונות על־שם תמרורים או שלטים המצויים לצדי הכביש. בין היתר אפשר למצוא בתערוכה שמות כגון “אסורה פניית פרסה“, “צומת עם דרך צדדית קטנה“, “מהירות מוגבלת“, “האט“ ואפילו “ישראלי, אם הגעת לכאן סימן שטעית“ – שלט הניצב לאורך גבולותיה של מדינת ישראל. בחירת השמות, על־פי וולמן, היתה אקראית לחלוטין, נוהג שמלווה אותו עוד מימיו כסטודנט. גם המגוון הרחב של יצירתו של וולמן, הכולל שיתופי פעולה עם אמנים מתחומים שונים, במיצגים מורכבים הכוללים מבצעים רבים, מתכתב עם עקרונות הדאדא והפלוקסוס.
עניינו של וולמן הוא תמיד באישי, בחוויותיו האישיות, בנקודת מבטו. גם כאשר יצירותיו פוליטיות וביקורתיות, הן אינן חוטאות בהכללות ודעתנות. בניסיון לבחון את השפעת הישראליות על עבודתו מעניין לבחון את היצירה זהירות מפולת, שהוצגה בתל־אביב בשנת 2011 במסגרת “אוהבים אמנות“, כגרסה ליצירה מוקדמת שנעשתה בעיר שיקגו בשנת 1997. במרכז יצירה זו מופע מחול לארבעה מנופים קטנים וסאונד שהוקלט בעת סיור בעיר, עם אינטרפרטציות אישיות של האמן. הסאונד של שיקגו שונה מזה של תל־אביב לא ברעש האורבני שהעיר מייצרת, אלא במרחב הפוליטי שהיא מכילה. מחול המנופים של וולמן בגרסתו התל־אביבית הסתיים בשירה על ילד פלסטיני עיוור, בעוד שהגרסה שהתקיימה בשיקגו – לא. ההבדל בין שתי הגרסאות יכול לעמוד במרכזו של דיון על הישראליות בסאונד של וולמן, אך זהו דיון שוולמן מתנער ממנו וטוען שהוא אינו רלבנטי ליצירתו. וולמן, שחי מחוץ לישראל רוב חייו הבוגרים, שב אליה לפני כעשר שנים, מה שאיפשר למרחב הישראלי לחדור ליצירתו, אך עצם ההגדרה של “סאונד ישראלי“ או הניסיון לקרוא מה ישראלי בעבודתו של וולמן הם מהלכים מאולצים הממקמים את וולמן בדיון מרכזי ועכשווי. וולמן, שמיקם עצמו בשוליים לפני שנים רבות, מסרב להיות חלק מדיונים מרכזיים, רלבנטיים, נכונים לתקופה או אפילו פשוט “חשובים“.
טקסט נלווה לתערוכתו של אמנון וולמן במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון
פתיחה: 19.2.15
הערות:
i בערך באותו הזמן ביצע המלחין הצרפתי פייר שפר בפריז מהלך דומה כאשר שילב הקלטות ביצירותיו. שפר קרא למוזיקה החדשה שיצר “מוזיקה קונקרטית“, והיצירה הראשונה שבה שילב הקלטות מסוג זה היתה סאונד של רכבות (1948, Étude aux chemins de fer).
iiהתערוכה שיצר קייג‘ למוזיאון לאמנות עכשווית הוצגה לאחר מותו הפתאומי ב־1992, על־ידי אוצרת המוזיאון ג‘ולי לזר, שעבדה עימו על הפרויקט משלהי 1989. הקומפוזיציה של קייג‘ למוזיאון כללה ארבעה מהלכים, ועיקרה פרטיטורה ממוחשבת הממקמת ברחבי המוזיאון עבודות קאנוניות לצד אובייקטים יומיומיים.
הפוסט קומפוזיציה לשתי קומות ומסדרון הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
התלבטתי אם לבקר בתערוכה "עשוי מאבן" המוצגת בכיכר הרומית מתחת לשער שכם בירושלים. התערוכה, שנאצרה על ידי טלי בן נון במסגרת אירועי "מנופים" בירושלים, נפתחה בחודש אוקטובר, בתום קיץ מדמם ובמקביל להתגברות האלימות הפיראטית והממוסדת בירושלים. חוסר הרצון שלי לבקר בתערוכה לא נבע במקרה זה מחרם עקרוני. אחד מפיגועי הדריסה בוצע בצומת בו עברתי כמה שעות לפני כן, אנשים שאני מכיר סופגים השפרצות בואש וגז מדמיע לבתיהם בלילות, ביה"ס הדו-לשוני שילדי רבים מחברי לומדים בו הוצת, וכל הסיפור לא עשה שום חשק לבקר בתערוכה עירונית, גם אם אולי ביקורתית, שבפועל מסמנת דו-קיום אקזוטי ומדומיין בלב חבית של חומר נפץ.
כניסה לכיכר הרומית
בן נון הגיעה לפרויקט עם כוונות טובות ולא מעט תמימות. היא חשבה למשל שאמנים פלסטינים ירצו לקחת חלק בתערוכה, והופתעה שלא נענו להזמנתה "לאפשר להם להשמיע את קולם". אפילו בין היהודים שהוזמנו היו כאלה שסירבו להשתתף מסיבות שונות, וזאת למרות מגוון האפשרויות "לתקוף את הנושא". ככלל, בשיחה איתה ניכרת אמונה יתרה בכוחה של האמנות על חשבון הכרה ביחסי כוחות. זה אמנם מעניק אמינות לדבריה ולכנות כוונותיה, אולם לא משחרר את התערוכה מן הבעיות המובנות שנאצרה לתוכן מבלי שתוכל אפילו לגרד את גבולותיהן.
אם מסתכלים על עבודת האוצרות במנותק מן ההקשר, הרי שבסך הכל "עשוי מאבן" היא תערוכה חביבה בחלל תצוגה לא שגרתי. המקום, ששימש ככניסה לעיר לפני הקמת החומה ושער שכם הנוכחי, נבנה במאה השנייה ע"י הקיסר הרומאי אדריאנוס, שוחזר בשנות ה-80 של המאה שעברה ונסגר לפני שנה. התערוכה משתלבת בו בלי למחוק את מאפייניו ובלי להיבלע על ידיהם. יש בה כמה עבודות יפות וכמה עבודות סבירות מינוס. זו לא תערוכה שתפיל את הצופה מהרגליים, אבל גם לא משהו שחורג מרמת האוצרות של רוב התערוכות הקבוצתיות בארץ.
אחרי מעבר דרך בית הקפה הוותיק "חאג' אליאס" שבכניסה לאתר, המציג את עבודתו של מתן ישראלי (צלחות מאויירות בדיוקנאות בני המשפחה שהפעילו את בית הקפה לאורך השנים, שפניהם נחשפים עם התקדמות הזלילה), התערוכה נפתחת בשלושה פסלי גבס ועץ של בועז ארד. האחד הוא ראש חמור עשוי גבס, השני הוא פארודיית דיקטים על אמנות מינימליסטית ודלות החומר, והשלישי מציג מבעד לחרך בתיבת עץ זוג דמויות המסמלות, מסתבר, את יצחק רבין ויגאל עמיר ברגע הירי בכיכר. זו עבודה שחסרה את השנינות האופיינית לארד. היא נראית כמתווה יומרני המבוסס על זיקה מאולצת בין רצח הבל בידי אחיו קין לבין רצח רבין בידי יגאל עמיר, שעל הדרך מבקש להתייחס גם למסורות אמנותיות מקומיות ובינלאומיות ולהיסטוריה של חלל התצוגה. מחווה פוסט-מינימליסטית מופיעה גם בעבודתם של יעל רוכמן וסימון קרנץ. השניים יצקו קורת גבס על מרצפות האבן המשופעות, וכך "פילסו" את המקום תוך יצירת זיקה בין נקודת האפס האמנותית של הקו הלבן למעין נקודת אפס גיאוגרפית של כיכר עיר עתיקה שכוסתה באדמה ובבניינים, עד שנחשפה ע"י ארכיאולוגים והפכה לאתר תיירות כבר-נטוש.
פרט מעבודתו של יואב וינפלד
תרגיל אמנותי בסיסי שלא הבשיל מוצג גם בעבודתה של דנה דרוויש. מול העתק פסיפס של אליה קפיטולינה (שמה של העיר הרומית שהוקמה במאה השנייה על חורבות ירושלים), תלתה דרוויש תצלום של מחרוזת שהתגלתה ע"י ארכיאולוגים בריטים בקברו של המלך המצרי תות ענח' אמון. בצד עומד מתקן למכירת גלויות בחנויות מזכרות, ועליו גלויות עם דימוי של כריכת ספר פיסול קלאסי עם תג מחיר. כמו אצל בועז ארד, גם כאן הרעיון שבבסיס העבודה (יצירת זיקות מלאכותיות בין מסורות וזמנים שונים, והתייחסות למבט האנתרופולוגי-מוזיאלי המאוחר עליהן), מטופל באופן בסיסי ומוסבר יתר על המידה, כך שהוא נותר ברמה של תרגיל.
יואב וינפלד מציג יציקת כף יד האוחזת סמן לייזר. היד מונחת ע"ג מנוע שמקפיץ את הסמן בין שתי נקודות. האחת היא תצלום אווירי של ירושלים ובמרכזו הר הבית ומסגד אל אקצא, והשני הוא לוח הסבר מקורי המתאר את תהליכי שימור אשנבי הירי מעל שער שכם, ע"י מומחים בריטים בתקופת המנדט. זוהי העבודה היחידה בתערוכה שמתייחסת במפורש לפוליטיות הנפיצה והעכשווית של המקום. היסטוריה עתיקה יותר עולה מעבודת הפיסול המשעשעת של איילה לנדאו וליאור פינסקי "שיבוש משני". העבודה שואבת השראה ממחזהו של גוטהולד אפרים לסינג "נתן החכם". לסינג, ידידו של הפילוסוף היהודי בן המאה ה-18 משה מנדלסון, הציג עמדה חדשנית לזמנה הדוגלת בפיוס וסובלנות בין דתית, ומתנגדת לטענה שדת אחת הינה "אמיתית" או "נכונה" יותר מהאחרת. בעבודתם של לנדאו ופינסקי מוצגים מעין טוטמים יש מאין המחברים בין חומרים וטכניקות שרירותיות ונפרדות, ומשחקי שפה (חזותית ומילולית) שהולכים לאיבוד בתרגום ונבראים מחדש. בדומה לרוב העבודות בתערוכה, גם בבסיס עבודה זו עומדת קריאת תיגר היסטורית ועירוב תחומים, אולם במקרה זה האיכות הפלסטית הגמלונית, הקטועה וההומוריסטית של העבודות מצדיקה את המהלך. עוד משתתפים בתערוכה. מעין אליקים, רמי מימון, אליה כהן ושי רטנר.
פרט מעבודתם של איילה לנדאו וליאור פינסקי ״שיבוש משני״
אולם כאמור, הבעיה הגדולה של "עשוי מאבן" אינה העבודות אלא הרעיון כולו. את מעשה האוצרות בכיכר הרומית מתארת בן נון כ"אתחול מחדש של העבר והווה של המקום". אם להמשיך את השימוש במושגים מתחום המיחשוב, יותר מאשר אתחול התערוכה נראית כמעבד שנתקע באפיסת כוחות לנוכח עודף משימות גדול ממידותיו. אפשר להשתמש באמנות כדי לנסח הערות שוליים, אפשר לנסות לפעור סדק אמנותי קטן במציאות גדולה של דיכוי. במקרים מיוחדים אפשר אפילו לעשות זאת בחסות ממסדית ובמימון רשמי של אותם גורמים שאחראים לדיכוי. אפשר גם להפנות עורף למציאות הפוליטית, להתייחס לתערוכה כאילו הוצגה בתנאי מעבדה סטריליים ולהתעלם במכוון מן התנאים המאפשרים את קיומה. אמנות, אם כן, לא צריכה ולא יכולה להיות קריאת מחאה מפורשת בכל מקום ובכל מצב, ולכן הבעיה של "עשוי מאבן" אינה נובעת מאי הבנה של המצב הפוליטי שבו נוצרה או מאי התנגדות לו, אלא דווקא מן הניסיון לרוץ בין הטיפות ולסמן את המצב בד בבד עם דחיקתו אל מחוץ לתמונה. התערוכה מתייחסת למציאות ומתעלמת ממנה, משתמשת בהיסטוריה באופן שממסך את ההווה במקום להאירו מחדש, מנכיחה את יחסי הכוחות והזהויות העומדים בבסיס התערוכה, אך עושה זאת כברירת מחדל הנובעת מאי הצלחה ולא כעמדה עקרונית. כפועל יוצא מהזגזוגים הללו האמנות מוחלשת מאד. היא לא מתפקדת כחומר סיכה וגם לא כנייר זכוכית, לא כפלסטר ולא כאנטיביוטיקה. היא לא מסוגלת לצעוק ולא להירגע, לא לאבחן ולא לטפל בפציעה, ובמצב כזה קשה יותר להמשיך לשחק איתה במשחק הדימיון של רופא וחולה.
בברושור הנלווה לתערוכה כותבות המנהלות האמנותיות של אירועי "מנופים" רינת אדלשטיין ולי-היא שולוב, כי "אחרי קיץ טעון ומאד לא פשוט, כדאי להתבונן בכיכר ולמצוא בה תזכורת חיה לאוניברסאליות". את התעקשותן לשוב אל שטח ההפקר האמנותי שבעיר העתיקה חרף כל הקשיים, מסבירות השתיים כהחלטה ש"באה ממקום המסרב להחרים (…) ברגע שכל אחד מאיתנו יחצה את המחסומים הפנימיים שבתוכו הוא יגלה מהעבר השני – אדם". העיניים קוראות והשיערות סומרות. אוצרות יהודיות מתגברות על "מחסומים פנימיים" ועל קיץ "לא פשוט", מסרבות להחרים תערוכה שהן עצמן מארגנות בשטח ששהותן בו מבוססת על דיכוי צבאי ופוליטי, ומגלות במקום "תזכורת חיה לאוניברסאליות". אשרינו שהגענו לזמן הזה.
הפוסט אבן יהודה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
* גרסת בטא
** המדריך נוצר בשיתוף עם המדור "גלריה" בעיתון "הארץ"
נפתחות, 19.2–26.2
עינת בסט, "גינה", 2002, אקוורל על עיתון, 10X14 ס"מ. גלריה הקיבוץ, תל-אביב
נסגרות
אירועים
גלריות לאמנות
חללי תצוגה
מוזיאונים לאמנות
הפוסט המדריך, 19–26 בפברואר 2015 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
מחסה, שמן על פורמיקה, 9/12 ס"מ, 2015
הפוסט מחסה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
ספירלה, שמן על פורמיקה, 9/12 ס"מ, 2015
הפוסט ספירלה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
חישוק, שמן על פורמיקה, 9/12 ס"מ, 2015
הפוסט חישוק הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
כשיצאתי מתערוכתה של אורלי סבר "נשימות" בגלריה קו 16, נזכרתי ב"חלל וכו' מבחר מרחבים" של ז'ורז' פרק, ובעיקר באחת ההקדמות אותן הוא מביא להגותו המבריקה:
בפאריז יש רחוב;
ברחוב יש בית;
בבית יש מדרגות;
במדרגות יש חדר;
בחדר יש שולחן;
על השולחן יש מפה;
על המפה יש כלוב;
בתוך הכלוב יש קן;
בתוך הקן יש ביצה;
בתוך הביצה יש ציפור.
הציפור הפילה את הביצה;
הביצה הפילה את הקן;
הקן הפיל את הכלוב;
הכלוב הפיל את המפה;
המפה הפילה את השולחן;
השולחן הפיל את החדר;
החדר הפיל את המדרגות;
המדרגות הפילו את הבית;
הבית הפיל את הרחוב;
הרחוב הפיל את העיר פאריז.
שיר ילדים מדה-סוור, פול אלואר, שירה לא-רצונית ושירה מכוונת.
אורלי סבר – נשימות (מראה כללי של התערוכה)
ה"קופסאות" הסגורות של אורלי סבר מונחות זו לצד זו בחלל הגלריה, רובצות כל אחת בעולמה. במבט ראשון מנותקות זו מזו ואינן עושות כל מאמץ ליצור קשר, ועל פיתוי בכלל אין על מה לדבר. שתיקה גדולה שורה על החלל ורק ה"נשימות" הבוקעות מתוך אחד הגופים מכניסות קצב ותנועה לחלל. הן עוטפות את האובייקטים בסוג של אנרגיה משותפת המוכלת עליהן והופכת אותן לקבוצה, לקהילה. הצופה נדרש-נדחף להיות אקטיבי. להתכופף, להציץ,להקשיב, לשהות, לחשוב,להרגיש.
השיר התמים הזה, שמביא פרק בראשית ספרו, מצביע על התלות ההדדית שבין הדברים.
לכאורה, נראה הפיסול של אורלי מודרניסטי במובהק, מופשט, רציני, נקי, נטול נרטיביות; יושב בתוך עולם האמנות מטוהר מהצורך "לחקות את העולם".
במבט נוסף ניתן להבחין שכל אובייקט בחלל נבנה בעצם כ"בית" תוחם חלל במיוחד עבור פתח. הפתח הינו רדי מייד שמצאה אורלי בשיטוטיה, או "העתק" של פתח שנבנה במיוחד. אלו פתחים מוכרים לעייפה אותם אנו רואים בהמוניהם עד כי לעיתים איננו מבחינים בהם עוד. פתחי אור, פתחי אויר.
הסבכות הללו, סורגי פלסטיק או מתכת, מכתיבים על פי צורתם וגודלם את צורת הפסל. ניתן אולי לראות את הפתח כפסל וגופי העץ מהווים בעצם כן, פודיום. הפתחים הכמעט שטוחים, העשויים ביצור המוני, הם התירוץ והסיבה לבניית פסלי העץ הייחודיים, התלת ממדיים – כל אחד עשוי כיחידה נפרדת ושונה, בעלת אאורה משלה. הפסל העטוף כולו בחלל, עוטף חלל פנימי – מנהרה המקשרת באמצעות הפתח בין חוץ ופנים.
גם העץ, המעובד באופנים שונים בעבודות, שולח אותנו לתהיות על המעבר הזה מהעולם אל הפסל וחזרה. מה היו הקרשים הגסים בפסל האנכי? מה הם היו בעולם לפני היותם פסל? לפני היותם ארגז אחסון? לפני היותם קרש? מי הוא זה שגידל את העץ? גדע אותו? מי הוא שהוביל והעביר? מי הוא זה שחתך ועיבד ושייף?
אורלי סבר – נשימות (פרט)
התערוכה יוצרת שיחה סמויה בין שפות, זרמים, תפיסות והגדרות אמנות. שיחות על היחס שבין המציאות, העולם, הכאן-ועכשיו, ובין המופשט, הנשגב, האוניברסלי העל זמני. הפתח והאור שבתוך המנהרות הללו קוראים לצופה להתכופף ולהציץ. להציץ ולראות את החלל הריק. הריק הכה רב משמעות ביצירתה של סבר. עבודותיה הן מיכלים חלולים לחלל – חלל של קודש, חלל של חול.
התערוכה "נשימות" החלה משיטוט בשכונה המקיפה את המתנ"ס שבו ממוקמת גלריה קו 16. (בתל אביב יש שכונה, בשכונה יש מתנ"ס, במתנ"ס יש גלריה ובגלריה פסל…), וכמובן אפשר להמשיך לישראל, למזרח התיכון, לכדור הארץ. מבני השכונה העשויים טלאי על טלאי, עם תוספות בניה מחומרים מאולתרים ללא תכנית או סדר מובנה, שונים ואחרים מאחיהם בקיבוץ כברי הצפוני, שבו נולדה אורלי סבר ובו היא חיה כעת. בתוך גיבוב החסימות והקירות הסוגרים, צדו את עיניה הפתחים, החלונות, הצהרים. הבית, החסימה והפתח, מהווים תמה מרכזית בעבודתה של סבר, לאורך כל דרכה האמנותית. ולצדם הסקרנות והתשוקה לראות ולדעת.
אורלי סבר – נשימות
גלריה קו 16, פברואר-מרץ 2015
אוצרת: רווית הררי
הפוסט פיסול ביתי הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
חולות, שמן על פורמיקה, 9/12 ס"מ, 2015
הפוסט חולות הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
מעטפת, שמן על פורמיקה, 9/12 ס"מ, 2015
הפוסט מעטפת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפוסט קול קורא ממגזין פס רחב הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
מפתח – קול קורא להצעות לתערוכות ויוזמות אמנותיות בגלריה חנינא.
יש המון רעיונות טובים לתערוכות ויוזמות שאין להם בית. מתוך רצון להרחיב את מעגל שדה האמנות, גלריה חנינא מציעה לתת אכסניה ובית לרעיונות אלו.
בימים אלו אנו בונים את לוח התערוכות והאירועים לשנת 2016 ואנחנו מזמינים אתכם לקחת חלק בו.
תחומים: פתוח לכלל האומנויות.
הצעות לתערוכות – עד 3-4 שבועות, עדיפות תינתן לתערוכות קבוצתיות.
פרוייקטים ויוזמות לערבי תרבות- ניתן להגיש הצעות לפרויקטים כגון הרצאות/ערבי שירה/הופעות/ הקרנת סרטים ועוד לשנה הנוכחית ולשנת 2016.
בחבילת ההגשה: תיאור (עד 500 מילה), רשימה של המציגים, תמונות של היצירות שיוצגו פרטי התקשרות: כתובת אימייל וטלפון נייד.
נוהל הגשה: חומרי ההגשה יישלחו לדוא"ל haninakey@gmail.com בפורמט PDF כקובץ מצורף. בבקשה לרשום "מפתח" בשורת הנושא.
מועד אחרון להגשה: 30.4.2015 לאחר מכן לא יתקבלו הצעות נוספות. תשובות יינתנו במהלך חודש יוני
** חנינא היא עמותה ללא מטרות רווח. לצערנו לא נוכל להשתתף בעלות ההקמה או בביטוח.
הפוסט קול קורא מגלריה חנינא הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
"באי ההררי הקטנטן לה-גוֹמֵרָה, ששייך לאיים הקנאריים, מדברים בשפת הסִילְבּוֹ גוּמֵרוֹ, שעושה שימוש במבחר שריקות במקום במלים (בספרדית סִילְבָּר פירושו לשרוק). ארבע שריקות שונות משמשות תנועות, וארבע כעיצורים. אפשר לחבר יחד שתי שריקות שונות כאלה זו לזו וליצור מהן יותר מ-4,000 מלים. הסברה היא שדרך התקשורת הציפורית הזאת הגיעה לאי עם ראשוני המתיישבים האפריקאים לפני יותר מ-2,500 שנה. את שורקי השפה הזו אפשר לשמוע למרחק של עד כשלושה ק"מ. עד לא מזמן היתה הסילבו בסכנת הכחדה, אבל מאז 1999 היא שפת חובה בבתי-הספר באי".
(אדם ז'אקו דה-בואנו, מתוך "טינגו ועוד מלים מיוחדות במינן מרחבי העולם כולו". מאנגלית: גיא שרת. קרן הוצאה לאור, 2011)
אנטון אברמוב ואדר גולדפרב, "דלתיים", דלת עם ידית מסתובבת. לא ניתן לראות את הצד השני לעולם. גלריה משונע
"שיבוש פעולה", אנטון אברמוב ואדר גולדפרב, משונע, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 26.2.15, ב-20:00. אוצרת: יעל קינן
המשונע מארחת את תערוכתם של זוג האמנים אנטון אברמוב ואדר גולדפרב, העוסקת באגו ובמידת ההיקשרות של האמן ליצירותיו. אברמוב וגולדפרב נכנעו לאגו ואיפשרו זה לזה להתערב בעבודותיהם. תחושת איבוד השליטה ומסירת עבודתך לשותף הביאו לתהליך יצירה שלווה במתיחויות רבות. האמנים עבדו זה סמוך לזה בסטודיו של משונע ונפגשו לסשנים של עבודה משותפת. בכל פעם הם הופתעו לגלות את ה"חבלות" שעשו זה ביצירותיו של זה. לעתים הגיבו בפליאה, לעתים בשמחה ולעתים בעצבות וכעס. התוצאה היא סדרת עבודות קינטיות מלאות הומור ותחכום. בערב הפתיחה מתוכנן מופע משותף של שני האמנים, שיתאגרפו זה עם זה בזירת אגרוף.
גלריית משונע, רח' הרצל 112, תל-אביב. שלישי, חמישי, 18:00–22:00, שישי, 12:00–16:00. נעילה: 19.3.15.
אנטון אברמוב ואדר גולדפרב, "בהקשר ליהדות", חתיכת בשר חזיר כלואה בכלוב שמתבשל לאט על כיריים חשמליות. גלריה משונע
"משעה שבררת לך נושא, עלייך לשקול את סגנון הסיפֵּר הרצוי לך. לבחירתך סגנונות שונים – הסגנון הדידקטי, הסגנון המתלהב, הסגנון הענייני – כולם רווחים דיים. אך לאחרונה עלתה קרנו של הסגנון הלאקוני, הקצוץ; סגנון של משפטים קצרים. משהו מעין: אני הכי חטוף. אני הכי מחטיף. משפט קצר עם נקודה. עושה תמיד ת'עבודה. ויש גם הסגנון המרומם-המתאבך, המתפעל עד כלות הפְּעלים. כמה מטובי סופרינו מתנשאים בו עד שמי-שמים. מן הדין שהמלים יתערבלו כסביבון ויקרקשו כרעשן – צירוף סגולות אשר מפליא לתפוס את מקומה של משמעות. זהו הנָאֶה מכל הסגנונות היאים למחבר שאצה לו הדרך לְהָגֵג".
(אדגר אלן פו, "איך כותבים מאמר ל'בלקווד'". מאנגלית: עודד וולקשטיין. מתוך "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים", הוצאת פרדס, 2009)
שמעון אלימלך, מתוך ההצגה "ללה מסעודה". צילום: אייל בריברם. תיאטרון הנגב
תיאטרון הנגב: "ללה מסעודה", קומדיה במרוקאית ובעברית
גברת מסעודה, אשה בת 82, חיה עם ויוויאן, מטפלת צמודה. בביתה הצנוע מופיעה מירי, נציגה ממשרד עורכי-דין העוסק בתביעות ייצוגיות של פיצויים מגרמניה לבני העדה המרוקאית. מסעודה חיה את עברה המפואר ואת אהבתה הגדולה לזמיר של מרוקו. מירי עוברת תהליך התפכחות הנוגע לחייה הסוערים. לוויוויאן, המטפלת, יש הזדמנות לבחון את יכולות הכישוף המיוחדות שלה, שמבטיחות לקומדיה סוף לא שגרתי. ההצגה מלווה בשירי עם מרוקאיים קלאסיים שהוקלטו במיוחד להצגה בביצוע סמי לזמי, סולן להקת שפתיים, ונגנים. כתיבה ומשחק: שמעון אלימלך, מירי בש, סמי לזמי, ויוויאן פרץ-בן-מאיר. בימוי: יעקב אמסלם. עיבוד למחזה: איסי ממנוב. תנועה: שרון עטון-מורלי. תאורה: שמואל מור.
הצגה ראשונה: 28.2.15, ב-20:30, באולם אשכול, מועצה אזורית אשכול. כרטיס: 100 שקל. 60 שקל לתושבי אשכול. טלפון לכרטיסים: 08-9985172.
"בגלל הרוח", תערוכת ציורים של בוגרי ודיירי כפר רוח-מדבר
פתיחה: שלישי, 3.3.15, ב-19:00. אוצרת: יעל גלבוע
הכפר רוח-מדבר הוא קהילה טיפולית שיקומית לנגמלים מסמים ואלכוהול. הציורים הם פרי תהליך שתחילתו בחדר האמנות בכפר. מרכז בק למדע, רח' הרטום 8, הר-החוצבים, ירושלים. ראשון עד חמישי, 08:00–17:00. נעילה: 20.3.15.
"המשוררים והמיתולוגיה מתעלמים ממנו; אך כל אחד מאיתנו גילה אותו פעם, את ה'טאו-טיה', בפינה של עמוד, בגילוף צדדי כלשהו, וכל אחד חש מבוכה קלה למולו. הכלב ששמר על עדריו של גריון בעל שלוש הצורות היה כפול-ראש. הרקולס הרג את שני ראשיו ואת גופו האחד. אך הטאו-טיה מהפך את הסדר הזה ועל כן הוא אף יותר נורא: מראשו האחד נובעים שני גופים, גוף הפונה שמאלה וגוף הפונה ימינה. שש רגליים לו, כשהזוג הקדמי משמש את שני הגופים. הפנים הן של דרקון או של נמר או של אדם. זוהי מפלצת פורמלית כהשראתה שימש דמון הסימטריה השולט בפסלים, בכדרים ובקרמיקאים. המפלצת מופיעה כבר בפסלי-ארד פולחניים מתקופת שושלת שאנג, אלף ארבע מאות שנה לפני הספירה הנוצרית. המלים טאו-טיה פירושן גרגרן. הסינים היו מציירים אותו על צלחותיהם, להזהיר באמצעות הציור המפחיד מפני תאוות-הזלילה".
(חורחה לואיס בורחס, מתוך "ספר הישויות הדמיוניות". תרגום: יורם ברונובסקי. שוקן, 1981)
מתוך "בגלל הרוח", תערוכת ציורים של בוגרי ודיירי כפר רוח-מדבר
"כי האדם עץ השדה", גילה שטיין, גלריה טובה אוסמן, תל-אביב
פתיחה: חמישי, 26.2.15, ב-19.30. נעילה: 18.3.15
לקראת יום האשה הבינלאומי תיפתח תערוכתה של האמנית גילה שטיין, הממחישה שינוי שעברו האמנית ויצירתה במהלך מחלת סרטן השד שנרפאה ממנה, חלתה מחדש והחלימה שוב. במשך שנים רבות הציגה שטיין עבודות פיסול. היצירות שיוצגו בתערוכה הפעם תלויות על קיר ומורכבות מתצלומים, קולאז'ים, תחריטים וציורים שבהם הוטבעו חומרים אורגניים, חומרי בנייה, צבעים ודבקים תעשייתיים. כמה מהעבודות עושות שימוש בתאורה הנמצאת בגבן. שטיין הציגה בעשרות תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד בגלריות בארץ ובעולם כאמנית רב-תחומית: פסלת, צלמת, ציירת ועוסקת בתחריט.
גלריה טובה אוסמן, רח' בן-יהודה 100, תל-אביב. שלישי עד חמישי, 11:00–13:00, 17:00–19:00, שישי, 13:00–10:00.
גילה שטיין, "ענפים ביער", טכניקה מעורבת. גלריה טובה אוסמן
"כשאנחנו מגיעים למחלקת הצעצועים, קורה מה שהופך להיות, עד להודעה חדשה, הזיכרון המצער ביותר בחיי. הכלב, שחזר לפסוע כמו סנטור נשוא פנים, קופא פתאום. פה-פעור ואני נתקלים בו וכמעט נופלים על האף. ז'וליוס מתנודד וצונח ארצה על צדו מחמת ההלם, קשיח כמו סוס עץ. עיניו הפוכות בחוריהן. קצף סמיך ניגר בשפע מחניכיו השחורות המופשלות בעווית של חיוך אפוקליפטי. לשונו מגולגלת עמוק כל-כך בגרונו פנימה, עד כי הוא אינו מסוגל לנשום. ז'וליוס המסכן שלי נפוח עד להתפקע. כן, כמוהו כגווייה של סוס זמן רב אחרי ששאון התותחים נדם. אני מזנק, תוקע את זרועי בתוך לועו המתוח ומושך את הלשון ההיא כאילו בכוונתי לעקור אותה. היא נכנעת לבסוף, וקיפוליה מתרפים בחריקה, ולפתע שבות עיני הכלב שלי ומוצאות את מקומן. אבל למראה ההבעה המצטיירת בהן אני נסוג בבהלה. ואז הוא מתחיל ליילל יללת צופר מרוחק שעולה ומתקרבת עוד ועוד, עד שהיא ממלאת את הכלבו אימה חשכה שמסוגלת להקפיץ מתים מקבריהם. כל הזוועות שבעולם בצווחה אחת אינסופית של כלב משוגע".
(דניאל פנק, "על פצצות ומפלצות". מצרפתית: חגית בת-עדה. שוקן, 2000)
גילה שטיין, "שריפה", הדפס על פרספקס. גלריה טובה אוסמן
"ואולם לעבוד לא יכול. היה בכוונתו לתאר את הכלניות, להמשיך במה שהתחיל לכתוב עליהן אתמול בערב בעוד אור. הוא רצה לתפוס במלים את חוורונן המימי המוזר של בבואות בעץ ממורט. אבל עתה נדמה הדבר לפתע חסר טעם. הכלניות, שאתמול נתרשם מהכוח העצור בגבעוליהן העבים הזקורים, נראו לו עתה סתם צרור פרחים גסים למדי, פנים חצופות בצווארונים מסולסלים. דיאנה הכניסה אותן לכד סיני קטן וזול שעוד הגביר את גסותן. עכשיו גם לא ראה אותן ברור. ומכל מקום אף לא היו ראויות שיביט בהן. הוא חש דאבה, עלבון".
(אייריס מרדוק, "חלומו של ברונו", תירגמה מאנגלית: ג' אריוך. עם-עובד–ספרייה-לעם, 1974)
"המנהיג הנעלם", רפי מן, מתוך התערוכה "המרחב הציבורי, בנימין נתניהו כאייקון פוליטי", סטודיו שוקי קוק, יפו
"המרחב הציבורי, בנימין נתניהו כאייקון פוליטי", רפי מן, סטודיו שוקי קוק, יפו
פתיחה: חמישי, 5.3.15, ב-20:00
ד"ר רפי מן, היסטוריון וחוקר תקשורת, עיתונאי לשעבר, מתעד במצלמתו, בין השאר, את מערכות הבחירות בישראל והשפעתן על האזרח. מן מצלם ללא אוריינטציה אמנותית, אלא עוסק בהעתקת מציאות בעזרת מצלמה משפחתית. "מן מתעד את המרחב הציבורי, והפעם את שאריות הפרסומים של המפלגות השונות במסעי הבחירות בשנים האחרונות. מהחומרים המרתקים בחרתי את הנוגעים לראש הממשלה המכהן בשנים האחרונות. בנימין נתניהו כמטפורה. המרחב הציבורי הוא שם כולל לעולם המקיף אותנו, למעט, אולי, הבית הפרטי שלנו, כשמכשירי התקשורת בו כבויים. אבל גם עמוק בתוך נפשותינו מצוי חלק ממרחב זה, פגוע וניזוק" (שוקי קוק, אוצר התערוכה).
סטודיו שוקי קוק, רח' רוחמה 11, מתחם נגה, יפו. ראשון עד חמישי, 09:00–18:00.
"קרמיקה", רפי מן, מתוך התערוכה "המרחב הציבורי, בנימין נתניהו כאייקון פוליטי", סטודיו שוקי קוק, יפו
"הוּא מֵפִיץ אוֹתוֹ שֶׁמֶץ-אֲבַק-דֶמַגוֹגְיָה
הַנָחוּץ לָהּ, לְדַעַת יוֹדְעֵי פְּסִיכוֹלוֹגְיָה.
הוּא מוֹצִיא אֶת מִכְסַת הַדִּבּוֹת הַקְטַנוֹת,
אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהֶן צֹרֶךְ לְפִי הָעוֹנוֹת.
וֵאֲפִילוּ אִם יֵשׁ וּמַפְרִיז הוּא קְצָת-קָט,
יֵשׁ לִנְהֹג רַחֲמִים בַּפְּלַקָט".(מתוך "חיי הפלקט בימי מלחמת הבחירות", נתן אלתרמן, "הטור השביעי", "דבר", יולי 1944)
כתבו לנו: yayinzol@gmail.com
הפוסט לא רק יין זול, 26.2.15 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
