למהלך היצירתי של גסטון צבי איצקוביץ בעבודת הווידיאו "טקסי חולין" שני פנים: פן תיאורטי (ומכך, מטא-ויזואלי) ופן חברתי. תובנה זו מאפשרת לנו לעמוד על מורכבותה של היצירה, שעשויה להצטייר במבט ראשון כאוסף של אלמנטים אודיו-ויזואליים ותימטיים קלים לפענוח.

נקודת המוצא של איצקוביץ היא הטיעון רב-המשמעות שהעלה פרופ' מייקל ג'ייקוב, תיאורטיקן נוף וחוקר ספרות השוואתית, במחקרו "הנוף" (Il Mulino, איטליה, 2009): "כדימוי נוף, ייצוגו של הטבע – לפחות במסורת המערבית – מתקיים ביחס למסגרת. באמצעות המסגרת מציע לנו הדימוי פיסת טבע המפנה אותנו אל מעבר לגבולות הנראה, אל הכּוּליות הסמויה מן העין".

גסטון צבי איצקוביץ, "טקסי חולין", 2013, וידיאו, 80 דק'. עריכת וידיאו: אבי לוי, עריכת סאונד: רותם דרור

נקודת המשען הסמנטית של "טקסי חולין" היא למעשה היסוד השוכן בבסיס השפה הצילומית, כמו גם בבסיס השפה הקולנועית: הפריים, שנוכחותו מודגשת לפי נקודת המבט שבוחר היוצר, וכן בהתאם לרוחבו ביחס למציאות הסובבת. ואולם, בבואנו לבחון את היסודות המרכיבים את הפריים, עלינו לעמוד על קיומם של שני עקרונות מכוננים נוספים שלהם תפקיד מרכזי: הראשון, המתקיים בתוך שדה הראייה, והשני הוא זה המתקיים מחוצה לו, ולפיכך נותר בלתי נראה. ניתן אף לומר שמבחינת המידע המועבר לצופה, ערכו של מה שנותר מחוץ לשדה הראייה עולה על זה שנכלל במסגרתו: הדבר שמודר אינו חיצוני לדימוי-נארטיב, אלא משתמע מתוכו כחלק אינטגרלי בסצינה.

בעבודה "טקסי חולין" המצלמה מוצבת באופן סטטי, כך שפיסת המציאות הניבטת ממנה אינה משתנה. השימוש בזווית צילום מרוחקת, המכונה בשפה הקולנועית "אקסטרים לונג-שוט", מכוון את מבטו של הצופה אל מרחב שהגדרתו אינה ברורה: ברקע מטע עצי זית, עשבים חרוכים, חלקת אדמה נטושה ולא מעובדת. הרושם הראשוני הוא של נייחות מוחלטת. אך לפתע מתחילות דמויות אנושיות לחלוף לרוחב הפריים בזו אחר זו. הן נכנסות אליו לאט משני צדיו; גופים נודדים, כמעט רפאיים, הנעים בתוך הפריים בכיוונים מנוגדים. ההתרחשות בשדה הראייה נהיית ל"ריקוד אנושי" קונקרטי ובלתי מוסבר. זרימה של דמויות אנונימיות החולפות דרך נוף שנותר אדיש, מרוחק, קר ועקר.

התנועה המתמשכת – ולפיכך, באופן פרדוקסלי, ההרמונית – של הדמויות מבהירה כי המרחב הגלוי לעין אינו אלא טריטוריה ריקה, מיקרוקוסמוס (הנתון בתוך טריטוריה גדולה ממנו), שאופיו החלקי נטען במשמעות באמצעות הרמיזה לכל המתקיים מעבר לו. אבל מהו הדבר שנותר מחוץ לפריים? מנין באים האנשים האלה ולאן פניהם מועדות? מה שנותר בלתי נראה הוא-הוא שהופך, בעיני רוחו של הצופה, לגרעין התימטי של היצירה. מה שנותר מחוץ לשדה הראייה הוא בעל ערך גדול יותר ממה שנגלה לעין, משום שהוא כופה על הצופים להשתמש בדמיונם ולהזדהות עם הסובייקטים האנושיים המופיעים בפריים, ומתוך כך גם לשאול שאלות.

הדיון בעבודה מאפשר לנו להידרש כעת גם להקשריה החברתיים. פיסת הנוף הגלויה לעין לקוחה מהאזור שבין השכונות שיח' ג'ראח וואדי ג'וז במזרח ירושלים, שבקרבתו שוכן סניף של משרד הפנים הישראלי. נוכחותם של התושבים הערבים החוצים את השטח הסמוך לאתר הציבורי טוענת את היצירה במטען חברתי והומניסטי, של ייצוג מערך הכוחות שבין היחיד למדינה, בין זהות לביורוקרטיה, בין סובייקט אנושי למבנה-על פוליטי. מתח זה מועצם עשרות מונים באמצעות הניגוד שבין הפעולה הדינמית אך האטית (תנועתן של הדמויות המצולמות) לבין אופייה הסטטי של השפה החזותית (הפריים המקובע על השדה הדומם).

התימה המרכזית בעבודה, הנוגעת בקשיי הקיום של היחיד, המיוצג במסגרתה בצורה קפדנית ואנטי-ספקטקולרית, היא הפער המהותי שבין סביבה וגוף, מקום וזהות. אדישותו השקטה והקרה, הכמעט בלתי אפשרית, של הנוף היא כאובה ובמידה מסוימת אף טרגית. מושג "המקום" (כמיכל לסיפורים ומסורות), העולה לא פעם בשעת דיון בזהות אישית וקבוצתית, נותר בלתי מפוענח, "אחר" ביחס לשאלות אנושיות. המקום, אם כן, אינו טעון כאן משמעות מוחלטת, אלא משמש כלי לתקשורת המתקיים גם ביחס לבלתי נראה, ומכך מתפקד גם כמסמן.

גסטון צבי איצקוביץ, "טקסי חולין", 2013, וידיאו, 80 דק'. עריכת וידיאו: אבי לוי, עריכת סאונד: רותם דרור

במובן זה, הווידיאו "טקסי חולין" מכונן זיקה בין עבודתו של איצקוביץ לבין הנתיבים האקספרסיביים שסללו דמויות מרכזיות בהיסטוריה של הקולנוע בן-זמננו. מי שיידרש להצביע על אזכורים קולנועיים ששימשו מקור השראה לעבודה זו, ביודעין או שלא ביודעין, יציין ללא ספק את הבמאי הגרמני ורנר הרצוג ואת יצירת המופת שלו "פטה מורגנה", כמו גם את הרצף הארוך ואת הפריימינג נעדר הזמן של בלה טאר ההונגרי, בייחוד כפי שאלו באים לידי ביטוי בסרטו "סטאנטנגו".

הרצוג פותח את השטף החזותי של "פטה מורגנה" בפריים קבוע וחוזר, הלוכד פעם אחר פעם אותה פעולה: מטוס נוחת. מנגנון זה מכונן מבנה של נארטיב רפטטיבי, המשרה על הצופה מעין מצב היפנוטי שבמסגרתו הזמן מתרחב ומשתחרר מכבלי המימד הכרונולוגי ומכפיפות למושגים של משך. בתוך הלופ החזותי לא ניתן עוד להבדיל בין "לפני" ל"אחרי". איצקוביץ, בדומה לכך, יוצר מבוך של תנועות המבוסס על הכניסה (אל הפריים) ועל היציאה (מתוך הפריים) של מושאיו, שמקצביהם הטבעיים הם יסוד מרכזי בקומפוזיציה המורכבת. החזרתיות ההיפנוטית של אותו אקט נעדר זמן מרחיבה עוד יותר את השדה, הנמתח אל מעבר לנראה, ומעלה על הדעת – תוך הבדלים מסוימים – את התפיסה הסגנונית והנארטיבית שביסוד העשייה הקולנועית של בלה טאר.

"סטאנטנגו", יצירת המופת של טאר, מתמקדת בדימויים המותחים את ממדי החלל והזמן במידה שכמעט אינה מתקבלת על הדעת; הדינמיקה הנארטיבית מתקיימת כמעט אך ורק בכוח תנועתה האטית של המצלמה, המטמיעה טיפין-טיפין חלקים נוספים מתוך המציאות. ב"טקסי חולין" שואף איצקוביץ למתיחה דומה של ממדי החלל והזמן, אלא שבמקום הטמעה הדרגתית של החוץ, ההחלטה לקבע את מיקומה של המצלמה היא שמזמינה את ההתייחסות אל הנמצא מחוץ לפריים. יסודות אלה מייצגים במובהק את המרחב האקספרסיבי שבתחומו בוחר איצקוביץ לפעול, ולצד זאת מכוונים לבחירות יצירתיות המאפשרות את הקול האישי והייחודי לעבודתו.

יסוד מהותי נוסף בווידיאו הוא השימוש בסאונד. את הפריים מגדיר לא רק החלל שנותר מחוצה לו, אלא גם הצלילים הדיאגטיים העולים מן המציאות הבלתי נראית. רצף הצלילים שמקורם אינו נראה, המגיעים מן הכביש ומן העיר (וכן מן הטבע), מקבל משנה תוקף בראש וראשונה משום שהם מזמנים אל תוך הפריים את התנאים החברתיים, הפוליטיים והאנושיים המעצבים את חייהם של האנשים החוצים אותו. מתוך כך הסאונד מתפקד כספירה סמנטית טעונה במשמעות.

"טקסי חולין" מציינת, אם כן, נקודת מפנה בתהליך המחקר החזותי המתמשך של איצקוביץ. ניכרת בה יכולתו לקיים דיאלוג עם היגדי מפתח באמנות החזותית של המאה ה-20 ולשלב בטריטוריה של אמנות הווידיאו יסודות שמקורם בתחביר השפה הקולנועית. המקור לשיח היצירתי אל מול עולם הקולנוע נובע מן היקום הפואטי של איצקוביץ עצמו: יקום שכולו רגישות אנושית וקשב למקומות שבהם נכפה על האדם להיות מוגדר כ"אחר" מתוקף היותו נתון בתוך מערכת מסוימת; היכן שנגזר על קבוצה (בכוח המבנים הסוציו-פוליטיים) לשחק תפקיד במסגרת סכסוך נתון, אך בסופו של דבר מתגלים היחידים המרכיבים אותה פשוט כאנשים, שהרפתקת חייהם עלי אדמות נראית כפי שהיא נראית משום שהם חולקים יחדיו את הקיום בתוך נוף האדיש ל"דברים האנושיים".

אשר על כן ניתן לומר שאיצקוביץ חולל בעבודה זו מעין נס אקספרסיבי קטן: הוא הפליא לאחד באותו מרחב אידיאלי את חזונו האישי, את הדמויות האנושיות ואת מבטי הצופים מעבר לגבולות הזמן והמרחב ומעבר להבדלים הקיימים לכאורה בין אזרחי העולם – הבדלים האמורים, לדעתם של אנשים מסוימים, לדון אותם לגורלות נבדלים.

תערוכתו של גסטון צבי איצקוביץ', "טקסי חולין", מוצגת בגלריה חזי כהן בתל-אביב.
נעילה: 7.2.15

מאוריציו ג'ובאני דה-בוניס הוא עיתונאי תרבות, מבקר קולנוע ואמנות, אוצר ועורך ראשי של כתבי-העת המקוונים CultFrame – Visual Arts ו-CineCriticaWeb, החי ועובד ברומא ובתל-אביב.

הפוסט טקס מאה הנופים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אתמול ראיתי שופטת בבית-המשפט לענייני משפחה. אשה, שופטת, לענייני משפחה. ארוזה בבד נוקשה, צהבהב, הכפתורים גדולים, מכופתרים בבטחה, עורף כבד, עיניים שראו יותר מדי, אין דרך אחרת לתאר אותן, קול שנשמר בו שמץ של נערות, הייתי שוכבת איתה.

צילום: דניאל צ'צ'יק, 2014, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב

"צלמים מדברים על סיפור מצולם", מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב
חמישי, 8.1.15, ב-20:00, אודיטוריום רוטשילד
הצלמים דניאל צ'צ'יק, דן חיימוביץ' והדס פרוש ישוחחו עם ורדי כהנא, אוצרת התערוכה "עדות מקומית" המוצגת במוזיאון, על עבודותיהם. לפני האירוע ייערך סיור בתערוכה עם האוצרת, החל מ-18:30 (וגם ב-15.1.15). נעילה: 24.1.15. רח' חיים לבנון 2, רמת-אביב. טל': 03-6415244. ראשון–רביעי, 10:00–16:00, חמישי ושבת, 10:00–22:00, שישי, 10:00–14:00. כרטיסים: 24–48 שקל, ילדים עד גיל 18 חינם.

צילום: הדס פרוש, 2014, מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב

זו היתה סדנת מנדלות. שולחן, 12 נשים, אולי יותר, והשופטת לענייני משפחה, שהגיעה באיחור. חזרתי אחריה בקול כשענתה על השאלה שלי, מה את עושה בדיוק, "שופטת בבית-המשפט לענייני משפחה". עוד שנייה הייתי נופלת לרגליה.

עלינא דקל, מתוך סרט הווידיאו My Morning Routine, גלריית המדרשה, תל-אביב

עלינא דקל, My Morning Routine, גלריית המדרשה, הירקון 19, תל-אביב
אוצר: בועז ארד. פתיחה: חמישי, 8.1.15, ב-20:00
עלינא דקל משתמשת בקטעי וידיאו שהועלו ליוטיוב כחומרי גלם לעריכת סרטים עם אופי מציצני. כל אחד מהסרטים שהיא יוצרת זוכה לשמו של אחד הקליפים שבהם היא משתמשת. הסרט הנוכחי מתבסס על סרטונים שהועלו תחת שם זה על-ידי נערות בארה"ב המציגות את שגרת הבוקר שלהן. ג'וזי, אחת הילדות בסרט, העלתה שלוש גרסאות שונות לשגרת הבוקר שלה. בכל גרסה שגרת הבוקר שלה דומה יותר לסרטון שגרת הבוקר של נערה אחרת שמופיעה בהמשך הסרט, בשם קיילין. קיילין חברה בקבוצה שמכנה עצמה "שבע סופר-גירלז", שמנהלת דף יוטיוב עם מאות מעריצות. קולו של אקהרט טולה, מורה רוחני ממוצא גרמני, מחבר רב-המכר "כוחו של הרגע הזה", מלווה את הסרט. טולה טוען שטבעו האמיתי של האדם הוא דממה מוחלטת.

"אולה", צילום: ינאי יחיאל, 2014, גלריה P8, תל-אביב

המנדלה שהיא ציירה היתה פשוטה להפליא: היא קיבלה שישה מעגלים מדויקים משיקים זה לזה, והיא הקיפה אותם אחד-אחד באפור כהה ומילאה כל אחד בצבע אחר. המנחה הסבירה את משמעות הצבעים, סגול לאינטואיציה, אדום לחומריות, כחול לרגש, צהוב למעשיות וכן הלאה. אצל השופטת בבית-המשפט לענייני משפחה היו הצבעים כולם, כאילו נדברה מראש עם מערך הסימבולים של המנדלוסים. "אלה הכלים שלי", היא אמרה, "בעיקר הסגול".

"מעיין", צילום: ינאי יחיאל, 2012, גלריה P8, תל-אביב

ינאי יחיאל, "הכלה הופשטה עירומה", גלריה P8, תל-אביב
אוצר: יואב שמואלי. פתיחה: חמישי, 15.1.15, ב-20:00
ינאי יחיאל מצלם דיוקנאות ועירום של ידידים מזדמנים ואנונימיים, לצד דמויות מוכרות ודוגמניות מקצועיות. יחיאל מתכתב בתצלומיו עם ענקי תולדות האמנות – הצלם רוברט מייפלתורפ והציירים קאראווג'יו ואדואר מאנה ("אולימפיה"). מצולמיו של יחיאל נראים מאופקים להפליא, כמעט נינוחים. דבר כנראה לא באמת קרה. המתח הזה הוא הפיל שבחדר. יחיאל, בוגר בית-הספר קמרה אובסקורה, מצלם עבור מגזינים בארץ ובעולם. בארבע השנים האחרונות הוא בעל טור שבועי במוסף הארץ, "ענייני פנים". זוהי תערוכת היחיד השנייה שלו. גלריה P8, יהודה הלוי 79 (בחצר), תל-אביב. רביעי-חמישי, 15:00–19:00, שישי-שבת, 11:00–15:00.

ברוקן פינגס, ללא כותרת. למכירה בשער 3, חיפה

אחר-כך סיפרה כמה קשה לה כשאנשים מזהים אותה כ"השופטת". סיפרה איך פעם יצאה לרחוב "בבגדי שישי", נכנסה לחנות כלשהי, והמוכרת דישדשה אחריה תוך שהיא מנסה להיזכר מנין היא מכירה אותה, ואיך בפעם אחרת באה לאותה חנות "בבגדים של בית-המשפט", מעניין מה הם, היא הזדקפה כשאמרה את זה, ומיד המוכרת הריעה, "את השופטת XXX!!!", ונקבה בשם משפחתה כמובן. "לא יכולתי לחזור לשם", היא אמרה. יכולתי לשמוע אותה בלי סוף, והיא דיברה מעט יחסית.

ויק יעקובסון פריד, ללא כותרת, למכירה בשער 3, חיפה

שער 3, חנות-גלריה חדשה, שער פלמר 2, העיר התחתית חיפה
פתיחה: חמישי, 8.1.15, ב-19:30
אלדד מנוחין ובעז נוי, אמני גלריית האגף, יזמו וינהלו את "שער 3", חנות גלריה בחלל תעשייתי ברחוב שער פלמר 2 בעיר התחתית. המקום ישמש חלל תצוגה ומכירה של אמנות פלסטית בטווח רחב של מחירים ובאופן נגיש, ללא עמלת תיווך. כל ההכנסות יועברו ישירות לאמנים. שער 3 תקיים תצוגות אמנות מתחלפות, סיורים, ביקורי סטודיו, דוכני עיון ומכירה של כתבי-עת, ספרים ופנזינים, בית-קפה, מפגשים והרצאות. שני–רביעי, 11:00–14:00, שלישי וחמישי, 18:00–22:00, שבת, 11:00–15:00.

מרקוס הוק, "מורן שוב עם זר פרחים, בהשראת אלזה לסקר שילר", מוזיאון הרצליה

לא יודעת למה אני הולכת איתה ככה עד עכשיו, עם הידיים הקטנות השמנמנות שלה, רוב הזמן בחצי אגרוף, והשיער הזה, פלומות קצרות בגוונים צבועים, שפתיים קטנות וקפוצות, דימיינתי איך היא מסכימה לי להיות עוזרת שלה, מחדדת לה עפרונות, לא חשוב, ובלבד שאשב בפינה של החדר (היה ברור לי שזה חדר ולא אולם) ואשמע איך היא שופטת ענייני משפחה עם הסגול הזה.

מרקוס הוק, "מורן שוב כדייוויד בואי", מוזיאון הרצליה

מורן שוב, "והאש גם היא את המים לא", מוזיאון הרצליה
אירוע נעילת התערוכה "בחזרה לברלין". שבת, 17.1.15, ב-13:00
האמנית והאוצרת מורן שוב מציגה תסכית-מופע בשישה פרקים. היא מקריאה בפני הקהל, במשחק תפקידים, טקסט המבוסס על התכתבות בינה לבין האמן הברלינאי מרקוס הוק. במקביל מוקרנים עשרות דיוקנאות של האמנית שצייר הוק, שעל ההתכתבות ביניהם היא מספרת. הוא מצייר אותה כדייוויד בואי וכבּוב דילן, כשחרזדה, כאטלנטה, כקנטאור, כאינדיאנית, כרקדנית פלמנקו, כטיגריס, כג'ני הפיראטית, עוד ועוד דמויות. זהו סיפורה של חליפת מכתבי אהבה פייסבוקיים בין אמן ברלינאי לבין המודל שלו המתגוררת ביפו; זהו סיפור על תשוקה שמרחפת כל הזמן מסתורית ובהישג יד, תשוקה מושגית – כי רק בטקסט אפשר להשיג. התכתבות היא סוגה שבה ספרות ומציאות מתפלשות זו בזו. התסכית, שכתבה ומבצעת מורן שוב, נוגעת בתקדימים תרבותיים ומצטטת מתוך הספרות והשירה העברית, הברלינאית והעולמית (קפקא, שקספיר, גתה, וולטר בנימין ואחרים). תסכית כמופע אמנות ויזואלי הוא ז'אנר חדש, שמורן שוב, האמנית והאוצרת, היא בין מנסחיו. משך המופע 45 דקות. הסיום, כצפוי, מפתיע. רח' הבנים 4, הרצליה. כרטיס: 20 שקל. להרשמה: 09-9551011.

"ראש", בהשתתפות גידי גילעם, ענת מרטקוביץ' ונעה גינזבורג, בגלריה גבירול, אבן-גבירול 108, תל-אביב. פתיחה: חמישי, 8.1.15, ב-20:00. ראשים ודימויים של ראשים על מקלות, מסכות בלתי אפשריות, שיבושים של מוצרי אופנה והשחתה מכוונת של פנים. בתמונה: ענת מרטקוביץ', מתוך התערוכה

לפני שהלכתי משם עמדנו בסלון של המארחת (המפואר כל-כך). היא אמרה פתאום, "אולי ניפגש פעם", או שאולי זו אני שאמרתי קודם, "יש לי כל-כך הרבה שאלות לשאול אותך", אבל זה היה סתם, לא רציתי לשאול כלום.

 

הפוסט לא רק יין זול, 8.1.15 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

בלב תל אביב מתחת לאדמה שכן בית הקירור של השוק הסיטונאי של תל אביב. במשך שנים המקררים העצומים איכלסו, שימרו, קיררו ואיפסנו את כל הפירות והירקות של גוש דן. עם השנים, הקרקע התייקרה והמיקום של השוק בלב הנדל"ן של תל אביב נעשה לא כדאי. השוק הסיטונאי עבר לצריפין בשנת 2006, אבל בית הקירור נשאר במקומו. 1900 מטר רבוע של חדרי קירור, מנועים מושבתים, מלגזות דוממות ושעונים שנעצרו.

החלל העצום נותר ללא שימוש משך זמן רב, ובקיץ הקרוב הוא עתיד לשנות את ייעודו ולפעול כמרכז מסחרי.

בזמן המעבר שנותר לבית קירור לשמר את זכרונותיו מן השוק הסיטונאי, יתקיים אירוע אמנות בן שלושה ימים, שבמסגרתו יוצגו עבודות וידאו, סאונד, ריח, מיצב ומיצג. העבודות שישתתפו יתייחסו לעבר של המקום כמקרר ענקי שמשמר פירות וירקות ועד ההווה שלו כחלל עצום, ריק ונטוש.

קירור, שימור, איפסון – כל אלו הן פעולות שמותחות את הזמן, מושכות את עונות השנה, מייצרות זמן-על.

צוות 'המקרר' מחפש אמנים שירצו לבדוק את היחסים בין הקפאה לשימור של מזון, טקסים וזכרונות, ולייצר מנעד תוכני וחוויתי שבין שימור לשם קיום המשך לבין קירור המייצר ריחוק והקפאה.

אנחנו מקימים את 'המקרר' "לתחייה" כי החלל מעורר השראה וגורם לרצות ליצור בו. מדובר באירוע ולנטרי, אנחנו מחפשים אנשים שרוצים להכנס איתנו להרפתקאה הזו.

צוות 'המקרר' מזמין אתכם לשלוח עבודות וידאו/סאונד/ריח/מיצב/מיצג

דימויים: יש לשלוח קבצים עד גודל 5 מגה.

וידאו: יש לשלוח לינק לקובץ שמצוי על הרשת.

סאונד: יש לשלוח לינק לקובץ שמצוי על הרשת.

בנוסף יש לצרף:

1. קרדיט של העבודה: שם האמן, שם העבודה, שנת יצירה, חומרים ומידות
2. V של האמנ/ית
3. טקסט קצר על העבודה

ניתן לשלוח הצעה לעבודה חדשה בליווי פורטפוליו קיים.

יש לשלוח את החומרים עד 15.2 ל hamecarer@gmail.com

https://vimeo.com/116154652

תודה

צוות 'המקרר'

הפוסט קול קורא לתערוכה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

* גרסת בטא
** המדריך נוצר בשיתוף עם המדור "גלריה" בעיתון "הארץ"

• תערוכות נפתחות
• תערוכות נסגרות
• אירועים
• גלריות לאמנות
• חללי תצוגה
• מוזיאונים לאמנות
  

***

נפתחות, 8.1–10.1

יום חמישי (8.1)

• רוטשילד 69. תל-אביב (רוטשילד 69). דודו בלילטי, אמן ומוזיקאי, יפתח הערב את תערוכת היחיד שלו "אימפרוביזציות של הגוף" המתרכזת בקשר שבין מוזיקה, תנועה וקצב לדימוי חזותי. אוצרת: קרן גולדברג.
• גבירול. תל-אביב (אבן-גבירול 108). גידי גילעם, ענת מרטקוביץ' ונעה גינזבורג, העוסקים במחקר מתמשך של חומרים עירוניים, יציגו בתערוכה "ראש", שתיפתח הערב.
• הירקון 19, גלריית המדרשה. תל-אביב (הירקון 19). שלוש תערוכות יחיד ייפתחו הערב: האמנית עלינא דקל תציג עבודת וידיאו בתערוכה "My Morning Routine"; אלעד רוזן יציג ציורים בתערוכה "חתול-בננה"; ושרון פדידה יציג את "חמש כוכבים".
• גלריה הקיבוץ. תל-אביב (דב הוז 25). הערב תיפתח תערוכת היחיד של האמנית מרב שין-בן-אלון, "חמישה קירות", שתכלול רישומים שבהם נוכח חלל התצוגה כשחקן מרכזי. אוצרת: יעל קיני.
• ארטפורט. תל-אביב (דרך בן-צבי 55). יריד ספרי האמן, שיציג יותר מ-120 ספרי אמן למכירה, ייפתח הערב למשך סוף-השבוע. במקביל האמנית שירי טרקו תציג פרפורמנס.
• הקוביה בסלון יפו לאמנות. יפו (מחסן 2). רפאל סלם יפתח הערב את תערוכת הציור שלו "We Were Here". אוצרות: גל כהן וטליה ארנט.
• גלריית הצימר. תל-אביב (הגדוד-העברי 5). רישומים בשחור-לבן בדיו על נייר יוצגו בתערוכתו של לוטם גינתון, "Fragments", שתיפתח הערב.
• גלריה מיקה. תל-אביב (בן-יהודה 97). האמן האמריקאי ג'פרי פאלאדיני יפתח הערב את תערוכת היחיד "Not Even Past".
• גלריה גורדון. תל-אביב (בן-יהודה 95). תערוכת היחיד "עקרון אי-הוודאות" של אלה אמיתי-סדובסקי תיפתח הערב, ובמקביל תוקרן בחדר הווידיאו עבודה חדשה של האמן סשה סרבר. בגלריה גורדון 2 (נתן החכם 4) תיפתח התערוכה הקבוצתית "נייר-צילום", שתציג עבודות נייר וצילומים משנות ה-70.
• שער 3. חיפה (שער פלמר 2). הערב תיחנך החנות-גלריה המסחרית החדשה שער 3, שתציג אמנים מהסביבה. אוצרת: סמדר שינדלר.
• הלובי. תל-אביב (ארלוזורוב 6). התערוכה הזוגית "שקוף", של גל עובד ויונתן כתב, סטודנטים בבצלאל, תיפתח הערב.
• הגלריה העירונית. הרצליה (בן-גוריון 7). התערוכה רבת המשתתפים "המציאות כתפאורה לחיים", בהשתתפות דינה הראל, רותי דקל ועוד, תיפתח הערב. אוצרת: סמדר שלו.
• אודיטוריום חיפה. חיפה (שדרות הנשיא 138). החל מהיום תוצג תערוכת הצילום "מבט לנשמה" של אייבן פרר.

ויק יעקובסון פריד, ללא כותרת, 2012. שער 3, חיפה (שער פלמר 2)

יום שישי (9.1)

• גלריה גבעון. תל-אביב (גורדון 35). היום תיפתח תערוכתו של פנחס כהן-גן "הציור הוא כלום חוץ מהקדשים דתיים", שתכלול עבודות חדשות מהשנים האחרונות.
• גלריה 2. חיפה (שדרות הנשיא 138). בתערוכה הזוגית "בעין הסערה", שתיפתח בצהריים, יציג כרמל תדמור צילומים, ורדואן מנצור יציג ציורים.
• בית שמואל. ירושלים (אליהו שמאע 6). נשיות, שפה ואמנות הן המוקד של התערוכה "פולחן" של יורה קרנות, שתיפתח היום. אוצרת: דבורה גולדברגר.

פנחס כהן-גן, "הסדר האלוהי כנגד הכאוס האנושי", 2011. גלריה גבעון, תל-אביב

יום שבת (10.1)

• גלריה אגריפס 12. ירושלים (אגריפס 12). האמנית מזל כרמון תפתח בצהריים את תערוכת היחיד שלה, "עור משני". אוצר: ישעיהו איש-גבאי.
• מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן. קיבוץ אשדות-יעקב מאוחד. שתי תערוכות ייפתחו בצהריים: "עבודת צוות", שתתמקד באדריכלות של משרד נדלר-נדלר-ביקסון-גיל. אוצרים: מיכאל יעקובסון וערן טמיר טאוויל; והתערוכה "VIA" של צילה ליס, שתכלול ציור, פיסול ומיצבים. אוצרת: רות שדמון.
• גלריה לאמנות, גבעת-חיים איחוד. מציאויות ציוריות משתנות יופיעו בתערוכתה של מרב סודאי "נכוחה", שתיפתח בצהריים. אוצרת: ורד נחמני.
• גלריה כברי. קיבוץ כברי. התערוכה "חדר מלחמה" של הצייר שלומי חגי תיפתח בצהריים. אוצר: חיים בן-שטרית.
• גלריית יד-לבנים. ראשון-לציון (אחד-העם 20). בערב תיפתח תערוכתו של הצייר מוטי כהן, "המוות אמן מגרמניה". אוצרת: קרן ויסהוז.
• גלריית מחניים. קיבוץ מחניים. שנה למותה של יהודית כנרי. בצהריים תיפתח התערוכה "קבלה" של הצלם דוד קולט, לזכרה. אוצר: זיו כנרי.
• גלריה מגדלור. יפו (המגדלור 13). התערוכה הקבוצתית "מפגשים", שתכלול עבודות ציור ותחריט, תיפתח בצהריים. אוצרת: יעל גולדמן.

צילה ליס, "מסע בזמן שבור", 2002–2015. צילום: טל בדרק. מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן

 ***

נסגרות

• גלריה ליאונרדו: דניאלה וורטמן, "זיקים שלי". עד 12.1.
• גלריה P8: כרמלה וייס, "כמו מים בתוך מים". עד 10.1.
• טובה אוסמן: טלי גיל, "איכה תגיע לחוף"; מירי ספקטור-צ'רניץ, "משחקים ב'יש הנמצא'". עד 14.1.
• נ&נ אמן (נלי אמן): רוני סתר, "תל-אביב, מפגש עם סוסקין". עד 15.1.
• הגלריה העירונית כפר-סבא: מנשה קדישמן, "עמק העצבות, סיכום ביניים, 2014-2012". עד 15.1.
• החנות: רוני וייס וישי שפירא-קלטר, "רגיעה זמנית". עד 15.1.
• מרכז באוהאוס תל-אביב: "כרמל, בנייה בסגנון הבינלאומי בחיפה". עד 13.1.
• עמליה ארבל: אמנון לוי, "ביטוי צבעוני, ללא מכחול. עד 14.1.
• מובי מוזיאוני בת-ים: חיים דעואל לוסקי, "צילום אופקי". עד 10.1.
• מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה: "ציור ואות". עד 14.1
• מוזיאון ינקו-דאדא: אלינת שורץ וורוניק ענבר, עבודות. עד 15.1.
• משכן לאמנות עין-חרוד: דוד וקשטיין, "דוד וקשטיין ציור, 2014-1975". עד 10.1.

***

אירועים

• משכן לאמנות עין-חרוד: שיח גלריה בתערוכות. מדי ו', 11:00, שבת, 13:15.
• בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי (תל-אביב): שיח גלריה בתערוכה של דליה פיש-בנארי, "מושבות אור". ו', 9.1, 12:00.
• מוזיאון מאנה כץ: הדרכה בתערוכות המוזיאון. מדי שבת, 11:00.
• אטליה שמי: מפגש להשקת ספרה של גילה בלס על הולדת ההפשטה באמנות ישראלית. שבת, 10.1, 12:00.
• בית האמנים ירושלים: שיח גלריה בתערוכה של אלישבע שקד, "מלח הארץ". שבת, 10.1, 12:00.
• מוזיאון פתח-תקווה: שיח גלריה בתערוכה "מחשב מסלול מחדש". שבת, 10.1, 12:00.
• גלריה לאמנות גבעת-חיים איחוד: שיח אמנית בתערוכה של מרב סודאי, "נכוחה". שבת, 10.1, 12:15.
• מוזיאון ישראל: סיור באוסף הצעצועים של אגף הנוער. 40-30 שקל. ב', 12.1, 17:00; שי גלריה בתערוכה "מטמון זהב נדיר". ג', 13.1, 19:00; מופע מחול במסגרת התערוכה "עד אשר נמצא מקום". 65-50 שקל. ג', 13.1, 21:00; שיח גלריה בתערוכה "שפת הלבוש". ד', 14.1, 12:00.
• זהזהזה: דיון על הארכת תוקפה של תמ"א 38 לקראת תערוכה בנושא. האנגר 21, נמל תל-אביב. ד', 14.1, 19:00.
• מוזיאון האסלאם: פרופ' יעקב שביט בהרצאה על החמור בהיסטוריה ובתרבות בעקבות התערוכה "יומנו של חמור". ה', 15.1, 19:00.
• שד' דב הוז, חולון: "לכו להצביע!". תערוכת חוצות של קריקטורות על מערכות הבחירות בישראל. עד 28.3.
• נוה שכטר: "מעט מן החומר". פרשנות על אור וחומר בתערוכת גופי תאורה. שלוש 42, נווה-צדק, תל-אביב. א'-ה', 17:00-09:00. עד 9.1.
• הכיכר הרומית, מזרח ירושלים: "עשוי מאבן". סולטאן סולימן, מתחת לכיכר לשער שכם. עד ינואר.
• גלריה 10: רותם ריטוב, גידי סמילנסקי, "בתווך". בית מיכל, הגר"א 10, רחובות. א', ה', 19:00-16:00, ב', 12:00-09:00, 19:00-16:00, ד', 12:00-09:00, 22:00-20:00. עד 28.2.
• מוזיאון אילנה גור: "מקרינים אמנות". עבודות וידיאו על הקיר החיצוני של המוזיאון. עד 28.2; א', ג'-ה', ו', 16:00-10:00, שבת, 18:00-10:00. מוזיאון אילנה גור, מזל דגים, יפו. טל' 03-6837676. 30-25 שקל (38 שקלים כולל סיור מודרך, 90 שקל כולל מופע מוזיקה).

***

 גלריות לאמנות

• אלון שגב: אלדר פרבר, "ארנסט טלמן פארק, ברלין". ציור. עד 13.2. שד' רוטשילד 6, תל-אביב, טל' 03-6090769. ב'-ה', 18:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
• אלפרד, מכון שיתופי לאמנות ולתרבות: אפרת גל וגיא קניגשטיין, "סופרלנד"; בחדר המדרגות: רועי פביאן, "בית אליושה, Maison Dom-Ino". עד 16.1; בחצר: ורד אהרונוביץ', "המזרקה". מיצב פיסולי. ללא מועד סיום. סמטת שלוש 5, תל-אביב, טל' 052-8014848. ג'-ה', 21:00-17:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 15:00-11:00.
• ברוורמן: רועי אפרת, "כיבוי אורות". מיצבי וידיאו וסאונד בשילוב ציור; בבייקרי: שחר פרדי כסלו, "קקטוס". עד 26.3. השרון 12ב', תל-אביב. טל' 03-5666162. ג'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גבעון: פנחס כהן-גן, "הציור הוא כלום חוץ מהקדשים דתיים". פתיחה: ו', 9.1. עד 21.2. גורדון 35, תל-אביב, טל' 03-5225427. ב'-ה', 18:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• גבעון פורום לאמנות: מבחר מאוסף שמואל ותמרה גבעון. עד 31.1. אלרואי 3 פינת שלוש 22, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 03-9490999. ו'-שבת, 15:00-11:00.
• ג'ולי מ.: שי יחזקאלי, "עם פלישתים". ציור. עד 17.1. בצלאל יפה 10, תל-אביב, טל' 03-5607005. ב'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גורדון: אלה אמיתי-סדובסקי, "עקרון האי-ודאות"; סשה סרבר, "Zal das Farbrenen". וידיאו. עד 31.1. בן-יהודה 95, טל' 03-5240323. ב'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-10:00.
• גורדון 2: "נייר צילום". עבודות נייר וצילומים משנות ה-70. עד 31.1. נתן החכם 4, תל-אביב, טל' 03-5290011. ב'-ד' 14:00-11:00, ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-10:00.
• גלריה בנימין: "Comfort Zone". איור. עד 31.1. צ'לנוב 28, תל-אביב. ד', 14:00-11:00, ה', 19:00-16:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גלריה חזי כהן: גסטון צבי איצקוביץ, "טקסי חולין"; רונה שטרן, "אואזיס". עד 7.2. וולפסון 54, תל-אביב, טל' 03-6398788. ב'-ה', 19:00-10:30, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• גלריה ליאונרדו: דניאלה וורטמן, "זיקים שלי". ציור. עד 12.1. בית-הקיבוצים, ליאונרדו דה-וינצ'י 13, קומה 2-, תל-אביב, טל' 054-6747446. א'-ה', 20:00-08:00, ו', 13:00-08:00.
• גלריה משרד בתל-אביב: חגית שחל, "גרייס קלי מרחוב אוליפנט". עד 29.1. זמנהוף 6, תל-אביב, טל' 03-5254191. ב'-ה', 18:00-11:00; ו', 14:00-11:00.
• גלריה צדיק: דלית גלבוע, "גוש 235". צילום. עד 24.1. שמעון הצדיק 16, יפו, טל' 054-5956981. ב'-ה', 17:00-10:00, ו', 14:00-10:00.
• גלריה P8: ינאי יחיאל, "הכלה הופשטה עירומה". תצלומים 2014-2009. פתיחה: ה', 15.5, 20:00. עד 14.2; כרמלה וייס, "כמו מים בתוך מים". עד 10.1. יהודה הלוי 79 (בחצר), תל-אביב, טל' 8616001־050. ד'-ה', 19:00-11:00; ו'-שבת, 15:00-11:00.
• גלריית משונע: תערוכת מכירה. עד 19.2. הרצל 112, תל-אביב. ג', ה', 22:00-18:00, ו', 16:00-12:00.
• גרשטיין: דוד גרשטיין, "Present Perfect". ללא מועד סיום. בן-יהודה 101, תל-אביב, טל' 03-5293826. א'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00.
• דביר: אריאל שלזינגר, "ללא שם"; לטיפה אשקש, עבודות חדשות. עד 17.1. ראשית-חוכמה 14, תל-אביב. ג'-ה', 18:00-11:00. ו'-שבת, 13:00-10:00.
• הקיבוץ: מרב שין-בן-אלון, "חמישה קירות". רישום. עד 6.2. דב הוז 25, תל-אביב, טל' 03-5232533. ב'-ה', 15:00-11:00, 18:00-16:00; ו', 14:00-11:00. תערוכה זו פתוחה גם בשבת, 14:00-11:00.
• זומר: מיכאל ארגוב, מקבץ עבודות. עד 7.2. שד' רוטשילד 13, תל-אביב, טל' 03-5166400. ב'-ה', 18:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-11:00.
• זימאק: לי ינור, "Rooms". וידיאו. עד 15.2. ה', באייר 68, תל-אביב, טל' 03-6915060. א'-ה', 20:00-09:30, ו', 15:00-09:30.
• טובה אוסמן: טלי גיל, "איכה תגיע לחוף". עבודות חדשות; מיצב חלון: מירי ספקטור צ'רניץ, "משחקים ב'יש הנמצא'". עד 14.1. בן-יהודה 100, תל-אביב, טל' 03-5227687. ג'-ה', 13:00-11:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-11:00.
• מינוס 1: "גם הפרופיל הוא אגרסיה". תערוכה קבוצתית מאוסף "הארץ". ללא מועד סיום. שוקן 18, תל-אביב, טל' 03-5121732. ו', 14:00-11:00 או בתיאום מראש.
• מקום לאמנות: "אגם". בעקבות הפואטיקה באובייקט; אדם שר, "האבן של הקיסר". מיצב וידיאו, צילום וציור. עד 17.1. שביל-המרץ 6, תל-אביב, טל' 03-6725124. ב'-ה', 19:00-12:00, ו'-שבת, 15:00-10:00.
• נגא: לאה אביטל, "איש ללא תכונות". עד 14.2. אחד-העם 60, תל-אביב, טל' 03-5660123. ב'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• נ&נ אמן (נלי אמן): רוני סתר, "תל-אביב, מפגש עם סוסקין". שילוב של צילום ורישום בחריטה. עד 15.1. גורדון 21, תל-אביב, טל' 03-5232003. ב'-ה', 14:00-11:00, 19:00-17:00; ו', 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.
• עינגע: אלעד לרום, "ניאו-פגניזם". מיתוסים חברתיים, פוליטיים ודתיים. עד 31.1. בר-יוחאי 7, תל-אביב, טל' 03-5181812. ג'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• פינברג פרוג'קטס: אלעד קופלר, "פינוי בינוי". ציור ופיסול. עד 24.1. שביל-המפעל 3, בניין 5, קומה 2, טל' 077-3452115. ד'-ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• רוזנפלד: זויה צ'רקסקי, "תערוכה חדשה". עד 31.1. שביל-המפעל 1, בניין 6, קומה 1, תל-אביב, טל' 03-5229044. ג'-ה', 19:00-12:00, ו', 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.
• רוטשילד אמנות: סימון אדג'יאשווילי, "עיר אחת, קיץ אחד". ציור. עד 17.1. יהודה לוי 48, תל-אביב, טל' 052-8729490. ב'-ה', 18:30-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• שלוש: זיגי בן-חיים, "עבודות משנות ה-70". קולאז'ים. עד 7.2. מזא"ה 7, תל-אביב, טל' 03-6200068. ב'-ה', 19:00-11:00; ו', 14:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.
• Contemporary by Golconda: "חולות, Sand-ness". מצבי כליאה פיזיים ונפשיים; יואב הירש, "פתאום החלטת שאת שמש". עד 28.2. הרצל 117, תל-אביב, טל' 03-6822777. ב'-ה', 19:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• Tempo Rubato: נועה גלזר, תערוכת יחיד. עד 14.2. סגולה 9, תל-אביב, טל' 2150302־072. ג'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• Raw Art: כרמל אילן, "עכשיו חומר". עד 17.1. שביל-המרץ 3, בניין 8, קומה 4, תל-אביב, טל' 03-6832559. ג'-ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. ו'-שבת, 10.10-11.10, ג'-ד', 14.10-15.10, 14:00-11:00.

***

חללי תצוגה

• אטליה שמי: "מרחקיו המוזרים". גיא רז, יחיאל שמי, אלי שמיר ועודד הירש. עד 14.2. כברי, טל' 04-9952709. ג'-ד', שבת, 15:00-11:00 או בתיאום מראש בטל' 052-8840215.
• בית אוסף קופפרמן: "חסימות ופתחים". ללא מועד סיום; משה קופפרמן, עבודות. תערוכת קבע. קיבוץ לוחמי-הגטאות, טל' 04-9933792. ו'-שבת, 15:00-10:00.
• בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית: "ספר אמן; טבע/עצמי". תערוכת סיכום סדנת ספר אמן. עד 14.2. העמל 17, תל-אביב, טל' 03-5182257. ב'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• בית האמנים ירושלים: דבורה מורג, "הפואמה (הלא) ביתית". ציור; אלישבע שקד, "מלח הארץ". צילום; יהודית אפלטון, "מדבר לבן". ציור; ענבל מנדס-פלור, "נקמה ורודה". ציור. עד 7.2. שמואל הנגיד 12, ירושלים, טל' 02-6253653. א'-ה', 13:00-10:00, 19:00-16:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי (תל-אביב): ג'וזיאן ונונו, "אנמורפוזה"; נילי גליק, "הערת שוליים"; ורדה סאנד, "בעקבות המרחב"; יובל חן, "הצלם הוא צייד שקרע לגזרים את רישיון הציד"; עדי ט' הופמן, "ערימות"; דליה פיש בנארי, "מושבות אור"; גידי סמילנסקי, "גלית_שני_יאנ_ליאת_עודד_שרון_תור_אנסטסיה_ מיט_ יואב_ עמית". רונית חדד, "האדם הסביר"; סיון כהן, "עולם ההד". עד 24.1. אלחריזי 9, תל-אביב, טל' 03-5246685. ב'-ה', 13:00-10:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.
• בית יגאל אלון: יגאל מירון, "דוגית שטה"; טלי בלומנאו, "סערה"; יעל קדם, "מים רבים". עד 24.1. קיבוץ גינוסר, טל' 04-6727700. א'-ה', שבת, 16:00-08:30, ו', 15:00-08:30.
• גבירול: נעה גינזבורג, גידי גילעם (Signor Gi), ענת מרת, "ראש/Rosh. עד 29.1. אבן-גבירול 108, תל-אביב. ב'-ג', 18:00-15:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גלריה טל: קזואו אישיי, "Mujo". ציור, קליגרפיה, רישומי דיו ועוד. עד 25.4. חצב 74, כפר-ורדים, טל' 054-7542699. ג', 19:00-17:00, שבת וחג, 14:00-11:00 ובתיאום מראש.
• גלריה כברי: שלומי חגי, "חדר מלחמה". ציור. פתיחה: שבת, 10.1, 13:30. עד 7.2. כברי, טל' 04-9952537. ה', 19:00-16:00, ו', 14:00-11:00, שבת וחג, 15:00-11:00.
• גלריה לאמנות גבעת-חיים איחוד: מרב סודאי, "נכוחה". פתיחה: שבת, 10.1, 11:30. עד 28.2. גבעת-חיים איחוד, טל' 054-9039945. ו', 15:30-10:30, שבת, 16:00-10:30.
• גלריה לאמנות ישראלית, טבעון: יאיר גרבוז, "העיקר לא להיות צבוע". ציור. עד 4.3. מרכז ההנצחה, רחוב המגדל 2, קריית-טבעון, טל' 04-9835506. א'-ה', 13:00-08:00, 19:00-16:00, ו', 11:30-08:30, שבת, 13:00-11:00.
• גלריה Artstation: גיל הלר, "נפגשנו כבר?". ציור. עד 7.2. ביתן 14, מתחם התחנה מנשייה, ביתן 14, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 03-6201515. ב'-ה', 18:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 17:00-11:00.
• גלריית בית-הספר מוסררה: "מארגנת משבשת מחברת". צילום מתוך שיוט בתת מודע; שרון קנה, "חצי מגרש להשכרה". צילומי מגרשי כדורגל וסביבתם; מגדלנה דפנר, "שלושים ואחד לילות". השקת ספר ותערוכה. פתיחה: ה', 15.1, 19:00. עד 5.3. הע"ח 9, מוסררה, ירושלים. א'-ה', 17:00-10:00.
• גלריית החווה: "4 חדרים". 4 תערוכות יחיד. עד 28.2. הנחושת פינת המלאכה, אזור התעשייה חולון, טל' 03-5596590. ב', 16:00-13:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• גלריית עין-הוד: אביבית סגל, "סימנים"; אסנת בן-דב, "בשלה". ציור. עד 21.1. עין-הוד, טל' 04-9842548. א', ג', ד'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-11:00.
• גםגלריה: אלון אורדונה, פסלים. עד 24.1. מאפו 27, תל-אביב, טל' 03-5229250. א', 19:00-16:00, ג', 13:00-10:30, ד'-ה', 12:00-10:30, 18:00-16:30, ו', 12:00-10:00.
• האגף השני: "אלכימיה". אמני מלטשה. עד 17.1. הנמל 67, חיפה, טל' 04-8669463. ג', 24:00-20:00, ד', 21:00-18:00, ה', 14:00-11:00, ו', 12:00-09:00.
• הגלריה במכללת אורנים: תערוכה שנייה לעונת "25 שנים". ללא מועד סיום. מכללת אורנים, קריית-טבעון, טל' 04-9838751. א'-ה', 15:00-08:00, שבת, 14:00-11:00.
• הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר: "קירות נמסים". מאוסף יגאל אהובי. עד 10.4; "ימים אפלים". עד 27.2. אוניברסיטת תל-אביב, טל' 03-6408860. א'-ד', 19:00-11:00, ה', 21:00-11:00, ו', 14:00-10:00.
• הגלריה העירונית הרצליה, בית האמנים: "המציאות כתפאורה לחיים". עד 29.1. בן-גוריון 7, הרצליה, טל' 09-9589986. א', ג'-ה', 13:00-10:00, 19:00-16:00, ו', 13:00-10:00.
• הגלריה העירונית כפר-סבא: מנשה קדישמן, "עמק העצבות, סיכום ביניים 2014-2012". רישומים. עד 15.1. גאולה 12, כפר-סבא, טל' 09-7649303. א'-ה', 12:00-09:00, 20:00-16:00, ו', 12:00-09:00.
• הגלריה העירונית לאמנות, עפולה: חיה גרץ-רן, "על חלוצות ודובים בעפולה". ציור; "מקרוב ומרחוק". עד 10.2. חטיבה תשע 15, עפולה, טל' 04-6591677. ב', ג', ו'-שבת, 13:00-11:00, ד'-ה', 19:00-17:00.
• הגלריה העירונית לאמנות, ראשון-לציון: "ויאמר, וירא". עבודות העוסקות ביצירה ומילים. עד 1.4. רוטשילד 7, ראשון-לציון. ב'-שבת 13:00-10:00.
• הגלריה לאמנות רמות-מנשה: רינה חייקין, "בים העתיק שלנו". עד 17.1. רמות-מנשה, טל' 052-3864955, 052-6261069. שבת, 13:00-11:00.
• הגלריה ע"ש מורל דרפלר, ויצו חיפה: שני נחמיאס, "Cut with Nail Scissors". עד 25.1. הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה, טל' 04-8562540. א'-ה', 17:00-10:00.
• החנות: רוני וייס וישי שפירא קלטר, "רגיעה זמנית". עד 15.1. העלייה 31, טל' 5341223־052. כל השבוע 24 שעות (התצוגה בחלון הראווה).
• הירקון 19 (המדרשה): עלינא דקל, "My Morning Routine". וידיאו; אלעד רוזן, "חתול-בננה". ציור; שרון פדידה, "חמש כוכבים". עד 7.2. הירקון 19, תל-אביב, טל' 03-6203129. ב'-ה', 20:00-13:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• המרכז האקדמי ויצו חיפה: אורילי סבר ויערה צח, "אחיזה בחלל". הצבות. עד 3.8. הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה, טל' 04-8562555. א'-ה', 18:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-10:00.
• המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית: "מכניקה עדינה"; בקי מיינר, "התנאים 11/6". עד 17.1. האמוראים 4, חולון, טל' 03-5568792. ג'-ד', 20:00-16:00, ה', 14:00-10:00, ו'-שבת, 15:00-10:00.
• המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית: בקי מיינר, "התנאים 11/6". קולאז'ים של שכונת ג'סי כהן. עד 17.1. האמוראים 4, חולון, טל' 03-5568792. ג'-ד', 20:00-16:00, ה', 14:00-10:00, ו'-שבת, 15:00-10:00.
• המרכז לאמנות עכשווית: אריאל שלזינגר ווילפרדו פרייטו, "Hiding Wood in Trees".פסלים ומיצבים. עד 21.2. קלישר 5 פינת צדוק הכהן 2, תל-אביב, טל' 03-5106111. ב'-ה', 19:00-14:00, ו'-שבת, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים.
• המשכן לאמנות בית מאירוב: "תופרת הסרטים". רטרוספקטיבה של מעצבת התלבושות רונה דורון. פתיחה: ד', 14.1. עד 7.3. הרצפלד 31, חולון, טל' 03-6516851. ג'-ה', 20:00-17:00; ו'-שבת, 13:00-10:00.
• הסדנה ברמת-אליהו: עודד הירש, "בחולות". מיצב וידיאו דו-ערוצי. עד 31.3. שאול המלך 5, ראשון-לציון. א', ד', ג', 14:00-09:00. ד', 14:00-09:00, 19:00-17:00, ה', 19:00-17:00.
• הקצה: "צעצועים". ממִחזור לקיימות. עד 7.2. לוחמי-הגטאות 34, נהריה, טל' 04-9926819. ב', 19:00-16:30, ה', 13:00-10:30, ו', 15:00-12:00, שבת, 13:00-11:00.
• ויטרינה, המכון הטכנולוגי חולון: עודד עזר, "Practical Particles". טיפוגרפיה. עד 28.1. הופיין 63, בניין 6, חולון, טל' 03-5026666‏. א'-ה', 17:00-10:00.
• מיקה, אמנות ישראלית: ג'פרי פאלאדיני, "Not Even Past". עד 15.2. בן-יהודה 97, תל-אביב, טל' 03-9525830. א'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00.
• מכללת דוד ילין: דוד הנדלר ובועז ארד, "דוד ובועז". עד 11.2. המעגל 7, בית-הכרם, ירושלים, טל' 054-4874684. ב'-ה', 17:00-10:00.
• מנשר: איליה יפימוביץ', "הישענות". צילום. עד 28.1. דוד חכמי 18, תל-אביב, טל' 03-6887090. א'-ה', 19:00-11:00.
• מרכז באוהאוס תל-אביב: "כרמל, בנייה בסגנון הבינלאומי בחיפה". עד 13.1. דיזנגוף 99, תל-אביב, טל' 03-5220249. א'-ה', 19:30-10:00, ו', 14:30-10:00, שבת, 19:30-12:00.
• מרכז גוטסמן לתחריט: "קירות פורחים". הדפסים. ללא מועד סיום. קיבוץ כברי, טל' 04-9952713. א'-ה', 16:00-07:30 (מומלץ לתאם), שבת וחג, 15:00-10:30 או בתיאום מראש.
• סדנת ההדפס ירושלים: "רבדים של זהות"; הילה לולו לין, "נו ששש מת". תצריבים, הדפסי רשת, ספרי אמנית ומיצב. עד 12.2. שבטי-ישראל 38, ירושלים, טל' 02-6288614. א'-ה', 15:00-08:00 או בתיאום מראש.
• סלון יפו לאמנות, הקובייה: רפאל סלם, "We were here". ציור. עד 10.2. מחסן 2, נמל יפו. א'-שבת, 20:00-10:00.
• עמליה ארבל: אמנון לוי, "ביטוי צבעוני, ללא מכחול. עד 14.1. בן-יהודה 100, תל-אביב, טל' 03-5444399. ב'-ה', 19:00-11:00, ו', 13:00-11:00.
• מרכז לאמנות ומדיה מעמותה: "המחלקה האתנוגרפית". עד 15.2. בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים, טל' 02-5793702. ב'-ג', 15:00-10:00, ד', 21:00-17:00, ו', 14:00-10:00.
• פריסקופ: יעקב קאופמן, "פיגורינות". עד 31.1. בן-יהודה 176, תל-אביב, טל' 03-5226815. ב'-ה', 20:00-17:00, ו'-שבת, 13:00-11:00.

***

מוזיאונים לאמנות

• בית ביאליק: "גילוי וכיסוי". הבעה מעבר למלים. עד 2.3. ביאליק 27, תל-אביב, טל' 03-7240311. ב'-ה', 17:00-09:00, ו'-שבת, 14:00-10:00, כניסה: 20-10 שקל.
• בית העיר: "אימרסיה בבית העיר". ללא מועד סיום. ביאליק 27, תל-אביב, טל' 03-7240311. ב'-ה', 17:00-09:00, ו'-שבת, 14:00-10:00, כניסה: 20 שקל.
• בית התפוצות: "איימי ויינהאוס: דיוקן משפחתי". "תופרי החלומות". עיצוב; עד מאי; "2,500 שנות חיים יהודיים בגולה". תצוגת קבע. אוניברסיטת תל-אביב, רמת-אביב, טל' 03-7457800. א'-ג', 16:00-10:00; ד'-ה', 19:00-10:00; ו', 13:00-09:00. כניסה: 40 שקל לתצוגת קבע, 15 שקל לתערוכות מתחלפות.
• בית ראובן: פימה (אפרים רויטנברג), "מחברות סיניות". עבודות על נייר. ללא מועד סיום; ציורי ראובן מאוסף המוזיאון, תצוגה ביוגרפית. תצוגת קבע. ביאליק 14, טל' 03-5255961. ב', ד'-ו', 15:00-10:00; ג', 20:00-10:00; שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל, כניסה חופשית לילדים, כניסה חופשית בימי שלישי 20:00-16:00 (במסגרת שנת ראובן).
• ביתן הלנה רובינשטיין: אנרי סאלה, "בלי שמות, בלי כותרת". צילום, פיסול, מיצב. עד 21.3; "פורצלן מייסן"; "אירוסים, נרקיסים, פרפרים: כלי הזכוכית של אמיל גאלה". תצוגת קבע. שד' תרס"ט 6, תל-אביב, טל' 03-5287146. ב', ד', שבת, 16:00-10:00; ג', ה', 22:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים.
• המוזיאון הימי הלאומי: רועי קופר, "ים שקט". צילום. עד 7.3; "אלים, אלות וגיבורים מהמיתולוגיה: בפיסול היווני-רומי". עד 1.5. דרך אלנבי 198, חיפה, טל' 04-8536622. א'-ה', שבת, 15:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
• המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס: מישל קישקה, "קומיקס קוֹם איל פוֹ". עולם הקומיקס של קישקה לילדים; "הטיול הגדול של דובי קייך". מסע של קומיקס מעיתון לספר; איזה הרשקוביץ, "מאיירת". עד 14.2; "פצעי בגרות". קומיקס בעברית 1995-1975; "קריקטוריסט פובליציסט עברי"; "מה, למה, איפה ואיך". תצוגות קבע. ויצמן 61, חולון, טל' 03-6521849. ב', ד', ו', 13:00-10:00, ג', ה', 20:00-17:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 15 שקל.
• המוזיאון לאדריכלות ע"ש מוניו גיתאי וינרויב: "בזכות האיפוק: הבזקים של ברוטליזם חיפאי". ללא מועד סיום. שד' הנשיא 135, חיפה, טל' 054-5831597. ג'-ד', 13:00-10:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל.
• המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן: נועה ברזנר, "הכל מונח במקומו הנכון". פעולה צילומית בחללי תצוגה. עד 2.2; אסתר הלפרין, "זבחים". פיסול בחומר בשילוב אבן וברזל. ללא מועד סיום; "מאוסף המוזיאון, אוזיאש הופשטטר וליאון אנגלסברג". ללא מועד סיום; פסי מרגוליס, "ביקור מולדת/זמן אחר". ציור; רותי סגל, "האמנות שמאחורי הנוף"; ג'ון בייל, ציור. ללא מועד סיום; רוני סומק, "שריטה במרפק השירה". ציור; מרים גמבורד, "אמת בדויה". רישום. ללא מועד סיום. עבודות מאוסף המוזיאון, עבודות של אוזיאש הופשטטר וליאון אנגלסברג. ללא מועד סיום. דרך אבא הלל סילבר 146, רמת-גן, טל' 03-7521876. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-09:00; שבת, 15:00-09:00. כניסה: 20 שקל.
• המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח: "קשרים". שטיחים מאיראן, תורכיה וקווקז; ממצאים ארכיאולוגיים בחצר. ללא מועד סיום. העצמאות 60, באר-שבע, טל' 08-6993535. ב'-ג', ה', 16:00-10:00, ד', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• מובי מוזיאוני בת-ים: חיים דעואל לוסקי, "צילום אופקי". גוף עבודות מארבעה עשורים. התערוכה בנויה סביב 12 מצלמות שלוסקי בנה. עד 10.1; תערוכה היסטורית לתולדות בת-ים. תצוגות קבע. סטרומה 6, בת-ים, טל' 03-6591140. ג', ה', 20:00-16:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• מוזיאון ארץ ישראל: "עדות מקומית", "World Press Photo". אירועי השנה דרך עדשת המצלמה. עד 24.1; נפתלי אופנהיים, אנשי הכנרת". צילום. עד 28.2; מירי דוידוביץ, "רוק בשחור". צילום. תרבות המועדונים בשנות ה-80. עד 28.2. חיים לבנון 2, רמת-אביב, תל-אביב, טל' 03-6415244. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 20:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-10:00. כניסה: 48-24 שקל, כניסה חופשית עד גיל 18 (כניסה לפלנטריום בתוספת תשלום).
• מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן: "עבודת צוות". אדריכלות; צילה ליס, "VIA". ציור, פיסול, מיצבים. פתיחה: שבת, 10.1, 12:00. עד 28.3. קיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, טל' 04-6757737. ב'-ה', 15:00-10:00, ו' וערבי חג, 13:00-10:00, שבת וחג, 14:00-11:00.
• מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה: "אנטי שפע". 10 אמנים מותחים את גבולות החומר. עד 1.5; "ציור ואות". עד 14.1; באגף הנוער: "עולמות מופלאים. עד 30.8; גן פסלים של יגאל תומרקין. תערוכת קבע; אוסף היודאיקה. תערוכת קבע. קיבוץ ברעם, טל' 04-6988295. א'-ה', 16:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל.
• מוזיאון האסלאם: "יומנו של חמור". בעקבות דמות החמור. עד מרץ 2015. הפלמ"ח 2, ירושלים, טל' 02-5661291/2. ב'-ד', 15:00-10:00, ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• מוזיאון הכט: זוכי תחרות יוצרים צעירים באמנות פלסטית 2014. ללא מועד סיום; תערוכות קבע: ציור צרפתי, אמנות יהודית (אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20), ארכיאולוגיה. אוניברסיטת חיפה, שדרות אבא חושי 199, חיפה, טל' 04-8240308. א'-ב', ד'-ה', 16:00-10:00, ג', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 14:00-10:00. כניסה חופשית.
• מוזיאון הנגב לאמנות: "חמישים שנים לאנדרטת הנגב/חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון". עד 31.1. העצמאות 60, באר-שבע, טל' 08-6993535. ב'-ג', ה', 16:00-10:00, ד', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• מוזיאון העיצוב חולון: "קוטור חדש, איריס ואן הרפן". השפעת הטבע על עיצוב בגדים. עד 7.3. פנחס אילון 8, חולון. טל' 2151500־073. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 14:00-10:00; שבת, 18:00-10:00. כניסה: 35 שקל.
• מוזיאון העיר חיפה: "בין חיפה ליריחו" צילומים של זאב אלכסנדרוביץ'. עד 8.2. שד' בן-גוריון 11, המושבה הגרמנית, חיפה, טל' 04-9115888. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-16:00, ו', 13:0-10:00, שבת, 15:00-10:00.
• מוזיאון הרמן שטרוק: פרנסיסקו גויה, "יצירות מופת על נייר". עד 25.1; הרמן שטרוק, "רומנטיקן על הכרמל". ללא מועד סיום. ארלוזורוב 23, חיפה, טל' 04-6359962. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
• מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: "בחזרה לברלין". הקבץ תערוכות: עילית אזולאי, "הכמוס הגמור בגלוי". מיצב צילום וקול; "מכתב ממר פאוסטוס, שבע קריאות מברלין". וידיאו וקול; אֵריק שימן, "ספר מבקרים: תצלומים מתוך ארכיון אישי". עד 17.1; תערוכות במסגרת "אוסף+": צבי לחמן, "עמודים"; "מאוסף יעקב אלקוב". ללא מועד סיום. הבנים 4, הרצליה, טל' 09-9551011. ב', ד', ו'-שבת, 14:00-10:00; ג', ה', 20:00-16:00. כניסה: 10 שקלים.
• מוזיאון וילפריד: ז'אנג שיאטאו, "שלושה אלפי עולמות". וידיאו; כרמל אילן, "שדה של נייר". בין ציור לפיסול. עד 31.3. קיבוץ הזורע, טל' 04-9899566. ב',ד'-ו' 14:00-09:00, ג', 18:00-12:00, שבת וחג, 16:00-10:00.
• מוזיאון חיפה לאמנות: אולף ברוינינג, "קבוצות". צילום וסרט; שרי כראל, "אי הסימנים". הדפס רשת וצבע על זכוכית; "שימוש משני". עבודות של יאיר ברק, אסף עברון וטליה קינן; "פווקוס, מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות". עד 8.3; "שושלות, מאוסף מוזיאון חיפה". עד 25.7; במרכז האמנויות: "חם-קר-נוזל-מוצק". לכל המשפחה. עד 8.2. שבתאי לוי 26, חיפה, טל' 04-9115991. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל; מרכז האמנויות: שבתאי לוי 24. שבת וחג, 14:00-10:00. כניסה: 20 שקל למבוגר, 25 שקל לילד כולל סדנה.
• מוזיאון יפו: "מיני ארט". מיניאטורות. עד 31.1. טיילת מפרד שלמה 10, יפו. א'-ה', שבת, 18:00-10:00, ו', 14:00-10:0 (מספטמבר סגור בימי א'). 50 שקל למבוגר, 45 שקל לילד.
• מוזיאון ינקו-דאדא: רעיה טרינקר ובות'ינה אבו-מלחם, עבודות רקמה ותפירה; דניז רונה וחליל בלבין, עבודות מאתגרות ומטרידות; דורון פישביין ודורון וולף, מודלים קלאסיים שעברו תהליך פוסט-מודרניסטי; אלינת שורץ וורוניק ענבר, עבודות. עד 15.1. כפר האמנים עין-הוד, טל' 04-9842350. א'-ה', 15:30-09:30, ו' וערבי חג, 14:00-09:30, שבת וחג, 16:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל.
• מוזיאון ישראל: "עד אשר נמצא מקום". על המעגל באמנות המחול בישראל. צילום, וידיאו, רישום וכרזות. עד 28.2; "האמן והסטודיו". עד 2.8.2015; "אי שקט" חדש באמנות העכשווית. עד 3.1; ג'יימס טורל, "מקום לאור". עד 3.1; "שפת הלבוש: ארון הבגדים היהודי". עד 3.1; "חומר מכושף באמנות אפריקאית". עד 17.1; דאג ומייק סטארן, "ביג במבו". עד 30.4; "הידור נשים: תשמישי קדושה מאת מעצבות עכשוויות". עד 10.2; פנים אל פנים". עד 31.1. "ג'קומטי בשני ממדים". רישום, הדפס ופיסול. עד 9.2; באגף הנוער: "מסעות". ההתרגשות בגילוי ארץ לא נודעת. עד 28.2. שדרות רופין 11, ירושלים, טל' 02-6708811. א'-ב', ד'-ה', 17:00-10:00, ג', 21:00-16:00, ו', וערב חג 14:00-10:00, שבת, 17:00-10:00. מיוחד לקיץ (עד 31.8): ג'-ה', עד 21:00. כניסה: 50-25 שקל; כניסה חופשית לילדים בימים ג', ושבת ובאוגוסט.
• מוזיאון מאנה כץ: "האוונגרד היהודי". עד 28.7. שדרות יפה-נוף 89, חיפה, טל' 04-9119372. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל.
• מוזיאון משה שק: יצירות של משה שק. ללא מועד סיום. קיבוץ בית-ניר. כל השבוע 17:00-11:00, יש לתאם מראש בטל' 054-6874701 או 08-6874368.
• מוזיאון נחום גוטמן לאמנות: דוד מערבי, "שירה הנוער". עבודות של חברו של גוטמן מבצלאל. עד 30.4. רוקח 21, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 03-5161970. ב'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 24-12 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18, כניסה מוזלת בשישי).
• מוזיאון פתח-תקווה לאמנות: "מחשב מסלול מחדש". המעבר לעולם פוסט-גלובלי; דנה לוי, "תצוגה ארעית". וידיאו. עד 24.1. ארלוזורוב 30, פתח-תקווה, טל' 03-9286300. ב', ד', ו'-שבת, 14:00-10:00; ג', ה', 20:00-16:00. כניסה: 10 שקלים, בשבת חינם.
• מוזיאון תל-אביב לאמנות: מחמוד קייס, "ערבסק #3". מיצב. עד 26.4; אורי גרשט, "רסיסים". גבולות הצילום. עד 2.5; "תחת מחיקה". מבט אל נוכחות המחוק. עד 18.4; אוהד מטלון, "פוטו אופ". עד 17.1; טום פרידמן, "למעלה באוויר". מיצב. עד 15.3; "צורות חיות". ז׳ואן מירו, מקס ארנסט: הדפסים מהאוסף. עד 7.3; דוד ינאי, "אדריכלות וגנטיקה". עד 21.2; יאיר ברק, "מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו". צילום. עד 7.2; מיכאל בורמנס, "אין מתוק מזה". עבודות על נייר, ציורים וסרטים. עד 31.1; מרינה אברמוביץ', "Rhythm 0, 1974". מיצב המשחזר את המיצג של אברמוביץ' בנאפולי. עד 14.2; "בשיחה". מבחר יצירות עכשוויות. ללא מועד סיום; "על קווי דמיון". תערוכה לכל המשפחה. ללא מועד סיום; חדרים מיניאטוריים מאוסף הלנה רובינשטיין; אימפרסיוניזם, פוסט-אימפרסיוניזם ואסכולת פריז; אמנות המאה ה-20; אמנות עכשווית: מאוסף המוזיאון ושאילות. תצוגות קבע. שד' שאול המלך 27, תל-אביב, טל' 03-6077020. ב', ד', שבת, 18:00-10:00; ג', ה', 21:00-10:00; ו', 14:00-10:00. כניסה: 48-24 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18).
• משכן לאמנות עין-חרוד: חנה דיין, "פנים". עד 20.2; חיים מאור, "יהודי טוב". עד 20.3; דוד וקשטיין, "דוד וקשטיין ציור, 2014-1975". עד 10.1; "אוסף המוזאון, דיוקנאות". עד 20.3; הסטודיו לזכרו של דודו גבע. תערוכת קבע. עין-חרוד מאוחד, טל' 04-6485701. א'-ה', 16:30-09:00, ו' וערבי חג, 13:30-09:00, שבת וחג, 16:30-10:00. כניסה: 26-13 שקל.

הפוסט המדריך, 8–15 בינואר 2015 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

פסטיבל "הרמת מסך", המתקיים במרכז סוזן דלל ותיאטרון ירושלים ונתמך על-ידי משרד התרבות, הוא הפלטפורמה המרכזית להצגות בכורה של יצירות מחול ישראלי עצמאי ב-25 השנים האחרונות. השנה, תחת ניהולו האמנותי של איציק ג'ולי, הציג הפסטיבל 12 יצירות כנס תחת הכותרת "גוף, מחול, עכשוויות" (אוצר: רן בראון) ומעבדת-מחקר, "גופים [מ]מושמעים" (ארקדי זיידס).

זוהי הפעם הראשונה שמעבדה (ללא התחייבות לתוצר) היא חלק מתוכנית הפסטיבל. היא מעידה על תפיסתו של ג'ולי את המחקר והשיח כתהליכים שהמחול מחויב להם. יחד עם הבחירה ביצירות שמאתגרות את הקונבנציה המזהה מחול עם תנועה מיומנת ו/או "רקדנית" והענקת מקום מרכזי לסדנאות שליוו את היוצרים – המהלך שמניע ג'ולי מערער על תפיסת המחול השמרנית שאיפיינה את המוסד הזה בשנים האחרונות.

ג'ולי מבקש להניע שינוי מהותי במבנה ובשפה של שדה המחול המקומי; המרכזיות של "הרמת מסך" מעניקה לשינוי הזה במה משמעותית, שהשפעתה על היצירה והיוצרים ניכרת. השיח הנגדי שהתעורר למולו, של מבקרי המחול, מורכב משילוב של חשש מ"אובדן המחול" ואכזבה מהתוצרים שהוצגו.

ואכן, רק מקצת העבודות הצליחו לעורר עניין או להציג עיבוד מוצלח של הרעיונות ליצירה בימתית. במקום להתמקד בחיפוש "אשמים" ו"כשלונות", בחרתי לדבר על העלייה בחשיבותו של המחקר וכינונן של פרקטיקות כוריאוגרפיות חדשות. בשיחות שערכתי עם איציק ג'ולי ורן בראון והיוצרים ארקדי זיידס, עדו פדר, שני גרנות ונבו רומנו ניסיתי לברר כמה מן השאלות שעולות בעקבות הפסטיבל, שהסתיים לא מזמן.

אספקת חמצן הכרחית

היכן הייתם ממקמים את פסטיבל "הרמת מסך" בשדה המחול הישראלי?

ג'ולי: "שאלה מורכבת. נדמה לי שיוצאים מההנחה שיש מרכז ברור. 'השדה' עובר שינויים רבים בשנים האחרונות. אין ספק שהתפיסה המרכזית לגבי 'הרמת מסך' היא שהוא מייצג את מרכז העשייה ונועד לקדם את הכוריאוגרף. בעיני, 'הרמת מסך' צריך להיות הדופק של שדה המחול. הוא צריך להביא לקדמת הבמה את המנעד הרחב של היצירה הישראלית, ויחד עם זאת להיות כזה שמקדם את התחום כולו".

בראון: "'הרמת מסך' הוא מסגרת שמאפשרת ליוצרים עצמאיים, לפחות לתקופת-מה, תנאי יצירה אידיאליים – דהיינו, משוחררים מעיסוק בהפקה ועם תמיכה של ליווי אמנותי. אני חושב שזו אספקת חמצן הכרחית לכל אותם יוצרים עצמאיים, ויש הרבה, שעסוקים בהישרדות. מובן שהבחירה ביוצרים אלה או אחרים היא בחירה אמנותית, שמורכבת מהמון שיקולים, אבל להתייחס ל'הרמת מסך' כאל מרכז זה קצת מצחיק בעיני, כי הזירה של היוצרים העצמאיים היא מלכתחילה 'שולית' ויש בה הרבה קולות, ובסופו של דבר כל מנהל אמנותי נאלץ לבחור אחדים ולהשאיר אחרים בחוץ. העיקר הוא שההנהלה האמנותית תתחלף אחת לכמה שנים, כאן ובמקומות אחרים.

גופים (מ)מושמעים, רודריגו סובארזו. צילום: גדי דגון

"אני חושב שהשנה ביקשנו לחשוב על ההתמקמות של 'הרמת מסך' בשדה גם כגורם שמטפח קהל רחב יותר מהיוצרים שנבחרו לקחת חלק בתהליך המלא, ולכן יזמנו מפגשים עם אמנים שהיו פתוחים לקהל, סדנאות, הקשרים תיאורטיים בפייסבוק וכנס – מתוך מחשבה על המקום של מסגרת כזו כמאפשרת היווצרות של קהילה, של שיח ושל יצירה באופן רחב.

שתי עבודות שמצאתי בהן עניין ואתגר הן 'האקט' של עדו פדר ו'כי מה' של שני גרנות ונבו רומנו. הן מייצגות שתי גישות ופרקטיקות שונות מהותית ליצירה כוריאוגרפית – האחת נטועה במחקר תיאורטי, והשנייה במחקר אינטואיטיבי. החלוקה לשתי תפיסות היא לא דיכוטומית, אלא מבקשת להבחין בדפוסי פעולה או מחשבה שנובעים מאחד משני המקורות בדרך כלל.

"יש היפר-רפלקסיביות בעבודה הזאת"

"האקט" של עדו פדר היא יצירה מורכבת ועמוסה בדימויים, והפענוח שלה מצריך מחשבה וידע תיאורטי. ככל שהמשאבים של הצופה מגוונים יותר, כך הבנתו את המתרחש על הבמה רחבה יותר. יחד עם זאת, פדר אינו מכוון לצופים משכילים בלבד, והוא מציב על הבמה שני פרפורמרים מרתקים – שחר בנימיני ותמר שלף, שמגלמים שתי דמויות הפוכות: רקדן-נסיך המייצג את האמנות, וסקייטר המייצג את תרבות הרחוב או הנעורים.

פדר: "אחד הדברים שבהם העבודה הזאת עוסקת הוא ההבדל בין עולם התיאטרון לעולם האמנות, או מהו האקט הספציפי של התיאטרון בתוך עולם האמנות ומה הוא מאפשר. רציתי דמות שעשתה פעולה מהפכנית כזאת בתוך השדה התיאטרלי, ועדיף המחולי, וניז'ינסקי הוא דמות קאנונית בהיסטוריה של המחול, הוא ראשון המהפכנים. אני הרבה פעמים עובד עם רפרנסים מאוד ספציפיים ולוקח אותם כמו רדי-מייד ושותל אותם בתוך העבודה, כדי להציף את העבודה במטען התרבותי הזה. זאת פרקטיקה שהיא מאוד יעילה בשבילי".

"האקט", עדו פדר | רקדנים ושותפים ליצירה: שחר בנימיני, תמר שלף. צילום: גדי דגון

לצד דמותו של ניז'ינסקי, פועלת דמות הנער המרדן שמגולמת על-ידי שלף, שהיא אשה בת 49. היפוך מגדרי ויצירה של מצבים קונפליקטואליים בין דמויות המייצגות סמלים תרבותיים הם רק תחילתה של המורכבות שאתה מציע בדיון שלך על האקט היצירתי/אמנותי, שמתרחש על פני שלוש מערכות ומגולם על-ידי שתי דמויות שמשפיעות זו על זו.

פדר: "אפשר לתפוס את שחר (הנסיך/ניז'ינסקי) כדמות שמייצגת את הקלאסיקה, את שומר הסף של התיאטרון, זה שאחראי להתפתחות של המסך הרביעי, אבל דווקא בשל כך דמות זו גם כלואה בדימוי. מצד שני, הוא ער לסיטואציה הזאת כל הזמן, הוא מעיר את הקהל, כל הזמן בקשר עין איתו ביחס לידיעה שזה דימוי, שזה תיאטרון. איציק [ג'ולי] אמר לי בתהליך החזרות: 'יש היפר-רפלקסיביות בעבודה הזאת'. וזה נכון. אבל מצד שני, אפשר להגיד ששחר הוא מצד אחד דמות ערה לעצמה, ומצד שני ה'ניז'ינסקי' הזה בסוף נהיה הטינאייג'ר, מישהו שמסוגל להתענג על הבמה. ההיפר-מודעות לא סותרת אינטואיציה".

"האקט", עדו פדר | רקדנים ושותפים ליצירה: שחר בנימיני, תמר שלף. צילום: ענבל כהן חמו

זאת יצירה מרובדת, והיא מצריכה ריכוז שאתה משיג באמצעות מה שאתה מכנה "הפתעות" ו"מבנה סיפורי".

"אותנטיות ורפלקסיביות אינן סותרות. אפשר להגיד ששתי הדמויות ב'האקט' עוברות היפוך. מצד שני אפשר להגיד, אם מסתכלים אחורה, ששחר [הנסיך/ניז'ינסקי] היה ילדותי כל הזמן. אולי זה הכי ילדותי לחשוב בכלל שאתה 'עם הקהל', שאפשר להיות 'מודע'. מה שבהתחלה נתפס כהכי מודע לעצמו והכי בשליטה – נראה מזויף, או שהוא בכלל נאיבי. זאת הרב-משמעות או הכפל-משמעות שנמצאת בכל רגע ורגע, העבודה כל הזמן בנויה על לייצר נארטיבים מאוד ברורים, שהם בו בזמן מרובי משמעות".

אני חושבת שגישתך ליצירה היא פילוסופית קודם כל, והיצירה הכוריאוגרפית היא אמצעי לתקשורת עם הקהל, היא מתווכת את הרעיונות שלך.

פדר: "יש לי השכלה, אני לומד פילוסופיה ויש לי כל מיני משאבים, אבל באופן כללי ובמיוחד בתוך התהליך האמנותי אני מונע מאינטואיציה. אני יודע שזו מלה אסורה בהרבה חוגים פסבדו-אינטלקטואלים וביקורתיים, אבל דווקא בגלל שיש לי יכולת המשגה מפותחת וכלים תיאורטיים, אני הרבה פעמים לא רוצה לדעת על מה שאני עוסק בו יותר מדי, אני רוצה שהדבר יישאר משהו שמגרה לי את הדמיון. אני לא רוצה להאשים את עצמי בשטחיות כי זו לא פעולה שטחית, אלא אני מתכוון שדווקא בגלל שאני לומד פילוסופיה ואני מטבעי מילולי ומושגי, אני קצת מפחד מההשפעה התיאורטית החיצונית לדבר שאני עוסק בו. אני מעדיף להיוותר במרחב שבו הדברים מוצפים כל הזמן, והאינטואיציה בוחרת ומנחה, והיא עליונה על הידיעה".

מלכודת שלא מעט יוצרים נפלו בה

ב"'האקט", שפת הרחוב "מלכלכת" את במת התיאטרון או המוזיאון, ובסופו של דבר נוצר דיאלוג מפרה ביניהם, שמסומן באקט מיני. אפשר למצוא קשר בין המהלך הזה לבין ההחלטות האמנותיות של הפסטיבל השנה, שמבקשות לשנות את הטרמינולוגיה ה"נקייה" שמאפיינת את מרכז סוזן דלל ופסטיבל "הרמת מסך" כמוסדות מרכזיים בשדה המחול בשנים האחרונות. יחד עם זאת, "האסתטיקה המחוספסת" המאפיינת מחול עכשווי או אקספרימנטלי היא מלכודת שלא מעט יוצרים נפלו בה.

"האקט", עדו פדר | רקדנים ושותפים ליצירה: שחר בנימיני, תמר שלף. צילום: גדי דגון

לא מעט עבודות הציגו שפת מחול ומופע "מחוספסת". כמה מן העבודות כנראה כשלו בדרך מן הקונספט אל הבמה, ואחרות העלו נושאים שמעניין יהיה לראותם ממשיכים להתפתח לכדי תוצר מעובד יותר.

ג'ולי: "נראה שיש כאן ערבוב של כמה דברים, וכמה מהם נובעים מציפייה מסוימת. אסתטיקה מחוספסת היא חלק מאמנות מודרנית ועכשווית. כמובן, בשלותו של האמן מול עצמו ומול הקהל היא נקודה חשובה לקבלתה של האסתטיקה הזאת. אני לא חושב שכמה מהאמנים שהיו ב'הרמת מסך' התכוונו לייצר מראש אסתטיקה מחוספסת. כמה מהם פשוט זמרים עם גוון קול צרוד. אבל זמרים טובים"…

בראון: "אני דווקא יכול להבין איך מתעוררת תחושה כזו, ואולי זה קשור לאופי הנסיוני של כמה מהעבודות, ובהחלט ייתכן שעוד קצת זמן 'בתנור' היה עושה להן טוב. אבל התחושה הזו מוכרת לי גם מהופעות אחרות שאני רואה, ובוודאי מפסטיבלים נוספים שמציגים בכורות. בעיני העיקר כאן הוא שהעבודות מעוררות בך סקרנות לראות אותן שוב, או מתפתחות. אני מקווה ש'הרמת מסך' ייתן ליוצרים האלה את הדחיפה הנדרשת כדי להמשיך לעבוד עליהן, או לפחות להמשיך לפתח את האסטרטגיות היצירתיות שלהם כך שנזכה לראות עוד ממה שעיניין אותך".

לא "רוקדים", אלא "פועלים בחלל"

גרנות ורומנו לקחו את ה"חספוס" צעד גדול קדימה כאשר החליטו להציב על הבמה קבוצה של "לא-רקדנים". בפתיחת היצירה "כי מה", תשעה ילדים צועדים לקדמת הבמה ומישירים מבט לקהל. הם מושא למבט הסקרן והמתענג של המבוגרים, ובמהלך 30 הדקות הבאות הם מפלרטטים עם הקהל במודעות משתנה. העמדת הילדים על במת התיאטרון בתפקיד עצמם היא מעשה שטמונה בו עוצמה מתריסה, ובמיוחד כאשר הם לא "רוקדים", אלא "פועלים בחלל".

גרנות ורומנו משתמשים בכלים שלהם ככוריאוגרפים כדי לעבד חומרי מציאות אל הבמה, ויוצרים הופעה מחוספסת של דמויות "אמיתיות" במקום "רקדנים". המעשה הזה הוא זר לתפיסה הקונבנציונלית של המחול ולסוזן דלל כמוסד מרכזי, ומכאן גם כוחו והאפשרות המעניינת לפרשנות שלו. כך היוצרים מאתגרים גם את המערכת שהם פועלים בה וגם את הקהל, ומעלים את השאלה "מה נחשב מחול".

"כי מה", שני גרנות ונבו רומנו. צילום: גדי דגון

יחד עם זאת, היצירה נותרת נאיבית ואינה ממצה את אפשרויות החספוס הגלומות ברעיון שמערער את המחשבה שלנו על אודות ילדים וילדוּת. תהליך העבודה של גרנות ורומנו מתחיל בהתבוננות חקרנית בפרפורמרים שנבחרו לפרויקט קודם כל, והוא אינטואיטיבי, נטול עיון תיאורטי ומלא קסם. רגישותם לסביבה שבה הם פועלים מביאה אותם לעסוק ברעיונות שמעסיקים במקביל גם את השיח האקדמי, ובמקרה הזה – מעמדו של הילד במרכז המשפחה, החברה והתרבות.

גרנות ורומנו: "בתחילת ספטמבר התחלנו להיפגש עם הילדים בסטודיו, כל שני ורביעי למשך שלוש שעות. הבחירה של הילדים היתה מאוד אקראית, פנינו לחברים, הצגנו את עצמנו, ואם לילד היה רצון לעלות על במה, הוא הצטרף. לא היה אודישן, היתה שיחה לכל אחד, וכל מי שרצה התקבל. הם נראים 'מתאימים' לתפקיד כי העבודה בעצם נכתבה איתם או עליהם, ולא הודבקה או הולבשה עליהם".

מה קרה בסטודיו?

"הכרנו אותם. הפעלנו אותם גופנית, רעיונות עלו, לא היתה מתודה. די מהר הבנו את עניין העדר, הם נורא שונים, אבל הם פועלים בצורה מאוד עדרית. לאורך העבודה התנועה שלהם היא בדרך כלל ביחד, למשל הזחילות שלהם כקבוצה. באופן דומה, העיסוק עם פלאפונים הוא משהו שנולד בסטודיו – הם פשוט הגיעו עם פלאפונים והתעסקו בהם כל הזמן. חיפשנו דימויים נוספים שקשורים למכשיר הזה ויכולים להתחבר לעבודה ולתת עוד כיוונים, כמו ערימת הפלאפונים שהופכת להיות מדורה שהם מסביבה, מעין מדורת השבט".

ואיך אתם מתייחסים לצופה המבוגר?

רומנו: "ההתייחסות אל הצופה המבוגר היא כאל העין הצופה שבונה את המתח עם מה שמתרחש על הבמה. הפעולות של הילדים על הבמה מיועדות ומקודדות לצפייה בעין של מבוגר הנושא איתו מטען. במובן זה הצפייה בעבודה עשויה להיות לא קלה עבור קהל מבוגר ובמיוחד מיומן, כיוון שהיא אינה מספקת תשובות, אלא מזמינה את הצופה לחפש את השאלות שמתחבאות בדימויים בסמלים ובכל מה שלא מובן מאליו. המנגנון הזה מתקיים כבר במפגש עם השם של העבודה, 'כי מה'. רצינו ששאלות יצופו, כי באמת: מה יש בילדים? זה משהו שאנחנו היינו? זה משהו שאת רואה לרגע והם עוד שנייה כבר לא יהיו? העתיד של הילד, העבר של המבוגר, הילד שאני הייתי לעומת הילד שהם היום עם האייפונים"…

גרנות: "אף אחד מהילדים האלה הוא לא אני, אני לא מצאתי את עצמי באף אחד מהם. כי אני לעומתם רקדתי בלט מגיל צעיר. כשהגעתי לבריסל [ללימודים גבוהים] זה היה תהליך שלם של ארבע שנים כדי לשכוח את כל מה שלמדתי. אני חושבת שההתעניינות בילדים היא מהמקום הזה. אני לא רוצה ללמד אותם, זה לא העניין. יש להם תנועתיות שוויתרתי עליה, או שרציתי לחזור אליה, אבל אני כבר לא יכולה".

לבדוק את האוטונומיה של הסאונד

המבט הנוסטלגי שמציעה גרנות יוצר בסופו של דבר עבודה שמציגה ילדים באור של חדשנות דווקא, כנציגי הטכנולוגיה ובעלי הזכות על העתיד. באותה רוח, גם הפסטיבל השנה מנסה להצעיד את המחול אל מחוזות שנתפסים על-ידי מנהליו כחדשניים או עכשוויים. אם היוצרים שהציגו בו השנה הם דור העתיד של המחול הישראלי, אכן מרחף מעליו סימן שאלה מורכב.

יוזמה חשובה של ג'ולי במסגרת החידושים שהוא מציע לפסטיבל היא הקמתה של מעבדת-מחקר, שמאפשרת מצד אחד תהליך מחקרי עבור יוצר נבחר, ומצד שני סדנאות פתוחות שליוו את תקופת המחקר ושירתו את קהילת המחול.

למעבדת המחקר "גופים [מ]מושמעים", שהנהיג ארקדי זיידס, הוזמנו יוצרים מתחומים שונים. המעבדה עסקה בסאונד, התנהלה במשך כשלושה חודשים וביקשה לבחון תופעות קוליות במרחב הציבורי במונחים כוריאוגרפיים. ערב הסיום של המעבדה היה גם ערב הפתיחה של אירועי "יוצר-אוצר" של זיידס במחסן2 ביפו (שהיו פתוחים כמובן לקהל הרחב). השילוב של שני האירועים איפשר לרעיונות שעלו במהלך המחקר להדהד אל היצירות ומפגשי השיח, שנערכו במהלך סוף-שבוע מרתק ומעורר השראה.

את האירוע פתח זיידס בהקראה של מניפסט (שהייתי שותפה לכתיבתו), שסיכם את הרעיונות שעלו במחקרו במהלך המעבדה ופתח את סדרת המופעים. עבור הקהל, הטקסט הציע מפתח לצפייה והאזנה למופעי המחול והסאונד ולהרצאות, וגם לקולות במרחב הציבורי. עבור היוצרים הציע המניפסט אפיקי יצירה חדשים במסגרת העבודה הכוריאוגרפית.

החיבור של המעבדה עם אירועי "יוצר-אוצר" יצר אפשרות לחשיפה של תהליכי עבודה ודיון שמתפתח תוך כדי צפייה במופעים. מה היית רוצה להשיג באמצעות המהלך הזה?

זיידס: "המרכיבים המקובלים והשכיחים של יצירת מחול 'תקנית' במרחב הפעולה המקומי כוללים במה עם תפאורה מינימלית, ועליה גופים בתנועה ומוזיקה שמושמעת בפלייבק שמלווה את הפעולה התנועתית. מתוך שאיפה לבדוק את גבולות המדיום – מה שנדרשתי לו ב'קול קורא' למעבדת המחקר – ביקשתי, יחד עם אמנים נוספים, לבדוק את האוטונומיה של הסאונד ויכולתו לכונן פעולה כוריאוגרפית-מחולית במרחב. ההתמקדות בסאונד העלתה את הערך שלו ביחס למרכיבים האחרים של יצירת מחול.

"באופן טבעי, ובהמשך לשאלה יותר רחבה שאני עוסק בה לאחרונה לגבי המקום שבו מתרחשת כוריאוגרפיה 'אמיתית', ההקשבה למופעי סאונד שונים הובילה למתרחש בספירה החברתית – מפגני סאונד שונים המכוננים אותה וכוריאוגרפיה הנוצרת בעקבותיהם. המעבדה איפשרה לי לאתגר את ההתייחסות הבנאלית לכוריאוגרפיה ולזהות אותה בהתרחשויות שסביבי".

"גופים [מ]מושמעים", מרים ואן אימסשוט. צילום: גדי גדון

מרים ואן אימסשוטלאתגר את מושג הכוריאוגרפיה ה"תקנית"

השאלות מהי כוריאוגרפיה, היכן היא נוצרת ומי מייצר אותה פרצו את גבולות הסטודיו אל הספירה החברתית והפוליטית. הפעולה הזאת ביקשה לבחון מחדש את המעשה הכוריאוגרפי ולתהות על האפקטיביות שלו, בעוד שבחוץ מתרחשות כוריאוגרפיות המוניות שהן לעתים אפקטיביות יותר, כמו לדוגמה העמידה הקולקטיבית לשמע צפירות הזיכרון. סוף-השבוע "גופים (מ)מושמעים" ביקש, אם כך, לא רק לאתגר את מושג הכוריאוגרפיה ה"תקנית", אלא לזהות אותה, דרך התבוננות במימד הסונורי, במקומות פחות צפויים, ובכך לעורר דיון רחב יותר על המעשה הכוריאוגרפי עצמו.

במונחים קונבנציונליים, כמעט שלא הוצג "מחול" במהלך סוף-השבוע. איפה אפשר למצוא "מחוליות" או "כוריאוגרפיה" בעיסוק בסאונד-שלך ושל היוצרים שהזמנת?

זיידס: "מצד אחד, ביקשתי לפרק את המונחים הקונבנציונליים. ההתפוררות הזאת היא הכרחית בדרך לבניית מהלכים כוריאוגרפיים חדשים ומורכבים יותר מבחינה קונספטואלית. מצד שני, ביקשתי להאיר ניואנסים דקים, עדינים או נסתרים יותר של המדיום הכוריאוגרפי. רוב האמנים שהזמנתי, וגם יצירת המחול שביצעתי בעצמי בסוף-השבוע, התמקדו בפעולה סינגולרית רפטטיבית שיצרה סאונד או התייחסה אליו. אמנם הגוף ביצע פעולה פשוטה יחסית, אך השהות בה לאורך זמן איפשרה למבצע ולקהל לחלוק מרחב חדש של אפשרויות פעולה וקריאה".

"גופים [מ]מושמעים", ארקדי זיידס. צילום: גדי דגון

זיידס מרחיב את גבולות היצירה הכוריאוגרפית והתוצרים הפרפורמטיביים, ובכל זאת שומר על נקודת מבט מובהקת של יוצר מחול. גישתו היא רק אחת מבין כמה שקיבלו ביטוי במהלך "הרמת מסך", וכאמור, לא כל היוצרים הצליחו להציג בסופו של דבר יצירה קוהרנטית. בין הצורך בחידוש השפה ורענון המוסדות לבין החשיבות בהצגת "אמנות טובה"/"יצירה מוצלחת", יש עדיין פער במקרה של "הרמת מסך", ויכול להיות שההצעה להתמקד בשכלול התהליכים היצירתיים לפני הכל היא מפתח שיהיה יעיל בהמשך.

***

"גופים [מ]מושמעים" | מחקר ואוצרות: ארקדי זיידס | שותפה למחקר: טליה דה-פריז | מניפסט: דנה שלו וארקדי זיידס | משתתפים: מרים ואן אימסשוט (בלגיה), אלאן פרנקו (בלגיה), רודריגו סובארזו (צ'ילה/הולנד), ויקטוריה חנה וגיא שרף (ישראל), הילה כהן-שניידרמן וטלי קרן (ישראל), מוחמד ג'באלי (פלסטין).

"האקט", עדו פדר | רקדנים ושותפים ליצירה: שחר בנימיני, תמר שלף | תאורה: עומר שיזף | ייעוץ חלל ותלבושות: ליאב מזרחי | סטיילינג: זהר פורמן | מוזיקה: יובל גורן, תמר נאפר (DAM) ומוראד אבו-אחמד | בניית תפאורה: גילי גודיאנו | עיצוב תאורה: עומר שיזף

"כי מה", שני גרנות ונבו רומנו | מופיעים: גור סביניק רשף, תמרי פורת, תאיר פרויס, לין פריג’, נעם פרנק, אלינור צביק, הוויה רובינשטיין, נח רנרט, אנה שני חנוך | עיצוב תלבושות: קים טייטלבאום | עיצוב תאורה: עומר שיזף | פסל ראש: זוהר גוטסמן

הפוסט מרימים מסך על מחול חדש הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

הפוסט Visselpipa הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

Remarkable Fools

הפוסט עשבים שוטים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

האמן טולי (שאול) באומן נפטר היום (ראשון), בגיל 82. באומן נולד בארגנטינה ב–1933, עלה לישראל בשנות ה-50 והתיישב בקיבוץ עמיר שבגליל העליון. במקביל לפעילותו כאמן הדפס ופיסול באבן ומורה לאמנות, היה באומן יזם שתרם רבות לפעילות והשיח האמנותי בישראל, ואף יסד יחד עם רעייתו אילנה את כתב העת החשוב לאמנות ״סטודיו״.

צילום: יח״צ

בנימוקי הבחירה להעניק לו את פרס מפעל החיים של משרד התרבות לשנת 2014 נכתב כי ״טולי באומן שייך לקבוצה קטנה מאד, קטנה מדי, של אנשים שהעשייה העקבית, העיקשת והעקרונית שלהם מסמנת ומפלסת דרכים חדשות בעולם האמנות הישראלי. בכוח האישיות המיוחדת שלו, היזמות למען הכלל, והחזון התרבותי-חברתי מרחיק הלכת שלו, כחבר קיבוץ עמיר הוא הצליח לרתום את התנועה הקיבוצית למפעלי עשייה שהותירו חותם עמוק על התרבות בישראל. ביחד עם אשתו אילנה טולי ייסד וניהל את כתב העת החשוב "סטודיו" שהיה במשך שני עשורים חוד החנית של שיח האמנות בארץ – כתב עת אשר טיפח את מיטב הכותבים, המבקרים והפרשנים, העשיר את מדף האמנות בתרגומים של טקסטים חשובים, ועדכן את קהילת התרבות בנעשה בארץ ובעולם. בזכות טולי, "סטודיו" צלח תקופות לא קלות, והפך לכתב עת שמציב את ה"כאן" של העשייה המקומית בתוך "העכשיו" של העשייה הבינלאומית.

״טולי גם יזם את המפגשים הבינלאומיים לאמנות עכשווית בתל-חי, פרויקט רב-שנתי שכינס אליו את מיטב האמנים והאוצרים מהארץ ומהעולם, והציף סוגיות הנוגעות לסבך הקשרים שבין אמנות למרחב, מקום, וסביבה, תוך קשב לצורך בפעילות מסוג זה גם בפריפריה הרחוקה. הוא גם היה פעיל במפגשי אמנות בין יוצרים ישראלים ופלסטינים, ובפרויקטים שחיברו בין מוזיקה לבין אמנות פלסטית.

טולי הוא קודם כל אמן. הוא חידש בתחום ההדפס (על חומרים שונים, במיוחד אבן). פיסול החוצות שלו לאורך טיילת הירדן ובמספר אתרים הוא מופת למחויבות לנוף, כשם שהעבודות הגרפיות, ולמעשה כלל העשייה האמנותית שלו מונחות על ידי שילוב בין דבקות ואמונה רעיוניים ואידיאולוגיים לקשב לחומר ולמדיה.

״הפרס הזה הוא פרס למפעל חיים וקשה לחשוב על אדם שההגדרה העוטפת הזו מתאימה להם יותר ממנו. טולי, מהאנשים האהובים בעולם האמנות הישראלי, חצה את גיל ה-80 ואנו מאחלים לו שנים רבות נוספת של עשייה. אשרי החברה שטולי הוא ממפלסי הדרך שלה. זו זכות גדולה להעניק לו את פרס שרת התרבות, מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית, 2014״.

הלוויתו של באומן תתקיים בבית הקברות של קיבוץ עמיר, ביום ב' 12.1.2015, בשעה 14:00
מפגשים עם המשפחה (במועדון לחבר של קיבוץ עמיר):
אחרי הלוויה – עד לשעה 18.00
מיום שלישי 13/01/2015 ועד שבת 17/01/2015 בין השעות 16:00-19:00

הפוסט מת טולי באומן, אמן וממייסדי ״סטודיו״ הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"בחלל הנרחב של מנוחה קוסמית, הגעתי לאולם הלבן של היעדרות האובייקטים, שהוא הביטוי הנעלה ביותר ללא-כלום החשוף".

קזימיר מאלביץ'

מבנה קובייתי שחור מונח בכניסה לתערוכה של יוסף-ז'וזף דדון, קיוסק שחור, בחלל לאמנות Le Moulin שבטולון, צרפת (חורף 2014). בחזיתו פעור צוהר מסוכך במרקיזה, בדומה לדוכן ממכר המציע מרכולת כלשהי. כובד גופה של הקובייה מכריע את פתחיה, ובמבט ראשון היא נראית אטומה לכניסה. על הצופה להקיף את המבנה ולעבור בתוך כך על פני התערוכה כולה, בחללים שעל קירותיהם מוצגות קבוצות-קבוצות של תצלומי פיתות שחורות ובהירות, בקומבינציות מתמטיות שונות של הִתרבות והתמעטות. וריאציות מעין אלה חוזרות ונשנות גם בקטעי אנימציה הבוקעים ממסכים, בדיבור נוקב ומשעשע על סדר ואקראיות, על שיעתוק ומנגנוני כוח ובורסה, ואולי על אוטופיה ים-תיכונית – שכן בשולי כמה מן התצלומים נראות עטיפות ספריו של ההיסטוריון ז'אק בנואה-משאן (Benoist-Méchin) על תולדות המזרח התיכון, שעל אחת מהן מתנוססת הכותרת המפתיעה, המקדימה את זמנה, האביב הערבי (1959)!

יוסף ז'וזף דדון, תערוכה Le Kiosque Noir. צילום תערוכה: Aurelien Mole

בחזרה לקיוסק: תחילה פתח הכניסה הראשי באחוריו, המוביל אל תוככי המבנה, אל החלק הקדמי והציבורי שלו. הפתח, הנראה כחלק מלוח הקיר החיצוני, נפתח אל מבואה ובה דלת אל חלל פנימי, שכמו כומס סוד בלב מבוכים שחורים. לחיצה על הדופן תפתח את הדלת אל חלל שחור פנימי שבלבו קובייה שחורה נוספת, שבתוכה היא קופסה לבנה שרק מפתן דלתה נותר שחור – תיבה בתוך תיבה, סוכה של לוחות דיקט שהיא בית ומסתור במרחב ריק המאפשר תנועה שקטה, אטית ומהורהרת, בין חדרים שצללים נוגים לוטפים את קירותיהם בחסד האור הדק, החודר דרך גג סכך מכפות תמרים שנצבעו לבן בהתזת צבע תעשייתי. תוככי המבנה – חלל לבן בתוך חלל שחור – מייצרים ניגודים שרק מעצימים את התנועה הפנימית בו, תנועה של הסתגרות. משהו מרוחו של בית המחיצות היפני, שצלליו העמוקים מערים אל תוכו שלווה ומרגוע, שׁוֹרֶה על קיוסק שחור, שאפלוליותו הקרירה מודגשת אל מול פני החמה הים-תיכונית הבוהקת. דדון אף תכנן את חלקי המבנה השונים בשיטת הרכבה המזכירה את האדריכלות היפנית המסורתית, שהצטיינה בבנייה בעץ עם מַחברים מתוחכמים המייתרים את הצורך במסמרים.[1]

קיוסק שחור ממשיך את עיסוקו של דדון בשנים האחרונות באדריכלות רעיונית שבין קביעוּת לארעיות, תוך בחינת הפוטנציאל הסביבתי הגלום במבנים פריפריאליים נטושים, בדרך ליצירת מרחב רב-תרבותי שאינו מתנכר למקורותיו ואינו מצטמצם בגבולות שהציב המרכז ההגמוני. בכך הוא משתייך למסורת של אמנים ששילבו בדימוי אחד רעיון ומבנה, כמו הסיטואציוניסט ההולנדי קונסטנט ניוונהויס (Nieuwenhuys), שחזה את העיר האוטופית בבל החדשה (1956-74) כמרחב נפשי שאינו נפרד ממרחב הפעולה הממשי;[2] או ה-Independent Group הלונדונית – קבוצת אמנים, אדריכלים ותיאורטיקנים, שהקדימו את הפופ האמריקאי וכבר בשנות ה-50 ביקשו לשלב את תרבות ההמונים של הקפיטליזם הצרכני לאחר מלחמת העולם השנייה בתפיסות אדריכליות חדשניות, דוגמת אלה של אליסון ופיטר סמיתסון (Smithson), וריינר בנהאם (Banham).[3]

יוסף ז'וזף דדון, תערוכה Le Kiosque Noir. צילום תערוכה: Aurelien Mole

ברוח מאמרה של רוזלינד קראוס על הרחבת שדה הפיסול,[4] אפשר לחשוב על הרחבת הרעיון האדריכלי בעצם השימוש שעושים אמנים במילון האדריכלות וברעיונותיה, כאשר הדיון בשאלת המרחב חוצה את השיח המדיומלי. שני תקדימים מעניינים לפרויקט הקיוסק הם החללים לאדם יחיד של האמן הישראלי-צרפתי אבשלום (מאיר אשל, 1993-1964), וסדרת המבנים החדירים של האמן הברזילאי הליו אויטיסיקה (Oiticica, 1980-1937). המהלכים שהניעו אמנים אלה, כל כמה שהיו שונים זה מזה באופני ההבְניה של יחסי היחיד עם סביבתו, הזינו מגמה שהוגדרה על-ידי ניקולא בוריו ב-1996 כ"אמנות התייחסותית" (relational art), כאשר מבני הדיקט והפלקסיגלס הצבעוניים של אויטיסיקה, למשל, סוללים את הדרך לסביבות שיצר ליאם גיליק (Gillick) כעשרים שנה לאחר מכן. אויטיסיקה הברזילאי שאב ממאלביץ', קליי ומונדריאן את הריכוז הצורני ואת להט הקריאה לתיקון חברתי ותודעתי. הוא ביצע בגיאומטריה המודרניסטית פיצוץ "טרופי" שהוליד תבליטים מרחפים, ציורים נלבשים (שדוגמנים עוטים בעת ריקוד סמבה) וסביבות רוויות צבע ומרקמים, שנועדו לעטוף את גוף הצופה ולהציף את חושיו. אבשלום, לעומת זאת, המשיך את הביטול הצבעוני של הסופְּרֶמטיזם בממשק של אמנות ואדריכלות. תאי המגורים שתכנן לעצמו בארבע השנים שלפני מותו בטרם עת, מושכים את התכנון והעיצוב לדרגה אפס: הם לבנים לחלוטין, תפורים כמו חליפה של דיקט, עץ וגבס לממדי גופו-שלו, כעין תאי התבודדות שנועדו להצבה בשש ערים ברחבי העולם כדי שיוכל לחיות בהם כמו נווד-נזיר. אויטיסיקה ואבשלום כאחד נדרשו גם לשאלת יחסי עבודה/צופה: אצל אויטיסיקה הצופה הוא חווה-שותף (experienced) המוזמן להפעיל את גופו בשלל אפשרויות ובתוך כך לחבור ליחידים נוספים החולקים עימו את הסביבה החוש(נ)ית; ואילו אצל אבשלום הצופה מתבונן במנותק בחלל יחידני שנועד בבירור לאדם אחר, אך בעל-כורחו מקרין את דמותו-שלו אל החלל הריק. אבשלום מוליך את המודולור הקורבוזיאני אל סופו הקיצוני המתבקש,כמי שמבקש לבקר את ההיגיון המודרניסטי מבפנים.

בקיוסק שחור, אולי בהמשך לאבשלום, השאלות המעסיקות את דדון נוגעות בתנאים הפוליטיים והכלכליים של טריטוריות גיאוגרפיות ומושגיות נתונות, המהוות תשתית רעיונית למבנים האישיים שהוא יוצר – שאלות כמו מהו "הבית"; והאם מושגים כ"בית לאומי" משמשים להסוואת פריפריה הנרמסת תחת גלגלי הניסוי הציוני בבני אדם; ואולי המרחב החברתי הוא תמיד, כפי שטוען אנרי לפבר, טריטוריה מאורגנת ומסומנת, מערכת המַתְנָה ומנתבת את הפרט ואת אופני התנהלותו.[5] האוטופיה בזעיר-אנפין שיצר בהכלאה בין צורה גיאומטרית טהורה (קופסה שחורה) למבנה ארעי מיתולוגי של סוכה, היא הצעה לחלל מגורים פרטי, שהוא בה-בעת גם חזון למגורים החורגים מטיפולוגיה אדריכלית משוכפלת המתעלמת מדפוסים מקומיים או ורנקולריים, ומנגד גם מבנה של שום-מקום שלכן ביכולתו להשתרש בכל-מקום.

בית שצורתו הרדיקלית צללית של קופסה שחורה הותווה לראשונה בפרויקט שיצר דדון ב-2011 עם האדריכל דורון פון-ביידר – הצעה לבית מגורים (עם תוכניות אדריכליות מפורטות) בשטח מדברי הנושק לעיירה אופקים, שהוא קופסה שחורה ואטומה כמעט לחלוטין, למעֵט שני חרירי אור בקירות ושני צמצמי אור בתקרה הנפערים כטלסקופ אל השמים. המבנה קרא דרור לאינספור פרשנויות ואפשרויות חלוקה פנימית של סביבת המגורים הביתית, בחלל שהזמן כמו עצר בו מלכת וחדירת האור אליו, מדודה ומתוכננת מראש כמו בקמרה אובסקורה, מאפשרת קיום ויצירה בשני מצבים הופכיים של אור וחושך. בתוכנית נרשמו שלוש קומות לחדר מגורים, חדר עבודה, ומרתף שבו בריכה, ליצירת מבנה המַפנה עורף לדירת השיכון הפריפריאלית הכלואה בין שורות של בתים זהים וחסרי ייחוד – ובאותה נשימה גם מלגלג על מגמת "בנה ביתך" המצועצעת, שכבשה שכונות שלמות בפריפריה. כגוף מונוליתי שחור כשיש, הבית מעלה על הדעת את אבן הכעבה הקדושה, או מקדש קדום שותק ואפל שבּוֹר מים בקרקעיתו, נִקבּה מקראית או מקווה טהרה. אם נרצה, הדגם המושגי של בית החלומות הפרטי שתכנן דדון עשוי היה להילקח ממבני קבורה מצריים עתיקים, מן הסוג שהמודרניסט מרסל ברוייר (Breuer) קשר לאדריכלות התנועה המודרנית,[6] דוגמת המסטבה (Mastaba) שטוחת הגג של הממלכה הקדומה או הפירמידות הגדולות בגיזה שבנו מלכי השושלת הרביעית. המשותף לכל סוגי המבנים הללו הוא תוכניתם הבסיסית כמערכת של פירים אנכיים ואלכסוניים, תת-קרקעיים ועִליים, בדומה לתוכנית הבית השחור שכולו, למעשה, פיר אנכי המשחזר תנועה פנימה ולמטה.[7] הקובייה השחורה הריקה ופנסי הניאון החודרים אליה וממנה היא גם אמירה פרובוקטיבית על אדריכלות הבטון החשוף של שנות ה-60 וה-70. בניגוד לברוטליזם, שביקש ליצור מערך קיום דינמי שיניע תהליכים פתוחים של חִברוּת ודיאלוג בין הדיירים-משתתפים – החזון הפרטי של דדון מתמקד בחלל סוליפסיסטי לאמן מתבודד, נווה מדבר חשוך שבו יוכל להסתגר מפני העולם. כמי שגדל בבלוק של דירות צפופות באופקים, שבו אין מקום לחלל פרטי המאפשר ליחיד להתפתח, הוא יוצר סדרה של הצעות-פנטזיות אדריכליות המנסחות יחסים זהירים בין היחיד לסביבה.

יוסף ז'וזף דדון, תערוכה Le Kiosque Noir. צילום תערוכה: Aurelien Mole

מודל הבית השחור של דדון זכה לגלגולים נוספים בסדרה של עבודות מינימליסטיות העוסקות בחומר ובהיעדרו. ב-2013 בנה דדון עוד גרסה אישית לקמרה אובסקורה, קופסה שחורה עם פתחים בחזית, בגב ולאורך הצדדים (בעומק כמה סנטימטרים) להחדרת אור. בהמשך צילם את חזית הקובייה, שהפכה לדימוי צילומי דו-ממדי שכוסה ונמרח בזפת שחורה. אחת מעבודות דו-ממדיות אלה, קופסה שחורה בתוך ריבוע II שהוצגה בפונדסיון ריקאר (Fondation Ricard) בפריז, היתה פעולה מטא-רפלקסיבית, כעין משחק מראות המשקף את חדר החושך על הזפת, בחומריות המרמזת למקורו והולדתו של מדיום הצילום.[8] גם שטיח הקיר המופשט קרקע שחורה (2013), שנתלה במוזיאון פתח-תקוה לאמנות, היה גלגול של אותה קובייה שחורה ואטומה, והוא נוצר במריחות החומר הכבד, הגמיש-נוקשה, על בד. הזפת, בנוסף להיותה מצע הקשור לתהליך הצילום הראשוני, מייצגת גם את כבישי האספלט הרותחים באור השמש הקופחת, כפי שהם נשקפים מבעד לתריסים המוגפים של דירת השיכון באופקים, כך שאפשר לראות אצל דדון תנועה הלוך ושוב בין החזוני-אדריכלי (תוכניות למבנים של ממש) לבין הפשטה של קטעי נוף דרך מנסרה אוטוביוגרפית. דומה שתנועה כזו בין המודל (האדריכלי) לאובייקט החומרי הולידה עכשיו את קיוסק שחור, המפגיש כמה פרספקטיבות בעבודתו של דדון.

הקיוסק הוורסטילי הזה בנוי מלוחות "סנדוויץ'", בדלות חומרית ובתבנית סטנדרטית-מודולרית של חיבורי קורות זו לזו ואל רשת מודוּלים ברצפה, בעזרת מַחברים סמויים הנסתרים מתחת ללוחות השחורים, כאשר המערך כולו אינו מסגיר את שיטת ההרכבה המחוכמת שיצר דדון ברוח "עשה זאת בעצמך". בית המגורים של דדון – שאולי מלמד משהו על נדודיו-שלו, ובוודאי על צו השעה המשוועת לחזון אדריכלי בצל נדל"ן מאמיר ואוהלי מחאה שקרסו אל האין – בא חשבון עם התחביר המודרניסטי שהוביל אל הפואטיקה המחוספסת של אדריכלות כוח הבטון. בה-בעת הוא מעלה על הדעת את מהלך ההתפתחות שחל באדריכלות של לה קורבוזייה לאורך השנים, שניסה תחילה לבסס את התכנון האדריכלי על הפרופורציות האוניברסליות של הגוף האנושי (ה"מודולור") ובכך לענות על מכלול הצרכים החברתיים – ולימים העמיד, מתוך אותה שפה של צמצום ופישוט, תמהיל אנושי-עירוני חושני יותר, הכולל צורות מגורים מגוונות שבין וילות למשפחות ועד חללי סטודיו זעירים ("יחידת המגורים" במרסיי). שהרי קיוסק שחור, שחדריו מדודים בקפידה, מכנס יחד שתי פונקציות, כאשר חלקו האחורי משמש כמרחב פרטי ואילו חלקו הקדמי, הפונה כלפי חוץ, הוא האזור המפרנס והחברתי, העתיד להתפתח בהמשך הפרויקט ולהיעשות מרחב פעיל (מרמזים על כך המדפים המוצמדים לאחד מקירותיו החיצוניים של הקיוסק, העתידים לשמש בעסקי חליפין של ספרים או כל מוצר אחר).

אך בעוד "מכונת המגורים" היעילה והסטנדרטית של לה קורבוזייה (שאף בנה לעצמו צריף התבודדות נייד בדרום צרפת)[9] ביקשה את החדרת האור והטבע פנימה – זו של דדון מתכנסת אל בין חדרי הבית המוצללים, מאחורי חיץ המבחין בין חוץ ופנים ובין הפרטי לציבורי-חברתי-כלכלי. עולה על הדעת קו התפר הגמיש שבין חלל הסטודיו העצמאי לבין חלל המגורים של האמן, שבמציאות האמנותית הישראלית הרזה היו לא פעם לחלל אחד שמחיצה מאולתרת כלשהי חוצה אותו לשניים. ואגב המחשבה על יחסי אמנות וכוח עולה על הדעת גם הקובייה השחורה של האנס האקה (Haacke) בשם החושפני Global Marketing משנת 1986, שבאמצעותה ביקר את עסקי הנדל"ן החומסניים של אספן האמנות סאצ'י (Saatchi) בדרום-אפריקה. הצבת הפונקציה החברתית לצד זו הפרטית בקיוסק שחור מסכמת לכן את מהלכיו האדריכליים של דדון עד כה – מאז הדגם האדריכלי של בית מגורים פרטי שיצר עם פון-ביידר ועד לאוטופיה-זוטא של פרויקט אופ-אר, שתוכנן בשיתוף עם אפרת-קובלסקי אדריכלים, דן חסון והפעיל החברתי איציק קריספל – ומסמנת את המנעד השאפתני שבמסגרתו הוא חושב ופועל. פרויקט אופ-אר, שטרם נשלם ויצא אל הפועל, מבקש לעשות שימוש חוזר במבנה תעשייה נטוש באופקים, העתיד להיעשות שדה פעילות רבגוני ליזמוּת חברתית ופעילות קהילתית, אמנותית ועסקית בעיר.[10] המשותף לפרויקט זה ולקיוסק שחור הוא הכְוונת המחשבה האדריכלית למעשה של ריפוי ותיקון עצמי וחברתי.

יוסף ז'וזף דדון, תערוכה Le Kiosque Noir. צילום תערוכה: Aurelien Mole

קיוסק שחור הוא ממין האדריכלות של הרוח, בנוסח דבריו של לה קורבוזייה על האדריכלות כאמנות וכריגוש שמעֵבר לשאלות של בנייה והנדסה. דדון מבקש להעמיד מבנה צורני טהור, המְזמן חוויה של הליכה ושיטוט, פנימה והחוצה, כבתוך פסל ענק. אלא שבה-בעת הסוכה הלבנה המונחת בלב הקובייה השחורה היא גם חלל פונקציונלי שאפשר לשהות בו, בקנה-מידה החופן ברגישות את הגוף האנושי – וגם משחק ניגודים בשחור-לבן, המציב מעין נגטיב שחור ללובן של המודרניזם העִלי. השחור קורא תיגר על האוניברסליזם המודרניסטי בדמות מבנה ארעי, צריף מחומרי עץ פשוטים, הרלוונטי לתקופה שבה רבבות מהגרים מחפשים מקורות מחיה ומציפים את מרכזי המערב, מתגודדים בערי בקתות (שאנטי-טאון) מכוערות וחסרות שירותים בסיסיים, או דחוסים בשיכונים מתפוררים וחסרי ייחוד, למשל בערי הפריפריה בישראל. השיח הרב-זרועי שמנהל המבנה האלגנטי הזה נוגע גם בחזון האדריכלות הטרומית, הקלה והמהירה – דוגמת הבתים מהירי ההקמה מלוחות אסבסט-צמנט, בתכנון נחום זולוטוב, שיוצרו בחברת ישאסבסט (1957-60) לשיפור תנאי המגורים הקשים של העולים החדשים במעברות; או הבתים לחסרי בית שתכנן ז'אן פרובה (Prouvé) בצרפת ב-1949.[11] הפרויקט של פרובה, שיצר גם מבנים מתפרקים לפועלים בקולוניות של צרפת באפריקה, הוא מראה-מקום מעניין נוסף לעבודתו של דדון: שניהם חולקים את עקרון הבנייה הקלה והמודולרית, שאמנם מתוכננת לאקלים מסוים אך למעשה היא על-גיאוגרפית. אלא שהפרגמטיזם שבבסיס עבודתו של פרובה, שיצר גרסה שפירה של ביתן הקסרקטין הצבאי, היה פועל-יוצא של עבודתו בשירות הקולוניאליזם הצרפתי – ואילו הקיוסק של דדון, בהיפוך אירוני אופייני, נראה כמו סוכה, שבדלת קטנה הפעורה באחת מדפנותיה כמו מְזמנת כניסה של זוחלי מדבר, דוגמת הנחש.[12] למעשה הקיוסק בנוי לפי ההיגיון של האוהל התנ"כי, שבו "נפתח חלון" אל הזולת ונבצע לחם ("ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, אחר תעבורו", בראשית יח, ה). האוהל-סוכה של דדון, ששורשיו אולי במדבר, הוא מקום של מסע ואירוח, נוודי כמו הציווי האברהמי-אוניברסלי של הכנסת אורחים וכמוהו פרגמטי, אֶתי וסמלי כאחד.

 הערות:

[1] על השוני בין האסתטיקה היפנית, כתרבות המוקירה את האפל-למחצה והמוצלל, לבין האדריכלות והעיצוב המערביים ויחסם לאור, ראו ג'ונאיצ'ירו טניזקי, בשבח הצללים, תרגם מיפנית: דורון ב. כהן (תל-אביב: אסיה, 2013).

[2] בבל החדשה, שהתבססה על פרימת ההבחנות בין מסתרי הנפש והאדריכלות כאמצעי ליצירת דיסאוריינטציה, הציעה מגוון של מבנים ניידים והתקני בקרה סביבתיים, המאפשרים לאדם לפתח הלכי רוח ואופני התנהגות חדשים במרחב אורבני ארעי, הנבנה מתגובות שרשרת של פעולות גומלין משתנות. ראו: Mark Wigley, Constant's New Babylon: The Hyper-Architecture of Desire (Rotterdam: 010 Publishers, 1998)

[3] רק כעבור שני עשורים שולבו רעיונות הפופ והאדריכלות גם בזירה האמריקאית, כאשר מחקריהם של רוברט ונטורי ודניז סקוט-בראון מהווים מסד לאדריכלות הפוסט-מודרניסטית כמו זו של מייקל גרייבס ורוברט סטרן. ראו רוברט ונטורי, דניז סקוט-בראון וסטיבן אייזנאוור, ללמוד מלאס-וגאס, תרגם מאנגלית: אור אלכסנדרוביץ' (תל-אביב: בבל, 2008); האל פוסטר, אמנות, אדריכלות, סיבכת קשרים, תסבוכת, תסביך, ערכה ותרגמה לעברית: אסתר דותן (תל-אביב: פיתום, 2013).

[4] Rosalind Krauss, "Sculpture in the Expanded Field," October, 8 (Spring 1979), pp. 30-44

[5] ראו אנרי לפבר, "ייצור המרחב", בתוך: רחל קלוש וטלי חתוקה (עורכות), תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף (תל-אביב: רסלינג, 2005), עמ' 200-175.

[6] ראו: Marcel Breuer, Introduction to Jean-Louis de Cenival, Living Architecture: Egyptian (London: Oldbourne, 1964), pp. 3-6

[7] בקיוסק שחור דדון משחק עם רעיון הקבר המצרי, שעוצב להצגת גוף האדם הממתין לנס של חזרה לחיים, כמתחם של חללים בתוך חללים הכולל חדר מרכזי, חדרים קטנים ותא קבורה הבנוי כתיבה בתוך החלל הגדול.

[8] ב-1826 משח המדען ז'וזף ניספור נייפס (Niépce) לוח מתכת בתמיסת זפת, ליצירת התצלום המוקדם ביותר המוכר לנו כיום.

[9] הבקתה (cabanon) של לה קורבוזייה ממוקמת ברוקברון-קאפ-מרטן (Roquebrune-Cap-Martin) שבריוויירה הצרפתית.

[10] ראו קט. אופקים, אוצרת: דרורית גור אריה (מוזיאון פתח-תקוה לאמנות, 2012).

[11] ז'אן פרובה (1984-1901) היה מהנדס פלדה צרפתי ואדריכל ומעצב אוטודידקט. כילד גדל בסביבה האמנותית החיה של אסכולת ננסי, שחבריה (ביניהם הוריו האמנים) שמו להם למטרה לקרב בין המלאכות והתעשיות לבין האמנויות היפות. פרובה עבד עם ממשלת צרפת במשך שנים כמעצב ויצרן של מוצרי ברזל, ולימים החל לתכנן מבני אלומיניום קלים ומהירי הרכבה, ביניהם מגורים ניידים לחיילי הצבא הצרפתי (1939), "הבית הטרופי" (1947-51) ששלושה דגמים שלו הורכבו בקונגו-ברזאוויל ובניז'ר, ו"בית לימים טובים יותר" (1954) – מבנה ברזל ואלומיניום לחסרי בית, שלהרכבתו נדרשו ארבעה עובדים ופחות משבע שעות. הוא נחשב כיום לאחד מחלוצי התכנון המודולרי והבנייה הקלה, לצד ריצ'רד בקמינסטר פולר (Buckminster Fuller).

[12] דדון מרבה בשנים האחרונות לעסוק בדימוי הנחש, המשולב בעבודות הזפת השחורה. ב-2013 חתך גוף נחש ל-18 חלקים, משח אותם בזפת ומתח כל חלק במסגרת עץ. ה"נחש" הפך לציור מופשט שבה-בעת אִזכר נחש קדמוני. בעבודה נוספת צילם נחש בואה לבן שהונח על רקע ניילון כסוף כמראָה, שבו נשקף הנחש כזוחל אל עבר בבואתו .

הפוסט סוכה שחורה בדרום צרפת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

 לעבודת וידאו הממשיכה את הצילום המצורף, מוזמנים להיכנס לקישור: https://www.youtube.com/watch?v=9KkNdagSiDg

הפוסט שיריון מדליות (סבסטיאן) הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אמנים/ות ומורים/ות לאמנות במרכז החינוך מאירהוף, המופעל ע״י מוזיאון ת״א בבניין ברחוב דובנוב, מוחים נגד החלטת העירייה לסגור את המרכז הוותיק ולפנותו לטובת גני ילדים ובית ספר יסודי. הודעת הסגירה התקבלה במפתיע בשבוע שעבר, ונומקה ע״י העירייה בצורך במבנים עבור גני ילדים עקב הגידול במספר הילדים המתגוררים באיזור. בהיעדר פיתרון אחר, המרכז, שפועל במשך עשרות שנים, מעסיק כ-50 מורים ומורות ומספק מסגרת לימודים ל-2200 תלמידים ותלמידות מדי שנה, יסגר כבר בחודש מרץ הקרוב.

בעקבות ההודעה חיברו מורים/ות במרכז עצומה שתוגש בימים הקרובים לראש עיריית ת״א-יפו רון חולדאי. ״אנו החתומים מטה״, נכתב בעצומה, ״אמנים, אנשי רוח, ואנשי חינוך מובילים, מבקשים להביע את התנגדותנו הנחרצת להחלטתך לסגור באופן מיידי את סדנאות האמנות של מוזיאון תל אביב, הנקראות מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות.

״מרכז מאירהוף, הממוקם בליבה של העיר ובסמוך למוזיאון, מהווה מזה שנים רבות מוסד מרכזי וחשוב ביותר ללימודי אמנות לתושבי תל אביב-יפו והסביבה בני כל הגילים, לבני-נוער מלגאים מוכשרים משכבות מצוקה ולתלמידי מגמת האמנות של בית הספר לאמנויות עירוני א'.

״תקצר היריעה מלתאר את חיי הרוח של המקום המיוחד הזה. בסדנאות היצירה במרכז עברו במשך השנים דורות רבים של תלמידים ויוצרים שרכשו מצוות האמנים המקצועי והמסור המלמד בו ידע ואהבה לאמנות וליצירה ובסיס להתפתחותם האמנותית. בשנה הנוכחית בלבד לומדים בו 2200 תלמידים מאוכלוסיות שונות, בנוסף לתלמידי מגמת האמנות.

״שמענו על הכוונה להקים במקום אשכול גנים, ואנחנו מודעים לצרכים החינוכיים של העיר, אך אנו בטוחים שיכול להימצא פיתרון נכון וצודק יותר, כזה שלא יקים מוסד חינוכי אחד על חשבון מוסד חינוכי אחר. אנחנו בטוחים שתל אביב המשגשגת מסוגלת לייצר פתרונות חכמים, צודקים ואנושיים יותר.

״אנו קוראים לך ראש העיר, לחזור מהחלטתך ולהסיר לאלתר את הסכנה הנשקפת למקום ייחודי זה, ולהמשיך ולהעמיק את מקומה של האמנות בעיר תל אביב, המסמלת את ליבת היצירה והתרבות בישראל״.

עמוד הפייסבוק של המאבק

מאיגוד האמנים הפלסטיים נמסר בתגובה לידיעה על סגירתו הצפויה של המרכז כי ״הידיעה על סגירתו של מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות (דובנוב 8) היא הרבה מעבר למטרידה ומכעיסה, היא מעוררת שאלה לגבי יחסה האמיתי של עיריית תל אביב לאמנים הפועלים בתחומה. נדמה שמקומה של  היצירה האמנותית והתרבותית המתרחשת ונוצרת בעיר ובמוסדותיה נתון לשיקול דעת שרירותי, שלא לומר דרקוני, כזה המשתמש לצרכיו במרחב החינוכי והציבורי שפתוח וזמין לתושבי העיר. מרכז מאירהוף – ' דובנוב' בשמו השגור, הוא מקום שבו ילדים, אמנים צעירים וותיקים, יוצרים מכל הגילים, פועלים, מתחנכים ומחנכים, נפגשים, ומהווים גוף דינמי של תרבות, חינוך ויצירה במובן הכולל של המילה״.

עוד נמסר מהאיגוד כי ״ההחלטה על סגירתו של מרכז בסדר גודל כזה, אינה יכולה לעבור ללא בירור עמוק לגבי הסיבות והנחיצות לחסלו, בצורה כה סופית ונחרצת. ואם חפצה העירייה במבנה בו הוא שוכן, חובה עליה למצוא ל 'דובנוב' מבנה חלופי, כפי שהתרחש ונמצא עבור 'סדנאות האמנים בת"א', מקום אותו ביקשה העירייה לסגור לפני שנים ספורות בלבד. כדאי גם לזכור ולהזכיר ברצף זה את גלריה נוזהא ביפו שנסגרה לפני חודשים ספורים בלי הסבר מניח את הדעת, והאוצרת שפעלה שם (הדס קידר) פוטרה לאלתר. מרכז זה עדיין נותר סגור״.

הפוסט מתרחבת המחאה נגד סגירת סדנאות האמנות של מוזיאון ת״א הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

הפוסט זורק הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

בימים אלו מוצג במוזיאון הרצליה אחד הפסלים היפים והחידתיים שנוצרו בפיסול הישראלי – "נשיאה" של צביקה לחמן.[1] כוחו של הפסל, בין היתר, באופן שהוא מקפל בתוכו דרמה של יחסי אנוש שיש לה שלושה היבטים: פיזי, נפשי ואקטואלי, ועיקרו יחסים סבוכים בין דמות (אֵם? בן? האמן?) לשני ילדים או תינוקות שהיא נושאת על ידיה.

ברשימה זו אתייחס לפסל המאתגר הזה (שלטעמי היה צריך להיות מוצג לבדו, בחלל גדול שהיה מאפשר לו להיפרש במלוא מורכבותו) דרך הפרספקטיבה שמציע לנו שנדור פרנצי בספרו "בלבול השפות בין המבוגרים לילד". זהו טקסט דחוס באופן קיצוני, רגיש באופן עמוק לאמביוולנטיות, המעלה כמה עניינים הרלבנטיים לדיון בשל המושג "בלבול" – קטיגוריה מרכזית שהוא מציע ומנהירה את הקומפוזיציה של "נשיאה" ואת ההשפעה שלה על הצופה. ואני חושבת הן על הפירוק והבנייה של דמויות הילדים מתוך גופה של האם וביחס אליה, והן על האופן שבו פירוק זה מערער את התמצאותו של הצופה במרחב.

זאת ועוד: חוט חזק, חבל טבור ממש, מחבר בין הפסל על ההיבט הבין-דורי שלו לביוגרפיה של לחמן. בהתייחסותו לאופן שבו האנגוסים (צינורות חלולים המשמשים ליציקת הברונזה) משמשים לבניית המרקם של פני הפסל, אך גם לבניית פיגומיו, מעיד לחמן עצמו שמלאכותיהם של האם התופרת והאב הבנאי משוקעות בפסלו לבלי הכר.

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

על כן כשאני מיישמת את מינוחו של פרנצי כוונתי ל"בלבול" במובן של עירוב ומזיגה סימביוטיים, בלתי ניתנים להפרדה. מי נושא את מי בפסל הזה?[2] למי לשייך את הפנים החמורות שמבטן כמו מרחיק לראות מעבר לאובדן שחוו ומעבר למערכת הזיקות המסועפת שהפסל כמכלול יכול להחזיק?

פרנצי טוען כי גם במקום שבו פני השטח מתערבבים מתקיים הבדל עקרוני בין לשונו של המבוגר ללשונו של הילד: בעוד שביטויו של הילד ברוך, המבוגר נוטה לתשוקה. דומה כי המהלך שעושה לחמן הוא טריפת הקטבים האלה אלו באלו. התנועה הסיבובית המפתיעה של הפסל תובעת מן הצופה לעבור מצורת אינטגרציה אחת לאחרת במהלך ההתבוננות, ואגב כך לבצע מעברים חדים בין ארוס בוטה, על גבול האכזריות, לבין רוך.

טיפולו של לחמן בברונזה דרך איכויות של שעווה ודרך ריתוך מעמת את הצופה עם מה שנדמה כחומר גולמי, כמו שרידים גיאולוגיים ממדבר יהודה אולי, המוטחים בפניו.[3] כל זה מצטבר לפיסול כהצרנה של טראומה. הפסל עצמו נחווה כאתר של אסון וכדבר המחולל אסון. אולם מהי הטראומה שהפסל מבקש למצק? גם כאן אני נדרשת למושג נוסף מבית מדרשו של פרנצי: הטרור של הסובלים.

וכך מאיר פרנצי: "נוסף לאהבה מלאת תשוקה ולענישה להוטה, יש אמצעי נוסף לקשירה הקשה של ילד למבוגר: הטרור של הסובלים. לילדים יש דחף לתקן את כל הטעון תיקון במשפחה; ליטול כביכול את הנטל מכתפי כל האחרים על כתפיהם הרכות" (עמ' 206).

"נשיאה" מקיים יחסים מורכבים עם המושג טרור. התוקפנות המוצרנת שבו אינו נותנת מנוח.[4] אנו נדרשים לסובב אותו כדי לראותו, להעמיק בפרטיו. העין אינה יכולה להקיפו במבט אחד; בכל רגע ורגע הוא נראה אחרת, בכל שינוי זווית הוא משתנה, ועם זאת משהו בו נותר "דומה לעצמו". הטקסטורה החומרית המחוספסת נדמית לגושי בוץ, לנזילה שהוקפאה באמצע התהליך, לאבן בטרם הפכה לחלוק נחל, ללבה נשפכת, מאיימת, שורפת.

בד בבד עם הדו-שיח המורכב של הפסל עם מסורת הפיסול הקלאסית, תובענותו החזותית גדולה מלהכיל. המבוכה שהוא מעורר נוגעת באתר הקונפליקטואלי של יחסי הורים-ילדים: "הכוח המכניע וסמכות המבוגרים גורמים להם להיאלם דום, ופעמים רבות עלולים אפילו לערער את שיקול דעתם. אבל אותה החרדה (של הילד), בהגיעה לשיא מסוים, מצווה עליו כפיפות לרצון התוקף ולהזדהות מתוך שכחה עצמית מוחלטת עם התוקפן" (עמ' 203).

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

הקומפוזיציה החריגה, העודפות החומרית, הדיסאוריינטציה שחווה הצופה בפסל – כל אלה אינם מצביעים על הרמוניה, אלא על מאבק עז שבו אי-אפשר להכריע מה שיוכם של חלקי הגוף הבלול.

אני רוצה להתעכב על הרכיב האחרון במטריצות הרגשיות שעליהן מתוח-עד-להיפקעות הפסל: הזדהות, התרגשות (היסטריה, חוסר הכרה כמעט), הסוואות והדחקות, מחאה. בהמשך כותב פרנצי: "אני מבין מדוע בחרו המטופלים בעקשנות כזו שלא להיענות להצעתי ולהגיב על העוול שנעשה להם, כפי שהייתי מצפה, באי-רצון, בשנאה או בהתגוננות. חלק מאישיותם, אולי הגרעין, נשאר תקוע ברמה שבה האישיות אינה מסוגלת עדיין לתגובה אלופלסטית [שינוי המציאות החיצונית], והיא מגיבה בדרך אוטופלסטית [שינוי המכוון פנימה], במעין סוג של חקיינות" (עמ' 204) .

כנגד הדיכוטומיה המצמיתה שמציג בפנינו פרנצי – או שינוי פנימי של הנפש או שינוי חיצוני של המציאות – מציעה האמנות יצירת דבר-מה שאיננו חפץ במובן הרגיל. הלא פסל הוא בבחינת "עודפות" שאינה נספגת במלואה במרקם של העולם, בזבזנות "חסרת מניע" לכאורה. האמנות מציעה מפלט לנפש הקרועה בין שני ציוויים סותרים שהיא אינה יכולה למלא אחריהם: שינוי רדיקלי של העולם או שינוי רדיקלי של העצמי.

הפסל הוא אפוא בבחינת זעקה, אולם לא "הצילו" כפשוטו. זוהי זעקה שעברה כבר עשרות מדורים של סובלימציה והצליחה למנף את חומר הגלם שלה – עצמה, ההרס (ובמקרה שלנו ההרס החומרי ממש) – לכדי מודוס של פעולה בעולם. "נשיאה" מציג בפנינו נוף פיזי גופני הרוס, ועם זאת רוטט חיוניות.

אני רוצה לחתום רשימה זו במלותיו של פרנצי הקשורות אף הן ל"נשיאה": "התחלתי להקשיב למטופלי אשר טענו בהתקפותיהם שאיני רגיש, שאני קר, ואפילו נוקשה ואכזרי; האשימו אותי באנוכיות, באטימות לב, ביהירות, וצעקו אלי: 'מהר! עזור לי! אל תיתן לי להיהרס ללא עזרה!'" (עמ' 200). "נשיאה" מצליח למקם עצמו בשתי הפוזיציות, של האנליטיקאי והמטופל גם יחד, להיות בוטה ואכזרי ועם זאת קרוע, ומפגיע לעבר הצופה בדחיפות – מהר! עזור לי! אל תיתן לי להיהרס ללא עזרה! כך נתבע הצופה להיעשות ברגע אחד עד להרס, אך גם מציל פוטנציאלי.

***

[1] על הפסל נכתבו כבר כמה טקסטים, כמה מהם מוצגים בתערוכה ואחרים עתידים לראות אור בקטלוג המתוכנן.

[2] ההשוואה השגורה של פסל זה לפייטה "רונדניני" של מיקלאנג'לו היא כמובן מתבקשת.

[3] אסטרטגיה מהופכת, של הצרנה חומרית הנשענת על החלקה, העלמה וטשטוש, מאפיינת את יצירתה של יהודית סספורטס, וראו כמובן המיצב הפיסולי שהוצג במוזיאון תל-אביב, "הנגר והתופרת", המתייחס למקצועות הוריה.

[4] בדומה כמובן לפסליו של יגאל תומרקין.

הפוסט הטרור של הסובלים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

I

משא רב נישא בפסל זה – "נשיאה". אך מה הוא נושא? מהו המשא הנעשה לנושאו? מה נישא בו, עליו? אנו שואלים על נושאו של הפסל, על משאו. אנו שואלים: נושאו של הפסל, שנישא עליו, מה פשר הדבר? הפסל נושא את נושאו, על גבו, בעורפו, בראשו. אך מה הוא נושא? זו שאלה. זו שאלה שאנו שואלים בדבר הפסל – זו שאלתו של הפסל. הפסל אינו משיב. הפסל שואל: מהו/מה-הוא נושא? מהו המשא המוטל עלי? השאלה ששאלנו היא שאלתו של הפסל. לאמור: שאלתו של הפסל היא נושאו. הפסל נושא שאלה.

כשאנו באים אל הפסל, אנו באים לכן בשאלה. זו שאלת הנושא. הנושא הוא משאו הקשה של הפסל. אך הנושא אינו ידוע עדיין, משאו רב. ניסחנו אמנם את שאלתו של הפסל: מה-הוא נושא? אך הפסל אינו משיב. הפסל מופיע, נגלה לנו בשאלה, והיא שאלת הנושא, ה"נשיאה": מה נישא בו, עליו?

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

אנו מביטים בפסל, הולכים סביבו, מאזינים לשאלתו. אנו חוזרים ומשננים את שאלתו של הפסל: מה-הוא נושא? זה נושאו של הפסל, "הדבר" שהוא נושא ב"נשיאה".

"נשיאה" היא נושאו, היא "הדבר" של הפסל. אך מהו "הדבר" שמדובר בו? הדבר הוא זה המדבר אלינו. הדבר הוא גופו/רוחו של הפסל, מה שהוא נושא ב"נשיאה", משאו הנעשה בדיבור. זו מהותו, זו צורתו, המדברת אלינו, ובאה בשאלה. וכשאנו מדברים בו, אנו מדברים את הדבר – את דיבורו של הפסל.

זו השאלה שהפסל מציב. השאלה הניצבת בו, בעורפו: זה משאו. זה הדבר המדובר בו. אנו זוכרים את הפסוק כי "בראשית היה הדבר". הדבר שהיה בראשית הדברים, אצל האלוהים, ונעשה אז לדבר בינינו. הדבר שהוא "לוגוס": "מילה", "מחשבה", "מהות", "הגיון" (ב"פאוסט" של גתה הדבר הוא "הכוח", "המעשה". הדבר, בפירושו/תרגומו גרמני זה, יוצא מן הכוח אל הפועל). הדבר של הפסל – מה שהוא נושא, דיבורו/שאלתו, הוא זה שהיה בראשית הדברים. הפסל נושא לכן את ראשיתו. הדבר של הפסל, מה-שהוא-מדבר, הוא ב-ראשית. אך הדבר שב ונעשה בינינו. וכיצד הוא מצוי בינינו?

מה שהפסל נושא בתורת שאלה, הדבר של הפסל, המצוי בינינו, נישא אלינו כמשא, האם זה הבן?

בן שיש לו אב? בן שיש לו אם? בן שהוא לבד בעולם?

הבן, הדבר שהיה בראשית הדברים, אצל האלוהים, ונהיה בינינו. אנו שואלים: האם זה נושאו של הפסל? – ה"נשיאה"?

משאו של הפסל, מה שהוא נושא, הדבר שלו, "גופו", הוא הבן? זו שאלה. צריך שנשוב אל הפסל. נביט בו, נאזין. נחזור על השאלה, מה-הוא-נושא? הנשיאה שהפסל נושא, משאו, "הדבר" שלו, האם זה הבן? השב להיות בינינו?

להיות-בן, האם זו הווייתו של הפסל? הפסל נושא את השאלה הזו, מהו להיות בן? האם זה גופו? מה שנישא בו? האם זו "בינתו" של הפסל, הלוגוס שלו – תבונתו, להיות-בן? שאלה זו, שאלת הדבר, נולדה מן הפסל, היא נישאת בו.

ראשו עז וכבד, ועורפו. ואיברים שלוחים בו, וגופו? האחד נישא בעמודיו, נקשרים, אחד-בשני.

המצטייר בפסל, צורתו, בעל-הגוף, הגוף הכפול, מהו? מה שנוצר בפסל זה, נושאו, הנישא בנשיאה, הוא גופו (הכפול) של היצור. הדבר של הפסל, הבן/בינתו, צורת הפסל, היצירה (מה-שנוצר), הוא היצור. ומה הוא היצור שנוצר בפסל? זו אותה שאלה.

אנו שבים לשאול את השאלה שהפסל נושא בו – "נשיאה": מה-הוא הנושא, מה נישא בו בשאלה? זה הדבר של הפסל, מהותו, בינתו, זהו הבן. והבן, הנולד בפסל, הנוצר-ביצירה, הוא יצור. גוף-נברא, איבריו שלוחים, מראהו? אדם וחיה.

גופו הכפול של הפסל, הנישא בו, אחד-בשני, גופו של הבן (זו "הבינה"/מה שיש להבין) הוא היצור. הפסל הנפתח בשאלה, "מה-הוא נושא?" הוא נושא את גופו היצורי של הבן. בגופו הכפול של הפסל (מה נכפל בו? נקשר, נשען אחד-בשני) מצטיירת, נגלית, מהותה של היצירה – היצוריות. הוויה ברואה, שלוחה, מושלכת בעולם, ומשא רב נישא בה.

האם זו הוויית הבנים? צלובים, עקודים, עקורים, שלוחים, מושלכים, נישאים ברחמים.

האם זה נושאו של הפסל? להיות-בן, להיווצר-ביצירה, להינשא בנשיאתה?

הנושא הנישא ב"נשיאה", משאו של הפסל, הנגלה בשאלה, המדובר בו, "הדבר" שלו: היות-בן, היות בעולם, בתורת נבראות. האם זו תורת הבריאה של הפסל? האם פסל זה, "נשיאה", נושא את הגוף הנברא של "יצירת האמנות"? ואולי הרחקנו לכת.

ובה בעת: הלא נסוגונו, ושבנו מאחור. לא זכרנו את מיכלאנג'לו, הסבנו מבט מן הפייטה, ממריה, מהבן הנוצרי. נסוגונו מתחומה של "יצירת האמנות". או ששבנו אחרת לתחומה? ביקשנו את נושאה של "נשיאה", שאלנו את שאלת הפסל, את המדובר בו (הדבר שהיה לבשר והיה בינינו), הנוצר בו (הגוף היצורי שהוא רקמת חי פקועה), המובן מתוכו – היות-בן. והרי גופו של הבן, הנישא בלידתו, בייסוריו ("הנה האדם"), בצליבתו, בירידתו מן הצלב, בחיק אמו, בשיבתו מן הקבר – האין זה הקורפוס (הגוף, הטקסט) של "יצירת האמנות"?

והנה שבנו אחרת, שבנו מאחור לשאלת הפסל. ראינו את הדברים מעורפם, מצדם האחר. ואולי גם זה פשרו של "דבר"? – שהוא נפער מעורפו, באין-פנים, בטרם-דיוקן. נאמר זאת אחרת: עלינו לשוב לשאלת הפסל (שאלת "האמנות") בחביון, ללא-מראות: היצירה אינה מראה עוד. האם בכוחנו לראות זאת? (לשמוע?).

נשוב אל הפסל, לשמו, ל"נשיאה". נשוב לשאלתו של הפסל: מה הוא נושא? להיות נושא בעולם, פירושו של דבר להיווצר בו (בתכלית יצירה), להיות-בן, להישלח בעולם, לשאת בו משא. אך מה שנישא בפסל, נגלה בשאלה, הוא גוף כפול, איבריו שלוחים, קשורים, שזורים, נישאים אחד-בשני, שעונים על ראשו.

הגוף הנגלה בפסל זה נגלה לכן במעלת היצוריות, שהיא מעלת הגוף-הנברא, העירום, החומרי. וחומריות זו, מפוסלת, מעוצבת, מחושלת באש, עדיין ניגרת, מתהווה, גולמית. לומר: כעין גוף-טיט, כגולם. האם זה הזמן (זמניו של היצור) המתהווה, "מזדמן" עדיין בפסל?

היצור, מה-שנוצר בפסל, מה שנולד בו ונעשה משאו, שורר גם בזמן. זמניותו של הפסל היא מחזור-החיים של הבן, החי ומת בו. האם זה נושאו של הפסל? משאו היחיד?

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

II

מה שנוצר ביצירה, מה שנולד בה, הנושא הנישא ב"נשיאה", שאלתו של הפסל: מה-הוא נושא? נפתחת בו הוויה של גוף יצורי, שלוח/מושלך בעולם, נברא (מאין?), מופרש, מפולש ומחושל, שותת, כעין גוף-טיט, עקוד ונעקד, מתהווה עדיין: הבן שהוא אב שהוא אם, שהוא בן.

האין אלו מחזוריו של הבן, הנישאים ב"נשיאה"? הבן שהוא בן, הבן שאינו בן עוד, ועדיין. להיות-בן, להיות-נברא, זו הוויה החיה בפסל זה, דוממת בו. להיות-בן, להיות-בזמן. האין זו זיקתו של הנברא לעולם? ולכן הבן שאנו מדברים בו (עמו?) הבן שהוא "הדבר" המדובר בפסל, אינו בחינת הבן הזה או הבן האחר, אלא עצם היות-בן, היות-בעולם, שרוי בו כדבר, ומדובר בו. ומה פשרו של הדבר? להיווצר, להיות-בעולם, להיות בן, שרוי בעולם זה, בזמניו, להיות ב"נשיאה", הנושא הנישא ברחמים.

ורחמים, מהם ומאין? הם בפתיחת הרחם. מלשון רחם יש רחמים בעולם.

הנישא ב"נשיאה", הנוצר ביצירה, היצור (גופו של הפסל, "הגולם"), הוא בר-רחם, בן-רחמים. הנברא, ההווה בעולם, הבן, הוא רחמי, הוא שרוי ברחמים. ורחמים מהם ומאין? רחמים אינם "תחושה" בלבד, רגש עז המתעורר בהם (הקשורים אחד-בשני) או בנו (העומדים מנגד, הצופים). רחמים, מידה מיוחדת זו, מידת הנקבה הנקובה בגוף, היא המידה עצמה – המרחב שבו אנו שרויים. וזו גם תשומת הלב, ההשגחה, היכולת לראות/להאזין. כך אנו קרואים/נקראים לבוא אל הפסל, כך אנו שומעים את שאלתו, מה-הוא-נושא? זה השרוי ברחמים.

צבי לחמן, נשיאה (פייטה), 2014-2013, ברונזה ועץ, מהדורה 1/3. צילום – אברהם חי

III

הפסל "נשיאה" נושא משא ונפתח בשאלה. מה אני נושא? מהו להיות נושא, זו שאלתו של הפסל, זה המשא הנאמר בשמו. זו שאלה שבראשית הדברים. ובראשית היה הדבר שהוא להיות-בן, בר-רחם, הנשלח ומושלך בעולם. זה היצור שביצירה, הדבר המדובר, המצוי בהתגלמות, בהתהוות עדיין; והוא כעין-טיט, בכפילות נוראה, נשואת איברים של אחד-בשני.

וגם כך אנו באים אל הפסל, שבים מאחור, ועומדים בעורפו, כבפני אותו ספינקס, כאותו נקוב-רגליים אולי, שלא ידע את דרכו ושב לביתו. וגם אנו שבים בשאלה. ולשאלה זו כזכור יש רגליים רבות: ארבע בעת בוקר ושלוש בעת ערב. אך זה שבא ועמד על רגל אחת, עליו נאמר כי הלך ולמד.

* הטקסט מלווה את הצגת תערוכתו של צביקה לחמן ״עמודים״ במוזיאון הרצליה

ביום חמישי ה-15.1.15 תתקיים במוזיאון הרצאה ושיח גלריה בהשתתפות האמן, הסופרת והאוצרת שבא סלהוב והד"ר יוני אשר, ראש החוג לתולדות האמנות מאוניברסיטת חיפה. מס' המקומות מוגבל. יש להירשם מראש בכתובת: event.herzliya.museum@gmail.com
עלות: 20 ₪ כוללת כניסה חופשית למוזיאון.

הפוסט מה הוא נושא? הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

הפוסט כוס האמת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

• אוהד מטלון, "פוטו אופ", נעילת התערוכה והשקת הקטלוג, מוזיאון תל-אביב לאמנות 
• שיח גלריה עם גיא גולדשטיין במסגרת התערוכה "מחשב מסלול מחדש”, מוזיאון פתח-תקווה לאמנות
• שיח גלריה בתערוכה של חגית שחל, "גרייס קלי מרחוב אוליפנט”, גלריה משרד בתל-אביב
• "ציפורי גן-העדן: מחוזות גבריים בפפואה-גינאה-החדשה", עתליה כ”ץ, גלריית החשמל 33, תל-אביב
• בת-שבע מארחת – הקורד A C O R D מאת אלה רוטשילד – כרטיסים חינם!

אוהד מטלון, "פוטו אופ", מוזיאון תל-אביב לאמנות

אוהד מטלון, "פוטו אופ", נעילת התערוכה והשקת הקטלוג 

מוזיאון תל-אביב לאמנות
אוצרת: נילי גורן
מוצאי שבת, 17.1.15, ב-19:00

"פוטו אופ" הוא זירה שמבקשת לבחון תכונות בסיסיות של צילום באמצעות חשיפת תהליכים, מסגור והצבה של אובייקטים בחלל. שלבי ההפקה השונים והתצלומים עצמם מוצגים בכפיפה אחת, ובכך מטמיעים את סביבת העבודה ("סטודיו") ואת חלל התצוגה ("מוזיאון") זה בזה, תוך ביטול ההפרדה וההיררכיה המקובלות ביניהם. החלל הריק בפתיחת התערוכה מקביל ללשכה האפלה של הצילום, לנעלם שבתחומו מתרחש תרגום המופעים מאור לתמונה, ובעיקר לפלא הגדול שהוא המעבר מרעיון לחומר.

אוהד מטלון הזמין את המשורר ותיאורטיקן האמנות פיוטר שמוגליאקוב (פטיה פתאח) ללוות את התערוכה במחשבה ובכתיבה. פרסומים אלה, הרואים אור מדי שבוע ומונחים בחלל התצוגה, יהיו במרכז קטלוג התערוכה שיושק עם נעילתה.

מוזיאון תל-אביב לאמנות, אולם מיזנה, האגף על-שם מרק וגבריאלה ריץ', הבניין הראשי.

גיא גולדשטיין, לוקאס ויקרס, אריאל עפרון, O.R.B, 2014, מיצב צילום: אלעד שריג

שיח גלריה עם גיא גולדשטיין במסגרת התערוכה "מחשב מסלול מחדש"

אוצרת: דרורית גור-אריה
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות
שבת, 17.1.15, ב-12:00 

O.R.B, עבודתם של האמנים גיא גולדשטיין, לוקאס ויקרס ואריאל עפרון, היא מסע בזמן ובחלל התערוכה, אך למעשה היא מרמזת על אפשרויות של תנועה וניידות במרחבים נוספים. מצלמה שהוטמנה בבטנו של בלון צפלין החג בחלל התערוכה לוכדת את תנועות הצופים מלמעלה ופולטת את הנתונים כרישום קווי דינמי המוקרן על מסך דו-כיווני בכניסה. הפעולה החודרנית מעלה שאלות על סמכות ועל משטור המרחב הציבורי באמצעֵי הטכנולוגיה, שהיו לשותף סמוי בחיינו בעודם חודרים לכל מרחב פרטי ומייצרים מרחבים וירטואליים הקורסים לחיקו של הממשי.

מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, רח' ארלוזורוב 30, פתח-תקווה. פרטים נוספים באתר.

חגית שחל, שמלה, 2012, מונוטייפ צילום: אבי אמסלם

שיח גלריה בתערוכה של חגית שחל, "גרייס קלי מרחוב אוליפנט"

גלריה משרד בתל-אביב
שישי, 23.1.15, ב-12:00
בהשתתפות האמנית, אוצרת התערוכה אירית לוין וניר הרמט
נעילה: 29.1.15

האמנית חגית שחל מתעמקת בחקר הדיוקן בכלל והדיוקן העצמי בפרט, תוך שהיא משלבת תיעוד של חפצים מסביבתה הקרובה, דימויים שממרחק הזמן הופכים אף הם להיות חלק מדיוקנה העצמי. תערוכת היחיד שלה שוזרת ארבע סדרות חדשות של עבודות אינטימיות, הנוגעות בילדות ובנעורים, בזיכרון, במושאי פנטזיה ובמקורות השראה. מקבץ העבודות על הדימויים השונים בתוכו הוא מעין דוקומנט פואטי של דיוקן עצמי הנע על ציר הזמן. שחל מעלה מוטיבים לצד טקסטים המציפים זכרונות ותחנות בזמן, ומנהלת באמצעותם שיח על ילדות, מגדר ופמיניזם.

גלריה משרד בתל-אביב, רח' זמנהוף 6, תל-אביב. פרטים נוספים באתר.

עתליה כ"ץ, "הצצה", הדפס דיו פיגמנטי, 2014

"ציפורי גן-העדן: מחוזות גבריים בפפואה-גינאה-החדשה", עתליה כ"ץ

גלריית החשמל 33, תל-אביב
אוצרת: שני נחמיאס
יוזם ומארגן התערוכה: רז שרבליס
פתיחה: 15.1.15, ב-20:00
נעילה: 29.1.15ֿ

התערוכה חושפת עולם זר ואחר, שנראה שהתהפכו בו היוצרות: גברים חסונים, בעלי זרועות מסוקסות וגוף שרירי, חושפים בפנינו את הצד האחר של

גבריותם. מקושטים וטווסיים הם נערכים לפנינו, מאופרים בקפידה, עטורי זרים לראשם, לבושי מחלצות לתפארת, ועורם כעור התנין. הצצה על פרשנות של גבריות בתרבות שבה המין היפה הוא גם המין החזק.שיח גלריה בנוכחות האמנית והאוצרת: שבת, 24.1.15, ב-12:00.

הרצאות מפי רז שרבליס, מרצה לאנתרופולוגיה ומגדר: שבת, 17.1.15, ב-12:00, ושני, 26.1.15, ב-19:00.

גלריית החשמל 33, שני עד חמישי, 16:00–20:00, שישי ושבת, 11:00–14:00.

למידע נוסף: רז שרבליס, 054-4839996, ובאתר.
צילום-בעם, בית-אלפא 13, תל-אביב. טל' 03-6247695

אלה רוטשילד, "הקורד". צילום: נינו הרמן

בת-שבע מארחת – הקורד A C O R D מאת אלה רוטשילד

חמישי, 15.1.15, בשעות 19:00 ו-21:00
אולם ורדה, מרכז סוזן דלל, תל-אביב

מופע סולו רב-תחומי מאת אלה רוטשילד, המשלב מוזיקה, מחול, טקסט וחפצים. קברט נפלא ואפל על השאיפה להתנתק לרגע מהעולם. "הקורד" יוצר תמונה גרוטסקית של דמות המחפשת רגע של שלווה ומוצאת את עצמה בסבך של חוטים וחפצים. דרך הניסיון הנואש של הדמות ליצור בועה סטרילית שבה היא מנסה לצוף ללא מאמץ, מתאפשר מבט חטוף אל תוך העולם המופלא, הקודר, ההומוריסטי ומלא הסתירות של אינדיבידואל אחד בעיר הגדולה.

אלה רוטשילד, רקדנית הלהקה לשעבר, היא רקדנית וכוריאוגרפית הפעילה בסצינה התל-אביבית. עבדה עם החברות המובילות בישראל כיוצרת, רקדנית ומורה. יוצרת כוריאוגרפיה עצמאית ובשיתוף עם מוזיקאים, אמני וידיאו ופסלים.

עיצוב תפאורה וחפצים: זוהר שואף; מוזיקה: מתן דסקל; עיצוב תאורה: עומר שיזף; תלבושות: ענבל בן-זקן; הפקה: גלריית תיאטרון החנות; עריכת וידיאו: עמיחי ביקובסקי; צילום סטילס: גדי דגון, נינו הרמן.

זוג כרטיסים לכל מופע יוגרל בין קוראי "רב ערב" הראשונים שישלחו מייל: reut@batsheva.co.il.

***

המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: raverev@gmail.com‏

הפוסט רב ערב 14.1.2015 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

לילה, בפאב אנשים מעטים. בשולחן אשה מבוגרת למראה, עם פוני גזוז של תינוקות, מספרת לשלוש נשים משהו בלחש, בחיוך מאומץ. עוד מעט תקבל צנצנת משומשת מלאה באיזה קרם לבן שזיקוק מרצד עליו והמלצרית תשיר בקול עייף, הפי בירסדיי.

פאטמה שנאן-דרע, "רצף מרחבי אחד"
אוצרת: כרמית בלומנזון
עבודותיה של שנאן-דרע מעוררות שאלות אישיות, חברתיות ופוליטיות על ניגודים וזהות ועל החיפוש אחר המוּכר, הידוע והבטוח.
בתמונה: פאטמה שנאן-דרע, "בית 3", שמן על בד, 120X180 ס"מ, 2014. צילום: ליאת אלבלינג

"מרחב מקום", ארבע תערוכות יחיד בגלריה לאמנות אום-אלפחם
פתיחה: שבת, 24.1.15, ב-13:00
נעילה: 19.4.15
מציגים: פאטמה שנאן-דרע, נידאל גאברין, כרים אבו-שקרה וסמאח שחאדה. לצד התערוכות תוצג עבודת הווידיאו "Beyond The Wall" של האמנית ראידה אדון, שנרכשה לאוסף הגלריה, וכן תערוכת יחיד של זאפר שורבגני, אמן מקומי מאום-אלפחם, שעבודתו טרם זכתה לחשיפה. אוצר: אנטואן שלחט. ביום הפתיחה תוצע הסעה מתל-אביב וחזרה בעלות של 50 שקל לאדם בתיאום מראש: ruth@ummelfahemgallery.org. טלפון לבירורים: 04-6315257. ראשון עד חמישי, 09:00–16:00; שבת, 09:00–16:00. כל תערוכה מלווה בקטלוג.

סמאח שחאדה, "מבוקשת"
אוצר: פריד אבו-שקרה
ציוריה של שחאדה מציעים אמירה חזותית העולה מהקשרים המסועפים בין המקום הפנימי לבין הרישום המתעד, הקפוא והמחייב.
בתמונה: סמאח שחאדה, "כוסות", עיפרון על נייר, קרטון וסיכות צילום, 7.5X8.5 ס"מ. 2014. צילום: יגאל פרדו

בשולחן אחר חוזר איש צעיר, בקול רם מאוד, אבל טבעי, זה הקול שלו, ואומר, היא הפרזנטורית שלהם, זכותם לא לרצות להיות משויכים לשמאל. חבריו לשולחן מדברים ביניהם בשקט. בזו אחר זו מזדחלות בכביש מוניות, חונות זו אחר זו בשיירה, הנהגים מתגודדים, מציתים זה לזה סיגריות.

נידאל גאברין, "מתפרק"
אוצר: פריד אבו-שקרה
ציוריו ופסליו של גאברין נעים בין אימפרסיוניזם רופף לבין גופים חולניים שהאמן משוחח עליהם, מציג אותם לדיון ומזדהה עם סבלם.
בתמונה: נידאל גאברין, "לפנות ערב על הבתים של תל-אביב", שמן על בד, 2010. צילום: יגאל פרדו

כל רחש מהכביש הראשי נשמע לי כמו תחילתה של אזעקה. אני תוהה מה זה מרחב מוגן, לא ראיתי עדיין כזה. הספסל שאני יושבת עליו רעוע. השולחן גם. כוס הבירה מחליקה שוב ושוב לקצה.

כרים אבו-שקרה, "אחדות האדם, הטבע והחיה"
אוצר: אחמד כנעאן
אבו-שקרה מציג סצינות שכוללות שילוב מיוחד בין שלושת המרכיבים: שיחי הצבר, הציפורים, הדגים ובעלי החיים משמשים בציורים מעין ביטוי אוטוביוגרפי של האמן.
בתמונה: כרים אבו-שקרה, "עם שלא ימות, עזה", 2014, שמן על בד. צילום: יגאל פרדו

לאשה שמולי יש מה שקוראים יופי שביר. מתחת לעינה הימנית פועם וריד כחלחל. הפנים שלה דקות, חיוורות, גופה נבלע מתחת לשמלה שחורה רפויה. כשהיא קמה אני מבחינה באיזו התעבות בקו הגב התחתון. היא צועדת לשירותים של הפאב ולגופה נטייה קלה ימינה. היא נושאת את צווארה במאמץ, מחייכת לכל עבר, כולם ידידיה. כשתשוב יתלווה אליה המלצר. הוא ידבר ארוכות על סרטו האחרון של חבר משותף שלהם, אין דברים כאלה, כל סרט שלו מאסטרפיס, ואז הוא עושה עוד אחד, מור פרפקטו, אין דברים כאלה, כעסנו מאוד כשלא זכה.

נוגה שטיינר, "שנטל", 2010, מתוך הסדרה "ואגן-בורג", המרכז האקדמי ויצו חיפה

תערוכה כפולה לצלמת נוגה שטיינר בגלריות של המרכז האקדמי ויצו חיפה
פתיחה (ללא אירוע): 29.1.15
בגלריה המרכזית תציג שטיינר, בוגרת המחלקה לצילום ומדיה, את הסדרה "ואגן-בורג", שצולמה באתרי קרוואנים ברחבי ברלין, שבהם מתגוררות משפחות המנהלות חיי שיתוף. בגלריה על-שם מורל דרפלר תציג שטיינר מבחר עבודות מתוך הסדרה "תאומים – מוסר כפול", שמרביתה צולמה בכפר קנדידו גודווי בברזיל, המפורסם בשיעור הגבוה ביותר של תאומים הנולדים בו. אוצרת: דניאלה טלמור. רח' הגנים 21, חיפה. ראשון עד חמישי, 10:00–18:00.

נוגה שטיינר, "רוברטו ואנאטו", 2010, מתוך הסדרה "תאומים – מוסר כפול", המרכז האקדמי ויצו חיפה

אני מחפשת מקום, הרי תמיד יש מקום, ואין, רק בסוף אני מבינה שבגלל השמים אין מקום, אני מקשיבה להם ובולשת אחרי רקטות, מפוצצת בעיני רוחי בניין נטוש אחרי בניין נטוש. אלה הרסיסים שמסוכנים, היא אומרת ועוקבת אחרי מבטי.

 

 

כתבו לנו: yayinzol@gmail.com

הפוסט לא רק יין זול, 15.1.15 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

נמשכת המחאה נגד סגירת בית מאירהוף – מרכז החינוך של מוזיאון ת״א ברחוב דובנוב. ביום שני בערב תתקיים הפגנה נגד הסגירה, שמאורגנת ע״י צוות מורים/ות ותלמידים/ות במרכז.

במקביל, התנגדות למהלך מתגלה גם בהנהלת המוזיאון. עו״ד גבי לסקי, חברת מועצת העיר מטעם סיעת מרצ וחברת דירקטוריון במוזיאון ת״א, שלחה אתמול מכתב לראש העיר רון חולדאי ומ״מ יו״ר דירקטוריון המוזיאון עו״ד חיים סאמט, ובו היא מביעה התנגדות הן למהלך והן לאופן ההתנהלות של המוסד.

״בחודש ספטמבר 2014 מוניתי לכהן כדירקטורית במוזיאון תל-אביב לאמנות. על אף שחלפו ארבעה חודשים מאז המינוי, טרם התקיימו ישיבות דירקטוריון ואף לא זומנתי למפגש היכרות עם מי מבעלי התפקידים במוזיאון ו/או הדירקטוריון״, כותבת לסקי במכתבה. ״לתדהמתי, על אף היותי דירקטורית במוזיאון וחברת מועצת עיר, נודע לי על הכוונה לסגור את סדנאות מוזיאון תל-אביב לאמנות במרכז יוסף ורבקה מאירהוף באופן מקרי באמצעות פייסבוק!!״. 

״מאחר שחינוך לאמנות, מלבד היותו הכרחי לפיתוח הדמיון והיצירתיות, מקדם ערכים של סובלנות, פלורליזם, ביקורת עצמית, דיאלוג בין-תרבותי והתייחסות ללוקאלי ולגלובאלי, מרכז מאירהוף הפך למוסד תל אביבי חשוב ומרכזי המעניק מרחב יצירה ודעת לילדי העיר. על כן, אין זה יתכן כי החלטה כה משמעותית בנוגע לפעילות המוזיאון והנוגעת לתושבים כה רבים לא תובא לדיון בפני דירקטוריון המוזיאון״. 

״יתרה מזו, על אף שנמסר בפרסומים השונים כי סגירת הסדנאות ו/או צמצומן מתוכננת לחודש מרץ-אפריל, גורלם של צוות העובדים והמורים במרכז, אשר הינם עובדי המוזיאון, נותר לוט בערפל. אני משוכנעת שבטחון תעסוקתי הינו נדבך מרכזי להבטחת איכות ההוראה, והוא אף מהווה חובה של מוסד ציבורי כלפי עובדיו. כחברת דירקטוריון, יש לי גם אחריות לדאוג לכך שהמוזיאון יפעל בהגינות כלפי עובדיו ומכאן שאין זה יתכן כי תתקבלנה החלטות בעלות משמעויות רחבות כלפי מספר רב של עובדים מבלי שהנושא נדון בדירקטוריון״.       

את מכתבה חותמת לסקי בדרישה להקפיא את כל הליכי הסגירה, לקיים דיון מסודר בנושא בדירקטוריון המוזיאון, ולמצוא פיתרון שיאפשר את המשך פעילות המרכז.

הפגנה נגד הסגירה תתקיים ביום שני, 19.1.15, בשעה 18:30 ברחוב דובנוב 8. בסיום ההפגנה תיפתח תערוכת השנה של תלמידי/ות מגמת אמנות בתיכון עירוני א׳ הלומדים במקום.

הפוסט גם בהנהלת מוזיאון ת״א מוחים נגד סגירת מרכז החינוך הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

נוסח עצומת המחאה נגד מרכז מאירהוף שהוגש לראש עיריית ת״א-יפו רון חולדאי:

לכבוד מר רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב-יפו,

אנו החתומים מטה, אמנים, אנשי רוח, ואנשי חינוך מובילים מבקשים להביע את התנגדותנו הנחרצת להחלטתך לסגור באופן מיידי את סדנאות האמנות של מוזיאון תל אביב, הנקראות מרכז מאירהוף לחינוך לאמנות.

מרכז מאירהוף, הממוקם בליבה של העיר ובסמוך למוזיאון, מהווה מזה שנים רבות מוסד מרכזי וחשוב ביותר ללימודי אמנות לתושבי תל אביב-יפו והסביבה בני כל הגילים, לבני-נוער מלגאים מוכשרים משכבות מצוקה ולתלמידי מגמת האמנות של בית הספר לאמנויות עירוני א'.

תקצר היריעה מלתאר את חיי הרוח של המקום המיוחד הזה. בסדנאות היצירה במרכז עברו במשך השנים דורות רבים של תלמידים ויוצרים שרכשו מצוות האמנים המקצועי והמסור המלמד בו ידע ואהבה לאמנות וליצירה ובסיס להתפתחותם האמנותית. בשנה הנוכחית בלבד לומדים בו 2200 תלמידים מאוכלוסיות שונות, בנוסף לתלמידי מגמת האמנות.

שמענו על הכוונה להקים במקום גני-ילדים ואנחנו מודעים לצרכים החינוכיים של העיר, אך אנו בטוחים שיכול להימצא פיתרון נכון וצודק יותר, כזה שלא יקים מוסד חינוכי אחד על חשבון מוסד חינוכי אחר. אנחנו בטוחים שתל אביב- יפו המשגשגת מסוגלת לייצר פתרונות חכמים, צודקים ואנושיים יותר.

אנו קוראים לך, ראש העיר, לחזור בך מהחלטתך ולהסיר לאלתר את הסכנה הנשקפת למקום ייחודי זה ובכך להמשיך ולקדם את מקומה של האמנות בעיר תל אביב-יפו, ליבת היצירה והתרבות של ישראל.

על  החתום:

דוד גרוסמן סופר, חתן פרס א.מ.ת. , ספיר ועוד

פרופ' יאיר גרבוז , אמן חתן פרס א.מ.ת

פרופ' לארי אברמסון, אמן וראש המחלקה לאמנות רב-תחומית, שנקר

פרופ' חיים אדלר, חתן פרס ישראל לחינוך

גלעד אופיר, יו"ר איגוד האמנים

פרופ' אווה אילוז, נשיאת בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב

יונתן אמיר, מבקר אמנות ועורך שותף של מגזין ״ערב רב"

בעז ארד, אמן

מאיה בז'רנו ,משוררת וסופרת

פרופ' אפרת ביברמן, המדרשה –הפקולטה לאמנויות

ד"ר גליה בראור

ג'ניפר בר לב, אמנית

פרופ' מנחם ברינקר, חתן פרס ישראל לחקר הספרות הכללית והעברית

דגנית ברסט, אמנית

פרופ' ציבי גבע

איצ'ה גולומבק, ראש התכנית לאמנות תואר שני באוניברסיטת חיפה

פרופ' זליגורביץ, משורר וסוציולוג

דנה גילרמן, מבקרת אמנות, אוצרת, אמנית

אירנה גורדון, אוצרת

יאיר גרבוז, אמן

אורי גרשוני,אמן

ד"ר חיים דעואל לוסקי, פילוסוף ואמן

פרופ' אריאל הירשפלד, חוקר ספרות

ד"ר ספי הנדלר, החוג לתולדות האמנות אוניברסיטת ת"א

פרופ' יעקב דורצ'ין

פרופ' דוד וקשטיין

פרופ' שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לתרגום

דוד טרטקובר, חתן פרס ישראל

יקי יושע, במאי קולנוע

אמון יריב, אוצר

הלית ישורון, עורכת ומתרגמת

דויד כהן לוי, מנהל היחידה לאמנויות מנהל וחינוך התיישבותי

בנו כלב

אפרת לבני, אוצרת

סיגלית לנדאו, אמנית

ד"ר אפרת מישורי

גלעד מלצר, מנהל מוזיאון אגם

פרופ' מני מאוטנר,הפקולטה למשפטים אוניברסיטת תל אביב

רונית מטלון, סופרת

נילי מירסקי, כלת פרס ישראל לתרגום

אגי משעול, משוררת

מיכל נאמן, כלת פרס ישראל לאמנות

פרופ' חנה נווה, אוניברסיטת ת"א

אפרת נתן, אמנית ואוצרת

אירית סגולי, חוקרת אמנות ישראלית

יהושוע סובול, מחזאי

עדנה סובול, תפאורנית

אפרים סידון

יהושע סיימון, אוצר מוזיאון בת-ים לאמנות

ד"ר גדעון עפרת, היסטוריון אמנות ישראלית

פרופ' מנחם פרי, חוקר ספרות

תמי כץ-פריימן, אוצרת עצמאית

פרופ' שרון פוליאקין, ראש ביה"ס לאמנויות באוניברסיטת חיפה

ד"ר גבריאל קלזמר, דיקאן הפקולטה לאמנות המדרשה

ליליאן קלאפיש, אמנית

אנג'לה קליין, אמנית

דני קרמן

מיקי קרצמן, אמן, מחנך וחתן פרס א.מ.ת

פרופ' רועי רוזן, המדרשה לאמנות בית ברל והאקדמיה לאמנות בצלאל

דוד ריב, אמן

תמרה ריקמן, אמנית

פיליפ רנצר

אהרון שבתאי, משורר ומתרגם

גלילי שחר,פרופ' לספרות אוניברסיטת תל אביב

מיכל שמיר, ראש החוג לאומנות חברה ותרבות,מכללת ספיר

ירון שין, ראש המחלקה לעיצוב גרפי ותקשורת חזותית המרכז האקדמי ויצ"ו חיפה

יניב שפירא, אוצר

תמיר שפר, מעצב, אמן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית מכון טכנולוגי, חולון

טלי תמיר, אוצרת

הפוסט עצומת מחאה נגד סגירת מרכז מאירהוף הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

קול קורא לאמנים להשתתף בתערוכת "תל אביב- יפו אז והיום – חזיון תעתועים (?)". התערוכה תוצג בגלריית "סטודיו ארט תל אביב" בין התאריכים 26/2/15 – 12/2/15. אירוע הפתיחה:12/2/15בשעה 19.00

מדיום – ציור, צילום עד 100 ס"מ רוחב

הגשת מועמדות – עד 24/1/15

למעוניינים להשתתף יש לשלוח עד 5 דימויים בפורמט JPEG עד 1 מגה.
יש לכלול את שם העבודה, שם האמן, מידות מדויקות, כולל מסגרת אם יש, (גובה X רוחב), וטכניקת עבודה.

אנא ציינו כתובת ומספר טלפון.

התערוכה בתשלום סמלי והגלריה אינה לוקחת אחוזי מכירה מהאמן.

את הצילומים והפרטים הנוספים יש לשלוח למייל:
studioart98@gmail.com

הפוסט קול קורא לתערוכה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav