כרמלה קיט – ארעי כענני הסתיו, פרויקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת: יעל רביד.
פיסות חיים טעונות בזיכרונות חמקמקים, בהתכלות, בהשתנות בלתי פוסקת. התחושה כי הזמן עצר מלכת ויחד עם זאת הטבע פורץ מתוך השיממון. הרצון לאחיזה בקרקע יציבה מפנה מקום להכרה בארעיות. העיסוק במקומות נטושים מעלה שאלות הנוגעות לגבולות של זמן, מקום וזיכרון.
www.facebook.com/carmella.keet
הפוסט כי האדם… הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
כרמלה קיט – ארעי כענני הסתיו, פרויקט מיוחד לדימוי היומי, אוצרת: יעל רביד.
פיסות חיים טעונות בזיכרונות חמקמקים, בהתכלות, בהשתנות בלתי פוסקת. התחושה כי הזמן עצר מלכת ויחד עם זאת הטבע פורץ מתוך השיממון. הרצון לאחיזה בקרקע יציבה מפנה מקום להכרה בארעיות. העיסוק במקומות נטושים מעלה שאלות הנוגעות לגבולות של זמן, מקום וזיכרון.
www.facebook.com/carmella.keet
הפוסט בלתי נמנע הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
אוליבר דויטשמאן
"ערב רב" מארח מסיבת צהריים עם חברי Sweat Lodge
שישי, 2.1.15, 13:00–18:00
בית הנסן, רח' גדליהו אלון 14, ירושלים
"ערב רב" מארח מסיבת צהריים עם חברי Sweat Lodge, סוכנות המוזיקה האלקטרונית העצמאית המובילה בברלין. על הסט, בין השאר: אד דאוונפורט, מוזיקאי ברלינאי ממוצא בריטי, בעל הלייבל Counterchange Recordings ומנהל שותף של הלייבל הניו-יורקי הוותיק והמפורסם Infrastructure, המנגן בקביעות במועדונים הידועים ברגהיין ופנורמה-בר בברלין ומופיע ברחבי העולם; אוליבר דויטשמאן, אגדה ברלינאית, שהוציא השנה את האלבום Out Of The Dark't, מופיע בכל העולם ועובד כעת על אלבום חדש.
על הבר: בירה עמיקתא – בירת בוטיק מתוצרת "ערב רב".
הכניסה חופשית. תרומות של 10–20 שקל לכיסוי ההוצאות יתקבלו בברכה.
נילי גליק, ללא כותרת, 2014
נילי גליק, "הארת שוליים", בית האמנים תל-אביב
פתיחה: חמישי, 1.1.15, ב-19:30
נעילה: 24.1.15
אוצרת: דרורית גור-אריה
גוף היצירות בתערוכה נע בין צילום לציור, כאשר מלאכת המחשב מניבה הארה על צילום. גליק מעבדת את התמונות, מחברת אלמנטים והקשרים זרים ובונה נארטיב חדש בעבודות המייצרות שפת אמנות אקספרסיבית שלעתים מתגלה כמופשטת ומצומצמת. מצלמתה חותרת לגילוי של סדר בדברים, כומסת בהם סיפור משלה, ובה בעת מזמינה את הצופה ליטול חלק בפרטיטורה הנרקמת בין השחור ללבן, בין הקו לכתם, בין הצורה לכאוס.
גליק מצלמת דווקא את הדברים הפשוטים ביותר, אלה שאינם נראים בדרך כלל, את החפצים שנדחקים לצדי התמונה. השוליים שלעולם לא יהיו הנושא עצמו מקבלים לפתע את המשמעות העמוקה ביותר, מתוכם נולדות יצירות חדשות שהן מציאות חלופית רבת יופי.
בית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב. שני עד חמישי, 10:00–13:00, 17:00–19:00, שישי, 10:00–13:00, שבת, 11:00–14:00.
פרטים נוספים באתר
חגית שחל, "נעליים", אקוורל על נייר, 2012. צילום: אבי אמסלם
"גרייס קלי מרחוב אוליפנט", חגית שחל, גלריה משרד בתל-אביב
פתיחה: שישי, 26.12.14, ב-12:00
אוצרת: אירית לוין
חגית שחל מתעמקת בחקר הדיוקן בכלל והדיוקן העצמי בפרט, תוך שהיא משלבת תיעוד של חפצים מסביבתה הקרובה. תערוכת היחיד שלה שוזרת ארבע סדרות חדשות של עבודות אינטימיות, הנוגעות בילדות ובנעורים, בזיכרון, במושאי פנטזיה ובמקורות השראה. מקבץ העבודות, על הדימויים השונים בתוכו, הוא מעין דוקומנט פואטי של דיוקן עצמי הנע על ציר הזמן. שחל מעלה מוטיבים לצד טקסטים המציפים זכרונות ותחנות בזמן, שבאמצעותם היא מנהלת שיח על ילדות, מגדר ופמיניזם, ומסמנת בשפתה הייחודית את אבני הדרך של אמנותה.
שיח גלריה בהשתתפות האמנית, אוצרת התערוכה והאוצר ניר הרמט יתקיים ביום שישי, 16.1.15, ב-12:00.
גלריה משרד בתל-אביב, רח' זמנהוף 6, תל-אביב
"מסכות", אמיתי ארנון ואסתר בירס
"המחלקה האתנוגרפית", באוצרות קבוצת Sala-Manca
מרכז לאמנות מעמותה בבית הנסן והמוזיאון של העכשווי
פתיחה: רביעי, 31.12.14, ב-20:00. הכניסה חופשית
ב-22:00 מסיבה מרתפית בחללי מעמותה | מוזיקה: אולה Ola
נעילה: 15.2.15
"המחלקה האתנוגרפית" עוסקת במפגש שבין אתנוגרפיה לאמנות, בין המסורתי לעכשווי ובין הלאומי לפרטי, תוך התייחסות לתרבות עממית בישראל ולהיבטים היסטוריים של המרחב הפיזי שבו היא מתקיימת, בית-החולים למצורעים – עזרת ישו, שנבנה על-ידי הקהילה הפרוטסטנטית הגרמנית ב-1878. נקודת המוצא של התערוכה היא 100 שנה למשלחת האתנוגרפית למזרח אירופה של ש' אנ-סקי (מחבר "הדיבוק"). המשלחת היתה לאחד המפעלים המרכזיים לאיסוף אוצרות הפולקלור היהודי לפני שתרבות העיירה היהודית תיעלם. משתתפים: ישעיהו רבינוביץ, חנאן אבו-חוסיין, עדי קפלן, שחר כרמל ואיתי אוניק, איתמר מנדס-פלוהר, אמיתי ארנון ואסתר בירס, קטורה מנור, הדסה גולדויכט, סמואל רוטמן, ניר יהלום, חן כהן, שירה בורר, Sala-manca, מעמותה.
פרטים נוספים: כאן.
הקרנת הסרט "אותו נהר פעמיים" של אפי ואמיר ושיחה עימם
במסגרת אירועי הטיש של "המחלקה האתנוגרפית"
שישי, 2.2.15, ב-16:30
ב-1869 יצא ג'ון מק'גרגור, חוקר והרפתקן סקוטי, למסע תגליות ממקורות הירדן עד הכנרת. בהשקיפו מצפון אל הירדן כתב: "כל שאוכל לומר על מראה זה הוא כי היה יפה. כיצד היה נראה ללא הקשריו המקודשים וההיסטוריים, לא אוכל לומר, הואיל וכל נסיונותי להסתכל בירדן כאילו היה סתם נהר נגמרו תמיד בכישלון". בקיץ 2011, אפי ואמיר, החיים באירופה זה 10 שנים, משחזרים אותו מסלול, כשהאנשים שנקרים על דרכם אינם מהססים להפנות אליהם שאלות. המפגשים המגוונים, ההתבוננות בנוף ושיחותיהם האגביות מציפים שאלות על "מקומיות" ו"התמקמות", "שייכות" ו"בעלות", "קרבה" ו"מרחק" ועל היכולת, או אי-היכולת, לראות את המקום מבעד למסכי הביוגרפיה והאידיאולוגיה שאנו תוצרן.
רח' גדליהו אלון 14, טלביה, ירושלים. שני, שלישי, 10:00–15:00, רביעי, 17:00–21:00, שישי, 10:00–14:00.
אותו נהר פעמיים, 110 דקות, 2013
לפרטים: כאן.
מרטין פאר, "יפן", 1996, מתוך הסדרה "Small World"
מסביב לעולם בשישה מפגשים, מרצה: שרה פילר
צילום-בעם, תל-אביב
מפגש ראשון: ראשון, 4.1.15, ב-19:00
שש טריטוריות, שישה מרחבים, מבט חברתי, פוליטי ותרבותי על רקע תמורות היסטוריות ונסיבות מקומיות ייחודיות. המפגשים יעסקו בצילום בריטי, מהמצאת הצילום של פוקס טלבוט באנגליה הוויקטוריאנית ועד מרטין פאר ובריטניה כיום; צילום באפריקה, המעבר מקולוניאליזם לזהות פוליטית, חברתית וכלכלית במשבר; צילום יפני, בין מסורת למודרניזם, פריצת גבולות ושבירת מוסכמות; צילום גרמני, מכאוס לסדר: בין סובייקטיביות לאובייקטיביות; צילום מסין, בין עבר לעתיד ובין קומוניזם לקפיטליזם; צילום מארצות ערב, בין מזרח למערב, מבט מבפנים על העולם הערבי על רקע קונפליקטים דתיים, פוליטיים ותרבותיים.
המפגשים ייערכו אחת לשבועיים, שעתיים כל אחד. מחיר: 1,050 שקל
הנחה מיוחדת למנויי "רב ערב": 980 שקל. פרטים נוספים באתר
צילום-בעם, בית-אלפא 13, תל-אביב. טל' 03-6247695
Panamarenko, Bing of the Ferro Lusto, (model) , 2002 Courtesy Mulier Gallery
ערב הפתיחה הרשמי של יריד ארט רוטרדם עם האוצר שרון תובל
לפני שלוש שנים, לבקשת משרד החוץ, אצרתי תערוכה קבוצתית של אמנים ישראלים מובילים ביריד ארט רוטרדם. בשונה מירידי אמנות אחרים, ארט רוטרדם הרבה פחות מסחרי ומאפשר מפגשים פרונטליים עם אמנים אירופים מובילים, בעלי גלריות ואוצרים ממדינות שונות. לכן בחרתי לקחת אתכם לגלות את היריד. למשתתפי הסיור יינתנו VIP Pass לכל הביתנים, ואף נפתח את היריד באירוע הנוצץ של ערב הפתיחה הרשמי. בין היתר נבקר בעיר גנט שבבלגיה, מקום מגוריו של האמן ראם אהרוני, עורך הסיור. נפגוש אמנים בתוכנית שהות של בית-הספר לאמנות גבוהה HISK, ועוד.
הסיור יתקיים ב-4–8 בפברואר 2015.
1190 יורו, כולל טיסות סדירות, בתי-מלון ברמה של 5 כוכבים, כניסות לכל האירועים והסעה צמודה. לפרטים והרשמה: כאן
דנה לוי, "תצוגה ארעית", וידיאו, 2014
שיח גלריה עם האמנית דנה לוי בתערוכה "תצוגה ארעית"
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות
שבת, 3.1.15, ב-12:00
נקודת המוצא לעבודת הווידיאו "תצוגה ארעית" היא צמד ציורים מ-1757 של ג'ובאני-פאולו פאניני, הנושאים את השמות "רומא העתיקה" ו"רומא המודרנית" ותלויים כיום זה לצד זה במוזיאון מטרופוליטן בניו-יורק. לוי עושה בעבודתה מחווה לציורים של פאניני ובה בעת גם לאוסף של מוזיאון פתח-תקווה, הכולל ערב-רב של פסלים, ציורי נוף וציורים מופשטים, דיוקנאות ותיעוד של הווי חיים מקומי.
בברכת המוזיאון ורשות העתיקות הורשתה לוי להוציא ממרתפי האוסף כ-100 עבודות, שנתלו על קירות האתר הארכיאולוגי מאוזוליאום מזור – אחוזת קבר רומית הסמוכה לפתח-תקווה. הציורים נתלו על קירות המבנה בהשראת ציוריו של פאניני ובניסיון לחקות את אופן התלייה. על אף שאוסף המוזיאון רחוק מן האידיאל האירופי של יצירות מופת, במובנים רבים בכך טמון כוחו. לוי משחקת עם הפער הזה ומחדדת את ההנחה שחשיבותו של האוסף גלומה בהיותו אמצעי ללימוד וחשיפה של הפנטזיות שאיפיינו את הרגע המכריע בתולדות המדינה.
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, רח' ארלוזורוב 30, פתח-תקווה
פרטים נוספים באתר המוזיאון
ארקדי זיידס, "ארכיון". צילום: גדי דגון
"ארכיון/Archive/أرشيف", מאת ארקדי זיידס
חמישי ושישי, 8–9 בינואר 2015, ב-20:00
תיאטרון תמונע, רח' שונצינו 8, תל-אביב
בעבודתו החדשה מעמיק הכוריאוגרף ארקדי זיידס את חקירתו בקונפליקט המתמשך בישראל/פלסטין. הוא בוחן מחדש חומרים שצולמו בידי מתנדבי הפרויקט "חמושים במצלמות" של ארגון בצלם וממקד את תשומת הלב בגופם של הישראלים ותגובותיהם הפיזיות בסיטואציות שונות בשטחים. הפלסטינים נותרים מאחורי המצלמות, ואף אל פי כן תנועתם, קולם ונקודת מבטם נוכחים מאוד וקובעים את פרספקטיבת הצפייה. על אף שהחומרים המצולמים חושפים מציאות לוקלית, זיידס מבקש לדון גם בשאלה רחבה ואוניברסלית יותר: מהו פוטנציאל האלימות הגלום בכל אינדיבידואל ומהו המחיר שמשלם הקולקטיב בשל שליטתו באחר. המופע עלה לראשונה ביולי 2014, בפסטיבל אביניון שבצרפת, וזכה לתשבחות רבות.
להזמנת כרטיסים: 03-5611211, מחיר כרטיס 70 שקל. לפרטים: כאן
זוג כרטיסים יוגרל בין קוראי "רב ערב" הראשונים שישלחו מייל: arkadi.office@gmail.com
"הומאז'", צילום: אייל לנדסמן
"הומאז', סיפור אמני לה-רוש", הכוורת, הצגה מאת מאור זגורי
צוותא 3, רח' אבן-גבירול 30, תל-אביב
חמישי, 1.1.15, ב-20:30
ההצגה נולדה בבית-הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, בחסותו של איציק ויינגרטן, והתארחה בתיאטרון הקאמרי. ההצגה מעוררת לחיים את סיפורם של חבריה של קומונת האסכולה הפריזאית, כשברקע משתוללת מלחמת העולם הראשונה. בין חברי הקומונה חיו מיטב ציירי ופסלי התקופה (מודליאני, סוטין, קיקואין, גרטרוד שטיין, ג'וזפין בייקר ועוד). סיפוריהם השונים נשזרים זה בזה במחזה שמחולק לארבע עונות השנה וחושף את השסעים החברתיים, האהבות הנסתרות, האכזבות, התשוקות והחלומות של אמנים שכעת, על הבמה, הם אנשים.
מועד ההצגה הבאה: 24.2.15, צוותא 3, רח' אבן-גבירול 30, תל-אביב
כרטיסים: רגיל: 50 שקל, כרטיס ידיד: 40 שקל, תלמיד, סטודנט וחייל: 35 שקל
כרטיסים בקופת צוותא: 03-6950156/7 וכאן
4 כרטיסים להצגה שתיערך ביום חמישי, 1.1.15, יוגרלו בין קוראי "רב ערב" הראשונים שישלחו מייל לכתובת: Office@theartplatform.org עם המלה "הומאז'"
***
המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: raverev@gmail.com
הפוסט רב ערב 30.12.2014 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
תערוכתו של חיים דעואל לוסקי "צילום אופקי" המוצגת במוזיאון בת ים נבחרה ע״י מגזין האמנות המקוון הייפראלרג׳יק לאחת מעשר התערוכות הטובות של שנת 2014. עורך המגזין הראג ורטניאן, אשר ביקר בישראל באוקטובר יחד עם קבוצת אוצרים בינלאומיים ביוזמת ארגון ארטיס (וגם התראיין לערב רב באותה הזדמנות), כותב על תערוכתו של לוסקי באוצרות אריאלה אזולאי כי מדובר בחוויה שאינה רק אסתטית, אלא גם אינטלקטואלית ומדעית. בנוסף ציין ורטניאן את ה״ג׳רוזלם שואו״ שנפתחה באותו שבוע במזרח ירושלים וברמאללה באוצרות בזק סנובה.
התערוכה צילום אופקי תינעל ב-10.1.15. פה אפשר לקרוא מסה מקיפה שחיברה אזולאי על העבודות.
מצלמה של חיים דעואל לוסקי
הפוסט ״צילום אופקי״ דורגה בין 10 התערוכות הטובות בעולם הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
* גרסת בטא
** המדריך נוצר בשיתוף עם המדור "גלריה" בעיתון "הארץ"
נפתחות, 1.1–3.1
יום חמישי (1.1)
זיגי בן-חיים, Formation in Paper, 1978. גלריה שלוש, תל-אביב
יום שישי (2.1)
נועה ברזנר, "רוזמרין", 2014. המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן
יום שבת, (3.1)
לי ינור, ללא כותרת, 2014. גלריה זימאק, תל-אביב
נסגרות
אירועים
גלריות לאמנות
חללי תצוגה
מוזיאונים לאמנות
הפוסט המדריך, 1–8 בינואר 2014 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
"איבדתי כמעט שעתיים, נאלצתי להניח את המכתב בצד: אוטו פיק היה פה. אני עייף. מתי נתראה? מדוע בשעה וחצי שומעים את השם שלך בקושי שלוש פעמים? אפילו אם אני עושה ויתורים, מודה שהייתי בווינה, אמנם לא דיברתי עם איש, השהייה שלנו ביחד הרי לא היתה 'דיבור'? היכן את? בדרך אל הכפר ששם הבקתה? גם אני בדרך, זו נסיעה ארוכה. אבל אל תייסרי את עצמך בשל כך בבקשה, הנה אנחנו בדרך בכל אופן, יותר מלצאת לדרך אי-אפשר".
(פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", מגרמנית: יונתן ניראד. כרמל, 2014)
אירוס חיון-רוזנפלד, "במעבה החורש", ילדים משחקים בחורשה עירונית בדרום תל-אביב, סתיו 1996
"אֵם הדרך", הגלריה הפתוחה לאמנות וסביבה בפארק שקמה, ראשון-לציון
"דרך היא הדימוי הַארכיטיפי, המטפורה המרכזית לקיום שלנו. דרך היא דימוי שעד כדי כך טבוע בשפה ובתפיסה, שכלל איננו מבחינים בה כדימוי וכמטפורה, ונותנים לה, בדרך-כלל, מובן לשוני. תחושת (ושאלת) התמצאותנו הוֹוָה כל הזמן ומלווה אותנו לכל מקום – ומדומה, לכן, לדרך. החיים מדומים למסע, ותמיד נמצא את עצמנו על הדרך […] הדימוי הפרספקטיבי של שביל אל האופק הוא דימוי מושלם משום שהוא מוביל את המדמיין לשָם – אל המרחב שאליו יוצא לבו, לשָם – אל אופק מקֻווה, אל עבר משאת נפשו. והוא מושלם משום שלנצח יפתֶה אותנו השביל ללכת בו" (מורן שוב). פתיחה: חמישי, 1.1.15. אוצרת: מורן שוב. שיח ומפגש עם האמנים, האוצרת והקהל ייערך בתערוכה בפארק ביום שישי, 23.1.2015, ב-11:00. משתתפים: רותי אגסי, אלדד רפאלי, גיא רז, אתי שוורץ, אסף גברא, ארז חרודי, ענת עופרי, אירוס חיון-רוזנפלד, סנדי טפרסון, אלון מאיר, דורון ניסים, מורן שוב.
אלדד רפאלי, תצלום מתוך התערוכה "אם הדרך", פארק השקמה, ראשון-לציון
"'צרות של נשים', אמר הנהג בטון המתבקש. יש כל מיני צרות של נשים. אחות שלי איבדה את כל האברים שלה בשנה שעברה. אחד-אחד הם הלכו לה. כל חודש הם מצאו משהו אחר להוציא ממנה'.
'ככה זה בחיים', אמרה וירג'יניה באהדה המתבקשת.
'כן, נשים זה מכונות משונות. עם משאית אתה פשוט נכנס פנימה ומעיף את כל הקצה האחורי וגומר עם זה', אמר הנהג".
(אליוט צ'ייז, "כנפיים שחורות למלאך שלי", מאנגלית: עודד וולקשטיין, זיקית, 2014)
דוד בלילטי, ללא כותרת, טכניקה מעורבת, 2014. רוטשילד 69, תל-אביב
"אימפרוביזציות של הגוף", דודו בלילטי, רוטשילד 69, תל-אביב
אוצרת: קרן גולדברג. פתיחה: חמישי, 8.1.15, ב-19:00.
דודו בלילטי הוא אמן ומוזיקאי המתמחה במוזיקת אפרו-ג'אז. בתערוכה יציג ציורים מופשטים, תצלומים של ציורי גוף ויצירות שנעשו בטכניקה ייחודית שבה הוא מקרין תצלומים של מוזיקאים על ציוריו ומצלם את הדימוי הנוצר. באירוע הפתיחה תתקיים הופעת ג'אז שתתכתב עם העבודות. בלילטי ינגן על כלי הקשה וגיטרת גינברי, יחד עם פסנתרן הג'אז האמריקאי קירק לייטסי. ילוו אותם החצוצרן אבישי כהן, הסקסופוניסט אסף יוריה, המתופף עופרי נחמיה והקונטרה-בסיסט אייל גנור. שעות פתיחה: שלישי–חמישי, 12:00-18:00; שישי שבת, 12:00-15:00.
דודו בלילטי, אקריליק על בד, 2014. רוטשילד 69, תל-אביב
"היום לפנות ערב יצאתי לבדי, בעצם בפעם הראשונה, לטיול די ארוך, בדרך כלל הייתי מצטרף לאנשים אחרים, או, לרוב, שוכב בבית. איזו ארץ! אלוהים אדירים, לו רק היית פה, מילנה, ואתה, שֵׂכֶל מסכן שכמוך, שלא מסוגל לחשוב! ובכל זאת הייתי משקר אילו אמרתי שאת חסרה לי, שהנה במעשה כשפים מושלם וכואב מאין כמוהו את פה, בדיוק כמוני ואף יותר ממני; היכן שאני נמצא גם את נמצאת, כמוני ואף יותר ממני. איני מתבדח: לפעמים אני מדמה לי שאת, את שהלוא נמצאת פה, מתגעגעת אלי ושואלת: 'איפה הוא? האם לא כתב שהוא במֵרן?".
(פרנץ קפקא, "מכתבים אל מילנה", מגרמנית: יונתן ניראד. כרמל, 2014)
ג'וזיאן ונונו, מתוך "אנמורפוזה", בית האמנים, תל-אביב
ג'וזיאן ונונו, "אנמורפוזה", בית האמנים, תל-אביב
אוצרת: רבקה בקלש. פתיחה: חמישי, 1.1.15, ב-19:30
בתערוכה משמש מרסל דושאן, על דמותו, אמנותו ורעיונותיו, כ"אנמורפוזה" מטפורית. העבודות, העשויות במגוון סוגי מדיה, יוצרות מכלול המתפענח כמיצב שלם. אך מה שנראה כמצבורnon-sense מתפענח כפונה לא אל החושים (senses), אלא אל מה שמעבר להם, מה שדושאן כינה "החומר האפור", אל המחשבה. "אנמורפוזה" היא פרי יצירה בת ארבע שנים, המשכו של מסע מתמשך של האמנית בעקבות זהותה, שהחל בדיוקנה הריק בתערוכותיה הקודמות, ומגיע להשלמתו בתערוכה זו, כשדושאן, שאימצה כ"אב-קדמון", משמש לה כמראה. שני עד חמישי, 10:00–13:00, 17:00–19:00; שישי, 10:00–13:00; שבת, 11:00–14:00.
פטר מלץ, מתוך "עזה כמוות", תערוכה קבוצתית בגלריה שרה ארמן, תל-אביב. פתיחה: שישי, 2.1.15, ב-11:00. אוצרת ומשתתפת: מירה צדר. עוד משתתפים: יורם קופרמינץ, יובל בראל, מיקי הראל, מירי נשרי, נורית גור-לביא, פיטר מלץ. מקום לאמנות עכשווית, רח' גורדון 29, דירה 4, תל-אביב
"למשוך טריילר קדימה זה דבר אחד ולדחוף אותו אחורה זה דבר אחר. במכונית אם את רוצה להזיז את התחת שלה ימינה, את לוקחת עם ההגה ימינה. את רוצה שמאלה, את לוקחת שמאלה'.
'מה אתה אומר', היא אמרה.
'חכי לפואנטה. עם טריילר את לוקחת ימינה והדבר שמאחורייך זז שמאלה. עד כאן אני יודע להגיד לך'.
'תאמין לי שאסתדר', היא אמרה.
היו לה בעיות, אבל היא תסתדר".
(אליוט צ'ייז, "כנפיים שחורות למלאך שלי", מאנגלית: עודד וולקשטיין, זיקית, 2014)
הפוסט לא רק יין זול, 1.1.15 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
כריסטופר צ׳יאפה, "ספיד סטיק", 2008. מתוך התערוכה "טובין" במוזיאון בת-ים
"טובין", תערוכה קבוצתית, מוזיאון בת-ים. אוצרים: יהושע סימון וליז חג'ג'
"טובין", שנפתחה בשלהי 2013 אך סוקרה באתר רק ב-2014, היא מקרה נדיר של תערוכה מקומית שמעוררת דיון, התכתבות ואי-הסכמה. בעוד שגליה יהב מיקמה ב"הארץ" את התערוכה בהקשרים בינלאומיים ועמדה על מאפייניה המקומיים הייחודיים, גדעון עפרת סיכם בבלוגו את ההתייחסות להיבט הקליל והמהיר של העבודות בכותרת "אמנות לא הכרחית" ובתהייה אם מדובר ב"טובין" או שמא ב"רעין".
העבודות שהוצגו ב"טובין" הגיבו לעולם היפר-צרכני בתוצריו ובכליו הוא. מאחורי המראה הקליל שלהן עמד ניסיון שאפתני, מנומק ומעורר מחשבה להצביע על החפציות בת-זמננו כמאפיין תרבותי יסודי עם השפעה גורפת, ולהבין את השינוי שהוא מחיל על עבודת האמנות ופירושה. אם מתעלים לרגע על תחושת הדחקאיות המסתייגת-לכאורה מחשיבות עצמית שעולה מהעבודות וחושבים עליהן כביטוי של מציאות חיים, מגלים שמדובר בתערוכה טרגית.
יונתן אמיר
נבט יצחק, מתוך התערוכה "אוריינט אקספרס" במוזיאון האסלאם
"אוריינט אקספרס", נבט יצחק. המוזיאון לאמנות האסלאם, ירושלים. אוצרת: סאלי הפטל-נוה
מתוך שלל התערוכות שראיתי השנה, אוסף האמנים החדשים שהכרתי, הגלריות החדשות שנפתחו וכל אירועי האמנות שפקדתי, אין ספק שתערוכתה של נבט יצחק, "אוריינט אקספרס", שהוצגה במוזיאון האסלאם בירושלים, היתה המרשימה, הכובשת והמרתקת מכולן.
תערוכתה של יצחק היתה כמשב רוח מרענן במוזיאון האסלאם, שנפתח ב-1975 ומאז נדמה שקפא על שמריו. התערוכה נולדה מתוך שיתוף פעולה בין האמנית לבין המוזיאון, וכל העבודות בה נעשו בהשראת חפצים שונים מהאוסף המוצג בו. יצחק אספה את תצלומי הקטלוג של החפצים השונים שמופיעים בכרטיסיות המרכיבות את ארכיון האוסף. במהלך מעורר השראה נרקמו הדימויים בסרטוני וידיאו ועברו הנפשה, כך שהפכו לחפצים אחרים, חפצים בעולמה הקסום של יצחק. מהלך זה נתן לכל הדימויים מעמד שווה, המתעלם מהשימוש המקורי שלהם – כחפצי נוי, דת, אמנות או אומנות.
העיסוק של יצחק בהיסטוריה אינו חדש, גם בעבודות קודמות שלה עשתה שימוש בחומרי ארכיון ושינתה אותם על-ידי מניפולציות שונות, והיא המשיכה לעשות זאת גם בתערוכתה שהוצגה בגלריה נגא לפני כמה חודשים. בתערוכה במוזיאון האסלאם עשתה יצחק מהלך כפול. היא הפקיעה את החפצים ממעמדם ההיסטורי, ובה בעת גם ממעמדם בתוך המוזיאון, ובכך עירערה על קונבנציות השימור והקטלוג במוזיאון האתנוגרפי המסורתי.
כאשר יצחק מנפישה את החפצים ומכניסה אותם לתוך שיח האמנות והתרבות הוויזואלית העכשווית-מערבית, היא מעירה גם על האופן שבו הם נתפסים על-ידינו בתיווכם של מוזיאונים דוגמת מוזיאון האסלאם. כל החפצים מקבלים מעמד דומה, כאמור, וכולם הופכים חלק בשיח לא להם.
התוצאה היתה למיצג מעורר השתאות, המקפל בתוכו קסם מהפנט שקשה להתנתק ממנו. זו היתה תערוכה שלא תישכח בקרוב. בשנה הקרובה יוצגו עבודות של יצחק במוזיאון תל-אביב לאמנות – בתערוכת האוסף הישראלי החדשה, וכן במוזיאון ישראל במסגרת זכייתה בפרס קולינר לאמן ישראלי צעיר לשנת 2014.
שני ורנר
יורם קופרמינץ, "גיהנום", 2014. תערוכת יחיד בגלריית רו-ארט
"גיהנום", יורם קופרמינץ. גלריה רו-ארט, תל-אביב
קופרמינץ, אקספרסיוניסט אנטי-מלחמתי בכל אשר ידיו נוגעות, יצר בגלריה רו-ארט הצבה דחוסה ובוערת של תצלומי רשת ממבצע "צוק איתן" ותצלומי דיורמות ממלחמת העולם הראשונה שאותרו ברחבי הרשת. התערוכה, שנפתחה זמן קצר לאחר סיום הסיבוב הנוכחי במלחמה ברצועת עזה, הציגה מיצב-תופת שמחבר בין כלי נשק לכלי צילום והפצת דימויים. ההקשר האקטואלי הברור של התערוכה לא פגם בזעקה הכללית והאל-זמנית כפי שהכלליות לא פגעה באקטואליות. האורות המתלקחים שהבליחו בעוצמה אל תוך ומתוך ההדפסות בתערוכה היו אורות של חשיפה ועיוורון גם יחד. הדימויים המטופלים באופן מודגש השתלבו אלו באלו באמצעות תלייה צפופה ויצרו תמונת מלחמה ארכיטיפית שבה כוויות האש בבשר ובנוף וצריבת הדימויים בתשליל ובנייר הצילום מותכות זו בזו.
יונתן אמיר
נעמה ערד, מראה הצבה בגלריה זומר
"אפריקה ישראל", נעמה ערד, גלריה זומר לאמנות עכשווית, תל-אביב
"אפריקה ישראל" היה שמה המבריק של תערוכת היחיד השנייה של ערד, שהוצגה בגלריה זומר. ערד משתמשת בחומרים יומיומיים ועוסקת בניסיון "להגביה" אותם בכך שהיא מכניסה אותם לתוך עולם האמנות ויוצרת מהם דימויים ויזואליים שמשנים את השימוש הראשוני שלהם ומציגים אותם מחדש באור אסתטי. כך, למשל, היא "רוקמת" וילון עשוי ממהדקי נייר, או שטיח נוצץ שעשוי מדפי מדפסת פשוטים ועליהם סיכות שדכן המעטרות אותו בדוגמה גיאומטרית מורכבת. באותו אופן נלקח חלק מגרם מדרגות ישן ומצופה בפלסטלינה עד כדי שהוא נדמה לדגם מוקטן של בניין או לכן המיועד להצגת פסלים.
מעבר לשימוש יוצא הדופן בחומרים, מציעה ערד מבט מחודש גם על מיתוסים ישראליים גדולים, ובתוך כך גם על אבחנות מגדריות הטבועות בחברה הישראלית הפטרנליסטית למן ימי קום המדינה ועד היום. עיסוק זה עולה כמובן משמה של התערוכה "אפריקה ישראל" – חברת הבנייה האלמותית (תערוכתה הקודמת נקראה "אל על"), אך הוא נוכח גם בבחירת הסמלים בעבודותיה.
על מסך עשוי עשרות דפי מדפסת המחוררים בדוגמה חוזרת הודפס מבנה בית-הכנסת של בה"ד 1, מבנה הבנוי בסגנון ברוטליסטי מודרניסטי שאיפיין את האדריכלות המקומית בשנות ה-70. בציור קיר העתיקה ערד את דוגמת שער הכניסה של בית ז'בוטינסקי בתל-אביב, עוד מעוז היסטורי ותרבותי. המבנים האלה, המייצגים אידיאלים שליוו את המפעל הציוני ומאז השתרגו ועודם טבועים בחברה הישראלית, מקבלים פרשנות מחודשת תחת חסותה של עבודת היד העמלנית, ותחת רזון החומרים שעליהם הם מוגשים.
בעבודותיה ערד משתמשת בחומרים נמוכים ויוצרת שפה עם מאפיינים פוסט-מודרניים עכשוויים שעל-פיה דבר אינו עוד מה שחשבנו שהוא ואינו נלקח כמובן מאליו. היא מתעניינת בעולמות שקפאו, עדויות להיסטוריה עשירה ומפוארת שהתנפצה ברגעי שיא תפארתה, כשכל שנותר לנו הוא שרידים אסתטיים, מעין דינוזאורים מרוטשים שמתקיימים דווקא על שברי העבר, על שרידיו.
שני ורנר
״סוכת נצח״ של אמני מרכז מעמותה בבית הנסן
"סוכת נצח", קבוצת סלה-מנקה (לאה מאואס ודיאגו רוטמן). בשיתוף ישעיהו רבינוביץ, איתמר מנדס-פלור, הגר גורן, קטורה מנור, ניר יהלום, חן כהן. מרכז מעמותה בבית הנסן, ירושלים
לקראת חג הסוכות הוזמנו אמני מרכז האמנות מעמותה לעצב סוכה עבור בית הנסן בירושלים. במקום לבנות סוכה חדשה החליטו אמני המרכז להשתמש בתקציב הפרויקט כדי לרכוש מבנה ארעי מבני השבט הבדואי ג'האלין, המתגוררים על הדרך מירושלים ליריחו. המבנה, העשוי חלקי פח ועץ שנמצאו באתרי פסולת בניין, נתון לרוב תחת איומי הריסה מצד הרשויות. לצורך העתקתו לבית הנסן הוא נרכש, פורק והורכב מחדש בצורה זהה, בניסיון לחבר בין המיתולוגיה ההיסטורית של החג למציאות החיים בישראל של ימינו, על הפליטים וחסרי הבית המתגוררים בה.
על רקע תערוכות אמנות פוליטיות הנמנעות מערעור נקודת המוצא של עצמן, "סוכת הנצח" מתייחדת בכך שהיא משתמשת במשאבי עולם האמנות במטרה לחתור תחתיו. במקום לעצב סוכה יפה למוזמנים, האמנים העבירו את הכסף למי שלעולם לא יוזמנו (ובכך גם דחו מעט את ביצוע צווי ההריסה). לאחר החג פורקה הסוכה, ועתה היא מוצעת למכירה כעבודת אמנות. אם תימכר (בסכום גבוה מהרבה משווי המבנה לפני שהוכתר כאמנות), יועבר הכסף לבעליה המקוריים. "מינוף", קוראים לזה.
יונתן אמיר
פרט מעבודה הווידיאו של תמר הירשפלד "ביאנקה", מוזיאון פתח-תקווה
"ביאנקה", תמר הירשפלד. במסגרת התערוכה הקבוצתית "מחשב מסלול מחדש", המוצגת במוזיאון פתח-תקווה. אוצרת: דרורית גור-אריה
בישראל של 2014, הגזענות מוטמעת בכל אדם נאור, וחושפת את התנשאותו על כל מה שטיפה מלוכלך. בין האריות של הצל לרחובות הריקים בקיץ האחרון, תמר הירשפלד הפסיקה להתנצל והציגה את תופעת הגזענות בסאטירה המבריקה "ביאנקה", שהוצגה השנה במוזיאון פתח-תקווה.
"אני לא גזען". הרבה אנשים ברחו כמו מאש מהביטוי השחוק הזה, בעיקר בקיץ האחרון, כאשר השיח הגזעני השתלט על המרחב הציבורי והוויראלי עקב "צוק איתן". לעומת זאת, תמר הירשפלד מציגה בכל הגסות והרוח את הסאטירה "ביאנקה", המשך ישיר לעבודת הגמר שלה מבצלאל אשתקד (מסלול תואר שני), "שווארצע".
ב"שווארצע" צבעה את גופה בשחור והראתה את הגזענות הפרימיטיבית של העולם המערבי והמתנשא ביעדים בעולם, תוך שהיא תרה בהם (אוחזת בדגל פלסטין או ארצות-הברית ברחבי ישראל יחד עם גברים שחורי עור, או עושה סקי בהרי האלפים עם דגל ישראל, ועוד). השנה ב"ביאנקה ביבשת השחורה", החליטה הירשפלד לצבוע את עצמה בלבן, נסעה לטנזניה והחליטה להשתלב עם השבטים המקומיים.
התוצאה היא קומדיה שחורה (כן, משחק מלים קצת מודע לעצמו), שבה הירשפלד עושה סצינות היתוליות, אך גם מעבירה מסר חשוב ביחס לאדם הלבן שמרגיש עצמו עליון על פני גזענים בהיותו הומניטרי כלפי בני המיעוטים כשמאחוריו בית חם ונעים. "ביאנקה", שמחלקת ירקות בשוק, בלונים לילדים או סתם מצטלמת עם השבטים המקומיים, מצליחה, יחד עם ההומור החתרני, להפיח סיכוי של יחסי דו-קיום למען עתיד טוב יותר בג'ונגל האורבני הישראלי, אם אפשר ללא האריות של הצל.
דגן ואלד
גל וולינץ, "חאמסה"
פרשת חאמסת "איטבח אל-יהוד" באיזו תערוכה נידחת
ככה עובדת השיטה: "אמן" כלשהו עושה איזו פרובוקציה זולה בשיטת הפוך על הפוך על הפוך. ימנים מתעצבנים, עושים עליו עליהום, מרגישים את עצמם אכבר פטריוטים ומגיני העם היהודי "מול כל השמאל" וסוחטים לעצמם כמה טיפות של הון פוליטי במילייה שלהם. ואז השמאלנים מה זה מזדעזעים מסתימת הפיות והפשיזם והמקרתיזם, מרגישים את עצמם אכבר נאורים ומתוחכמים כי הם יודעים מלים כמו "סבטקסט" ו"קונטקסט", שלא כמו הבבונים האלה מימין, וה"אמן", כמובן, מרגיש את עצמו מה זה חתרני ואוונגרד ושוחה נגד הזרם, עובדה שמנסים לצנזר אותו, וסוחט לעצמו קצת הון תרבותי במילייה שלו.
זה תיאטרון עם דמויות קבועות. קומדיה דל-ארטה של שחקנים שחוקים ועייפים שמקריאים שוב ושוב אותו הטקסט. לכמה מהם נמאס מזה לגמרי, אבל זאת ההצגה היחידה בעיר. ויש כמה שחקנים שמאוד מתלהבים ממנה. כי הם יודעים שלא יהיה להם שום תפקיד כשההצגה תתחלף סוף-סוף.
שלום בוגוסלבסקי
יהודית גואטה (מתוך התערוכה)
השיח
השיח המזרחי, השיח הפמיניסטי, השיח הברה"מי, השיח הלהט"בי והשיח המזרחי-פמיניסטי שפורצים בתנופה את גבולותיו המסוגרים של שדה האמנות ההגמוני בישראל, שמתהדר עדיין בלובנו המסנוור, מסתמנים, בין היתר, כגיבוריה של האמנות המקומית בשנת 2014. בסנכרון מלא עם הנעשה בבתי-הקולנוע, בבמות השירה ועל מסכי הטלוויזיה בישראל, חדירתם של שיחים אלה אל מרחבי האמנות, שהגיעה לשיאה בשנה החולפת, הולכת ומשנה גם את צבעה של הקובייה הלבנה.
הקטלוג המונומנטלי "שוברות קירות", שהושק בתחילת 2014 והוקדש כולו לאמניות מזרחיות עכשוויות, בישר על העומד להתרחש. אחריו, "משולש שיקאגו" במוזיאון חיפה, תערוכה שיוחדה לנשים; התערוכה "עד שתצא מקולי" במוזיאון אשדוד, שיוחדה לאמניות ואמנים מזרחים; ותערוכותיה של קבוצת הברביזון-החדש הברה"מית, בין היתר במוזיאון באר-שבע – הרחיבו את גבולות הטעם האסתטי ואיתו את מגוון הנארטיבים הלגיטימיים של האמנות הישראלית.
אולם מבורכות כשלעצמן, הסכנה במסגרות הצגה ייעודיות אלה, בעיקר כשהן מתקיימות בפריפריה הגיאוגרפית, היא שהן מגדירות בכל פעם מחדש את ההגמוניה כניטרלית – חסרת מין, מגדר ומוצא – מייצרות אותה שוב ושוב כהיפוכן, ועל כן למעשה משאירות את האמנים המוצגים בהן בעמדת שוליות. בכך הן עוד צורה חמקמקה ומרושעת של הפגנת כוח ממסדי הגמוני. בקיצור, נראה שרק כאשר לא נצטרך לספור בסוף השנה כמה תערוכות נשים או מזרחים היו לנו, נדע שהתהליך, שהגיע לאחד משיאיו השנה, הושלם.
נועה חזן
סימון אדג׳יאשווילי, ללא כותרת. מתוך תערוכה בגלריה רוטשילד אמנות
"קיץ אחד, עיר אחת", סימון אדג'יאשווילי. גלריה רוטשילד אמנות, תל-אביב. אוצרת: סמדר שפי
תערוכתו של סימון אדג'יאשווילי בגלריה רוטשילד אמנות שונה מתערוכות קודמות שהציג, וזאת למרות שסגנונו המוכר והמיומן מזוהה מיד. אם בעבר התרכז אדג'יאשווילי בציורי תפנים ריאליסטיים של סביבת מגוריו בתל-אביב, בציורים החדשים מתגנבים לתפנימים המוכרים גם אלמנטים אדריכליים זרים שמקורם בסביבות ילדותו ונעוריו של הצייר יליד גיאורגיה. התוצאה לא נראית ריאליסטית פחות, אבל משהו בה מוזר מבדרך-כלל.
אדג'יאשווילי יוצר תפנימים פסיכולוגיסטיים. למרות הניקיון הצורני המוקפד שלהם והעדר כל דמויות בציורים, למרות הבנאליות של חדרים ריקים, כסאות, חלונות, מסדרונות ופינות של צבע מתקלף מהקיר, הכוונה אינה לאיום ה"אלביתי", אלא דווקא אימת החוץ החודר מבעד לחלונות כגוש לבן, חסר פרטים ומסנוור. בעולם הציורי של אדג'יאשווילי, אור הוא סם חיים אך גם מכה שיש להתגונן ממנה. הוא מאפשר את ההתבוננות החודרת, הממושכת והחוזרת על עצמה באופנים שונים במרחב המוכר, ומרחיק את הלא-מוכר אל מחוץ לטווח האפשרי. כשמתבוננים מקרוב מגלים עד כמה רזים הציורים ועד כמה מרשימה יכולתו של הצייר לתאר עומקים וקונסטרוקציות באמצעות תת-גוונים ושכבות של אור וצבע. מי היה מאמין איזה עושר ניתן לגלות בחיבור בין כמה מרצפות לדלת עץ מהוהה. זו אינה תערוכה פורצת דרך, אך היא יפה, אנינה ומעודנת, ומאוד לא שגרתית באזורנו.
יונתן אמיר
פסל של קלאס אולדנבורג בפילדלפיה
הערה קטנה על עומק. במקום סיכום שנה
השנה עברתי לניו-יורק. החיים פה, כלומר, לא החיים, כי הללו לא מעניינים, חיי האמנות כאן, הם דבר אדיר שקני-המידה הישראליים אינם תקפים לגביו כלל. מספר הגלריות, גודלן ועושרן, והאוצרות האינסופיים של המוזיאונים והשפע שבו מתקיימת כל העשייה הזו – הם מסחררים. ובכל זאת הדבר שנעשיתי יותר ויותר ער אליו כאן הוא הדומיננטיות של אתוס הרדידות.
הטקסטים שמלווים תערוכות ענק (של מאטיס או של ניאו ראוך, אין זה משנה) הם טקסטים שתלמיד תיכון היה יכול לכתוב. איש אינו מתנצל על כך. רוח הזמן היא ש"עמקות" היא מושג שקרי, אשלייתי, כי אין כזה דבר נפש ואין מעמקים פסיכולוגיים ואין רוח. האמנות היא סחורה, היא חוגגת את היותה סחורה (התפלצתי ממש מהרטרוספקטיבה של ג'ף קונץ בוויטני), ואין לה שום יומרה אחרת. הרגש העז ביותר שמותר לה לבטא הוא אירוניה. התוכן העז ביותר שמותר לה לבטא הוא פוליטיקה (וזה כולל גזע/מגדר/חברה). כלומר, בצורת פמפלט.
אמנים רבים אינם משתתפים באתוס זה. הם נאבקים נגדו. טועה גדעון עפרת במתקפותיו על הדור הצעיר. הוא נכשל לראות שאתוס הרדידות והפופ-ארט והאמנות הפוליטית הם תוצרי הדור שלו. רוברט גובר במומה היה דוגמה נהדרת. השיח סביבו מרדד אותו לסוגיות פוליטיות וסוגיות של מגדר, אך העבודות מסרבות לכך. טעה גם קלמנט גרינברג כשאמר ב-1992, לפני מותו, כי אין עוד אלא פופ, וכל שנותר לאמנות הוא דקדנס. טעה ארתור דנטו ("אחרי קץ האמנות") במחשבה שלו שהאמנות סיימה את תפקידה ההיסטורי, וטועה בוריס גרויס שחושב שכל מה שנותר לה הוא "לאייר" את הטקסטים של אוצרים ופילוסופים (ברוח הפילוסופיקל דיסאינפרנצ'ייזינג אוף ארט, כמו שאומרים).
השאלה בסופו של דבר היא פשוטה וארצית. היא שאלה על אמונה באדם. אם יש אדם, יש לו רוח ושאר רוח, והאמנות שהוא יעשה תהיה עמוקה בדיוק כי תשקף את מעמקיו.
יונתן הירשפלד
השירה
בשנת 2014 הצליחה השירה לעשות את מה שאמנות לא היתה יכולה ואולי לא רצתה לעשות: היא יצאה מהבצה הקטנה, האליטיסיטית והנפוחה, והפכה לילדה הכי מגניבה בכיתה. המון אדם מגיע לערבי השקה של ספרי שירה, משוררים ומשוררות מגייסים עשרות אלפי שקלים להוצאת ספר שירה ראשון בגיוס המונים, מהדורות נגמרות, מועדוני רוק הופכים לבמות שירה (אומרים כבר שירה, לא רק ספוקן-וורד), בגל"צ יש פינת שירה יומית, על השטרות החדשים מופיעים משוררים (לא אכנס כאן לשיח על הדרת מזרחים), ובאיחור אופנתי אפילו סצינת האמנות מזמינה משוררים לקשט את החללים שלה. זה לא סתם שירה איכותית וקסומה, אלא שירה חברתית, פוליטית וגם אישית במובן הכי ישיר של "האישי הוא הפוליטי". שירה שרוצה לשנות את השיטה, לא מתחנפת, מדברת על מה שכואב, תוקפת את מוקדי הכוח בתרבות הישראלית ולא מפחדת מעימות. סצינת השירה החדשה הזו, שעובדת באופן עצמאי ומוציאה את ספריה במימון המונים ורוקדת באירועים שלה, היא תוצאה של המאבק החברתי והשיח שנוצרו בקיץ 2011, ובעיקר של דור מזרחי חדש שלא רק שאינו מצפה לשום חיבוק או תמיכה של הממסד, אלא גם לא צריך אותם. מגרילה-תרבות שקמה כבר לפני כמה שנים, לקהילה שנוצרה סביב האתר "קפה גילברטר", ועד חבורת ערס-פואטיקה. קהלים רבים שלא השתתפו בעבר בערבי שירה או קנו ספרי שירה "הפכו את ערבי שירה לחאפלה", כדברי המשוררת עדי קיסר, המייסדת והעורכת של ערבי ערס-פואטיקה. שדה האמנות יכול ללמוד מזה הרבה.
רונן אידלמן
הפוסט כותבים ב"ערב רב" מסכמים שנה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפוסט מכין צזיקי הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפוסט פלטפורמת משחק #1 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפוסט קו רוחב 70° צפון, קו רוחב 40° דרום הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפרסים ע"ש שושנה ומרדכי איש-שלום למפעל חיים ולצייר ירושלמי לשנת 2015 יוענקו לישראל הרשברג ומאיה ישראל. בועדת השיפוט לפרס מפעל חיים ע״ש מרדכי איש-שלום ישבו מרסלו לאובר, פרופ' זיוה עמישי-מייזלש וצילה איש שלום, שנימקו את בחירתם בכך ש"ישראל הרשברג הינו אמן המצייר בסגנון הנאמן לטבע. בציורי הטבע הדומם מתקיים מאבק בלתי מתפשר עם המציאות. הוא הופך חפצים יומיומיים כמו לשון הפרה על השולחן, דגים מעושנים בקופסה או חמנייה שהתייבשה – לנושאים רבי משמעות, הנותנים מרחב לדמיון הצופה לפרש את הנושא לפי זיקותיו וניסיון חייו. בציורי הנוף שלו מתקיים עימות בין ניגודים – בעיקר ביחסים בין אור וצל המהווה נושא מרכזי בעבודותיו. זמן קצר לאחר עלייתו לארץ, הרשברג פתח את "הסדנה לציור ורישום בירושלים" – בית ספר התואם את תפיסתו לנאמנות לטבע, בו הוא מלמד אמנות בדרכים מסורתיות. הרשברג השפיע וממשיך להשפיע על אמנים צעירים בירושלים ומחוצה לה. מדובר באמן הדבק בעקרונותיו, מלא בנדיבות הגורמת לאהדת תלמידיו".
ישראל הרשברג, Clupea Sprattus, 1992, באדיבות גלריה מרלבורו ניו יורק והאמן
בועדת השיפוט לפרס ע"ש שושנה איש-שלום לציירי ירושלים ישבו רונית סורק, רינה פלד ומוריה ניראל, שכתבו כי "מאיה ישראל מפגינה יכולת אמנותית גבוהה, ועושה שימוש ביד בטוחה בכל האלמנטים הציוריים (קו, כתם, אור, קומפוזיציה) כמו גם פיתוח שפה אמנותית-אישית, אקספרסיבית, מגובשת ומודעת לעצמה. בעבודותיה בולטת יכולת הבעה מורכבת של תחושות פנימיות ותיאור מציאות חיצונית ומתקיים בהן שילוב מרתק של מציאות ואגדה כמו גם תום וחושניות. התיאור הנטורליסטי, כמו גם האלמנטים הסימבוליים המוצפנים בתוכן, מעניקים לעבודותיה ממד של חידתיות ושל מסתורין. הן נותרות לא מפוענחות לגמרי, משאירות קצוות פתוחים, מעוררות עניין ומזמינות את הצופה להתבוננות ממושכת. מן העבודות עולה תחושה של חיפוש והבטחה לגבי המשך דרכה האמנותית״.
טקס הענקת הפרסים יתקיים ביום רביעי, 14.1.15, בשעה 17:00 בבית האמנים, ירושלים.
מאיה ישראל, ימים וימים, 2014
הפוסט פרסי איש-שלום יוענקו לישראל הרשברג ומאיה ישראל הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
״שער 3״ היא גלריה מסחרית חדשה שיזמו וינהלו האמנים החיפאים אלדד מנוחין ובעז נוי. הגלריה, שנפתחת בחסות עיריית חיפה ובמסגרת המאמצים לשנות את פני איזור הנמל ותדמיתו, ממוקמת בחלל תעשייתי בשטח 200 מ״ר ברחוב שער פלמר 2 שבעיר התחתית. לדברי היזמים, הכנסות הגלריה יועברו במלואן ליוצרים/ות.
בהודעה לעיתונות נכתב כי ״שער 3 מהווה נקודת מפגש בין יצירה אמנותית וקהל יעד מקומי. המקום ישמש כחלל תצוגה ומכירה של אמנות פלסטית בטווח רחב של מחירים ובאופן נגיש. מכירת עבודות האמנות במקום תהיה ללא עמלת תיווך. עובדה זו מאפשרת לאמנים להירתם לשליחות של המיזם, ולציבור ליהנות ממחירים הוגנים ברכישת יצירות אמנות ישראלית עכשווית. בנוסף לעבודות מקור שנמצאות באוסף הגלריה, הופקו הדפסי אמן על מנת לאפשר מחירים אטרקטיביים תוך שמירה על רמה אמנותית גבוהה. "שער 3" מהווה הזדמנות ראשונית לציבור החיפאי לערוך הכרות עם האמנים המקומיים ולהשקיע ברכישת יצירות מקור, במחירים שווים לכל כיס״.
"שער 3" תקיים תצוגות אמנות מתחלפות, סיורים, ביקורי סטודיו, דוכני עיון ומכירה של כתבי עת, ספרים, ופנזינים, בית קפה, מפגשים והרצאות בהשתתפות האמנים המציגים ואורחים משדה האמנות, אספנים, חוקרים ואוצרים שישתפו את הקהל בנושאי תרבות מגוונים ויקנו כלים לרכישת אמנות ולבניית אוספים״.
Broken Fingaz – Acid gypsy
אוצרת ומנהלת חנות: סמדר שינדלר
מנהל טכני: עידו מרקוס
הקמת אוסף הגלריה: איריס סינטרה והדס וייס
יציגו את עבודותיהם: אנה לוקשבסק, יעל בלבן, טליה סיון, רותם עמיצור, שחר סיון, אשרף פואח'רי, ערוב רינאוי, ודים נמירובסקי, ניר דבוראי, זהר כהן, ויק יעקובסון פריד, אברהם אילת, קבוצת "ברוקן פינגאז", אורית סימן טוב, יגאל פליקס, איתמר פרנס, יעל אורן סופר, רועי כהן, רחל ארז, בעז נוי, אלדד מנוחין, עידו מרקוס, איריס סינטרה, ליבי קסל, הדס וייס, יובל פייגלין, רועי כהן, עבד עאבדי ופולי בלום.
שעות פעילות: ימים ב' ג' ד' 14:00 – 11:00 , ימים ג' ה' 22:00 – 18:00 ,יום שבת 15:00 – 11:00
הפוסט גלריה מסחרית חדשה בחיפה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפוסט מאמץ הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
החרם התרבותי מעורר שורה של שאלות עקרוניות ומעשיות, ובעיקר מטרידות. הדו"ח של חן תמיר מנסה לשרטט את מפת החרמות העולמית, ההולכת וצוברת כוח והשפעה, לקראת הכנס "דלות החרם: החרם התרבותי ומשמעותו עבור שדה האמנות העכשווית בישראל", שיתקיים ב-8.1.15
דו"ח זה סוקר את הנושא הדוחק של החרם התרבותי על ישראל, ושם דגש מיוחד על אמנות חזותית עכשווית. מסמך זה אינו מבקש לקחת צד בנושא, אלא להביא ולחבר מידע ממקורות שונים על החרם כמגמה עכשווית, וכולל סיכומים של מקרי חרם על פרויקטים של אמנות עכשווית שאירעו באחרונה ברחבי העולם. כמה מן המקרים קשורים לחרם על ישראל, ואחרים לחרמות על מטרות אחרות.
הדו"ח אינו מתיימר להיות סקירה מושלמת של הנושא, אלא להעלות נושאים מסוימים הראויים לציון, בשאיפה לשרטט את מאפייניה של תופעה זו, ההולכת ומתעצמת. כתבתי את הדו"ח לראשונה בספטמבר 2014, כמסמך לשימוש פנימי של הארגון ארטיס, שעימו אני עובדת. ארטיס הוא עמותה אמריקאית ללא מטרות רווח, המקדמת אמנות עכשווית מישראל בזירה הבינלאומית. כל הדעות במסמך זה הן שלי בלבד, ואיני מדברת בשם אחרים או בשם המוסדות שבהם אני עובדת.
במקביל לכתיבת הדו"ח במהלך השנה האחרונה עבדתי עם קבוצה של אוצרים עצמאיים בישראל בניסיון ליצור שיח סביב נושאים דחופים המשפיעים על שדה האמנות, ובעיקר נושא החרם התרבותי על מדינת ישראל. כעת אנו מתכננים אתר וכנס שיעסקו בנושאים אלה. הכנס יתקיים ב-8.1.2015, ואני מקווה שיביא לכתיבת מסמכים חדשים ואירועים נוספים שיתפתחו בעתיד.
***
החרם התרבותי הוא חלק מקריאה רחבה יותר ל"חרם, סנקציות והימנעות מהשקעות" הידועה בראשי התיבות BDS ותיקרא מעתה בד"ס. הקריאה נועדה להעלות את המודעות לכיבוש פלסטין על-ידי ישראל ולהפרות אחרות של זכויות אדם נגד פלסטינים, וכך ליצור לחץ על ישראל להפסיקם.
כפי שמעיד שמו, הבד"ס קורא לשלושה סוגים שונים של חרם: חרם אקדמי, חרם תרבותי וחרם כלכלי (המתייחס לחברות או למוצרים ישראליים, או כאלה שמקורם בשטחים הכבושים). הסנקציות מתייחסות לעונשים משפטיים ופוליטיים כנגד ישראל, ואילו הקריאה להימנעות מהשקעות, בדומה לחרם הכלכלי, פונה למשקיעים שיסירו את המימון מהשקעות ישראליות. במהלך השנה האחרונה עלה כוחה של תנועת הבד"ס באופן חסר תקדים, שעורר דאגה בקרב חברי ממשלה ישראלים, בייחוד בנוגע להשפעה של החרם הכלכלי וההימנעות מהשקעות על הכלכלה הישראלית.
קמפיין הבד"ס נוסד בשנת 2005 (אם כי הקדימו אותו קריאות אחרות לחרם), בתגובה לקמפיין מיתוג שהשיק באותה שנה משרד החוץ הישראלי – "Brand Israel". קמפיין זה תוכנן כיוזמת יחסי-ציבור מסיבית שמטרתה לשפר את תדמיתה של המדינה בעולם. קמפיין הבד"ס, כמו הפוליטיקה של ישראל-פלסטין בכלל, אינו משרטט קווים גיאוגרפיים ברורים: אמנם הקריאה לבד"ס נתפסת באופן כללי כמתייחסת לכל שטחה של ישראל, אולם קריאות אחרות לחרם מכוונות רק ליישובים היהודיים שמחוץ לגבולות 1967. הבחנה זו מהותית כשמדובר בחרמות כלכליים על ישראל (הרשות הפלסטינית, למשל, תומכת בחרם על מוצרים מן ההתנחלויות, אך אינה מחרימה את כל המוצרים המיוצרים בישראל), אולם היא משמעותית פחות כשמדובר בתרבות, ובייחוד באמנות עכשווית בינלאומית, כפי שעולה מהמקרים שיפורטו להלן.
את החרם האקדמי והתרבותי על ישראל מוביל PACBI ("הקמפיין הפלסטיני לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל", שייקרא מעתה פאקב"י). דו"ח זה יתמקד רק בחרם התרבותי, ובאופן ספציפי באמנות עכשווית, לא רק מטעמים של בהירות ומיקוד, אלא גם משום שעולם האמנות פועל אחרת לגמרי מן העולם האקדמי: עולם האמנות הוא הרבה פחות מובנה מן העולם האקדמי והוא מוסדר בעיקר על-ידי הסכמים חברתיים ולא באמצעות פרוטוקולים רשמיים. כמו כן, מבני המימון של עולם האמנות מורכבים יותר ורשמיים פחות מאלה של האוניברסיטאות.
הבדלים אלה מצוינים גם בהצהרת פאקב"י, בקווים המנחים שלה: "רבים מאירועים ופרויקטים אלה [של אמנות עכשווית] מתקיימים באזור אפור, שקשה להגדיר ולהעריך". בדומה לחרם האקדמי, גם החרם התרבותי מכוון נגד מוסדות ולא נגד אינדיבידואלים (למעט מקרים שבהם אינדיבידואל מייצג מוסד או פועל במסגרת תפקיד רשמי).
החרם התרבותי מכוון בעיקר לתוכניות בינלאומיות שממומנות על-ידי גוף ישראלי רשמי כגון "משרד ממשלתי, עירייה, שגרירות, קונסוליה או קרן קולנוע ציבורית או לאומית", לתוכניות שנערכות בשיתוף גוף כזה, או כאלו שמדבררות את מסריה של מדינת ישראל. פאקב"י ניסחה קווים מנחים ועקרונות כלליים, וניתן לפנות אליה כדי להעריך עד כמה פרויקט מסוים, מוסד או אירוע ראויים לחרם, על בסיס עקרונות אלה:
"פאקב"י קוראת לארגונים ולעובדי תרבות בינלאומיים (כמו אמנים, כותבים, יוצרי קולנוע) […] להחרים ו/או לפעול למען ביטול של אירועים, פעילויות, הסכמים או פרויקטים שבהם מעורבת מדינת ישראל, קבוצות הלובי שלה או המוסדות התרבותיים שלה, או כאלה שמקדמים את הנורמליזציה של ישראל בספירה התרבותית הגלובלית, מטייחים או מחפים על הפרות החוק הבינלאומי והפרות זכויות האדם הפלסטיניות על-ידי ישראל, או מפירים את הקווים המנחים של הבד"ס" ("הקווים המנחים של פאקב"י לחרם התרבותי הבינלאומי על ישראל"; עודכנו ביולי 2014).
החרם מכוון גם לפרויקטים במימון עצמאי שמייצגים ישראלים ופלסטינים יחד, אפילו כאלה המתייחסים לכיבוש, משום שהם מקדמים "נורמליזציה", כלומר מציגים נראות שקרית של שני צדדים שווים במקום לשקף את הא-סימטריה של מדכא וקורבן או את אי-הנראות של האחרון בתרבות הישראלית. חרם זה מתייחס גם לסוגיית הביקורים באזור, כשהוא מבקש מאמנים או יצרני תרבות אחרים שלא לשלב ביקור בישראל בבקרם בפלסטין, אלא אם כן ביקורם בישראל כולל מרכיב המתנגד לכיבוש ופועל להפסקתו.
תנועת הבד"ס צברה תאוצה במהלך השנים האחרונות, כפי שניכר מהערכות כספיות בנוגע לעלות החרם הכלכלי עד כה. עם זאת, תוצאות החרם האקדמי והתרבותי אינן ניתנות לכימות, מאחר שמדידת העדר במסגרת אקדמית ותרבותית קשה עד בלתי אפשרית. זאת, במיוחד בתוך ישראל, כאשר מספר גדל של אמנים ואנשי תרבות ורוח מסרבים להגיע לכאן – סוג של חרם "שקט" שאין לו נראות או יחסי-ציבור, אבל הוא מתקיים על בסיס יומיומי.
במסגרת שדה האמנות, מקרים אחדים שאירעו במהלך 2013 ו-2014 ונבחנים כאן הם דוגמאות ראויות לציון, ועשויים בה בעת לשמש תחזית לעתיד לבוא.
דוגמאות של החרם מהעת האחרונה
מפעל המזרנים (Mattress Factory)
הניסיון המשמעותי ביותר ליצור תערוכה משותפת לאמנים ישראלים ופלסטינים העוסקת ישירות במצב המקומי נערך ב-Mattress Factory בפיטסבורג, במאי 2014. תחת הכותרת "Sites of Passage: Borders, Walls & Citizenship" ("אתרי מעבר: גבולות, חומות ואזרחות"), היתה התערוכה חלק מסדרה של חילופים בין אמנים אמריקאים וזרים, והיו אמורים להשתתף בה חמישה אמנים ישראלים ושלושה אמנים פלסטינים.
האוצרת האורחת טביה לה-פוליט ביקרה בישראל ובפלסטין לשם מחקר מקדים, אך התקשתה למצוא אמנים פלסטינים שיסכימו לקחת חלק בתערוכה, בעטיו של החרם. שלושת האמנים הפלסטינים הצהירו כי האמינו שנושא התערוכה הוא הפרת זכויות אדם על-ידי ישראל, אך אחרי פרסום ההודעה לעיתונות, שכללה שימוש במושגים כמו "דיאלוג" ו"שיתוף פעולה", הבינו כי היא "נותנת לתערוכה מראית עין של נורמליזציה, ולא היתה קשורה בכלל לרעיון התערוכה שהוצג להם".
אף שהתערוכה לא קיבלה מימון ממשלתי מישראל, האמנים נסוגו מהשתתפות בה בעקבות לחצים מצד העולם הערבי (בעיקר דרך רשתות האינטרנט) וחשש מאובדן האמון בקרב קהילותיהם, וזו בוטלה כתוצאה מכך. שני מאמרים דיווחו על הסיפור (כאן וכאן), וכך עשו גם עיתונים יהודיים בארה"ב, הגם שקשה להעריך את ההשפעה של האירועים הללו על עולם האמנות הבינלאומי. עם זאת, קשה לדמיין תערוכה של אמנים פלסטינים וישראלים בחללי אמנות עכשווית מבוססים. התקרית היתה כנראה המסמר האחרון בארון הקבורה של תערוכות משותפות בין ישראלים לפלסטינים.
קריאייטיב-טיים: הפסגה של 2012 והתערוכה "Living as Form"
קריאייטיב-טיים הוא מוסד אמנות שלא למטרות רווח בניו-יורק, המתמקד באמנות חברתית במרחב הציבורי. בשנים האחרונות המוסד מארגן כנס שנתי הקרוי "ועידת הפסגה" ("Summit"). ממש לפני "הפסגה" 2012, חברי קולקטיב המדיה המצרי מוסירין ביטלו את השתתפותם ופירסמו הצהרה שציינה את השותפות של קריאייטיב-טיים עם המרכז לאמנות דיגיטלית בחולון.
המרכז לאמנות דיגיטלית היה אחד מעשרות מוסדות בינלאומיים שהתכוונו להקרין את הכנס בשידור חי לקהלם המקומי. באופן כללי, הביטוי "שותפים" מתייחס למוסדות שמפיקים או מממנים יחד אירוע, אבל קריאייטיב-טיים עשו שימוש תמים במונח, וכך עוררו חשד ביחס לטיב היחסים. האירוניה היא שהמרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מתייחד בתוכנית מתקדמת, אם לא רדיקלית, בשדה הישראלי, שכוללת תערוכות "פוליטיות" רבות (ביניהן Liminal Spaces, שעליה יורחב בהמשך).
מספר רב של משתתפים ב"ועידת הפסגה" פתחו את דבריהם עם הצהרה התומכת בחרם על ישראל או בפלסטינים באופן כללי. הדבר גרם לאווירה מתוחה והיה נדמה כי מי שידבר נגד החרם, מיד יוחרם בעצמו. עם זאת, קריאייטיב-טיים לא פעלו להסביר את פשר הקשר שלהם עם המוסדות שהקרינו את ועידת "הפסגה" בשידור חי, וכן לא ניצלו את ההזדמנות לדון במצב שנוצר במהלך האירוע.
בסופו של דבר פירסם המרכז לאמנות דיגיטלית הצהרה, שבעקבותיה פירסמו קריאייטיב-טיים באיחור רב הצהרה משלהם, ובה הסבירו את פשר ההתקשרות שלהם עם השותפים השונים וכללו הצהרה כללית בנוגע לחופש הביטוי. שוב, תנועת החרם זכתה לנראות וקבוצות ויחידים בעלי השפעה מקרב אלה העוסקים באמנות פוליטית וחברתית נחשפו למטרות הבד"ס.
ב-2013, למרות הסערה סביב ל"פסגה" של השנה הקודמת, הקרינה ארטפורט (תוכנית רזידנסי פרטית חדשה בתל-אביב שמתמקדת באמנות חברתית) את ה"פסגה" של 2013 בשידור חי, וכמה חודשים מאוחר יותר אף הציגה תערוכה נודדת של קריאייטיב-טיים, "תנאי חיים". התערוכה, שעסקה באמנות חברתית מרחבי העולם, הוצגה לראשונה בניו-יורק ב-2011 והופצה על-ידי Independent Curators International , הארגון הבינלאומי לאוצרים עצמאיים.
גם ההקרנה של "פסגה" של קריאייטיב-טיים וגם התצוגה של הגרסה המצומצמת הנודדת של "תנאי חיים" התקיימו ללא תקריות מיוחדות. עם זאת, כאשר תצוגה נוספת של "תנאי חיים" התקיימה כמתוכנן בטכניון בחיפה, חודשים מספר לאחר מכן, הוציאו כמה אמנים את עבודותיהם מהתערוכה וקראו להחרמתה מאחר שהטכניון מקבל מימון מהמדינה (כמו כל האוניברסיטאות בישראל, אך מוסד זה גם מעורב בפיתוח טכנולוגיות צבאיות). התצוגה בטכניון, כמו זו בארטפורט, אורגנה על-ידי ה-ICI, שאחראי לניוד התערוכה, אך אינו נוהג לעדכן את האמנים בנוגע למקומות השונים שבהם מוצג הפרויקט. לא ברור אם האמנים היו מחרימים את התצוגה בארטפורט לו ידעו על כך מבעוד מועד. כמה הצהרות פורסמו על-ידי בעלי עניין, במיוחד כאלו המבקרות את העדר היידוע והשקיפות באשר לנדידת תערוכות קבוצתיות. הסיפור פורסם בהרחבה באתר "היפראלרג'יק" עם נוסח מלא של הצהרת המארגנים באתר "ארט-פאג סיטי", ואף דווח בבלוג "מונדו-וייס".
מאבטחים מסתירים את הלוגו של השגרירות הישראלית, הביאנלה בסאו פאולו, אוגוסט 2014. צילום: טוני צ׳קר
הביאנלה של סאו-פאולו 2014
המופע הנרחב ביותר של החרם התרבותי על ישראל התרחש לאחרונה בביאנלה של סאו-פאולו בברזיל, בספטמבר 2014. את הביאנלה אצרו צ'רלס אשה, גלית אילת, נוריה אנגואיטה מאיו, פבלו לפואנטה, אורן שגיב והיועצים המקומיים בנג'מין סרוסי ולואיזה פרואנסה. אורן שגיב וגלית אילת הם ישראלים. האחרונה הביעה בעבר את תמיכתה בבד"ס והיתה חלוצה בסצינת האמנות הישראלית בגישתה האוצרותית הפוליטית. ב-2001 הקימה אילת את המרכז לאמנות דיגיטלית, שהציג פרויקטים שונים וביניהם "Liminal Spaces", ויזמה מחקר וסדרת תערוכות של אמנים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים שהתקיימו בשנים 2004–2006 (עוד מידע על הפרויקט והשערות של המארגנים מדוע פרויקט כזה אינו יכול להתקיים היום ניתן למצוא במאמרי ב-Exhibitionist).
היה זה מפתיע אפוא שהנהלת הביאנלה פנתה לקונסוליה הישראלית לבקש תמיכה כספית ואף נענתה בחיוב, מה שהצית עצומה מטעם רוב האמנים המשתתפים בביאנלה שקראו לסרב למימון הישראלי על בסיס קריאת הבד"ס. הקריאה אף זכתה לתמיכת האוצרים, שבהצהרה שפירסמו הרחיקו עצמם מעמדת הנהלת הביאנלה שביקשה את התמיכה הכספית הישראלית. המרידה שככה ברגע האחרון בזכות שינוי שנעשה בקיר הלוגואים של הגופים המממנים השונים, ובו הוצהר כי הקונסוליות השונות תמכו אך ורק באמנים מארצותיהם.
לדברי אילת, היא הזהירה מבעוד מועד את צוות הביאנלה ואת מועצת המנהלים שלה מפני בקשת תמיכה מן הקונסוליה הישראלית, אבל חברי המועצה התעקשו להמשיך במדיניות הכללית שלהם לבקש תמיכה מכל הקונסוליות בברזיל (גם של ארצות שאין להן אמנים מייצגים המשתתפים בביאנלה). לטענתה, רק כעשרה ימים לפני התערוכה פורסם כי הקונסוליה הישראלית תתמוך בביאנלה, ותשובתה ניתנה רק כעשרה ימים לפני הפתיחה. עיכוב זה נגרם, כנראה, בשל מתחים פוליטיים בין ישראל לברזיל, כאשר האחרונה החזירה את השגריר שלה מישראל כדי להביע את מחאתה על המבצע הצבאי הישראלי "צוק איתן" בעזה. רק לאחר היבחרו של נשיא חדש לישראל, שפנה לממשלת ברזיל בהתנצלות, העבירה הקונסוליה מימון לביאנלה, וזו מיד הוסיפה את לוגו הקונסוליה לחומרים המודפסים של התערוכה ולרשימת הקרדיטים שעל הקיר בחלל התערוכה.
כמה אמנים שגילו את דבר המימון קראו לחרם ולחצו על אמנים אחרים לחתום על אותה הקריאה, כאשר הם מארגנים מפגשים ליליים שבהם דנו בנושא ובאסטרטגיות הפעולה האפשריות ביחס אליו. בסופו של דבר הושגה פשרה: הביאנלה פירסמה הבהרה שלפיה כל קונסוליה תומכת רק באמנים ממדינתה. בדרך זו היתה הביאנלה יכולה לשמור את כספי המימון של הקונסוליה הישראלית בלי שאמנים יבטלו את השתתפותם בתערוכה. מעניין לציין כי כמה אמנים, בעיקר ממדינות ערב, שהתכוונו לפרוש כדי שלא לקבל באופן עקיף מימון ישראלי, דיברו על סכנות שממתינות להם בארצות מוצאם בגלל שיתוף הפעולה שלהם, כביכול, עם מדינת ישראל (יש לציין שהמימון מממשלת ברזיל, המפעילה פרקטיקות אלימות שונות, לא הועלה כנושא בעייתי). בלי קשר לתקפותו של החרם או לפשרה שהושגה, סומן כאן הישג ברור של קמפיין הבד"ס: הרחבת הנראות של הנושא בעולם, בייחוד בהנחה שאירועי אמנות בינלאומיים אחרים ודאי ייקחו תקרית זו בחשבון כאשר יתכננו את תערוכותיהם העתידיות.
ב-22.10.14 פורסם מכתב פתוח בספרדית שכתבו אמנים, אספנים, גלריסטים ואוצרים דרום-אמריקאים. המכתב, המתנגד לחרם ומגנה את ה"דיכוי" של ייצוג המימון הישראלי בביאנלה של סאו-פאולו, תורגם לאנגלית עילגת והופיע במגזין מקוון קטן בשם Arte al Dia, שיוצא לאור במיאמי.
חרמות נגד פרויקטים אחרים של אמנות עכשווית שלא כנגד ישראל
בעוד שתנועת הבד"ס היא הגילוי הרחב והעיקש ביותר של פרקטיקת החרם, השימוש בחרם כטקטיקה להסבת תשומת לב למוסדות או פרויקטים המשתפים פעולה עם מערכות כוח שמפרות זכויות אדם (בדרך כלל באמצעות מימון תאגידי או ממשלתי) התפשט באחרונה למגוון של אירועי אמנות גדולים ברחבי העולם. פרקטיקת החרם התפשטה עד כדי כך שנדמה כי ניתן לטעות בה כצורה חדשה של ביקורת מוסדית (Institutional Critique). להלן סיכום של אירועי חרם שלא כנגד ישראל, שטילטלו את עולם האמנות הבינלאומי.
האי סעדיאת באבו-דאבי
אבו-דאבי מפתחת בימים אלה את סעדיאת, אי גדול לחופיה של עיר הבירה של איחוד האמירויות הערביות. האי עומד להפוך למרכז ענק של מסחר, מגורים ובילוי, ובו מרכז התרבות הגדול ביותר במזרח התיכון. בין המיזמים העצומים באי ניתן למנות שני סניפים של מוזיאונים חשובים, הגוגנהיים והלובר. שני המוזיאונים הואשמו בכך ש"מכרו" עצמם, אולם הביקורת המשמעותית והחזקה יותר הוטחה במוזיאונים בשנת 2011, כאשר 130 אמנים חתמו על הצהרת חרם בשל הניצול של עובדי הבניין במפעלי הבנייה הללו.
בעצומה הזו, שהופצה בתפוצה רחבה, קראו האמנים לחרם על מוזיאוני הלובר והגוגנהיים בשל מקרים של התעללות וניצול של עובדי בניין שהועסקו בפיתוח הקומפלקס האדריכלי. האמנים כתבו כי יסרבו לשתף פעולה עם המוזיאונים עד אשר יבטיחו כי העובדים זוכים לתנאים הוגנים וישכרו מפקח עצמאי שיפרסם את ממצאיו על תנאי התעסוקה. האמנים הקימו קבוצה בשם GulfLabor, שממשיכה לפעול מאז 2011, אולם עד ליום זה מעט מאוד השתנה בשטח, למעט שיפור קל של תנאי העבודה של העובדים הבונים את המוסדות הספציפיים הללו ביחס לאלה העובדים בפרויקטים אחרים על האי.
הביאנלה של סידני 2014
במרץ 2014 נפתחה הביאנלה ה-19 של סידני, כנגד כל הסיכויים. אמנים שהיו אמורים להשתתף בביאנלה הוציאו לפני הפתיחה קריאה לחרם שבמרכזה טענות נגד התורם המרכזי של הביאנלה, התאגיד הרב-לאומי טרנספילד. נוסף לעסקי סילוק אשפה ותחבורה ציבורית, תאגיד טרנספילד מעורב בבנייה ובניהול של מתקני מעצר בשני איים בפפואה-גיניאה-החדשה, לחופיה של אוסטרליה, שבהם נכלאים מבקשי מקלט. ממשלת אוסטרליה מפריטה את המעצר והניהול של מבקשי מקלט, ובכך למעשה מתחמקת מאחריות בסוגיית הטיפול בפליטים; התנערות זו משתלמת כלכלית לחברות המשתפות עימה פעולה.
החרם על הביאנלה בסידני ב-2014 התחיל בדומה לרוב החרמות, עם הצהרה שפורסמה על-ידי אמנים ועוררה דיון ציבורי. המהלך התרחב לכדי החרמה של המוזיאון לאמנות עכשווית באוסטרליה בשל קשריו עם טרנספילד והביאנלה. בסופו של דבר יושב-ראש הוועד המנהל של הביאנלה בסידני, ששימש באותו הזמן גם מנכ"ל של טרנספילד, התפטר. המימון שמגיע מצד טרנספילד יופסק בסיום הביאנלה הבאה (קיים חוזה של ארבע שנים), מהלומה קשה למדי לביאנלה, שנוסדה במקור על-ידי המייסד והמנכ"ל לשעבר של טרנספילד, שהוא גם אביו של המנכ"ל שהתפטר.
בדומה לרוב החרמות, מבקרים טוענים שהאמנים "נשכו את היד שמאכילה אותם", ושלחרם לא תהיה שום השפעה על מדיניות הממשלה כלפי מבקשי מקלט, ולעומת זאת הוא מסכן באופן ממשי את עתידה של הביאנלה בכללותה. מובן שהדבר תלוי ביכולת של הביאנלה למצוא אפיקי מימון ממקורות פחות שנויים במחלוקת, שיחליפו את המימון של טרנספילד. כך או כך, הביאנלה מצאה לבסוף מימון פרטי חילופי, וההשערות הן שאותו מנכ"ל יחזור לוועד המנהל של התערוכה לאחר שמכר את חלקו בחברת טרנספילד.
מה שמעניין בחרם זה נוגע לא רק לעובדה שהוא זכה לחשיפה בינלאומית גבוהה, אלא גם לשאלה מה גרם דווקא לביאנלה השנה להיות מוחרמת, בהתחשב בעובדה שחברת טרנספילד היא הספונסורית של הביאנלה ב-41 השנים האחרונות. לאוסטרליה יש היסטוריה ארוכה של קמפיינים פוליטיים שמובילים אמנים, שהחלה במהלך שנות ה-70. ייתכן שלקיומם של חרמות בינלאומיים אחרים שחלו בשנתיים האחרונות היתה השפעה על התעוררותו של המהלך, במיוחד לנוכח הזרעים שנשתלו כבר בביאנלה הקודמת, בעבודות אמנות שהוצגו בה והתייחסו מפורשות למבקשי המקלט.
"מניפסטה" 2014
בשנת 2012 הכריזה "מניפסטה" – הביאנלה האירופית הנודדת לאמנות עכשווית – כי מקום מושבה ב-2014 יהיה במוזיאון ההרמיטאז' שבסנט-פטרסבורג, רוסיה. כמה חודשים לפני פתיחת "מניפסטה" ביוני 2014 העבירה הממשלה הרוסית סדרת חוקים הומופוביים נגד האוכלוסייה הלהט"בית, שכללו איסור על "פרופגנדה הומוסקסואלית", איסור על זוגות חד-מיניים זרים לאמץ ילדים רוסים ולגיטימציה למאסרים של הומוסקסואלים ובהם תיירים וזרים. אקטיביסטים יזמו עצומה בדרישה להעביר את "מניפסטה" למקום חלופי. במקביל החלו כוחות צבא רוסיים לערוך תמרונים בחצי האי קרים בניסיון להשתלט על שטח אוקראיני זה.
עצומה נוספת צברה תאוצה בניסיון להזיז את "מניפסטה" למקום חדש, במחאה על המדיניות התוקפנית של רוסיה נגד אוקראינה. ארגון "מניפסטה" הגיב בהצהרה ש"מניפסטה" תמשיך כמתוכנן, מתוך אמונה שהביאנלה תקדם פעילות אמנותית מקומית ובינלאומית ותפעיל את המעגלים המעוניינים להשתתף בקיום שיח מתמשך ובחילופי ידע תרבותיים. לטענתם, ביטול "מניפסטה" בסנט-פטרסבורג משחק לידי הסלמת רטוריקה השאובה מימי "המלחמה הקרה" וחוטא להבנת מורכבותו של המצב הפוליטי הנוכחי. אמנים חשובים כדוגמת פאבל אלתהמר (Pawel Althamer) והקולקטיב הרוסי שטו-דלאט? (Chto Delat?) פרשו, אך רבים אחרים נותרו וביניהם תומס הירשהורן ופרנסיס אליס, הצלם הרוסי הפרובוקטיבי בוריס מיכאילוב ואחרים. האוצרים טענו שהתערוכה פוליטית בקנה-מידה רחב, ושעצם הצגתה של אמנות עכשווית ברוסיה בימים חשוכים אלה היא הצהרה ומעשה רבי-משמעות.
"מניפסטה" מלווה בתוכנית של אמנות ציבורית עשירה בתכנים ואירועים, מהם פרובוקטיביים יחסית. עם זאת, התערוכה עצמה אינה מכוונת להיות פרובוקטיבית במיוחד: סדרת ציורים של מרלן דומה בשם "פורטרטים של גברים הומוסקסואלים מפורסמים" שינתה את שמה לצורך האירוע ונקראה מחדש כ"פורטרטים של גברים מפורסמים". מנהל ההרמיטאז' הגיב לחרם באומרו: "יש טרנד מאוד חזק של בידוד ברוסיה, וכל החרמות רק הופכים את רוסיה למבודדת וסגורה יותר. בהרמיטאז' אנו תופסים את המשימה ההיסטורית שלנו בשמירה על דלתותינו פתוחות".
החרם התרבותי בתוך ישראל
בזמן שכבר ברור יותר ויותר כיצד פועל החרם התרבותי במישור הבינלאומי – הימנעות קטיגוריאלית מכל פעולה שמממן משרד החוץ הישראלי – בתוך ישראל מקבל החרם מאפיינים עכורים יותר ויותר, מפני שהחרם פונה כלפיי חוץ. הקריאות לחרם מופנות לאמנים בינלאומיים בדרישה שיבטלו את ביקורם בישראל כדי להגביר את הלחץ הבינלאומי עליה (זאת, בשונה מהפעלת לחץ של ישראלים על ממשלתם באופן ישיר. תנועת החרם והפנייה לאפיקים הבינלאומיים הן תוצאה ישירה של התסכול הפלסטיני והביקורת על יוזמות שלום אזרחיות מתוך ישראל.)
בזמן שאנשים מסוימים מפרשים את הקווים המנחים של החרם כהימנעות מכל קשר עם ישראל או ביקור בישראל באופן קטיגוריאלי, תנועת החרם אינה אוסרת על ביקורים בישראל, אלא על שיתוף פעולה עם מוסדותיה הציבוריים (מעבר לכך, התנועה אף מעודדת ביקורים שיסייעו למבקר ללמוד יותר על הכיבוש, כדוגמת ביקורים שמודרכים על-ידי פלסטינים מהשטחים הכבושים).
יש אומרים שאמן (או כל אדם אחר) שמבקר בישראל או משתתף בתערוכה במוסד ישראלי לוקח ממילא חלק בכלכלה הישראלית, ולו בשל עצם שהייתו בישראל או העובדה שהמוסד ממומן על-ידי כספים ישראליים, ומכאן שביקור בארץ או השתתפות בתערוכות בה נחשבים שיתוף פעולה עם הממסד. ואולם, זו אינה עמדתה הרשמית של תנועת החרם, אלא פירוש שונה או אישי לחוקים של פאקב"י.
יש כמה דוגמאות לביקורים בארץ של אישים מוכרים שאורגנו בתיאום עם כללי הבד"ס, ביניהם החוקרת נעמי קליין ב-2009, שנאמה בתיאטרון אל-מידאן בחיפה ובתיאטרון הערבי-עברי ביפו. שני התיאטרונים זוכים לתמיכה מהמדינה, אבל מתאימים להסתייגות של פאקב"י, ולפיה יש להחרים את כל מוסדות התרבות בישראל "אלא אם הם מגנים בפומבי את ההפרות הישראליות של החוק הבינלאומי ומקבלים את זכויותיהם המלאות והשוות של הפלסטינים […] עצם העובדה שמוסד ישראלי מקבל תמיכה מהמדינה אינה תנאי מספיק לקרוא לחרם נגדו. כדי שלא יוחרם, על המוסד להכיר בפומבי בזכויות הפלסטיניות כפי שצוינו בהצהרת בד"ס מ-2005 (סיום הכיבוש, הענקת שוויון מלא לערבים ישראלים והכרה בזכות השיבה הפלסטינית), ועליו לחדול מכל מעורבות או שיתוף פעולה עם פגיעה בזכויות של פלסטינים, בכלל זה מדיניות ופעולות מפלות, כמו גם מילוי תפקידים שונים בטיוח או הצדקת ההפרות הישראליות של החוק הבינלאומי וזכויות האדם הפלסטיני" ("הקווים המנחים של פאקב"י לחרם התרבותי הבינלאומי על ישראל"; עודכנו ביולי 2014).
מהן השלכות הדבר על מוסדות לאמנות עכשווית בישראל, שרובם זוכים למימון מהמדינה באמצעות משרד התרבות? ייתכן שכתיבת הצהרה במטרה לזכות בהכשר בד"ס (כפי שעשה המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון) היא צעד מספק, אולם ארגון שיפעל כך עלול לאבד את המימון הממשלתי בשל המצב הנוכחי השורר במדינה, שיש המכנים "מקארתיזם" (האלימות כלפי מפגינים או מי שביטאו דעה שחרגה מהתמיכה האחידה במתקפה על עזה, כולל שחקנים ובמאים שביטאו צער על אובדן חיים בצד הפלסטיני, ובשל כך ספגו ביטול של חוזי עבודה ואולצו להתנצל). ב-2011 העבירה ממשלת ישראל את "חוק החרם", ולפיו כל הקורא לחרם על ישראל עלול להיתבע או להיענש, בין השאר בביטול של הטבות מס, חוזים ואפילו מלגות לימודים. ועדיין, בישראל פועלים כמה פעילים רדיקליים התומכים בחרם באופן גלוי, כמו קבוצת "חרם מבפנים".
פאקב"י יוצר, במיוחד למטרת החרם התרבותי, אבחנה מעניינת ואפילו חיונית בין מימון ממשלתי שהוא חלק מפעולותיה הכלליות של מדינה, כמו מענקים ממשרד התרבות, לבין כספים המכוונים להסברה בינלאומית (יחסי-ציבור) באמצעות תרבות, במיוחד תמיכה ממשרד החוץ. כך נקבע בקווים המנחים שלהם:
"מוצרי תרבות ישראליים (בניגוד לאירועים ציבוריים) שממומנים על-ידי גופים ישראליים רשמיים, אבל לא הוזמנו על-ידי המדינה או קשורים בצורה אחרת לתנאים פוליטיים, לא יוחרמו. מוצרי תרבות ישראליים שמקבלים תמיכה ממשלתית כחלק מזכאותו של יצרן התרבות האינדיבידואלי כאזרח משלם מסים, בלי שיצטרך לשרת את האינטרסים הפוליטיים והתעמולתיים של המדינה, לא יוחרמו" ("הקווים המנחים של פאקב"י לחרם התרבותי הבינלאומי על ישראל"; עודכנו ביולי 2014). "תנאים פוליטיים" מתייחסים לתנאים המוצבים בפני הזוכים במענקים כספיים, וביניהם לשרת ישירות את ממשלת ישראל באמצעות תעמולה או תיאור חיובי של ישראל. לפי מקורות מסוימים ובמדיניות יוצאת דופן, משרד החוץ הישראלי מחייב מקבלי מענקים לחתום על חוזה שבו נקבע כי "נותן השירות מודע לכך שמטרת הזמנת השירות ממנו היא לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל באמצעות תרבות ואמנות, בכלל זה תרומה ליצירת דימוי חיובי לישראל".
אמנים ואוצרים רבים בישראל נהגו לעמוד בחזית האקטיביזם החברתי וממשיכים להיות מעורבים פוליטית בישראל היום, אך במידה מוגבלת. נדמה שפעולותיהם הבולטות הן תרומת עבודות אמנות למכירות פומביות שרווחיהן מופנים לעמותות וקבוצות אקטיביזם שונות, בכלל זה מכירת אמנות גדולה בספטמבר 2014 שגייסה כספים לסיוע רפואי בעזה במהלך מבצע "צוק איתן", ואורגנה על-ידי שני אמנים ישראלים המתגוררים בברלין. עם זאת, בכל הקשור ישירות לחרם התרחש מעט מאוד.
סיכום
על אף שהקווים המנחים של פאקב"י ותנועת בד"ס אינם מופנים נגד אינדיבידואלים, אלא רק נגד מוסדות, יש המתעלמים מהפרט הדק הזה לטובת גישת "שחור או לבן", המקלה על אנשים להטיל חרם גורף על כל הישראלים והארגונים הקשורים לישראל, נטייה שיש המכנים "אנטישמיות נכונה-פוליטית" (אבחנה חשובה בין חרם הבד"ס לחרם על דרום-אפריקה היא שהבד"ס אינו חרם קטיגורי ומוחלט). כתוצאה מכך ניתן לטעון שקמפיין הבד"ס, בין אם במתכוון ובין אם לאו, נועד לפגוע בעצם קיומה של ישראל, ולא רק במדיניות ממשלתה. זו אחת מנקודות המחלוקת העיקריות בדיון על הבד"ס, כאשר מתנגדיו טוענים שהוא מחביא ומעודד אנטישמיות או יוצר אפליה קולקטיבית נגד ישראלים, בעוד שתומכיו מבחינים בין המדיניות של ממשלת ישראל לבין העם היהודי או אוכלוסיית ישראל (כפי שכתב עומר ברגותי, דמות מפתח בפאקב"י, במאמר שהתפרסם באחרונה ב"ניו-יורק טיימס").
ייתכן שתוצרי הלוואי המצערים של החרם, כמו המחיר האישי שאינדיבידואלים ישראלים משלמים בשל הזהות הלאומית שלהם, הם משניים ביחס לכוחו של החרם לעורר מודעות לעניין. יותר מכל, זהו כלי יחצני רב-עוצמה, היכול להגיע לאנשים רבים, יותר מכל תערוכה או עבודת אמנות. כאן נמצאת נקודת המחלוקת השנייה בסוגיית החרם: המתח בין התוכן של עבודת האמנות להקשר החברתי-פוליטי והכלכלי שלה. רבים טוענים שהחרם חוסם דיאלוג בדיוק במקום שבו הוא נחוץ ביותר; שעבודות אמנות יכולות להגיע לאנשים שאינם חשופים בדרך כלל לחילופי דברים בין-תרבותיים ולדרבן אותם לחשוב על דברים בצורות מורכבות, פתוחות והוליסטיות יותר. בדרך זאת, עבודת אמנות יכולה להרחיב את המודעות הפוליטית ולהעשיר קשרים תרבותיים.
לפי הטיעון הנגדי, רוב עבודות האמנות אינן מעורבות פוליטית, או אינן מעורבות מספיק, ואפילו אם היו, הן משתפות פעולה עם המשטר הדכאני שבאמצעותו הן יוצרו. במלים אחרות, עבודות אמנות פוליטיות פועלות כעלה תאנה או מכבסה אידיאולוגית ומצדיקות משטר קולוניאליסטי בכך שהן מחזקות את האמונה בדמוקרטיה כוזבת; כלומר, בזכות כל סרט דוקומנטרי או עבודת אמנות ביקורתיים, ממשלת ישראל יכולה לבנות עוד התנחלות על אדמה כבושה.
אלה התומכים בחרם תרבותי כולל יציינו בעיה נוספת של הטיעון שלפיו אמנות היא אמצעי לתקשורת חברתית-תרבותית: מי קובע אם עבודת אמנות היא פוליטית דייה כדי להיות חריגה ראויה מהחרם? ההיגיון הזה יוביל ל"משטרת אמנות" או צנזור שתפקידו לברור מקרים חריגים או יוצאים מכלל החרם התרבותי, דבר שאינו רק בעייתי מבחינה אתית, אלא גם קשה מאוד ליישום.
גורם ברור אחד לעלייה בהטלות החרם בעולם הוא רשת האינטרנט, שבזכותה התקשורת בין ובתוך רשתות אמנים ואקטיביסטים היא דינמית ומיידית יותר. שפע אתרי החדשות והבלוגים העצמאיים העוסקים באמנות עכשווית יוצר סיקור נרחב, במיוחד במקרים של חרם, שניתן להפעיל דרך הפצה פשוטה של הצהרה או עצומה אינטרנטית. גם אם לוקחים בחשבון רמיזות ציניות ל"אקטיביזם כורסה" או "קליקטיביזם", האינטרנט הוא מצע טבעי להתארגנויות עצמאיות. דוגמה טובה לכך היא הצהרות האמנים המחרימים בביאנלה של סאו-פאולו, שזכו לנראות ניכרת באינטרנט, בניגוד לאלה המתנגדים להם.
אין ספק שהנטייה לחרמות בשדה הבינלאומי של האמנות העכשווית צוברת תאוצה. ניסיון מהזמן האחרון להתנגד לחרם התרבותי על ישראל אורגן על-ידי אינטלקטואלים ואמנים שרובם גרמנים ואוסטרים, אבל טרם ברור אם תהיה לו השפעה ואם יהפוך לכלי פרקטי נגד החרם (מעניין שהקריאה נגד החרם על ישראל מגיעה מגרמניה, שבה השמאל מתחלק לקבוצה התומכת בישראל וקבוצה התומכת בפלסטין). בכל מקרה, בעקבות האירועים האחרונים בסאו-פאולו, ביאנלות ברחבי העולם יהססו לבקש תמיכה מממשלת ישראל, ועלולות להסס להזמין אמנים ישראלים, במיוחד כאלה המתגוררים בישראל. מצב זה יוצר דחיפות בעבודה התרבותית הנעשית בישראל, שבה אינדיבידואלים ומוסדות יהיו חייבים בקרוב לשרטט קו בחול ולנקוט עמדה.
***
תודה מיוחדת לגלית אילת, ניר הראל, יוסף דל-פסקו, רומי מיקולינסקי, רני לביא, מיכל ספיר וקובי סניץ על הערות לשיפור, וללאה אביר, הילה כהן-שניידרמן, עומר קריגר, אבי לובין, ויהושע סיימון על התרגום לעברית של מסמך זה.
***
הכנס "דלות החרם: החרם התרבותי ומשמעותו עבור שדה האמנות העכשווית בישראל" יתקיים ביום חמישי, 8.1.15, ב-18:00, בבית לייוויק, רח' דב הוז 30 תל-אביב, בהשתתפות עומר קריגר, חן תמיר, אייל דנון, דנה יהלומי, איתי מאוטנר, שיר אלון, קובי סניץ, חגית קיסר, הילה כהן שניידרמן ויהושע סיימון.
האירוע פתוח לקהל הרחב, אך יש להירשם מראש. ניתן להזמין מקום בכתובת: daluthacherem@gmail.com
הפוסט החרם התרבותי על ישראל. דין-וחשבון הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
מומלץ ללחוץ להגדלה
הפוסט קו סיום הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
פליטים אפריקאים בנווה-שאנן ובמשרד הפנים, אשה לבנה וגבר שחור מתעלסים על רקע כתובת מחאה נגד ארגון להב"ה – אלה ואחרים מככבים בעבודותיה האחרונות של זויה צ'רקסקי, שנעות בין שעשוע למחאה פוליטית זועקת ומתווכות בשפה קריקטוריסטית וגרוטסקית, לעתים אילוסטרטיבית.
קבוצת הציירות "ברביזון חדש", שעימה נמנית גם צ'רקסקי, משחזרת את פועלם של חברי אסכולת הברביזון הצרפתית ויוצאות אל הרחוב, לצייר את מה שעיניהן רואות. הקבוצה אינה מבקשת לחדש דבר, גם לא בשפה הוויזואלית. בציורים חוזר שוב ושוב אותו נושא, אותו מסר עיקרי הנוגע לפליטים ולעניי העיר, המדוכאים והמופלים; האחר האקזוטי שלוטשים בו עיניים, זה שסביבו מיוצרים דימויים בסגנונות מוכרים. סכימה זו, שבה צייר-מתבונן מייצר דימוי של האחר האקזוטי והמוחלש, היא המובן מאליו האוריינטליסטי. יתר על כן: הצבעים החזקים והקו הגרוטסקי משווים לה טון וולגרי משהו.
אולם מבט מעמיק יותר בעשייה האמנותית של צ'רקסקי ועליה עצמה פורש תמונה מורכבת בהרבה. אבקש לחזור אל ההיסטוריה הארוכה והעשירה של צ'רקסקי בארץ ובעולם ולהציג את הדברים באופן ליניארי יותר, כלומר באופן שאינו תלוש מהקשר ואינו מתמקד בתקופה צרה וספציפית מאוד בביוגרפיה של הציירת.
זויה צ׳רקסקי – גן לוינסקי, 2014
ראשית, צ'רקסקי ייחודית בנוף הישראלי: היא מגיעה ממסורת אקדמית ותיקה שספגה באוקראינה, מולדתה. סוג כזה של יכולות טכניות אינו נלמד כמעט בשום מוסד בישראל, פשוט משום שאין כאן מסורת של רישום וציור ריאליסטיים אקדמיים. בתקופה הראשונה שלאחר הגירתה לישראל היטיבה צ'רקסקי לתאר את תחושותיהם של המהגרים מברית-המועצות לשעבר ("איציק", 2010; "עבודה ראשונה בישראל", 2010). באמצעות הידע הטכני הרחב שרכשה במולדתה, היא טיפלה בהלם התרבות שחשו רבים מאיתנו, יוצאי ברית-המועצות. ההתנגשות בין שתי התרבויות הפכה בעבודותיה גם להתנגשות בין שתי מסורות של ציור, ואולי יותר נכון, התנגשות בין מסורת להעדרה.
בהמשך הציגה צ'רקסקי שתי תערוכות נוספות שעליהן נכתב רבות – תערוכת היחיד "ציור פעולה" (2006) בביתן הלנה רובינשטיין ו"אולגה סויבלובה היא חרא או סופו של השיח הביקורתי" (2008), שהציגה יחד עם עבדיי טר-אוגניאן במוסקבה (ראו גם כאן וכאן). שתי התערוכות עסקו בביקורת פנימית נוקבת ושנונה על סצינת האמנות בעיקר בישראל, ברוסיה ובגרמניה. במוסקבה למשל העבירה צ'רקסקי ביקורת בוטה על ידוענים בסצינת האמנות הרוסית, שכמה מהם אף נכחו בתערוכה. לטעמי עצם התעוזה והישירות היה בהן כדי להצדיק את הצגת היצירות.
לאחר מכן מאסה צ'רקסקי בעיסוק בעולם האמנות הסכיזואידי והמתנוון (כך עולה מהעבודות שהוצגו באותן תערוכות) והחלה תקופת "הברביזון החדש". אך כעת, לאחר ההתבוננות ביצירה שלה בפרספקטיבה, ציורי ה"ברביזון" אינם נראים כתוצרים של מבט אוריינטליסטי. להפך. נראה שהציור משקף מבחינתה מבט אותנטי על ה"ישראלים" (ה"איציקים") כשהיגרה ארצה, כמו כשהציגה את דעתה החריפה ביחס למתרחש בקהילת האמנים במוסקה ובברלין.
זויה צ'רקסקי – איציק. אקריליק על עץ, 35/50 ס"מ, 2010
צ'רקסקי, הפועלת במרץ ומציגה באופן עקבי, מעניקה למציאות שהיא חיה בה מקום על הבד, כאובייקט המתפקד כאמנות. מה גם שנושאי הציורים מגוונים בהרבה ממה שנראה תחילה. צ'רקסקי מרבה לצייר את מי שסביבה – חברים, רוסים, אפריקאים ומזרחים, דמויות אנונימיות ברחוב, חקלאים, אמנים בולטים, ובקיצור, גם אם נעשית סלקציה מסוימת, בחירותיה במושא הציור דמוקרטיות מאוד. ציוריה אינם מניפסט פוליטי, הם הזמנה כנה להשתתפות במבט. נראה שהמצקצקים בלשונם פשוט מעדיפים לבקר את צ'רקסקי ולא את המציאות שהיא מתארת.
החוק הלא-כתוב – האומר שכל מי שעוסק בדימוי של בני מיעוטים אתניים, בעיקר אם הם מופלים ונתונים להתעללות ממסדית, הוא בהכרח אוריינטליסט המנצל את מעמדם ומונע מגזענות – מאבד מהרלבנטיות שלו. צ'רקסקי היא ציירת מנוסה ובעלת עוצמה. עיניה חדות, ידה מיומנת. האיסור הדומם לצייר בני מיעוטים אינו תקף לגביה, כי באותה תנופת יד שבה היא מציירת פליט אפריקאי, היא מציירת גם חבר קרוב. עניינה, כאמור, אינו פוליטי, אלא ציורי, עסוק בהתרשמות ובבחירות צבעוניות וחומריות. הפליטים מופיעים בציור כשם שהם מרבים להופיע ברחוב. בדומה לישראלים שפגשה בשנותיה הראשונות בארץ, שהיו אז הזר, השונה, כך גם האפריקאים. שניהם נצפים מאותה זווית ראייה, מעוררים אותה סקרנות ותמיהה לגבי האחר במרחב הציבורי.
תוך התבוננות בציוריה של צ'רקסקי העוסקים בנושא ההגירה מברית-המועצות נחשף קשר נוסף בין הקהילה שהיא שייכת לה לפליטים המעסיקים אותה כעת. למשל ב"עבודה ראשונה בישראל" (2010) מופיעה במרכז הציור אשה צעירה בעלת חזות רוסית. היא מנקה את הרצפה בסלון ישראלי טיפוסי מעוצב בחוסר טעם; מהחלון הרחב נראים עצי דקל ושיכונים. על הספה הוורודה הצעקנית יושבים בחוסר מעש גבר ושתי נשים, כולם בעלי כרס ענקית שהבגדים אינם מצליחים לכסות. פניהם גרוטסקיות, אפם גדול, ומעל לנקודות הקטנות שהן העיניים – גבה אחת עבה וזועפת. מצדו השמאלי של הציור מבצבצים טלוויזיה דולקת וישבן של תינוק שדורש "רוצה במבה!". אלה מן הסתם הישראלים. האשה הצעירה, פועלת הניקיון, היא לעומת זאת ענוגה ויפה, לבושה היטב ובצניעות, ממדי גופה תקינים וחינניים. היא תרבותית מפני שהיא מקפידה על הופעה מכובדת. בהשוואה לטביעה החצופה "רוצה במבה!", היא מסמלת את הנימוס והענווה. במלים אחרות, היא נעלה מן המעבידים שלה.
זויה צ'רקסקי – עבודה ראשונה בישראל. אקריליק על בד, 35/45 ס"מ, 2010
אתייחס לציור נוסף שבו צ'רקסקי מתארת את מי שמאיישים כרגע את המשרות שקשורות בניקיון. גם הפעם הם מייצגים את התרבות ולא את הטבע. בציור "גן לוינסקי" (2014) מתואר נוף אורבאני, ניתן לזהות את תל-אביב. בקדמת הציור מופיעים שני אנשים שחומי עור, גבר ואשה. לא ניתן לזהות את פניהם, אך גופם נאה והם נראים שלווים, לבושים בהתאם לסיטואציה, בבגדים נקיים ושלמים, מערביים. הגבר לובש טי-שרט וג'ינס והאשה ככל הנראה בלבוש ספורטיבי לבן. הם מטיילים בפארק לאורך השביל. הפארק עצמו נראה נקי ומטופח, משחק הכדורסל במגרש שמאחורי הזוג מתנהל כשורה וללא אלימות, בתוך גבולות המגרש. היחסים בין הגבר לאשה נראים בריאים ונעימים (בניגוד לציור "איציק", 2010, שבו מתוארת תקיפה מינית כלפי עובדת רוסייה בדוכן פלאפל מצד המעסיק הישראלי שלה).
הצבעים הבהירים משווים לציור אווירה נינוחה וטובה. מובן שאלה אנשים תרבותיים המטיילים בפארק אחר הצהריים, עוסקים בספורט שיש לו חוקים מסודרים, מודעים למוסכמות חברתיות, חיים בסביבה נקייה ומוקפדת, אורבאנית. מדובר באידיליה. שוב, אלה המועסקים ב"עבודה השחורה", הפליטים האפריקאים ב"פארק לוינסקי" והצעירה הרוסייה שמועסקת כעובדת ניקיון ב"עבודה ראשונה בישראל", מיוצגים כחלק הארי של החברה. לפני עשר שנים היו אלה יוצאי ברית-המועצות, כעת אלה האפריקאים; זהו ההבדל היחיד בין אלה לאלה. דמיון זה בין שתי הקבוצות מבטל שוב את החשד הראשוני שצ'רקסקי לוקה בתפיסה אוריינטליסטית מתנשאת.
ברצוני להתייחס שוב למאמרה של אורטל בן-דיין, שבו היא מעירה על ייצוגים סטיגמטיים ואף גזעניים של מזרחים בציוריה של צ'רקסקי. הייצוגים, שבהם אעסוק בהמשך, אכן סטיגמטיים, אולם אבקש להוכיח שהביקורת של צ'רקסקי על בני מוצאה שלה, קהילת המהגרים מחבר-העמים, חריפה לא פחות ומעידה על ערנות וגמישות פוליטית.
כך למשל בציור "השפלה בבית-הספר" (2011), שבו נראים נערים בלונדינים, אוקראינים, מאיימים לעיני חבריהם הצוהלים על חברם היהודי לכיתה. על הקיר מאחוריו כתוב "הכה את הז'יד" (ז'יד הוא שם גנאי נפוץ ליהודי במזרח אירופה). על השמים משורבטת המלה "קייב" – משמע, התופעה קיימת גם במרכז המתורבת של המדינה.
זויה צ'רקסקי – השפלה בבית הספר. אקריליק וטושים על בד, 30/40 ס"מ, 2011
זויה צ'רקסקי – השפלה בבית הספר (מספר 1). אקריליק וטושים על בד, 30/40 ס"מ, 2011
חשיפה זו של אנטישמיות בארץ מולדתה של צ'רקסקי היא ביקורת חריפה וכנה. היא מפנה אצבע מאשימה ובלתי מתפשרת כלפי כל התנהגות כוחנית ואלימה שהיא נתקלת בה. אלא שהביקורת כלפי המזרחים, הגם שהיא מודעת ומורכבת, היא היחידה שמעוררת זעם כזה, כנראה משום שהיא אינה מתיישבת יפה עם הפוליטיקלי-קורקט הישראלי הנוכחי.
ציורים של צ'רקסקי שבהם מתוארת אלימות גזענית בין רוב למיעוט, בין ותיקים למהגרים, בין גזע אחד לאחר, חושפים לא רק את האלימות הישירה המתוארת בציור בין נציגים של שתי קבוצות אתניות או לאומיות; נחשפת גם הגזענות והאלימות הממסדית. ידו הנעלמה של הממסד, האשכנזי לצורך העניין, היא זו שהרכיבה את המציאות כך ששתי קבוצות שונות זו מזו נאלצו לחיות יחד בצפיפות, בלא גורם המגשר על פערים, אוכף סמכויות, מקרב או מפריד. הן הרוסים והן המזרחים, וגם הפליטים האפריקאים, הושלכו לאותן שכונות מצוקה מעורבות. כשם שהממסד אינו מופיע בשטח באותן שכונות, כך הוא נעלם גם מהציורים של צ'רקסקי, אבל רק ברובד החזותי.
גם היום, כמו פעם, צ'רקסקי מבטאת קול מסוים; קולן של קהילות המושכות את תשומת לבה, קהילות שהיא שייכת להן. נכון, אין זה פופולרי לדובב את עצמך, את המצב הפוליטי, החברתי, הכלכלי, דרך ציור. כאילו לציור הניתן לסכם במלים אין זכות קיום. אולם ציוריה של צ'רקסקי מתגברים על התרשמות שטחית ראשונית זו בזכות ההתבוננות הרעננה והווירטואוזיות הטכנית שלה, וכך גם הדמויות, שנראות תחילה סטריאוטיפיות, מתגלות כמורכבות. מבטה על האחר מלא אירוניה ומודעות, ובה בעת גם הזדהות וכנות, ואלו באות לידי ביטוי באמצעים ציוריים ייחודיים בנוף הישראלי.
תערוכתה של זויה צ׳רקסקי מוצגת בגלריה רוזנפלד עד ה-31.1.15
הפוסט בין שעשוע למחאה פוליטית זועקת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפוסט Endozoochory 1821 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
דפנה קפמן, בית בנימיני
שישי בוקר בבית בנימיני – סדרת הרצאות והדגמות
מפגש שני: Crystal Clear
שישי, 9.1.15, ב-10:30
ההרצאה "פוסט-גלאס – זכוכית בעידן הקראפט העכשווי" תסקור את השימוש שנעשה היום בזכוכית, את קבלתו לתוך עולם האמנות העכשווית ובחירתם של אמנים מובילים לעסוק בחומר תוך הדגשת התכונות הייחודיות לו. מרצה: דפנה קפמן, אמנית, מרצה בכירה ורכזת תחום הזכוכית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל.כמו כן ייערך המפגש "וולקן וקריסטל" עם הקדרית שולמית טייבלום-מילר, היוצרת כלים, בעיקר מפורצלן, ומחפה אותם בזיגוגים קריסטליים וולקניים. במפגש עימה תדגים היוצרת כמה משיטות העבודה שלה ותשוחח על הנושאים המעסיקים אותה ביצירתה.
פרטים נוספים: באתר.
כניסה: 50 שקל.
הרשמה מראש: 03-5182257 או benyaminiccc@gmail.com.
בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית, רח' העמל 17, תל-אביב
לחצו בתמונה לאירוע
ארז חרודי
אם הדרך – שיטוט בין דרכים ושבילים לבין מסעות בלשון
תערוכת צילום בגלריה הפתוחה לאמנות וסביבה בפרק נאות-שקמה, ראשון-לציון לרגל כנס "לשון ראשון 8"
אוצרת: מורן שוב
בתערוכה מציגים 12 צלמות וצלמים, 36 תצלומי שבילים מן הארץ ומן העולם. מן התצלומים עולות מחשבות על דרכים ושבילים: על שיטוט ועל מסע, על מבט אל תוך השביל ומתוכו אל הנוף, על דרכים כמרחב של ציפייה וגילוי, על מפגשים מפתיעים על אם הדרך, על זכרונות ומסעות נפשיים. כל התצלומים בתערוכה מוצגים על באנרים במידות גדולות באתר הגלריה של פארק שקמה, הפתוח למבקרים."דרך היא הדימוי הַארכיטיפי, המטפורה המרכזית לקיום שלנו. הדרך היא דימוי שעד כדי כך טבוע בשפה ובתפיסה, שכלל איננו מבחינים בה כדימוי וכמטפורה ונותנים לה, בדרך-כלל, מובן לשוני. החיים מדומים למסע, ותמיד נמצא את עצמנו על הדרך. כשאני צועדת על שביל אני כל הזמן מתרחקת מנקודה אחת ומתקרבת לנקודה אחרת, מתרחקת ומתקרבת, ועם זאת תמיד קרובה לעצמי; כל אחד הוא גיבור מסעו שלו. כולנו צועדים עמוק אל תוך העולם, אבל ממקומנו על הדרך אנחנו תמיד כאן" (מורן שוב).
משתתפים: רותי אגסי, אלדד רפאלי, גיא רז, אתי שוורץ, אסף גברא, ארז חרודי, ענת עופרי, אירוס חיון-רוזנפלד, סנדי טפרסון, אלון מאיר, דורון נסים, מורן שוב.
שיח ומפגש עם האמנים והאוצרת ייערך ביום שישי, 23.1.15, ב-11:00.
מזל כרמון, "על בלימה", חוטי תפירה, צבע שמן וגבס על נייר שעווה, 2014
"עור משני", מזל כרמון, גלריה אגריפס 12, ירושלים
פתיחה: שבת, 10.1.15, בשעות 12:00–14:00
שיח גלריה: שבת, 7.2.15, ב-12:00
נעילה: 9.2.15
העבודות בתערוכת היחיד של מזל כרמון עשויות מניירות פרגמנט שעברו עיבוד – כביסה, ייבוש, צריבה, צביעה – נתפרו זה לזה, נשזרו ונפרמו לרשתות חוטים.פרטים נוספים באתר הגלריה.
ליצירת קשר עם האמנית, כאן.
שני נחמיאס, "Frenzi", קולאז', 2014
Cut with Nail Scissors, שני נחמיאס, הגלריה ע"ש מורל דרפלר במרכז האקדמי ויצו חיפה
נעילה: 25.1.15
אוצרת: חנה שביב
בעבודותיה משלבת שני נחמיאס תצלומים שצילמה בסטודיו שלה עם גזירות שמצאה בספרים, עיתונים ישנים ומילונים. עבודותיה הן אנלוגיות ומודפסות בפורמט שחור-לבן קטן ואינטימי. שם התערוכה לקוח משם עבודה של האמנית הדאדאיסטית חנה הוך, ששיכללה את עבודת הקולאז' הצילומי לכלי ביטוי פוליטי ופמיניסטי. מעבר לאלמנט היופי הראשוני מתגלות עבודותיה של נחמיאס כשיח כואב, פגוע ומקאברי העוסק בקריעה, שבירה וזהות מינית. העיסוק של נחמיאס בגוף העירום החל כבר במהלך לימודיה, מתוך מפגש עם דימויי עירום מהמאה ה-19. בעבודות שיצרה לאורך השנים היא בוחנת את המבט הגברי וייצוגי מיניות נשיים, תוך שהיא מתמקדת בגופה שלה ובמודלים נשיים וגבריים שמבנה גופם אינו עונה על דרישות הסף המחמירות של החברה כיום.לצפייה בעבודות של שני נחמיאס: כאן.
רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. ראשון עד חמישי, 10:00–17:00. טל' 04-8562540.
עתליה כ״ץ, הצצה, הדפס דיו פיגמנטי, 2014
"ציפורי גן-העדן: מחוזות גבריים בפפואה-גינאה-החדשה", עתליה כ"ץ, החשמל 33, תל-אביב
אוצרת: שני נחמיאס
יוזם ומארגן התערוכה: רז שרבליס
פתיחה: 15.1.15, ב-20:00
נעילה: 29.1.15
התערוכה חושפת עולם זר ואחר, שנראה שהתהפכו בו היוצרות: גברים חסונים, בעלי זרועות מסוקסות וגוף שרירי, חושפים בפנינו את הצד האחר של גבריותם. מקושטים וטווסיים הם נערכים לפנינו, מאופרים בקפידה, עטורי זרים לראשם, לבושי מחלצות לתפארת, ועורם כעור התנין. הצצה על פרשנות של גבריות בתרבות שבה המין היפה הוא גם המין החזק.שיח גלריה בנוכחות האמנית והאוצרת: שבת, 24.1.15, ב-12:00
הרצאות מפי רז שרבליס, מרצה לאנתרופולוגיה ומגדר, יתקיימו בשבת, 17.1.15, ב-12:00, וביום שני, 26.1.15, ב-19:00.
גלריית החשמל 33, שני עד חמישי, 16:00–20:00, שישי ושבת, 11:00–14:00.
למידע נוסף: רז שרבליס, 054-4839996, ובאתר.
צילום-בעם, בית-אלפא 13, תל-אביב. טל' 03-6247695
דבי לוזיה, כריכת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך"
השקת הספר "מדוע הפסיקה המונה ליזה לחייך: על עולם האמנות בעידן של שינוי", מאת דבי לוזיה, גלריה שטרן, תל-אביב
קבלת פנים: שישי, 9.1.15, בשעות 12:00–14:00
חוקרת התרבות והגלריסטית דבי לוזיה מבקשת בספרה לפזר מעט את מעטה הערפל מעל עולם האמנות ולהסביר בשפה נגישה ובגובה העיניים ממה הוא מורכב וכיצד הוא פועל. לוזיה משתפת את קוראיה בנדיבות בידע הנרחב שרכשה במשך שנים של פעילות מגוונת בתחום: כגלריסטית, אוצרת, מרצה ובלוגרית. באמצעות שילוב של אנקדוטות, סיפורים מרתקים וניתוח תרבותי, נחשף "הצד האחורי של התמונה": המנגנונים, האסטרטגיות וגורמי המפתח החבויים בעולם מלהיב זה.
מחיר הספר: 69 שקל. בחודש ינואר מחיר השקה מיוחד: 50 שקל.
5 עותקים יוגרלו בין קוראי "רב ערב" הראשונים שישלחו מייל לגלריה שטרן:sternart@gmail.com.
לעת עתה הספר ניתן לרכישה רק בגלריה שטרן, רח' גורדון 30, תל-אביב.
לבירורים נוספים: 03-5246303 ובדף האירוע בפייסבוק
תמר טולדנו-פאר
Positive-Negative, על ניגודים, קטבים ומה שביניהם, תיאטרון גבעתיים
נעילה: 31.1.15
אוצרת : איילת אמוראי-בירן
בתערוכה זו הוזמנו אמנים היוצרים בציור, פיסול, צילום ומדיה מעורבת להציג עבודות על ציר של קוטביות/ניגודיות, איש-איש לפי בחירתו. הציר יכול להיות תימטי: שמחה/עצב, קודש/חול, ילדות/בגרות, נשיות/גבריות – או לקוח מהעולם הוויזואלי גרידא: שחור/לבן, מונוכרומטי/ רבגוני, סגור/פתוח, קווי/מעגלי ועוד. האמנים המציגים: אילן ארד, עמי בק, ויקטוריה זלטקין, אורה זק, תמר זק"ש, תמר טולדנו-פאר, קרן נוטלס, יפית נומברג, אבי פרל, דובי קדמון, גור קרן, חסיה שימקו,Ophear .רח' דוד רמז 40, גבעתיים. ראשון עד חמישי, 10.00–17.00, שישי, 10:00–12:30 ובשעות המופעים.
***
בית אבי חי בירושלים: קול קורא
קול קורא לאמנים ויוצרים צעירים מתחומי המוזיקה, הווידיאו-ארט, האמנות הפלסטית, האדריכלות ועוד לקחת חלק בתמ"א 7 – סדנה לימודית-חווייתית בנושא מקורות השבת היהודית והישראלית, שבמהלכה נשרטט קווים לדמותו של היום השביעי דרך מחשבת חז"ל, עולם החסידות והקבלה, עולם הפיוטים והנגינה ועד להגות הציונית ולמעמדה המשפטי של השבת במדינת ישראל ובתרבות הישראלית המודרנית. הסדנה כוללת 10 מפגשים שיתקיימו אחת לשבועיים בבית אבי חי, בהנחיית יאיר יעקב. כל מפגש יכלול הרצאה של מרצה אורח ולימוד חווייתי. בין המרצים: ד"ר נילי ואזנה, פרופ' אבינועם רוזנק, הפייטן רוני איש רן, ד"ר רוחמה וייס ועוד. המפגשים יתקיימו בימי שישי.
מפגש ראשון: שישי, 16.1.15, ב-10:00, בבית אבי חי (כשעתיים).
בסוף הסדנה תעלה בחצר בית אבי חי יצירה של תזמורת ארמון-בזמן, שתיבנה במהלכה.
לפרטים נוספים והרשמה.
לאתר בית אבי חי.
רועי אסף, "הגבעה". צילום: גדי דגון
"קונטרפונקט", מחול עכשווי ואמנות עכשווית נפגשים במוזיאון תל-אביב לאמנות
פרק רביעי: "שבירתו של מיתוס – דמות הגבר הישראלי באמנות"
חמישי, 29.1.15, בשעות 20:00–22:00
לרגל פתיחת התערוכה "המוזיאון מציג את עצמו 2: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון", בחרנו להתמקד בפרק הנוכחי של "קונטרפונקט" בהיבט אחד באמנות הישראלית: דמות הגבר הישראלי. נושא זה אינו עומד במרכז ההצבה המחודשת של האוסף, אך זוהי הזדמנות להתבונן בו מבעד למשקפת זו – כיצד מיוצג הגבר הישראלי באמנות הישראלית? מהו מסלול שינויו של ייצוג זה לאורך השנים? ומה מבטא שינוי זה? לאחר ביקור עצמאי בתערוכה, הקהל יתכנס להרצאה של ד"ר גדעון עפרת, שיציע תשובות לשאלות אלו מתוך הדגמתם של דימויים "גבריים" ארכיטיפיים מתולדות האמנות בארץ. בתום ההרצאה ישרטט הכוריאוגרף רועי אסף, בעבודתו "הגבעה", את המהפך מהגבורה העולצת של היהודי החדש אל ההתפכחות הכואבת של הישראלי העכשווי.כרטיסים: 70 שקל. לסטודנטים ולבעלי קוד הנחה: 55 שקל. הכרטיס כולל כניסה למוזיאון, הרצאה, מופע מחול ומשקה. הזמנות: 03-6077020.
זוג כרטיסים יוענק לקוראי "ערב רב" שיקדימו לשלוח מייל: kontrapunkt.info@gmail.com
***
המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: raverev@gmail.com
הפוסט רב ערב 6.1.2015 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
קול קורא (מנוסח בלשון נקבה אך פונה לכל הקשת המגדרית): מגזין אפינויה לאמנות ותרבות מקומית מזמין אתכן, כותבות, אמניות ויוצרות תוכן מכל קצוות המדיה, להגיש תכנים לגיליון הראשון. המגזין שם לעצמו כמטרה להיות פלטפורמה אינטרנטית המציגה אמנות ותרבות מקומית, ובד בבד במה לדיון תרבותי עשיר ורלוונטי.
מי אנחנו:
המגזין הוא יוזמה של נשים צעירות שצמאות לשיח רענן בעשייה התרבותית בישראל.
אמנות, מוזיקה, מדיה, תרבות פנאי וכל מה שלא העלינו על דעתנו ומעניין לדבר עליו.
מה אנחנו רוצות:
מאמרי דעה, ראיונות, שירה, צילומים, רישומים, קטעי וידאו, קטעי סאונד, קבצי גיף, עבודות יד מצולמות או סרוקות. כל מה שאפשר לשים באינטרנט.
לגיליון הראשון שלנו אנחנו מחפשות תכנים שיצביעו /ואו יציעו קווים לדמותה של תרבות מקומית: מהו המקומי? האם המקומי מתקיים רק ביחס למקום אחר? מה צומח במרחב בו אנחנו חיות? האם התרבות המקומית שלנו בכלל קשורה למקום?
תכנים יתקבלו עד ל-31.01.2015 לכתובת contact@epinoia.co.il
קבצי וידאו וסאונד נא לשלוח בלינק יוטיוב/ וימאו
דימויים נא לשלוח בקבצי JPG ברזולוציית 72 DPI ועד 1200 פיקסל לרוחב
הפוסט קול קורא ממגזין אפינויה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
הפוסט Kanaka הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
