Quantcast
Channel: ערב רב Erev Rav
Viewing all 4026 articles
Browse latest View live

יאיר ברק יעמוד בראש המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים

$
0
0

יאיר ברק מונה לראשות המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים. ברק יחליף את ד"ר הדרה שפלן קצב, שכיהנה בתפקיד במשך שתי קדנציות.

ברק בוגר בהצטיינות של המחלקה לצילום בביה״ס לאמנות קמרה אובסקורה ולמד בתכנית היוקרתית לתואר שני באמנות בבארד קולג׳, ניו יורק. עבודותיו בשדה הצילום והוידאו עוסקות בייצוגים היסטוריים, בגבריות ובשאלות מדיומאליות אודות גבולות הצילום ומנגנוני ראיה.

בשנת 2005 הקים וניהל את המחלקה לצילום במנשר לאמנות בתל אביב. בשנים האחרונות שימש כראש תחום הלימודים המעשיים במחלקה לאמנות במכללת סמינר הקיבוצים. במקביל לעבודתו האמנותית ברק הוא אוצר, כותב וחוקר של צילום ואמנות עכשווית.

הפוסט יאיר ברק יעמוד בראש המחלקה לאמנות בסמינר הקיבוצים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav


אודי אדלמן יכהן כמנהל ואוצר ראשי של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון

$
0
0

אודי אדלמן יכהן בתפקיד מנהל ואוצר ראשי של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. המינוי אושר לאחר שוועדת כוח האדם בדירקטוריון החברה לפיתוח תיאטרון, מוזיקה, אמנות ומחול חולון בע"מ קיבלה את המלצת מנכ"ל החברה והמדיטק דני וייס אשר עמד בראש ועדת האיתור.

אדלמן מכהן בחצי השנה האחרונה כממלא מקום מנהל המרכז, לאחר פרישתו של איל דנון שכיהן בתפקיד בעשור האחרון. אדלמן עובד כאוצר במרכז מאז שנת 2011, בתקופה זו אצר סדרת תערוכות ופרויקטים חשובים ובהם "לאן?" (2011-2012, עם איל דנון ורן קסמי אילן) אשר בחנה אפשרויות שנדחו במהפכה היהודית המודרנית; "היסטוריות" (2013) אודות אמנות המתערבת בהיסטוריה; "מונומנט/פעולה" (2016-2018) – טרילוגיית תערוכות אודות אמנות במרחב הציבורי בישראל, כולל תערוכת יחיד לעזרא אוריון יחד עם יעל מסר; "ממה אנדרטאות עשויות" (2019) במסגרת הביאנלה ה-11 בקובנה, ליטא; ו-"קירונית" (2019) – תערוכת אמנות קיר ועבודות קבע חדשות. ב-2015 ייסד במרכז את המכון לנוכחות ציבורית למחקר ויצירה במרחב הציבורי. יחד עם עומר קריגר יצר את "כרוניקה>מדינה" (2013-2014) – פרויקט פרפורמנס בכיכרות ציבוריים, ו-(Action PRL" (2015" – פרפורמנס במרחב ציבורי בוורשה, פולין. אדלמן הוא עורך שותף של "מפתח", כתב עת אקדמי למחשבה פוליטית וממייסדי פרויקט הלקסיקון במרכז מינרבה למדעי הרוח, אוניברסיטת ת"א.

איל דנון סיים את תפקידו כמנהל ואוצר ראשי בסוף שנת 2019, לאחר שעבד במרכז מאז הקמתו בשנת 2001 וניהל אותו מאז שנת 2010. בשנים אלו עוצב המרכז כמקום ייחודי המערב בין פרקטיקות ופלטפורמות שונות באמנות ובחברה, ומשמש בית למגוון צורות פעולה ועבודה משותפת, לתצוגה ולמחקר.

"אני נרגש מההזדמנות שניתנה לי להוביל את המרכז לשנים הבאות ולכיוונים חדשים ובלתי ידועים״, מסר אדלמן. ״המרכז הוא מוסד שאין דומה לו בשדה המקומי ואשר מתקיים בהשתנות מתמדת לצד יסודות עמוקים. בכוונתי, גם בתקופה מאתגרת זו, לאפשר סביבה ניסיונית בתחומי האמנות השונים תוך כדי בניית קשרים בינלאומיים חדשים, יצירת פלטפורמות ופרויקטים רב-תחומיים, פיתוח מחקר וחיבורים בין קבוצות וקהלים בפרויקטים מקומיים וממושכים".

המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית נוסד בשנת 2001 בחולון והוא אחד מגופי המדיטק ופועל כיום בשכונת ג'סי כהן. המרכז יוצר נקודות מגע והשקה בין אמנות, חברה וטכנולוגיה ומפתח סביבות רב-תחומיות. הוא מציג תערוכות נושא של אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית, יוצר פרויקטים ממושכים עם קהילות מקומיות ויוצרים, וכולל פלטפורמות שונות דוגמת ארכיון וידאו ארט ואמנות ציבורית, רדיו חלאס לסאונד ומוסיקה ניסיונית, מעבדת מקס לייצור באמצעים דיגיטליים ואנלוגיים, כתב העת מארב, חדר מוזיקה, בית דפוס ועוד.

הפוסט אודי אדלמן יכהן כמנהל ואוצר ראשי של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

ד״ר זום ופרופסור דיג׳וליו

$
0
0

ביום שבת, השביעי במרץ, חודש לפני תחילת ההקמות של תערוכת הגמר של תכנית ה-M.F.A באוניברסיטת קולומביה, קיבלנו – הסטודנטים, הסגל וצוות האוניברסיטה – מייל: "לאור התפתחויות חדשות הנוגעות לנגיף הקורונה, השיעורים מושהים בימים שני ושלישי, התשיעי והעשירי במרץ, בזמן שהאוניברסיטה מתכוננת למעבר ללימודים אונליין. הנחיות נוספות יישלחו בהמשך".

מיילים עם הגבלות חדשות המשיכו לזרום בטפטופים מידי יום, עד שבשבעה עשר במרץ נאסרה הגישה לבניין האמנות ולסטודיואים האישיים של תלמידי התכנית. מאז ועד היום, מתקני האוניברסיטה ברובם סגורים והפעילויות השונות מתקיימות אונליין.

בשבעה עשר במרץ, יום הפינוי מהסטודיואים, דיינה דג'וליו – אמנית, מרצה אהובה והמנחה שלי בשנתיים האחרונות – פרסמה באינסטגרם הפרטי שלה סרטון קצר: דמות חימר קטנה, לבנה ומגושמת, מאחוריה העתק של 'מות מארה', התחילה לדבר אליי ברכות: "בדיקה, בדיקה… היי, אני דיינה דג'וליו, המרצה שלך. בזמנים מאתגרים אלו אני רוצה לומר לכולכם ש… אוה." וכך נולד ד"ר זום. עשרים פרקים בסך הכל, כשהאחרון הועלה עם סיום הסמסטר, באמצע מאי 2020. מספר שבועות לאחר מכן ישבתי עם דיינה לשיחת זום.

רוני אביב: בואי נחזור לשבוע שבו צילמת את הסרטון הראשון של ד"ר זום, איך התחיל הפרויקט הזה?

דיינה דיג'וליו: קצת מצחיק לענות על השאלה שלך כי כולנו היינו בתוך זה. אני חושבת שכולם פשוט נחרדו ואז הבינו שהם צריכים לשמר מראית עין מסוימת של יציבות. משהו מהתפקיד שהיה לי בשניים עשר במרץ היה צריך להישאר רלוונטי בשבעה עשר במרץ, אבל לא הייתי בטוחה מה זה יכול להיות. עדיין הייתי צריכה לתפקד כפרופסורית למשהו, וחשבתי שזה דיי פח אשפה.

לא ידעתי שד"ר זום זה מה שיקרה. ישבתי בבית בפאניקה, בידיעה שיש לי שש עשרה סטודנטיות להנחות ורק חיפשתי סביב השולחן משהו שאוכל לכווץ וללחוץ. ואז כבר חשבתי, אוקי, האם יש דרך לייצר נרטיב בזמן אמת? גיליתי שאני מסוגלת לעמוד על האדמה בזמן שהיא מיטלטלת תחתינו. וכל עוד האדמה בתזוזה, אני אהיה בתזוזה איתה. עבורי, אמנות לא יכולה להיות מנותקת מהעולם.

כן, את חיה את זה. בפרקים השונים של ד"ר זום יש הרבה רפרנסים לתולדות האמנות, קולנוע ותרבות פופולארית. את מסדרת את הבמה ומשתמשת באלמנטים קולנועיים מוכרים רק כדי לשבור את היציבות של המבנה שוב ושוב.

כדי לשבור אותו, או אולי רק כדי להצביע על המבנה ועל חוסר היציבות שלו. האצבעות שלי נוברות בדברים שכבר יש בהם חורים. אם כבר, אני מכניסה את האצבע שלי פנימה, ורק מרחיבה קצת את החור. כל הדברים רכים יותר מאיך שהם נראים. אפילו, ואולי במיוחד, אידיאולוגיה.

דיינה דיג'וליו, סטיל מתוך וידאו מהסדרה 'ד"ר זום", 2020

איך את מסבירה את זה?

בעולם האמנות, באוניברסיטה, השפה הממסדית סביב צורות של התנגדות ומרד היא שפה תיאטרלית. בזמנים רגילים, זה פאקינג מחזמר. מיד היו הרבה הצהרות דרמטיות: "חינוך צריך להיות כך וכך!", "אמנות זה כך!". אנחנו צריכים להסתער על הפאקינג בריקדות או משהו. כל זה נשמע לי כמו שיר. ולגבי קלישאות, הן מתפשטות בקלות, הן פועלות דרך מניפולציה חושית, אנשים מתגרים מהן. חלק מהמוזיקה בד"ר זום לקוחה מאופרת הסבון ׳כל ילדיי׳, כי רציתי שהדברים יהיו קצת מוכרים ובאותה נשימה שהמשמעות שלהם תשתנה.

מכווצת את המשמעות שלהם.

כן, מוציאה קצת מהאוויר החוצה.

יש רגע בו ד"ר זום צועק "פדגוגיה!" ומסמן אותה כמילת באז. מה זה בעצם אומר, פדגוגיה?

יש הרבה דרכים לענות על השאלה הזו. הראשונה היא כרונולוגית, ואולי זה יראה לך כמו טריק זול, אבל ביוון העתיקה תפקידו של הפדגוג היה לקחת את הילד לבית הספר וחזרה. פדגוגים לא היו המורים, הם היו ההולכים: העובד שצועד עם התלמיד בדרך אל המאסטר. אין לי עניין בסמכות או בשליטה, אני רוצה ללכת. מן הסתם, בשביל ללכת עם מישהו את צריכה לדעת איך הוא הולך והוא צריך לדעת איך את הולכת. אתם צריכים לפענח איך אתם ביחד. אני לוקחת את ההגדרה הזו ברצינות רבה מאוד. העבודה שלי היא ללכת איתך וזה כבוד גדול עבורי. לעבור עם אנשים שלבים שונים של המסע שלהם זה דבר מקסים ואני מודה על כך. אני לא מודה על המוסדות הנאו-ליברלים שסוחרים, מאיימים ומפריטים את מערכת היחסים הזו.

שמעתי את המילים ״פדגוגיה״ ו״קהילה״ בהרבה שיחות סגל בזום. פתאום, כשאנחנו רק ראשים מדברים, המחלקה הייתה מרוצה מאוד ונרגשת מרעיון הקהילה. הגבולות ברורים, הסמכות ישנה. אני לא צריכה לחשוב על מישהו שמתעסק בטלפון שלו, או מתופף עם הרגל בזמן שאני מדברת, אני לא צריכה לחשוב על כלום. כל מה שאני יכולה לעשות זה להיות במערכת יחסים מוזרה עם הרעיון של 'להיות מורה' ואיכשהו להפקיד אינפורמציה, או אכפתיות, כאילו שזה היה גוף של ידע שאפשר להפוך אותו למוצר נסחר. זה מה שפדגוגיה הפכה להיות מבחינתי. בית הספר משתמש בשפה כזאת, "חווית הסטודנט" למשל. אני לא פאקינג מדריך טיולים, אני לא מכונה אוטומטית לאפקטים וגם לא קלינאית מומחית. התפקיד שלי הוא להתיש את התהליך, ולא לקחת כמובן מאליו את כל המילים הסוטות והממזרות האלו.

שמתי לב שלפרקים של ד״ר זום אין באמת סוף. הצופה נשאר עם שורה מעורפלת וקריצה. את שוב משתמשת בפורמט כדי להראות לנו איך הוא לא עובד.

אני אוהבת את הנקודה שלך לגבי הסוף לא-סוף. זה כמו בציור. את אף פעם לא באמת מסיימת ציור, את יכולה רק לסגת ממנו. מתי פרק נגמר? הוא נגמר בחמישים ותשע שניות. לא מתוך צורך או מסגרת נרטיבית. את יכולה להרגיש כשהוא כמעט נגמר, המוסיקה מסמנת לך שזה עומד להסתיים, ואז הפרק פשוט נעצר.

כהולכת, נוצרת רמה מסוימת של שוויוניות. בזמן שאת מתאימה את הצעדים שלך, את נמצאת בעמדה פגיעה יותר. מנגד, ד"ר זום מגן עלייך, את יכולה לומר כל דבר, זו כבר לא את שמדברת, זה הוא.

דיברתי לאחרונה בטלפון עם סטודנט מקולומביה, והוא אמר שהוא מדמיין את הדמות של ד"ר זום מדברת איתו במקומי. זה אידיאלי. דמות החימר הקטנה, הזריזה והגמישה הזו הרבה יותר סתגלנית וכנה משאני אוכל אי פעם להיות. המצאתי צעצוע קטן כדי לומר את הדברים שאני באמת מתכוונת אליהם. אני יכולה לסנכרן את הדבר הקטן והלחיץ הזה לפי הקול שלי, והוא יחזיק את הקול שלי טוב יותר ממני. בסילבוס שלי אני כותבת שהאוניברסיטה נתנה לי מסכה של הפנים שלי. זה מה שזה, ואני אוהבת את הרעיון שצעצוע יותר טוב בלהיות שם ממני.

דיינה דיג'וליו, סטיל מתוך וידאו מהסדרה 'ד"ר זום", 2020

טוב יותר, אולי, בלהיות נצפה?

כן, לגמרי. חלק ממה שהניע אותי בהתחלה היה הרצון להגיב לאמנים בני גילי שפרסמו נאומים רגשנים מול מצלמה: "אנחנו, כאמנים, צריכים לפעול כך!". אתה לא יודע. אנחנו לא יודעים. פשוט תודו שמשהו ממש לא תקין. לא רציתי לעשות מהפרצוף שלי איזו תכנית בישול מעוותת.

חוויית הזום מרגישה הרבה יותר מדי אינטימית. את יודעת, הנה אנחנו בוהות אחת לשנייה בפנים במשך שעות. וזה כזה, מה אנחנו הולכות לעשות בחיים האמיתיים? את גבוהה? שכחתי. מה הולך לקרות? זאת אומרת, זו לא סוג האינטימיות שנרשמתי אליה, בטח שלא עם כל האנשים. פתאום – הנה הבית שלי. אלו הקולות של מי שגרה איתי. אני לא יודעת איפה החזייה שלי.

כן, כל התנאים הראשונים שפעלנו בהם, שד"ר זום התחיל לפעול בהם, היו ברירות מחדל שניתנו לנו.

תראי, אני לא פרמדיקית. ועם זאת, אני רוצה שהעבודה שלי תגיב לתנאים כפי שאני מוצאת אותם. התעוררתי כל בוקר והייתי עצבנית כל יום והיו עוד דברים לומר, ואחרי זמן מה הרגשתי שמצאתי דרך ליצור עולם קטן שאני אחראית עליו.

וככל שהימים עברו והסדרה גדלה, ד"ר זום נכנס עמוק יותר אל תוך העולם הפנימי שלו. את כבר לא יודעת בכלל שהוא דוקטור. הוא רק איש קטן ואבוד שקורס לתוך עצמו ומסתכל במראה.

הרגשתי שאנשים הסתכלו הרבה במראה. אני יודעת שאני עשיתי את זה, את יודעת, רק כדי להוכיח שהנה, אני כאן, ועכשיו אצלם עשר תמונות של הפרצוף שלי ואסתכל עליהן אחר כך. וליצור פרצוף קטן נוסף לדאוג לו נתן לצורך הזה מקום. אני עובדת עם קלישאות מתוך כוונה: פרחים ותאונות דרכים, להתלבש כמו רוח רפאים קטנה. אני מתעניינת בנקודת השבר של סימנים מהסוג הזה, ובחומריות שלהם ככזו שניתן להחלפה. זה הכל. כשאני בוטחת בצורה שאני משתמשת בה אני יכולה להתפרק בתוכה לחלוטין, כי היא חזקה ממני. אם הצורה או הקלישאה עמידה מספיק, אני יכולה לקרוס או להתאדות לתוכה, או לחלום בהקיץ, או להשתעמם, או לעשות שטויות, או להעלם בתוך כלי הקיבול. וכשד"ר זום הפך לכלי קיבול קשוח מספיק, התאפשר לי לתת לו להתרכך, להפוך בעצמי לרכה בתוך הקונכייה שלו. רציתי להראות את זה קורה.

וזה נשאר שם זמן מה, באזור הרך.

כן, אם תישארו עם העבודה שלי מספיק זמן היא תתחיל להיות ממש עצובה.

תוכלי לבחור רגע מסוים מהסרטונים להתייחס אליו?

אני מחבבת את המשפט "כל הגיבורים שלי אידיוטים". אני לא יודעת אם זו הצהרה גדולה אבל אני לא מאמינה באמפתיה. אני חושבת שזה יהיר לחשוב שאני יכולה להרגיש את מה שאת מרגישה. סימפטיה היא הכרחית וחשובה עבורי כדי להבין שאני לא את, וכדי להבין ולכבד את הרגשות שלך. אני יכולה לזהות אותם, אבל לא לתפור את החיים שלי לשלך באמצעותם. יש אנשים ששוכבים על מיטות בית חולים שדה בסנטרל פארק, ואני לא מכירה אף אחד שנפטר בעקבות הווירוס. אני ברת מזל. אני לא יכולה לדמיין את זה, אני לא יכולה להגיע לשם. אני לא יכולה להביע אמפתיה.

בפרק המדובר של ד"ר זום, ג'יין פונדה נוסעת להאנוי בזמן מלחמת ויאטנם, בניסיון להביע אמפתיה ולהשתמש בכוח שלה כדי לצדד באופוזיציה. זהו ניסיון אידיוטי ומלא תשוקה, התלהבות ורצון טוב. בהמשך הפרק, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעיו של ישו בעזרת כוח המחשבה שלו. אלו לא הפצעים שלך, את יודעת, הם פשוט לא שלך. הם שייכים לאנשים אחרים, שבאמת סובלים, אנשים שהם הפאקינג שכנים שלך. כלומר, זה לא רחוק מהחוויה של אלימות משטרית ממוסדת על גופם של אנשים שחורים; יש לי אחראיות ושותפות בזה. אני בתוך זה. אני ליד זה. אני לחלוטין צמודה לכך ומשתתפת בזה בהיותי אזרחית של אותו מין שאני לא מכירה.

דיינה דיג'וליו, סטיל מתוך וידאו מהסדרה 'ד"ר זום", 2020

כן, לקיחת אחריות זה הצעד הראשון לקראת פעולה.

אני חושבת שנתינת תשומת לב יכולה להיות אקט כוחני מאד. את יכולה להתייחס לדברים בכך שתהרגי אותם, את יכולה לתת תשומת לב לדברים על ידי להשקות אותם ולתת להם לצמוח. זה המקום שבו הסימפטיה הופכת לדבר חשוב, כי היא הדרך שלנו להבין מהו הדבר שמסתכלים עליו, ומי עושה את ההסתכלות. אין שום דבר ניטרלי בלהתבונן במשהו, או בלהיות ישות בעולם, את תמיד בפוזיציה. בכדי להביע אכפתיות, כדי לדאוג או לעזור או באמת לטפל בדברים, אני צריכה להודות במקום שבו אני נמצאת, בגבולות ובקצוות שלי.

אני חושבת שהשימוש בשפה פשוטה יחסית, ובמילים שאנחנו מכירות, מי שלא נהיה, הוא חשוב. כשדיבור אקדמי נכנס לתוך הדיבור שלי, זה תמיד באירוניה, כי אני חושבת שבמקור משתמשים בשפה הזאת כנשק או כדרך איום קפיטליסטית. מה זה מורה? אין שום סיבה להסתתר מאחורי מנגנוני שפה מורכבים יותר מאלו שאת מכירה. האמת היא שאני רק חימר. יש לי רק ידיים קטנות מחימר, ומילים קטנות מחימר. לכולנו יש רק מילים קטנות מחימר. אז יש זילופים ואורנמנטים שאפשר לפזר ולקשט את העוגה הזאת כל היום. אבל אם זו עוגה בחושה, זו עוגה בחושה.

אני שונאת עוגה בחושה.

לא אכלתי עוגה בחושה כבר שנים.

ד"ר זום נמצא באינסטגרם, ולכן הוא לא באמת שייך לך, נכון?

כן, כן, ברגע שהוא עוזב את הידיים שלי, זו לא אני יותר, זה בטוח. הוא יכול להמשיך בלעדיי. הטקסט של ד"ר זום הוא הטקסט של ד"ר זום כיוצר של עצמו.

הוא יצור פדגוגי יותר מכל דבר אחר, וכל מה שקורה לו קורה בזמן משבר. הוא חושף את הצלקות והפצעים שלו. העבודה הזו גורמת לי לחשוב על עבודה אחרת שלך, עם המכונית (פרבר, 2013). את בוחרת מבנה, יוצרת בו סדקים, מראה את המקומות החשופים שלו, את הדיפוזיה בינו לבין הסביבה. ובלב התנועה הזו נמצא האופן בו דבר נוגע בדבר.

היו ימים בהם זה לא עבד לי, לא ידעתי מה אני אומרת. חלק מהימים היו פשוט קווצ'. כשד"ר זום התחיל להאט, אני התחלתי להבין שאני באמת עושה משהו, ושזה לא רק בשביל לעשות אותו. אני תמיד רוצה להיות או באותו גודל, או קטנה יותר מהעבודה שלי. וכשהפכתי לקטנה יותר מד"ר זום, זה היה כאילו, אוקי, תאטי. את כבר לא סתם משחקת בחימר. ולגבי המכונית, אני רק רוצה לומר, כי אני לא יודעת אם זה ברור, גם הנרטיב שם הוא מהלך פדגוגי. המנחה שלי בתואר השני, היא זו שניהלה את הגלריה הזו.

ספרי לי על העבודה הזו.

עשיתי אותה ב-2013. מישל גרבנר, שייסדה וניהלה גלריה בחצר האחורית שלה, שאלה אם אני רוצה להציג תערוכת ציורים. השבתי לה שלא, "אני רוצה להתנגש במבנה עם מכונית". והיא אמרה לי כן. זה היה אחד הרגעים הכי טובים בחיי כתלמידה, למרות שלא הייתי סטודנטית שלה יותר: סיימנו את מערכת היחסים של התואר השני שש שנים לפני כן. בשיקגו, בה הוצגה התערוכה, אני הייתי בתפקיד הטינאייג'רית ההומואית הדפוקה שלה: מורדת קטנה, עצובה, יהירה וגמלונית, ומישל הייתה מאוד רצינית, סטרייטית ובורגנית. האמא, הסמכות, שניהלה חלל אמנות קטן וחזק, שהיה משמעותי מאוד להרבה אנשים. כדי לקנות את המכונית, מכרתי לגלריה המסחרית שלה בניו יורק ציור שהיא נתנה לי במתנה. מנקודת מבט כלכלית, הבאתי את הציור שלה הביתה.

Dana DeGiuliu, "Suburban", 2013

זו העבודה הכי עדינה, מדויקת וא-פרסונלית שעשיתי אי פעם. זאת עדיין הייתה תערוכת ציור. עדיין היה מגע מסוים, פעולה מסוימת. התכוננתי אליה, הייתי צריכה לעשות חישובים. הייתי צריכה לפענח כמה מהר אני יכולה לנסוע אחורה ולפגוע בקיר לבנים, כך שגג הפלדה לא יפול עליי. את יודעת, אם היה נערף לי הראש, זה היה דופק לי את כל התוכנית. פגעתי בבניין ב-18 מייל לשעה. האופי של ההתנגשות גרם לכך שהבניין נפל על פגוש המכונית, וזה מה שהחזיק את הבניין עומד. זה היה אולי הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי. זה בדיוק מה שהתכוונתי אליו. המכונית נשארה במקומה בחודש הראשון של התערוכה, היא פשוט חיה בחצר. מישהו שם עליה פתק שרשום בו "את גרועה בחניה – you suck at parking". אני אוהבת את הבדיחה הזו.

כשמכרתי את הציור, כשתקצבתי את קניית המכונית, השארתי מספיק כסף כדי לבנות מחדש את הגלריה. היא לא רצתה שאני אעשה את זה. היא אמרה "תודה שנפטרת ממנה". ביום שעשיתי את זה, ביום ההתנגשות, מישל בכתה, בעלה בכה, אני בכיתי. הייתי גם סופר שמחה כי לא מתתי. וכי זה נראה טוב. וזה הרגיש כמו משהו שהיה צריך להיעשות, וידעתי שאני יכולה לעשות את זה.

נתת לחלל סוף מאוד תיאטרלי.

כן, והיא רצתה שאנשים יראו אותו שוב; חלל הגלריה הזה עמד שם במשך עשר שנים, ואנשים פשוט עמדו שם בחצר, שתו, ולא הסתכלו על האמנות. אז הגלריה די נעלמה באופן מסוים. ופתאום, אנשים התחלו להגן עליה. מישהו כתב על התערוכה וקרא לי "טרוריסטית נרקיסיסטית" – ו… אוקי. רציתי שאנשים יראו את הפעולה הציבורית הזו יחד עם תערוכת ציורי פרחים, יחד עם כל שאר הדברים.

הרבה סטודנטים שלי נבהלו מזה לגמרי. הם אמרו לי "אנחנו מפחדים ממך". אז, להיות אמן זה לגלם תפקיד בהצגה. אתה לא שואל אם השחקן שמח.

וגם חשפת את ׳מאחורי הקלעים׳  לקהל המבקרים.

הכנתי פמפלט קטן כדי להראות איך הכל קרה: לכאן הלך הכסף, זאת המשוואה שניסיתי לפענח כדי לעשות את זה. רק שתדעו, זה לא קסם. זה חומר, וכלכלה, כמו תמיד. ולכן זה פרוע בעיני שמישל עדיין צריכה לדבר על התערוכה הזאת. שנים אחר כך, היינו בפאנלים ביחד ואנשים שאלו אותה "איך את מסוגלת לשבת לידה?" כאילו, פאקינג עדיין? בואו, אנשים, אמנות זה דבר אמיתי. והדבר הזה עדיין מרתק כל מיני אנשים, במיוחד בשיקגו. עזבתי את העיר חמישה חודשים לאחר מכן, זה היה החלק האנוכי בסיפור הזה, שלא ידעתי איך לעזוב, אז פשוט שברתי את זה.

אז זו הייתה הקריצה הישנה שלך?

בשביל זה נכנסתי בקיר ברברס, כדי שאוכל לנסוע החוצה.

הפוסט ד״ר זום ופרופסור דיג׳וליו הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

רב ערב 21.07.20

$
0
0

התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי:

ניהול עיצוב וחדשנות, אודות עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה

בימים אלו נסגרת ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה, בה מציעה התכנית למעצבים ויוצרים שלושה מסלולים אפשריים לפיתוח הקריירה.

זוהי תכנית דו-שנתית המכשירה מעצבים ומעצבות, יוצרים ויוצרות, לתפקידי מנהיגות בעולם משתנה, ופותחת בפניהם אפשרויות רבות.

במסגרת לימודית ויצירתית פורצת דרך, הסטודנטים רוכשים שיטות עבודה וכלים חדשים ונחשפים לשדות ידע שיאפשרו להם להוביל מהלכים אמביציוזיים במאה ה-21.

התכנית מייצרת עבור הסטודנטים אפשרויות ליישום תהליכי עיצוב בתחומים שונים, בהקשרים מגוונים ובשיתופי פעולה יוצאי דופן בתעשיה ובשדה התרבות והאמנות.

בוגרות ובוגרי התכנית יוצרים במהלך הלימודים פורטפוליו לשינוי או להעמקת הקריירה, טווים רשת מקצועית-חברתית מגוונת ויודעים.ות להפיק היום את התובנות הקריטיות עבור עולם העבודה והיצירה של המחר.

לפרטים נוספים

פרויקט מסכם Free standing photography – גיא און בהנחיית דב גנשרוא. בשיתוף המעבדה של שלמה מגדסי מהמכון לכימיה באוניברסיטה העברית. צילום דור קדמי



"עם אובד" / תערוכה קבוצתית

מוזיאון מאנה־כץ, רח' יפה נוף 89, חיפה

פתיחה: שלישי, 28.7.20, בשעה 10:00
אוצרת: סבטלנה ריינגולד

במונח פְּרֵקָרִיאַט (Precariat) משתלבות המילים Proletariat (מעמד הפועלים) ו-Precarious (בלתי יציב או רעוע). זהו "המעמד הפגיע", אשר בשונה ממעמד העובדים הישן מאופיין בקבלת שכר נמוך, בהיעדר הגנה של איגוד מקצועי ובעבודה תחת חוזים זמניים. הפגיעוּת של האדם העובד, שיעורי האבטלה הבלתי נתפסים והעלייה הדרסטית בהיקף האוכלוסייה המצויה במצב של "קרבת העוני" הם מסימני ההיכר של תקופתנו. מצב זה של ארעיוּת או רעיעוּת (Precarity), של אי־ביטחון חומרי ופסיכולוגי שנוצר בישראל בעקבות המשבר הכלכלי הנוכחי, עומד במרכזה של תערוכה זו.

התערוכה מצביעה על הקשרים בין עולם העבודה הישראלי לזה הגלובלי ושמה דגש על חיפה, עיר הפועלים של ישראל. המצב המיוחד של העיר – המאופיינת עדיין בעבודה תעשייתית מאורגנת ומיוצגת, אך סובלת מהפיחוּת במעמד העובד בעידן הקפיטליזם המאוחר – משמש נקודת מוצא לדיון המוצג בתערוכה. לצד עבודות עכשוויות, התערוכה מציעה התייחסויות מוקדמות יותר לנושא העבודה מהמחצית הראשונה של המאה העשרים. כך היא מסמנת מהלך מהחומרי אל הלא־חומרי, מהייצוג אל חוסר הייצוג, ומצביעה על היררכיות שונות של חוסר נראוּת. העבודות מתחקות אחר ההתגלגלות ההיסטורית של הארעיות/הרעיעות החברתית ומציגות את מופעיה השונים ואת תגובות הנגד אליה.

האמנים המשתתפים: משה גת, נפתלי בזם, כריס ברדן, אליסה ג'יארדינה פאפה, ג'ורג' גרוס, יעקב דורצ'ין, יצחק דנציגר, דורון סלומונס, יעקב פינס, גיולה צילצר, קתה קולביץ, גרשון קניספל, לוסיאנה קפלון, אברהם רפאל, פרנסיס רייכנטל, יחיאל שמי

הכניסה לתערוכה ללא תשלום במהלך חודש אוגוסט

שעות פתיחה: שלישי ורביעי בשעות 10:00-16:00, חמישי בשעות 12:00-20:00, שישי בשעות 10:00-14:00

גרשון קניספל' מתוך האלבום "12 תחריטים ורישומים לשירי אלכסנדר פן", צילום: סטס קורולוב



חברת מוזיאוני חיפה חל״צ מבקשת לקבל הצעות למשרת

אוצר.ת ראשי.ת למוזיאון חיפה לאמנות

ההגשה תתאפשר עד יום חמישי, 13.8.20

פרטים אודות התפקיד המוצע, דרישות הסף ואופן הגשת

המועמדות מפורטים באתר מוזיאוני חיפה: www.hms.org.il , תחת קטגוריית ״דרושים ומכרזים״

שאלות נוספות ניתן להפנות לדוא״ל:cv@hms.org.il

מוזיאון חיפה לאמנות, צילום: סטס קורלוב



"קונצי ובובי עושות תערוכה"

בתיה קולטון ורותו מודן בתערוכת איור לילדים

בית הנסן, מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה ירושלים

תערוכת איור המוקדשת כולה לילדים. מוצגים בה מיטב האיורים לספרות ילדים שאיירו בתיה קולטון ורותו מודן, בגובה עיניהם של הקוראים הקטנים. בתערוכה, יוכלו הילדים והוריהם לשוטט בין האיורים שיצרו קולטון ומודן לאורך השנים, ולהיחשף לא רק אל הסיפור הויזואלי אלא גם אל מאחורי הקלעים של הספרים: היד המאיירת, המחשבה מאחורי הדמויות ותהליך היצירה שלהן. בין השאר יוצגו בתערוכה סקיצות ואיורים מקוריים של השתיים החושפים כיצד נוצר קו או כתם, איך נבנית קומפוזיציה, אילו דמויות נכנסו לתמונה ואילו נותרו במגירה.

לצד התערוכה, הגלריה הקטנה תהפוך לספריית ילדים עם כל הספרים שאיירו השתיים, מעין פינת קריאה שקטה בה יוכלו המבקרים לצלול אל תוך הסיפורים ולהחליף חוויות.

רותו מודן ובתיה קולטון הן אמניות קומיקס, מאיירות ומרצות לאיור.

ב-1996 הקימו יחד עם המאיירים ירמי פינקוס, איציק רנרט ומירה פרידמן את אקטוס: הוצאת קומיקס עצמאית, שזכתה להכרה בינלאומית, איירו ספרי ילדים של נורית זרחי, חנוך לוין, אתגר קרת, שהם סמית, עודה בשאראת ועוד, וספריהן תורגמו לשפות רבות.

ב-2017 הקימו רותו ובתיה את סטודיו קונצי ובובי לאיור ולחיים משוגעים.

עיצוב גרפי: Field-Day

ניהול אמנותי: דנה בן שלום

שעות פתיחת הגלריה: ראשון-חמישי בשעות 10:00-18:00, שישי בשעות 10:00-16:00

הכניסה חופשית

מראה הצבה מתוך "קונצי ובובי עושות תערוכה", צילום: דור קדמי



״I Am Rooted but I Flow*״ / מיטל כץ מינרבו

גלריה P8, הפטיש 1, תל אביב

פתיחה: חמישי, 23.7.20, בשעות 18:00-23:00, הפעילות בכפוף להנחיות משרד התרבות, ללא אירוע פתיחה
שיח גלריה: שישי, 7.8.20, בשעה 11:00

נעילה: 22.8.20
אוצרת: קרני ברזילי

בעשייתה של מיטל כץ מינרבו טמונות גופניות וקריאה לתנועה. היא רואה את הגוף כמגלם לא רק סממני זהות נראים לעין אלא גם מצבים מנטליים, כלכליים, פוליטיים והיסטוריים. כמהגרת מוונצואלה, העיסוק בטריטוריה, זהות ונוודות אינו מרפה ממנה. את מסעותיה האמנותיים והפיזיים מלווה צמח הקקטוס, שגם הוא, כמוה, מחפש אחיזה במזרח התיכון.
בשנים האחרונות פועלת כץ מינרבו כדמות אנדרוגנית והיברידית ששמה "איש הקקטוס", שדרכה היא בוחנת סוגיות מגדריות ומערערת על הסדר הקיים. זהותו של "האיש" המסתורי אינה ידועה, אך שמו מרמז להיותו הכלאה בין אדם לצמח. זוהי דמות חתרנית, המצויה בתנועה פיזית ופנימית, כשהיא נעה בעולם ובין קטגוריות דיכוטומיות כמו רוח וגוף, תרבות וטבע, זכר ונקבה, מציאות ומראית עין, כחיים החולפים על פני הגדרות של תרבות ומקום.
בתערוכה הנוכחית, הגוף מתפוגג אל תוך הנוף הטבעי והביתי. מעין היעלמות רגעית, המותירה בגלריה סביבה אינטימית ושוממת. את החלל מאכלסות עבודות המבוססות על היחס בין האנושי, האישי והטבעי בעולם גלובלי. העבודות העשירות בפרטים נוצרו בעשייה עמלנית ומייצגות מערכות מורכבות של פנים וחוץ, טבעי ומלאכותי ומנגנוני שליטה וכוח.

* מתוך: Virginia Woolf, The Waves, London: Grafton Books, 1977

לארוע בפייסבוק

מיטל כץ מינרבו

הפוסט רב ערב 21.07.20 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

ורד נסים היא זוכת "פרס בקי דקל"לשנת 2020 מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל 

$
0
0

הזוכה בפרס בקי דקל לשנת 2020 היא האמנית ורד נסים: "יוצרת פורייה אשר מעניקה נִראות ויזואלית לחומרי החיים של נשים במעמד 'הצווארון הוורוד-כחול', והפן הפמיניסטי נוכח תדיר בעבודותיה. לאחרונה עסקה נסים בסוגיית הרווקוּת ובחיי נשים שלא ילדו ילדים כמודוס הנתקל בהתנגדות חברתית עצומה בחברה הישראלית הסוגדת לילודה. נסים אחת מן המנסחות הבולטות של הזהות הנשית באמנות הישראלית כיום" – כך לדברי חברות וחברי ועדת השיפוט של הפרס, רותי דירקטור, סנדרה וייל, ניר הרמט, רולא ח'ורי, שרי גולן, ד"ר קציעה עלון, וסבטלנה רינגולד.

נסים תקבל פרס כספי על סך 15,000 ₪. בנוסף לפרס זה, החליטו חברות הוועדה לציין לשבח עוד שתי אמניות, אמירה זיאן ושגית זלוף נמיר, כל אחת מהן תזכה ב- 5,000 ₪.

שגית זלוף נמיר, "שיער", 2019

אודות הפרס:

פרס ע"ש בקי דקל מוענק בכל שנה, החל בשנת 2019, לאמנית מצטיינת על ידי העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר, בחסות TLVseed. ההחלטה נתונה בידי וועדה מקצועית בלתי תלויה, והרכבה מבטא את מגוון הקבוצות החברתיות הקיימות בישראל. בשנה שעברה זכתה האמנית חנאן אבו חוסיין בפרס בקי לשנת 2019. קול קורא להגשת מועמדות לפרס רואה אור אחת לשנה במהלך חודש פברואר.

אמירה זיאן

נימוקי הבחירה יפורטו במלואם בטקס חלוקת הפרס שיתקיים ב-2 בספטמבר, 2020 בשעה 19:00 (הודעה על מיקום הטקס תימסר בהמשך)

הפוסט ורד נסים היא זוכת "פרס בקי דקל" לשנת 2020 מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל  הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"לדמיין, לחייך ולהצטלם למזכרת"

$
0
0

דיוי בראל וקרן זלץ, המציגים בימים אלו תערוכה בשם ״רילקסינג טורס״ בגלריה אינדי, עוסקים בקשר בין דימויים, זיכרון ופנטזיה. בסיס עבודתם הוא הצילום והשאלות שעולות מתוך העיסוק בו לאורך קרוב ל-200 שנה, חלקן הגדול רלוונטיות גם היום. התערוכה מבקשת להביא פרשנות עדכנית למדיום, שנמצא בשינוי מתמיד מאז הופיע לראשונה בצרפת ב-1826. במסגרת התערוכה, הקימו השניים סוכנות נסיעות בשם ״רילקסינג טורס״, אותה הם מתארים כך:

״סוכנות הנסיעות של האמנים קרן זלץ ודיוי בראל, ׳רילקסינג טורס׳, היא המילה האחרונה בענף התיירות. אנחנו ב׳רילקסינג טורס׳ מציעים לכם את החוויה האולטימטיבית: נביא אתכם לכל יעד שתחפצו, בכל זמן שתרצו, וכל זאת ללא צורך לצאת מהנוחות של הבית. בעידן של משברים אקולוגיים, תמורות גיאו-פוליטיות ומגפות משתוללות, אצלנו ב׳רילקסינג טורס׳ מציעים חווית תיירות ייחודית וראשונה מסוגה – הדרך הבטוחה ביותר לטייל בעולם!״

מאז ראשית ימיו של הצילום, יש קשר עמוק בין המדיום לבין תחום התיירות. למעשה, תיירות תמיד הייתה קשורה להתפתחות טכנולוגית: אצולת מצרים של הפרעונים עשתה שימוש בנתיבי המסחר ושיפור יכולות התנועה הימית כדי להגיע לאטרקציות דתיות וליעדי נופש רחוקים, רומאים עשירים נסעו בכרכרות שפותחו עבור הצבא על הכבישים שסללה האימפריה לעבר ״בתי הבראה״ שלחופי הים התיכון. כתופעה מודרנית, היו אלה ספינות המסע החדישות של המאה ה-19 שאפשרו לנוסעים להגיע לארצות רחוקות בבטחה יחסית ובמחיר סביר. מעבר להתפתחות הטכנולוגית, התיירות המודרנית התפתחה גם בעקבות אירועים גיאופוליטיים. כך, ספינות שנשאו מיליוני מהגרים מאירופה לארה״ב יכלו לממן את העלויות ולחזור וכשהן עמוסות בתיירים מהעולם החדש, שרצו לנפוש בערים הקלאסיות עם כסף אמריקאי.

המצלמה, שהומצאה לקראת אמצע המאה ה-19, התאימה בדיוק לזמנה, ותיירים, צלמים חובבים ומקצועיים יכלו להביא הביתה מזכרות ויזואליות מהמקומות הרחוקים אליהם הגיעו. עבור מי שלא יצאו לראות את הפלאים שקיימים במרחקים, הצילומים החליפו את החוויה האותנטית בפנטזיה על טיול מושלם ויפה, כמו שרואים רק בתמונות.

קרן זלץ ודיוי בראל, מתוך "רילקסינג טורס", גלריה אינדי, 2020

המושג תיירות, בדומה לצילום, מעוגן בחיי היום יום: מה שנחשב לאטרקציה תיירותית עבור אחד, יהיה הרחוב בו עוברת כל יום האחרת. המכולת האותנטית, המאכלים המקומיים, האנדרטאות והמוזיאונים, הנוף ומזג האוויר שיראו חריגים עבור זרים ושהשהות בהם תיתפס כאירוע ייחודי, הם החיים הטריוויאליים וחסרי העניין של התושבים המקומיים. צילום משנע דימויים באותו האופן. דבר מה שקרה במקום אחד, בהקשר מסוים וכתוצאה מאירועים ספציפיים, מוצג במקום אחר ומקבל משמעות אחרת מתוך הסביבה החדשה שבה הוא מופיע. צילומים אקזוטיים מהמזרח הם מראות יומיומיים וחסרי משמעות מיוחדת במקום בו צולמו.

***

התיירות עצמה קשורה לצילום באופן כמעט בלתי ניתן להפרדה; אין טיול אם הוא לא צולם. אתם מנסים להפריד את הצילומים מהחוויה של הצילומים? ליצור חוויה חדשה מולם? לבחון אותם באופן שמתייחס למיקום הגיאוגרפי שלהם כמסמנים של מידע, או רק כאובייקטים אסתטיים?

קרן זלץ: אחת השאלות שהדהדה כבר מתחילת התהליך ועדיין נשאלת בכל פגישה שלנו היא מה מידת הרצון שלנו להתקרב לנראות ולקונקרטיות של המקום שבחרנו להקים – סוכנות נסיעות – והאם אנחנו רוצים לאפשר לחלל ולאובייקטים שבתוכו גם להיות מסמנים ולא הדבר עצמו. כלומר, להישאר בגבול מעומעם בין תערוכה בגלריה לעסק מסחרי.

הפריחה של שני התחומים האלו, צילום ותיירות, באמת התרחשה במקביל. תעשיית הגלויות למשל החלה בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה ללא דימוי מצולם, המשיכה עם גלויות המכילות צילומים בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, והגיעה לשיאה בראשית המאה העשרים. גם סוכנות הנסיעות הראשונה נפתחה באנגליה בשנות השישים של המאה התשע עשרה והייתה הראשונה להציע טיולים מאורגנים, מדריכי טיולים מודפסים ואפילו דפי קופונים לארוחת ערב או למלון. הפרסומות של מצלמת קודאק מתחילת המאה העשרים כללו דימויים של אנשים שיוצאים לחופשה תחת סלוגנים כמו  ״Take a Kodak with you״, ״Camp with a Kodak״, A Holiday without״ Kodak is a holiday wasted״. עבורי, צילומי טיולים הם אובייקטים של רגש. הם מייצגים חוויה של התפעמות, אם מדובר בצילום מסחרי שמופיע על גלויה ומייצר מראה היפר-ריאליסטי מפתה ואסתטי של האתר, ואם מדובר בצילום אישי של אדם שרוצה לקחת עמו פיסה מהמקום ומשקיע מחשבה באופן שבו הוא רוצה לזכור את עצמו בחוויה הזו ולהראות אותה לאחרים. יש משהו מכמיר לב ומעציב לעיתים בניסיון של הצלם או המצולם להיכנס לתוך סכמה מסוימת, לנסות לתפוס את התמונה השלמה, להראות עד כמה הם נהנים. הצילומים שאנשים מצלמים היום בחופשות שלהם שונים מאד ממגוון רחב של סיבות: המידיות של היצירה וההפצה שלהם, הצורך הבלתי-נשלט לשתף הכל, ההשלכה של העודפות הזאת אל תוך תהומות הנשייה של הזיכרון הדיגיטלי. לא עוד ערב הקרנת שקופיות מהטיול של הדודים לאמריקה, אלא שכיבה בחושך והנפת אצבע על עשרות ומאות צילומים שמחכים לקבל תשומת לב ודירוג. זה נשמע אולי נוסטלגי, אבל זאת ממש לא הכוונה. גם ערבי השקופיות וערימות האלבומים שחיכו למבקר שיעלעל בהם גרמו תמיד לתחושה של "למה שוב לראות צילום של האייפל ודמות קטנה עומדת בעמידה רשמית תחתיו". אז וגם היום, הטיולים והחופשות שלנו מייצרים אולי יותר מכל את הצורך בתיעוד, בלכידת החוויה ובשימורה.

קרן זלץ ודיוי בראל, מתוך "רילקסינג טורס", גלריה אינדי, 2020

דיוי בראל: בעצם פתיחת סוכנות הנסיעות "רילקסינג טורס" אנחנו טוענים שאפשר בלי החוויה עצמה ואף יותר מזה, עדיף בלי החוויה עצמה, היא רק מערימה קשיים. החוויה הפכה להיות השפחה של הפנטזיה ושל הזיכרון. אנחנו לא רוצים אותה. בלעדיה נוכל לייצר כל סוג של זיכרון שנרצה, מושלם הרבה יותר. סופסוף נוכל גם לצמצם את הפער המכאיב הזה בין הפנטזיה למציאות. להראות לפנטזיה מה זה זיכרון! ועוד דבר שקשור לעידן בו אנחנו חיים, בו אנו מצלמים כל רגע בחיינו ובו זמנית גם משתפים בזה את העולם כולו, עידן בו הייצוג של הדבר חשוב יותר מהדבר עצמו. אנחנו באים ואומרים: למה לטרוח עכשיו על כל הנסיעה הזאת. אנחנו מציעים לך את הדבר החשוב ביותר: את הצילום שלך שם, במקום עצמו, את ההוכחה של רגעי האושר. וכל זה מבלי שתצטרך לצאת מהבית. מה צריך יותר מזה? או כמו שאנחנו כותבים בברושור ״אצלנו תצאו עם אוצר של זיכרונות״.

זלץ: שנינו מגיעים מתוך עיסוק של כמה שנים בתיירות ונופש. דיוי מגיע מתוך מקום של פנטזיה והשתוקקות ואני מתוך מקום של זיכרון ותיעוד. נקודות המוצא השונות דרשו מאתנו לחשוב איך אנחנו נפגשים וכיצד הסוכנות תענה על הצרכים של שנינו במקביל. לכן הכיוון שבו הלכנו היה של סוכנות שבה הלקוח/המבקר זוכה לכל החוויה של הטיול ללא הצורך לנסוע לשומקום. הוא מפנטז, מתכנן, רואה, אולי קונה מזכרת ואפילו מקבל צילום.

למה סוכנות נסיעות?

זלץ: סוכנויות הנסיעות והגלויות של פעם הציעו חוויות שכל אדם ירצה לחוות בחייו: אירופה הקלאסית, מסע מחוף אל חוף, המזרח הרחוק. הפנטזיה הייתה הרבה יותר משותפת ואולי גם יותר פשוטה. אתרי התיירות ומנועי החיפוש השונים מנסים להתאים לכל מטייל את החופשה האולטימטיבית בשבילו, להבין את התקציב של המטייל, את תחומי העניין שלו. הם מאפשרים להרכיב חבילה יותר מותאמת וספציפית. אפשר למצוא באתרי האינטרנט האלו רשימות על גבי רשימות של היעדים הבתוליים, האיים הנסתרים, הכפרים שעדיין נותרו אותנטיים. הסוכנויות המעטות שנותרו בתל אביב מתמקדות בתיירות נכנסת, בקבוצות מאורגנות ובלקוחות שיש להם פחות גישה להזמנת חופשה באינטרנט. כמו שאחד מהסוכנים אמר לנו: ״לקוחות שרוצים אבא ואמא לחופשה שלהם״. אני חושבת שדיוי ואני נדלקנו על המשפט הזה. לקחת אחריות על חוויה של מישהו אחר.

החוויה האישית בטיול נשארת כזיכרון אבל התיעוד של החוויה הופכת אותה להיסטוריה.

זלץ: וסיפור אישי הופך להיות מיקרוקוסמוס של תקופה. בצילומים משנות השבעים והשמונים ניתן לחוש ולראות את התחושה הקסומה של ההגעה למקום חדש מעבר לים, כנראה כי טיסות לחו"ל לא היו בהישג ידו של כל אדם (אני למשל לא טסתי לחו"ל לחופשה עד אחרי השירות הצבאי שלי), וזה מאוד שונה מהחוויה התיירותית המצולמת של היום. אני חושבת שהדימויים המוצגים בתערוכה מכילים בתוכם את המורכבות הזאת של מבט נאיבי ומוקסם מצד אחד והפרובלמטיקה של המקום והזמן הספציפי. גם בחלל התערוכה, שמורכב למעשה משלושה חדרים, המבקר מתחיל מחלון הראווה וחדר ההמתנה שהם חללי פנטזיה ובהמשך דברים מתחילים להיפרם ונחשפים רבדים נוספים שמתחילים לבלבל ואף לחבל בפנטזיה. ובסוף יש את המזכרת, שמכילה בתוכה את הזיכרון, את החוויה ואת ההיברידיות של התערוכה עצמה.

קרן זלץ ודיוי בראל, מתוך "רילקסינג טורס", גלריה אינדי, 2020

אתם אוהבים לטייל?

זלץ: אני מאוד אוהבת לתכנן טיולים. מבחינתי, חווית הטיול מתחילה כבר בשיטוט במפת גוגל של המקום, באתרי התיירות הרשמיים, בקריאת טיפים של מטיילים מנוסים. אני כל כך נהנית מהשלב הזה, שלפעמים עצם קיום הטיול עצמו גורם לי לחרדה עמוקה. להתרחק מהביטחון של הבית, לעמוד בלוח זמנים, לא לפספס שום דבר, לזכור את הכל. השלב שלפני יכול להחליף את עצם הקיום של הטיול עצמו. גם הצילומים שאני אוספת כבר כמה שנים, של אנשים זרים הפכו להיות הצילומים שלי. האוסף שלי התחיל במזוודה אחת קטנה מלאה בשקופיות שקיבלתי לפני כשמונה שנים והלך ותפח עם הזמן, והיום הוא נמצא במגירות וארונות ברחבי הבית שלי. אז במובן הזה, התצלומים הפכו להיות שלי כי הם נוכחים באופן פיזי בחלל המגורים שלי, תלויים על הקירות והילדים משחקים איתם לפעמים. אפילו נוצרת אצלי תחושת ההשתתפות כשאני רואה את הצילומים האלו. מצחיק אותי לראות איך בחור כלשהו עומד ליד פסל השעווה של מיק ג'אגר, אך יחד עם זאת אני מניחה שהייתי נוהגת בדיוק כמוהו אם הייתי מצטלמת שם. יכול להיות שזה גם מה שמושך אותי דווקא לצילומי תיירות ונופש, כי משהו בחוויה הזאת מקצין ומאחד את האופן שבו בעצם כולנו מדמיינים, נוהגים ואף זוכרים את החוויה.

בראל: אני מתעניין בקשר פנטזיה-חוויה-זיכרון. בתלות ביניהם, בפערים ביניהם. בעצם שלושתם, יותר מאשר למלא אותי שמחה, ממלאים אותי עצב. אולי בגלל זה, לעומת קרן, אני לא מתכנן כלום לפני שאני נוסע, אני יודע מעט מאוד על המקום לפני שאני מגיע אליו והדבר היחיד שאני כן מברר מראש לפני הנסיעה הוא באיזה איזור כדאי לי לגור. אני נמנע מאתרי תיירות, ואם במקרה אגיע לאחד מהם אצלם את התיירים ואת תעשיית התיירות, שמעניינת אותי הרבה יותר מהאתר עצמו מכיוון שהיא עוסקת בדיוק במשולש הזה של פנטזיה-חוויה-זיכרון.

״גלריה אינדי״ עצמה טיילה ברחבי תל אביב ושינתה את המיקום שלה לאורך קווי השוליים של דרום תל אביב, כפי שנעו והוגדרו לאורך העשור וחצי האחרונים. כשהוקמה, בפינה של יהודה הלוי ורחוב הרכבת, האזור היה בשוליים הדרומיים של מה שהוא היום מרכז תל אביב. לפני שהגיעה למיקומה הנוכחי, הייתה ממוקמת מספר שנים בקריית המלאכה, שגם הפכה בינתיים מאזור שוליים של מסגריות ותעשיה זעירה למוקד של תרבות ואמנות. גם סוכנות הנסיעות ״רילקסינג טורס״ מבטאת את הגבול ש״אינדי״ מתקיימת בו, בין גלריה מסחרית לגלריה שיתופית.

התערוכה הנוכחית עוסקת בתיירות, מושג רחוק מעולמם של הפליטים ומבקשי המקלט שגרים סביב הגלריה.

זלץ: ״גלריה אינדי״ עברה לרחוב צ'לנוב לאחר מספר שנים בהן הייתה בקומה השלישית של בניין בקריית המלאכה. קריית המלאכה זאת בועה. עולים למעלה ונכנסים לגלריות, לסטודיואים, ורק כשיורדים למטה בשעות הערב מגלים את הצד האפל של המקום. כשעברנו לצ'לנוב לפני כשנה התלבטנו הרבה לגבי ההתמקמות בקומת הרחוב, כפסע מהתחנה המרכזית החדשה. הרגשנו שאנחנו רוצים שינוי, רוצים לתקשר עם מי שעובר ברחוב. להגיד שאנחנו מצליחים לקיים איזשהו קשר משמעותי עם הסביבה הקרובה שלנו? עדיין לא. יש ילדים של מהגרי עבודה ופליטים מהשכונה שנכנסים לגלריה, שואלים שאלות, רוצים לצייר על דפים. כשהרעיון של התערוכה נולד, לפני שנה, וחשבנו עבור מי הסוכנות הזאת מיועדת, ידענו שקיימת מורכבות בדיבור על מותרות כמו חופשה בחו"ל כאשר חלון הראווה שלנו פונה לעולם שבו היציאה מהארץ היא בלתי אפשרית, וגם ההימצאות בה תלויה בסימן שאלה. התערוכה הזאת נבנתה מתוך הבנה של המתח הזה והיא לא מציעה התרה שלו. תכנון טיול לחו"ל זאת פריבילגיה של מי שיכול לעסוק בכך, של מי שיכול להרשות לעצמו כלכלית. במובן מסוים הקורונה יצרה לרגע אחד שוויון: אף אחד לא טס לחו"ל עכשיו. אבל ב״רילקסינג טורס״ כל מי שייכנס לתערוכה יוכל לקבל את אותה חוויה בדיוק. לראות מקומות יפים, לדמיין, לחייך ולהצטלם למזכרת. גם הדימויים שמופיעים בתערוכה מורכבים משכבות של פנטזיה ומציאות. שיכון ישראלי על רקע פסגה מושלגת.

בראל: גם למיקום שלנו בצ'לנוב יש חשיבות מכרעת בעבודה. זוהי סביבה של פליטים משוללי דרכון, שלא יכולים לטוס לשום מקום. לצערי, הפער בין הגלריה שלנו למהגרי העבודה/פליטים תושבי המקום הוא גדול. הם חיים מטר מאתנו אבל לגמרי רחוקים. היחידים שחוצים את הגבול הזה אלה הילדים שמסתקרנים ונכנסים לגלריה, ועם הזמן מתחיל להיווצר כאן דיאלוג, שבימים אלה אנחנו חושבים איך לפתח. התערוכה שלנו עוסקת בפיתוי, ואנחנו ננסה בכל הכוח גם לפתות דרך חלונות הראווה הפונים לרחוב, והלוואי שתושבי השכונה ייכנסו יותר פנימה. מה שכן, אין ספק שהסוכנות שלנו רלוונטית לכולם באופן שווה ועוד יותר מזה לאלה שלא יכולים לטוס, כרגע זה כולנו.

קרן זלץ ודיוי בראל, מתוך "רילקסינג טורס", גלריה אינדי, 2020

כשהתחלתם לעבוד על התערוכה, עוד לא דובר בכלל על מגיפה שתעצור את הטיסות לתקופה לא ידועה. התערוכה קיבלה פתאום הקשר אחר. מתבקש לשאול אתכם, כמומחי תיירות בינלאומית, נראה לכם שיהיה אפשר לטוס בקרוב?

זלץ: כמו ששמעתי היום ברדיו, אנחנו נלמד לחיות לצד הקורונה. לא בטוחה שזאת השותפה האידיאלית לטיול בחו"ל אבל מתישהו דברים יחזרו. היו המון פרסומים בזמן הקורונה על טיולים וירטואליים מהבית, ספרי מסעות שכדאי לקרוא. הסוכנות שלנו היא עוד אפשרות למשתמש חובב הטיולים.

בראל: בשביל מה לטוס, יש את "רילקסינג".

 

רילקסינג טורס / קרן זלץ ודיוי בראל
גלריה אינדי, צ'לנוב 42, תל אביב
נעילה: 15.08.20

הפוסט "לדמיין, לחייך ולהצטלם למזכרת" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

עבודות של אמנים ישראלים עכשוויים נרכשו עבור אוספי מוזיאון תל אביב לאמנות

$
0
0

חברי קבוצת הרכישה של מוזיאון תל אביב לאמנות "בוחרים אמנות" בראשות יעל בראון ובניהולה של עו"ד דינה פפו, ראש אגף קשרי ציבור במוזיאון, רכשו 15 עבודות של אמניות ואמנים ישראלים עכשוויים עבור אוספי האמנות של המוזיאון, במסגרת פעילות הקבוצה ב־2020. עבודות אלו נוספו ל־13 עבודות שנרכשו במסגרת פעילות הקבוצה ב־2019. העבודות נרכשו בסכום כולל של 621,000 ₪. עד כה רכשה הקבוצה 93 עבודות של אמנות ישראלית עכשווית עבור אוספי מוזיאון תל אביב לאמנות.

העבודות שנרכשו על ידי חברי קבוצת הרכישה ב־2019–2020, הן של האמניות והאמנים: אבנר בן גל, אורי ניר, אירית חמו, איתן בן משה, אלי סינגלובסקי, אלכסנדרה צוקרמן, אלי קופלביץ, אסף רהט, גיא רז, דב אור־נר, הילה טוני נבוק, מורן קליגר, מיכה קירשנר, מעיין אליקים, נירית טקלה, נעמי סימן טוב, פורת סלומון, פנינה רייכמן, קרן רוסו, רונה יפמן, שוש קורמוש, שחר יהלום.

קבוצת הרכישה של מוזיאון תל אביב לאמנות "בוחרים אמנות" מציינת שנה שביעית של פעילות שמטרתה לגייס כסף לרכישת אמנות ישראלית לאוספי המוזיאון. העבודות שרוכשת הקבוצה מיועדות לשלוש ממחלקות המוזיאון: המחלקה לאמנות ישראלית, המחלקה לצילום והמחלקה לרישום והדפס. העבודות המוצעות לרכישה נבחרות על ידי אוצרות המחלקות דלית מתתיהו, רז סמירה ואירית הדר, בניהולו של האוצר הראשי דורון רבינא.

מורן קליגר, ללא כותרת (הבל), 2019, סריקה: סטודיו שוקי קוק

חברי קבוצת הרכישה מקיימים פעילות שנתית הכוללת מפגשי פרזנטציה של עבודות אמנות, סיורים מודרכים בתערוכות, ביקורי סטודיו, הרצאות ועוד. בתום שנת הפעילות נערכת הצבעה על העבודות שיירכשו על ידי חברי הקבוצה עבור אוספי המוזיאון.

מאז פרוץ משבר הקורונה המשיכה פעילות הקבוצה להתקיים בפלטפורמות הדיגיטליות. המחויבות שלה לקהילת האמנים המקומית התממשה בין השאר בתמיכה בפרויקט "שולחן עבודה" המציג מקבץ סרטונים שיצרו עשרות אמנים ישראלים בגוף ראשון בתקופת הקורונה.

טניה כהן־עוזיאלי, מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות: "בתקופה זו, לצד המטרה העיקרית של העשרת אוסף המוזיאון באמנות איכותית, יש משמעות חשובה נוספת לרכישה של עבודות מאמנים. זהו מעשה אחד מתוך מערך של פעולות המבטאות את המחויבות החזקה של המוזיאון לשדה האמנות בישראל ולאמנים הפועלים בו. אני מודה ליעל בראון ולכל חברי קבוצת הרכישה שבשיתוף עם האוצר הראשי דורון רבינא וצוות האוצרות, מסייעים למוזיאון תל אביב לאמנות להמשיך ולהוביל מצוינות בבניית ובהצגת האוסף ההיסטורי והעכשווי של אמנות ישראלית".

הפוסט עבודות של אמנים ישראלים עכשוויים נרכשו עבור אוספי מוזיאון תל אביב לאמנות הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

גלריה ברבור חוזרת בחלל חדש

$
0
0

כארבעה חודשים לאחר שפונתה ממשכנה הקודם, גלריה ברבור תפתח מחדש את שעריה במיקומה החדש ברחוב שלמה המלך 9, ירושלים.

הגלריה תפתח בתכנית שהות האמן המסורתית של הגלריה, Barbur B&B, המתקיימת מדי חודש אוגוסט וזה יהיה מחזורה השישי. במהלך החודש יתארחו בגלריה 22 אמנים ואמניות, כל אחד מהם למשך יממה, מיום ראשון ה-02.08 ועד פתיחת האירוע המסכם ב-27.08 ב-20:00.

כל יום ולילה (למעט שבתות) יתארחו בגלריה אמן, אמנית או קבוצת אמנים אחרת. האמנים המתארחים ישנו, יאכלו, יעבדו, יופיעו ויפגשו אנשים במהלך השהות. כל אמן יכנס לגלריה בשעה 16:00 ויצא ממנה בשעה 18:00 למחרת. הקהל מוזמן לבוא בשעות הפתיחה הרגילות של הגלריה, א׳-ה׳ מ-16:00 עד 20:00 וביום שישי מ-11:00 עד 14:00, לפגוש את האמנים והאמניות ולראות את העבודות שנוצרו עד כה. הגלריה תפתח תוך הקפדה על הנחיות מערכת הבריאות, והמבקרים יתבקשו לשמור עליהן בצורה מלאה.

משתתפי התכנית מגיעים מתחומים שונים: אמנות פלסטית, קולנוע, מוזיקה, תאטרון, מיצג, שירה, וכתיבה תאורטית.

הפוסט גלריה ברבור חוזרת בחלל חדש הופיע ראשון בערב רב Erev Rav


עובדי מוזיאון ישראל הפגינו במחאה על סגירתו

$
0
0

עובדי מוזיאון ישראל הפגינו הבוקר (שלישי) במחאה על הוצאתם לחל"ת מחודש מרץ עד היום ללא תאריך חזרה, ועל סירובה של הנהלת המוזיאון לפתוח אותו מחדש. ההנהלה טוענת כי המוזיאון נקלע לקשיים ודורשת קיצוץ בשכר העובדים כתנאי לפתיחתו מחדש, אולם לטענת ההסתדרות שמלווה את העובדים במאבקם, בדיקת מצבו הכלכלי של המוזיאון העלתה כי אפשר להימנע מקיצוץ ומפגיעה בעובדים.

270 עובדי המוזיאון הוצאו לחל"ת באמצע חודש מרץ, עם סגירת המוזיאון בשל התפרצות מגיפת הקורונה. העובדים מוחים על כך שהמוזיאון ממשיך להיות סגור לקהל למרות שתנאי התו הסגול מאפשרים את פתיחתו בדומה ליתר המוזיאונים בישראל. עוד נטען כי בניגוד לסיכום שהושג בין העובדים, ההסתדרות במרחב ירושלים והנהלת המוזיאון, לא הופקדו לעובדים הפרשות פנסיוניות בזמן זה, ולא הוקמה על ידי המוזיאון קרן סיוע לעובדים נזקקים. בהפגנה השתתפו עשרות מעובדי המוזיאון, שנשאו שלטים עליהם נכתב בין היתר "זה לא כל כך נעים לראות מוזיאון סגור", "אנחנו לא שקופים" ו"מפסיקים לשתוק".

בהודעה שנשלחה הבוקר מטעם הסתדרות העובדים ויו״ר ועד עובדי המוזיאון גיורא אלון נכתב כי ״אם הנהלת המוזיאון לא תתעשת, לא יהיה מנוס מהכרזת סכסוך עבודה במוזיאון ונקיטה בצעדים ארגוניים״.

בתגובה לדברים ענתה הנהלת המוזיאון כי ״הנהלת מוזיאון ישראל נלחמת על כל אחד ואחת מעובדיה והגישה כבר לפני כחודש וחצי מתווה לפיו יתאפשר לפתוח את המוזיאון בחודש אוגוסט ולהחזיר את כל העובדים. זאת ללא פיטורין וללא פגיעה בזכויותיהם הסוציאליות, תוך הפחתת שכר מינימלית, בממוצע כ 5%. אנו קוראים לועד העובדים ולהסתדרות לסיים את המו"מ בהקדם ולאפשר את פתיחת המוזיאון״.

הפוסט עובדי מוזיאון ישראל הפגינו במחאה על סגירתו הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

ישראל חמד הוא זוכה פרס שיף לאמנות 2020

$
0
0

האמן ישראל חמד, הוא הזוכה בפרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית ריאליסטית לשנת 2020. הפרס כולל מענק כספי לאמן בסך 10,000 דולר ותערוכת יחיד מלווה בקטלוג במוזיאון תל אביב לאמנות.

ישראל חמד, נולד בשנת 1975, חי ועובד בנתניה. הוא בעל תואר ראשון ושני במשפטים מאוניברסיטת תל אביב ולא למד במוסד ללימודי אמנות, מלבד לימודי ציור אצל האמנית מאיה כהן לוי.

ישראל חמד, צילום: שמואל חמד

מעל ל-80 אמנים הגישו את מועמדותם לפרס השנה והאמן הזוכה נבחר ע"י חבר ועדת השופטים של פרס שיף לאמנות פיגורטיבית-ריאליסטית לשנת 2020: האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב לאמנות, דורון רבינא, האוצרת עמנואלה קלו, מנהלת מוזיאון הרצליה ד"ר איה לוריא, עו"ד גיל ברנדיס ואספן האמנות דורון סבג. משקיפים: מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות טניה כהן-עוזיאלי, ונציג המשפחה דובי שיף.

ישראל חמד, "יניב", 2016

מנימוקי חבר השופטים לבחירה: ״חמד מצייר דמויות, לרוב גברים בהם נתקל באקראי. באמצעות מבע ציורי אינטנסיבי, הוא הופך מפגשים ברי חלוף, לנצח מתמשך המתקבע בגוף הציור. כצייר, הוא חומד את מושא הציור, שוקד על בבואתו, אך משהו בציור לא תובע עליו בעלות. עוצמת החיות והאינטנסיביות הרגשית והארוטית שנוצקת בציוריו, מחסנת את הדמויות נגד ההפיכה לאובייקט. דווקא יתר הנוכחות שלהן, הופכת לדימוי את אי-המושגות שלהן. הן נוכחות כפנטזיה ומתפוגגות כפנטזיה. חמד הרשים את הועדה, בציור הפתוח אל הצופה וברתימה של הפיגורטיביות הציורית להתקוממות שקטה ומתמשכת אל מול שחיקת הדימוי הצילומי בעידן הדיגיטלי.״

הפוסט ישראל חמד הוא זוכה פרס שיף לאמנות 2020 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

רב ערב 28.07.20

$
0
0

תואר שני בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים

התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל מציעה שלושה מסלולי לימוד: ניהול עיצוב וחדשנות, אודות עיצוב ועיצוב וטכנולוגיה

בימים אלו נסגרת ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה, בה יוצעו למעצבים ויוצרים שלושה מסלולים אפשריים לפיתוח הקריירה.

זוהי תכנית דו-שנתית המכשירה מעצבים ומעצבות, יוצרים ויוצרות, לתפקידי מנהיגות בעולם משתנה ופותחת בפניהם אפשרויות רבות.

במסגרת לימודית ויצירתית פורצת דרך, הסטודנטים רוכשים כלים ושיטות עבודה חדשות ונחשפים לשדות ידע בכדי להוביל מהלכים אמביציוזיים במאה ה-21.

התכנית מייצרת עבור הסטודנטים אפשרויות ליישום תהליכי עיצוב בתחומים שונים, בהקשרים מגוונים ובשיתופי פעולה יוצאי דופן בתעשיה ובשדה התרבות והאמנות.

בוגרות ובוגרי התכנית יוצרים במהלך הלימודים פורטפוליו לשינוי או להעמקת הקריירה, טווים רשת מקצועית-חברתית מגוונת ויודעים.ות להפיק היום את התובנות הקריטיות עבור עולם העבודה והיצירה של מחר.

פרויקט מסכם Free standing photography – גיא און בהנחיית דב גנשרוא. בשיתוף המעבדה של שלמה מגדסי מהמכון לכימיה באוניברסיטה העברית. צילום דור קדמי



מועדון הפיקניק של הנסן נמשך

שעות יפות בגינה של בית הנסן עם פינות מוצלות, ספסלים, מחצלות ושפע אוויר צח.

החנות ובית הקפה של משק עפאים פתוחים ומציעים סלי פיקניק מפנקים, גבינות משק, לחמי מחמצת, ממרחים ומשקאות צוננים בטייק אווי או ישיבה במקום.

שעות פעילות הגינה:

ראשון-חמישי בשעות 08:00-20:00, שישי בשעות 08:00-16:00, שבת בשעות 10:00-18:00

שעות פתיחת הגלריות:

ראשון-חמישי בשעות 10:00-18:00, שישי בשעות 10:00-16:00, שבת בשעות 10:00-16:00

** הכניסה למתחם על בסיס מקום פנוי בכפוף להנחיות משרד הבריאות



באסטה של מעלה – נקודת מפגש 

بسطة القمة – نقطة التقاء / Watermelon on the Roof – the Meeting Point

פתיחה: ראשון, 2.8.20
נעילה: חמישי, 13.8.20

חגיגת הקיץ של מוסללה!
בלב ליבה של ירושלים, 12 מטרים מעל מפלס הרחוב, על הגג של מרכז כלל, קם לו מתחם הקיץ של מוסללה. מרחב קיצי עם בריזה ירושלמית המזמנת מפגשים בין קהילות, אנשים ואמנים, מרחב בהשראת באסטות האבטיחים של שנות ה-70.

הבאסטה תפעל בימים ראשון-שישי, בשעות 19:00-23:00

בין השעות 16:00-19:00 יפעל הגגון: מתחם ילדים ומשפחות –
הגגון The Terrace المظلة: הרפתקאות ומשחקים לילדים על הגג
المظلة: مغامرات وألعاب للأولاد على السطح – The Terrace: Adventure and Games for children on the Roof

לפרטים נוספים באתר

לארוע בפייסבוק

צילום: יאיר מוס

הפוסט רב ערב 28.07.20 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

קווי מחשבה

$
0
0

"קווי ראיה", המוצגת בימים אלה בארטפורט, היא תערוכה שעוצרת לחשוב. זו לא עצירה גרנדיוזית נוסח עצרו-את-מכונות-הדפוס אלא שהות שדומה יותר לנסיעה ארוכה ומהורהרת ברכבת. חמש עבודות הוידאו המוצגות בה, שכל אחת מהן נוגעת בדרכה (והדרכים שונות להפליא זו מזו) בצילום האנלוגי, אינן בגדר הצעה פרוגרמטית אלא בבחינת שירטוט של מרחב שאלה ומחשבה פתוח מאוד.

אני רוצה בדברים הבאים להוסיף להתגודדות הפורה שהתערוכה הזו מזמנת שני קווי מחשבה הנמשכים כל אחד מאחת העבודות בתערוכה.

אמצעי מאוחר, ניר עברון

בצפייה ב"אמצעי מאוחר" של ניר עברון יש משהו מן העונג שבכניסה לסניף חדש של רשת אהובה. לא מפלצת חוצת-יבשות נוסח סטארבאקס אלא רשת בוטיקית קטנה ומחממת לב. ב-"רשת", אם למהר ולפרוע את האנלוגיה האולי מעט מרתיעה הזו, אני מתכוון למשפחת המעשים האמנותיים שהליבה שלהן היא ההתבוננות בהתבוננות. יצירות שנקודת המוצא, הנושא המוצהר שלהן (גלגלי סרטים של הלח"י שהתגלו אחרי שבעים שנה במקרה הזה), מפנה מהר מאוד את מקומו לנושא האמיתי: מה שמתרחש בתהליך ההתקרבות אל מושא הסרט.

ברשת כמו ברשת, המאפיינים הכלליים של יצירות מהסוג הזה לעיתים קרובות דומים: התפרטות הדרגתית של מושא ההתבוננות עד שאשליית המובנות והמוצקות שהיו בו בתחילת הדרך מתמוססות. במקומן, דרך השולי והאנקדוטלי לכאורה, נפתחים פתחים לראיות והבנות חדשות. העיסוק בשאלה מה הוליד מלכתחילה את התשוקה לגעת במושא הסרט כורך פנימה את הביוגרפיה ואת עולמו הפנימי של היוצר. תהליך העבודה עצמו מקבל מקום כחלק מהיצירה הסופית ולעיתים קרובות מתחוללות במהלכו תפניות מפתיעות שהופכות את הקערה על פיה (יש בסרט הזה כמה כאלה, אחת מפתיעה במיוחד).1

מתוך עבודת הווידאו "אמצעי מאוחר", ניר עברון

אבל בעבודה הזו של ניר עברון יש דבר נוסף. זה רגע קטן יחסית, דקה, אולי דקה וחצי, ממש בסופו של הסרט שבמהלכן היצירה, פשוטו כמשמעו, הופכת את פניה ומפנה מבט אל מי שעשה אותה ואל שותפו לפשע, הצופה. במודע או שלא במודע הסרט כולו נבנה לקראת הרגע הזה, שבו הדמויות מן הסלילים הישנים והשחוקים מביטות  בנו חזרה בזמן אמת, במבט חי, משתומם, חסר-נחת, נסער משהו, פגיע, אפילו מעט מאיים. זה רגע שבו נגלים באמת פניו של האחר, זה שכל הסרט לכאורה מוקדש לו אבל בפועל, כך מתברר ברגע הזה, הוא איננו יותר מחומר גלם. זהו "רגע אדיפוס" (באנגלית זה נשמע יותר טוב, נסו) בו מתגלה שמה שמסתיר לנו הוא אנחנו (אין הבדל במובן הזה בין היוצר לבין הצופים, באי כוחו), שאותה התמסרות לחומרים ולתהליך שהולידה את הסרט היא בה בעת גם מהלך פולשני, מנכס, קולוניאליסטי. מהלך שהוא במובן הזה גניזה מחודשת של הסלילים שזה עתה התגלו. פניה האפלים של הרשת אם תרצו.

זה לא רגע אינטלקטואלי של תובנה. אלה כמה שניות מטלטלות מאוד של קולנוע. שנים מפתחים סביבנו מיטב המוחות טכנולוגיות של מציאות מדומה. צריך להראות להם את שניות הסיום של "אמצעי מאוחר". כך בדיוק זה צריך להרגיש. כשהמסך (שממוקם באופן מדויק כל כך, נטול מסגרת, שעון על קיר, עירום, כמו פיגום שנשכח בשטח בפרויקט שמזמן הסתיים) מחשיך, אתה מתרומם והולך לדרכך והטלטלה הזו ממשיכה ללכת בתוכך, פוגשת לפנייך את הדברים, מלמדת אותך עדינות חדשה במגע אתם.

מראה סב שביר, איתן אפרת וסירה פויגל ברוטמן

העובדה שהעבודה הזו מוקרנת ממקרנת 16 מ"מ היא חלק מהעבודה. גם בלי להיכנס לסרט עצמו (וכדאי להכנס, זו עבודה יפה ואינטימית מאוד) חווית הצפיה היא תזכורת לדבר שאולי כבר איננו זוכרים שנעלם מחיינו. כוונתי לעובדה הפשוטה שסרט הוא אשליה. דבר נטול ממשות כשלעצמו שמתהווה רק בזמן אמת, בעת הקרנתו, בזכות המכשיר שמחולל את האשליה הזו.

שני דברים משכיחים מאיתנו בעשורים האחרונים את העובדה הפשוטה הזו. הראשון הוא היכולת הגוברת של כל אחד מאיתנו לעשות מניפולציות על סרטים. אנחנו מעתיקים אותם, מעלים ומורידים אותם, מייצרים אותם בעצמנו, חותכים, מחברים, משתפים. כל הפעולות התכופות האלה הפכו בהדרגה בתודעתנו את הסרט להיפוכה של אשליה. לחומר.

הדבר השני הוא העלמותו של מחולל האשליה – אמצעי ההקרנה. הוא לא באמת נעלם כמובן. סרט היה ועודנו אשליה שמתחוללת בזמן אמת, אבל המכונה הגדולה שמזמזמת עכשיו חרש מאחוריי נבלעה ביומיום אל תוך קרביו של המחשב האישי והיא כבר שנים ארוכות סמויה מעין. מה שמחולל היום סרט, ה"מקרנה" החדשה היא תוכנה. דאבל קליק שלא שונה בכלום מזה שפותח מסמך פדף או מצגת.

מראה סב שביר, איתן אפרת וסירה פויגל ברוטמן

שני הדברים האלה מתפוגגים בבת אחת כשאתה מתיישב מול ריבוע לבן על קיר כשמאחורייך מכונה גדולה ועליה סרט, ממש פס פיסי של סרט רץ בין שני גלילים. מתמעט בצד אחד ומתרבה בצד השני. ופתאום אפשר לראות שהסרט הזה הוא חומר, דבר שאפשר להחזיק ביד, למשש, לקרוע. המלה "סרט" נפרדת ברגע הזה לשתי המשמעויות שלה: החומר הפיסי שמתגלגל מאחוריי והאשליה שמוקרנת בריבוע האור שמולי.

האשליה הזו מתרחשת לא רק זמן אלא גם במרחב. גם זה דבר שאין לנו תודעה שלו היום. המקרנה גדולה ומוגבהת, בינה לבין הקיר יש חלל של ארבעה מטר על מטר וחצי רוחב בערך. זה מרחב ממשי. אפשר לחצות אותו ולראות את הצל שלך מוטל על מה שמוקרן. כשהסרט מסתיים צריך לקום, לפסוע עד המקרנה ולחכות בסבלנות עד שהגלגלים יוחלפו והסרט יגולגל לאחור. והגלגול הזה לוקח זמן כי הסרט, החומר הפיסי שרץ בין הגלגלים, עלול להיקרע או להינזק אם הוא יגולגל מהר מדי.

כל אלה הם תזכורות. עכשיו אפשר לחזור לדיגיטלי ולהיווכח מחדש שגם הוא אשליה. הקובץ של הסרט איננו הסרט. הסרט הוא ארוע בזמן גם כשהוא מוקרן על מסך המחשב וגם הוא זקוק למכונת הקרנה בדמות התוכנה שפותחת את הקובץ ומריצה אותו. וגם לסרט הזה יש מגבלות חומריות חמורות לא פחות משל אחיו הצלולוידי, רק שהן מוסתרות במעמקי הקוד של תוכנת ההקרנה. שם, בין הצ'יפים והשערים הלוגיים מתחוללת משיכת הידיים המתמדת בין הצורך להקרין תמונות בודדות מהר מספיק בזו אחר זו כדי ליצור אשליה של תנועה לבין המגבלות החומריות של מהירות המעבד, כמות שבבי הזיכרון, מהירות התגובות הכימיות בתוך רכיבי תאורת המסך וכן הלאה.

הנה שיעור באינטנסיביות אמנותית. עוד לפני שמוקרן הפריים הראשון בעבודה היפה הזו, כבר מתרחש משהו שהוא מטבעה הבסיסי של אמנות – להראות לנו בעיניים חדשות את מה שאנחנו מורגלים בו כל כך שהפסקנו כבר לראותו.

 

 

"קווי ראייה", תערוכה קבוצתית בהשתתפות איתן אפרת וסירה פויגל ברוטמן, אדוארד דיקאם, ניר עברון, שרה שווינר וג'סיקה שרה רינדלנד, אוצר: גלעד רייך.
נעילה: 8.8.20

 

ביום חמישי, 30.07.20 בשעה 20:00 תתקיים הקרנה וירטואלית של הסרט "אמצעי מאוחר" ומיד לאחר מכן תתקיים שיחה בין ניר עברון ואלכס בן ארי. לפרטים נוספים באירוע בפייסבוק

 

הצג 1 הערה

  1. הקירבה שאני חש ל"רשת" הזו אולי לא מפתיעה כל כך בהינתן שגם לי סניף בה (או שמא להיפך, יש לי סניף בה דווקא בגלל קירבת הלב הזו, אבל לא נסטה ממה שהוא כבר סטיה ונהפוך גם את הרשימה הקצרה הזו לסניף). "התקווה 69", ספר השירה השלישי שלי, הוא חקירה מהסוג הזה בדיוק שבמוקד שלה עומד ההמנון.

הפוסט קווי מחשבה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

על ניתוץ הפסלים המודרני

$
0
0

אנו נמצאים כעת בשיאו של גל אירועי השחתה של פסלים ואנדרטאות, המתרחש במסגרת המחאה שפרצה בארה"ב לאחר רציחתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס. בעקבות הגל העממי של מחאת Black Lives Matter מסירים גם מוסדות מוסמכים פסלים של דמויות שנתפסו בעבר כחשובות וכראויות לשמש מופת, סמל וחזון במרחב הציבורי אך כעת הן מוקעות כמדכאות וגזעניות.

הרגישות החדשה והמבורכת נוסקת מעבר לדיון ביקורתי בדמויות ההיסטוריות עצמן, והיא גם עוסקת באופני הייצוג שלהן: מוזיאון הטבע בניו יורק הודיע לאחרונה כי יסיר את פסלו של תאודור רוזוולט המוצב בכניסה למקום, כי הוא מציג את הנשיא לשעבר על סוס בעוד שלצידו צועדים גבר שחור וגבר ילידי במה שמשווה להם נחיתות.

 

edwardhblake / CC BY (https://creativecommons.org/licenses/by/2.0)

הוויכוח ביחס לפסלים וסמלים מעין אלה אינו חדש, ובעשור האחרון יצא מגבולות דרום ארצות הברית על פסלי וסמלי הקונפדרציה שלה, והתפתח אף לכיוונים שאינם נוגעים לפסלים. כך למשל, אוניברסיטת פרינסטון הודיעה לאחרונה שהיא תסיר מבית הספר למדיניות ציבורית וממבנה נוסף באוניברסיטה את שמו של וודרו וילסון, הנשיא ה-28 של ארה"ב וחתן פרס נובל לשלום: "חשיבתו והמדיניות הגזענית של הנשיא לשעבר הופכת את שמו ללא הולם", כך נמסר מהאוניברסיטה.

ניתוץ פסלים (אִיקוֹנוֹקְלָאזֶם) נתפס עד לאחרונה כפרקטיקה שמאפיינת בעיקר עולמות דתיים פונדמנטליסטיים, תפיסה שהתחדדה בשנת 2011, כשהעולם זעק אל מול השחתת פסלי הבודהה העתיקים באפגניסטן על ידי הטאליבן. גם דאעש איים עם עלייתו להחריב את הכעבה, האבן השחורה במכה, והרס פסלים עתיקים מתקופת האימפריה הבבלית והאשורית. אולם, בסיטואציה העכשווית, איקוֹנוֹקְלָאזם פוליטי הוא פרקטיקה שמאפיינת דווקא את השמאל הליברלי.

אנדרטאות הן אובייקטים סימבוליים המשרתים קידום אידאולוגיה, ולכן סביר מאוד להסיר אותן כאשר הן אינן מבטאות עוד נרטיב מרכזי בחברה. ללא ספק, יש פסלים וסמלים שלא נכון להשלים עם קיומם במרחב הציבורי. אולם, הבעיה במחיקת דמויות וסמלי עבר על בסיס עמדות הווה נעוצה בחוסר סובלנות למורכבות האנושית ובאנכרוניזם שיש בשיפוט התנהלותם של מנהיגים בעבר על יסוד ערכי ההווה.

בפועל, ההשפעה הממשית על המציאות החברתית והפוליטית של פעולות מחיקה, כאשר הן אינן מלוות בעשייה חינוכית ופוליטית מורכבת ומתמשכת, אובדת לעיתים קרובות. פסלו של מייסד הק.ג.ב, שניצב בחזית מפקדת הק.ג.ב במוסקבה, הופל על ידי מפגינים בשנת 1991, אבל כשלושים שנה לאחר מכן עומד בראש המדינה רודן שהיה בעצמו קצין באותו מוסד שהמהפכה כיוונה לקעקע.

לעומת פרקטיקת הניתוץ, המוזיאון מציע אפשרות אחרת להתמודדות עם עבר בעייתי. המוזיאון הוא המוסד המרכזי המשמר ומאפשר רפלקציה על העבר ולא מחיקה שלו. האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס הצביע על כך שתרבויות ללא מוזיאונים נשארות תקועות בעבר. הן מנסות לשמר את זהותן ומתמידות בשחזור העבר, אך הן עושות זאת מתוך פחד שמא יאבדו לחלוטין התרבות והזיכרון. לשיטתו של לוי-שטראוס, בעולם המודרני מאפשר המוזיאון להתנתק מהפחד הזה, משום שהעבר נשמר בו וכך אפשר לצעוד קדימה ללא חשש של איבוד הזיכרון.

English: Vandalism to the Statue of Albert Pike following the George Floyd protests, AgnosticPreachersKid / CC BY-SA (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)

המהפכה הצרפתית, המשמשת כפרדיגמה מרכזית של מהפכנות, אמנם ערפה ראשים אבל לא השמידה את התרבות החומרית של העבר המלוכני. היא התיקה את הלובר, ארמון המלוכה, על האובייקטים ויצירות האמנות שבו והפכה אותו למוזיאון. המוזיאון כבית הקברות של תרבות העבר מאפשר לשמר אותה, להסיט את היצירה מהממדים הפונקציונליים שלה ולייצר בה מבט אסתטי.

לדברי תאורטיקן האמנות בוריס גרוייס, מקורה של האסתטיזציה האמנותית בהחלטות שקיבלה הממשלה המהפכנית של צרפת בנוגע לחפצים שירשה מהמשטר הישן, ואלה הן הבסיס לתפיסתנו העכשווית בנוגע לאמנות.

המהפכה הצרפתית שינתה מן היסוד את התנאים שבאמצעותם אנו מתבוננים על יצירות אמנות. גרוייס מסביר כי חילופי משטר – ובפרט שינוי רדיקלי כמו המהפכה הצרפתית – מלווים בדרך כלל בגל של "ניתוץ מזבחות". ניתן לזהות את הגלים הללו במקרים של הפרוטסטנטיות, כיבוש אמריקה בידי ספרד או נפילת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. לעומת זאת, המהפכנים הצרפתים נקטו בגישה שונה: "במקום להרוס חפצי קודש וחול של המשטר הישן, הם עיקרו אותם מתכליתם – במלים אחרות: אסתטיזציה".

המהפכה הצרפתית, אם כן, הפכה את החפצים המעוצבים של המשטר הישן למה שהיום אנו מכנים אמנות, קרי, חפצים שלא נועדו לשימוש אלא "לראותם בלבד". גרוייס מסכם:

מהלך מהפכני אלים זה של אסתטיזציית המשטר הישן הוא מקור האמנות כפי שאנו מכירים אותה היום. לפני המהפכה הצרפתית, לא הייתה אמנות – היה רק עיצוב. לאחר המהפכה הצרפתית נולדה האמנות – על ערש הדווי של העיצוב.

אם כן, פרקטיקת האסתטיזציה מהווה צורה רדיקלית של מוות, ובאופן פרדוקסלי דווקא היא זו שמאפשרת את המשך התפתחות החיים – הרבה יותר מאשר ניתוץ המזבחות הישן והטוב.

אלא שמוזיאונים אינם רק המקום בו נחנט העבר בעבור ההווה והעתיד, הם גם משמשים כמרחב המשמר מבני כוח וסדרים סימבוליים מהעבר. לכן, אמנים רבים עוסקים כיום במה שמכונה במחקר האמנות "ביקורת מוסדית" (Institutional Critique). יוצרים כאלה  פועלים לא פעם בתוך המוזיאון עצמו, תוך שהם מבקשים לחשוף את ערוותו.

אחד האמנים הבולטים בתחום זה הוא פרד וילסון האפרו-אמריקאי. וילסון הוא אמן חשוב, המקבל הזמנות ממוזיאונים כדי לאצור בהם תערוכות מאוספיהם. אפשר לומר על התערוכות שהוא אוצר שהן תערוכות משדדות מערכות. בתצוגות שלו הוא מנסה לחשוף את הסבטקסט ואת הלא-מודע של המערכת המוסדית המוזיאלית ולשאול עליה שאלות.

דוגמה לעבודה מפורסמת שלו, שהוצגה במוזיאון היסטורי-פריפריאלי בארה"ב, היא ויטרינה שהציב תחת הכותרת "כלי מתכת 1793–1880". בוויטרינה הוצגו כלי הכסף המפוארים שמוצגים במוזיאון בדרך כלל. לצד כלי הכסף הציב האמן אזיקים, כאלה שבעליהם ההיסטוריים של הכלים השתמשו בהם כדי לשעבד את עבדיהם האפריקאים וכך בעצם צברו את הונם, אותו הון שעומד בבסיס האוסף המוזיאלי.

בראיון שקיים האוצר מוריץ ברגר עם וילסון, הסביר האמן את דרך עבודתו ואת כוונותיו האוצרותיות. לדבריו, דרך העבודה במוזיאון הוא בוחן שאלות תרבותיות רחבות שמעבר למוזיאון. וילסון הסביר ששברים וטלטלות הם אלמנטים הכרחיים בתרבות שמבקשת לצמוח ולהתפתח. אמנות, אמר, היא מקום מצוין לייצר בו את הטלטלות הללו, כיוון שבעולם האמנות בכלל ובמוזיאון עצמו בפרט, שברים וטלטלות אינם מייצרים נזק, לפחות לא נזק בלתי הפיך.

אכן, המוסד המוזיאלי ותחום האוצרות מציעים אלטרנטיבה לאיקונוקלזם. במקום להשמיד ולהרוס הם מציעים לאסוף ולבחון: עצם ההעתקה של אובייקטים מהעבר למוזיאון מסיטה אותם מהקשרם המקורי ויכולה לעקר אותם ממשמעותם הפשוטה כסוכני תרבות המקדמים רשע. מכיוון ש – אם להשתמש במילותיו של וילסון – "עולם האמנות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר לעשות בו ניסיונות מסוכנים", שימוש  בפרקטיקות אוצרותיות המאפשרות בחינה מחודשת של החברה, יכול לייצר סדנה חתרנית של התרבות שעשויה להצעיד אותה למקומות חדשים.

הפוסט על ניתוץ הפסלים המודרני הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

קול קורא לעבודות גנרטיביות לאירוע וכנס יצירה גנרטיבית

$
0
0

קול קורא לעבודות גנרטיביות לאירוע וכנס יצירה גנרטיבית

התנהגות פורצת | Emergent Behaviour

מיקום: הוורקשופ, תל אביב

תאריך הכנס:   30.9.2020    תאריך הגשה:  12.8.2020   

אנו קוראות לאמנים להגיש הצעות לעבודות מבוססות קוד ו/או גנרטיוביות שיוצגו במהלך הכנס ומתייחסות לנושא "התנהגות פורצת". אמנים ויזואלים, סאונד ופרפורמנס מוזמנים להגיש עבודות בפורמטים הבאים (וכל שילוב ביניהם):

  • הקרנות וידאו
  • עבודות סאונד
  • Live Coding
  • פרפורמנס (צפייה ישירה או מופעים חיים)

תיאור
נמלה אחת בפני עצמה היא יצור פשוט למדי, אבל קן נמלים מסוגל לצפות שינויים במזג האוויר, לאגור אוכל מראש ואפילו לתכנן מבנים תת קרקעיים מסועפים. אם ננסה לבודד נמלה בודדת וללמוד את ההתנהגות שלה, לא נמצא בה אף זכר להתנהגויות מורכבות אלו בגלל שהן נובעות מהמפגשים בין כלל הנמלים בקן. זהו מקרה מבחן קלאסי למצב בו השלם גדול מסך חלקיו.

"התנהגות פורצת" (Emergent Behavior), מתייחסת להתנהגותה של מערכת או ישות קולקטיבית שאינה תלויה באיבריה היחידים, אלא על ביחסים ביניהם. במערכות מורכבות, המונח מתייחס להתנהגות לא צפויה בין חלקי המערכת המובילה להתהוותו של מהלך חדש.

באירוע יערך סימפוזיון בהשתתפות אמנים, יוצרים ותיאורטיקנים ישראלים ובינלאומיים, ואחריו הקרנות ומופעים חיים מתוך הגשות הקול הקורא.

 

אופן ההגשה:

הצעות תתקבלנה עד לתאריך 12.8.2020

יש להעביר הצעות במייל, עם הפרטים הבאים:

 

  • תיאור העבודה וכיצד היא מתיחסת לנושא "התנהגות פורצת" (עד עמוד אחד)
  • סקיצות, דימויים נלווים ו/או לינקים. סך כל הדימויים לא יעלה על 5MB
  • מפרט טכני של העבודה
  • לינקים לעבודות וידאו או סאונד קודמות
  • קורות חיים מקוצרים

משך העבודות המוצעות לא יעלה על 20 דקות.

 

להגשה ומידע נוסף יש לפנות למייל  generator.israel@gmail.com

תשובות ינתנו עד לתאריך 19.8.2020

אנחנו נרגשות לעיין בהצעות!

 

קצת עלינו

"אמנות פורצת" היא שיתוף פעולה בין גנרטור לטופלפ ישראל.

גנרטור הינה סדרת יוזמות בין יוצרים, אמנים, מתכנתים ואנשי טכנולוגיה, ששמה לה למטרה לקדם אמנות גנרטיבית בישראל.

טופלפ ישראל היא הזרועה הישראלית לארגון טופלפ העולמי, שהוקם בשנת 2004 במטרה לפתח ולקדם live coding.

הפוסט קול קורא לעבודות גנרטיביות לאירוע וכנס יצירה גנרטיבית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

CALL FOR APPLICATIONS: GOETHE-INSTITUT FELLOWSHIP AT THE DOCUMENTA INSTITUTE

$
0
0

 

CALL FOR APPLICATIONS
GOETHE-INSTITUT FELLOWSHIP AT THE DOCUMENTA INSTITUTE

The Goethe-Institut, the documenta archiv and the Kunsthochschule Kassel (University of the Arts Kassel) /University of Kassel are launching their joint fellowship program for international young scientists and researching artists and curators at the documenta Institute.

 

 

Twice a year, starting in October 2020, one fellowship holder each – preferably from non-European countries or European countries compara­tively underrepresented in the art context – will be invited to Kassel for a period of six months to conduct their research in relation to documenta. International fellows will benefit from a wealth of materials on documenta history and on modern and contemporary art stored at the documenta archiv, as well as from the exchange with the teams of the documenta archiv, the documenta Institute under development, the Kunsthochschule Kassel, the University of Kassel and their academic environment. Public events or publications in Kassel and, if possible, preferably also in the fel­lows' countries of origin, will lend visibility to the fellows' research and perspective.

The Goethe-Institut Fellowship at the documenta Institute enables to examine diverse interdisciplinary and international references to the documenta exhibitions in art and contemporary history and to gain new insights with regards to art production and the networks emerged therefrom. It aims to contribute to further breaking open a Western European/North American dominated art historical canon and to expand it by new perspectives.

The program runs from October 1, 2020 to September 30, 2023; the research stay for the first fellow should, if possible, begin on October 1, 2020 and last until March 31, 2021. The residency will be located in Kassel. The scholarship is endowed with 2,000€ per month. The applicant should ideally have prior experience in archival research, critical exhibition research and German language skills, at least reading comprehension at B1/B2 level. The application deadline for the first cycle is September 7.

In case of questions regarding the Goethe-Institut Fellowship at the documenta Institute and the application procedure please see https://www.goethe.de/en/kul/bku/ser/fel.html and contact:

  • on the scholarship: Lena Prents, consultant at the visual arts division at Goethe-Institut; E-Mail: prents(at)goethe.de
  • on research at the documenta archiv: Martin Groh, head of scientific research at documenta archiv; Email: archiv(at)documenta.de
  • on Kunsthochschule Kassel: Carina Herring, scientific coordinator for TRACES at Kunsthochschule Kassel; Email: herring(at)uni-kassel.de

הפוסט CALL FOR APPLICATIONS: GOETHE-INSTITUT FELLOWSHIP AT THE DOCUMENTA INSTITUTE הופיע ראשון בערב רב Erev Rav


קול קורא לתוכנית: כיתת אמן

$
0
0

קול קורא לתוכניתכיתת אמן

האגף לחינוך יסודי והאגף לתרבות ואמנויות בעיריית תל-אביב-יפו, שמחים לשתף פעולה בפרויקט כיתת אמן, המעניק סטודיו לשנה בתוך בתי ספר ברחבי העיר.

פרויקט כיתת אמן מספק חלל סטודיו זמין, נגיש ועצמאי ליוצרות ויוצרים ברחבי העיר, לשנת הלימודים תשפ"א.

אנו מחפשים יוצרות ויוצרים מכל תחומי האמנויות אשר מרכז פעילותן.ם מצריך חלל עבודה ובמקביל מעוניינות.ים לקחת חלק בעשייה קהילתית או חינוכית.

הפרויקט מיועד לכל אמן.ית או קולקטיב, מכל תחומי האמנויות (ציור, פיסול, מחול, מדיה חדשה, תיאטרון, מוסיקה וכו׳) אשר יכולים להתקיים בחלל בית ספר.

מה מקבלים:

  • סטודיו בחלל בית ספר עם גישה בלעדית ועצמאית למשך שנה
  • מענק כספי בסך 10,000 ש"ח
  • ליווי ותמיכה מקצועיים במהלך הפעילות לאורך השנה

בתמורה:

  • במהלך שנת הלימודים על האמן.ית לקיים פעילות של שמונה שעות שבועיות בבית הספר.

הגשה:

  • קורות חיים (כולל ניסיון תעסוקתי רלוונטי אם יש)
  • תיק עבודות המכיל 10-20 דימויים או עד 5 לינקים לקטעי סאונד או וידיאו.
  • הצעה לסדנה, פרויקט, או כל דרך אחרת לשיתוף פעולה עם קהילת בית הספר.
  • את ההגשה יש לשלוח בקובץ pdf אחד שיקרא בשם המלא של האמן.ית.
  • יש לציין ב״נושא״ האימייל את שם המגיש.ה

נשמח לענות על כל שאלה בנוגע לתוכנית במייל: kitatamann@gmail.com

מועד אחרון להגשה: 23 לאוגוסט, 2020

הפוסט קול קורא לתוכנית: כיתת אמן הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

רישומים ממכונת אמת –חמש הערות על ׳חמש רגליים׳

$
0
0

1. נובלה פוליגרפית

בשיחה שקשרה בינינו סיפרה לי מרב שין בן־אלון שכתבה ׳משהו׳. לא בדיוק נובלה גרפית, לא בדיוק ספר אמן, ׳משהו׳. שעליי לבוא לסטודיו ולראות. וכך היה. באתי, ישבתי, ובמשך 30 או 40 דקות לא הרמתי את עיניי, לא נשמתי, לא חשתי בכפור המזגן על עורי החשוף, ולא זעתי. רק יד ימיני הפכה לאיטה דף אחר דף אחר דף.

וכך היה גם בקריאות החוזרות, ובכל פעם שהוטחו בי אגרופי המשפטים ״אחותכן הייתה כאן אתמול״, ״אחותנו לא הייתה כאן אתמול״, ״אין לנו אחות״, ״אנחנו בטוחות״, ״יש עוד אחת״. בכל פעם צמרמורת, וגם התדהמה לא נעלמת. זה מסוג הסיפורים שלא מרפים. אבל רק כעת, באחת, היכה בי הדמיון שבין חוויית הקריאה הראשונה והעוצמתית שלי את הטיוטה לספר, לבין חוויה אחרת, בזמן אחר, של חקירה במכונת אמת. לא חקירה דרמתית כי אם פרוצדורה בירוקרטית שנדרשתי לעבור בשל תאונת עבודה ותביעת פיצויים. נכנסתי לחדר בתחושת ודאות מוצקה באשר לעובדות ולאמת שבפי, אבל כשישבתי מחווטת בכיסא הנחקרים, זו כמו נתערערה עם המתח ומתוקף המעמד והפוטנציאל – ולו גם התיאורטי – להיותי דוברת לא־אמת. עד שיוכח עניין זה, בשתיקה ששררה בין שאלה לתשובה הייתי דוברת אמת ושקרנית גם יחד. נכונתי להאמין בזה בעצמי. נכונתי להאמין בכל דבר.

לקריאה ב׳חמש רגליים׳ השפעה דומה: הביטחון בעובדות חיינו, בוודאויות המוחלטות ביותר, מתערער. נדמה לי שמצאתי שֵם (ואפילו דו־משמעי) לסוגה שאליה משתייך היציר האחד והיחיד הזה. ׳חמש רגליים׳ היא נובלה פוליגרפית, מקרה פרטי של נובלה גרפית העושה שימוש במבחר דרכי סיפר, חזותיות ומילוליות, ושבמהותה יש מזו של הפוליגרף הקולט ורושם את תגובותיו הבלתי רצוניות של אדם כדי לבדוק אם הוא משקר. ׳חמש רגליים׳ היא פלט רישומים ממכונת אמת.

מרב שין בן-אלון, מתוך הספר "חמש רגליים", צילום: אברהם חי

2. אנטי־טלנובלה

לפנינו עלילה מן הסוג המפרנס טלנובלות, סיפור משמט לסתות הנמסר באופן הרחוק ביותר מזה הסנסציוני, המפורש, הבוטה והצעקני של הסוגה הטלוויזיונית ומקבילותיה הספרותיות. יש כאן טרגדיה הנרמזת במבנה חמשת הפרקים, בשימוש בצבע האדום המופיע במקצת הרישומים כדימום ובאחרים כחוט העשוי לסמל קשר דם, אבל הדימום תמיד נשלט, מאופק; לפעמים הוא ריבה על כריך או מילוי בעוגה. את מה שנצעק בסוגות פופולריות שין בן־אלון שותקת או לוחשת באמצעות מינימום מילים, חללים לבנים ורישומים מינימליסטיים בסגנונה האופייני, בעט פיילוט משרדי. המכלול השקט והצנוע הזה מייצר אינטימיות מיידית עם הקוראת, דריכות גדולה, ותשוקה סקרנית למלא את הפערים שהם חלק בלתי נפרד ממארג היצירה. כמו בספרי בלשים ומתח מצאה עצמה הקוראת להוטה להעביר את הדפים במהירות, אך בה בעת ותוך ניצול של אותם האמצעים ממש, מופעלים כאן כל מנגנוני השיהוי של האמנות. הקוראת עשויה להשתהות ולבחון את הדימויים מסיבה פונקציונלית – הרצון לפענח את המשמעות הסמלית הגלומה בהם ולהסתייע בה לפתרון ה׳תעלומה׳ – אבל גם פשוט משום שדימויים חזקים, חידתיים או מטרידים, מושכים את העין והלב. דוגמה לדימוי שכזה מצויה כבר באחד העמודים הראשונים מעל למשפט ״אחותכן הייתה כאן אתמול״. ברישום (עמ׳ 15) שהוא מחווה לציור ׳Le miroir‛ של פול דלוו (הספר עשיר במחוות מסוג זה) נראית אישה הלבושה במיטב בגדיה מתבוננת במראה או בציור שממנו נשקפת דמותה העירומה בעולם שבחוץ. התעתוע הסוריאליסטי מזמן תהייה על היחסים שבין פנים לחוץ, בין פרטי לציבורי, בין מציאות לייצוג אמנותי, והופך את ״אחותכן הייתה כאן אתמול״ הקונקרטי להיגד טעון משמעויות, מטריד. המציאות איננה בהכרח מה שנראה לעין.

אני משערת שגם מי שתובנה כזו (או דומות לה) אינה מתנסחת בראשו במפורש בעת הקריאה, יחוש בתעתוע. מלאכת הקריאה היא תמיד מלאכה אקטיבית, והיא כזו גם כשתהליכי הקליטה מתרחשים בלי משים. כמובן, ככל שהטקסט מורכב – וטקסט של ספרות חזותית הוא תמיד טקסט מורכב – כך רמת המעורבות הנדרשת מנמעניו גבוהה יחסית. הקריאה וההתבוננות ב׳חמש רגליים׳ כרוכה בתהליכים של מיון וקטלוג דימויים, וזיהוי מוטיבים חוזרים, דגמים וסדרות ובעיקר זוגות ושלשות במגוון וריאציות. אפילו שמות הפרקים נענים לחלוקה זו: ׳בית חולים׳, ׳בית עלמין׳ ו׳בית הבראה׳, והצמד הנוסף – ׳מרתף׳ ו׳ארגז׳. בין הדימויים בולטים רגליים, נעליים, כיסאות, סולמות ומדרגות, חלונות ודלתות, חלקם מזוהים מעבודות קודמות של האמנית שיצרה לעצמה מעין אימג׳בנק אישי, ארכיב פרגמנטים המשמש אותה בעבודותיה.

רגליים, כמתבקש, הן מוטיב מרכזי, ומופיעות תחילה בשם החידתי המתאר דבר מה שאינו קיים בטבע. ׳חמש רגליים׳ הן מיסודן דבר מה א־סימטרי ובלתי יציב, ואומנם רוב הרגליים שברישומים מקנות תחושה זו. רק קומץ מהן ניצב בפוזיציה השגורה של רגליים כזוג, בעמידה, נטועות בקרקע, ובהקשר זה חשוב לציין ש׳קרקע׳ ברישומים של שין בן־אלון היא חללו הלבן של הנייר. פעמים הן משוכפלות, שלוחות אל על באקט אקרובטי, פעמים הן קטועות, מנותקות מן הגוף שאליו השתייכו, מדממות, משרות, מתוקף השכפול, תחושה של תעתוע ואי־יציבות. השקט שבתוכו מתרחש כל זה הוא מגבר למתח. אנו קוראים ושומעים את תקתוק מנגנון ההשהיה של הפצצה שהונחה בחיקנו ועתידה להתפוצץ בסדרת פיצוצים מבוקרים, שכל אחד מהם הוא רגע שיא בדרמת הגילוי. הבת, כעת בתפקיד המספרת, משחזרת את נרטיב ההתגלות וארגון המציאות מחדש על ידי מסירתו לקורא.

מרב שין בן-אלון, מתוך הספר "חמש רגליים", צילום: אברהם חי

3. סיפור כיסוי

ב׳בית הבראה׳, הפרק השלישי שבלב הנובלה, מתווסף לסיפור רובד לאומי, ונחשפת בפני הקורא פרשייה מטרידה מההיסטוריה של מדינת ישראל – חקירת חיילי צה״ל ששבו מהשבי לאחר מלחמת יום הכיפורים. בשם ההגנה על ביטחונה ביקשה המדינה לוודא כי הנופלים בשבי לא מסרו סודות צבאיים. החקירות נערכו בבית ההבראה ׳מבטחים׳ (המתפרש בהקשר זה כשם אירוני). אביה של האמנית שימש חוקר, ולאחר מותו נמצא במשרדו ארגז ובו מכתבי המלצה שכתב, בעקבות החקירות, להענקת עיטורים לחיילים שהיטיבו לשמור על הסודות ובדו סיפורי כיסוי משכנעים. את המכתבים האלה – שהם חומר חזותי וטקסטואלי – נטלה האמנית וצנזרה כראות עיניה, פעולה אירונית החותרת נגד מנגנון ההלאמה של המדינה. קשה לחשוב על פער גדול יותר בין הסיבות המקובלות להטלת צנזורה – הגנה על ביטחון המדינה, שמירה על צנעת הפרט – לבין המוטיבציות של שין בן־אלון: ביקורת, פרשנות, חיזוק נרטיבים, משמוע, ואולי גם הגחכה. בחזותם מאפשרים המכתבים המצונזרים לצופה בהם להתנסות בזעיר אנפין בתסכול הכרוך בעמידה מול כוח ממסדי (מגולם במלבני מחיקות לבנים) המחזיק במידע ושולט בו, וההיגדים המעטים שנותרו בהם לאחר התערבות האמנית מלמדים על האתיקה של התרבות המיליטריסטית. באחת ההמלצות להענקת עיטור לשבוי כתב האב: ״סיפור כיסוי זה החזיק מעמד במשך כל זמן שהותו בשבי״. משפט זה תקף גם לגבי סיפורו האישי. האב, נוכל לומר, נפל בשבי החיים. מפתה לראות במכתבים מטפורה לחיי אדם שהפנים ואף קידש את תרבות הסוד הצבאי, והחיל אותה על האישי ביותר. אבל האם אין זה כך תמיד בין הורים וילדים? מקטעים שלמים מחיי האנשים הקרובים אלינו ביותר ייוותרו חסומים בפנינו.

מרב שין בן-אלון, מתוך הספר "חמש רגליים", צילום: אברהם חי

4. בעיית פרספקטיבה

הפרק השני, ׳בית עלמין׳, מכיל תמליל של שיחה או ריאיון עצמי שתכליתו היזכרות ביום לוויית האב. כמו במקומות אחרים בנובלה, גם כאן המצע לטקסט הוא נייר מהעולם הבירוקרטי או המעבדתי, במקרה זה בדוגמת משבצות. הטקסט ממורכז, מודפס במלבנים לבנים המזכירים את מלבני המכתבים המצונזרים מן הפרק ׳בית הבראה׳. התוכן אומנם שונה, אך המהות מזכירה כי חסר, מה שנגרע ממקום אחד עשוי להיות היש של מקום שני. אותו רעיון מובע גם באמצעות דפי מדבקות משרדיות (שנמצאו בארגזי האב) המשמשות מצע לרישומים בסכנת תלישה. פרק זה, אולי בהשראת אופיו האבסטרקטי של המוות והיותו היעדר, כולל רק שני רישומים, בתחילתו ובסופו. כאן מצטטת האמנית את עצמה. ברישום אחד נראית דמותה מהלכת ב׳יער פוגוליאנקה׳, באתר שבו נרצחו יהודים בעת מלחמת העולם השנייה (רישום דומה וגדול ממדים בשם ׳יער לטבי׳ נכלל בתערוכה שהציגה האמנית בהמבורג ב־2016); ברישום השני נראים אותם גזעים חשופים וביניהם כלוא מלבן עקמומי, נוטה מעט על צידו, מקווקו. כבר בשיחה הראשונה שלאחר הקריאה ציינתי שאינני מבינה את הרישום הזה, שיש לי בעיה בהבנת הנראה.

״זה אתר זיכרון ביער״, אמרה האמנית, אך אני עדיין התקשיתי לראותו. הוא נראה לי לא נכון, מרושל ומעוות, קטן מדי ביחס לעצים. האמנית הסכימה איתי שהאיור לוקה בבעיית פרספרטיבה, אך התעקשה כי הוא חיוני כאן. כעת אני מוצאת את עצמי מסכימה איתה. רישום מעוות עם בעיית פרספקטיבה הוא אולי אחת הדרכים היותר נכונות לייצג את הבלתי ניתן לייצוג, להנכיח – ולו באופן חמקמק – את השתיקה והנתק מהעבר שהיו לחלק בלתי נפרד מחוויית הדור השני והשלישי.

מרב שין בן-אלון, מתוך הספר "חמש רגליים", צילום: אברהם חי

5. מתחת למאוורר

גם לאמנית יש ארגזים. באחד מהם מצאה יומן אישי שלה מקיץ 2011. דגימות מדפי היומן מהוות את פרק הסיום – ׳ארגז׳. כאן נטמנו החיים במופעם הגולמי, החשוף, הבלתי מצונזר. מכאן חולצו החיים שהתעקשו לדבוק בשגרתם, בכל מה שמחוץ לסיפור שאותו בחרה האמנית לספר. מה שנבחר הוא תמיד חלקי. בדפים האחרונים נבקעת דרכה של הבת החוצה מן הסיפור, מבידוד מסדרונות בתי החולים ומוסדות ההמתנה למוות המופקעים מהזמן, החוצה אל העולם, אל החיים, אל העיר והחברה. כעת, משהשליכה מעליה את עול הסוד של האב, מסוגלת הבת לצאת מקליפתה להפגנה, לחוות אחווה, לדרוש צדק לכול ולעצמה. כעת היא מסוגלת להשמיע את קולה, ואף על פי כן, ממש כפי שהתחיל – אינטימי, מינורי, פרוזאי – כך הסיפור נחתם.

הפוסט רישומים ממכונת אמת – חמש הערות על ׳חמש רגליים׳ הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

ArtUp Escalator – מחזור #1: קול קורא לפרויקטים

$
0
0

ArtUp Escalator – מחזור #1: קול קורא לפרויקטים

קול קורא לאמנים להמציא מחדש את החדשנות ולשבש את השיבוש!

התיקון הוא השיבוש החדש

מועד סופי להגשה: 31 באוגוסט, 2020

להרשמה: www.wemakemoney.art

קראו עלינו ב-Facebook / Instagram

מפגש שאלות ותשובות על התכנית יתקיים בזום ב-13 באוגוסט, בשעה 19:00(זמן ישראל). קישור לאירוע:  כאן.

מה?

ArtUp Escalator היא תוכנית לימוד בינלאומית המיועדת לאמנים בעתות משבר. התוכנית תקנה לכם כלים וידע כדי להפוך את ההברקות שלכם לשיבוש בשוק הגלובלי. התכנית מבוססת על תהליך לימוד מבוסס מנטורים בינ"ל, הן מתעשיית ההיי-טק והן מעולם האמנות, ומקנה ארגז כלים ייחודי להתערבויות אמנותיות בשוק, בהתבסס על מודל startup-accelerator של תעשיית ההיי-טק.

מדוע?

המשברים הרבים עמם מתמודד כיום עולם האמנות – כלכלי, אמנותי, מושגי – לא התחילו עם מגפת הקורונה. המגפה רק חושפת אותם, תוך שהיא מזרזת את קריסת מגזר התרבות כולו. כתוצאה מכך, עולם האמנות נתון במצב קריטי: בעוד שכמה מוזיאונים וגלריות נאלצו להיסגר, אלה שממשיכים לפעול חווים ירידה חדה במספר המבקרים (הקשורה לירידה בתיירות). יתר על כן, לנוכח המיתון הגלובלי הצפוי, תקציבי האמנות בעולם כולו צפויים לעבור קיצוץ חד.

ברור לכל שעל מנת לשרוד, אמנים חייבים למצב עצמם מחדש, בכל תחומי הפעילות. חללי ואסטרטגיות התצוגה, האינטראקציה עם הקהל, אמצעי הייצור, וכמובן גם המימון – את כולם יש לבחון מחדש, ומן היסוד. שעת חירום זו מהווה הזדמנות לממש כמה מהרעיונות שנשכחו במגירה, מבלי משים, או אלה שעד כה נדמה היה שלא ניתן להוציאם אל הפועל. אנחנו מציעים "ארט-אפיזם" כאסטרטגיית אקזיט מהגלריה (הסגורה ממילא), ומפצירים באמנים לבחון דרכים חדשות לביטוי אמנותי וזירות חדשות למגע עם הקהל.

מה זה בעצם ארט-אפ?

ארט-אפ הוא סטארט-אפ המשלב אידיאולוגיה אמנותית בהגיון של השוק. ארט-אפ הוא התהליך של הוצאת רעיון אמנותי מבין כתלי המוזיאון, מיצוי ערכו השימושי תוך שימור מהותו האמנותית, ומיצובו מחדש בשוק הגלובלי כמוצר.  מודל חברת הסטרטאפ מיושם כאן מבחינה זו שמדובר בחברה או פרויקט שיזמו אמנים כדי לבחון, לפתח ולתת תוקף למודל עסקי המושתת על רעיון אמנותי ומאפשר צמיחה והתרחבות.

כיצד?

תכנית ArtUp Accelerator היא תכנית בת ששה שבועות המפגישה בין אמנים עכשוויים לבין מומחים לשוק הטכנולוגיה, הלא הם המנטורים. בכל שבוע יתקיימו שני מפגשים. מפגשי יום ב' יתמקדו בנושאים הקשורים לתעשיית ההיי-טק, אותם יעבירו אנשי מקצוע מהתעשייה. בימי חמישי ננתח את הנושאים מנקודת מבט "ארט-אפיסטית", בליווי אמנים ותיאורטיקנים בינ"ל.

את מי אנחנו מחפשים?

משתתפי התוכנית הם אמנים (מתחומי הפרפורמנס, ניו מדיה ואמנות קונספטואלית), לא-אמנים והוגים ביקורתיים שעובדים ביחידות או בקבוצות, במרחבים שבין אמנות, עיצוב ותכנות.

את מה אנחנו מחפשים?

לא בטוחים אם הפרויקט שלכם הוא יצירת אמנות או מוצר? כולם שואלים אתכם כל הזמן, "למה זה בעצם אמנות"? התכנית שלנו מחפשת רעיונות אמנותיים שניתן ליישם בפלטפורמות גדולות יותר מאשר ה"מוסד" לאמנות. אולי הרעיון שלכם יכול להפוך למוצר? אולי הדרך הטובה ביותר לחוות את היצירה שלכם היא כשירות בשוק החופשי?

תוכלו למצוא השראה, בין היתר, בפרויקטים ובקולקטיבים כדוגמת: Google Will Eat Itself (Ubermorgen), MSHCF.xyz, The Yes Men, Peng Collective, New Ealam, Dis Collective’s streaming platform, Shmoogle.world

מה אנחנו לא?

אנחנו לא מלמדים אמנים איך להפיץ או לקדם את האמנות שלהם, וגם לא איך להגיש בקשות למענקים או לעשות דיגיטיזציה לתיקי עבודות קיימים. בעוד שאלה כלים חשובים מאד לאמנית העכשווית, תוכניות ומשאבים אחרים כבר נותנים לכך מענה.

תכל'ס:

מטרת התכנית היא ללמד אמנים איך ליזום ארט-אפים משל עצמם, ולהקנות להם את הכלים הדרושים. למשל ניתוח השוק, שיווק, פיצ'ינג, וכו. מרגע שהאמנים רכשו את הכלים הללו, הם ינתחו אותם באופן ביקורתי ויעריכו כיצד אפשר לחתור תחת כלי השוק הסטנדרטיים הללו ולתפעל אותם למען הארט-אפ. בתום התכנית, כל פרויקט יקבל את הכלים הנדרשים כדי להמשיך בדרכו אל ההצלחה, או אל התהילה האמנותית, תוך ערעור מן היסוד על תרבות השוק.

 

תאריכים ופרטים

ההרשמה מתחילה ב… טופס ההרשמה כאן.

מפגש שאלות ותשובות בזום יתקיים ב-13 באוגוסט, בשעה 18:00 שעון ישראל.

ההרשמה תסתיים ב-31 באוגוסט, בשעה 23:59 שעון ישראל.

המתקבלים לתכנית יקבלו הודעה במייל באמצע ספטמבר (תאריך יפורסם בהמשך).

התכנית תתחיל באמצע אוקטובר (על המועד המדויק תימסר הודעה), ותימשך ששה שבועות

המשתתפים יידרשו להשתתף בשני מפגשים מקוונים בני שלוש שעות כ"א ועבודה עצמית בין המפגשים.

שפת העבודה: אנגלית

דמי הרשמה: 110 אירו, שיועברו במועד תחילת התוכנית (תינתן התחשבות מיוחדת במקרים מסוימים).

עוד על היוזמה שלנו בסרטונים הבאים:

Wemakemoney.art: Exit Through The Appstore – אלכסנדרה ארטמונובסקאיה (.art Domains) מדברת עם צילה חסין, יואב ליפשיץ וגבריאל ס. מוזס (ArtUp Nation) על טשטוש הגבולות בין פעולה אמנותית לשיבוש השוק

ArtUp Escalator launch meetup (כולל מפגש שו"ת).

לפרטים נוספים, אתם מוזמנים לבקר ב-wemakemoney.art.

שאלות נא להפנות ל yes@wemakemoney.art

הפוסט ArtUp Escalator – מחזור #1: קול קורא לפרויקטים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

על טבע היקום/על טבע הקיום

$
0
0

דֶּשֶׁא וְעֵשֶׂב יָרֹק יְכַסּוּ בְּרֵאשִׁית אֶת הָאָרֶץ,

גֶּבַע וְגַיְא מִסָּבִיב – יִפְרְחוּ הַשָּׂדוֹת וְיוֹרִיקוּ.

פֶּרַח וְצִיץ בִּצְבָעִים עַלִּיזִים יְקַשְּׁטוּ אֶת הָאָחוּ,

אַף אִילָנוֹת עֲבֻתִּים יִנָּשְׂאוּ רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמַיְמָה;

עֵץ יְשַׂגְשֵׂג לְמִינֵהוּ, כִּי חֹפֶשׁ לָרוּחַ נִתָּן לוֹ.

לוקרציוס, על טבע היקום, ספר חמישי, שורות 782-787

לוקרציוס, המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפנה"ס, מהלל בפואמה רחבת ההיקף "על טבע היקום" את הטבע, ומסביר בפיוטים רבי חן את טיבו. היקום העולה מן הפואמה מבוסס על חוקיות פיזיקלית ממנה נובעות תופעות שמימיות וארציות. כל דבר בטבע ניתן להסביר, למעשה, על ידי חוקיות זו, ושוגה האדם כשהוא סבור שישויות אלוהיות הן אלו שמעורבות בתהליכים היקומיים.

מראה הצבה מתוך Green Scream, סיגלית לנדאו בגלריה הראל, 2020, צילום: יותם פרום

באורח דומה, מבטא נתן זך ב- "מזמור שיר לירוק" דברי הלל לטבע, וכמו מהדהד את לוקרציוס.  המיקבלות הן בעיקר לגבי חוק הצמיחה והכמישה ביקום והמחזוריות של הטבע. לוקרציוס יתאר זאת כך:

אַל נָא תַּחֲשֹׁד בִּי, כִּי אַךְ בְּחָפְזִי אֶת אֲזנֶיךָ גָּלִיתִי

על זְמַנִּיּוּת יְסוֹדוֹת הָעוֹלָם, עַל הָאֵשׁ, עַל הָאָרֶץ,

עַל הַנּוֹזְלִים בִּכְלָלָם, עַל הָרוּחַ – כָּל אֵלֶּה יִגְוְעוּ.

אֶפֶס – שֵׁנִית יַחְזְרוּ, יֻלְּדוּ וְיוֹסִיפוּ לִצְמֹחַ".
(על טבע היקום, ספר חמישי, שורות 247-250).

וכן:

אִם מְחֵיק-אֲדָמָה הוּא צוֹמֵחַ

וּלְחֵיקָהּ הוּא חוֹזֵר – אֵין סָפֵק, כִּי אַף הִיא, אַדְמָתֵנוּ,

פַּעַם הוֹלָכָה וּפוֹחֶתֶת וּפַעַם תּוֹסִיף חֲמָרֶיהָ.
(על טבע היקום, ספר חמישי, שורות 259-260).

לתיאורים אלו ניתן להקביל את מילותיו הפואטיות של זך:

כָּל–כָּךְ מְעַט הִבְטַחְתְּ וְלֹא קִיַּמְתְּ. תְּנִי לִי

יָדֵךְ אוֹ, מוּטָב, בּוֹאִי עִמִּי עָמֹק

אֶל הַיָּרֹק בַּזְּמַן, זֶה שְׁכְּבָר הָיָה

וְעוֹד נוֹתַר גַּם כְּשֶׁהֶאֱפִילָה בִּי דַּרְכִּי,

זֶה שֶׁבּוֹ הַכֹּל הֵחֵל וְגַּם הִבְשִׁיל, נָשַׁר

וְלֹא נוֹתַר אַךְ עוֹד יַחְזֹר גַּם אִם

כְּבָר לֹא נִהְיֶה בּוֹ.
(נתן זך, מזמור שיר לירוק)

נדמה כאילו שני המשוררים מבקשים לראות את הטבע כמבוסס על חוקיות שניתנת להמשגה אנושית. נקודת מבט אופטימית זו מגשרת על אלפיים השנים המפרידות בין שני המשוררים, דבר שמוכיח שהרוח האנושית לא השתנתה והאדם מבקש בכל כוחו לתפוס את היקום כנצחי, כך שכל ישות נולדת, צומחת, מבשילה, פורחת, כומשת, קמלה, מתה, ונולדת מחדש.

תערוכתה של סיגלית לנדאו, ״Green Scream״, היא תערוכת מחווה לשירו של נתן זך, וכפועל יוצא, מבלי שהתכוונה לכך, היא גם מחווה לפואמה של לוקרציוס.

ואכן, במבט ראשון נדמית התערוכה כשיר הלל לטבע. הצופה נכנס לחלל עתיר במסמנים של הטבע: את פניו מקדם וילון שזור מגללי צאן הכולא בקרבו נזר נחושת וגבישי מלח; דררות ירוקות משעווה וברונזה מעופפות בחלל; צמחים בוקעים משורשים השתולים בעציצים ובצנצנות בגינה מטופחת; צמחים ענקיים בצבע טורקיז ממלאים את החלל ופסל ברונזה של אדם וחיה מרמז כביכול על חיים של שלום והשלמה בין האדם לטבע. האמנם, שלווה והשלמה מבקשת האמנית לבטא בתערוכה זו?

תערוכה זו התהוותה במהלך תקופת מגפת הקורונה, אשר שינתה למעשה את פניו של היקום כולו ועודה מכה ביתר שאת. חלק מהעבודות נעשו לפני מספר שנים, וחלקן חדשות, ונוצרו עבור תערוכה זו. מעצם העובדה שהתערוכה היא תגובה למגפה, מובן שיש לראות במבט ספקני את ההתרפקות על שיר ההלל לירוק של נתן זך כנקודת המוצא שלה. מאחורי התרפקות לכאורה זו עומד מבט ביקורתי, שבא לידי ביטוי בכל פרט בתערוכה.

מראה הצבה מתוך Green Scream, סיגלית לנדאו בגלריה הראל, 2020, צילום: יותם פרום

כך, ציפור הדררה, שנראית כתוכי ירוק וחביב, היא למעשה ציפור פולשת, שהלכה והתרבתה במהלך השנים האחרונות. אופיה של הדררה מוגדר כאופורטוניסטי ואגרסיבי, וכפי שביטאה לנדאו – "כתוצר של הגלובליזם, מתמקם ומתרבה כמו כלכלות וקלקלות". כמי שנאבקת על נקודות קינון, דוחקת הדררה מינים מקומיים, ומשתלטת על איזורי מחיה. כתוצאה מהתרבותה היא מזיקה לחקלאות,  ואף פוגעת בציפורים אחרות: ציפורי דרור, שהיו הנפוצות ביותר, הפכו לנדירות. המראה האקזוטי של הדררה מטעה; ציפור שנראית ציורית ותמימה מאוד, כאילו הגיעה מארץ אגדות, והיא למעשה ציפור טפילה. באורח מטאפורי, גם בחיים עצמם לעיתים דבר שנראה לכאורה תמים וטוב בחיצוניותו הוא למעשה טפילי ומזיק.

האדם עצמו הוא בבחינת טפיל ביחס לטבע, דבר שיבוא לידי ביטוי בפרחי הענק בצבעי הטורקיז הפזורים בחלל. פרחים אלו נראים כאילו אינם מפסיקים לגדול, ועל כן הם בבחינת גידולים או מוטציות. מוטציות מסוג זה נוצרו כתוצאה מהתערבות האדם בטבע, תוצאה של התנהגותו הטפילית. מוטציות אחרות הן דימויים משרשראות ברזל על אחד הקירות, הנדמים כתאים שגדלו וצמחו למימדי ענק, כאילו יהיה זה גורלם של השורשים והשתילים הירוקים התמימים שמנגד. שני ציורי שמן המתארים עצים בסגנון מופשט נדמים כמתארים את תהליך המוטציה; וכן סריג צבעוני, שהתפתח כאלתור בתקופת הסגר, הולך ומתפשט על עמוד מרכזי, אף הוא כמעין גידול המאיים לצמוח לממדי פרא בלתי נשלטים.

בציור שמן דומיננטי אחר נראים פרגמנטים של דימויי אנוש, צמחים, שרשראות, וכן סכין רדי-מייד נעוצה בבד, במרכזו של כאוס גדול, כביטוי להרס האנושי העצמי.

פרגמנט בולט נוסף, רדי מייד אף הוא, הוא מתקן עשוי צינורות, ברזים ואגן מים הניצב בחלל, ומתקן נוסף הניצב במרחב שמחוץ לגלריה. מתקן מנותק זה הוא ביטוי למאמציו החרוצים של האדם, בלשון סגי נהור, לעשות כל שביכולתו בכדי להשתלט על משאבי הטבע באמצעות טכנולוגיה מזהמת. דימוי זה עשוי להתפס כהמשך ישיר לעיסוקה רחב ההיקף של האמנית בבעיית ים המלח והפקרתו, כלשונה.

מראה הצבה מתוך Green Scream, סיגלית לנדאו בגלריה הראל, 2020, צילום: יותם פרום

החלל כולו אומר, ואולי זועק, את הניסיונות האנושיים, מחד, לשמור על חוקיות הטבע, אולם מאידך, את ההפרעות התמידיות, ואי ההצלחה של האדם לשמור על מתנת הטבע. פראיות האדם השתלטה על פראיות הטבע, דבר שיבוא לידי ביטוי בפסל הברונזה המתאר אדם וחיה. דמויות אלו נראות כאילו הן שרויות בעיצומו של מחול סוער, כמו לא ברור מי משפיע בפראותו על מי – האם האדם הופך לחייתי, או שמא הוא המשפיע באמצעות פראותו האנושית על החיה התמה?

מחול פראי זה הוא מעין מחול פגאני, דבר שיקבל הד בדימויי מסיכות הפזורות בחלל. דמות האל היתה מגולמת בדימוי המסיכה בעולם העתיק, כביטוי לניסיונות האנושיים לחזות באלוהות ולחוות אותה.

על כך יאמר לוקרציוס:

לָמָּה הַפַּחַד מִפְּנֵי הָאֵלִים מְקַנֵּן בְּלִבֵּנוּ?

לָמָּה נִבְנָה מִזְבְּחוֹת לִכְבוֹדָם וְנָקִים לָהֶם פֶּסֶל?

לָמָּה חֻרְשׁוֹת, אֲגַמִּים נְקַדֵּשׁ לְשׁוֹכְנֵי עֲלֵי-גֹּבַהּ?
(על טבע היקום, ספר חמישי, שורות 73-75).

בהתאם לתפיסתו של לוקרציוס, המפרש את תורת ההדוניזם של אפיקורוס, האדם שוגה בניסיונותיו לרַצות את האלים מתוך פחד בלתי רציונלי. לאלים לא אכפת כלל מבני התמותה, ובמקום ליהנות בחייו, מכלה אותם האדם בפולחנים מייסרים ובסיגופים מיותרים למען ישויות ערטילאיות שאת קיומן הוא הוזה. הפחד האי רציונלי הוא המביא את האדם לכדי ניסיונות להשתלט על הטבע באמצעים הרסניים, וכך להפר את האיזון והחוקיות הבסיסיים. הפרה זו תייצר מוטציות שיאיימו לכלות את האנושות.

בסיומה של הפואמה "על טבע היקום" מתאר לוקרציוס את מגיפת הדבר שהיכתה באתונה בסוף המאה החמישית לפנה"ס, תוך שהוא מצטט מדבריו של ההיסטוריון תוקידידס. בדבריו הפואטיים מתאר לוקרציוס סבל נורא, וכן את המצב האנושי חסר התקווה, רווי הצער והעצב:

"מָוֶת הֵבִיא לְמַרְבִּית רָעֵיהֶם, יִסּוּרִים לְאֵין קָצֶה. מַר וְקָשָׁה מִכָּל אֵלֶּה הָיָה הַיֵּאוּשׁ […]" (על טבע היקום, ספר שישי, שורות 1229-1230).

הפרת האיזון ומערכת חוקי הטבע בידי האדם המובילים למגיפות, כיליון ומוות, הם בבחינת היבריס – חריגה מן הגבולות האנושיים, ועל כן גאוות יתר. דמותה של מדוזה, הניצבת מעל לדלת הכניסה, אותה פוגש המבקר, למעשה, ביוצאו מן החלל, מאזכרת את ההיבריס האנושי אשר גרם למסכת יסוריו של האדם. בעולם העתיק, דימויי מדוזה תוארו בציורי כדים, וכן ניצבו כרעפים בקצה גגות (דבר המכונה – אנטיפיקסות). גם בציורי כדים וגם כרעפים שימשו דימויי מדוזה בתפקיד אפוטרופאי, כלומר כסמל נגד עין רעה. בהשלכה, ניתן לומר, שהאמנית מציבה את דימוי המדוזה כקמע המאפשר מעט אופטימיות בעולם כאוטי זה. דימוי זה חוזר לרעיון המקורי שעמד בבסיס התערוכה – שיר הלל אופטימי לירוק. וכן, בצירוף למכלול הדימויים, התערוכה כולה הופכת לשיר על טבע היקום, ובאותה מידה, על טבע הקיום.

מראה הצבה מתוך Green Scream, סיגלית לנדאו בגלריה הראל, 2020, צילום: יותם פרום

וילון גללי הצאן וגביש המלח והנחושת שבמרכזו, בו פוגש המבקר בכניסתו לתערוכה, ישא כעת, עם היציאה מהתערוכה, משמעות מחודשת. בתחילת הדברים, כפי שתואר, סימל אובייקט זה את הטבע בהתגלמותו: הפרשות של בעלי חיים לצד מחצבים. כעת, עשוי להיראות אובייקט זה כדימוי ארצי הכולא בקרבו מראה אלוהי, זוהר וקורן. באופן זה עשוי האובייקט לסמל כעת את התשוקה האפלטונית הקמאית ביותר: בהתאם למשל האפלטוני, המהווה את יסוד המחשבה בעת העתיקה, הנפש האנושית מבקשת באורח קבע לחוות התמזגות עם האלוהות ולהתנתק מעולם החומר. אובייקט זה כמו מבטיח ששאיפה זו להסתפח אל האלוהות המוארת והקורנת נמצאת כאן, בהישג יד. הרעיון האופטימי המקורי של התערוכה, שב אם כן, ומלווה את הצופה בלכתו.

Green Scream/ סיגלית לנדאו
גלריה הראל
נעילה: 15.08.20

הפוסט על טבע היקום/על טבע הקיום הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

דרורית גור אריה תעמוד בראש התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית בסמינר הקיבוצים

$
0
0

דרורית  גור אריה תעמוד בראש התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית בסמינר הקיבוצים. בהודעת המינוי נכתב כי ״התוכנית תבקש להפנות זרקור למציאות בישראל תוך זיקה גם לגלובאלית העכשווית, שהתכנסה עכשיו תחת חוקי מציאות חדשים ונדרשת גם לעולם הווירטואלי. "אני מאמינה שמרכז בינתחומי עירוני שוקק תחת מטריה של פקולטה לאמנויות יהפוך למרחב מעבדה מוביל ומחולל תרבות תוך דיאלוג מאתגר עם המרחב העירוני. תוכנית כזאת תעניק כלים טובים להכשרת אוצרים משפיעים כשמיטב האוצרים, החוקרים, אנשי עיצוב ויוצרים יובילו יחד איתי את התוכנית החדשה ולצידם תהייה חשיפה גם למתחולל בפקולטה עצמה המשופעת באנשי קולנוע ווידיאו, מחול ועיצוב", אמרה גור אריה.

בשנה שעברה פרשה גור אריה מתפקידה כמנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון פתח תקוה לאמנות בתום עשור וחצי של פעילות. בשנות עבודתה במוזיאון היא יזמה והובילה ואת פתיחתו המחודשת כמוזיאון לאמנות עכשווית, אצרה תערוכות של אמנים ישראלים ובינלאומיים בישראל ובזירה הבינלאומית, פרסמה מאמרים בקטלוגים, ספרים וכתבי עת בישראל ולימדה באוניברסיטת ת״א ובמכללת ספיר. בימים אלה היא כותבת עבודת דוקטורט באוניברסיטת ב״ג וחוקרת תרבות חזותית ויחסים הגמונים ופריפריאליים.

"אני מאמינה", מציינת גור אריה, "כי האוצרות היא יצירה לצד יצירה. היא רעיון המתהווה לכדי עולם שלם שמשלב אמנות, חוויה ומחשבה אינטלקטואלית ומושגית. אני רואה באוצרות  מעשה קריאטיבי שבו השלם גדול מסך חלקיו. זו פעולה של כינוס חומרים ורעיונות לכדי אמירה המסוגלת להתפרק ולהתחבר מחדש. היא דורשת דימיון, ויכולת לשים את האצבע על הדופק הפועם של המציאות ולהמציא בכל פעם את הדבר הבא, לייצר אופק חדש. אני מאמינה כי אוצר טוב הוא זה הפועל לאורך זמן להשפיע במהלכים אשר נועדו לכוון את המבט והתודעה ולא להסתפק בלשקף את המתרחש בשדה התרבות״.

הפוסט דרורית גור אריה תעמוד בראש התוכנית ללימודי אוצרות וחשיבה חזותית בסמינר הקיבוצים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

Viewing all 4026 articles
Browse latest View live