"The Girlfriend Experience", עבודתה של שיר מורן מ-2017, זכתה ב"בחירת הפטיש" של בית-המכירות סותבי'ס בחממת האמנים של יריד האמנות "צבע טרי" 10. העבודה תוצע במסגרת המכירה הפומבית של אמנות עכשווית בינלאומית של סותבי'ס בדצמבר 2018 בניו-יורק. בוועדת השיפוט חברות סיגל מרדכי וטליה כהן מסותבי'ס, דורית חכים, איריס ריבקינד בן-צור ודנה גולן.

מנימוקי השופטות: "עבודותיה של שיר נראות במבט ראשון ססגוניות, משחקיות ומשעשעות, אבל מבט מעמיק יותר חושף רבדים חברתיים ואישיים שמשקפים את עולמם של בני דור ה-Y. שיר מורן בוחרת כבסיס ליצירותיה עור חיה, שהיא טכניקה עתיקה של איור כתבי קודש. השימוש בעור חיה כמדיום ביצירתה מביא לטשטוש גבולות ומשחק בין עור האשה המתוארת לעור החיה, כמו גם שילוב מרתק בין כתמי צבע 'חייתיים' ומונוכרומטיים לבין פרטים פיגורטיביים אישיים שנוצרים בעושר ובמארג צבעוני מרתק".

דבר האמנית על היצירה: "שם העבודה בתרגום לעברית הוא 'חוויית החבֵרה'. זהו גם שם של סדרה אמריקאית שיצאה ב-2016 ברשת סטארס וגם מינוח השאול מהז'רגון המקצועי בעולם הזנות. משמעותו היא שהלקוח משלם לעובדת בתעשיית המין כדי שהיא תעניק לו את התחושה שהם במערכת יחסים אקסקלוסיבית, קרובה ואינטימית. זהו משחק תפקידים של המצב הרגיל, הרצוי כביכול, בין גבר ואשה.

"העבודה מצוירת במרקרים ולק ציפורניים על פיסת עור שנשארה בחיתוך הטבעי שלה. הצורה המקורית של בטן החיה תלויה על הקיר בעזרת שני ברגים, כך שהיא מעט בולטת החוצה וניתן להביט גם בחלקה האחורי. מתוארת שם דמות נשית הרוכנת לשולחן סלוני נמוך, קו הסילואט של גופה קרוב לצופה. מבעד לדוגמה פרחונית מנומרת נחשף גבה. וגם המצע, העור שלו הוא עורה. שערה מכסה את הפנים. מאחורי השולחן יושבת על כורסה דמות גברית שמסומנת באמצעות חלקה התחתון, אך שאר הדמות מתפוגגת, מתמזגת עם פטרן שמדמה רצפה. במבט ראשון נדמה כי מתבצע כאן אקט אוראלי, אך למעשה בין שתי הדמויות מפריד שולחן. הצופה משלים את הסיטואציה בראשו עקב הזווית המסוימת שבה הונח הסט.

"עבורי משחקי תפקידים וזהות מתקיימים כל הזמן, גם באופן גלוי, שבו קליינט משלם לזונה שתגלם את בת-זוגו, וגם באופן סמוי, בתוך סביבה דומסטית שבה שולחן עשוי לחתור תחת סמכותה של מציצה. במהלך העבודה שלי פטרן אחד עולה על השני, ולפרקים הפיגורטיבי נראה כמופשט ולהפך. עור הפרה מתחזה לעור אשה; הציור שכבר לא רוצה להיות ציור, אלא מנסה לצאת החוצה, משחק בלהיות פסל".

הפוסט "בחירת הפטיש" של סותבי'ס: שיר מורן הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

ניקולא טרצי פתח את כהונתו כמנהלו החדש של המרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב במעין מיני-ביאנלה שאפתנית, "קדם–קודם–קדימה" – תערוכה קבוצתית שכוללת יותר מ-40 אמנים מקומיים ובינלאומיים ומשתרעת על פני ארבעה חללים בעיר (המרכז לאמנות עכשווית, הלובי מקום לאמנות, החלל השיתופי אידריס וסטודיו התכשיטים Born from Rock). העומס החומרי של התערוכה מתבטא גם בתשתית התיאורטית שלה: טקסט התערוכה מגולל לא פחות משישה "רעיונות" שונים, נוסף על מקבצי עבודות שזכו ל"תתי-כותרות". כמה מהרעיונות אכן מציעים מפתחות לפענוח ההצבה, בעוד שאחרים, כמו תוכנית השיחות והאירועים הענפה, שהיא נלווה הכרחי לכל תערוכת ענק, מסתכמים בבחירות סטרוקטורליות, מה שגורם להחלטה להכליל אותם ברשימת הרעיונות להיראות תמוהה.

זוהי "תערוכת-אוצר", מסוג התערוכות הקבוצתיות המאופיינות בסגנון אוצרותי בולט וקל לזיהוי, שהתפתח באחרונה בעקבות עלייתם של מעמד האוצר, הביאנלה ותערוכות הענק כפורמט האולטימטיבי לצפייה באמנות. סגנון זה מעמיד תערוכות בינלאומיות, מהודקות ורפלקסיביות, שמבנות באופן אסתטי להפליא חללים עמוסים לעייפה או דווקא נזיריים במתכוון (במרכז לאמנות עכשווית העבודות כמעט נוגעות בתקרה, מתפרשות לפינות וגולשות אל חלל הכניסה ומעבר לו, בעוד שבאידריס תצוגה מינימליסטית ומונוכרומטית של שלוש עבודות). העבודות הנכללות בתערוכות אלה מעודכנות ואופנתיות, גם אם יש בהן הבלחות היסטוריות. הן נעות בין קונספטואליות לפואטיות, ויוצרות בינן לבין עצמן קשרים חזותיים ואינטלקטואליים מינוריים המאוגדים תחת תמת-על אוצרותית, קוהרנטית יותר או פחות.

חללי התצוגה מבנים מרחבים ארכיטקטוניים חושיים, שלמים ומושלמים, הגולשים אל מעבר לקוביות הלבנות הקונבנציונליות – למשל "בכור", עבודת הקטורת של רפרם חדד, המפיצה ניחוחות עזים בכניסה למרכז לאמנות עכשווית, או "קינה", עבודת הסאונד של מירי סגל בלובי, שבה נשמעת האמנית עצמה מזייפת שיר ערש לצד נורת ליבון מהבהבת, הנראית במיטבה דווקא בלילה, מבעד לקירות הזכוכית של לובי בניין המגורים שבו שוכן החלל.

תערוכה מסוג זה מעמיד טרצי. היא נושאת ניחוח חו"ל מובהק, אם ליפול רגע לקלישאה הפריפריאלית. אך האם יש בה יותר משכפול קונסטרוקטים אוצרותיים מוכרים? שם התערוכה, "קדם–קודם–קדימה", קושר יחד מרחב וזמן. קדם משמעו מזרח, כיוון שהאדם מביט קדימה, אל כיוון זריחת השמש. אך גם ימי הקדם נמצאים מלפנים, היכן שניתן לראותם, בעוד שהעתיד, "אחרית הימים", משויך דווקא לאחור. בציינה שני עשורים להיווסדותו של המרכז לאמנות עכשווית על-ידי סרג'יו אדלשטיין (המנהל היוצא, שימשיך לכהן כיו"ר הוועד המנהל), מאגדת התערוכה עבודות של אמנים שהציגו במרכז לאמנות עכשווית בעבר או שמתוכננים להציג בו בעתיד, וכך פונה לאחור בעודה מסתכלת קדימה.

מראה הצבה מתוך 'קדם-קודם-קדימה', המרכז לאמנות עכשווית, 2018, צילום: אייל אגיבייב

מהבחינה הזאת, רבות מהעבודות בתערוכה מפנות זרקור הומוריסטי לחלל המרכז עצמו כמוסד אמנות, כגון שלט מסעדה המכריז "Today’s Special" מצד אחד ו"Tomorrow’s Another Day" מחוץ לכניסה (2009); שלט "יציאה" ירוק ואיקוני (2006) מעל הדלת בקומה השנייה, שניהם של האמנית סיל פלויר; שלט הניאון "Permanent Exhibition" של נבט יצחק (2018), ועבודת הניאון המתחכמת של כריסטיאן ינקובסקי "מבקרים", החוזרת על המשפט "אני מרגישה שצפיתי בעבודת אמנות ברמה בינלאומית", שנרשם בספר המבקרים של התערוכה שקדמה לזו של ינקובסקי עצמו במרכז לאמנות עכשווית ב-2014. אך העבודה היחידה שמתחייבת לביקורת מוסדית כנה היא פעולתה של נעמה צבר, שהכירה בחשיבותו של האוצר בתערוכה הנוכחית: צבר ביקשה מטרצי לרשום על פיסת קיר שהוסרה מאחד הקירות את שמות האמניות האהובות עליו (Dedicated by Nicola Trezzi, CCA, Tel Aviv, 2018). פוטנציאל ההעצמה הנשית מוכפף בסופו של דבר לבחירותיו האישיות של האוצר הגבר ונותר משורבט בכתב יד ומונח על הרצפה כלאחר יד, מחוץ להגמוניה התצוגתית.

בעבודות אחרות התנועה הטמפורלית הכפולה הנוכחת בשם התערוכה מתווכת בצורה מעט ליטרלית מדי, כגון ב"שעון הפוך" של אפרת נתן, התלוי מעל שולחן הקבלה במרכז לאמנות עכשווית (2000), או בווידיאו הפואטי של האמן הרומני אלכס מירוציו, שבו הוא נראה רושם רישום קיר מופשט עם מסכת גרפיט של פניו בגיל 29, כשנתיים לאחר שנוצרה ("דחיפות רעיון הסגירה ברישום", 2013). מירוציו פועל תחת הקולקטיב TAH29, הכולל אותו בגיל 29, וכך מרחיב את הפרקטיקה המוכרת של שבירת מוסכמת ה-authorship באופן בדיוני במרחב (כלומר בין דמויות שונות) גם אל עבר הזמן (אותה דמות, גיל אחר). עבודות אפרמליות (בנות-חלוף) אחרות נוצרו במיוחד עבור התערוכה ועתידות ליהרס בסופה, או למעשה כבר בתחילתה, כמו מנורת הקרח השחורה והמתכלה של קיטי קראוס (ללא כותרת, 2006), או "שתי דקות של ריסוס צבע במישרין על הרצפה ממיכל תרסיס סטנדרטי" של לורנס וינר מ-1968 – הוראות פעולה ליצירת כתם שחור ומפוקפק על רצפת הגלריה.

לצד הציור הדיגיטלי של אלי פטל, המשרטט על הקיר את הסמל הלאומי אלי – מנורה המוזנת במעין חומר בעירה שחור (ללא כותרת, 2006), העבודות יוצרות שלישיית כתמים שחורה ומאיימת, שבה האור והחושך קשורים זה בזה. בטקסט התערוכה מוסבר כי העבודות בקומה העליונה של המרכז לאמנות עכשווית הן ברובן עבודות ניאון, וידיאו או קופסאות אור המפיצות אור, ומקובצות תחת הכותרת "פניו הקורנות של משה". אך בהתחשב במגוון העבודות המוצגות בקומה, הכותרת התנ"כית וההכללה המדיומלית נותרות זרות זו לזו.

אלי פטל, ללא כותרת, 2006, ציור דיגיטלי, באדיבות האמן

קשירת המרחב והזמן המשתמעת משם התערוכה היא גם מאפיין מובהק של תערוכות-האוצר. אלו אצורות לרוב על-ידי אוצרים "אורחים" שאינם בהכרח בני המקום (כפי שנכון למחצה במקרה של טרצי), ופעמים רבות קורסות תחת השאיפה להיות לוקאליות וגלובליות בו בזמן. הן גם תערוכות עכשוויות במובהק, במובן זה שהן עוקבות אחר מושג ה"עכשווי" כפי שהוא נתפס לרוב ב"אמנות עכשווית": השאיפה הבעייתית לחלוש על "עכשוויויות" מרובות ומרובדות, להיות בעכשיו ומחוצה לו בו בזמן. לכן, ועל אף שמה העברי הבלתי ניתן לתרגום ובעל המשמעויות המשיחיות-דתיות מרחיקות הלכת בהקשר המקומי-פוליטי, זו אינה תערוכה מקומית.

הפרדוקסליות המרחבית-זמנית הזו נוכחת ביתר שאת בקומת הקרקע העמוסה במרכז לאמנות עכשווית. על החלל חולש ציור קיר גרפי בשחור-לבן של האמנית הצרפתייה שורוק הרייש, שנעשה בהשראת נופי תל-אביב ("כאן 2#", 2018). על קיר אחר תלוי ברפיון חבל הצלה גס שנכרך סביב סלע המונח על הרצפה (ללא כותרת, 2017). עבודה זו, של אבי הארטה-פוברה האיטלקי יאניס קונליס, נעשתה במיוחד עבור תערוכתו האחרונה במוזיאון הנגב בבאר-שבע לפני כשנה, והסלע מקורו במדבר הארץ-ישראלי (קונליס נפטר זמן קצר לאחר פתיחת התערוכה במוזיאון הנגב, ו"קדם-קודם-קדימה" מוקדשת לזכרו).

עבודתו של אדריאן פאצ'י, המשלבת תצלום שבו נראה האמן כילד בין איכרים וחיילים חדורי אמונה סוציאליסטית באלבניה ותצלום עיתונות שבו ראשו המבוגר מבצבץ בתור לקבלת ויזה באיטליה, לצד פספורט פליז מוזהב ומוגדל של ליהי תורג'מן ("דרכון", 2015), משרטטים יחד נרטיב פליטות חוצה היסטוריות. עבודה זו של פאצ'י מ-2001, בעלת השם האירוני "זה לא היה מיצג (I)", תלויה לצד דף A4 המפרט הוראות לקוניות למיצג לכל דבר, המזמין את הצופה לפנות לאנשים הסובבים אותו ולהשלים את המשפטים "Freedom is…" ו"Necessity is…" ("מריל לדרמן יוקלס", 2018). האוניברסליות המדומה של השפה טבועה גם במשפט "הומני" אחר שמרחף בחדר – כריות הענק הצבעוניות של האמנית האינדונזית ארחמאיני הן למעשה אותיות במשפט "אני אוהב/ת אותך, בג'אווי" – כתב השפה המלאית, המבוסס על האלפבית הערבי, שנמצא בשימוש מינורי בעיקר בהקשר דתי בארץ מוצאה של האמנית (2009). הכריות תלויות מהתקרה ומונחות על הרצפה, ואין בכוחן לחבור יחד לאיות המשפט, כך שהכתב הערבי מרוקן ממשמעות. לצדן מונחות ערימות הפיתות מרוחות הבטון של לטיפה אשקש (ללא כותרת, 2017) – אבני בניין של "עבודה ערבית" וניכוס ישראלי.

מראה הצבה מתוך 'קדם-קודם-קדימה', המרכז לאמנות עכשווית, 2018, צילום: אייל אגיבייב

בהתחייבותן לעכשוויותן, תערוכות-האוצר כמעט תמיד מוציאות את העבודות מהקשרן לטובת המכלול. לעתים מכלול זה אכן גדול מסך חלקיו. מטבעות המינוס דולר שיצרה אגניישקה קוראנט ("פחות דולר אחד", 2012) נוצרו מתוך רצון לפעולת חתרנית – הצופים מוזמנים לקחת מטבע, לנסות לשלם איתו ובכך לשבש את הסירקולציה המוניטרית. כאן, המטבעות מוצבים בערימה בפינת החדר, כאשר בפינה הנגדית מוצבת ערימה של גרגירי מלח מים המלח של לורן מונטרון (2018). ההשוואה הצורנית בין גרגירי המלח למטבעות המרוקנים מערך מקבילה להפרטה של מפעלי ים המלח ולעובדת היותה של אדמת ישראל לא רק נכס דתי-פוליטי, אלא גם כלכלי.

האדמה המקומית נוכחת גם ברצף עבודות אחר, שבאופן מיותר זכה למסגור כתערוכה בתוך תערוכה, בשם "המחלקה לסלעים ואבנים". היא כוללת בין השאר זוג אבנים שעליהן חרוטות המלים Forgive ו-Forget של מיכל הלפמן (2013), שתי פעולות שנועדו לכישלון בעודן חרוטות באבן, ואלמנט פיסולי מינימליסטי של ג'ונתן מונק, שבו מסגרת מתכת צבועה בטורקיז מכילה סלעים מאדמת ישראל ("אתר/ספציפי/פלאטה/סלע (ישראל)", 2013). האובייקט הוא למעשה חלק מסדרה קונספטואלית של שבע מסגרות זהות בצבעים שונים, כל אחת מכילה סלעים מארץ אחרת במזרח התיכון, בעוד שהפדסטל של פלשתין נותר ריק. במקרה זה, המסגור האוצרותי כשל. כפי שהעבודה של מונק מוצאת מהקשרה, כך גם נושא התערוכה כולה. בסופו של דבר, השאיפה לעכשוויות ולגלובליות מנעה עומק ביקורתי, ספציפי ומחויב מהתערוכה כמכלול.

ההצבה בסטודיו התכשיטים Born from Rock, שזכתה לכותרת הפומפוזית "אש ומים", כוללת שלוש עבודות הומוריסטיות: תצלום של בקבוק סן-פלגרינו הצף על פני המים של כריסטיאן ינקובסקי; בקבוק קולה המתפקד כפמוט מאולתר של אריאל שלזינגר ("הייתי רוצה לקנות לעולם בית ולרהט אותו באהבה", 2018); ו"Agua bendita" של וילפרידו פרייטו (2015), "מים קדושים" שנשפכו לריק על הרצפה באחת מפינות הסטודיו. העבודה של ינקובסקי היא למעשה חלק מהפרויקט "Review" מ-2012, שבו הזמין כ-100 כותבים ומבקרי אמנות לכתוב ביקורת על עבודת האמנות העתידית שהאמן ייצור מהביקורת שלהם. הם התבקשו לתחוב את הטקסטים לבקבוקים ולשלוח אותם לגלריה, שבה הוצגו מפוזרים על הרצפה וחתומים בשעווה אדומה. בהצבה הנוכחית העבודה מרוקנת מהמשמעויות הפנים-אמנותיות שלה; כתיבה על אמנות, שהיא לרוב פרקטיקה פרזיטית שלאחר מעשה, מקבלת כאן את הבכורה רק כדי להיחסם על-ידי העבודה עצמה.

. כריסטיאן ינקובסקי ,מתוך המיצב סקירה, 2012 [ניתן לאחד משתתפים], תצלום 33X41 ממוסגר, אוסף פרטי, יפו, מוצג בסטודיו BORN FROM ROCK, צילום: אייל אגיבייב

בסטודיו התכשיטים התל-אביבי העבודות מצקצקות על הזמניות של הקדושה, המבוקבקת וממוסחרת לעדת המאמינים בעידן הקפיטליסטי. בדומה לחוויית הצפייה בהרבה מתערוכות הענק, הצופה מרגיש לרגע כחלק מאותה מעדת מאמינים מפוברקת, שמובלת בעיוורון בחללים שונים בעיר על-ידי האוצר באופן תלוש ומשולל מידע. הספרון הקטן המלווה את התערוכה מספק רק מפה, לייבלים וכמה פסקאות כלליות על התערוכה, וההקשרים המצוינים למעלה אינם מפורטים בו. זאת ועוד: בעוד שהבחירה בחללי אמנות אלטרנטיביים וצעירים יחסית כחללי לוויין היא מבורכת, הבחירה ב"Born from Rock", שכל קשר בינו לבין התערוכה מקרי בהחלט, נותרת סתומה.

בסופו של יום, המפגן האוצרותי של "קדם-קודם-קדימה" מצליח לפרקים לשרטט קשרים אינטליגנטיים ורגישים בין העבודות ולזקק הוויה מזרח-תיכונית מתוחה בין הכאן ועכשיו לעול האדמה ההיסטורי. אלו מסתייעים רק כאשר הוא משתחרר מהשאיפה הבולמוסית של עולם האמנות הגלובלי לעכל הכול, עכשיו ומהר.

"קדם–קודם–קדימה"

המרכז לאמנות עכשווית, הלובי מקום לאמנות, אידריס, סטודיו Born from Rock, תל-אביב

אוצר: ניקולא טרצי

אמנים: יוחאי אברהמי, עילית אזולאי, גסטון צבי איצקוביץ, גינתר איקר, דיתי אלמוג, ארחמאיני, לטיפה אשקש, מוניקה בונוויצ'יני, Born from Rock, גיא בן-נר, שילפה גופטה, פיטר היילי, מיכל הלפמן, שורוק הרייש, לורנס וינר, יוהנס ון-דר-ביק, רפרם חדד, אליס טומסלי, יאן טיכי, שירי טרקו, כריסטיאן ינקובסקי, אתי יעקבי, נבט יצחק, מירלה לדרמן-יוקלס, לורן מונטרון, ג'ונתן מונק, אלכס מירוציו ו-TAH29, בנואה מר, יהושע נוישטיין, אדריאן פאצ'י, אלי פטל, פרצ'איה פינתונג, סיל פלויר, וילפרדו פרייטו, מירי סגל, נעמה צבר, יאניס קונליס, אגניישקה קוראנט, קיטי קראוס, תומר רוזנטל, אריאל שלזינגר, תנועה-ציבורית, ליהי תורג'מן ונתן תרפא

נעילה: 26 במאי 2018

הפוסט ניחוח חו"ל מובהק הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מקומיזם

התערוכה 'מקומיזם' מהווה מאמץ קולקטיבי של תושבי ערד וסביבתה להאיר-מחדש את העשייה העשירה בתחומי האומנות והאמנות בעירם ובסביבתם.

המרכז לאמנות עכשווית בערד קורא לתושבי העיר והסביבה, לכל דורותיה, להציע יצירות במדיומים מגוונים הכוללים: ציור, רישום, רקמה, גזירות נייר, שרטוט הנדסי או אדריכלי, קולאז', עיצוב מוצר, עיצוב גראפי, עבודת חוטים, אריגה, ויטראז׳, פיסול (עץ, ברזל, זכוכית), מיצב, תפירה, קדרות, קרמיקה, ציור קיר, מוזאיקה, צילום, וידיאו, קולנוע, פרפורמנס, סאונד וכו'.

כל מי שהשתייך, בעבר או בהווה, למצבת תושבי העיר ערד או לישובים הסובבים אותה, ויצר/ה יצירה, או שנמצאת בבעלותו/ה יצירה רלוונטית לתערוכה, ישלח 4-6 תמונות בצירוף שורת הסבר שמפרט את שם היצירה (אם יש), חומריה וממדיה עד 10.5.18 למרכז לאמנות עכשווית בערד : acacarad@gmail.com

Placeism

Placeism is a collective effort of the residents of Arad and people living in its surroundings  to re- illuminate the richness of its this area’s arts and crafts background.

The Arad Contemporary Art Center has initiated a call for the area’s residents, from Arad and from the surrounding cities and villages, from all generations, to propose art and craft works from a wide range of disciplines, including: painting, drawing, embroidery, collage, engineering and architectural sketches, product design, graphic design, visual communications, macrame, weaving, vitrage, sculpture (wood, metal, glass), installation, sewing, ceramics, mural painting, graffiti, street art, mosaics, photography, video, experimental cinema, performance, sound etc.

This call is directed towards anyone that has been associated, past or in present, with this area and that has is her or his possession a work that may be included in the above categories.

Please send 4-6 pictures of works with a short line describing the name of the work (in the case that it has a name), the materials and dimensions to acacarad@gmail.com.

Deadline: 10/5/18

محليات

معرض "محليات" هو جهد جماعي من قبل سكان عراد ومحيطهاط غرضه إعادة الآنارة على النشاط الفني الغني في المجالات المختلفة,في مدينتهم ومحيطهم.

مركز الفن المعاصر في عراد, يدعو سكان عراد ومحيطها، من كل الأعمار، ان يقدموا للمعرض أعمال فنية متنوعة، بما في ذلك: التصوير, الرسم, التطريز، قطع الورق، الرسم الهندسي أو المعماري، اللصق، تصميم المنتجات، التصميم الجرافيكي، أعمال الخيوط, الغزل والنسيج, الزجاج الملون, النحت (بالخشب ، بالحديد ، بالزجاج)، التركيب ، الخياطة ، الفخار ، السيراميك ، الرسم على الجدران، الفسيفساء، التصوير، الفيديو، السينما، الأداء، هندسة الصوت، إلخ.

كل من أنتمى في الماضي أو الحاضر، على سكان مدينة عراد أو البلدات المحيطة بها، وأنتج/ت قطعة فنية، أو كان بحوزته منتوجة ملائمة للمعرض، يرسل 4-6 صور مع وصف وشرح مفصل: اسم القطعة(إن وجد)، المواد والحجمط وذلك حتى 10.5.18, الى مركز الفن المعاصر في عراد acacarad@gmail.com

وشكراً

Выставка "Локализм" это плод совместной творческой деятельности жителей города Арад и окрестностей. Центр современного искусства приглашает жителей города и его окрестностей предлагать свои работы в самых разных областях. Это может быть живопись, рисунок, вышивка, обрезки бумаги, архитектурные рисунки, коллаж, графический дизайн, электромонтаж, ткачество, шитье, керамика, настенная роспись, мозаика, фотография, видео и т. п. Любой, кто является жителем города Арад или близлежащих поселений, приглашен выслать 4-6 фотографий сопровожаемых кратким пояснением об экспонате, его структуре, размере и материалах из которых он (экспонат) состоит. Обращения необходимо прислать до 10 Мая 2018 в центр современного искусства Арада по адресу электронной почты acacarad@gmail.com

הפוסט קול קורא לתושבי ערד והסביבה להשתתף בתערוכה במרכז לאמנות עכשווית בערד הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

שגרירות ישראל ביפן בשיתוף גלריית WAITINGROOM בטוקיו ו- Yamakiwa Art Hotel במחוז נייגאטה (Niigata) גאים להשיק תוכנית רזידנסי חדשה ומרגשת.

התוכנית, המתפרשת על פני שני מיקומים ביפן, היא קודם כל הזדמנות נדירה ליצור בתוך סביבה עוצרת נשימה בטבע הכפרי של יפן, זאת לצד חשיפה בתערוכה בגלריה מובילה במרכז השוקק של טוקיו הבירה.

פרטי התוכנית:

אנו מחפשים לקבל הצעות של:

• אמן יחיד
• שני אמנים המעוניינים לקחת חלק בפרויקט זה לצד זה (בפורמט זה יש להגיש הצעה משותפת לשני האמנים)

האמנים המשתתפים יתחילו בעבודה חדשה או ימשיכו עבודה קיימת בזמן שהייתם  ב-Yamakiwa , ויציגו את העבודה המוגמרת בסוף השהייה בגלריה WAITINGROOM.

כל פרטי התוכנית – http://www.waitingroom.jp/english/projects/2018/IsraeliAIR/israeliAIR.e.html

טופס הגשה –  https://goo.gl/forms/mtOlngGe8mOmNYFi1

New Artist in Residency for Israeli Artists

WAITINGROOM in Tokyo in collaboration with the Embassy of Israel in Japan and Yamakiwa Art Hotel in Niigata invite you to apply for this new and exciting residency program. We invite Israeli artists to explore the possibility of creating in one of the most breath taking locations in Japan as well as presenting their work in a leading local gallery.

We wish to enable a new creation by Israeli artists in this beautiful village of Japan and introduce a new voice to interact with the local art scene in the heart of the dazzling city, Tokyo.

We look to host interesting, thought-provoking artists.

Program summary

In the frame work of this program we are looking to receive applications of:

• Individual artist
  or
  • Two artists who wish to take part in this project alongside each other
  In this case – artists should propose a double show with a theme and a clear description of the process for the residency period as well as for the proposed exhibition.

1. a) Creation of a new work: participants will begin a new work or continue the work on an existing work while at Yamakiwa Art Hotel in Japan and present the finished work at the end of the stay at the Waitingroom Gallery.
2. b) Education/training: participants will present the progress of his/her work being created as part of the program.
3. c) Taking part in "Gallery Talk" and other Gallery event.

Yamakiwa

Yamakiwa Art Hotel is and alternative art space set in a traditional Japanese farmer's house in mountains near Niigata. It runs residency programme for artists and curators that supports their research and exhibition making. The art hotel which started in 2016 invites visitors to spend the night at the gallery and have a closer experience with the surroundings, eating local food prepared by the village neighbours.
Our aim is to establish close connection between art and life within the gallery's setting as a 'house', brought through the direct and indirect cooperation among creative practitioners, visitors and local residents.
http://www.yamakiwagallery.com

הפוסט תוכנית רזידנסי חדשה לאמנים ישראלים ביפן הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

שגית מזמר: התערוכה שלך מתחילה 110 שנים אחורה, ב-1908, כשאת פועלת כבר מתוך הקשרים קולנועיים. האיום הגרעיני והאנציקלופדיות שייכים לאותו עולם, עולם שמצוי לפני האיומים של ימינו, שבהם אינדיבידואלים עושים טרור. מהתערוכה עולה תחושה שאת מזהה מחדש כוח באיגוד האינפורמציה, בכוחה של המעצמה. המעצמות יצרו את האיום הגרעיני, למעצמות היו האמצעים הכלכליים לייצר ניסויים גרעיניים, גם האנציקלופדיה היא מעצמת אינפורמציה. התערוכה היא סוג של שיר-קינה למעצמות האלה?

יהודית שלוסברג-יוגב: מה שמעניין להבין בעיני, ואלו דברים ידועים, שלמעשה מירוץ החימוש בין רוסיה לארצות-הברית הביא להמצאות אנושיות מרחיקות לכת – פצצות אטום, חקר החלל וההגעה לירח. ההישגים האנושיים הכי מוחלטים הגיעו בעקבות מירוץ החימוש, והדבר הזה מטלטל בעיני בכל מיני מובנים. אני לא חושבת שאני מתגעגעת למעצמות, אבל כן לאיזה סוג של גודל ועוצמה וגם לאיזה סוג של כבוד לידע והשקעה של עבודת-יד סביב ידע. יש היום המון ידע, אבל הוא זול. עבודת הווידיאו 'צעד קטן לאדם' נוגעת בזה, כי מה עשיתי בעצם? הזמנתי ירח ענק מסין, אביזר מסחרי שמשמש לפרסומות. תפרו לי אותו לפי מידה, עם הדפס של פני הירח. בתוך הירח יש מפוחים מובנים ותאורה. מחברים אותו לשקע, והוא מתחיל להתנפח. דימיינתי אדם מגלגל את הבלון הזה לראש הר במדבר, רציתי לשחזר כוח טבע – לפברק זריחת ירח. הגענו לצלם בשטח בליל ירח מלא (הירח האמיתי שימש כגוף תאורה), ושם, בשטח, גילינו שיש ליקוי ירח. אחרי שעה בערך התחילה רוח מטורפת, ובעצם כוח הטבע המפוברק הפך לכוח טבע אמיתי, הוא הפך להיות מפרש ענק שארבעה אנשים צריכים לסחוב כדי שהוא לא יעוף. מבחינתי שם התרחש הרגע המשמעותי – הרגע שבו כוח הטבע המפוברק קם על יוצרו. בתכנון של הצילומים ייחלתי שזה יקרה, לא ידעתי מה יקרה בדיוק, אבל הרצון לא היה לייצר 'דימוי יפה', אלא להתגרות בטבע, להסתכן.

מזמר: את עוסקת גם בפצצות אטום, וכשאני חושבת על המושג "אטום" אני חושבת על חלק בסיסי של חומר. כאמנית פלסטית, לעסוק באטום של הדברים, בגרעין של הדברים, גם ברמה הקונספטואלית, אפילו המילולית, זה כמו לרדת לשורש השפה, ליחידה הכי קטנה של שפה בחומר. היחידה הזאת היא כמו מבוא לעולם שלם שנפתח. את בעצם שואלת, מהו האטום, הגרעין של הדברים, כאשר המלה "אטום" טעונה בקונטקסט תרבותי והיסטורי. באמצעות התערוכה את מורידה אותנו לשורש הדברים, ואז פותחת איזו מניפה.

שלוסברג-יוגב: זה נכון, כיוון שגם בתהליכי עבודה הדברים מתחילים אצלי מאיזה רגע קטן של התרגשות בחומר, למשל בעיסוק באנציקלופדיות. כשהייתי ברזידנסי במעמותה הגיעו לידי המון כרכים של אנציקלופדיה גרמנית יפהפייה מ-1908, 18 כרכים שמאגדים היקף בלתי נתפס של מידע. תוכלי למצוא שם ערכים על גוף האדם, על מכונות, מנועים, צמחים, בעלי-חיים, מפות, המצאות, אירועים, מקומות, דתות – נראה כאילו הכל נמצא שם. אני לא קוראת גרמנית, אבל אני פותחת את האנציקלופדיות ומדפדפת בין הרישומים, שכמה מהם צבועים ביד, וההתרגשות שלי היא מהניירות המרשרשים, מעבודת היד, מהצבעוניות. גיליתי שם כבוד לידע, תקווה שייחסו לידע. ממש עוברת התחושה מתוך האנציקלופדיות שהאנושות האמינה בעצמה. רגע לפני מלחמות העולם, רגע לפני המאה ה-20.

מזמר: השאלה שעולה לי היא איזה חלק של יהודית יש בעבודה עם רישום, עם מנגנונים קטנים כמו באנציקלופדיות, עם חומרי ארכיון של פצצות אטום – ואיזה צד שלך יש בדימויים שצומחים לעבודות וידיאו, להפקות גדולות.

שלוסברג-יוגב: אני חושבת שמה שמעסיק אותי קודם כל זה רגע קטן של קסם. הקסם הוא סוג של חומר גלם עבורי, ופצצת האטום היא הקסם הגדול ביותר והמזויף ביותר שהאנושות המציאה. לרגעי הפיצוץ האטומי יש יופי מהפנט, זה יופי בראשיתי שעשוי מהחומרים של בריאת העולם. נדמה כאילו כל החומר של הקוסמוס הותך ונוצק מחדש. יש שם אש, מים, עשן והתבקעות של חומר, יש המכנים את זה 'הנשגב האטומי'.

מזמר: אבל ה"נשגב" הזה מכיל פוטנציאל הרס בלתי נתפס.

שלוסברג-יוגב: נכון, אם כי לי לוקח זמן להתוודע להרס. קודם כל אני נוגעת בקסם, ואז לאט-לאט מתוודעת לקטסטרופה. זה גם מה שקרה לי בתהליך העבודה על התערוכה. בזעיר אנפין אני רואה את תהליכי העבודה שלי בדומה לתהליכים שעברה האנושות, שהרבה לפני ההפנמה של ההרס הנורא של הפצצה, התלהבה מההמצאה ומהעצמה. ראיתי המון חומרים תיעודיים מהניסויים הגרעיניים. אלו חומרים יפהפיים שנמצאים באינטרנט, אבל רק בשלב מאוד מאוחר של העבודה העזתי לגעת בהרס עצמו, בפגיעה בגוף למשל. בסוף תהליך העבודה על התערוכה הגעתי לסרט שמראה ניצולים מהירושימה. רואים בו יפנים שעומדים מול המצלמה, אדם עומד ומסתכל למצלמה, אחרי דקה הוא מתפשט, ופתאום את רואה את הגוף הפגוע מהקרינה. הסרט הזה גרם לי לתחושה איומה ועורר ספקות לגבי התערוכה כולה. למעשה לקח לי למעלה משנתיים להעז לגעת בגוף, בהרס עצמו, בקטסטרופה.

יהודית שלוסברג-יוגב, מתוך "בהיר מאלף שמשות", מעמותה, 2018

מזמר: אני מנסה לחשוב אם יש איזו צורה שחוזרת על עצמה בעבודות, ואני רואה משהו שיוצא משליטה, אבל בתוך גבולות מוגדרים ואסתטיים. זה בעצם הערך האסתטי של העבודה שלך – צורות שאוצרות בתוכן את פוטנציאל ההתפרצות, שמשמרות את הדברים במקסימום פוטנציאל הרס – אבל גם במקסימום יופי. הדברים לא מתפרצים עד הסוף, הם לא נהרסים. מעניין אותי מהם הדימויים האלה מבחינתך. למה את נמשכת לעסוק בהם? מי זאת האמנית שעושה את זה? למה את בוחרת לרכז את המשאבים שלך בזה? מה האתיקה של הדבר הזה? הבחירה לעסוק בפצצת אטום בישראל, ב-2018, במעמותה, במרתף, לנסוע ברכבת ליד הכור האטומי בדימונה – אלו בחירות שבוחנות את הגבולות הפוליטיים של האמנות לשנות, של האמנות להראות. מצד שני, הערך הפואטי מתקיים בעבודות באופן מאוד מובהק. בסופו של דבר דרך שלושת הצירים האלו – האתי, הפוליטי והפואטי – אני מרגישה שאת מדברת על המצב האנושי. מהתערוכה אני חווה אנרגיה נפשית של פצצת אטום שעוסקת בעצם במצב האנושי, בקיום האנושי, אחרת זה לא היה מדבר אלינו. אז מעניין אותי שתסתכלי פנימה ותחשבי מה זה הדבר הזה עבורך? מה המשמעות של להיות בגבולות של צורה שעומדת להתפרץ?

שלוסברג-יוגב: השאלה שלך פוגשת אותי במימד ביוגרפי וגם במימד של המקום שממנו אני עושה אמנות… שממנו אני עושה כל דבר בעצם.

מזמר: מה זה המקום הזה?

שלוסברג-יוגב: ההתלהבות. זה נורא מוזר להגיד את זה, אבל ההתלהבות שלי היא החומר הכי ניתן למישוש מבחינתי בעשיית אמנות.

מזמר: זה משהו שהיה לך תמיד?

שלוסברג-יוגב: כן, אני פועלת מתוך סוג של אש. ולשאלתך, אני חושבת שיש בזה משהו שקשור לאישיות, אולי בדומה לפירומניה, משיכה בלתי מוסברת לרגע העוצמתי של האסון, לפני ההשלכות שלו. ובמובן האתי זה אולי קשור להיות מחוללת של משהו, להיות קשורה לרגע שמחולל משהו שמאבד שליטה.

מזמר: זה מעניין, כי בשנים האחרונות טרור ואסתטיקה הולכים ביחד, הממשק בין שני הקצוות האלה, חיים ומוות, הרגע הזה שעשוי להיות נורא מסוכן, והוא בעצם מאוד אסתטי.

שלוסברג-יוגב: אני חושבת שאנחנו מזהים את ההרס האטומי כדבר אסתטי דווקא כיוון שאנחנו מפסיקים לראות אותו כמוות של הגוף. זאת אומרת, זה מוות מסוג כל-כך טוטלי, שהוא מאיין את הכל, מפרק את היקום חזרה לחומרי הגלם שלו. אין בו דם, אין בו גוף פצוע. ההרס הזה כל כך משמיד-כל שהוא מפסיק לאיים ומתחיל להדהים.

מזמד: אבל המשיכה שלך במקום הזה היא משיכה לטרור ולחבלנות.

שלוסברג-יוגב: נכון.

מזמר: ואולי העיסוק הזה מונע ממך לעסוק בביוגרפיה שלך, במציאות החיים בשטחים שהיתה בעבר חלק מהיומיום שלך? לגדול בהתנחלות, לנסוע בכבישים מסוכנים, לעבור במחסומים. את כמו קאובויית שלא תתעסק בערבה שלה, בשכן שלה, אלא תתעסק בנבאדה, בריב כנופיות שיש להם שם [צוחקת].

שלוסברג-יוגב: יכול להיות, זה קשור לציר הפוליטי שדיברת עליו וקשור אולי גם לסביבה שגדלתי בה. גדלתי בהתנחלות באקלים מאוד פוליטי, חובב פיצוצים וחי במתח יומיומי, ואני אומרת את זה בכל מיני מישורים שהם בין הערכה להתנגדות. אבל קודם כל לחיות במקום של עימות זה לגדול במקום שיש בו הרבה פחד, האינתיפאדה הראשונה מתחילה בשנות הילדות שלי.

מזמר: איפה גדלת?

שלוסברג-יוגב: גדלתי ביישוב דולב, ליד רמאללה וליד כפר קטן בשם עין-קיניה. בשנות הגן שלי עוד היו יחסים מדהימים עם הכפר, היינו יורדים אליו לראות את השקדיות פורחות בט"ו בשבט, ואיש מהכפר היה מגיע עם טרנספורטר כתום למכור ירקות במרכז היישוב. היום יש לי געגוע לנופים המדהימים האלה, אלו נופי ילדותי. אבל לחיות בהתנחלות משמעו לחיות באזור עימות לא רק מבחינת פחד, אלא גם מבחינת לגיטימציה פוליטית וחברתית. ככל שגדלתי נעשיתי מודעת לעובדה שאנחנו כמתנחלים יושבים בלב המחלוקת הציבורית. לדבר הזה היתה המון השפעה גם על אישיותי וגם על דעותי הפוליטיות, שהן מורכבות היום – אני לא ימין, אני לא שמאל, אני גם לא מרכז קלאסי.

מזמר: את מכילה איזו מורכבות בתוך הדבר הזה.

שלוסברג-יוגב: אני מכילה מורכבות בגלל שהמקום הזה גידל בי את היכולת לחיות במורכבות. הוא יצר חוסר פחד מעימות ומוכנות להתנגשות זהויות ולמפגש. בעיני זו המשמעות של פלורליזם אמיתי. לצד ההכרה הזו התרחשה בי גם לאורך השנים איזו התפכחות, שבעקבותיה התנערתי מהרבה רעיונות של התפיסה הדתית-לאומית. בין היתר הבנתי שהסיפור שעליו גדלנו כילדים הוא חלקי בכל מיני מובנים. בעניין שכנינו הערבים – אני חוויתי את המעבר משכנות טובה לאויבות, וזה מעבר שמטביע חותם. ואז, עם פרוץ האינתיפאדה, משהתחלנו להיות אויבים, לא ראינו אותם יותר, זאת אומרת ראינו אותם כל הזמן – בדרך לבית-הספר עברנו כל יום דרך רמאללה, הכרתי היטב את רחובות רמאללה, הכרתי גם דברים מאוד פרטיים בתוך רמאללה, כמו את משפחת הלבקנים שהלכה מדי יום לבית-הספר עם תיקים על הגב לצד הכביש בדיוק באותה שעה שבה האוטובוס שלנו היה עובר ברחוב, אבל ראינו בלי לראות. בלי לראות את המציאות על חלקיה. אז הדיסוננס הזה בין להכיר, לאהוב ולהיות קשור לנוף לבין האויבות והמטען הפוליטי – זה האקלים שגדלתי בו.

מזמר: ובדבר הזה, ברמה האסתטית את בוחרת לא להתעסק – עם נופי ילדותך, עם האיום… אלה מקומות שאת לא נוגעת בהם. כרגע את בוחרת להתעסק בדנ"א של איום ושל טרור, באזור ארכיטיפי של אסון ובאיקונות אסתטיות – כי פצצת אטום היא איקונה של אסון, ואנציקלופדיה היא איקונה של ידע. אני מרגישה שזה כמו משפך – את הולכת לרחב ביותר, ממקמת אותו במרתף של מעמותה, ואין לך פחד, את מעזה, את כאילו אומרת, "תכו אותי ביופי", ומצד שני יש אימה קיומית, אבל היא רחוקה מספיק כדי לעסוק בה.

שלוסברג-יוגב: כשהתחלתי לצפות בחומרים של הגוף הפגוע מהירושימה, הרגשתי שאני עומדת לקרוס. הבנתי על עצמי שאיכשהו דרך חגיגת ההרס, חגיגת היופי וההיקסמות הזאת אני מסתירה מעצמי את הפגיעה, במקרה הזה של היפנים ובמקום אחר פגיעה אחרת, קרובה יותר. דווקא בחיי היומיום ובעבודתי נפגשתי המון באזורי קונפליקט ועסקתי במורכבות של החיים כאן, בתפיסה הפוליטית שלי. אבל בלב, כמו גם בעבודה האמנותית, יש לי הגנות, וההגנות הן פצצות אטום. זאת אומרת, יש משהו ברע המוחלט של האטום שמוחק קונפליקטים. יותר קל לחוות עליו דעה חד-משמעית, דבר שהרבה יותר מסובך לעשות ביחס למציאות החיים המורכבת שבה אנחנו חיים. וכמובן שהפצצה גם מפתה. יש בה קסם, שזה דבר שאני מחפשת.

יהודית שלוסברג-יוגב, מתוך "בהיר מאלף שמשות", מעמותה, 2018

מזמר: בסוג הקסם שאת מייצרת יש משהו ראשוני. הוא אקטיבי, אפילו חתרני בעיני. את כמו אומרת: אפילו תכלאו אותי בחדר חשוך, אני אייצר את היופי, יופי שהוא כמעט לבלוב. את מצביעה על הפרטי אל מול המעצמתי. באנציקלופדיות יש קסם קטן שגם האדם העני ביותר יכול היה לייצר לעצמו, וכדי לייצר את פצצת האטום אתה צריך הון של מעצמה. במגלומניה של האסתטיקה יש…

שלוסברג-יוגב: יש הומור, וגם הומור הוא ערך חשוב מאוד עבורי. העבודה של הירח היא בסופו של דבר גם מצחיקה – להכניס בנאדם בתוך ירח מפלסטיק כדי לעשות פעולה הרואית ומלאת פתוס זה כמעט דבילי.

מזמר: זו אינטואיציה חומרית מאוד מעניינת, כי דווקא דרך ההיקסמות מהדימויים הגדולים שאת מייצרת נפערים סדקים שהיומיומי והפוליטי חודרים דרכם. משהו מוביל אותך לאזורים הפוליטיים – בעבודה הגדולה את תדעי לקחת את הירח הגדול הזה דווקא לנבי מוסא למשל. אז דרך הסדקים של העבודה הזאת מבצבצים גם ההומור, גם העכשווי, גם הפוליטי…

שלוסברג-יוגב: בעניין הפוליטי זה מאוד מעניין ומוזר. אני בוחרת מקום מסיבות מאוד פרטיות, והפוליטי צץ שוב ושוב. החלטתי לצלם בנבי מוסא מתוך בחירות חומריות: זה מקום שאני מאוד אוהבת, והגבעות הרכות והבהירות האלה הזכירו לי את פני הירח. מצד שני, בנבי מוסא התקיימה עוד מימי צאלח א-דין מסורת מוסלמית של עלייה לרגל לקבר נבי מוסא (משה רבנו). עם הזמן המסורת הזאת התפתחה לחגיגה פוליטית, והמקום הפך למוקד להפגנות לאומניות ואנטי-ציוניות, עד שבשנת 37' הבריטים אסרו על קיום החג. האיסור נשמר עד היום, כך שבעצם זה מוקד פוליטי רדום עכשיו. אז מצד אחד אני יודעת איפה אני נמצאת, ומצד שני הבחירות שלי נובעות ממניעים אחרים. אני נמשכת לחומר, לנוף – ואז, במפגש עם המציאות, נוצרים מפגשים מאוד הזויים.

מזמר: למה את מתכוונת?

שלוסברג-יוגב: ירדנו למדבר עם הירח בליל ירח מלא, למקום עם היסטוריה פלסטינית-מוסלמית שהסמל שלה הוא הסהר. בשטח אנחנו מגלים שיש ליקוי ירח וקושרים את בלון הירח לקבר השיח' כדי שהוא לא יעוף ברוח. זו סיטואציה ביזארית, וליל הצילומים היה מכושף. התכנון היה לצלם שלוש סצנות, ובסופו של דבר צילמנו 45 קבצים שונים לאורך תשע שעות.

מזמר: כשאת חושבת על הצופה שלך בתערוכה, מה בעצם את מעוניינת לתת לו?

שלוסברג-יוגב: הייתי רוצה להצליח להכניס צופה לתוך סביבה שהיא 'אחרי הזמן'. על החלל של מעמותה חשבתי כמו על המרתף של קץ העולם – כשאת נכנסת את לא יודעת אם זה רגע לפני האסון או רגע אחריו. זה מתקיים באופן אחר גם בסרט של הרכבת. זהו סרט מסע שצולח את הנוף המדברי מדימונה לצין דרך התוואי של הרכבת, אבל הסרט הזה מתעתע, כי דרך הפריזמה הזאת הארץ נראית ענקית ושוממה, ופתאום אתה לא מזהה אותה, נוצרת איזה דיסאוריינטציה פנימית.

יהודית שלוסברג-יוגב, מתוך "בהיר מאלף שמשות", מעמותה, 2018

מזמר: בואי נדבר רגע על עבודת הסאונד. העבודה הזו היא בעצם כמו חשיפה של הסטודיו שלך, והיא מתפקדת בתערוכה כמו משהו מאוד נדיב בעיני. החומרים של עבודת הסאונד הם בעצם מקורות ההשראה שלך, זה המנוע שלך, מה אספת במהלך העבודה, מה אספת בדרך. בפרישה הזו את בעצם אומרת, אין היררכיה בין התהליך לבין התוצרשלוסברג-יוגב: זה מאוד נכון. באיזשהו מקום הסאונד הוא אישי מאוד, סוג של אינדקס חומרים, רשת של הקשרים פנימיים שלי.

מזמר: לצופה שלך את נותנת גם ספקטרום רחב של פעולות – מפעולות מינוריות של המצאות קטנות בתוך ספרים, או התערבויות רישומיות בחומרי ארכיון, עד לדבר הטוטלי בנבי מוסא. בדרך את חושפת את הסטודיו שלך, זו מניפה רחבה. ואני חושבת שזה סוג האמנות שלך, ככה אני מגלה אותך עכשיו, כמישהי שחושפת את האמצעים, לא מסתירה אותם, לא מוחקת את הנסיונות.

שלוסברג-יוגב: תראי, במחשבה על הצילומים של הירח היה איזשהו רגע שהתחלתי לחשוש מהעובדה שרואים את התפרים שלו, כי הוא בנוי מפלחים-פלחים שתפורים זה לזה. אחרי רגע של מחשבה אמרתי לעצמי, ברור שרואים את התפרים, זה ירח מלאכותי! מסין! וזה גם ההומור. זה המקום שבו אני מתעסקת ברדימייד מונומנטלי ומנסה להתגרות איתו במעשה הבריאה, אבל לא מסתירה את העובדה שזה הדבר הכי מסחרי, הכי סיני, הכי זול ונגיש. זה כמו להגיד באמצע הסרט, ברגע של שיא הפתוס – גם אתה יכול, גם את יכולה, להזמין ב-Alibaba ירח ענק, הוא יגיע אליך במשלוח עד הבית.

השיחה עתידה להכלל בקטלוג התערוכה.

"בהיר מאלף שמשות", תערוכת יחיד של יהודית שלוסברג-יוגב, אוצרים: קבוצת סלה-מנקה, מעמותה, בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים.

נעילה: 11.05.18

הפוסט בהיר מאלף שמשות – שיחה בין שגית מזמר ליהודית שלוסברג-יוגב הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

עמק-שווה ו"ערב רב" מזמינים את הציבור לפאנל:

"האם הרב-תרבותיות של העיר העתיקה זקוקה להגנה?"

בית הנסן, ירושלים
רביעי, 9.5.18, בשעה 19:00

מאז 1967, וביתר שאת בעשור האחרון, ישראל מפתחת אינספור אתרים ארכיאולוגיים, מיזמים תיירותיים, אטרקציות, מוזיאונים ומקומות קדושים בעיר העתיקה וסביבותיה, שבמרכזם נרטיב יהודי-ישראלי. לקראת יום ירושלים וההכרה האמריקאית בעיר כבירת ישראל, נדון בכמה שאלות: האם ישראל מצליחה לשמור על הרב-תרבותיות של העיר העתיקה? האם ב-51 שנות שליטה, הנוכחות של "לא ישראלים" במרחב האגן ההיסטורי מצטמצמת או דווקא משגשגת? ומה השפעת התהליכים הללו על התושבים, על התיירות, על המאבק הפוליטי ועל הזיקה של קהלים שונים לעיר ולמורשתה?
משתתפים:
עפרה רגב, מרצה ומדריכה המתמחה באתרים מוסלמיים ופעילה חברתית במזרח ירושלים; נסרין עליאן, עורכת-דין באגודה לזכויות האזרח, הקליניקה לעוני ופריפריה במזרח ירושלים; פרופ' דורון בר, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות; פרופ' הלל שוקן, לשעבר אדריכל ראשי בקרן ירושלים, ממתכנני מוזיאון מגדל-דוד וחבר הנהלה בעת הקמתו.
מנחה: יונתן מזרחי, ארכיאולוג, מנכ"ל עמק-שווה.
בית הנסן, מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, רח' גדליהו אלון 14, ירושלים. טל': 02-5793702, דוא"ל shira@ranwolf.co.il. שעות פתיחה: א'–ה', 10:00–18:00, ו', 10:00–14:00. הכניסה ללא תשלום.

צילום: אסף עברון, 2017

השקה אביבית חגיגית במרפסת

המרפסת, מרכז כלל, ירושלים

חמישי, 17.5.18, בשעה 19:00

במלאות שנתיים למרפסת במרכז כלל, מוסללה שמחה להזמין לאירוע השקה אביבי, חגיגי ומשולב. נשיק את We Love Muslala, אגודת הידידים שלנו, המורכבת מא.נשים שמבינים את החשיבות, האפשרות והתקווה שגלומה בעשייה המוסללאית. נחגוג גם את סיומם המוצלח של שני פרויקטים חדשים בבניין: בקומת הכניסה יצרנו ספרייה ומרחב המתנה חדש ומזמין, ובקומת המסעדות יצרנו בר ומרחב נעים לשבת בו. נחשוף גם תוכניות לעתיד למרפסת ולגג שרקמנו עם משרד האדריכלים רחל וינר. נוסף לכך, ובמיוחד – נשיק את "מוסללה, חמש השנים הראשונות", ספר מיוחד שעליו עבדנו במשך זמן רב עם שותפינו ב"ערב רב". הספר מסכם באופן נרחב ומקיף את העשייה שלנו בשכונת מוסררה במשך חמש שנים אינטנסיביות. מעבר לאמנות המשובחת, מדובר בספר שמתעד שכונה מרתקת מזווית לא שגרתית, עוקב אחרי העלייה והנפילה, "הכישלון המפואר", כפי שעורכי הספר יונתן אמיר ורונן אידלמן קראו לו.
אם טרם רכשתם את הספר, אתם מוזמנים לעשות את זה כאן:
>> https://goo.gl/QJuAs5
שמרו את התאריך! לאיוונט

מוזיקה | סיורים | קולינריה | קולנוע | שפה | מחול

בית אבי חי, ירושלים

רביעי–שישי, 9–11 במאי 2018

גיא עמיר וחנן סביון | יצחק לאור | ישי ריבו | רבע לאפריקה| A-WA  שאנן סטריט | מריק שטרן | אלעד שכטר | אוריין שוקרון | רואי רביצקי | סמירה סרייה | אלחנן מילר | מיכל שילאור | יונתן בלומנפלד | ענת מלמוד | דוד לביא | חן עמרם | תומר נאור | יגל הרוש | אביב בכר.
פרטים מלאים באתר בית אבי חי, כאן.

"מְדַבְּרוֹת", תערוכה קבוצתית

עם רחל ארז, רקפת וינר-עומר, ענת מיכאליס-לוי, ענבל מנדס-פלור, גליה פסטרנק

הגלריה של המרכז האקדמי ויצו חיפה

אוצרת: ענת גטניו
פתיחה: 3.5.18
נעילה: 3.6.18

ארבע ציירות וצלמת בתערוכה עזת מבע, המישירה את מבטה אל העולם בלי להשפיל עיניים. חמש נשים בגילים שונים, אמניות ישראליות צעירות וותיקות, מרכזות בתערוכה אחת כוח נשי ברור באמצעות גופי עבודה חזקים ומעוררי השראה. העבודות עוסקות בדמויות נשיות המתוארות בתעוזה ובעוצמה רבה כפי שניכר בתוכני העבודות ובמחוות הגופניות של הדמויות. התערוכה אינה עוסקת ישירות בשאלות של מגדר או פמיניזם והיא אינה אילוסטרציה או תוצר נילווה למגמת ה"Me Too", אך יש בה הד למקום הנוכח שיש לכוח הנשי בתקופה זו.

לגלריית העבודות
הגלריה של המרכז האקדמי ויצו חיפה, רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. טל' 04-8562555. א'–ה', 10.00–18.00; ו', 10.00–14.00; שבת, ערבי חג וחג – סגור.

ענבל מנדס-פלור, הקרב האחרון, 2016, צילום: אייל פישר

"CoptiCo", סכנדר קובטי

גלריה בית הגפן, חיפה

פתיחה: חמישי, 3.5.18, בשעה 19:00
שיח אמן: שישי, 4.5.18, בשעה 14:00

גלריה בית הגפן נרגשת לארח את ההשקה המקומית של CoptiCo – חברת פטנטים המנוהלת על-ידי הקולנוען והאמן סכנדר קובטי. CoptiCo מייצרת ומשווקת מוצרים חכמים שנועדו לפתור בעיות חברתיות ותרבותיות כלל-עולמיות, עם דגש על החברה הפלסטינית. בפתיחת התערוכה יחשוף קובטי לראשונה את מוצריו בפני הציבור הרחב. ההשקה תכלול סרטונים על המוצרים השונים וכן התנסות בכמה ממוצרי הדגל של החברה.
קובטי מוכר לציבור המקומי והבינלאומי בעיקר בזכות סרטו עטור הפרסים "עג'מי". בשנים האחרונות, במקביל לעשייתו הקולנועית, מקדיש קובטי חלק רב מזמנו לניהול החברה CoptiCo. התצוגה של CoptiCo תהיה פתוחה לציבור הרחב במשך שלושה חודשים ותאפשר לקהל הישראלי, הן היהודי והן הערבי, להיחשף לאחד הקולות הייחודיים מקרב הדור הצעיר של היוצרים בחברה הערבית. זהו קול אמיץ ובלתי מתפשר, שלא נמנע מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, אך עושה זו באופנים שעוקפים ומשכללים את מנגנוני הייצוג המקובלים.
פרטים נוספים: כאן.
בית הגפן, מרכז תרבות ערבי-יהודי. רח' הגפן 2, חיפה. ראשון–רביעי, 10:00–16:00; חמישי, 10:00–19:00; שישי ושבת, 10:00–14:00. מייל: bhagefen.gallery@gmail.com. טל' 04-8142507.

"רישומפיסול", יום עיון על יצירת מנשה קדישמן

במלאות שלוש שנים לפטירתו

בית לאמנות ישראלית במכללה האקדמית תל-אביב–יפו
שישי, 11.5.18, בשעות 10:00–13:30

10:00–10:10, דברי פתיחה: עידית עמיחי.
10:10–10:30, אוריאל מירון, "רישומפיסול: התנאים הרישומיים של פסלי מנשה קדישמן.
10:50–10:30, ד"ר דליה מנור, "צבע בטבע: מפיסול לסביבה ובחזרה".
10:50–11:10, מארק שפס, "שלכת".
הפסקה
11:40–12:00, אמנון ברזל, "מעברי הסגנון ביצירתו של קדישמן".
12:00–12:20, חנה סהר, "ארבע השנים האחרונות".
12:20–13:00, ד"ר גדעון עפרת, "דמות הרועָה".
13:30–13:00, אגי משעול, שירים.
בית לאמנות ישראלית במכללה האקדמית תל-אביב–יפו, רח' חבר-הלאומים 10, יפו. מייל: israeliart@mta.ac.il. טל' 052-6460880.

מנשה קדישמן, "מתח", 1966

הפוסט רב ערב 01.05.18 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"מכתבי אהבה לרות" היא תערוכת היחיד הראשונה של רות פתיר, והיא מוצגת בגלריה הירקון 19, תל-אביב. זוהי התערוכה האחרונה שיזם בועז ארד בחייו. שתי קומות הגלריה מכילות שני פרויקטים השזורים זה בזה ומרכיבים יחד את התערוכה.

בקומת הכניסה מוצבת העבודה "בנות כותבות תשוקה". הפרויקט מלכד טקסטים נבחרים שנכתבו במיוחד עבור התערוכה, לבקשתה של פתיר. הכותבות מתארות חוויות מיניות אישיות המתקיימות במחוזות הפנטזיה, הביוגרפיה והסייבר. במרכז העבודה עומדת היוזמה של האמנית לעודד נשים שמסקרנות אותה להתנסות בכתיבה שהתוכן שלה מזמן בהכרח השתעשעות ושחרור מיני.

מעגל הנשים הזה מזכיר את קבוצת הנזירות בסרט שופע סיפורי הזימה של פזוליני "דקמרון" משנת 1971: אל המנזר מגיע נער יפה תואר המתחזה לחירש-אילם מפגר. הנזירות נותנות לו מחסה ומעסיקות אותו כגנן. במהרה שוכחות הנזירות מהאיסור לקיים יחסי מין ומשתמשות בנער כצעצוע מין. כדי שיוכל לשמר את האשליה שהוא אילם, נאלץ הצעיר לשאת את הניצול המיני בשתיקה, והנזירות משתעשעות בו לשובע, בזו אחר זו. השוואה זו נראית לי קריטית מהזווית העכשווית. בזמנים שבהם גוברת המודעות לניצול המיני והתקיפות המיניות שנשים ספגו לאורך השנים בשתיקה, שהפועל היוצא שלה הוא חשדנות וכעס גובר כלפי גברים, מתעורר רעב לסצנה עליזה ומלאת חיים של נשים החוגגות מיניות מענגת על-פי הפנטזיה שלהן בדיוק, כשהגבר משמש להן שותף כנוע, בלתי מזיק, ועל כן מספק. אלא שאצל ה"בנות" שכותבות זימה עבור פתיר המצב מורכב יותר, ואפילו הגבר המדומיין, או זה שקיים בזיכרון, אינו מצליח בהכרח לממש את הפנטזיות שלהן.

סטיל מתוך הוידאו "מכתבי אהבה לרות", רות פתיר, גלריה המדרשה, 2018

את הקירות מעטרים גיפים של פסלי עתיקות פלרטטניים, מתענגים מגופם שלהם ומזמינים את הצופה להתרכך לתוך ארוטיקה מתוקה, חסרת עכבות. אלה הצלמיות שבזז בזמנו משה דיין, הדמות המרכזית בסרט המוקרן בקומה העליונה. הסצנה הראשונה חושפת בפני הצופה את השפה שבה ידבר הסרט כולו – אנימציה שנוצרה באמצעות תוכנות המשמשות לבניית משחקי מחשב. הוראות הבימוי הפשוטות שנותן קול הרובוט הנשי הן רק דוגמה לאופן השליטה במריונטה שהיא משה דיין. עורו המקומט עוטף גוף מלא און, בשרני. הוא מושך ודוחה בו בזמן.

כמו הבנות שכותבות תשוקה, האווטאר של הגנרל הובא לעבודה/תערוכה כדי להגשים עבור האמנית משאלת לב. במקרה זה רצונה להיות מושא למכתבי אהבה. את המכתבים שדיין מקריא הוא כתב אמנם לרות אחרת, אשתו, שלה היה נשוי כארבעה עשורים, אבל הקולות הבוקעים מגרונו שייכים לגברים אחרים, אלה שאהבו את פתיר במהלך חייה. דיין, הגבר שכבש שטחים רבים ונשים רבות, פונה אליה כעת בשישה מכתבים הלקוחים משלבים שונים במערכת יחסים שידעה תהפוכות ומכאובים.

סטיל מתוך הוידאו "מכתבי אהבה לרות", רות פתיר, גלריה המדרשה, 2018

עולה השאלה מה באמת מחולל את הסרט – האם זו המשאלה הכמוסה, הבנאלית, האינטימית של האמנית להיות נאהבת ולעורר את קולות המאהבים לשעבר שיקראו בשמה שוב, או שמא הטכנולוגיה, היצור הממוכן שהוא משה דיין, זקוקה לאשליה של רגש וקרבה כדי לחדור ללבו של הצופה? כאן המקום להתייחס לאלקסה, הרובוטית הפופולרית של אמזון, כדוגמה למכונה שקולה ושמה הנשיים ניתנו לה כדי להעניק לה נופך של אנושיות. פתיר מארחת בתערוכה את הרובוט הזה כסימבול של פטיש לקיברנטיקה הלובש צורה של משיכה לאשה, ותזכורת להעדפה לקבל שירות ועזרה מישות נשית ולא גברית.

גם הצלמיות המקיפות את דיין נשיות, כמו המתופפת החיננית, שהיא גם חברתו לריקוד באחת הסצנות. העתיקות שדיין היה כל-כך להוט ביחס אליהם וקנאי להן מנופחות לגודל שמאפשר לו לקיים איתן יחסים גופניים של ממש – לרכוב עליהן, לשכב בתוכן, ללטף אותן, לשוטט בינן, להפיל ולשבור. היחס האמביוולנטי של הקאובוי-הישראלי לפסלונים מהדהד את התוכן של המכתבים שכתב. הם מלאים אהבה עזה לצד שליטה חולנית, משיכה ואלימות, ריחוק וערגה. ניכר הפער שבין הלשון הגסה והיפה של דיין לבין קולם הרך של המאהבים לשעבר של פתיר. השילוב בין דמות הקלגס רודף השמלות לדמויות המעודנות הבוקעות מגרונו הופך את האווטאר לפרטנר המושלם לסרט זימה – יש בו שפע של מאהבים בכל רגע.

״מכתבי אהבה לרות״, שמוצגת בגלריה הירקון 19, היא התערוכה האחרונה שיזם בועז ארד בחייו.

"מכתבי אהבה לרות", רות פתיר
גלריה המדרשה, רח' הירקון 19, תל-אביב
נעילה: 24.5.1

הפוסט שפע של מאהבים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

להלן קישורים לקולות הקוראים במשרד התרבות:

הפוסט קולות קוראים לפרס השרה, פרויקט אמן מורה ואמן בקהילה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

כנס ירושלים לאמנות לשנת 2018 יתקיים ב-24 באוקטובר 2018 תחת הכותרת "בירור יתרה". הכנס, שיערך זו הפעם השלישית, נוסד ביוזמה משותפת של מוסד האמנות הירושלמי מנופים וכתבי-העת "ערב רב" ו"הרמה", במטרה לחבר בין הנעשה באקדמיות ובמוסדות להשכלה גבוהה לבין אמנים, אוצרים, מנהלים אמנותיים ואנשי מקצוע מעולם האמנות והתרבות בארץ ומחוצה לה. עורכי הכנס הם רינת אדלשטיין ("מנופים", "הרמה"), רונן אידלמן ויונתן אמיר ("ערב רב"), והוא ייערך בבית הנסן בירושלים.

כנס ירושלים לאמנות, שיתקיים במסגרת אירועי מנופים, יוקדש השנה לבחינת מושגי היתרה, העודפות והשארית על מופעיהם השונים באמנות ובתרבות.

"בירור יתרה" הוא מושג המוכר לרבים מדיווחי חשבונות הבנק, והוא מביע רגע של חוסר ודאות המלווה ברצון אמביוולנטי לגלות את התשובה. היתרה עשויה להיות מוצגת כחוסר, וכך בלי משים נוגע המושג הטכני-בנקאי במתח הפילוסופי הנעוץ ביחס שבין נוכחות לבין איִן.

יתרה היא שארית. שני המושגים נוגעים למצב של שפע, שכן הם מתארים עודפות חומרית, כספית או רוחנית. אולם יש במושגים הללו גם מימד של חוסר, הנובע מההתייחסות ליתרה כאל פחת, חומר חסר תכלית, לא שימושי, אבל גם לא כזה שראוי להיזרק לאשפה. ניתן לתאר את היתרה כ"עודף" שנותר מן הדבר לאחר שהוגדר, קרי אותו חלק שאינו ניתן לפילוח, הבנה והמשגה ברורה. כאשר הופכת היתרה ל"יתרת חוב", העודף המשתמע מן המושג הופך לריק.

מתוקף אי-התאמתן, היתרה או השארית הן ביטוי של אי-סדר, ומשמעות בירורן אינה רק בדיקת הנתונים, אלא גם התחקות אחר המאפיינים והסיבות ההיסטוריות והעכשוויות למצבם. הבירור הוא צורך כלכלי, תרבותי וחברתי, והוא עניין הכרחי גם אם תוצאותיו אינן משמחות.

חוקרים/ות, מבקרים/ות ואמנים/ות מוזמנים להגיש הצעות להרצאות ופרזנטציות שיוצגו בכנס ויעסקו בעודפויות, שיירים, יתרות וחובות באמנות ובתרבות.

בין הנושאים והמושגים שיידונו בכנס (רשימה חלקית):

• DATA – אמנות בעידן של טכנולוגיות איסוף ועודף נתונים
• אמנות ותיאולוגיה – הדת כשארית הלא-מוגדרת של העולם ומקומה של האמנות במרחב מטושטש זה
• יתרה בעידן הקפיטליסטי – תיעוש, פסולת, פיננסים
• חובות – חוב תרבותי ותרבות חוב, חובות היסטוריים ועכשוויים
• בזבוז, שיירים, גזל, גרגרנות, נכסי נפקדים ועוד

את ההצעות יש לשלוח בקובץ word לכתובת: jlmartconf@gmail.com

אורך כל הצעה: 250 מלה

תאריך אחרון למשלוח: 5.6.18

הפוסט קול קורא מכנס ירושלים לאמנות #3 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"The Voices" היא יצירה לשתי רקדניות ושלוש זמרות, ואולי ההפך. מאי זרחי ומיכל אופנהיים, שזו יצירתן השנייה המשותפת, יוצרות עבודות שמאחדות את הקול והתנועה במקום להפריד אותן ל"מחול" ו"שירה".  העבודה עלתה לראשונה בספטמבר 2017 בפסטיבל "צוללן", וכעת היא מופיעה בגרסה מותאמת במרכז לאמנות עכשווית CCA בתל-אביב ובירושלים במסגרת מחול-שלם.

החלל של המרכז לאמנות עכשווית קטן ואינטימי, והמופע מתחיל בחושך כמעט מוחלט. לאט-לאט נשמעים קולות ואפשר לחוש את התנועה של הנשים בחלל. סצנת הפתיחה ארוכה דייה כדי שהעיניים יתרגלו, ומדי פעם ניתן להבחין ברגליים או ידיים שנעות יחד עם הקולות. לאחריה הצופה כבר מוכן לקבל רקדניות שמייצרות קולות וזמרות שמחוללות, והאור עולה כדי שנוכל לחזות בגופות הנעים. זרחי ואופנהיים אינן מעוניינות בפרובוקציה או בשבירת כלים/מוסכמות רעשנית; הן חותרות לשימוש מלא בגוף האנושי ביצירת אמנות שבסיסה הוא קול ותנועה.

ביצירה הזו הנשים מפיקות את הקול במאמץ ובהנאה. תנועת הגוף תומכת בפעולה הזו ואף יוצרת אותה, ולעתים מגיבה לקול; אין היררכיה בין תנועה לקול. לעתים יש רצון של הגוף לשחרר את הקול, ולעתים הקול מתפרץ ומכניע את הגוף. לאחר זמן-מה הגוף נדמה כחלל שכל תפקידו לאפשר תנועה של הקול בתוכו, כלומר תנועה של אוויר שמייצרת את הקול באמצעות החללים של הגוף.

"The Voices", מאי זרחי ומיכל אופנהיים

"The Voices" היא יצירה עדינה ורבת עוצמה המבוצעת לעילא, והיא "עכשווית" בתפיסת אמנויות המחול והקול. בזמן האחרון רבים מיוצרי המחול הישראלים בחרו להשתמש במלים ושירה חיה בעבודתם באופנים שונים. אולי זהו טרנד ואולי אבולוציה, ובכל מקרה, מומלץ לצפות ב"The Voices" משום שהיא אחת המשוכללות שבהן. הופעות אחרונות במהלך חודש מאי.

"The Voices", מאי זרחי ומיכל אופנהיים
המרכז לאמנות עכשווית  CCA
7, 8, 10 ו-14 במאי 2018, בשעה 21:00
אולם הקרנף, ירושלים, מחול-שלם
23 במאי 2018, בשעה 20:00

הפוסט המלצת השבוע: "The Voices", מאי זרחי ומיכל אופנהיים הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אסטוניה היא מדינה קטנה השוכנת לחופו של הים הבאלטי, מצפון לגוש המדינות הבאלטיות. לצדי הדרכים נפרשים מרחבים שטוחים ומיוערים, פלגי מים אטיים שמכוסים בעונה זו שכבת קרח דקה, והכפריות והמודרנה מתקיימות בה זו לצד זו. לעתים קרובות היא מעוררת תחושה של אדמה שוממה, נטושה, אך למרות הנמנום המפוהק וקצב החיים המזדחל, הצליחה אסטוניה, מדינה צעירה יחסית, לעקוף מדינות אירופיות יציבות וותיקות בלא מעט מישורים. נוסף לכך, הערגה של אסטוניה לתרבות המערב והטלטלות הלאומיות שחוותה עם התמוטטות האימפריה הרוסית במלחמת העולם הראשונה והצטרפותה לאיחוד האירופי בשנת 2004, איפשרו להביא לפתחה תרבות ואמנות מהוקצעות ואף ליצור בה.

על אף האקלים החורפי ברוב ימות השנה, השלווה הסטואית והאנונימיות היחסית של רפובליקת אסטוניה, מפעפעות בה סצנות אמנות מקומית ובינלאומית שוקקות. בסוף פברואר השנה, לציון 100 שנה להיווסדה של המדינה, נפתחה בטאלין, עיר הבירה, תערוכת אמנות קבוצתית שנקראת בשם הנחרץ "The State Is Not a Work of Art". בתערוכה משתתפים כ-25 אמנים מקומיים ובינלאומיים, ובהם גם האמנית הישראלית אלה ליטביץ. התערוכה עוסקת בשאלות הנוגעות ליחסי אדם ולאומיותו, מושג האזרחות, זהויות שאולות ונזילות, טריטוריה ופליטות.

במהלך 100 השנים האחרונות עברה אסטוניה תנודות גדולות במידת עצמאותה. רק בשנת 1994, מאז שצבא הפדרציה הרוסית עזב באופן סופי את אדמתה, נחשבה אסטוניה מדינה עצמאית לחלוטין. בטקסט התערוכה כותבת האוצרת קטרינה גרגוס (Katerina Gregos) ש"התערוכה בוחנת את הפרובלמטיות, הסתירות והאידיאולוגיות המונחות בבסיס אומה ולאומיות ואת הטרנספורמציה המשתנה תדיר בנוף הסוציו-פוליטי האירופי". היא מבקשת לאפשר ניואנסים נוספים, להתנער מהגדרות סטריאוטיפיות, קטבים ונרטיבים פשטניים שמחלקים את העולם ל"הם" ו"אנחנו", ולהפנות את הזרקור לעיסוק בשורשים היסטוריים וסוציו-פוליטיים מורכבים ומסועפים. בהמשך הטקסט היא פורשת את מושג הלאומיות ודנה באופן שיש להתייחס אליו בתקופה הנוכחית. זוהי תקופה שבה יש  קושי אמיתי להגדיר מהי לאומיות, כיוון שזהות, שפה ומוצא אתני הם אמנם קריטריונים להגדרתה, אך בפועל הם משתנים ונזילים.

התערוכה, שמוצגת ב-Tallinn Art Hall ובשלוש גלריות הצמודות אליו, כוללת עבודות צילום, ציור, פיסול, סאונד, מיצב ווידיאו. מבין העבודות המעניינות והחזקות בתערוכה בולטת "Nation Estate" של האמנית לריסה סנסור (Larissa Sansour). סנסור נולדה במזרח ירושלים וחיה ועובדת כיום בלונדון. היא מציגה בחללים נחשקים ברחבי אירופה. "Nation Estate" כוללת וידיאו באורך של תשע דקות וסדרת תצלומים שכביכול לוכדת רגעים וסיטואציות מתוך הנרטיב של הסרטון, אך כאלו שלא נכנסו לסיקוונס שלו. בווידיאו הספציפי הזה צפיתי עוד בביאנלה באיסטנבול השנה. כבר אז הוא הותיר עלי רושם עז.

הווידיאו עצמו הוא סרט בסגנון מדע בדיוני שדוחס לתשע דקות כמות נכבדת אך מזוקקת של סמלים, אידיאולוגיות וביקורת על המצב הנפיץ והמתוח במזרח התיכון. הסרט ערוך בקצב אטי ומלווה בסאונד של המתנה להתרחשות. הוא נפתח בסצנה שבו נראית אשה צעירה הצועדת לתוך מתחם עתידני, סטרילי ובועתי, המגודר בחומה מוכרת מדי. היא נכנסת לבניין רחב ידיים המאופיין באלמנטים אוריינטליים וניאונים כחולים המזכירים תאורה של חדרי ניתוח. קרן שמש אחרונה מסנוורת אחת מעיניה. היא לובשת חולצת שתי וערב מבד מחוספס אפור חללי, כשאר שוכני הבניין, שמהנהנים לעברה לשלום.

בעת שהיא ממתינה למעלית, דגל פלסטין מתנוסס מעל ראשה. היא בוחנת את פירוט הקומות החרוט על הקיר: בתי-ספר ואוניברסיטאות, מוזיאון, בית-חולים, ירושלים, ג'נין, רמאללה, עזה, טול-כרם, חאן-יונס… פוסטר פרסומת של המבנה על הקיר הנגדי מצהיר: "Living The High Life". היא נכנסת למעלית, והדרכון ורשתית העין שלה, אותה עין שהסתנוורה מקרן שמש תועה, נסרקים בלייזר. היא "מאושרת" ועומדת בפתח דירתה הבוהקת והריקה כמעט. בפינת הבית עומדים עץ זית עתיק ששורשיו פורצים ושוברים את רצפת הזכוכית, שולחן אוכל וכיסא שמוצב מול קיר-חלון מופרד, בדומה לבלוקים של החומה שבחוץ. דרכו האשה משקיפה אל החיים שבחוץ ובוחשת בבטנה חיים חדשים.

הסצנה האחרונה חזקה וכואבת במיוחד. המצלמה עושה זום-אאוט שנורה אל החוץ מהחיים שכלואים בבטנה, מהאשה שכלואה בדירתה, מהדירה שכלואה בגורד שחקים מבעית, שכלוא בחומה גבוהה מבטון והולך ומתרחק. לאן? עד לאן. כפי שתיאר באופן מדויק דויד גרוסמן בנאומו בערב הזיכרון הערבי-פלסטיני האחרון, הבית הוא מקום שנמצא, אך עורג אל המפונטז. במקרה של סנסור, הבית אינו רק מבצר שמשקיף מתוח גו על סביבתו, שומר על תושביו ומעניק להם איכות חיים מצוחצחת ונחשקת, אלא הוא כלא אימתני ואכזרי שלא היה מבייש את בתי-הכלא השמורים ביותר. מה שסנסור מציגה בווידיאו המצמרר הזה הוא עינוי מתמשך, בלתי נסבל, ומושתק בכסות של חיים אוטופיים לכאורה. הוא מציג מערכת משומנת שכביכול מעניקה חיים של שפע, של בעלות, של קדמה, אך איכות חיים או חיים בכלל אינם נמדדים רק בפסיליטיז וזכויות שמתקיימים לכאורה, תחת מכבש של שלילות ואיסורים. הם נמדדים בעצמאות. בחופש. חופש לנוע, חופש לבחור. לבחור בחיים שהם האוטופיה הפרטית שלך, או במקרה הזה, האוטופיה הלאומית הפרטית של עם שלם. הם נמדדים בחירות.

לאום הוא מוסד מודרני במהותו, או "המוסד המודרני ביותר מבין המוסדות הפוליטיים", כפי שציינה ההיסטוריון טוני ג'אד (Tony Judt), אך במקביל הוא עדיין אוחז בפוטנציאל התמידי להתפתח כרעיון ולעבור מקצה שיפורים כמבנה. העבודות בתערוכה מצליחות לגעת בקצות האצבעות הארוכות והחמקמקות של המושג הזה וללוש אותו דרך מדיומים וטמפרמנטים שונים. כאמור, בתערוכה יש לא מעט עבודות טובות ורלבנטיות לנושא. כמה מן העבודות מלוות בעלון משל עצמן, בעיקר עבודות מיצב מורכבות יותר, שעבורן נוסח טקסט מחקרי על מקורה של העבודה ועל מאפייניה.
נוסף לסיבות שהביאו את אסטוניה להתפאר בלאומיותה ולציין אותה בתערוכת אמנות מושקעת, יש גורמים נוספים לפריחה היחסית של סצנת האמנות במדינה: יציבות פוליטית בהווה, כלכלה משגשגת, אוכלוסייה משכילה וקדמה טכנולוגית בהשוואה לשאר מדינות האיחוד-האירופי – כל אלה מאפשרים לאסטוניה להשקיע זמן, מחשבה ומשאבים באמנות. בטאלין נמצא בית-הספר הגבוה לאמנות Estonian Academy of Arts, שנוסד בשנת 1914 ומעניק השכלה גבוהה באמנויות, עיצוב, ארכיטקטורה, תקשורת, מורשת תרבותית ושימור, ומציע לתלמידיו ולסטודנטים זרים מסלול לתואר שני ואפילו לדוקטורט.

בפרבריה של העיר (15 דקות נסיעה מהמרכז) מתנוסס הבניין המרכזי והעצום של מוזיאון Kumu לאמנות עכשווית, מודרנית וקלאסית. המוזיאון הוא גם הבניין הראשי ומשכן ההנהלה של ה-Art Museum of Estonia, שנוסד בשנת 1919 וחוקר ומציג אמנות אסטונית מימי-הביניים ועד היום. במוזיאון עומדות תערוכות קבע של אמנים אסטונים, פסלים וציירים, המציגים קו רווח של אמנות שהושפעה מן הזרמים העיקריים באירופה במאות השנים האחרונות. אף שאסטוניה ידעה משטרים נוקשים שדיכאו את השפה, המסורת והתרבות עוד מתקופת ימי-הביניים, אין לכך עדות ממשית בציר הזמן המוצג במוזיאון, ותערוכות הקבע משתרכות כשולי שמלתה של התרבות המערבית האירופית.

הקומה החמישית מוקדשת לאמנות עכשווית. כעת מוצגת בה תערוכת יחיד בהפקה מסחררת של האמנית קטיה נוביצקובה (Katja Novitskova), הנקראת  "If Only You Could See What I’ve Seen with Your Eyes. Stage 2". נוביצקובה, אמנית אסטונית, חיה ועובדת באמסטרדם ובברלין. היא למדה והתמחתה בין השאר בלימודי ניו-מדיה באוניברסיטת טאלין. נוביצקובה היא אשפית של מיצבים ושילוב בין מדיומים שונים. היא מתעניינת בעיקר בפרקטיקה פוסט-אינטרנטית, טכנולוגיה ואבולוציה ביולוגית בעידן הגיאולוגי העכשווי. נשמע ארוך ומייגע? התערוכה שלה דווקא מצליחה לארגן את התחומים הללו, שכל אחד מהם הוא עולם מורכב ומלואו, לכדי מסע מהפנט.

קטיה נוביצקובה, מתוך  "If Only You Could See What I’ve Seen with Your Eyes. Stage 2", טאלין ארט הול, 2018

נוביצקובה מתפעלת חמישה חדרים עצומים בגודלם במיצבים פיסוליים-אורקוליים פנטסטיים, שכל אחד מהם היה יכול לגלם תערוכת יחיד בפני עצמו. היא מג'נגלת במיומנות בין סימפוניות של אור, הקרנות, סאונד, שקיפויות פלסטיקיות ומתכתיות מבריקות, יצורי חלל וחרקים ממוכנים, חיות לילה טורפות חלולות מבט, טקסט, ומתקיפה את הצופה באקסטזה הבלתי נדלית הזאת. סיקרנו אותי במיוחד ההדפסים בגודל אדם ולמעלה מכך של דימויי חיות טורפות השאולים מן הרשת. האימג'ים מודפסים על משטח אלומיניום, מסמנים את הקונטור של בעל-החיים, וזה מוצב כפלס לפדסטל מראה המעניק את האפקט הפשוט של "עולם הפוך" ושל קרקע שנשמטה ופערה בור אינסופי (אל החלל?). אף בורג בהצבה אינו סוטה ממקומו ואף אובייקט לא חמק מכיול והנדוס מתמטי ואסתטי בטרם הונח.  התערוכה מלאת הומור, והצליחה לרתק לאורך זמן גם את הדור הצעיר שביקר במוזיאון.

בעיר טאלין פועלים 89 מוזיאונים וגלריות המציגים אמנות מקומית מסורתית, קראפט, אמנות עכשווית ואוספים. נוסף לכך מופק בעיר פעמיים בשנה מגזין בסגנון "החיים הטובים" בשם "Tallinn Arts", שמאגד את כל אירועי התרבות והאמנות, האופנה, העיצוב, המסעדות וחיי הלילה, ומופץ במתכונת יוקרתית שמחולקת חינם בבתי-המלון, בשדה התעופה ובאירועי האמנות בעיר.

מעתה אסטוניה תיחרט אצלי לא רק כמדינה שיש לה נוכחות מרשימה בתחרות האירוויזיון, אלא גם כמקום מעורר השראה וקו תפר תרבותי בין מערב אירופה למזרחה. השילוב הזה, יחד עם שימור מורשת של קינוחים שמימיים וזולים, ארכיטקטורה כפרית בלב העיר ושנאפס מתובל וחריף במיוחד, בהחלט משפרים את מניותיה וסיכוייה של אסטוניה להפוך ליעד נחשק לתיירים שוחרי אמנות ופינוקים.

הפוסט אסטוניה, תמונת מצב הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

English Follows

קול קורא

קרן אאוטסט לאמנות עכשווית מזמינה אמנים ואוצרים להגיש מועמדות לתמיכה בהפקת פרויקט אמנותי חדש, אשר יוצג לראשונה בחלל ציבורי במהלך 2019 בארץ או בחו"ל.
הפרויקט יכול להיות בכל מדיום אמנותי (ציור, פיסול, וידאו, מיצג, מיצב, רב תחומי), אשר לא הוצג בעבר. התמיכה היא בפרויקט של אמן/ית ישראלי/ת, אשר יוצג בישראל או בחו"ל, בתערוכה שתפתח בין פברואר לדצמבר 2019. הפרויקט במסגרת תערוכת יחיד או קבוצתית, בחלל ציבורי ללא מטרות רווח בלבד.

*גובה המענק ינוע בין 10,000-40,000 ש"ח כולל מע"מ

הליך הגשת המועמדות

את המועמדות יש להגיש בעברית או באנגלית עד לתאריך 31 באוגוסט 2018 בחצות לאימייל:
outset.opencall@gmail.com
יש לשלוח את הפניה לתמיכה בקובץ פי. די .אף – שמור בשם פרטי ומשפחה של  האמן.

פניות שיתקבלו במועד מאוחר יותר ו/או לא יכילו את תנאי ההגשה לא ייבחנו.

יש להגיש קובץ PDF אחד הכולל:
1. ביוגרפיה קצרה של האמן/ית (עד 200 מילה): אנא ציינו לימודים, תערוכות יחיד וקבוצתיות וכו'.
2. מידע קצר על הפרויקט- יש לציין את מיקום התערוכה, תאריכי תצוגה (פתיחה ונעילה), שם אוצר/ת.

3. תיאור הפרויקט (עד 500 מילה),
4. עד חמישה דימויים מהפרויקט המוצע לתמיכה (סקיצות, הדמיות וכו')
5. עד חמישה דימויים מפרויקטים קודמים של האמן/ית כולל כותרות (טכניקה, גודל, שנה)
6. תקציב כללי של הפרויקט, כולל מקורות הכנסה נוספים/מתוכננים
7. ביוגרפיה קצרה של האוצר/ת (עד 200 מילה)
8. מכתב הזמנה רשמי ממנהל/ת חלל התצוגה

*על הקובץ להיקרא בשם המלא של האמן

*ניתן להגיש מועמדות בעברית או באנגלית
*לשאלות נוספות ניתן לפנות למייל  outset.opencall@gmail.com
*תשובות יישלחו בסוף אוקטובר 2018

אאוטסט קונטמפוררי ארט פאנד ישראל הינה עמותה פילנתרופית ישראלית המשתייכת לקרן אאוטסט העולמית  (אאוטסט מונה כיום שמונה סניפים: אנגליה, גרמניה-שוויץ, ישראל, הולנד, סקוטלנד, הודו, אסטוניה ויוון).
באמצעות מימון פרטי מתומכיה ופטרוניה תומכת אאוטסט ישראל בהפקת פרויקטים מתחום האמנות העכשווית הישראלית תוך שימת דגש על תמיכה ביצירה חדשנית, רב תרבותית ומשמעותית. בין מטרותיה של אאוטסט ישראל, תמיכה במימוש  והפקת פרויקטים של אמנים ישראלים המוצגים לראשונה במוזיאונים ובחללי אמנות ללא מטרות רווח, תרומת עבודות משמעותיות של אמנים ישראלים בהם אאוטסט תומכת לאוספי מוזיאונים ציבוריים בארץ ובעולם, תמיכה בנסיעות מחקר של אוצרים ישראלים למוקדי אמנות חשובים בחו"ל, הבאת אוצרים ואספנים בינלאומיים לארץ והעמקת הקשר והחשיפה של עשייה מקומית בשדה האמנות הבינלאומי. כמו כן אאוטסט ישראל מפעילה תכנית רזידנסי (מלגת שהייה) ייחודית, אשר מארחת אמנים ואוצרים בינלאומיים ומקומיים ב'אאוטסט רזידנסי ברחוב ביאליק'. הרזידנסי הוקם בשנת 2013 על מנת לאפשר הפקת עבודות חדשות לקראת תערוכה, מחקר ושיתוף פעולה במסגרת הרצאות וסדנאות עבודה במוסדות אקדמאיים ובחללים ציבוריים. כך, נוצר דיאלוג וקשר עם הקהל המקומי.
למידע נוסף על פעילות אאוטסט בקרו באתר: www.outset.org.uk

Open Call

Outset Contemporary Art Fund Israel is inviting artists and curators to submit an application for supporting new artworks by Israeli artists in exhibitions taking place in 2019.

The project could be in any medium (painting, sculpture, video, installation, performance), which was not presented in the past. The support is for an Israeli artist, for an exhibition in Israel or abroad, in a public art space, solo or group exhibition, opening between February to December 2019.

*The grant will be between 10,000-40,000 Shekels (including VAT)

Submission

Please send your application by August 31, 2018 midnight to outset.opencall@gmail.com (in Hebrew/English)

Please send ONE PDF (titled by the artist name and surname) with:

1. Artist's Bio (limit 200 words) Provide a brief bio highlighting career accomplishments including relevant education, awards, residencies, exhibitions, publications, etc.
2. A short paragraph (limit 200 words) about the planned project, including venue, curator and confirmed dates
3. Project description (limit 500 words)
4. Up to 5 images of planned project (sketches etc.)
5. Up to 5 images of previous works (including titles)
6. Overall budget including other income sources
7. Curator's bio (limit 200 words)
8. An official invitation letter from the director of the museum/art center

• For further information please contact:opencall@gmail.com
• Answers will be received by the end of October 2018
• Learn more about Outsetoutset.org.uk
• Partial and or late application will not be accepted.

OUTSET CONTEMPORARY ART FUND

Outset Contemporary Art Fund is an international and independent philanthropic organization, delivering imaginative and effective ways of supporting new art – with artists, patrons and partners all equally at the heart of the process. Through collectively sourced private funding, Outset aims to meet the needs of a diverse ecosystem of the arts. Outset support spans capital campaigns, productions, art projects and education schemes to benefit public institutions and their arena of activities from the grassroots level to the world’s most renowned museums. Since 2003, Outset made a EUR 8.5m+ investment in the visual arts sector worldwide, setting a new standard for best practice in the sector. Outset has 8 chapters in England, Germany- Switzerland, India, Israel, the Netherlands, Greece, Scotland and Estonia.

OUTSET ISRAEL

Launched in 2008 as a branch of the Outset Contemporary Art Fund, Outset Israel aims specifically to promote Israeli contemporary art projects and works to strengthen contemporary visual art production in Israel by supporting new commissions from established and emerging Israeli artists and to further the donation of Israeli works to both international and Israeli public institutions. What sets Outset apart from other similar foundations is its involvement with artists and curators at the formative stages of their career, enabling them to realize their visions. It also strives to engender close collaboration with public, cultural institutions to promote philanthropy and attract new patrons for contemporary art.

Learn more about Outset www.outset.org.uk

הפוסט קול קורא מקרן אאוטסט לאמנות הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

עמק-שווה ו"ערב רב" מזמינים את הציבור לפאנל:

"האם הרב-תרבותיות של העיר העתיקה זקוקה להגנה?"

בית הנסן, ירושלים
רביעי, 9.5.18, בשעה 19:00

מאז 1967, וביתר שאת בעשור האחרון, ישראל מפתחת אינספור אתרים ארכיאולוגיים, מיזמים תיירותיים, אטרקציות, מוזיאונים ומקומות קדושים בעיר העתיקה וסביבותיה, שבמרכזם נרטיב יהודי-ישראלי. לקראת יום ירושלים וההכרה האמריקאית בעיר כבירת ישראל, נדון בכמה שאלות: האם ישראל מצליחה לשמור על הרב-תרבותיות של העיר העתיקה? האם ב-51 שנות שליטה, הנוכחות של "לא ישראלים" במרחב האגן ההיסטורי מצטמצמת או דווקא משגשגת? ומה השפעת התהליכים הללו על התושבים, על התיירות, על המאבק הפוליטי ועל הזיקה של קהלים שונים לעיר ולמורשתה?
משתתפים:
עפרה רגב, מרצה ומדריכה המתמחה באתרים מוסלמיים ופעילה חברתית במזרח ירושלים; נסרין עליאן, עורכת-דין באגודה לזכויות האזרח, הקליניקה לעוני ופריפריה במזרח ירושלים; פרופ' דורון בר, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות; פרופ' הלל שוקן, לשעבר אדריכל ראשי בקרן ירושלים, ממתכנני מוזיאון מגדל-דוד וחבר הנהלה בעת הקמתו.
מנחה: יונתן מזרחי, ארכיאולוג, מנכ"ל עמק-שווה.
בית הנסן, מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה, רח' גדליהו אלון 14, ירושלים. טל': 02-5793702, מייל: shira@ranwolf.co.il. שעות פתיחה: א'–ה', 10:00–18:00, ו', 10:00–14:00. הכניסה ללא תשלום.

צילום: אסף עברון, 2017

השקה אביבית חגיגית לספר "מוסללה, חמש השנים הראשונות"

המרפסת, מרכז כלל, ירושלים

חמישי, 17.5.18, בשעה 19:00

במלאות שנתיים למרפסת במרכז כלל, מוסללה שמחה להזמין לאירוע השקה אביבי, חגיגי ומשולב. בין השאר נשיק את "מוסללה, חמש השנים הראשונות", ספר מיוחד שעליו עבדנו במשך זמן רב עם שותפינו ב"ערב רב". הספר מסכם באופן נרחב ומקיף את העשייה שלנו בשכונת מוסררה במשך חמש שנים אינטנסיביות. בספר תיעוד של עשרות יצירות אמנות שנוצרו בשכונה, לצד ניסיון לרדת לעומקו של הניסיון המורכב של הקבוצה ליצור שיתוף פעולה יהודי-ערבי במוסררה, ניסיון שהביא בסופו של דבר לגירושה מהשכונה.
אם טרם רכשתם את הספר, אתם מוזמנים לעשות זאת כאן:
>> https://goo.gl/QJuAs5
לאיוונט

שתי תערוכות בגלריה לאמנות במרכז ההנצחה בקריית-טבעון:

"על גיבורים", תערוכה קבוצתית

אוצרת: מיכל שכנאי-יעקבי
נעילה: 16.6.18

גדלנו על מיתוסים של גבורה. גיבורי ילדותנו היו שמשון הגיבור, דוד המלך, בר-כוכבא, גיבורי מצדה, יוסף טרומפלדור, לוחמי הגטאות וגיבורי מלחמות ישראל. גבורה וגבריות – שתי מלים שנוצקו מאותו השורש, והן טבועות עמוק בתבניות ובמוסכמות תרבותנו. האמנים בתערוכה בוחנים את מושג הגיבור סביב שאלות של גבריות וייצוגיה – עמידות מול פגיעות, קשיחות מול רגישות, כוח מול חולשה. עם ארז ישראלי, יונתן הירשפלד, שחר מרקוס, ערן ענברי, תמיר צדוק ואנסמבל כעת.

באכסדרה: צח שיף, "אל גיבור"

בעולם המוצג בציוריו של צח שיף שוררת אנרכיה – עולם כאוטי, פסיכדלי, שהחוק והסדר נכפים בו בשרירות ובאטימות. יקום שאין בו טוב ורע ואין בו דין ואין דיין. ציוריו רוקחים גיבורי-על, ליצנים מפחידים, שוטרים מחופשים, אלימות, אכזריות, מעצרים, פרשים, מסיכות וכלי נשק, דמויות קומיקס וסרטים מצוירים, על רקע גני-שעשועים וחללים אורבניים.
אירועים בתערוכה בחודש מאי:
ראשון, 13.5.18, בשעה 19:30 – הרצאה של יונתן הירשפלד על דמותו של שמשון בתולדות האמנות.
שישי, 25.5.18, בשעה 10:30 – הדרכת אוצרת בתערוכות.
שעות פתיחה: גלריה לאמנות: א'–ה', 08:00–13:00, 16:00–19:00, ו', 08:00–12:00, שבת, 11:00–13:00. טל' 04-9835506.

ערן ענבר, "דוויד", רקמה ידנית, 2018

"דבר מן המדבר", מדרשי צילום עכשוויים בעקבות מסורות מעמד הר סיני

תערוכת צילום של אהרון קריצר

המקלט לאמנות, ירושלים
אוצרת: נעה לאה-כהן
פתיחה: חמישי, 10.5.18, בשעה 19:30

בחודשים האחרונים העברתי סדנה של "צילומדרש" לקבוצה של צלמים חרדים בירושלים. המשימה היתה להביא את החוויה ההתגלותית והמדברית לידי ביטוי ולעסוק בעשרת הדיברות ממקום עמוק ועכשווי. למדנו יחד טקסטים מקראיים וחז"ליים בחברותא, ובעקבותיהם יצאנו לצלם יחדיו ולחוד; במדבר, בירושלים ובמרחב האישי והרגשי של כל אחד מהמשתתפים. התוצאות מועלות בתערוכה ומזמינות את הצופים, מכל המגזרים, לחוות מורכבות רוחנית, קיומית ואמנותית.

שעות פתיחת הגלריה: א', ג', ה', 10:00–13:00, 17:00–21:00.

המקלט לאמנות, רח' יהודה המכבי 6, שכונת מקור-ברוך, ירושלים. פרטים נוספים: 052-2328627, 02-5001019.

אהרון קריצר, "דבר מן המדבר"

אמנים ישראלים מתגייסים להציל את נגה בָאוּמַץ

תערוכת מכירת אמנות לשבוע אחד בלבד

גלריה עומר תירוש, יפו העתיקה
פתיחה: יום חמישי, 10.5.2018, שעה 20:00
נעילה: 15.5.18

נגה, ילדה בת שנתיים, מאובחנת עם מחלה גנטית נדירה בשם Dyskeratosis Congenital, מחלה גנטית של כשל המערכת החיסונית. הסימפטומים מגוונים וקשים, וכוללים בעיות גדילה, פגיעה בריאות, נטייה לפתח סרטן, כשל של מוח העצם ועוד. המחלה פרוגרסיבית, ועלולה להסתיים במוות בגיל מוקדם, אולם יש גם חולים שעם טיפול נכון מגיעים לגיל שלושים. אנחנו חיים בתקופה של התקדמות אדירה בכל נושא הטיפולים הגנטיים, וייתכן שבתוך כמה שנים יימצא הטיפול פורץ הדרך שיציל את נגה. מרבית ההכנסות מהעבודות שיוצגו וימכרו בתערוכה יוקדשו למימון הטיפול הרפואי של נגה, והן נאספו מהאמנים הבולטים בשדה האמנות העכשווית, לצד אמנים חשובים בקלאסיקה הישראלית.
משתתפים: עילית אזולאי, שי אזולאי, מאיה אטון, אלין אלג'ם, ביאנקה אשל-גרשוני, אבנר בן-גל, מתן בן-טולילה, יפעת בצלאל, עדו בראל, יוני גולד, נועה גופר, מיה גורביץ, יואל גילינסקי, שירה גלזרמן, יאיר גרבוז, ארם גרשוני, גיל דסיאנו, מיכל הלפמן, נטע הררי-נבון, נטליה זורבובה, חן זיו, רוני חג'ג, אירית חמו, נחום טבת, אוסנת יהלי-סרבגילי, אילת כרמי, פמלה לוי, אורי ליפשיץ, סיגלית לנדאו, אוהד מטלון, אורלי מיברג, גיל מרקו שני, לאה ניקל, חנה סהר, יהודית סספורטס, דוד עדיקא, אלי פטל, זויה צ'רקסקי, משה קופפרמן, מורן קליגר, שוני ריבנאי, אסף שני, יגאל תומרקין.

גלריה עומר תירוש, רח' מזל מאזניים 2 (פינת כיכר קדומים 8).

שעות פעילות: חמישי, 10.5.18, בשעות 20:00–23:00; שישי, 11.5.18, בשעות 10:00-14:00; שבת, 12.5.18, בשעות 12:00–20:00; ראשון עד שלישי, 13.5.18–15.5.18, בשעות 10:00–18:00.
לינק לאיוונט בפייסבוק

הפוסט רב ערב 08.05.18 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אמש, ביום רביעי, 9.5.18, נחשף "החלל הסודי" של התערוכה "קדם-קודם-קדימה", יותר מחודש לאחר הפתיחה הרשמית, ב"משכן פרטי בצפון העיר", כלומר בשכונת צהלה שבתל-אביב. במקום נכח מקבץ מצומצם של אמנים ואוצרים מעולם האמנות, לצד מקבץ מצומצם עוד יותר של אנשי ונשות עסקים אמידים, מכריה של בעלת הבית, דנה שבס. במייל ההזמנה הוצגה שבס כיו"ר ועדת הפיתוח של המרכז לאמנות עכשווית, ובנאום היכרות קצרצר באירוע היא הדגישה עד כמה המרכז אחראי לפעילות אמנותית מרתקת וזקוק לתמיכה.

בבית רחב הידיים הוצגו עבודות של האמנים המציגים בשאר החללים של התערוכה – סדרות האבנים של יהושע נוישטיין, ציור של לטיפה אשקש, עבודת טקסט של לורנס וינר, צילום של גסטון צבי איצקוביץ ועבודות של מיכל הלפמן, ג'ונתן מונק, יאניס קונליס וגינתר איקר. העבודות אינן מחדשות או מוסיפות לתערוכה מבחינה רעיונית, וזה מנחם במידת-מה, שכן "החלל הסודי" לא יהיה פתוח לקהל הרחב בזמן שנותר לתערוכה עד נעילתה. למעשה הוא לא היה פתוח בכלל. העבודות נחשפו רק בפני הקומץ הנבחר ורק במהלך ערב אחד. זאת, על אף שהאוצר רואה בעבודות חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהתערוכה, וחרף העובדה שהבית עומד ריק בין כה וכה, שכן בני הזוג שבס מתגוררים בלונדון.

שאלתי את טרצי אם הוא לא רואה בעיה בכך שחלק לא מבוטל (15 עבודות) מתערוכה שפתוחה לציבור הרחב ומוצגת בחללים ציבוריים אינו נגיש לצופה הרגיל. הוא השיב כי בכל תערוכה קיימים אלמנטים סודיים, שאינם נחשפים לקהל, "סיפורים של מאחורי הקלעים", וכי "החלל הסודי" רק מדגיש את העובדה הזו. השאלה בפני מי? הרי הצופה "מן השורה" אפילו לא מודע לקיומו של החלל.

אמנות וחללי אמנות ללא מטרות רווח זקוקים כיום לתמיכת כסף פרטי. אין בכך כל צל של ספק. אין גם ספק בכך שבמקרים רבים, כמו במקרה של המרכז לאמנות עכשווית, השילוב בין תפקיד האוצר, שעניינו האמנות, למנהל או למנכ"ל, שעניינם גיוס הכספים, הוא בעייתי, אך לעתים בלתי נמנע. אינני מבקרת את פעילות גיוס הכספים של טרצי. כל שאני מבקשת הוא לקרוא לילד בשמו – אם הערב היה מתנהל תחת הכותרת "אירוע התרמה" או "אירוע תמיכה" במרכז לאמנות עכשווית, שבו יוצגו עבודות להנאת התורמים הפוטנציאלים, לא היה בכך שום פגם. אך למסגר ערב חד-פעמי, פרטי ואקסקלוסיבי כחלק בלתי נפרד מתערוכה ששואפת לצאת "חוצץ נגד טריטוריאליות וממירה אותה בקולגיאליות ובהכלה" (כפי שפורט בטקסט התערוכה) זה אקט מכעיס, מקומם ובעייתי מאוד. נותר רק לקוות כי אותו ערב לא יבשר את סגנון הפעילות העתידי של המרכז לאמנות עכשווית, מוסד חשוב מאין כמותו בנוף האמנות המקומי.

הפוסט חסמב"ה בצהלה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

בסצנה מופתית מתוך עבודת הווידיאו "מכתבי אהבה לרות", שעוד תירשם בפנתיאון של תולדות האמנות הישראלית, נראית הדמות הווירטואלית המצומקת, העירומה וחסרת שיער הערווה של משה דיין פוצחת במחול ובנענועי אגן לקול תיפוף של אחת מהצלמיות העתיקות שככל הנראה שדד. לאורך הסרט דיין, שעוצב באופן פלאי ובו בזמן מחריד בעזרת טכנולוגיית אנימציית תלת-ממד מרשימה, מקריא מהמכתבים שכתב לאשתו הראשונה, רות, ושפורסמו באחרונה בספר "מכתבי אהבה. משה דיין". אך כשם שגופו אינו שלו, כך גם קולו; דיין מדבר בקולם של ארבעה מאהבים לשעבר של רות פתיר האמנית.

גם בעבודותיה הקודמות הלחימה פתיר את הפוליטי לאישי, למיני, לרומנטי ולפרברטי. ב"החולמים" (2016), למשל, אנשים מספרים זה לזה על חלומות הזימה שחלמו על הילרי קלינטון וברק אובמה. בכך נמנית פתיר עם קבוצת אמנים צעירים המתעסקים בתווך הזה, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים ופרפורמטיביים, כמו למשל ליז מג'יק-לייזר. פתיר בחרה דווקא במכתבים שאינם מתייחסים במישרין לאירועים היסטוריים מקומיים, למלחמות ולתככים פוליטיים, אלא כאלה המתארים באופן חד-צדדי את הרומן הסוער של הזוג הציבורי, שנחתם בגירושים. הם משרטטים מסלול רומנטי מוכר: בתחילה התאהבות אידילית, געגועים וכמיהה, שמידרדרים עד מהרה לרגשות אשם ולחוסר ביטחון, ומסתיימים בנקמה ובבגידות אכזריות. אך דרך המלים ונקודות הציון הגיאוגרפיות עולה גם דימוי מוכר של הארץ בתקופת היישוב: נהלל, שומרון, ימי מלחמה, עבודה בקיבוץ ברפת ובמטעים ושמירות צבאיות בסרפנד (כיום צריפין). לא ניתן להימנע מלהסתכל על הרומן, שנפרש על פני כ-40 שנה, כמטפורה להתפוררות החלום הציוני ול-falling out of love מהארץ, אך זו תהיה קריאה פשטנית מדי של עבודה הרבה יותר מורכבת.

יחד עם דיין מונפש גם אוסף העתיקות השנוי במחלוקת שלו, שאותו אסף, ולמעשה בזז, במשך שנים, תוך שימוש במשאבים מדיניים וצבאיים באופן חפוז וללא רישום או תיעוד מקצועי. דיין נראה מוקף בצלמיות, בכדים ובפסלים שכמה מהם הוגדלו כך שיוכלו לארח לו חברה של ממש, להרקיד אותו ולרקוד לו. הוא רכוב על שור עתיק, מלטף בערגה כד חרס או מטיח כדים ברצפה במחווה המצטטת את הצילום המפורסם של איי ויוויי (Dropping a Han-Dynasty Urn", 1995"). דרך הצלמיות המטופפות והמתופפות מגיחים ההומור וקלילות הדעת המבורכת של העבודה. על הקירות, מבעד לאייפדים, נראות עוד צלמיות נשיות מנענעות אגן ומקפיצות שדיים בתנועות רפטטיביות, מעין גיפים מגוחכים ונטולי כל מיניות.

מראה הצבה מתוך "מכתבי אהבה לרות", רות פתיר, גלריה המדרשה, 2018, צילום: מאיר רקוץ'

לצד אוסף העתיקות של הבעל מוצג בסרט גם אוסף אחר, של האשה – נוסף לרטייה האיקונית, דיין מולבש בקולקציית השמלות של משכית, מותג האופנה האיקוני לא פחות שיסדה רות דיין. מעבר לטשטוש המגדרי המובן מאליו ולהנגדה הבוטה בין דמותו הפומבית של דיין כמצביא שתום-עין למאהב רומנטי, הופך הלבוש המלכותי-כנעני את דיין לא רק ליציר כפיה של רות האמנית, אלא גם של רות מעצבת האופנה. דיין האשה הופכת מאשת איש, נמענת פסיבית (שכן קולה שלה לא נשמע, ונעדר גם מספר המכתבים), למלבישה של בובה על חוט.

למעשה לא רק דיין הוא יציר כפיה או פרי דמיונה של פתיר, אלא גם כל קולותיו – מאהביה שלה גם הם יציריה. זהו כוחה של האהבה – ליצור דמויות שנתאהב בהם, לברוא פנטזיות רומנטיות. תוך כך, הרגעים שבהם אשליית הסרט נסדקת הם מהמוצלחים ביותר. אלה מתרחשים כאשר נשמעים חלקי שיחה בין פתיר למאהבים על המכתבים עצמם, לפני או אחרי אקט ההקלטה הרשמי. אחד המאהבים מציין כי דיין "לא כותב על הנישוקים והחיבוקים… הוא לא מדבר עליה". אחר נשמע לפתע אומר לפתיר, "נו די, אל תצלמי אותי", תוך שדמותו של דיין מרימה את ידה בהתגוננות והתמונה נרעדת, כאילו הצלם הלא קיים נרתע לאחור. מאהב נבוך אחר מנסה להפסיק לגחך בכל פעם שהוא מקריא "רותי שלי". מעבר לעובדה שברגעי האמת האלה האישי אכן נמזג לתוך הציבורי ומאהביה של האמנית משתלטים על הדמות הפוליטית, הם גם חושפים את תהליך העבודה: ה"סשן" הפרטי וכנראה המביך עד מאוד שבו ביקשה פתיר מאקסים להירתם ליצירת עבודתה שלה. יצירת האמנות, כמעשה האהבה, מתגלה כמעשה פרטי בהווייתו, אך ציבורי בהתגלמותו.

חשיפה זו נוכחת גם בקומת הקרקע, שם מוצגים סיפורים ארוטיים שכתבו חברותיה של פתיר – שבע חברות, ארבעה מאהבים, דיין אחד. המכתבים הודפסו על גליונות לבנים גדולים וכמה מהם מחקים באופן מגושם מעט את הנראות של פורמטים דיגיטליים שונים – notes באייפון או התכתבות בצ'אט. כולם הוקלדו באותו פונט גנרי, המשטיח את הפנטזיות הפרטיות, הספציפיות. השפה היומיומית, המקרית, עומדת בניגוד מוחלט לכתיבה המדודה של דיין, שעלולה להעלות רגש נוסטלגי "לישראל של פעם". המרחק הפיזי והטמפורלי, שבעבר היה הצידוק לחליפת מכתבים, מבוטל בפורמטים הדיגיטליים, שמאפשרים תקשורת אובססיבית, תמידית ומיידית, אך בכך הם גם מדגישים את העדר הנוכחות האנושית. התוכן עצמו מייצג כביכול מיניות או זוגיות שונה לחלוטין מזו שמדקלם האווטאר (התחליף האנושי האולטימטיבי) בקומה העליונה – עכשווית, דיגיטלית, ספורדית, משוחררת מעול של מגדר, של פוריטניות או של הגוף החומרי. אך האם כך הדבר? האם באמת יש בכוחה של הטכנולוגיה לשחרר מקונבנציות חברתיות בכל הנוגע למיניות? או שאלה יתדלקו לעד את הפנטזיות הארוטיות של כולנו?

מראה הצבה מתוך "מכתבי אהבה לרות", רות פתיר, גלריה המדרשה, 2018, צילום: מאיר רקוץ'

תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדמותה הרובוטית הנשית של "אלקסה", השירות הקולי מבוסס-הענן (או במלים פשוטות, עוזרת אישית) של חברת אמזון. בהיותה חסרת כל אפיון אנושי מלבד קול ושם נשי, ובתפקודה היחיד כנותנת שירות, היא מגלמת את הקונבנציה הפטריארכלית המינית המובהקת. בתערוכה היא מובאת בדמות רמקול שחור קטן הניצב על פדסטל ומזמין את הצופה לבקש כל העולה על רוחו. אם הטקסטים הארוטיים המוקלדים באייפון בהיסח הדעת הם גלגול עכשווי של מכתב האהבה, "אלקסה" היא גלגול נוסף של התכתבות ותקשורת – לא במכתבים, אלא בפקודות קוליות, קצרות ומדויקות. ניתן להיזכר בסרט "Her", שבו משתמשים אנושיים מתאהבים במערכות ההפעלה הדיגיטליות שלהם רק כדי לגלות שהן, שיכולות להיות בכל מקום ובכל זמן, עוסקות באינספור מעשי בגידה וירטואליים-סימולטניים. ההתאהבות במכונה או ברובוט היא תמה מוכרת, אך החידוש שמביאה "אלקסה" כאובייקט רדימייד בחלל אמנות אינו מתמצה רק באפשרות שניתנת לצופה לשלוט בה, אלא ביכולתו לשלוט בחלל הצפייה ובאופן הצפייה בכללותו – הוא מוזמן לקרוא את הסיפורים תוך כדי האזנה למוזיקה, לחדשות, או לסיפורים ארוטיים אחרים (או לבחור כל העולה על רוחו מתוך הקיים בענן של "אלקסה").

התייחסות רפלקסיבית מורכבת לחללי תצוגה מופיעה גם בסרט עצמו. בניגוד לסצנות הקודמות, שבהן דיין ממוקם באזורי ספר דיגיטליים חסרי גבולות, בסצנה האחרונה הוא יושב באולם תצוגת קבע מוכר במוזיאון ישראל, שבו מוצגים ארונות קבורה אנתרופואידיים (דמויי אדם) מחרס שהוא מצא בחפירות בדיר אל-בלח שברצועת עזה. אלה הוחזקו בביתו הפרטי עד שנרכשו על-ידי מוזיאון ישראל לאחר מותו, והובאו לתצוגה רק באחרונה. שוד העתיקות של דיין, כידוע, היה כפול – בזיזת אוצרות ארכיאולוגיים מאדמה כבושה, וגם הסתרתם במשך שנים מעין הציבור והאקדמיה, כאילו היו שכיות חמדה פרטיות. באותה הסצנה מדקלם דיין את המכתב הקשה מכל: "לכשנשאת אותי לאיש, לא הכרת אותי ומה שהכרת היה שונה ממה שהנני היום. אך עכשיו את מכירה אותי – לפחות יותר מבעבר – ויודעת אודותי יותר. את יודעת על 'יפהפיות האורבות לי בדרכים' (או שאני אורב להן), על שאינני מתמסר לילדים ואינני מפנק אותך ואני חי בקברים של 5,000 שנה…". ברקע מוקרנים נופי ארץ ישראל, ובסופו של כל משפט בומבסטי והצהרה כואבת צונח אחד מארונות הקבורה ונשבר. הפעם היחידה שדיין מוצג לצד ובתוך הארץ שהוא מזוהה עימה היא במוזיאון הלאומי, בית-המקדש המודרני בעיר הבירה, המתווך דימויי היסטוריה סטריליים. שם, יחד עם קץ הבזיזה הארכיאולוגית, מסתיים גם הרומן.

סטיל מתוך הוידאו "מכתבי אהבה לרות", רות פתיר, גלריה המדרשה, 2018

האלמנט המעט צורם היחיד בתערוכה הוא סדרת נובלות ארוטיות בשם "New Lovers Series" (בהוצאת Badlands Unlimited), המונחות על שולחן לעיון בלבד. מצד אחד, ה"עיון" החטוף והפומבי בחלל האמנות מרוקן את האובייקט הספרי מתוכן או משימוש, והולם היטב את המיתוג החלול של ספרים אלו, שמשווקים כמעין תרבות זימה מגניבה להיפסטרים, שנצרכת באופן ציבורי ומודע לעצמו. מצד שני, גם כאן יש התייחסות מורכבת למעמד הארוטיקה בחלל האמנות המהוגן ולעמדת הצופה בו כשולט ונשלט, כנמען שאקט הקריאה המלא והפרטי נשלל ממנו. מכאן כוחה של התערוכה – היא לא רק קושרת יחד רק את הטכנולוגי, הפוליטי והרומנטי באופן מעורר התפעלות הן מבחינה טכנית והן מבחינה תמטית, אלא גם לא שוכחת את הנוכחות האנושית היחידה בחלל – הצופה עצמו.

"מכתבי אהבה לרות", רות פתיר

גלריית המדרשה, רח' הירקון 19, תל-אביב

נעילה: 24.5.2018

הפוסט עבודה שעוד תירשם בפנתיאון של תולדות האמנות הישראלית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

הפוסט למרכז לאמנות עכשווית דרוש/ה עובד/ת לניהול טכני הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

השקה אביבית חגיגית לספר "מוסללה, חמש השנים הראשונות"

המרפסת, מרכז כלל, ירושלים

חמישי, 17.5.18, בשעה 19:00

במלאות שנתיים למרפסת במרכז כלל, מוסללה שמחה להזמין לאירוע השקה אביבי, חגיגי ומשולב. בין השאר נשיק את "מוסללה, חמש השנים הראשונות", ספר מיוחד שעבדנו עליו זמן רב עם שותפינו ב"ערב רב". הספר מסכם באופן נרחב ומקיף את העשייה שלנו בשכונת מוסררה במשך חמש שנים אינטנסיביות. בספר תיעוד של עשרות יצירות אמנות שנוצרו בשכונה, לצד ניסיון לרדת לעומקו של הניסיון המורכב של הקבוצה ליצור שיתוף פעולה יהודי-ערבי במוסררה, ניסיון שהביא בסופו של דבר לגירושה מהשכונה.
אם טרם רכשתם את הספר, אתם מוזמנים לעשות זאת כאן:>> https://goo.gl/QJuAs5
לאיוונט

כפולה מתוך "מוסללה, חמש השנים הראשונות"

תזמורת ארמון-בזמן והתזמורת הקאמרית הישראלית

בית אבי חי, ירושלים

שלישי, 22.5.18, בשעה 20:30

"עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא, עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם, עת ל-O ועת ל-T, עת ל-OTOTO".
תזמורת ארמון-בזמן חוזרים לבית אבי חי בבכורה של יצירה חדשה יחד עם התזמורת הקאמרית הישראלית.
אז מה זה OTOTO? יצירה של ניגודים שהם מסע של החיים בין מקטעים מהירים, רגעים שנמתחים, בין גלי הים ודפיקות לבנו, בין חיפוש ומציאה, אקוסטי ואלקטרוני, מזרח ומערב, כינורות ומחשבים.
לפרטים והזמנות: http://www.bac.org.il/OTOTO/

אירועי הגלריה לאמנות בחודשים מאי-יוני

במכללה ע"ש דוד ילין בירושלים

שיח גלריה במסגרת התערוכה "עֶצֶב הָרְאִיָּה"
האמנים המשתתפים: צלם גטאות גרמני-אלמוני, שמחה שירמן
שלישי, 22.5.18, בשעות 17:30–19:30

משתתפים בשיח: האמן שמחה שירמן, אוצרת התערוכה נאוה ט. ברזני, ראש תוכנית רג"ב (תוכנית המצוינות במכללה ע"ש דוד ילין), ד"ר מיכל יובל, סטודנטים מהתוכנית ואתם.
מנחת השיח: לילך ששון.
השיח יתקיים בגלריה לאמנות שבמכללה.
במסגרת אירועי סוף השנה האקדמית תארח הגלריה לאמנות את יואנה בליקמן בפרפורמנס "Body Montage" ולאחריו נשוחח עם האמנית.
בימוי וצילום וידיאו: יואנה בליקמן ודן רוברט להיאני.
עריכת וידיאו: יואנה בליקמן.
האירוע ייערך ביום שני, 11.6.18, בשעות 16:00–17:30, בבניין ד', קומה 1, אולם 100. הכניסה חופשית.
התערוכה "עֶצֶב הָרְאִיָּה" מוצגת עד 21.6.18.
שעות פתיחה: א'–ה', 10:00–18:00.
הגלריה לאמנות במכללה ע"ש דוד ילין, מעגל בית-המדרש 7, בית-הכרם, ירושלים.

"לבן שבור", שי-לי עוזיאל

אוצר: פסח סלבוסקי

גלריה ברבור, ירושלים
פתיחה: 17.5.18
נעילה: 15.6.18, בשעה 14:00 

שי-לי עוזיאל, בן 40, עובד ומציג במדיומים רבים: פיסול, ציור, מיצב וקולנוע. לעבודתו נטיות מגוונות: הן אירוניות, אינטלקטואליות, פילוסופיות, פוסט-מודרניות-אנרכיסטיות, ותמיד אישיות. עיקרה של התערוכה הוא פסל בגודל מלא של מכל זבל מוניציפלי, צפרדע זבל מקלקר. בגלל גודלו ומיקומו בחלל הגלריה, לפסל יש נוכחות דומיננטית בתערוכה. נוסף לפסל יוצגו עבודות על נייר ופסל קטן של מערכת די.וי.די מגולפת מעץ. עוזיאל הציג בתערוכות רבות וזכה בפרסים ובמלגות רבות. תערוכת היחד האחרונה שלו, "רכבת תחתית", שהוצגה בסתיו האחרון בבית-האמנים תל-אביב וזכתה בפרס קרן ואן רוזנבלט של 2016, מדברת בעד עצמה. עוזיאל לקח את המתבונן לנסיעה הזויה.
גלריה ברבור, רח' שיריזלי 6, ירושלים.

הפוסט רב ערב 15.05.18 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

קבוצת מוסללה נוסדה בשנת 2009. המגזין "ערב רב" הוקם על-ידינו זמן קצר אחר-כך, בינואר 2010. כעורכי מגזין אמנות, מבקרים, פעילים ותושבי ירושלים, עקבנו אחר פעילות הקבוצה בזמן אמת, ואף השתתפנו בכמה מהפרויקטים כאמנים וככותבים. לכן כשהוזמנו לערוך את הספר שמסכם את פעילות הקבוצה בשכונת מוסררה, הנחנו שאנחנו יודעים בדיוק במה מדובר. זכרנו כמה פעולות אמנותיות קטנות וגדולות, פגשנו רבים מהאנשים המרכזיים בקבוצה והכרנו בקווים כלליים הן את הכוונות שעמדו בבסיס פעולתה והן את נסיבות הסיום של עבודתה בשכונה. אך רק במהלך עבודת העריכה הארוכה והמרתקת התברר לנו שמאחורי הזיכרון הכללי של כמה לוחות מודעות, סיורים, באסטות, תערוכות ואירוח אמנים עומד גוף עבודות עצום, רציני ומגוון, שהצטבר במשך חמש שנים למאות יצירות ציור ופיסול חוצות, מיצב, מיצג, צילום, סאונד, פעילות קהילתית ופסטיבלים רב-תחומיים, שנוצרו על-ידי עשרות אמנים ואמניות ופעילים ופעילות.

מתוך הספר "מוסללה, חמש השנים הראשונות" בהוצאת ערב רב

החזון שעמד בבסיס פעילותה של מוסללה הוא שימוש באמנות ככוח יצירתי ומרפא, המסוגל לתרום לפריצת גבולות ולהציע אלטרנטיבות ליצירת מציאות חדשה. הפעילות העשירה, שאופיינה בהתערבויות אמנותיות קטנות במרחב הציבורי ובשיתופי פעולה בין אמנים, פעילים חברתיים ותושבים, ביקשה לתקן שברים לא באמצעות מהפכות, כי אם בבניית גשרים; גשרים בין האדם לטבע, בין הקבוצות שמאכלסות את המרחב ובין האמנות לחיי היומיום. מקצת הגשרים עומדים עד היום על תִלם, ואחרים קרסו עם סיום פעילותה של מוסללה בשכונת מוסררה, סיום שגם היום הוא פצע כואב בעיניהם של המעורבים בדבר.

"תפילת גשם", יובל שרון, מתוך הספר "מוסללה, חמש השנים הראשונות" בהוצאת ערב רב

עבורנו, כמי שמתבוננים בפעילות של מוסללה מבחוץ ועוסקים רבות ביחסים בין אמנות לפוליטיקה, ההזמנה לערוך את הספר סיפקה אפשרות לתת את הדעת הן על המקרה הייחודי של הקבוצה והן על מגבלות כלליות הקשורות לניסיון ליצור פעילות אמנותית וקהילתית בסביבה נפיצה ומורכבת מבחינה פוליטית וחברתית, כמו גם על עצם הרצון לעבוד יחד, בקבוצה ובשיתוף פעולה עם גורמים רבים. הספר מתייחס למתחים בין חברי הקבוצה לתושבי השכונה ומבקש לנתח את הסיפור תוך הצגת כמה נקודות מבט על השתלשלות האירועים. מטבע הדברים, כמה מחילוקי הדעות ואפילו הסכסוכים בתוך הקבוצה ומחוצה לה לא נכנסו לספר, אך אנו מאמינים שהאמנות והקולות שמוצגים בו פורשים תמונה מלאה יחסית של הפסיפס הטעון, הכואב והיפה שנוצר בשכונה בשנות הפעילות של מוסללה בתוכה.

רונן אידלמן ויונתן אמיר, אפריל 2018

***

לרכישת הספר

קישור לדף השקת הספר הערב, 17.5.18, בבניין כלל בירושלים

הפוסט מוסללה – חמש השנים הראשונות הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

גם השנה מציע פסטיבל ישראל, בניהולו האמנותי של איציק ג'ולי, תוכנית מגוונת הפונה לקהלים שונים – החל במוזיקה פופולרית, דרך מחול ותיאטרון מיינסטרים וכלה באמנות פרינג'. בשיחה עם איריס לנה במסגרת הסדרה "פוינט למחשבה" של בית-הספר למחול בסמינר הקיבוצים לפני כחודש, סיפר ג'ולי כי מטרת הפסטיבל היא "לפתוח חלון" ולהביא לישראל מופעים שלא ניתן לצפות בהם (או מספיק מהם) במסגרות אחרות (מרכז סוזן דלל, תיאטראות וכד').

באותה שיחה, שהתמקדה במופעי המחול שיעלו בפסטיבל השנה, הגדירה לנה את אופי המופעים כ"עכשוויים" על-פי כמה פרמטרים: "יש קהילה של יוצרים שמשנה את המאזנים בין כוח לידע, יוצרת נסיונות והתנסות במצבים אלטרנטיביים, משנה ומביאה צורות ותכנים חדשים ופועלת בתוך ספירות חברתיות ופוליטיות".

מי שמטייל אפילו מעט באירופה וצופה במופעי מחול ותיאטרון שם מבין עד כמה איננו נחשפים כאן בישראל לאמנות במה עכשווית, הן מבחינה כמותית והן מבחינה איכותית. משכך, עבור רובנו פסטיבל ישראל הוא הזדמנות להשלים פערים. לנה מספרת לדוגמה כי במשך שנים לימדה את היצירה "עצמי לא גמור" ("Self Unfinished") של קסבייה לה-רוי, אבל מעולם לא ראתה אותה בהופעה חיה, אלא רק בווידיאו. לפני ארבע שנים הזמין ג'ולי לפסטיבל את המופע הזה, שכבר מזמן הפך לקלאסיקה עכשווית, וזכינו כולנו לצפות בו בירושלים.

לא רק עבור הקהל הפסטיבל מספק הזדמנויות; גם האמנים הישראלים ניזונים ממנו. ג'ולי מתגאה בקשר שנוצר בין הכוריאוגרפית הפורטוגזית מרלנה מונטרו-פריטס, שהציגה את עבודתה "על שנהב ובשר – גם פסלים סובלים" לפני כשנתיים במסגרת הפסטיבל, לבין אוהד נהרין. המפגש הוליד שיתוף פעולה שאת פירותיו נראה השנה ביצירתה החדשה של פריטס עבור להקת בת-שבע, שתעלה בבכורה בפסטיבל, "ניב מצהיב 3".

מתוך "הריקוד השלישי", אורן לאור וניב שיינפלד, צילום: אפרת מזור

את המשבצת "כוכב אירופי עכשווי" בפסטיבל ימלא השנה הכוריאוגרף הצרפתי בוריס שרמץ, שיציג את עבודתו "10,000 מחוות", ובה אנסמבל של 18 רקדנים יבצע 10,000 מחוות בלי לחזור על אף אחת מהן. כך הוא מפרק את המושג כוריאוגרפיה ומבקש לבטל את האפשרות למצוא מבנים קוהרנטיים של תנועות בתוך היצירה.

אמן נוסף שעבודתו עוסקת בשאלה "מהו מחול" וחלק ממנה יגיע השנה לירושלים הוא טינו סגל, שמתנגד לתיעוד עבודותיו באופן עקרוני והן נשמרות רק בזכרונם של הצופים. ברוח תוכנית המחול שנאצרה לפסטיבל – בין עכשווי להיסטורי, המתועד בווידיאו והחי על במה, הקופא בזמן וזה שלא ניתן לתפסו – יופיע סגל עם עבודת סולו (ללא כותרת) משנת 2000, שבה הוא מצטט כוריאוגרפים איקוניים של המאה ה-20.

גם המחול הישראלי שנבחר השנה מנסה להביט לאחור בעכשוויות. שתי עבודות מקומיות יציגו מעין מחוות היסטוריות בתפיסות שונות, אולי אופנתיות, אולי פוליטיות: ניב שיינפלד ואורן לאור יעלו עיבוד מחודש ליצירה "הריקוד השלישי" של ליאת דרור וניר בן-גל מ-1990, ולהקת ענבל תופיע עם מחווה למייסדת הלהקה שרה לוי-תנאי, מאת מור שני.

אולי בשנה הבאה נוכל להיות אחרי "עכשיו", ובינתיים כדאי להכיר את היצירות האירופיות שכבר זכו להכרה מעבר לים גם פה בירושלים (ולא רק לקרוא עליהן, ללמוד אותן ולצפות בהן בווידיאו).

פסטיבל ישראל, ירושלים
23.5.18–9.6.18

הפוסט המלצת השבוע: מחול בפסטיבל ישראל הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אנו שמחים להכריז על פתיחת קול קורא להשתתפות בפסטיבל הצילום הבינלאומי ה-6 שיתקיים בנובמבר 2018 בתל אביב.

השנה לראשונה נשמח לראות עבודות ולשמוע רעיונות להצגה בפסטיבל. כמו כן, זו הפעם הראשונה בה אנו מזמינים אמנים מתחומים שונים, ולא רק צלמים, להגיש את הצעותיהם.

נושא הפסטיבל השנה הוא – יחסים.

אמנים העוסקים בתחום הצילום, וידיאו, פרפורמנס ואמנים בינתחומיים, מכל העולם ובשלבים שונים של הקריירה שלהם מוזמנים לשלוח הצעות לעבודות קיימות או רעיונות לעבודות בנושא.

נושא היחסים, על שלל עולמותיו ופרשנויותיו, היווה מאז ומתמיד נושא מרכזי עבור יוצרים, אוצרים וחוקרים. בפסטיבל הקרוב ננסה לבחון את הנושא מזוויות שונות, את הרלוונטיות שלו בעולם של היום, ואת הדרכים החדשות בהן ניתן לייצגו.

ועדה של מומחים בתחומי האמנות השונים תבחן את ההצעות ותבחר את האמנים המציגים.

העבודות הנבחרות יוצגו בתערוכת הנושא של הפסטיבל או כפרויקטים מיוחדים במסגרת הפסטיבל.
דד-ליין להגשה  25.6.2018

*דמי השתתפות בסך 55 ש"ח כוללים דמי רישום וכניסה חופשית לפסטיבל הצילום לכל האמנים המגישים

לפרטים נוספים: https://photographyfestival.co.il/opencall/he/

הפוסט קול קורא להשתתפות בPHOTO IS:RAEL, פסטיבל הצילום הבינלאומי ה-6 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav