נינו הרמן, ללא כותרת, 2014
נינו הרמן – ״מבעד לחלון״ – פרויקט מיוחד ל״דימוי היומי״. אוצרת: יעל רביד.
קיום רגעי.
בעוד רגע יתרגש כאן דבר-מה אחר.
המראֵה יתחלף במראֵה אחר.
כמו זכרון תעתועים.
עדשת המצלמה של נינו פותחת צוהר מבעד לחלון תודעתו.
ברגישותו לפרטים הוא חושף את מעמקי נפשו.
הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
אות ומשפט קשרים ויחסים – קול קורא לאמנים.
התערוכה "אות ומשפט" – קשרים ויחסים עוסקת במדע הגרפולוגיה, באותיות , באותות, במשפט, בבית המשפט ובמה שבניהם.
בציטוט מפי השופט שמגר – שופט בית המשפט העליון, נאמר על ידו: "נוטה אני לראות בגרפולוגיה מעין שילוב של מדע ואומנות גם יחד וקשה לי לקבוע מה אחוז המדע ומה אחוז האומנות, אם כי המרכיב המדעי הוא המכריע".
בתערוכה שתוצג בבית לשכת עורכי הדין בתל אביב מתבקשים האמנים להתייחס בעבודותיהם לאות העברית ולהעלות "בין השורות" אינטרפרטציה אמנותית למורכבות ולגמישות העשויה להימצא ברוח הכתיבה, במשפטים, בבית המשפט, באותיות ומה שבניהם.
מתוך הטקסט האוצרותי המתגבש: הראיות המשפטיות החותכות הינן כתורה שבכתב ואילו הגרפולוגיה הינה כתורה שבעל פה… היינו פירוש ואינטרפרטציה לעובדות היבשות.
מטרת התערוכה הינה לגרוף (גרפולוגיה) זוויות אחרות מהאות המרובעת ומשמעות חדה יותר מהאות המעוגלת, הרכה. מהחוקים הנוקשים ופרשנותם הגמישה. כל אלו כבבואה מראתית של ההיבטים הרבים העולים אלינו מתוך הטקסט היבש.
היבטים אלו הינם כתווים במוחו של המלחין וכאות אצל אנשי המשפט אשר נעים בין מנעד הקצב השרירותי לבין הווריאציות המצויות בכל טענה ומנגינה.
התערוכה "אות ומשפט" מבקשת להעניק לאות הכתובה וללשון המשפטית את הראייה הגרפולוגית שמעבר, את המשתנים הרבים הנמצאים בתוכם ולצידם את הסימנים, הרמזים והאותות שהם במודע או שלא במודע מפיצים.
לאחרונה ראה אור ספר העוסק בגרפולוגיה משפטית "על קוצו של דיו" והשקת הספר הרשמית תיערך בלשכת עורכי הדין בתל אביב, זה יהיה מועד פתיחת התערוכה.
האמנים המשתתפים מתבקשים לשלוח עבודות על מנת שיוצגו למשך שבועיים בחלל אולם השקת הספר, תתאפשר רכישה של היצירות על ידי הקהל.
התערוכה תתקיים באולם המרכזי של לשכת עורכי הדין ברחוב דניאל פריש 10 בתל אביב הינה תערוכה אמנותית ראשונה במקום, ותאגד בערב הפתיחה את השקת הספר, התערוכה ומפגש בין עורכי דין ומכובדים.
הפתיחה ב 26/10 אחה"צ. עבודות תתקבלנה עד לתאריך 20/10 בכתובת "מגדלי פז", קומה 17, רחוב שוהם 5 במתחם הבורסה רמת גן, במשרדי "יישומים גרפולוגיים" במשרדה של קרן רווה, מחברת הספר.
ההשתתפות בתערוכה הינה חינמית. נא לשלוח צילום עבודות למייל המופיע מטה על מנת שאלו תיבחנה על ידי אוצרי התערוכה.
לכל הבהרה נדרשת, ניתן להתקשר למוטי הררי, אוצר התערוכה – 052-8454445
Hhbg26@gmail.com
הפוסט קול קורא לתערוכה בלשכת עורכי הדין הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
תערוכת היחיד החדשה של תמר לצמן, "דבקה נפשי אחריך", שאצר אודי אדלמן, ומוצגת בגלריה אלפרד בתל-אביב (עד 8.8.15), עוסקת בדמותו של היהודי וביחסו אחוז התזזית לאירופה. לצמן מייצרת פוטוגרמות של צמח היהודי-הנודד ומהדהדת את דמות היהודי כשאלת מחקר בביוטופ. בעבודות הווידיאו הצמח מתעורר לחיים והופך ממושא בחינה מדעית למה שאינו ניתן לזיהוי או חיזוי. הוא הופך מרדוף לרודף, ממושא לשאלות לדורש תשובות. המוזיקה, המושאלת מן הסרט "הדיבוק", מסמנת את האופן שבו היחס רודף-נרדף משכפל עצמו בכל.
מה שהתחיל כמסע של לצמן לבירור מקומו של היהודי מסתעף והופך לאובססיה כשהיא מתחקה אחר חנוך קון, מלחין "הדיבוק". ככל שהחיפוש מתמשך הוא מתברר כאובססיבי, מחקר משתכפל, הולך ומתכנס לדקויותיו ודמויותיו, מפתח שפה פנימית של דימוי, צבע וקול, צלילים שהם משפטים שלמים של רעד ותנודה. מה שהתחיל כמחקר פסבדו-מדעי על היהודי הופך בעצמו לדיבוק של האמנית ביצירת גוף העבודה ושיקופו של הבלתי ניתן למחקר.
"דבקה נפשי אחריך", סטילס מתוך וידאו, 2015
רציתי שנתחיל עם ג'ונאס מיקאס, משורר ליטאי שמגיע לארה"ב אחרי מלחמת העולם השנייה והופך לימים לאחד מהקולנוענים האקספרימנטליים המזוהים עם ניו-יורק. מיקאס מגיע לניו-יורק מתוך הרס מוחלט, קונה מצלמת פילם ומתחיל לתעד את חייו היומיומיים. הוא משתמש במצלמה כדי לנדוד ולהבין את החיים שלו במרחב החדש שהוא נמצא בו. מתוך זה נולדת "Walden", אחת מעבודותיו האיקוניות, יצירה אילמת ברובה שמייצרת מחקר כמעט אלמנטרי מבחינת השפה הקולנועית שבה. מעבר להשפעה המקצועית המתבקשת מהיותך בוגרת S.V.A ותלמידתה של איימי טאובין, המזוהים עם אסכולת מיקאס, אני מוצאת חיבור לעבודה שלך בכך שהקולנוע של מיקאס הוא קולנוע של זרות. זו שפה של קולנוע של אלמנטים הנמזגים במרחק וקרבה, זרות וביתיות, ומכאן החיבור לתערוכה שלך.
"כן, זרות. יצא לי לפגוש את מיקאס דווקא בווילנה, הוא הגיע לביקור בתוכנית שהות-אמן שלקחתי בה חלק, והיה לי הכבוד לארח אותו כמה דקות בסטודיו שלי. בתום שיחה קצרה ומשעשעת על עציצי היהודי-הנודד שהבאתי מתל-אביב וגידלתי בסטודיו, מיקאס חייך והמליץ לרווח ולהפריד בין העציצים המקומיים לבין אלה שהבאתי, 'כי לפעמים מקומיים יכולים להיות אכזריים'. מעבר להקשר ההיסטורי והמקומי, המשפט הזה מבצע מעין היפוך לחוויית הבית: יש ביטחון במרחק וסכנה בקרבה. בעיני, הקולנוע שלו הוא של נדידה – בין זרות לשייכות – של מי שעבר את חוויית ההגירה ומנסה למצוא בית מחדש. הוא משתמש במצלמה ככלי מדידה וחיפוש אחר מקום משלו, המצלמה מאפשרת לו לפרק ולהרכיב את הנוכחות שלו במרחב".
"דבקה נפשי אחריך", סטילס מתוך וידאו, 2015
בעבודת הווידיאו "דבקה נפשי אחריך" אנחנו נשארים עם מדידה של מרחב ושל אלמנטים של הסביבה עצמה. יש ניסיון של המצלמה להבין את הסביבה כמשהו שמכיל בתוכו זיכרון של גוף או של בית. השפה הקולנועית שנוצרת בין הצמחים בפארק לבין כלי האוכל במסעדה, בין עוגה על מגש תצוגה לבין מונומנט ציבורי בעיר. הם יוצרים תחביר נעדר גוף, ריק מאדם, אבל עדיין מרמזים על התרוקנות.
"יש גם ההקבלה בין המסעות של מיקאס, שלי ושל קון, דמות המלחין העלום שאחריו אני מתחקה בעבודה. קון, כמו מיקאס, הגיע לניו-יורק ממזרח אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה, אבל ניו-יורק לא נוכחת בצורה ישירה בעבודה הזו, אלא מהדהדת כמסע האישי שלי, וכך גם ההעדר שנוצר בעקבות 'מציאת' בית חדש".
"דבקה נפשי אחריך", סטילס מתוך וידאו, 2015
השפעה נוספת מכיוון קולנועי אחר היא צ'פלין, דמות הנווד האולטימטיבי. זה ניכר בעבודת הווידיאו "בית גידול", שבה את הופכת את עצמך לדמות צ'פלינית, או באסטר קיטונית, שמסתובבת עם עציץ של יהודי-נודד ומנסה למקם אותו במרחב של וילנה. השפה הסלפסטיקית משתמשת בהילוך מהיר והופכת את הגוף לאלמנט קומי. הגוף כמו הופך זר לעצמו, נע בקצב מואץ. את גם מבצעת בעריכה מהלך שהופך אותה לקומית, הנגדת כיווני ההליכה שלך הופכת להליכה לשום מקום. אבל את עובדת עם דמות הנווד בעיקר בווידיאו הראשון, למה?
"למעשה זה התחיל כמשהו אינטואיטיבי, מצילום שבו שתלתי את היהודי-הנודד ביער בווילנה. זה היה זה הרגע שבו הדיבוק נטע שורש גם בי. מתוך המקום הזה התפתחה סדרת נוודות שלי המשוטטת עם הצמח בווילנה, עשייה אובססיבית, אינטואיטיבית, שבאמת מתחברת עם הקולנוע של צ'פלין, שהוא קולנוע של אלתור. הווידיאו השני כבר עוסק בתהליך יותר מתוכנן של התמודדות עם האינטואיטיביות שבווידיאו הראשון".
"דבקה נפשי אחריך", סטילס מתוך וידאו, 2015
למלל היה מקום נכבד בעבודות הקודמות שלך, ואילו כאן הסלפסטיק מבוסס על הפיגורה. בואי נדבר על המוזיקה והמרדף שאת מתחילה בעקבות קון.
"העבודה הזו היא המשך העיסוק שלי בתולדות הצילום. רציתי לחזור לתקופה של תחילת הפוטוגרמות. השתמשתי לצורך זה ביהודי-הנודד, וכל העיסוק בצמח ובמשמעויותיו הציף מחדש שאלות בנוגע למקום, תזוזה, אחיזה, שליטה וזהות כמובן. פיתחתי מעין אובססיה לתופעת האובססיה, ומשם המעבר לדיבוק ולחנוך קון היה טבעי. המוזיקה של קון הפכה למצע שממנו הסרט גדל, והשימוש בהומור ובגוף היה למעשה אמצעי להתמודד ולייצג חוויה שהיא מאיימת כמו שהיא מענגת".
קון הוא רוח רפאים לא משמעותית והנוכחות שלו בחלל התערוכה היא רק בתמונות נוסטלגיות ממוסגרות. אז למה הוא?
"נכון, אם כי הוא מופיע גם בקטע בווידיאו השני, בנבירה הארכיונית, וזה באמת האתגר שעבדנו איתו בתערוכה. מה עושים עם כל המידע שאספתי? בסופו של דבר הפתרון היה הפיכת קורותיו של קון לטקסט כרונולוגי בגב דף התערוכה, מעין השלמה עם עובדת האנונימית שלו, השלמה עם חוסר היכולת להתחקות כראוי אחר מאורעות חייו, השלמה עם החלקיות המובנית בארכיון. אני רואה את קון גם כפרוטוטייפ לנדידה, להגירה שלא צלחה. הוא דמות יחסית שולית בהיסטוריה, דרכה אני מבקשת להסתכל בהיסטוריה, באופן שבו מייצרים את היסטוריה".
"בית גידול", סטילס מתוך וידאו, 2015
שזה מהלך שאת עושה בעבודות שלך, ובעצם הדמויות הופכות לדיבוק שלך, והאינטואיציה היא מתודה של עבודה. מה שמעניין אותי הוא הרעיון שיש משהו שנכנס ורודף אותך ומייצר סיטואציה של רדיפה ומוביל את העבודה.
"הרדיפה היא כוח מניע שהוא דו-כיווני – אני נרדפת ורודפת בו בזמן. זו חקירה אובססיבית אחרי דמות, ובמהלכה כל פרט הופך לרלבנטי, לחשוב".
הווידיאו השני עוסק בנסיעה שלך לוורשה כדי להמשיך לחקור את קון, אבל גם כדי לעבוד עם רפאל רוגינסקי, מוזיקאי ורשאי עכשווי, שממנו את מבקשת לבצע מחדש או לייצר אינטרפרטציה למוזיקה שהלחין קון ל"דיבוק". אני מציעה את האינטרפרטציה כמודל של מבנה של רדיפה. יש רפרנס שאף פעם לא יחבור לגמרי למקור, זה מתכתב עם דימוי שאת מייצרת בווידיאו השני, שבו אנחנו רואים את רוגינסקי מלחין את הווידיאו הראשון. בכך אנו נמצאים בלימבו של רדיפה ובדימוי בתוך דימוי. רוגינסקי תמיד יהיה כמה צעדים מאחור. גם החיפוש שלך בארכיונים לא מביא לשום מקום, הוא נכנס לסחרחורת קדחתנית וננטש, מפנה את המקום לרצף של שוטים של טבע דומם. שוב אפשר לדבר על מיקאס, שלוקח את הרדיפה ומפרק אותה לגמרי. יש נטישה של מוקד הרדיפה, ונשארים נדודים שמאבדים את הנחלה שאליה הם מיועדים. הרדיפה שלא תגיע למושא הרדיפה, הסלפסטיקיות שלא מייצרת שום דבר והנדידה שאין לה נחלה מתחברים כמהלך אחד שלם, גם באופן שבו העבודות מוצבות בחלל, כאשר "הדיבוק" הוא הרפרנס המרכזי שלהם. גם בעבודות הווידיאו אנו נשארים עם הצמחייה, בשניהם את מרוקנת אותם מגורם אנושי, והסוכן האנושי היחיד שנותר הוא היהודי-הנודד. בפוטוגרמות שבהן את חוזרת לתולדות הצילום את נותנת ליהודי-הנודד צלם, ממש אנושי, כמו צילום רנטגן שמתחבר.
"כן, ומולו הצמחייה הממושטרת והמבויתת של הגנים הבוטניים, והמשטור שלי של היהודי-הנודד. גם הצמחייה השלווה והחיה של הגנים אל מול חוסר המנוח והנדידה, אבל גם הזרות שבתוך הסדר והמקום הייעודי אל מול המוכרות של תנועה אל מקומות חדשים. המתחים האלו, יחד עם אלו שנוצרים כתוצאה מהמרדף המוזיקלי אחר המקור, יוצרים מציאות שבה רדיפה ומנוח שזורים יחדיו".
"בית גידול", סטילס מתוך וידאו, 2015
הגנים הבוטניים הם מרחב רדוף. הדימויים של הצמחים סגורים ומתקיימים בנפרד מכל הדרמה של הנדודים ומהחיפוש.
"הגן הבוטני הוא מרחב לא רדוף, הוא מקום מפלט, אבל הוא מרחב מאוד טעון דווקא בגלל ההנכחה של ההעדר הגדול".
זה מחזיר אותנו למיקאס. השלג והפארק, מרחבים לא רדופים, מי שרדוף זה מיקאס עצמו על-ידי עצמו. ברור לנו שהמערבולת היא אצלו, המקום הוא שלם. זה מה שקורה בגנים הבוטניים, בהביטט, כמצע. זה מה שקורה עם מיקאס. תחושת הרדיפה היא במבט של מיקאס שמצלם את המרחב הזה. ואצלך, ורשה אומרת לך, תניחי, לא תלמדי כלום על קון. קון הוא עוד יהודי שהמלחמה שיבשה את מהלך חייו, לכי לגנים, סגרי את הרשומות בארכיונים. הבוטניקה היא כמו ההגעה לנחלה הלא אפשרית.
"שאריות, חקר יהודי נודד", 60×80, הדפסה ארכיבית
"המונטאז של צילומי הגנים הבוטניים מבחינתי הוא שיא הסרט, באמת אולי הלימבו שאת מדברת עליו. מבחינה מבנית הווידיאו מתחיל עם הגנים הבוטניים, עובר לשיטוט וחיפוש ארכיוני, שוב רוגינסקי, ואז שיא הבוטניקה, וסיום עם רוגינסקי. הוא נותן קול משלו לקול הרודף, חוקר ושואב החוצה, מנגן ומגרש, ואני כמו מבקשת ממנו שיוציא את הדיבוק".
את מסיימת את הסרט השני עם המוזיקאי שרואה כדור פורח, פריים בתוך פריים שמייצר אולם מראות של רדיפה. אני הרגשתי שהייתי מאוד שלווה בסוף, הרדיפה מתקיימת בשביל עצמה.
"כן, שלוות הרדיפה".
***
התערוכה "דבקה נפשי אחריך" של תמר לצמן מוצגת עד ה-8.8.15, בגלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל אביב
הפוסט אובססיה לתופעת האובססיה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
נינו הרמן, ללא כותרת, 2014
נינו הרמן – ״מבעד לחלון״ – פרויקט מיוחד ל״דימוי היומי״. אוצרת: יעל רביד.
קיום רגעי.
בעוד רגע יתרגש כאן דבר-מה אחר.
המראֵה יתחלף במראֵה אחר.
כמו זכרון תעתועים.
עדשת המצלמה של נינו פותחת צוהר מבעד לחלון תודעתו.
ברגישותו לפרטים הוא חושף את מעמקי נפשו.
הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
Contemporary by Golconda is hiring.
Job requirements:
Languages: French – Mother tongue, excellent speech, reading and writing. English and Hebrew – fluent.
A degree in art / Gallery experience
Excellent organization skills.
The job includes organizing exhibitions, search for new artists, website and social media maintenance and possible curating.
Full time, including weekend shifts in rotation.
Please send CV to contemporarybygolconda@gmail.com
הפוסט קול קורא לעבודה בגלריה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
"מה זה פה, יש הופעה?"
יש הפרעה בחלל הפנימי של רחבת מוזיאון תל-אביב. זו רחבה רחבת ידיים, מבואה שממנה מתפצלים המסדרונות לחללי המוזיאון. חלל של מעבר, של תנועה אינסטרומנטלית: כשנכנסים למוזיאון, עוברים דרכו כדי להגיע "לאמנות". הוא עצמו מצוי מחוץ לאמנות; הוא הכותרת, ההזמנה, הדרך אל. דבר לא מתרחש בו, מלבד תנועה. הוא המרחב הלימינלי הריק של המוזיאון: הפער בין החוץ הסואן, המהיר והמיוזע לבין הפנים של האמנות (מרחב אטי, מהורהר, ממוזג, טרוד בכלכלת מבטים). בתוכו יש שינוי, הכנה לטקס: ההליכה מואטת, המבטים אובדים, מפת המוזיאון נשלפת.
ענת דניאלי – חזרות על חלקים ממני
שתי נשים מופיעות מאי-שם. הן נעות יחד: רצות במרחב, זוחלות על הרצפה, רוקעות ברגליהן, קופאות, עוצרות וממשיכות, מתפתלות; משבשות את התנועה שהחלל רגיל לה. הן פוגעות בכללים: בתוך המבואה נמצאים מוצגים חיים שעוד רגע ייעלמו. נוצר חלל מלאכותי, לא מוגדר, של רגע. הצופים נמצאים בשוליים, מביטים במה שמתרחש במרכז הריק והגדול. העוברים והשבים מתבלבלים; כמה מהם לא שמים לב, לא יודעים, נכנסים למרכז הרחבה ואז מבחינים בהתרחשות חריגה. הם נסוגים מיד לשוליים, במבוכה. הם הפכו להיות חלק מיצירת אמנות בלי שהתכוונו לכך, משום שהצופים שישובים בשולי המבואה מבחינים בהם, מתבוננים בהם. ילדים שאינם מכירים את הכללים של "קהל" רצים מצד לצד, כמו הנשים המופיעות. הם מאושרים: אפשר לרוץ, מהר, מצד לצד. וההורים מרשים להם, כי המופע מרשה להם. לא חייבים להיות בשקט מוחלט, לא חייבים ללכת יפה. הכללים הופרו. המופע ממשיך להתנהל; לעתים נשלחים מבטים, חיוכים: זה בסדר, אפשר להפריע.
"יגאל, תזוז משם שלא תפריע!"
להפריע למי? להפריע לקטיגוריות של חלל מוזיאלי, של הכנסת האורחים הקפוצה, הלא-נדיבה, של האמנות, שמבחינה בין חיים לבין אמנות (התצוגה אינה חיה, הצופים אינם יצירות); בין מופע אמנותי לבין קהל (שאינו אמנותי בעצמו, רק צורך אמנות); בין מרחב שמור (לשמור על שקט! לא לרוץ!) לבין מרחב חופשי. ההפרעה לא נפסקת, לא רק בגלל הטועים, שלא שמו לב ונעצרים במרכז החלל מגושמים, מבולבלים, מצחקקים; לפעמים גם רוקדים; אלא גם בגלל הקהל הממושמע, שישוב בשולי החלל, כי יודע שמקומו של קהל הוא בשוליים, בשוליים של האמנות.
אבל ההתרחשות התנועתית מתרחשת במרכז החלל, ופורצת גם לשוליים. אנשים נדרשים לקום, לעמוד, לפנות מקום. התנועה מתרחשת במרכז ובשוליים, וכללי תשומת הלב נפרצים, איזה אי-שקט מנשב. הכללים הופרו. על מה להסתכל, על המופע או על ההפרעות למופע? המבקרים במוזיאון מפריעים ללא הרף למעשה האמנותי. וגם המופע מפריע לתנועה החופשית של המבקרים בחלל: שתי מבקרות במוזיאון נעות בחלל לא כמו שצריך.
המופע מייצר התרחשות, אירוע. הוא אינו מוצג שזהה לעצמו, לכן אין לו זהות. הוא אנטי-מוצג, נטול גבולות, מתוכנן בקפידה באופן שמזמין את מה שלא תוכנן מראש. הוא לא שייך למוזיאון, שבו האמנות קפואה, מאורגנת בחדרים, סטטית. הוא לא שייך לאולם המחול, שבו האמנות נתונה מראש, מתרחשת על במה, נעה בגבולותיה. מי מפריע למי?
"את מסתכלת, דיתי? זו בדיוק התנועה שעשתה לי את הצרות בגב!"
המופע עוסק באמפתיה. כך כתוב בדף המידע שמופיע במרכז החלל על שלט זעיר, שאיש אינו מבחין בו. אמפתיה היא השלכת העצמי, לעתים באופן לא רצוני, על רגשותיו של האחר, או על מהותם של אובייקטים. היינץ קוהוט הגדיר אמפתיה כיכולת לחוש ולהרגיש את עצמך בתוך החיים הפנימיים של זר. הוראת המקור היווני של המלה היא "קרבה גופנית"; גוף אחד נבלע לרגע בתוך ההוויה של גוף אחר, זר. זה חייב לקרות רק לרגע, אחרת זו תהיה פסיכוזה מאיימת, אובדן של עצמיות. לרגע אחד, משהו נכנס לתוך גופו של אחר, חווה את העולם כמותו. ולכן אמפתיה היא תמיד הפרה של רצף העצמי, של גבולות העצמי; האמפתיה דורשת לוותר, לזמן מה, על הזהות הגופנית או הנפשית, על קווי המתאר של אובייקט שזהה לעצמו. לכן היא נדירה, נדיבה ומסוכנת, ולכן נותנים לה שם.
האמפתיה של "חזרות על חלקים ממני" אינה מכוונת לנשים המופיעות. האמפתיה אינה מופנית כלפיהן, משום שהן "עושות מחול" והקהל צופה ונע בלי לעשות מחול. האמפתיה גם אינה מופנית כלפי בני-האדם שחולקים עימן את המופע. היא מתקיימת אל מול המערכת של ההפרה, שמגדירה את מושג האמפתיה: כל המשתתפים, ענת דניאלי ותמי ליבוביץ', האנשים שצופים במופע, האנשים שעוברים דרכו, חלל הכניסה למוזיאון, כולם יצאו מהתפקיד המוגדר שלהם, מתנסים בתפקיד אחר. כולם מפריעים לגבולות של הזהות (זהות של חלל, של מחול, של רקדניות ושל קהל, של אמנות).
הם מפריעים ומפורעים. הקהל הופך למופע, המופיעות הפוכות לקהל, המוזיאון הופך לבמת מחול, חלל המבואה הופך לאירוע. כל גורם במערכת יוצא מגדרו, מתמקם בעמדה זרה נוכח בה לרגע. האמפתיה מופנית כלפי עצמה: ההיבלעות בתוך מהות של אובייקט, גוף, התרחשות אחרת, מסמנת את המנגנון האמפתי עצמו. אין בה מוסר או נחמה, אלא רק תרגול של המנגנון. לא יותר מחזרה, חזרות על חלקים ממני, שכבר אינם שייכים לעצמי.
***
"חזרות על חלקים ממני", יוצרות-מבצעות ענת דניאלי בשיתוף תמי ליבוביץ', מוזיאון תל-אביב לאמנות
הפוסט חזרה למופע הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
נינו הרמן, ללא כותרת, 2014
נינו הרמן – ״מבעד לחלון״ – פרויקט מיוחד ל״דימוי היומי״. אוצרת: יעל רביד.
קיום רגעי.
בעוד רגע יתרגש כאן דבר-מה אחר.
המראֵה יתחלף במראֵה אחר.
כמו זכרון תעתועים.
עדשת המצלמה של נינו פותחת צוהר מבעד לחלון תודעתו.
ברגישותו לפרטים הוא חושף את מעמקי נפשו.
הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
נינו הרמן, ללא כותרת, 2011
נינו הרמן – ״מבעד לחלון״ – פרויקט מיוחד ל״דימוי היומי״. אוצרת: יעל רביד.
קיום רגעי.
בעוד רגע יתרגש כאן דבר-מה אחר.
המראֵה יתחלף במראֵה אחר.
כמו זכרון תעתועים.
עדשת המצלמה של נינו פותחת צוהר מבעד לחלון תודעתו.
ברגישותו לפרטים הוא חושף את מעמקי נפשו.
הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
תכלת רם, "תכסית", 2015. צילום: אריאל קן
שיח גלריה עם האמנית תכלת רם
במסגרת התערוכה "ארמון הבדולח והמקדש הארור"
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות
שבת, 8.8.15, ב-12:00
אמנים: מעיין אליקים, יעל אפרתי, עדן בנט, מיכל בראור, ליז חג'ג', אלישבע לוי, טוני נבוק, יריב ספיבק, אריאל קן, אלונה רודה, תכלת רם
אוצרת: הילה כהן-שניידרמן
התערוכה היא אחד מתוצריו של מודל עבודה נסיוני ובלתי היררכי, ששותפים בו אוצרת התערוכה וקבוצה של 11 אמניות ואמנים המתייחסים לתפיסת המרחב העירוני ועיצובו."תכסית" של תכלת רם הוא רישום פיסולי באבקת צמנט ומים השואב השראה מדימויי כיכרות במרחבים עירוניים. הרישום מכסה את פני השטח, מגדיר טריטוריה, וכאותן כיכרות מגלם את הפער בין הכיכר המלאה בפעילות אנושית אינטנסיבית לפרקי זמן מוגבלים לבין היותה מתחם שעל-פי רוב עומד ריק ומיותם. ביוון העתיקה כיכר העיר ("האגורה") המתה מדי יום פעילות ציבורית מסחרית, פוליטית וקהילתית. הכיכר המודרנית בישראל, לעומתה, נשארת ריקה, שטופת שמש שאין ממנה מפלט, והיא בשימוש בעיקר כנקודת ציון ומעבר, כפוטנציאל להתכנסות.
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, רח' ארלוזורוב 30, פתח-תקווה.
ענת בצר, ללא כותרת, 2010, שמן על בד, אוסף האמנית וגלריה ג'ולי M, תל-אביב
מוזיאון חיפה לאמנות מציג:
אשכול תערוכות המבקש לבחון את שאלת היחס למושג "המקום" באמנות הישראלית
8 תערוכות יחיד: נורית דוד (אמן אורח: יצחק גולומבק), ענת בצר, רונן סימן-טוב, חנה סהר, עינת עריף-גלנטי, שחר מרקוס (אמנית אורחת: נזקט אקיג'י), לילך בר-עמי | מוי ור.2 תערוכות קבוצתיות: "רחוק מן העין: אמנים ישראלים צעירים בניו-יורק" | "המאה של המרחב".
תערוכה מאוסף מוזיאון חיפה לאמנות: "עימותים".
במסגרת התערוכה יתקיים ביום שבת, 15.8.15, ב-11:00, שיח בהשתתפות האמנים חנה סהר, רונן סימן-טוב, עינת עריף-גלנטי, שחר מרקוס, אורית חופשי וענת בצר.
11:30-11:00 – הדרכה על אודות השכונה והבניין.
12:00-11:30 – הדרכת היכרות עם התערוכות.
14:00-12:00 – מפגש עם האמנים.
14:00 – הקרנת הסרט "מלח הארץ".
עלות כניסה: 30 שקל. עלות כניסה כולל סרט: 50 שקל.
מוזיאון חיפה לאמנות, רח' שבתאי לוי 26, חיפה, טל' 04-9115997.
***
בית לאמנות ישראלית במכללה האקדמית תל-אביב–יפו
פותח את שנת הלימודים תשע"ו ב-13 באוקטובר 2015
14 קורסים מוצעים לתלמידים ומיועדים לשוחרי אמנות, אמנים, אספנים, אוצרים ובוגרי חוגים לאמנות המעוניינים להעמיק היכרותם עם האמנות הישראלית. הקורסים מועברים על-ידי מיטב המרצים.שני מסלולי לימוד מוצעים:
1. תוכנית ללימודי תעודה, 12 קורסים בשנת לימוד אחת או בשנתיים. מסלול ייחודי ממוקד באמנות ישראלית. נוסף ללימוד, נדרשים תלמידים לכתוב עבודת רפרט באחד הקורסים. בוגרים שיעמדו בדרישות יקבלו תעודה של המכללה והבית לאמנות ישראלית. מנהלת התוכנית, רודי בינט, תסייע לבוגרים להשתלב בעבודה בגלריות ובמוזיאונים במתכונת של התמחות.
2. לימוד בקורסים יחידים, לפי בחירת התלמיד, במטרה להרחיב את הידע בהיבטים שונים של האמנות הישראלית. ההשתתפות בקורסים כוללת היכרות עם עמיתים למקצוע, יוצרת שיתופי פעולה בין אמנים, אספנים, אוצרים ועוד. כל תלמיד בבית לאמנות ישראלית רשאי להשתתף בימי עיון, בביקורי סטודיו ובסיורי מוזיאונים המאורגנים על-ידי הבית ללא תשלום נוסף.לייעוץ אישי וקבלת תוכנית לימודים מפורטת במייל. נא לפנות אל תחיה: 052-6460880.
לפירוט הקורסים: באתר התוכנית.
הלימודים מתקיימים במכללה האקדמית תל-אביב–יפו, רח' חבר-הלאומים 10, יפו.
עונת התרבות, "נקודת מגע" 6, מוזיאון ישראל
"נקודת מגע" 6, עונת התרבות, ירושלים
28.7.15–13.8.15
השבוע זה קורה. ביום חמישי הקרוב, מ-20:00 ועד 03:00 לפנות בוקר, ישנה מוזיאון ישראל את פניו ללילה אחד בלבד. בלילה הזה ישתלטו עשרות אמנים על המוזיאון ויהפכו אותו לחלל התרחשות שוקק ומלא חיים. בלילה הזה האמנות תרד מהקירות, תזלוג מהאוספים ותתגלגל מהחללים המוזיאליים אל נשמתם של אלפי המבקרים. בלילה הזה אתם, הצופים, תהפכו להיות שותפים, חווים ומגיבים.
עונת התרבות בירושלים גאה להציג את "נקודת מגע 6", האירוע שכבר הפך למיתוס, ולהזמין אתכם לרוץ, לחפש, להדביק, לשכפל, לקנות, לבהות, לתהות, לרקוד ולבלות בכל חלקי המוזיאון – מרדת הלילה ועד שכרון חושים קולקטיבי על הרחבה.
כרטיסים ופירוט מלא של הנקודות השונות תמצאו כאן.
הימנעו מתורים בקופות והזמינו מראש.
***
המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: raverev@gmail.com
הפוסט רב ערב 4.8.2015 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
* גרסת בטא
** המדריך נוצר בשיתוף עם המדור "גלריה" בעיתון "הארץ"
נפתחות, 6.8–8.8
יום חמישי (6.8)
דן בירנבוים, "בדד", 2014. גלריה דואק. ירושלים
יום שישי (7.8)
שיר מורן, "נובו ריץ'", 2015. גלריה גבירול, תל-אביב
שבת (8.8)
ורד קורן, "גולדאסט על סוס", 2015. המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן
נסגרות
אירועים
***
תערוכות בוגרי בתי-ספר לאמנות
גלריות לאמנות
"מציאון". תערוכה קבוצתית. עד 22.8.
אגריפס 12, ירושלים, טל' 077-5404897. ב'-ה', 19:30-16:30, ו'-שבת, 14:00-11:00.
עבודות סדנת "רע, בית מלאכה לצילום". עד 8.8.
שביל-המרץ 5, בניין 7, קומה 3, תל-אביב. ג'-ה', 19:00-12:00, ו-שבת, 14:00-11:00.
טוני נבוק ואיתן בן-משה, "לשחרר פרפר". קולאז'ים, רישומים, עבודת קיר (נבוק); פסלי גבס וזכוכית (בן-משה). עד 28.8.
שדרות רוטשילד 6, תל-אביב, טל' 03-6090769. ב'-ה', 18:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
ליאוניד בלקלב, "אור גנוז". עד 25.8.
בן-יהודה 100, תל-אביב, טל' 03-5225637. א'-ה', 20:00-10:00, ו', 14:00-10:00.
"Re:Start". אמני הגלריה מציגים יצירות מהשנים הראשונות. עד 14.8.
השרון 12ב', תל-אביב. טל' 03-5666162. ג'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
"תמצית". תערוכה קבוצתית. פתיחה: ו', 7.8. עד 3.10.
גורדון 35, תל-אביב, טל' 03-5225427. ב'-ה', 16:00-11:00, ו', 14:00-11:00, שבת, 14:00-11:00.
תערוכה קבוצתית מאוסף הגלריה. ללא מועד סיום.
בן-יהודה 95, טל' 03-5240323. ב'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-10:00. גלריה גורדון 2 תיפתח בתיאום מראש בטל' 03-5290011.
"בק 2 קריפטונייט". ציור, פיסול, וידיאו-ארט. פתיחה: עד 29.8.
צ'לנוב 28, תל-אביב. ד', 14:00-11:00, ה', 19:00-16:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
"אמנות נאיבית: חגיגת קיץ 2015, חלק א'". עד 28.8.
דיזנגוף 255, תל-אביב, טל' 03-5444150. ב'-ה', 21:00-12:00, ו' וערבי חג, 14:00-10:00.
גלעד אופיר, "עבודות חדשות". צילום ווידיאו; שי קון, "סכום חלקיו". עד 22.8.
וולפסון 54, תל-אביב, טל' 03-6398788. ב'-ה', 19:00-10:30, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
"אוסף הגלריה, קיץ 2015". עד 19.8.
בית הקיבוצים, ליאונרדו דה-וינצ'י 13, קומה 2-, תל-אביב, טל' 054-6747446. א'-ה', 20:00-08:00, ו', 13:00-08:00.
עפרה אוחנה, "מנומר". ציור. עד 8.8.
יהודה הלוי 79 (בחצר), תל-אביב, טל' 8616001־050. ד'-ה', 19:00-11:00; ו'-שבת, 15:00-11:00.
"צנזורע". תערוכה קבוצתית. עד 8.8.
הרצל 112, תל-אביב. ג', ה', 22:00-18:00, ו', 16:00-12:00.
"שיבולת". תערוכה קבוצתית. עד 5.9.
ראשית חוכמה 14, תל-אביב. ג'-ה', 18:00-11:00. ו'-שבת, 13:00-10:00.
מיכל בקי, שולי בר נבון ואוזיאש הופשטטר, עבודות העוסקות במהות האדם וקיומו. עד 20.8.
אבן-גבירול 6, תל-אביב, טל' 03-6956927. ב'-ה', 19:00-12:00, ו', 14:00-11:00.
איילת ריזה, "1759". ציורים; דניאל פלדהקר, אנה פרומצ'נקו, "חפץ.לב". עד 29.8.
שביל-המרץ 6, תל-אביב, טל' 03-6725124. ב'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-10:30.
תערוכת קיץ. עד ספטמבר.
גורדון 21, תל-אביב, טל' 03-5232003. ב'-ה', 14:00-11:00, 19:00-07:00; ו', 14:00-11:00, שבת, 13:0-11:00.
"Twilight Zone". עד 29.8; רב קמל, חליל בלבין, יואב אפרתי, "הקרנפים". רישומי קיר, פיסול בבד. עד 25.8.
בר יוחאי 7, תל-אביב, טל' 03-5181812. ג'-ה', 20:00-16:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
"חלום יום קיץ". המציאות דרך חלימה בהקיץ. עד 15.8.
שביל-המפעל 3, בניין 5, קומה 2, טל' 077-3452115. ד'-ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
קבוצת הברביזון החדש, עבודות על נייר. עד 22.8.
שביל-המפעל 1, בניין 6, קומה 1, תל-אביב, טל' 03-5229044. ג'-ה', 19:00-12:00, ו', 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.
אן בן-אור, "התרסה". ציור. עד 15.8.
יהודה לוי 48, תל-אביב, טל' 052-8729490. ב'-ה', 18:30-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
תום פניני, "The Light Fantastic Toe". וידיאו, צילום. ללא מועד סיום; תערוכת בוגרות בית הספר לאמנות במכללת ספיר. עד 15.8.
מזא"ה 7, תל-אביב, טל' 03-6200068. שעות פתיחה לתערוכה: א'-ה', 19:00-11:00, ו', 24.7, 14:00-10:00.
"תליית קיץ". מאוסף הגלריה. עד 30.9; "יהודים". ללא מועד סיום.
הרצל 117, תל-אביב, טל' 03-6822777. ב'-ה', 19:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
איגי וקסמן, "מי ירצח את אהד פישוף?". צילום. עד 15.8.
שביל-המרץ 3, בניין 8, קומה 4, תל-אביב, טל' 03-6832559. ג'-ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
"עשרים ושתיים". תערוכה קבוצתית. עד 3.9.
סגולה 9, תל-אביב, טל' 2150302־072. ג'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
חללי תצוגה
עפרי כנעני, "עסק משפחתי". ללא מועד סיום.
כברי, טל' 04-9952709. ג'-ד', שבת, 15:00-11:00 או בתיאום מראש בטל' 052-8840215.
"נונפינטו". תערוכת המחזור השלישי בארטפורט. עד 29.8.
דרך בן-צבי 55, תל-אביב, טל' 03-5182599. ה', 20:00-12:00, ו'-שבת, 16:00-11:00, או בתיאום מראש.
"כיסויים". פיסול, ציור, צילום, וידיאו. עד דצמבר; משה קופפרמן, עבודות. תערוכת קבע.
קיבוץ לוחמי-הגטאות, טל' 04-9933792. ו'-שבת, 15:00-10:00.
"In House". תערוכת הצוות הפעיל בגלריה. עד 22.8.
העמל 17, תל-אביב, טל' 03-5182257. ב'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
"מאסף/תצוגה לא שימושית". תחזית תרבותית-חברתית אלטרנטיבית. עד 8.8.
שמואל הנגיד 12, ירושלים, טל' 02-6253653. א'-ה', 13:00-10:00, 19:00-16:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי (תל-אביב)
אבר שר, "סימני דרך". ציור. פתיחה: ה', 13.8, 09:30. עד 5.9; רות אורנבך, "הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי". עד 15.8; אסתר שניידר, "פרח טווס הירח". פסלים; יעל עצמוני, "כד, ורוד, צלהב"; שי אדם, "בהייה"; אורן פישר, "סולם ציפור". עד 8.8; נגה ספר, "הגענו ליעד". ציור. עד 15.8.
אלחריזי 9, תל-אביב, טל' 03-5246685. ב'-ה', 13:00-10:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.
דבורה ספז, "ציפור גן העדן". ציור; "אמני חיפה חוזרים מבאר-שבע". תערוכה קבוצתית. פתיחה: ו', 7.8, 11:00. עד 29.8.
שדרות הציונות 24, חיפה. ב'-ג', ה', 16:00-10:00, ד', 13:00-10:00, 19:00-16:00, ו'-שבת, 13:00-10:00.
שלמה קסל, ציורים בעט דיגיטלי ומחשב. עד 7.8.
קיבוץ עינת, טל' 052-3952222. ו'-שבת, 13:00-11:00 או בתיאום מראש.
דן בירנבוים, " אינדקס". ציור ורישום. פתיחה: ו', 7.8, 11:30. עד 30.9.
משכנות-שאננים, ימין-משה, ירושלים, טל' 02-6292200. כל השבוע 20:00-10:00.
"ציוני דרך". לציון 13 שנה לגלריה. עד 22.8.
חצב 74, כפר-ורדים, טל' 054-7542699. ג', 19:00-17:00, שבת וחג, 14:00-11:00 ובתיאום מראש.
עידן ארז, "יחסים דיפלומטיים". ציור. עד 29.8.
כברי, טל' 04-9952252. ד', 20:00-09:00, ה', 18:00-16:00, ו', 14:00-11:00, שבת, 15:00-11:00.
אסד עזי, רטרוספקטיבה. ציור. עד 6.10.
אום-אלפחם. א'-ה', שבת, 16:00-09:00.
מתי פישר, "האוויר צונן ואפל". פתיחה: ה', 13.8, 20:00. עד 10.9.
זמנהוף 6, תל-אביב, טל' 03-5254191. ב'-ה', 18:00-11:00; ו', 14:00-11:00.
גלריה code2hope
"צופן התקווה". לזכר שרנקה, שמצאה תקווה במרד גטו ורשה. ספר, ציור וקולנוע. ללא מועד סיום.
בוסתנאי 22, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 052-8576401. א'-ו', 18:00-10:00, שבת, 11:00-18:00.
דניה ויינר ושירי טרקו, "Photo-Maki". ללא מועד סיום.
העליה 25, תל-אביב, טל' 054-2397979. ג'-ה', 20:00-16:00, ו', 15:00-11:00.
"מסמר שיער". השיער כחומר גלם. עד 22.8.
הנחושת פינת המלאכה, אזור התעשייה חולון, טל' 03-5596590. ב', 16:00-13:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
הדר גולדין, "ציור. השראה. משפחה". עד 19.8; "טפו, טפו, טפו". עד 6.9.
עין-הוד, טל' 04-9842548. א', ג'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-11:00.
רונית פורת, "קינספרה". מיצב צילומי. עד 31.8.
שונצינו 8, תל-אביב, טל' 03-5611211. א'-ו', 20:00-10:00.
"יצא מפרופורציות". חוויית עודפות והצפה. עד 20.8.
דרך האוניברסיטה 1, רעננה. א'-ה', 17:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
"מעבר להירושימה: שובו של המודחק". עד 14.8; עבודות של סיגלית לנדאו ומשה קופפרמן מאוסף יגאל אהובי. עד 14.8.
אוניברסיטת תל-אביב, טל' 03-6408860. א'-ד', 19:00-11:00, ה', 21:00-11:00, ו', 14:00-10:00.
חיים מאור, "ממו". עד 20.10.
רוטשילד 7, ראשון-לציון. ב'-שבת, 13:00-10:00, ג', 18:30-16:30.
ליאור שחר, "Sumer Is Icumen In". מיצב. עד 31.8.
העלייה 31, טל' 5341223־052. כל השבוע 24 שעות (התצוגה בחלון הראווה).
"שקרים ועבירות". על היחס בין חוק לעבירה, שקר לאמת. ללא מועד סיום.
הירקון 19, תל-אביב, טל' 03-6203129. א'-ה', 20:00-13:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
איליה רבינוביץ', "מוזיאוטופיה". חקירה צילומית של מוזיאונים צבאיים בישראל. ללא מועד סיום.
האמוראים 4, חולון, טל' 03-5568792. ג'-ד', 20:00-16:00, ה', 14:00-10:00, ו'-שבת, 15:00-10:00.
מעין אמיר ורותי סלע, "מצור על דימויים". וידיאו. עד 26.9.
קלישר 5 פינת צדוק הכהן 2, תל-אביב, טל' 03-5106111. ב'-ה', 19:00-14:00, ו'-שבת, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים.
"קיפול בריבוע". אוריגמי ישראלי. עד 22.8.
הרצפלד 31, חולון, טל' 03-6516851. ג'-ה', 20:00-07:00; ו'-שבת, 13:00-10:00.
גיל יפמן, "חזון העצמות היבשות", מיצב פיסולי; שי עיד-אלוני, "קו גבול מגרש". מיצב פיסולי; אורי לוין, וידיאו ומיצב (בחלון הגלריה); דני מיכאל, "איך אדע". וידיאו; "הגלריה של כל הדברים". עבודות פיסול ומיצב של חיים גולדנברג, דרורה הד וד"ר הרמן רייך. עד 31.10.
שאול המלך 5, ראשון-לציון. א'-ד', 14:00-09:00.
"הפרמטר האנושי. אדריכלות ישראלית פרמטרית". עד 28.8.
מבנה 21, נמל תל-אביב, טל' 03-5444261. ב'-ה', 18:00-12:00, ו', 15:00-10:00, שבת, 19:00-12:00.
יגאל פליקס, "A Theater of a Man in His Mid 30’s". תצלומים; צוקי גרביאן, "צער". רישומי פחם. עד 8.8.
שביל-המפעל 3, קומה 1, קריית-המלאכה, תל-אביב. ד'-ה', 18:00-15:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
יאנה רישה, "האלים של פלורנטין". ציור. עד 31.8.
כיכר קדומים 8, יפו, טל' 2353898־052. א'-ה', 18:00-10:00.
"שימור והתחדשות: בנייני באוהאוס והסגנון הבינלאומי בתל-אביב". ללא מועד סיום.
דיזנגוף 99, תל-אביב, טל' 03-5220249. א'-ה', 19:30-10:00, ו', 14:30-10:00, שבת, 19:30-12:00.
"נופי תחריט". עד ספטמבר.
קיבוץ כברי, טל' 04-9952713. א'-ה', 16:00-07:30 (מומלץ לתאם), שבת וחג, 15:00-10:30 או בתיאום מראש.
פיל סולומון, "ארכיאולוגיה ברוורס". מיצבי וידיאו. ללא מועד סיום.
בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים, טל' 02-5793702. ב'-ג', 15:00-10:00, ד', 21:00-17:00, ו', 14:00-10:00.
קארין אליהו, "משקפת". עד 8.8.
קלישר 5, תל-אביב, טל' 03-6830505. ג'-ה', 19:00-15:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
"נעלמים". התבוננות במושגי ההיעלמות והטשטוש. עד 2.10.
האומן 26, קומה 4, אזור תעשייה תלפיות, ירושלים, טל' 02-6797508. ב', 14:00-10:00, ה', 20:00-16:00, ו', 14:00-11:00 ובתיאום מראש.
"100 שנות הדפס, הסדרות הגדולות". ללא מועד סיום.
שבטי-ישראל 38, ירושלים, טל' 02-6288614. א'-ה', 15:00-08:00 או בתיאום מראש.
מוזיאונים לאמנות
"החולצה שלי נושמת". אופנה וטכנולוגיה. ללא מועד סיום.
ביאליק 27, תל-אביב, טל' 03-7240311. ב'-ה', 17:00-09:00, ו'-שבת, 14:00-10:00, כניסה: 20 שקל.
אליהו אריק בוקובזה, "United Colors Of Judaica". מבט על זהות יהודית מפוצלת. מיצב, ציור. עד ינואר; "2,500 שנות חיים יהודיים בגולה". תצוגת קבע.
אוניברסיטת תל-אביב, רמת-אביב, טל' 03-7457800. א'- ג', 16:00-10:00; ד'-ה', 09:00-10:00; ו', 13:00-09:00. כניסה: 40 שקל לתצוגת קבע, 15 שקל לתערוכות מתחלפות.
ציורי ראובן מאוסף המוזיאון, תצוגה ביוגרפית. תצוגת קבע.
ביאליק 14, טל' 03-5255961. ב', ד'-ו', 15:00-10:00; ג', 20:00-10:00; שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל, כניסה חופשית לילדים.
"סביבות עבודה". ייבוא מקום עבודה לחלל המוזיאון. עד 31.10; "פורצלן מייסן"; "אירוסים, נרקיסים, פרפרים: כלי הזכוכית של אמיל גאלה". תצוגת קבע.
שדרות תרס"ט 6, תל-אביב, טל' 03-5287146. ב', ד', שבת, 16:00-10:00; ג', ה', 22:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים.
"דגמי אניות, דגמים מספרים". ללא מועד סיום.
דרך אלנבי 198, חיפה, טל' 04-8536622. א'-ה', שבת, 16:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
"נשות חיל וסופר גיבורים". סיפורים מהתנ"ך בקומיקס; "התנ"ך של זאב". סיפורי התנ"ך בעבודות של זאב (יעקב פרקש); "מבול של איורים: פירושים חזותיים לילדים של סיפור תיבת נח". ארבעה מאיירים מתמודדים עם הטקסט התנ"כי. עד ינואר. "פצעי בגרות". קומיקס בעברית 1995-1975; "קריקטוריסט פובליציסט עברי"; "מה, למה, איפה ואיך". תצוגות קבע.
ויצמן 61, חולון, טל' 03-6521849. ב', ד', ו', 13:00-10:00, ג', ה', 20:00-07:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 15 שקל.
"נוף ישראלי". צילום. עד 30.10.
עומר, טל' 08-9908121/5. ב'-ה', 16:00-09:00, שבת, ראשונה בחודש 15:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל, כניסה חופשית לחיילים.
ורדה יתום, "הכי רחוק מתל-אביב". פיסול. עד אוקטובר.
תפן, טל' 04-909600. ב'-ה', 16:00-09:00, שבת, 16:00-10:00. כניסה: 35-25 שקל.
"רחוק מהעין". חברי מועדון צילום גליל בתוך מלבן. עד 30.8; דוד עדיקא, "אור אחרון". עד יוני 2016.
גן התעשייה תל-חי, טל' 04-6816702. ב'-ה', 16:00-08:00; שבת וחג, 16:00-10:00. כניסה: 22-13 שקל, כניסה חופשית לחיילים.
"אדוות אקולוגיות". פרויקטים אדריכליים אקולוגיים. ללא מועד סיום.
שדרות הנשיא 135, חיפה. ד'-ה', 13:00-10:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל.
"טראז". רקמה מקומית. עד 20.2. תערוכות קבע: אמנות האסלאם, שעונים עתיקים.
הפלמ"ח 2, ירושלים, טל' 02-5661291. א'-ד', 15:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
ורד קורן, "witchקראפט". קולאז' של דימויים. פתיחה: ו', 7.8, 12:00. עד 31.8; נורה סטנשו, "מאיאסטרה". דיוקנאות עצמיים, טבע דומם ודימויים של ציפור; רוני בן-ארי, "המסע בעקבות הציגנקה". צילום. עד אוגוסט; רוני סומק, "שריטה במרפק השירה". ציור; עבודות מאוסף המוזיאון, עבודות של אוזיאש הופשטטר וליאון אנגלסברג. ללא מועד סיום.
דרך אבא הלל סילבר 146, רמת-גן, טל' 03-7521876. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-09:00; שבת, 15:00-09:00. כניסה: 20 שקל.
"קשרים". שטיחים מאיראן, טורקיה וקווקז; ממצאים ארכיאולוגיים בחצר. עד 29.8.
העצמאות 60, באר-שבע, טל' 08-6993535. ב'-ג', ה', 16:00-10:00, ד', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
"מיני גולף בת-ים". המוזיאון כמסלול מיני-גולף בשילוב מיצבי פיסול אינטראקטיביים. כניסה חופשית לתערוכה, השכרת ציוד למיני גולף, 10 שקלים; עד 10.10; "הסצינה בת-ימית: חיים קיוה/יעקב אפשטיין". מאוסף המוזיאון. ללא מועד סיום.
סטרומה 6, בת-ים, טל' 03-6591140. ג', ה', 20:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
"מפגש +II, 2015". עד 6.10.
מזל דגים 4, יפו העתיקה, טל' 03-6837676. א'-ו', 16:00-10:00, ערבי חג, 14:00-10:00, שבת וחג, 18:00-10:00.
"שבתות וחגים". עד אוקטובר; "ריקוד המכונה". צעצועים מכניים המופעלים בלחיצת כפתור". עד 20.10; "אלנבי ומוגרבי, היו זמנים בקולנוע". כרזות סרטים, 1959-1931. עד 28.2; עודד בלילטי, "עקבות הצבר". צילום. עד 10.8; "מדליות מלחמה". מדליות מלחמת העולם הראשונה מאוסף פרנקנהויז. ללא מועד סיום; "רואים שקוף". צילומי זכוכית של חלוצי הצילום בישראל. עד 15.10; "הבנק של ולירו". עד דצמבר.
חיים לבנון 2, רמת אביב, תל-אביב, טל' 03-6415244. א'-ד', 20:00-10:00, ה', 22:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 20:00-10:00. כניסה: 52-26 שקל, כניסה חופשית עד גיל 18 (כניסה לפלנטריום בתוספת תשלום).
"הים האחרון". הים באמנות הישראלית. עד 13.10.
דרך-ארץ 8, אשדוד, טל' 08-8545180/1. א', ג', ד'-ה', 16:00-09:00, ב', 20:00-09:00, ו'-שבת, 13:30-10:30.
עדי סנד, "פופ כנעני". עבודות 2015-1999; "הקסם שביצירה הקרמית". קרמיקה אמנותית של אמנון ישראלי ותלמידים. עד 22.8.
קיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, טל' 04-6757737. ב'-ה', 15:00-10:00, ו' וערבי חג, 13:00-10:00, שבת, 14:00-10:00.
עדי נס, "כאן ועכשיו". צילום. עד 31.10; "האקדח המעשן של תומרקין". באגף הנוער: "עולמות מופלאים. עד 30.8; גן פסלים של יגאל תומרקין. תערוכת קבע; אוסף היודאיקה. תערוכת קבע.
קיבוץ ברעם, טל' 04-6988295. א'-ה', 16:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל.
יונתן גולד, אסי משולם, "בין אתוס למיתוס". ציור, פיסול. עד 15.8; תערוכות קבע: ציור צרפתי, אמנות יהודית (אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20), ארכיאולוגיה.
אוניברסיטת חיפה, שדרות אבא חושי 199, חיפה, טל' 04-8240308. א'-ב', ד'-ה', 16:00-10:00, ג', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 14:00-10:00. כניסה חופשית.
"קווים לדמותו: הדימוי האנושי ביצירת מרסל ינקו". בשיתוף מוזיאון ינקו דאדא ולציון 120 שנה להולדתו של האמן. עד 22.8; "סיפור על נייר". אמנות נייר בינלאומית. עד 22.8.
העצמאות 60, באר-שבע, טל' 08-6993535. ב'-ג', ה', 16:00-10:00, ד', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00. כניסה: 20 שקל למבוגר, 10 שקלים לילד.
"צל ועכשיו!". מצילים את המרחב הציבורי. ללא מועד סיום.
פנחס אילון 8, חולון. טל' 2151500־073. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 18:00-10:00; ו', 14:00-10:00; שבת, 18:00-10:00. כניסה: 35 שקל.
"אנשי התחתית: חמודי ג'נאם". מקומות ואנשים שאינם נראים. צילום. עד 1.4; "פורצלן: הזהב הלבן של אירופה". עד 5.10.
שדרות בן-גוריון 11, המושבה הגרמנית, חיפה, טל' 04-9115888. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-16:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00.
"בצלאל החדש: ההשפעה הגרמנית על האמנות הישראלית". ללא מועד סיום.
ארלוזורוב 23, חיפה, טל' 04-6359962. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
תערוכות "שהות אמן", "מעבר זמני"; גדעון רובין, "הזיכרון מרחיק לכל עד לבוקר זה"; "The Gift". משתתפי תכנית המרכז לאמנות חזותית, ירושלים. עד 29.8.
הבנים 4, הרצליה, טל' 09-9551011. ב', ד', ו'-שבת, 14:00-10:00; ג', ה', 20:00-16:00. כניסה: 20 שקל.
"דברים שרואים משם". אשכול של שמונה תערוכות יחיד ושתי תערוכות קבוצתיות. עד 18.10; במרכז האמנויות: "מטרופוליס/החוויה העירונית". לכל המשפחה. העיר כגוף מורכב. ללא מועד סיום.
שבתאי לוי 26, חיפה, טל' 04-9115991. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל; מרכז האמנויות: שבתאי לוי 24. שבת וחג, 14:00-10:00. כניסה: 20 שקל למבוגר, 25 שקל לילד כולל סדנה.
"האראג'וקו סטייל". אופנת רחוב יפנית בצילומים של קילט דואיטס; "דמות האשה באמנות היפנית". עד 26.12.
שדרות הנשיא 89, חיפה, טל' 04-8383554. א'-ה', 16:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל.
מחווה ל"הים האדום", 37 אמנים בעקבות יצירתו של מרסל ינקו; "קווים לדמותו". דימוי אנושי ביצירותיו של ינקו. עד סוף נובמבר.
כפר האמנים עין-הוד, טל' 04-9842350. א'-ה', 15:00-10:00, ו' וערבי חג, 14:00-10:00, שבת וחג, 15:30-10:00. כניסה: 24-12 שקל.
תערוכת אמנות נייר בינלאומית. עד 30.8.
טיילת מפרץ שלמה 10, יפו. ה', שבת וחג, 18:00-10:00, ו', 14:00-10:00. סגור בערבי חג. כניסה: 35-35 שקל.
"רמברנדט מאמסטרדם ומירושלים". עד 29.8; "ים של זהב: האוצר". עד 1.9; "טעם אריסטוקרטי". אמנות עתיקה מאוסף בלפר. עד 26.12; "סלון צרפתי". ציורים מאוסף אלכסיס גרגורי. עד 26.12; "רמברנדט מאמסטרדם ומירושלים". עד 29.8; "יד ביד". שני כרכי משנה תורה לרמב"ם מספריית הוותיקן וממוזיאון ישראל. עד 26.12; "תערוכה בקופסה". 50 שנה לתערוכות באגף הנוער. עד 26.12; "יומולדת". לכל המשפחה. עד 26.12; "קיצור תולדות האנושות". מסע להיסטוריה של המין האנושי בהשראת ספרו של יובל נח הררי. עד 2.1; "ויהי ננו, התנ"ך הזעיר בעולם". ללא מועד סיום; "1965, היום". תערוכה לציון חגיגות היובל של מוזיאון ישראל. עד 29.8; שישה פרויקטים של שישה אמנים: אורי גרשוני, "אפולו ומנקה הארובות"; דנה לוי, "ספרות של סופות"; טמיר ליכטנברג, "עסקת חבילה"; עידו מיכאלי, "שטיח בנק הפועלים"; גלעד רטמן, "חמש להקות מרומניה"; רועי קופר, "חלום עזה". עד 29.8; "האמן והסטודיו". עד יולי. "אמנות ישראלית". תערוכת קבע.
שדרות רופין 11, ירושלים, טל' 02-6708811. א'-ב', ה', 17:00-10:00, ג', 21:00-16:00, ד', 21:00-10:00, ו' וערבי חג, 14:00-10:00, שבת, 17:00-10:00. מיוחד לקיץ (עד 31.8): ג'-ד', עד 21:00; כניסה: 50-25 שקל. כניסה חופשית לילדים ביוני-יולי מ-16:00, ובמהלך אוגוסט.
יצירות של משה שק. ללא מועד סיום.
קיבוץ בית-ניר. כל השבוע 17:00-11:00, יש לתאם מראש בטל' 054-6874701 או 08-6874368.
גילי אבישר, "לוויתן". דמויות מבד. עד ספטמבר; "מעשה בגמד, בענק ובנסיכה". תערוכה פעילה לכל המשפחה. ללא מועד סיום.
רוקח 21, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 03-5161970. ב'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 24-12 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18, כניסה מוזלת בשישי).
מוזיאון פתח-תקווה לאמנות
"ארמון הבדולח והמקדש הארור". המציאות והמרחב העירוני; "אגדה אורבנית". מאוסף המוזיאון. עד 31.10.
ארלוזורוב 30, פתח-תקווה, טל' 03-9286300. ב', ד', ו'-שבת, 14:00-10:00; ג', ה', 20:00-16:00. כניסה: 10 שקלים, בשבת, חינם.
ליאוניד בלקלב, "חוקר דיוקנאות אובססיבי". ציור. חגית לאלו, "ציירת המתחילה מהסוף". ציור מופשט אקספרסיבי. עד 5.10; ליאוניד בלקלב, "חוקר דיוקנאות". עד 5.10; דיוויד הוקני, "מילים ותמונות". הדפס. עד 5.10; ורד קמינסקי, "אבנים מלאכותיות". צורפות. עד 28.11; אן ליסלגארד– "מרחבים מקבילים". מרחב מדומה בעזרת קישורים שונים. עד 19.9; ר"ה קוויטמן, "פרק 209: חקק". ציור על לוחות עץ. עד 5.9; אורי קצנשטיין, "Backyard". פיסול, וידיאו ארט, סאונד ורובוטיקה. עד 18.8; רוברט קאפה, "צלם של החיים". צילום. עד 22.8; "Turn On". עבודות וידיאו מאוסף יוליה שטושק. עד 29.8; אתל גוטמן, "גידולי פרא, 2014". פיסול סביבתי. ללא מועד סיום; "המוזיאון מציג את עצמו 2". אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון. ללא מועד סיום; "בשיחה". מבחר יצירות עכשוויות. ללא מועד סיום; "על קווי דמיון". תערוכה לכל המשפחה. ללא מועד סיום.
שדרות שאול המלך 27, תל-אביב, טל' 03-6077020. ב', ד', שבת, 18:00-10:00; ג', ה', 21:00-10:00; ו', 14:00-10:00. כניסה: 50-25 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18).
ז'אק גרינברג, "ציורים". עד 29.9; אסד עזי, "פרש בודד"; שרון גלזברג, "משכן"; רינה קימחי, "בין חימר לחרס". עד 30.9; הסטודיו לזכרו של דודו גבע. תערוכת קבע.
עין-חרוד מאוחד, טל' 04-6485701. א'-ה', 16:30-09:00, ו' וערבי חג, 13:30-09:00, שבת וחג, 16:30-10:00. כניסה: 26-13 שקל.
"Hiwar, חיוואר". שיח חזותי ותוכני. ללא מועד סיום.
דוחא 100, סחנין, טל' 04-8235789. א'-ה', 16:00-10:00 (במהלך הרמדאן 20.7-18.6 המוזיאון פתוח עד 14:00).
הפוסט המדריך, 6–12 באוגוסט 2015 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
בשנת 1998, כשהוזמנה לאה רבין לבקר במיצב שהוקדש לזכרו של בן-זוגה ראש הממשלה יצחק רבין במוזיאון היהודי בבולטימור, היא ציפתה מן הסתם לראות שם פסל שיש בדמותו של המנהיג או אנדרטה לזכרו. אולם המיצב "שחרור הא-לוהים"[1] עסק בביקורת על הערכים של ספר התורה. יצרה אותו הלן אילון, אמנית יהודייה אמריקאית שנולדה ב-1931, ונחשבת לאמנית הבולטת ביותר בארה"ב העוסקת בביקורת פמיניסטית על העולם היהודי. מיצב שאפתני זה היה הראשון מסדרת מיצבים שיצרה, שהוגדרו לא אחת על-ידי חוקרי אמנות כקבוצת העבודות הרדיקליות ביותר שנוצרו אי-פעם בהקשר היהודי.
המיצב כלל כיסוי של חמשת חומשי התורה בנייר שקוף ומִרקור של כל משפטי השנאה והמשפטים הלא הומניסטיים שבו, ומתברר שיש המון כאלה. בין השאר סימנה האמנית את הפסוק "והאלילים כרות יכרתון" ואת הגדרת ההומוסקסואליות כ"תועבה". שלט על קיר התערוכה הקדיש את העבודה לראש הממשלה הישראלי יצחק רבין, שנרצח בשנת 1995. שלט אחר כלל הצהרה של האמנית, ובו נכתב, בין השאר:
And I highlight over words of vengeance, deception, cruelty and misogyny, words attributed to G-d… I do not change the text, but merely look at this dilemma… I ask: When will G-d Be rescued from Ungodly projections In order to be G-d?
ובתרגום חופשי לעברית: "אני מדגישה וממרקרת מלים של נקמה, הונאה, אכזריות ושנאת נשים, מלים המיוחסות במקרא לא-לוהים […] איני משכתבת את הטקסט, אלא בוחנת את הדילמה הזאת […] אני שואלת: מתי יחולץ אל-לוהים מתפיסות לא א-לוהיות שהושלכו עליו על-ידי בני-אדם?".
1. הלן אילון, "שחרור הא-לוהים (1996-1990), מיצב, מדיה מעורבת, מראֵה הצָבה בתערוכה "יהודי מדי?"
אילון מבטאת את ביקורתה בשם הדת והתרבות שאליהן היא משייכת את עצמה. בכך היא ממשיכה פרקטיקה נפוצה בקרב אמניות עכשוויות, העוסקות בביקורת מוסדית ומבטאות את ביקורתן בשם המוסדות שהן מבקשות לבקר, ולא נגדם.
על אף שהעבודה הוצגה במוזיאונים חשובים בארה"ב, אילון עצמה כיוונה את העבודה פנימה, כמעשה של אקטיביזם חברתי המופנה אל העולם הדתי. בכל פעם שהעבודה הוצגה במוזיאונים, היא דרשה מהאוצרים לקיים פאנל של רבנים שידונו בה. המפגשים בינה לרבנים במוזיאונים היו מהלך יוצא דופן; מפגשים מעין אלה אינם מתקיימים כמעט, ודאי לא בתוך מוזיאונים.
אחד המפגשים הללו התקיים במסגרת התערוכה "יהודי מדי?", כשהוצגה במוזיאון הלאומי להיסטוריה יהודית, פילדלפיה. המפגש הזה (כמו מפגשים אחרים) התקיים תחת השם "ארבעה רבנים ואמנית: דיון תלמודי". הרב ליאונרד גורדון, שקיבל את סמיכתו בסמינר היהודי התיאולוגי, הציב שם עמדה ביקורתית, מסויגת ומורכבת ביחס לעבודה. גורדון פתח בהצהרה כי העבודה הביאה אותו להבנה שאמנות אכן יכולה לייצר טרנספורמציה אמיתית בהבנתנו את הטקסט. ואולם, לטענתו, הביקורת של האמנית על התורה רכה מדי. הוא שאל למשל מדוע לא סימנה את הפסוקים המגדירים את עם ישראל כעם נבחר, והוסיף לתהות: "אם האמנית אכן היתה מסמנת זאת, כיצד היה זה תורם להבנה חדשה של המושג 'זהות יהודית'?".
הלן אילון ולאה רבין במיצב "שחרור הא-לוהים", 1998, בולטימור, The Contemporary/Baltimore and the Jewish Museum of Maryland
לאחר שאילון הציגה את העבודה במוזיאון היהודי בניו-יורק, הזמין אותה הרב רונלדו מטלון לקיים מיצג בבני-ישורון, בית-כנסת של קהילה גדולה וחשובה באפר-ווסט-סייד במנהטן, ניו-יורק. הרב הציע שאילון תציג את הספרים המסומנים במהלך "תיקון ליל שבועות" שבחג, המכונה גם "חג מתן תורה", ובו נוהגים ללמוד תורה כל הלילה. ואכן, האמנית הציגה את הספרים על שולחן באולם בית-הכנסת, בחג השבועות. הקהל הוזמן לעיין בספרים ולדון בהם עם האמנית. המהלך הזה הביא את היצירה למקום שאליו כיוונה אילון מראש, דהיינו ישירות לתוך העולם הדתי, כאקט של תלמוד תורה מסורתי וכאקטיביזם חברתי המכוון לייצר שינוי ממשי.
לאחר פעולתה של האמנית בבית-הכנסת ובדומה למפגשים שקיימה עם רבנים במוזיאונים, היא קיימה עם הרב מטלון דיון ארוך ומעמיק סביב העבודה. בדיון בלטה עמדתה הרדיקלית והבלתי מתפשרת של האמנית. אילון חידדה את הבעייתיות שיש בקריאת פסוקי השנאה במסגרת הריטואל המתקיים בבית-הכנסת, ודרשה מהרב לבטל את קריאת הפסוקים הבעייתיים (כפי שאכן נעשה בקהילות פרוגרסיביות רבות).
3. תיעוד וידיאו של פעולות הסימון של האמנית במסגרת הפרויקט "שחרור הא-לוהים", 1996–1990
הרב מטלון השיב כי לדעתו הטקסט לעולם אינו סופי, וכי הבנתנו אותו היא תמיד מעשה של פרשנות. אילון התריסה כלפי הרב ואמרה שיש פסוקים שאין שום אפשרות לדרוש באופן שישגיב או יטהר אותם. כדוגמה הזכירה את ההגדרה המקראית של יחסים הומוסקסואליים כ"תועבה". הרב ענה לה שלהבנתו, אנו מוצאים בתורה את התובנות של אבותינו ביחס לאלוהים כפי שהם הבינו אותו בזמנם ועל רקע תקופתם. "מחויבותנו היום", המשיך הרב, "היא לחפש כיצד אנו עצמנו רואים את אלוהים ומהן הנגזרות הנובעות מכך".
הרב הוסיף: "עבודת הסימון שלך מאפשרת לנו לשמור על הטקסט כמו שהוא […] אנו אוהבים את הטקסט, אפילו מנשקים אותו, אבל הטקסט המסורתי אינו סוף הסיפור". הרב התעקש להשאיר את הקריאה המסורתית כפי שהיא, אבל הציע להוסיף הצהרה לפני קריאת התורה בבית-הכנסת שתבהיר שהקהילה קוראת את הפסוקים המקראיים כפי שהם כיוון שהיא אינה מעוניינת להתכחש לדורות הקודמים, אולם עובדה זו אין משמעה בהכרח שהקהילה מקבלת את הכתוב במשמעותו הפשוטה.
האמנית והספרים שסומנו במסגרת הפרויקט "שחרור הא-לוהים"
אילון השיבה בהצהרה רדיקלית: "אבותינו חיפשו את אלוהים, אך מצאו רק את עצמם. הם ניסו לדבר בשם האלוהים, אך דיברו בשם עצמם". לעומתה, ברוח מסורתית יותר, הציע הרב לכלול את דורנו במכלול הדורות ולא להוציא את עצמנו מהכלל. הוא הציע ניסוח זהיר יותר: "אבותינו ואנו מחפשים את אלוהים, אך מוצאים לא פעם את עצמנו".
כמו אמנים אקטיביסטים רבים בעבר, שפעלו ברוח תפיסות האוונגרד ההיסטורי והאמינו באמנות אוטופית המסתפקת בייצור סוג של הפרעה בלבד, גם אילון טענה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 כי מטרתה כאמנית היא להעלות שאלות, ולא להציע תשובות. היא אמרה את הדברים בתגובה לשאלה, האם העולם האורתודוקסי יוכל אי-פעם לתקן את אפליית הנשים המוטמעת בו.
ברם, עם השנים, כחלק מהמפנה החברתי באמנות ואגב הפרקטיקות האמנותיות-חברתיות והשיתופיות שפותחו מאז שנות ה-80 של המאה ה-20, החלה אילון לייצר אמנות שמכוונת לפעול באופן ממשי במציאות החברתית. האמנות של אילון אינה מסתפקת בדימוי, פואטיקה או אלגוריה חברתית, היא אינה רק סימבולית – אלא גם בעלת עניין יצרני ממש.
הלן אילון, "שחרור הא-לוהים", שנות ה-90 של המאה ה-20, מיצב ומיצג, בית-הכנסת בני-ישורון, ניו-יורק
לאה רבין לא הבינה בתחילה את הקשר בין התערוכה לרצח הפוליטי, אולם בהקדשת המיצב לזכרו של ראש הממשלה שנרצח, הציעה למעשה האמנית לקשור בין הרצח הפוליטי למניעיו הדתיים הנסמכים על קריאה פונדמנטליסטית של הטקסטים הלא-הומניסטיים המופיעים במקורות. עבודה זו היא תזכורת לכך שנרטיבים מכוננים את התרבות, וכשתרבות נסמכת על מקורות רצחניים, לא פלא שמדי פעם קם פונדמנטליסט אחד ועושה בהשראתם מעשה.
יצירה של הלן אילון תוצג בישראל בספטמבר הקרוב בתערוכה "New York/New Work: אמנות יהודית עכשווית מניו-יורק" (אוצרים: דבורה ליס ודוד שפרבר), במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית
**
[1] "The Liberation of G-D". המיצב הוצג לראשונה ב-1996 במוזיאון היהודי בניו-יורק במסגרת התערוכה "יהודי מדי?" ("Too Jewish? Challenging Traditional Identities"), שאצר נורמן קליבלט (Kleeblatt).
הפוסט "אבותינו חיפשו את אלוהים, אך מצאו רק את עצמם" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
נינו הרמן, ללא כותרת, 20150101
נינו הרמן – ״מבעד לחלון״ – פרויקט מיוחד ל״דימוי היומי״. אוצרת: יעל רביד.
קיום רגעי.
בעוד רגע יתרגש כאן דבר-מה אחר.
המראֵה יתחלף במראֵה אחר.
כמו זכרון תעתועים.
עדשת המצלמה של נינו פותחת צוהר מבעד לחלון תודעתו.
ברגישותו לפרטים הוא חושף את מעמקי נפשו.
הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
נינו הרמן, ללא כותרת, 2015
נינו הרמן – ״מבעד לחלון״ – פרויקט מיוחד ל״דימוי היומי״. אוצרת: יעל רביד.
קיום רגעי.
בעוד רגע יתרגש כאן דבר-מה אחר.
המראֵה יתחלף במראֵה אחר.
כמו זכרון תעתועים.
עדשת המצלמה של נינו פותחת צוהר מבעד לחלון תודעתו.
ברגישותו לפרטים הוא חושף את מעמקי נפשו.
הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
נינו הרמן, ללא כותרת, 1972
נינו הרמן – ״מבעד לחלון״ – פרויקט מיוחד ל״דימוי היומי״. אוצרת: יעל רביד.
קיום רגעי.
בעוד רגע יתרגש כאן דבר-מה אחר.
המראֵה יתחלף במראֵה אחר.
כמו זכרון תעתועים.
עדשת המצלמה של נינו פותחת צוהר מבעד לחלון תודעתו.
ברגישותו לפרטים הוא חושף את מעמקי נפשו.
הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
"בכל פעם שאני שואלת לפשר ההתעלמות של ספרי תולדות האמנות הישראלית מרוב האמניות, עונים לי שתי תשובות: היו מעט נשים אמניות, וכנראה הן לא היו חשובות או טובות דיין. משמע, אם ההיסטוריה שכחה אותן – סימן שהגיע להן". סקירה היסטורית על נשים באמנות הישראלית
בכל פעם שאני מציינת שאמניות רבות נעלמו מתולדות האמנות הישראלית, או כשאני מתלוננת שלא מציגים די אמניות במוזיאונים, אנשים אומרים לי: "תראי כמה אמניות חשובות יש היום בישראל! ותראי כמה נשים נמצאות בנקודות מפתח של האמנות בארץ – אמניות, אוצרות, מנהלות, וחוקרות!". אז פעם אחת ולתמיד אני רוצה להתייחס לשאלה הזו באופן ענייני, ולהוכיח את טענותי עם עובדות והסברים.
בהדרת אמניות נוכחתי לראשונה בשנת 2002, כאשר קיימתי סמינריון בנושא "נשים יוצרות בישראל מתקופת בצלאל ועד שנות ה-70". זה היה קורס ראשון בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל-אביב, שהתמקד בתולדות האמנות הנשית בישראל. זאת, לאחר שנתיים שכבר לימדתי את תולדות האמנות המודרנית דרך יצירות של נשים אמניות בתוכנית ללימודי נשים ומגדר, ואמרתי לעצמי שלא ייתכן שאדבר על נשים באמנות הבינלאומית ולא אתייחס גם לאמניות ישראליות.
קליר יניב – ילדה (ענת קון), 1955. שמן על בד, 60/73 ס״מ. אוסף פרטי, ת״א. צילום: דן זלצר
לקראת הסמינר חיפשתי מקורות שישמשו רקע היסטורי, ורציתי לבנות רשימת אמניות שממנה יוכלו התלמידים לבחור נושא לעבודות הסמינריוניות. אלא שאז התברר לי שלא רק שאין בכלל מחקרים אקדמיים בנושא, אלא שגם בספרי תולדות האמנות הישראלית מוזכרות מעט מאוד אמניות.
התחלתי לחטט בארכיונים, בתיקי אמן בארכיון בית-ציפר ובמוזיאונים השונים, בביקורות בעיתונות ובכתבי-עת כגון "גזית", שנעזרתי בו הרבה, וגם גייסתי חברות וקולגות, ביניהן פרופ' גילה בלס ודליה דנון, שהיתה אז עוזרת המחקר שלי, כדי שיסייעו לי לבנות רשימה. ככל שגיליתי יותר שמות של אמניות כך התברר לי שהרבה אמניות שהיו ידועות ומוכרות בזמנן, שהשתתפו בתערוכות חשובות, שנכתבו עליהן ביקורות חיוביות – נעלמו במשך השנים ולא נכנסו לספרי ההיסטוריה.
היה ברור שיש הדרה של נשים-יוצרות מהשיח של תולדות האמנות הקנונית בארץ, אבל היה צריך להוכיח זאת בעובדות ובמספרים. בדיוק למטרה זו יזמתי מחקר שבו השתתפו גם גרסיאלה טרכטנברג, רונה סלע, עדינה מאיר-מריל ויעל גילעת. תוצאות המחקר התפרסמו ב-2008 בספר שערכתי: "נשים יוצרות בישראל, 1920–1970".[1] חשבתי אז שהחל משנות ה-70 המצב יהיה שונה לחלוטין, כי באותה תקופה החלו לפעול הרבה יותר נשים אמניות שהציגו ביותר תערוכות, אך בדיעבד התברר שהשינוי לא היה כל-כך משמעותי, ועל כך ארחיב בהמשך.
לספר שלנו קדמו כמה מחקרים ותערוכות על נשים אמניות, אך רובם לא במסגרת אקדמית, אלא בקטלוגים לתערוכות. כמעט כולם עסקו באמנות עכשווית או באמניות שהחלו לפעול אחרי שנות ה-70 של המאה ה-20. המקור העיקרי שבו יכולתי להיעזר היה הקטלוג של אילנה טייכר, "אמניות באמנות ישראל" (1998),[2] שהוא עבודה חלוצית בתחום זה, אלא שגם ממנו נעדרו אמניות רבות, בעיקר מן השנים המוקדמות.
לא אזכיר כאן את התערוכות השונות שנערכו בנושא אמנות נשים, אך לכל המעוניין – הן מוזכרות בקטלוג של אילנה טננבאום ועינת עמיר, "מרוץ שליחות: ארבעה עשורים של פמיניזם באמנות הישראלית" (2007), תערוכה שהוצגה במוזיאון חיפה.[3] שם, בהערה מס' 3, מופיעה רשימה של תערוכות בולטות בנושא אמנות נשים בישראל. רשימה נוספת מצויה בפתח דבר לכתב-העת "המדרשה" 10, "פמיניזם באמנות הישראלית" (2007).[4]
אם ההיסטוריה שכחה אותן – סימן שהגיע להן
כדי להבין את חומרת מצבן של האמניות ומקומן בתולדות האמנות הישראלית די לבחון את רשימת תערוכות היחיד שהוצגו במוזיאון תל-אביב בשנים שבהן ניהל אותו ד"ר חיים גמזו: בסיכום שתי קדנציות שבהן כיהן, האחת בשנים 1947–1949 והשנייה בשנים 1962–1976, מצאנו שעד 1970 הוצגו תערוכות יחיד של 11 נשים, לעומת קרוב ל-52 גברים ישראלים ועוד כ-14 אמנים בינלאומיים.[5]
הבעיה לא היתה רק במספר הנשים שהוצגו, אלא גם בדרך שבה התעלמו האוצרים מההיסטוריה של אמנות נשים: בחוברת שהוציא מוזיאון ישראל בשנת 1985, "ציוני דרך באמנות ישראל", בחלק המסכם את הפעילות האמנותית בתחום הציור עד שנות ה-70 מוזכרות רק שתי נשים, לאה ניקל ואביבה אורי, הגם שהיו עשרות. ב-15 השנים שלאחר מכן (משנות ה-70 ועד 1985) מוזכרות רק שלוש ציירות נוספות,[6] חרף העובדה שמאז שנות ה-70 מספרן של הנשים היוצרות בארץ עלה באופן ניכר.
בכל פעם שאני שואלת לפשר ההתעלמות של ספרי תולדות האמנות הישראלית מרוב האמניות, עונים לי שתי תשובות: היו מעט נשים אמניות, וכנראה הן לא היו חשובות או טובות דיין. משמע, אם ההיסטוריה שכחה אותן – סימן שהגיע להן. זו בעצם לולאה לוגית, כי אולי הן לא נחשבו לחשובות דיין דווקא משום שלא הציגו אותן מספיק ומפני שהדירו אותן מספרי ההיסטוריה?
ציונה שמשי – תמונת מחזור. מיצב בתערוכה מ-1965
הבעיה היא שהמיתוס הזה, על שני חלקיו, חוזר ומונצח בכל פעם מחדש, כשחוקר אחד מסתמך על משנהו. כך עשה גדעון עפרת במאמר "רב-תרבותיות – דברים לזכרה" (באתרו "המחסן"). לדבריו, "בדומה לשאר העולם, גם בתולדות האמנות הישראלית לדורותיה לאשה היוצרת היה שמור מקום מועט ושולי, אף אם רבות זכויותיה". עפרת אמנם מבקר את המצב, אך הנימה שמשתמעת בין השורות היא שהיו מעט מאוד אמניות. לצערי, את הטענה על מיעוט אמניות ועל חשיבותן הפחותה שמעתי גם מכמה חוקרות, והטענה חוזרת ומונצחת גם בגיליון מס' 10 של כתב-העת "המדרשה", שעוסק בפמיניזם ואמנות ישראלית: במאמר מאת טל דקל ושירלי בכר, "הקפיצה הקוונטית: אמנות פמיניסטית – מגל ראשון לגל שלישי", "המדרשה" 10, מציינות הכותבות שעד שנות ה-60 היתה באמנות הישראלית נוכחות נשית דלה.[7]
בכך הן שוב מבססות את המיתוס שלא היו הרבה אמניות, אבל אני יכולה להבין אותן, כיוון שהמאמר שלהן נכתב לפני שהספר שלנו יצא לאור, ומפני שהן הסתמכו על דבריה של אילנה טייכר בקטלוג של מוזיאון חיפה "אמניות באמנות ישראל" שהוזכר קודם, שגם היא העלתה את הטענה הזאת, וכל מי שמסתמך על דבריה ממשיך להנציח את המיתוס.
בספר שלנו הוכחנו ששתי הטענות אינן נכונות.
ראשית, הטענה שהיו מעט אמניות אינה נכונה. בספר אנו דנות ב-21 צלמות, 28 אדריכליות, 86 ציירות ופסלות, ועוד כ-35 ציירות/פסלות שמוזכרות רק בהערות שוליים, כי על כמה מהן עדיין לא מצאנו די פרטים. אם אתייחס רק לציירות/פסלות שאיתרנו, מספרן מגיע ל-121 לכל הפחות(!). בכל יום אני נחשפת לשמות של עוד אמניות שלא הכרתי ושעליהן עדיין לא כתבו. אבל גם 121 אמניות במשך 50 שנה הן רשימה בהחלט מכובדת, במיוחד כיוון שרובן פעלו משנות ה-50 ואילך, כך שבעצם מדובר בקרוב ל-100 אמניות שפעלו במשך כ-20 שנה. ואם לוקחים בחשבון גם את הקשיים שרוב האמניות התמודדו איתם, הרי זה מספר מכובד.
שנית, אם אכן אותן אמניות לא היו טובות דיין – כיצד ניתן להסביר את העובדה שרבות מהן היו ידועות ומוכרות בזמנן ואף הציגו בתערוכות קבוצתיות חשובות? כיצד מתיישבת טענה זו עם ריבוי הכתבות, המאמרים והביקורות שנכתבו, הן בעיתונות היומית והן בכתב-העת "גזית", ומעידים על טיב יצירתן – על אף שהמוזיאונים הגדולים לא הרבו להציג אותן וחרף העובדה שהביקורת התייחסה לרובן בחומרה יתרה, בניגוד ליחסה לאמנים-גברים? זאת ועוד: כמה מן האמניות הללו הציגו גם בחו"ל ואף זכו בפרסים חשובים בארץ ובחו"ל. האם אין זו עדות מספקת לאיכות יצירתן?
מכאן שהעובדה שהמוזיאונים הציגו פחות נשים לא נבעה מכך שהיו פחות אמניות או שהן לא היו טובות דיין. בואו נקרא לילד בשמו: הם הציגו פחות בגלל דעה קדומה, שנוצרה בגלל הדרה חברתית מגדרית. וכיוון שהוצגו פחות נשים, התחזק המיתוס שאין הרבה אמניות ושהן אינן טובות דיין. לכן השאלה אינה אם היתה הדרה מהשיח של תולדות האמנות הישראלית, אלא מדוע היתה. מדוע הודרו הנשים ונשכחו? אין לי תשובה אחת חדה וקולעת, אך אנסה להביא כמה נקודות שנובעות מהמחקר שלנו.
ההבניה המגדרית החברתית
עד שנות ה-60–70 של המאה ה-20 שלטה בעולם כולו הבניה חברתית פלוצנטרית ופטריארכלית, וגם החברה הישראלית, שהיתה לכאורה חברה חלוצית שוויונית, היתה כזו. אידיאל השוויון החלוצי היה בעצם מיתוס, ועל כך יש היום מחקרים רבים. החברה הונהגה והובלה על-ידי הגברים, וכך גם הזרמים האמנותיים. לכן עד שנות ה-70 של המאה ה-20 לנשים באמנות הישראלית לא היה משקל רב בקביעת אופיין של הקבוצות או הזרמים האמנותיים בארץ. כך "נגררה" ההיסטוריה הנשית אחרי ההיסטוריה הגברית, או – במקרה הטוב – היתה משולבת בה. מה עוד שההיסטוריה נכתבה עד לא מזמן על-ידי גברים, שסיפרו בעצם את "הסיפור שלו" His-story)), ולא היה מי שיספר גם את הסיפור שלה (Her-story).
אבל למה בכלל לכתוב את הסיפור שלה אם התפיסה השלטת היתה שנשים פחות חשובות מגברים והאמנות שלהן נחותה? יש החושבים כך עד היום: למשל ג'ורג' בזיליץ, שאמר ב-2013 בראיון ל"דר-שפיגל" שנשים אינן מציירות טוב. אז למה להשקיע בהן מאמץ, להציג אותן ולחקור אותן, כשיש אמנים גברים טובים יותר? יש לאורך ההיסטוריה דוגמאות רבות, שלא אוכל להציג כאן, לאופנים שבהם גברים שפטו אמנות נשים כנחותה, ואגב, לא רק באמנויות החזותיות. לאחרונה סיימתי לקרוא את ספרה של אדית זק "אהבת הסירנות",[8] שבו היא כותבת על כ-20 מלחינות נשכחות מאז המאה ה-12 ועד היום, שגם הן היו ידועות בזמנן, אך נשכחו. מעניין שהיא מתארת בדיוק אותן הבעיות שעמדו גם בפני האמניות שאנחנו חקרנו. המעניינת ביותר היא העובדה שיצירות שהלחינו נשים נחשבו למוצלחות עד שהתגלה שהן הולחנו על-ידי נשים, ואז לפתע הן כבר לא היו טובות דיין.
לאה ניקל – הפרפר, 1955. אוסף מוזיאון ישראל
מאחר שהגברים הובילו את הקבוצות העיקריות באמנות הישראלית, התמקמו הנשים היוצרות בשני מרחבים אפשריים: או שהיו חלק מן הממסד, ואז נטמעו בסביבה שהיתה בעיקר גברית, או שפעלו בשוליים, כל אחת לעצמה, מחוץ לקבוצות המוכרות בתולדות האמנות הישראלית, עובדה המקשה על שחזורה של "היסטוריה נשית" נפרדת, שתהיה בעלת רצף והתפתחות. העובדה שרוב הנשים פעלו בשוליים תרמה להדרה לא בגלל טיבן של האמניות, אלא משום שלא היה להן גב, קבוצה שעמדה מאחוריהן. ובכלל, בעבר היסטוריונים, כולל היסטוריונים של אמנות, לא אהבו להתעסק עם השוליים.
ביקורת האמנות
סיבה נוספת היתה הביקורת, שלא פינקה נשים אמניות. בפרק בספרנו על הביקורת, מוכיחה גרסיאלה טרכטנברג את התעלמותה של הביקורות משלוש אמניות חשובות – ציונה תג'ר, חנה אורלוף ומוסיה בוגרשוב, שלקחו חלק בתערוכות בצריף האוהל. אלה היו שלוש תערוכות שהתקיימו בשנים 1926–1928 וסימנו את המעבר של המרכז האמנותי מירושלים לתל-אביב ואת התפתחות הסגנון "המודרני", שהבדיל את עצמו מסגנון בצלאל. לדעת טרכטנברג, לא היתה זו התעלמות חד-פעמית או מקרית, אלא הדרה שיטתית של נשים-אמניות, שנבעה מתוך הבניה ממוגדרת של החברה וגם מעצם העובדה שרוב המבקרים אז היו גברים.
ביטוי לאפליה המגדרית ניתן למצוא אפילו בביקורות החיוביות. למשל, בעוד שהדיון בגבר-אמן היה תמיד ענייני ועסק אך ורק באיכויות האמנותיות של יצירותיו, הדיון באשה-אמנית פתח, בדרך כלל, בתיאור הופעתה החיצונית. כך למשל, גבריאל טלפיר, עורך כתב-העת "גזית", מתאר את מרגריטה זיבנשיין כאשה נמוכת קומה, בעלת גוף מוצק ורחב; גרטה וולף-קרקואר מתוארת כבעלת קומה ממוצעת, עיניה ירוקות ומאירות ופניה חטובות, ויש עוד דוגמאות דומות.[9] לא ראיתי שום טקסט שלו שמתחיל עם תיאור מראה פניו של האמן-גבר. יחד עם זאת, אי-אפשר להתכחש לעובדה שדווקא אותו גבריאל טלפיר מאוד העריך נשים אמניות וכתב עליהן, והוא אחד המקורות החשובים שהיו על האמניות שעליהן כתבתי.
הביקורת שונה גם באופייה ובנימתה הפטרונית והחריפה יותר כלפי נשים. טרכטנברג מחלקת את הסיווג הביקורתי של האמניות לכמה קבוצות: לא-טובות-דיין, תקועות, חסרות-כשירות-אמנותית, זקוקות-למאמץ-נוסף, מוצלחות, והגרוע ביותר – אומניות-שמתחפשות-לאמניות. גם התמקדותם של המבקרים בתכונות הנשיות של היוצרות ושל יצירתן מצביעה על הנחה מוקדמת שלפיה יש הבדל בין אמנות של נשים לבין אמנות של גברים, וכי יש מאפיינים שונים לשני סוגי אמנות אלה, כאשר המאפיינים הנשיים הם נחותים. זו תפיסה מהותנית, המניחה שיש הבדלים מהותיים מובְנים בין נשיות לגבריות.
באמנות הניאו-קלאסית, לדוגמה, ניתן להצביע על מאפיינים המבחינים בין "גברי" ל"נשי". הגברי הוא החלטי, אמיץ, אקטיבי, רציונלי וסטואי. הנשי, לעומת זאת, הוא הססן, פחדן, פסיבי, רגשני ומקושט יתר על המידה – דקורטיבי. מובן שהתכונות הגבריות נחשבו כחיובית ונעלות בעוד שהתכונות הנשיות נתפסות כנחותות. במודע או שלא במודע, אימצו המבקרים בארץ גישה מהותנית דומה, והמלים "רגשנות", "אקספרסיביות" ו"דקורטיביות" הפכו כמעט למלים נרדפות לאמנות נשים גרועה.
מעניין שגם אמניות שקיבלו פרסים ומדליות בתערוכות בחו"ל זכו לעלבונות בפי המבקרים הישראלים. בביקורת לתערוכתה של קטה אפרים-מרכוס ב"מקרא סטודיו", שהתפרסמה בעיתון "הארץ" ב-16.6.50, גמזו גוער: "22 תמונות. 12 פסלים. במובן הכמות יש כאן די והותר לתערוכה ראויה לשמה, אך במה שנוגע לאיכות! אכן, מדוע נחפזים כל החובבים הללו להציג כפרופסיונלים". "חובבים"? קטה אפרים-מרכוס היתה ציירת מעולה, ששמה נודע עוד בגרמניה. היא היתה חברה בקבוצת אמנים חשובה בשם "קבוצת הריין", שפעלה בדיסלדורף, והיא הוערכה שם על-ידי מבקרים חשובים לא פחות מגמזו.
התקפה דומה ספגה גם ציונה תג'ר. לאחר שהשתלמה בפריז וזכתה ב"פרס דיזנגוף לאמנות", חיים גמזו כתב עליה בשנת 1944 הערת ביקורת נוקבת בגלל חוסר העקביות שביצירתה: "בכל אמן אשר לא הגיע לשיא ישנן תנודות כאלה". מישהו צריך היה להזכיר לו שתג'ר הגיעה לשיאה כבר בשנות ה-20 וכי מותר לה לגשש ולחפש דרכים חדשות. ונניח לרגע שגמזו וחבריו צדקו ושכמה אמניות לא עמדו ברמת הציפיות שלהם. עדיין היו אמניות שהוכתרו כ"מוצלחות" על-ידי המבקרים. מדוע גם שמן של הללו הלך ונשכח?[10]
אמנות נשים ואמנות נשית – נושאים נשיים
מובן שכל דיון במקומן של נשים באמנות הישראלית מעלה מיד את השאלה, מהי "אמנות נשים"? האם יש מהות כזאת? נניח שכל אמנות שנעשית על-ידי נשים היא "אמנות נשים", אך האם זו גם "אמנות נשית"? האם היא מתבטאת בתכנים "נשיים"? או עשויה מצורות ומחומרים "נשיים"? תשובה חלקית נמצאת בדברי המבקרים שהזכרתי, שאכן מייחסים תכונות "נשיות" לאמנות נשים, כגון דקורטיביות, סנטימנטליות, חובבנות וכד'. ואני עדיין לא מתייחסת כאן לשאלת השאלות: האם "אמנות נשים" או "אמנות נשית" היא גם אמנות פמיניסטית?
אם נשאל את האמניות עצמן מה דעתן על ההגדרה "אמנות נשים" – ואכן שאלתי כמה אמניות שבאו לסמינר שלי ב-2002 – נקבל תשובות המשקפות שתי עמדות שונות: רוב האמניות שיצרו עד שנות ה-70 אינן מוכנות להתייחס לשאלת המגדר. כמה מהן חוששות שהצהרה על נשיותן תקטלג אותן כפמיניסטיות, והן אינן מעוניינות בכך בשל הקונוטציות הלוחמניות שיש, לדעתן, לכינוי זה. רובן מסרבות להתייחס לשאלת המגדר בטענה שיש לשפוט אותן כחלק בלתי נפרד מכלל האמנים. לדעתן, הגדרתן כקבוצה נפרדת מחדדת את אי-השוויון בין גברים לנשים ומנציחה את התפיסות הגבריות-שוביניסטיות.
רות שלוס – נביה, 1965. שמן על בד, 100/50 ס״מ. אוסף פרטי. צילום: דן זלצר
לעומתן, יש אמניות שדווקא מגדירות את עצמן כנשים ומעוניינות לחדד את ההבדל בינן לבין גברים, בתפיסתן האמנותית, בתוכן יצירתן ואף בחומרים ובטכניקות שבהם הן משתמשות. גישה זו אופיינית לאמניות שהחלו ליצור בשנות ה-60 וה-70, בעקבות התעוררות התפיסות הפמיניסטיות באותה תקופה.
עם זאת, עדיין יש ויכוח בנוגע לאמניות שהחלו ליצור בשנות ה-70 בשאלה אם היתה להן מודעות פמיניסטית. לטענת אלן גינתון בקטלוג "הנוכחות הנשית – אמניות ישראליות בשנות ה-70 וה-80", הנשים שיצרו בשנות ה-70 עדיין לא התייחסו אל עצמן כאל פמיניסטיות ולא ראו את עצמן יוצרות "אמנות נשים".[11] אמניות המדרשה הושפעו במידה רבה ממורם במדרשה, רפי לביא, שטען כי אין אמנות נשים.[12] עם זאת, נראה לי שניתן בדיעבד לגלות ביצירותיהן משנות ה-70 מאפיינים פמיניסטיים, כמו במקרה של יוכבד ויינפלד. מרים שרון, שלא למדה במדרשה, היתה אולי הפמיניסטית המוצהרת היחידה שפעלה בשנות ה-70 וגם בעלת תפיסות חברתיות ואקולוגיות, וייתכן שמסיבות אלה זכתה ליחס צונן מצד הממסד האמנותי. גם חניתה בן-ז'נו יצרה בתחילת שנות ה-80 יצירות פמיניסטיות, כאשר השתמשה בסמרטוטי רצפה כמצע ליצירותיה.
ועדיין, גם ביצירתן של אמניות שהתנגדו לסיווגן כנשים-אמניות ניתן למצוא נושאים הקשורים לחוויות הנשיות, כגון הריון, לידה או אמהוּת. אצל אמניות רבות נושא האמנות הוא מורכב ורב-משמעי, ואינו מתבטא רק בנושאי היצירות, אלא גם ביחסים שבין האמנית לבין בני משפחתה, שלעתים נפגעו בשל עיסוקה באמנות. במקרים רבים התערערו נישואיהן של האמניות ונוצרו מתחים בינן לבין בני משפחתן, ובמיוחד עם הבנות, שחשו כי האמהות הזניחו אותן לטובת עיסוקן האמנותי. מעניין שהבנים היו הרבה פחות ביקורתיים כשדיברו על אמהותיהן הציירות, ודווקא הבנות שידרו יותר פגיעות.
מי שהעמידו את אמנותן לפני המשפחה היו למשל לאה ניקל, ששהתה בשנים 1950–1961 בפריז והותירה בארץ את בתה, או ציונה תג'ר, ששלחה את בנה לקיבוץ, או אביבה אורי, שנטשה את בעלה ואת בתה כדי לחיות עם הצייר דוד הנדלר ואף הסתירה מפני הציבור את היותה אם, וגם הסתירה את גילה ואת מוצאם האוקראיני של הוריה כדי לבנות את מיתוס האמנית ילידת הארץ.
אבל גם אמניות שמחשיבות את עצמן "אמהות טובות" לא חמקו מביקורת מצד בני משפחתן על רקע עיסוקן. קליר יניב, למשל, מודה כי יש מתח בינה לבין בתה, שחשה כי הוזנחה בעקבות עיסוקה של אמה באמנות. מקורו של המתח, לדעת יניב, בבעיות שהיו בינה לבין בעלה והובילו לגירושים על רקע עיסוקה של יניב באמנות. יניב מעידה על עצמה שהיתה דווקא אם טובה, ומציינת כי אם יש בה צער הוא דווקא על כך שלא הקדישה זמן רב יותר לאמנות ועל כך שלא נסעה לחו"ל ביתר תכיפות.[13]
אין לי ספק שניתן למצוא מקרים נוספים רבים שבהם הדינמיקה המשפחתית עוררה נקיפות מצפון בלב האמניות בשל תלונות על הזנחה מצד בני ביתן, ואלה הפריעו להן להקדיש יותר זמן לעבודתן. גבר לרוב לא יחוש רגשי אשמה על כך שהוא עוסק בעבודתו או באמנותו. אשה עובדת תחוש בדרך כלל רגשי אשמה, ללא קשר לזמן שהיא מקדישה לבני ביתה.
העובדה שרוב הנשים היוצרות העמידו בראש סדר העדיפויות את הבית ואת המשפחה (בין אם היו עקרות בית ובין אם עבדו מחוצה לו) היא אחד הגורמים העיקריים לזלזול בהן, בטענה שהן אינן מספיק מקצועיות. כאשר אמן-גבר עובד למחייתו במקצוע נוסף (ובארץ נאלצים כמעט כולם לעשות זאת), הוא עדיין נתפס קודם כל כאמן. לעומת זאת האמנית נתפסה קודם כל כעקרת בית או כעובדת בעבודה כלשהי, ורק אחר-כך כאמנית. איך יכולה אמנית להיות מקצועית אם עיסוקה באמנות תופס מעט מן הזמן הפנוי ואינו עיסוקה המלא? כך ראתה החברה הישראלית את האמניות וכך גם התבטאה הביקורת, כפי שמראה טרכטנברג בספר שלנו. ומכאן ההאשמה שאמניות "אינן מקצועיות" או "חובבניות".
מקומה של האמנית בביתה
יחסי משפחה קובעים גם את המעמד שעיסוקה של האמנית מקבל בביתה. אם היא נשואה לבן-זוג שהוא עצמו אמן – בדרך כלל היא מפנה את הדרך לבעלה (מדובר באמניות שבהן עסקנו בספר. אני מניחה שאחרי שנות ה-70 המצב השתנה). העובדה שהאמניות מוותרות, ובתקופות מסוימות בחייהן הן יוצרות פחות או מפסיקות ליצור – גם היא גורמת לכך שהמבקר או היסטוריון האמנות רואים אותן יותר כחובבות מאשר מקצועיות, גם אם הן טובות. כך במקרים של זוגות אמנים, כגון גרטה וולף-קרקאור וליאופולד קרקאור, הדוויג גרוסמן ורודי להמן, אודרי ויוסל ברגנר, בתיה ויהושע גרוסברד. שוב ושוב זכה הגבר לעמוד במרכז, ואילו האשה, בדרך כלל, ראתה את יצירתה כמשנית ולפעמים אפילו ויתרה עליה כליל.
כאמור, לא כך היה במקרה של ציונה תג'ר, אביבה אורי ולאה ניקל. דוגמה לדחיקתה של בת-הזוג הציירת ניתן לראות בסיפורם של רחל בוגרשוב ובעלה, הצייר אריה אלוַייל. רחל בוגרשוב, אחותה של מוסיה בוגרשוב, היתה גם היא אמנית, ועם שובה ארצה לאחר לימודיה בפריז השתתפה כנראה בכמה תערוכות חשובות בשנות ה-20, אך למרות זאת אלוַייל היה "הצייר" בבית (כך גם מעידים ילדיה, שכלל אינם מתייחסים אליה כאל אמנית). היא, בגלל חובותיה כאשת איש וכאם, כמעט פסקה לצייר לחלוטין. מדוע לא תמכו בה ועודדו אותה לצייר, שאלתי את בתה, והיא ענתה לי במין היתממות: "הצבעים היו, והכן היה, ואם רצתה היתה יכולה לצייר". בידי המשפחה נותרו מעט מאוד ציורים של האם והם אינם שמורים (בלשון המעטה), לעומת ציורי האב, המקוטלגים במחשב ותלויים לראווה בכל חדר.
גם במקרים שבהם בן-הזוג לא היה אמן, אך היה יוצר (למשל סופר), מתגלה מערך יחסים דומה, כפי שעולה מסיפורה של הציירת נעמי סמילנסקי על השנים שבהן חיה בצלו של בעלה, הסופר ס' יזהר. על אף שאיירה את רוב ספריו, ואפילו גמזו הגומז ראה בה אחת מאמני התחריט החשובים בארץ(!), וציוריה נרכשו על-ידי מוזיאונים בארץ, והיא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות וכן ערכה תערוכות יחיד רבות בארץ ובחו"ל – מעולם לא רכשה לעצמה שם ומעמד כמו של בעלה. רק בשנת 1962, כשהיא כבר בת 46, נערכה לה תערוכת יחיד ראשונה. לדבריה, תמיד חיה בצלו של בעלה ולעתים נתקפה בדיכאון כי חשה שהוא כובל אותה. לשאלתה של הכתבת נרי ליבנה אם יזהר העריך ואהב את האמנות שלה, ענתה סמילנסקי: "מנין לי לדעת? הוא לא אמר שום דבר רע, אז אני מניחה שכן. גם לא את הכל הראיתי לו".
דוגמה אחרת היא רות שלוס ובעלה פרופ' בנימין כהן, שהיה דמות פוליטית וממנהיגי השומר-הצעיר. שלוס הודתה שלעתים התעורר הצורך לעשות ויתורים וכי בנותיה נהגו לשאול אותה מדוע היא מוותרת לאבא. תשובתה היתה, "אבא מתחשב כאשר מדובר בדברים שהינם באמת חשובים, ולכן לא אכפת לי לוותר בדברים הקטנים". בשלהי שנות ה-90 אמרה שלוס כי אינה מצטערת שנישאה, אך היא חשה, כאמנית, שהיה לכך מחיר.[14]
המצב היה שונה במקצת בקרב הצלמות והאדריכליות. כמה מן הצלמות והאדריכליות באותן השנים פתחו סטודיו או משרד משותף עם בני-זוגן או עם שותף אחר, ועבדו בשיתוף פעולה ובשוויון, כאשר התוכניות או התצלומים היו חתומים בשם המשרד. אבל הבעיה היתה ששם המשרד או הסטודיו נתפס בדרך כלל כמייצג את האדריכל או את הצלם יותר מאשר את בת-זוגו. ובכל זאת, בתוך המשרד או הסטודיו התקיים שוויון בין שני היוצרים והשותפות אף איפשרה לנשים להתפנות ללידות ולניהול הבית בעת הצורך. ייתכן ששוויון הזכויות נבע, בין היתר, מכך שאדריכליות וצלמות נתפסו כבעלות מקצוע, כנשים עובדות, ולפיכך שוות בכל לגברים. נשים אלה מילאו גם פונקציה לאומית: האדריכליות בנו את הארץ, והצלמות בנו את המיתוס של הישראלי החדש ועזרו ליחסי-הציבור של המדינה – אנשיה, נופיה, תנופת הבנייה שלה וכדומה. שני המקצועות הללו נתפסו כחיוניים ביותר לבניית החזון הציוני, ומכאן אף מכובדים יותר. לעומת זאת, ציירות ופסלות עסקו ב"אמנות", ב"לופט גשעפטן" (עסקי אוויר), עיסוק שאולי הוא "טוב לנפש", אך אינו חיוני למחיה, ובדרך כלל נתפס כתחביב.
חניתה בן ז׳נו – מתוך הסדרה סמרטוט מחפש משמעות, 1980
בגלל מחויבויות למשפחה, אמניות נשואות ובעלות ילדים נסעו לחו"ל פחות מאמנים. אמניות רבות התקשו לכן להשתלם ולהתעדכן בחידושים של האמנות הבינלאומית, ואין ספק שגם בעיה זו הכשילה אותן והעמידה אותן בעמדת נחיתות מול הגבר. עם זאת, היו אמניות שנסעו לחו"ל בסופו של דבר, כדי להשלים את לימודיהן, והביאו איתן השפעות בינלאומיות. כך, למשל, בשנות ה-20 וה-30 נסעו כמה אמניות (וגם אמנים) ללמוד אצל אנדרה לוט בפריז, ביניהן ציונה תג'ר ויונה צליוק.
אמניות אחרות, כגון קתה אפרים מרכוס, ג'ניה ברגנר, חנה טברסקי ורבות אחרות (מהן ילידות הארץ ומהן עולות), למדו באקדמיה גרנד-שומייר (Académie de la Grande Chaumière). לא היתה זו אקדמיה של ממש, אלא כמה סטודיות שבהם היה ניתן להירשם ללימודים רגילים או לעבוד באופן חד-פעמי או יותר, לקבל עצות ואף לשמוע הרצאות מפיהם של ציירים ופסלים. בגלל אופיו החופשי וחסר המחויבות של המוסד, הגיעו אליו אמנים רבים מארצות שונות, ונוצר שם כור היתוך של השפעות אמנותיות שונות. לדעתי טרם חקרו ממש מה הביאו איתן האמניות מהמקומות שבהם למדו בחו"ל ועד כמה זה השפיע על האמנות בארץ. כך גם ביחס לעובדה שכמה מן האמניות המוזכרות בספר היו גם מורות לאמנות והעמידו בישראל דורות של ציירים, פסלים וצלמים, כמה מהם ידועים ומוערכים. מידת השראתן הסגנונית ותרומתן של אותן אמניות להתפתחות האמנות הישראלית טרם נחקרה.
פמיניזם
למרות העיסוק של נשים בנושאים הקשורים לחוויה הנשית – הריון, לידה ואמהות – הרי שעד שנות ה-70 אין ביצירה הנשית בישראל כל זכר לחוויות נשיות אינטימיות יותר, כאלה שאסור היה להזכירן ב"חברה טובה", כגון המחזור החודשי, גילוי עריות, אלימות גברית וכדומה. יוכבד ויינפלד, למשל, היתה בין האמניות הראשונות בשנות ה-70 שעסקו ביצירתן במחזור החודשי או בנושא הנידה. אך בעוד שבארצות אחרות חוויות אינטימיות אלה היו לנושאים העיקריים באמנות נשים החל משנות ה-60 וה-70, בארץ הן עלו על סדר היום הנשי רק בשנות ה-90. הסיבה לכך טמונה אולי בעובדה שתמיד חיינו בארץ במלחמת קיום בלתי פוסקת, הן כלכלית והן בטחונית, שהאפילה על הסבל הפרטי של נשים ושל גברים גם יחד. יש לזכור שדווקא בשנים הקריטיות של המהפכה הפמיניסטית בארצות-הברית ובאירופה – שנות ה-60 וה-70 – התחוללו בארץ שתי מלחמות, מלחמת ששת הימים ב-1967 ומלחמת יום-כיפור ב-1973. אין זה פלא אפוא שהביקורת החברתית והפוליטית היתה משנית לפחד הקיומי, לתחושת האובדן ולשכול.
לא רק הנושאים הנשיים האינטימיים נדחקו החוצה, אלא גם התפיסות הפמיניסטיות של זכויות האשה, אפילו בשלבים המוקדמים של הציונות, שקידשה, כביכול, את מיתוס שוויון הזכויות. הגברים נתפסו כאלה הנושאים בעול "האמיתי": בניין הארץ, כיבוש העבודה, קליטת העלייה, דאגה לביטחון וכדומה. הנשים נתבעו להצניע את בעיותיהן לנוכח אתגרי הקולקטיב והאומה.
נשות היישוב, ואפילו פעילות ציבוריות כגון רחל ינאית בן-צבי, טרחו לציין שאינן סופרג'יסטיות; להפך, הן טענו שהן היו רוצות מאוד להקדיש את חייהן לתפקידים המסורתיים של האשה – רעיה ואם – אך סברו כי בעת ההיא החובות הלאומיים קדמו לכל דבר אחר.[15] אגב, לדעתי לא צריך לקחת אותן כל-כך ברצינות. לו היו מאפשרים להן לעזוב את תפקידן הציבורי ולהתרכז רק במשפחה, אני מניחה שהיו מאשפזים אותן לאחר כמה חודשים כשהן בדיכאון עמוק.
רתיעת הציבור והממסד מהפמיניזם המשיכה להתקיים בארץ גם כאשר ניצניו החלו לבצבץ כאן בשנות ה-70, זאת בשעה שבארצות-הברית הגל השני של הפמיניזם יצר מהפכה. רק בשנים האחרונות הפכה מחאת הגוף הנשי (וגם הגברי) ללגיטימית בארץ ואפילו למייצגת מחאות אחרות, ונושאים מגדריים, כגון זהות מינית ונזילות מגדרית, תופסים מקום חשוב באמנות העכשווית בישראל. ואולם, רתיעה מפמיניזם קיימת עד היום, ונשים רבות טורחות לציין שאינן פמיניסטיות, כי פמיניזם כרוך, לדעתן, בדעתנות, בכוחניות, בשנאת גברים ובשריפת חזיות. הן מאמינות בשוויון זכויות, בזכותן לבחור, בזכותן לשכר שווה, בזכותן על גופן ועל כספן – אך משום מה הן אינן מבינות שזהו הפמיניזם. גם היום יש אמניות שמסרבות להיות מזוהות כפמיניסטיות. לדעתי, הקשר בין אמנות נשים לבין פמיניזם, בין אם יש באמת קשר כזה ובין אם רק היה נדמה כך, גם הוא גרם ועדיין גורם לרתיעה מאמנות נשים, אצל גברים ונשים כאחת.
חומרים נשיים
עניין נוסף שגורם ליחס מזלזל כלפי אמנות נשים הוא טכניקות וחומרים שנתפסו "נשיים" ו"לא אמנותיים", כגון עבודות בחומר, עבודות מחט או אריגה, לצד חומרים אמנותיים שנחשבו לגיטימיים יותר. מגוון זה של חומרים קשור גם לעובדה שאמניות רבות היו רב-תחומיות, ולצד ציור או פיסול הן עסקו במגוון רחב של אוּמנויות, כגון איור ספרים, עיצוב פנים, עיצוב כלים, שטיחים, בדים, תכשיטים, בובות וכדומה. דוגמאות ידועות הן רות צרפתי-שטרנשוס וציונה שימשי (ראו את מגוון עיסוקיה בערך ב"ויקיפדיה", שהרחבתי לאחרונה).
רב-תחומיות זו אמנם מאפיינת אמניות רבות, אך האם היא נובעת מן האופי הנשי? או אולי היא ביטוי של ההכרח והרצון להתפרנס? שהרי נשים שלא מצאו פרנסה כאמניות נאלצו או בחרו לעסוק גם באוּמנויות. גם נושא זה לא נחקר עד כה ודורש מחקר. מכל מקום, השימוש בחומרים "לא אמנותיים" עורר זלזול מצד המבקרים, שראו בכך אוּמנות שמתחפשת לאמנות, גם אם היו אלה אמניות שעסקו אך ורק ב"אמנות יפה", אבל השתמשו לעתים בחומרים שנלקחו מתחום מלאכת היד והאמנות השימושית (שנחשבה ל"אמנות נמוכה").
כאן המקום להזכיר שהחומרים ה"נשיים" לא הוגדרו כך על-ידי האמניות עצמן, אלא על-ידי הגברים – האמנים, המבקרים והחוקרים – שראו בהם חומרים לא אמנותיים ופחותי ערך. רוב האמניות לא תפסו חומרים אלה כ"נשיים". למשל, הפסלות שיצרו בחומר לא עשו זאת משום שראו בו חומר המזוהה עם נשיות (כגון "אמא אדמה"), אלא, כדברי הפסלת גדולה עוגן, כיוון שמצאו שם "נישה פנויה" שאיפשרה להן חופש פעולה ליצור ולהמציא כרצונן.
עוגן מספרת שפנתה לקרמיקה כי חשה שהמקום היה פנוי ואיפשר לה להתפתח כרצונה. "היה לי שם אוויר", אמרה לנו כאשר ביקרה בסמינר שלי בשנת 2002.[16] רק בשנות ה-70 החלה פמלה לוי להשתמש במתכוון בחומרים "נשיים" ובטכניקות שיוחסו למלאכות יד "נשיות", מתוך תפיסתה הפמיניסטית שהושפעה ישירות מהתפתחות אמנות נשים, במיוחד מהזרם Pattern and Decoration בארצות-הברית, משם עלתה ב-1976.
יש לציין שהחלוקה בין אמנות יפה לאמנות שימושית החלה להיטשטש עוד במחצית השנייה של המאה ה־19, עם הופעת ה"ארטס אנד קראפטס", אך בארץ עדיין ניכר יחס שלילי או דו-ערכי למלאכת היד. אמנם הפטרוניות שעמדו בראש ארגוני הנשים פעלו לפיתוח מלאכות היד ולעליית קרנה של האמנות העממית, אך, כפי שמציינת יעל גילעת בספרנו, הביקורת האמנותית בארץ הדגישה את מעמדן הנמוך של אומנויות אלה, עד כדי כך שגם גברים שעסקו במלאכות יד נתפסו כמשתייכים למעמד נמוך. רוב המבקרים המשיכו להשתמש בחלוקה המיושנת בין אמנות שימושית, המיוחסת לנשים, לבין אמנות יפה, המיוחסת לגברים, ומכאן נבעה הנימה הביקורתית השלילית ביחס לנשים היוצרות, שהרבו להשתמש בטכניקות ובחומרים שהביקורת שייכה לאמנויות השימושיות.
ציונה שמשי – תמונת מחזור. מיצב בתערוכה מ-1965
ועוד הערה ביחס לשימוש בחומר. יש לזכור שלרשותן של רוב הנשים אז לא עמד "חדר משלהן", ואם כן – היה זה חדר קטן מאוד, גם בגלל תנאי המגורים הצנועים האופייניים לאותה התקופה בארץ וגם בשל המצב הכלכלי הקשה. אמנית שאמנותה לא פירנסה את משפחתה לא היתה יכולה להרשות לעצמה להחזיק סטודיו. מצב זה הקשה במיוחד על פסלות, כי ציירות, צלמות ואפילו אדריכליות יכולות להסתדר בדוחק בפינת חדר או במרפסת, אך פסלות נאלצות לכפוף את יצירתן לתנאים הפיזיים, ליצור עבודות קטנות יחסית ולהסתפק בטכניקות שאינן דורשות מקום רב.
הבעיות הטכניות הכרוכות בפיסול אינן ייחודיות לישראל ואף לא לנשים. גילוף באבן או בעץ, יציקות ברונזה או ריתוך ברזל – כל אלה יוצרים לכלוך רב ועבור כמה מהם נדרשים סטודיו עם מרחב ואף עזרה של בעלי מלאכה. אמנם פסלי ברונזה נוצרים קודם כל בחומר רך, בדרך כלל בחומר או בשעווה (בשיטת "השעווה האבודה") ואינם דורשים מקום רב, אך הגדלת הפסל לקראת היציקה והיציקה עצמה נעשות על-ידי בעלי מלאכה מיומנים. בפיסול גם כרוכות טכניקות שדורשות לעתים כוח פיזי. ניתן כמובן להיעזר בטכנאים ובעוזרים, אך כל אלה עולים כסף רב. רק פסל מוכר וידוע, שעבודתו מוזמנת מראש והוא יודע שתהיה בידיו היכולת לממן אותה, יכול לעשות זאת.
תנאים אלה הקשו מאז ומתמיד על כל הפסלים, אך אין ספק שהם הקשו במיוחד על הפסלות, שנתפסו על-פי רוב כאמניות במשרה חלקית, היוצרות לצד עבודתן העיקרית – גידול ילדים וניהול משק בית – ולכן אינן נחשבות לאמניות רציניות שמתאימות להזמנת עבודה כה מורכבת שדורשת מחויבות, זמן ומאמץ. מסיבה זו, ואף על פי שהיו גם פסלות שיצרו בחומרים המסורתיים, רבות מן הפסלות בארץ עבדו עם חומר. אך בסופו של דבר, כמו במקרים של גדולה עוגן או ציונה שמשי, הדחף היצירתי הוביל אותן עד מהרה לשימוש בטכניקות מורכבות וליצירות מונומנטליות.
אגב, לדעתי למגבלות הפיסול שמניתי לעיל היו גם מעלות: רוב הפסלות בארץ בעשורים הראשונים של המאה ה-20, שיצרו בחומרים מסורתיים, ייצגו בדרך כלל סגנונות מסורתיים בפיסול. הפסלות בחומר היו חדשניות ומקוריות הרבה יותר. ביצירותיהן ניתן למצוא מאפיינים מייחדים, לאו דווקא נשיים, אלא ישראליים-מקומיים, ולכן, לדעתי, לפיסול הקראמי ולעבודות האדמה האחרות יש מקום נכבד ביותר בהתפתחות האמנות הישראלית המקומית. לכך תרמה, בין היתר, הדוויג גרוסמן, שהעמידה דורות של פסלות ומעצבות מקוריות שיצרו בחומר. עם זאת, זו התרשמות גרידא ויש מקום לחקור עניין זה בצורה יסודית.
בעיות במחקר של אמנות נשים
בגלל הדרתן מההיסטוריה הקנונית של האמנות בישראל, היה ועדיין יש קושי רב במציאת פרטים ביוגרפיים על האמניות וקושי רב עוד יותר לאתר את יצירותיהן, ולו רק כרפרודוקציות. מעט הרפרודוקציות שנמצאו בקטלוגים ובכתבי-עת מאותן שנים צולמו בשחור-לבן וללא פרטים מזהים. לעתים מצאנו את שם היצירה ללא ציון של שנה, וברוב המקרים לא מצאנו פרטים כגון טכניקה, גודל או אוסף. לעתים מצאנו במקורות שונים גרסאות סותרות ולא תמיד הצלחנו לברר איזו מהן מדויקת. לעתים אף התברר לנו כי זכרונן של כמה מן היוצרות בגד בהן, וכי העובדות שסיפרו או כתבו לא היו תמיד מדויקות.
בעיה נוספת היתה עם תאריכי היצירות ותאריכים של קורות חיים. במקורות שונים מצאנו תאריכים שונים ולא תמיד הצלחנו לברר מהו התאריך הנכון. גם גיל האמניות היה לא פעם חידה. למשל, מצאתי בתיק אמן במוזיאון תל-אביב שני טפסים שונים שמילאה אותה אמנית, אחד למשרד החינוך והשני לאגודת האמנים, כשבכל אחד מהם תאריך לידה שונה. לבסוף התברר מפי בתה של האמנית שאף אחד מהתאריכים לא נכון והיא נתנה לי תאריך שלישי.
מצב התיעוד הוא בעיה כללית במחקר אותן השנים, בשל חוסר המודעות לחשיבותם של הכלים המחקריים האקדמיים, ולכן היוצרים עצמם (נשים וגברים כאחד) לא תמיד טרחו לתַארך או לתעד את יצירתם (ויש כאלה שעדיין לא דואגים לעשות זאת גם היום).
יצירות רבות לא נשתמרו, כמה מהן מוחזקות בתנאים גרועים או מצויות בידי יורשים שאינם בהכרח ידועים ומוכרים, ולא בקלות ניתן ליצור עימם קשר. כמה מהיורשים גם אינם מודעים לחשיבות היצירות שברשותם. כמה מן הצלמות אף זרקו נגטיבים במו ידיהן במעברי דירות וכדומה, ולעתים עשו זאת בני משפחתן, שלא הכירו בערך הארכיוני של אותם חומרים. ייתכן כי עדיין קיימים ארכיונים עלומים של יצירות, וכי הם ייחשפו בעתיד, אבל אני צופה דווקא שיצירות נוספות תיעלמנה עם השנים, כי בני משפחה ואספנים אינם מצליחים למצוא מוזיאון שיהיה מוכן לקבל ולאחסן אותן בין כתליו.
הדרת האמניות כיום, תמונת מצב
אם מישהו חושב שהבעיה שייכת לעבר ומאז המצב השתפר, אז להלן מה שכתב יונתן אמיר רק לפני כמה חודשים, כשבדק את היחס בין תערוכות נשים וגברים במוזיאון ישראל, מאז פתיחתו המחודשת בשנת 2010:
"[…] מבין 54 תערוכות יחיד או תערוכות זוגיות שהוצגו בארבע וחצי השנים שחלפו, 41 הוקדשו לאמנים ורק 13 לאמניות – פחות מרבע. הנתונים אינם כוללים תערוכות קבוצתיות שלא בדקתי אחת-אחת, אבל בזו שכן בדקתי – בעמוד תערוכת הקבע של האמנות הישראלית באתר המוזיאון – מוצגות 6 עבודות של אמניות לעומת 35 עבודות של אמנים. נתון מעניין נוסף הוא שבין תערוכות היחיד של אמניות שהוצגו במוזיאון בשנים האחרונות, אין כמעט תערוכות גדולות, שלא לדבר על רטרוספקטיבות".
דוד שפרבר מצדו בדק את מצב הנשים בתצוגה הקודמת של האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב (שהוחלפה רק לאחרונה), ומצא כי בחלקה הראשון היה ייצוג רק לשלוש אמניות בין עשרות גברים, בחלקה השני פחות מרבע מהיצירות היו של נשים, ובחלק השלישי הוצגו 7 נשים מבין 22 יצירות. לדבריו, בספר שמייצג את אוסף האמנות הישראלית במוזיאון תל-אביב מופיעות 29 נשים לעומת 93 גברים.
דנה גילרמן, במאמרה "חומה ומגדר", שהופיע בפברואר 2015 במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", מספרת כי כאשר פנתה לאלן גינתון בעניין הנתונים שהביא שפרבר, היא נענתה כי חבל שהוא בדק את התצוגה הקודמת ולא החדשה, כי הקודמת שיקפה תקופה שבה לא היו הרבה אמניות (עובדה לא נכונה, כפי שהוכחנו בספרנו), וכי בתצוגה החדשה יש הרבה יותר. אך גילרמן בדקה ומצאה שגם בתצוגה החדשה מציגות 20 נשים מבין 87! גינתון נדהמה.
מרים שרון – אשדודה. תיעוד מיצג בנמל אשדוד, 1978.
וזה בדיוק מייצג את המצב: קיימת תחושה שיש שיפור רב במצב האמניות במוזיאונים, אבל זו רק תחושה. אמנם יש שיפור מסוים, במיוחד בגלריות, אבל הרבה פחות במוזיאונים הגדולים. מספר האמניות הטובות הפועלות כיום בישראל לכל הפחות משתווה למספר האמנים, אם לא עולה עליו. אז למה לא להציג באופן שווה? ולמה מוזיאון ישראל הציג בתערוכות היובל שלו אמנית אחת מבין שישה? ולמה גליה יהב מפרסמת בפייסבוק רשימה מקרית של אמנים שמציגים בארץ בשבוע נתון, ומתברר שמול למעלה מ-50 גברים מוצגות בקושי 25 נשים? וזו עוד תוצאה טובה, כי מדובר בתערוכות שמוצגות גם בגלריות. לו היתה סוקרת רק את התערוכות במוזיאונים הגדולים, היתה מוצאת פער גדול יותר.
להפתעתי הרבה התברר לי שהמצב בחו"ל אינו שונה בהרבה מהמצב בארץ. סקר שהתפרסם במאי השנה ב"Artnews" מלמד על כך, ולהלן הדיאגרמות שליוו אותו.[17]
דיאגרמות:
מקור: http://www.artnews.com/2015/05/26/taking-the-measure-of-sexism-facts-figures-and-fixes/
מקור: http://www.artnews.com/2015/05/26/taking-the-measure-of-sexism-facts-figures-and-fixes/
מקור: http://www.artnews.com/2015/05/26/taking-the-measure-of-sexism-facts-figures-and-fixes/
אמנם, כפי שמיכל היימן ציינה בפייסבוק, באחרונה רכשו המוזיאונים הגדולים בארץ מספר גדול של יצירות אמנות מנשים אמניות. שבעוד שב-2014 רכש המוזיאון 9 יצירות של אמנים ורק 2 של אמניות, הרי שב-2015 כבר נרכשו 7 יצירות של אמנים ו-6 יצירות של אמניות. אבל, מוסיפה היימן, במהלך השנתיים נרכשה עבודה של אמן דרוזי אחד בלבד ואף יצירה של רשימה ארוכה של אמניות ואמנים פלסטינים, ערבים ובדואים.
אורה ראובן מגיבה ומוסיפה שעדיין אין הכרה באמניות שהתחילו ליצור מאוחר (מאותן הסיבות שהזכרתי קודם לכן, כגון מחויבות למשפחה), אך עבור המוזיאונים הן נחשבת מבוגרות מדי ואין מתייחסים אליהן, למרות כשרונן.
הפער בין גברים לנשים אינו בא לידי ביטוי רק במספר התערוכות המוצגות. זהו רק סימפטום לבעיה הרבה יותר רחבה ועמוקה, כיוון שמדובר ביחס לאמנות נשים בכלל – לא רק בהדרה, אלא גם בהשכחה. ואם נדמה לכם שאני מגזימה, קראו את המאמר של גריזלדה פולוק בכתב-העת "The Conversation", שנכתב ביוני 2015, על התערוכה "האנשים שהמציאו את האימפרסיוניזם", שהוצגה השנה בגלריה הלאומית בלונדון. שם המאמר הוא "הגלריה הלאומית מוחקת נשים מתולדות האמנות",[18] והוא מאיר את העובדה שהשפעתן ופעילותן של כל האמניות האימפרסיוניסטיות נעלמו פתאום.
כאמור, נשים לא סתם נשכחות, אלא הן מושכחות. וכפי שמסכמת דנה גילמן במאמרה "חומה ומגדר": "זה הדבר המעניין ביותר באפליה על רקע מגדרי. היא מוסווית היטב, לעתים מתרחשת מחוסר מודעות, ולא אחת נעשית דווקא על-ידי נשים". זו תופעה מטרידה במיוחד, בשל העובדה שעולם האמנות מובל היום יותר ויותר על-ידי נשים, מנהלות מוזיאונים ואוצרות.
לכן חשוב להבין שהשכחת הנשים אינה סתם תהליך דרוויניסטי "טבעי" שקורה מעצמו, בגלל היעלמותם של הזנים החלשים, אלא היא תוצאה של התנהגות חברתית כוחנית שאינה נראית ככזו, ואולי היא פחות ופחות מכוונת להיות כזו, אבל היא טמונה בעצם ההבניה המגדרית של החברה והיא באה לידי ביטוי בקרב נשים כמו בקרב גברים.
אני יכולה בקלות להביא דוגמאות גם מתחומים אחרים: למשל, סקרים שנעשו בשנים האחרונות שהוכיחו שעל אותה עבודה בדיוק נשים משתכרות פחות מגברים. או דו"ח שהוגש לאחרונה למשרד המדע, שמעלה שעל אף שכ-50% ממסיימי תואר דוקטור הן נשים, מספרן בסגל האקדמי אינו מגיע לשליש. נכון, המצב נובע גם מהנשים עצמן, במיוחד ממחויבותן למשפחה לפני הכל, אך גם מלחץ המשפחה והחברה עליהן. הדבר גם מוכיח שלא נעשה מאמץ מכוון מצד האוניברסיטאות להגדיל את מספר הנשים באקדמיה באופן אקטיבי, על-ידי עידוד הנשים ושיפור תנאי עבודתן, כגון שעות נוחות יותר, פעוטונים וכד'.
אני חוששת שלא יחול שינוי במצב עד שההבניה החברתית הזו תיתקל בהתנגדות אקטיבית, כמו למשל העדפה מתקנת. ועדיין דרושים עבודה ולחצים רבים כדי להביא לשוויון בין מצבן של אמניות לזה של אמנים. לדעתי האפליה תיפתר רק בתקנות שיחייבו את כל המוזיאונים והגלריות שרוצים מענקים ציבוריים להוכיח שבממוצע שנתי הם מציגים מספר דומה של תערוכות של נשים וגברים.
יונה צליוק – דיוקן אישה, 1926. שמן על בד, 45/59.5. אוסף משפחת צליוק. צילום: דן זלצר
לנוכח היחס הבעייתי שעדיין קיים בארץ ביחס לאמנות נשים, הקמנו לפני חודשים את העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל.[19] מטרתה לעודד את המחקר על נשים אמניות בישראל ולחזק את הדיסציפלינה של המגדר באמנות. בזמן הקצר הזה הצלחנו לשפר את תוכנית הלימודים לשנה הקרובה של מסלול אמנות בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת תל-אביב; הקמנו קבוצת פייסבוק המיועדת רק לחברי הקבוצה; קיימנו סדנאות "ויקיפדיה" בעזרת "ויקי נשים" וכבר העלנו כ-15 ערכים על נשים אמניות – כל זאת לאחר ארבעה חודשי פעילות בלבד. בכוונתנו לקיים סדנאות נוספות ולהעלות לרשת עוד ערכים על נשים אמניות.
כמו כן בכוונתנו להקים אתר אינטרנט ולכלול בתוכו סקר מוזיאונים וגלריות הבודק מה מקום הנשים שהוצגו במוזיאונים ובגלריות בארץ מאז קום המדינה ועד היום, וכנ"ל לגבי פרסים; ריכוז מקורות על אמנות נשים ועל מגדר באמנות בישראל, כגון ספרים, קטלוגים, כתבות, עבודות מחקר, וידיאו וכד'; ריכוז תוכניות לימודי נשים ומגדר בארץ כדי לבדוק איזה מקום תופסים לימודי המגדר באמנות; אינפורמציה מלאה על חברות וחברי האגודה עם לינקים לאתרים, ועוד. אני מקווה שנשים וגברים רבים יצטרפו אלינו ונוכל להפוך לקבוצת לחץ שתזיז דברים בעולם האמנות.
הדברים נישאו בהרצאה בגלריה מקום-לאמנות, תל-אביב, ב-21.7.15
***
[1] רות מרקוס (עורכת), "נשים יוצרות בישראל, 1970–1920" (תל-אביב: סדרת מגדרים, הקיבוץ-המאוחד, 2008)
[2] אילנה טייכר, "אמניות באמנות ישראל" (חיפה: מוזיאון חיפה והאגף לתרבות עיריית חיפה, 1998)
[3] אילנה טננבאום ועינת עמיר, "מרוץ שליחות: ארבעה עשורים של פמיניזם באמנות הישראלית", קט. תע. (חיפה: מוזיאון חיפה, 2007)
[4] גלעד מלצר ועינת עמיר (עורכים), "המדרשה" 10, "פמיניזם ואמנות ישראלית", בית-הספר לאמנות במכללת בית-ברל (2007)
טל דקל ושירלי בכר, "הקפיצה הקוונטית: אמנות פמיניסטית – מגל ראשון לגל שלישי", "המדרשה" 10, עמ' 127–152
[5] גילה בלס (עורכת), "ד"ר חיים גמזו: ביקורת אמנות" (תל-אביב, מוזיאון תל-אביב, 2006), עמ' 754–759. כל הציטוטים של גמזו בהמשך לקוחים מאותו מקור
[6] יגאל צלמונה (אוצר), "ציוני דרך באמנות ישראל", קט. תע. (ירושלים: מוזיאון ישראל, 1985)
[7] טל דקל ושירלי בכר, "הקפיצה הקוונטית: אמנות פמיניסטית – מגל ראשון לגל שלישי", עמ' 127–152
[8] אדית זק, "אהבת הסירנות", סדרת נשים יוצרות תרבות (תל-אביב: אשתר הוצאה לאור, 2015).
[9] גבריאל טלפיר, "האמנים בחייהם וביצירתם", "גזית", כרך כ"ו (ניסן תשכ"ט–חשוון תש"ל, אפריל–נובמבר 1969), עמ' 55; 62
[10] נכון שהיו גם אמנים-גברים שפעלו מחוץ לסצינה האמנותית ונשכחו, אך זו לא היתה תופעה גורפת כמו היעלמותן של הנשים היוצרות
[11] ראו: אלן גינתון (אוצרת), "הנוכחות הנשית – אמניות ישראליות בשנות ה-70 וה-80", קט. תע (תל-אביב: מוזיאון תל-אביב, 1990)
[12] דיון בבעייתיות של "אמנות נשים" ראו: אילנה טננבאום ועינת עמיר, "מרוץ שליחות: ארבעה עשורים של פמיניזם באמנות הישראלית", ללא מספרי עמודים
[13] הפרטים והציטוטים מדברי האמנית לקוחים משיחות שקיימתי עימה בתאריכים 7.2.06 ו-22.4.06. ראו גם: רות מרקוס, "קליר יניב, האשה והציפור", קט. תע., קליר יניב, האשה וציפור הנפש (עין-הוד: מוזיאון ינקו דאדא, 2006)
[14] נירה דפני, "האמנית ובני ביתה: אמניות ישראליות במחצית הראשונה של המאה ה-20", עבודת לתואר שני בהנחיית ד"ר רות מרקוס (תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 2011)
[15] ניצה דרואין, "'לא היינו סופרג'יסטיות' – על נשים חלוציות בעלייה", "קתדרה" 35 (אפריל 1985), עמ' 192
[16] רות מרקוס, "נשים יוצרות בישראל", עמ' 17
[17] Maura Reilly, Taking the Measure of Sexism: Facts, Figures and Fixes", Artnews, 26.5.15
Griselda Pollock, "The National Gallery is erasing women from the history of art", The Convesation, [18]
(June 3, 2015)
[19] כל מי שמעוניין/ת להצטרף (גם גברים שעוסקים או חוקרים בתחום המגדר) – ניתן ליצור איתי קשר בדוא"ל markus@post.tau.ac.il
הפוסט מדוע נשים מודרות מההיסטוריה של האמנות הישראלית? הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
נינו הרמן, ללא כותרת, 2013
נינו הרמן – ״מבעד לחלון״ – פרויקט מיוחד ל״דימוי היומי״. אוצרת: יעל רביד.
קיום רגעי.
בעוד רגע יתרגש כאן דבר-מה אחר.
המראֵה יתחלף במראֵה אחר.
כמו זכרון תעתועים.
עדשת המצלמה של נינו פותחת צוהר מבעד לחלון תודעתו.
ברגישותו לפרטים הוא חושף את מעמקי נפשו.
הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
קול קורא לאמנים ולאמניות להציע עבודות אמנות לפרוייקט ״קופסה שחורה״, תערוכת החוצות שמתקיימת זו השנה הרביעית ברחבי העיר ירושלים. התערוכה נערכת תחת אירועי מנופים והינו פרי יוזמה עצמאית שלנו.
למשך 10 ימים (15.10.15- 25.10.15) יוחלפו כ-80 שלטי חוצות בירושלים אשר ממוקמים בכל רחבי העיר בעבודות אמנות. השלטים הינם בגובה הרחוב והם שלטי ענק וגודלם 2.5 על 1.86 מטרים. אלו הם השלטים אשר ידועים לכל בעיקר ככאלה שעליהם ניתן לתלות שלטים קטנים נוסח פוסטרים להופעות ופשקווילים.
התחושה כי אנו חיים במרחב פרוץ, שגבולותיו מיטשטשים בין האשלייתי הוירטואלי לבין ה״היפר פוסט ריאליטי״, עידן בו הפירסום וגירויי העולם החזותי מחלחלים לביתנו ולתודעתנו דרך אמצעים שונים ומגוונים ובמערך שיטתי סמוי ומחושב, הניעה בנו את הרצון להתעמק במושג ה״פרופגנדה״ בעידן העכשווי. ברצוננו להבינו, לחקור את אמצעי הפעולה המצויים מאחורי האינטרסים הגלומים בגופי כוח שונים. כמו כן לבחון את המערך השיטתי והמניפולטיבי שנערך בקרב הבניית ההתנהגות ותודעת ההמון ולהתחקות אחר טכניקות דומות של תעמולה וגירויים מחושבים על מנת לבחון את מרחבי התודעה האנושית.
זוהי הזדמנות משותפת לבחון מחדש את העולם החזותי המקיף אותנו, על רבדיו הגלויים והסמויים אשר מתפקדים כחלק ממנגנון השיכנוע וההשפעה על דעת הקהל. מנגנון אשר חודר אל תודעתנו מעצב את קיומנו כחברה ומחלחל אל המרחב הפרטי והאינטימי שלנו.
דיון אודות תמה זאת יכול להעמיק ולשאול שאלות בנוגע ליחסי הכוחות המצויים בין הפן האתי לאסתטי. האם אנו נייחל לעולם בו יצירת האמנות תהיה זרז לתהליכים ביקורתיים אנטי-דכאניים (וולטר בנימין), או האם נבקש להחיות את ההילה כעדות להתרחשותה של האמת כמקור של יצירת האמנות. (היידגר)
החזון: ייצור של כ- 5/ 4 דימויים אשר יראו וישמשו כפרופגנדה. דימויים אשר ישנעו את אותן טכניקות מניפולטיביות וישתמשו בהן על מנת להאיר, לחשוף ולפרק מנגנוני תעמולה אלו. דימויים שייעשו תוך כדי אינטרפרטציה אישית ועקבית מבחינה תוכנית וויזואלית על גבי מספר הלוחות שינתנו לכל אמן, מה שיאפשר יצירה רחבה ומעמיקה יותר, ובעיקר דימויים שיצרו אמנות המעוררת חושים ומניעה תהליכים ביקורתיים באדם.
יצירות האמנות מוזמנות לתקשר, להגיב, להתנגד או להתמסר למרחב הקיים בהתיחסות ספציפית תלוית מקום.
בפרוייקט זה, סוגיית התקשורתיות והקריאות של עבודת האמנות בקרב הקהל הרחב הינה מהותית, ולכן ישנה שאיפה לדיוק בהעברת המסר ובאופן התקשורת עם הקהל.
מיקומי השלטים בשכונות העיר: מרכז העיר / רחביה / כניסה לעיר / קטמון / המושבה / אבו טור / בקעה / תלפיות/ קריית יובל / גבעה צרפתית / עין כרם / גילה / ארמון הנציב.
קווים מנחים: כמה הגדרות לאמצעי הפרופגנדה על מנת "לרדת קצת אל הקרקע" כדאי גם לחקור בנושא…:
פנייה לפחדים, פנייה לדעות קדומות, העצמת חרדות, תחושת פטריוטיות, שימוש במילים שמקושרות למערכת ערכים חיובית כגון: חופש, שלום, תקווה, אושר, חופש, אמת וכו'; תקיפה על בסיס אישי ולא על בסיס רעיוני, חזרה בלתי פוסקת של רעיון/סלוגן- הבנה שמשהו שחוזר על עצמו בצורה בלתי פוסקת בסוף יתפס כנכון, רוב המניפולציות הן רגשיות בטבען, סוג מקור- ממשלתי, אופוזיציוני, מסחרי, אחר או הטעיה מכוונת לסוג המקור, ציטוט דמות בולטת לתמיכה ברעיון/טענה/דרך פעולה, פניה ישירה באופן טקסטואלי קצר וקולע, שימוש בסמלים מקובלים בחברה, שימוש בדמויות ציבור נערצות ליצירת הזדהות, הצגת נתונים/מחקרים/ציטוטים המראים חלק מהאמת, ועוד.
למען הסר ספק בעוד שפרוייקטים מסוג זה יכולים לפעמים להיות קורקטיים וממלכתיים, בפנייתינו אליך אנו מצהירים שאנו מחפשים לאתגר מחדש את אופן תצוגה זה והחומרים שניתן להתעסק בהם.
צוות "קופסה שחורה"
יוזמי הפרויקט: אסף כהן ויצחק מזרחי
אוצרות: אסף כהן, יצחק מזרחי וטל שטדלר
יש לשלוח עד 5 דימויים בפורמט JPG רזולוציה DPI 72 , טקסט הסבר קצר, פרטי התקשרות בגוף המייל וקורות חיים.
הדימויים הסופיים יצטרכו להיות:
גודל קובץ: 50 ס"מ רוחב על 37 ס"מ גובה ב- 300 DPI
סוג קובץ: psd או pdf
פרופיל צבע: cmyk
נא לשלוח עד לתאריך ה- 1.9.15 יום שלישי לכתובת: blackboxjeru@gmail.com
"קופסה שחורה" בפייסבוק, ולרשימות האמנים משנים קודמות:
https://www.facebook.com/
לינק למפת שילוט מהשנה שעברה:
https://www.google.com/maps/d/
הפוסט קול קורא ל״קופסה שחורה״ 2015, ״אמנות בשרות״ הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
נינו הרמן, ללא כותרת, 2011
נינו הרמן – ״מבעד לחלון״ – פרויקט מיוחד ל״דימוי היומי״. אוצרת: יעל רביד.
קיום רגעי.
בעוד רגע יתרגש כאן דבר-מה אחר.
המראֵה יתחלף במראֵה אחר.
כמו זכרון תעתועים.
עדשת המצלמה של נינו פותחת צוהר מבעד לחלון תודעתו.
ברגישותו לפרטים הוא חושף את מעמקי נפשו.
הפוסט ללא כותרת הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
בשדה האמנות העכשווית בישראל יש שפע עצום ומרהיב של אמנות – פוליטית, בועטת, כועסת ומבקרת. אמנות מפותחת מבחינה טכנולוגית, המתנסה במגוון מדיומים כגון וידיאו ומחשב, ואמנות שנושקת לתחומים אחרים, כגון מוזיקה, תיאטרון ועוד. האמנות העכשווית הולכת ונעשית מהוקצעת ואסתטית יותר ויותר; אמנות שהולכת על מקסימום. עובדה זו מייצרת שיח מעניין, אולם זה נשאר פעמים רבות סגור בתוך עצמו, ולפעמים אף נטול התייחסויות מלומדות על מה שקדם לו. לכן כשעולה תערוכה מן העבר המציעה הזדמנות לדון במודרניזם במובנו הטהור, הדבר ראוי לציון.
מתוך התערוכה "חגית לאלו: ציירת המתחילה מהסוף", מוזיאון תל-אביב
"חגית לאלו: אמנית שמתחילה מהסוף" (אוצרת נועה רוזנברג), המוצגת כעת במוזיאון תל-אביב לאמנות, היא תערוכה קטנה, אינטימית ויפה. מוצג בה קומץ מציוריה של לאלו, שהקריירה הקצרה שלה נגדעה בטרם עת, ב-1961, בטרם מלאו לה 30.
בתחילת שנות ה-50 לאלו נסעה ללמוד אמנות בארה"ב, ובתום לימודיה באוניברסיטת ברקלי (קליפורניה) זכתה במלגת לימודים בבית-הספר של האמן הנס הופמן, שהיה אז הגורו של הציור העכשווי, זה שכולם רוצים לחסות בצלו. במובנים רבים, לאלו הגיעה לארה"ב בדיוק ברגע הנכון, כשהמרכז האמנותי העולמי נדד אליה מאירופה, שעוד התאוששה מן המלחמה. היו אלה רגעים מכוננים בתולדות האמנות, כשהמודרניזם הגיע לשיאו.
חוקר האמנות האגדי קלמנט גרינברג תרם לכך רבות כאשר ניסח באופן דידקטי את מהותו של המודרניזם וטען כי באמנות מודרנית, כל מדיום אמנותי חוקר את עצמו. כך, למשל, הציור חוקר את מאפייניו – תכונות הצבע והאור, משחת הצבע כחומר, המכשירים שמציירים בהם, וגם את עובדת היותו שטוח ויומרתו לתאר תלת-מימד במדיום שהוא דו-מימדי. לאלו התמסרה אף היא למחקר הזה, ובמהרה היתה פעילה בקבוצת אמני המופשט האמריקאי של התקופה.
מתוך התערוכה "חגית לאלו: ציירת המתחילה מהסוף", מוזיאון תל-אביב
ציוריה של לאלו מציעים רגע של מבט שקט. אלה הם ציורים שאין בהם הסחת דעת פיגורטיבית או נרטיבית, שיש בהם ציור בלבד. תחילה זה נראה כמו אוסף כתמים מופשטים חסרי משמעות, אך אם תרשו לעצמכם את הרגע הזה, תוכלו לשמוע ולראות את הציור מדבר אליכם. טקסטורות, צורות, מרקמים, שכבות על שכבות. יש כאן קצב, משיחות המכחול הן כמו מוזיקה משתנה, רגעים קצובה ודינמית, ואחר-כך שטוחה ושקטה, ואז אובססיבית ומאיימת להתפרץ. הציור מדבר. חגית לאלו מדברת. גופה נוכח כל-כך בציור, שאפשר כמעט לדמיין אותה שם מול הכן, רק היא והבד, ציור.
כשחזרה לאלו לישראל בשנת 1959 היא נקלטה לתוך סצינת אמנות שונה לגמרי. האמנות בארץ נשלטה אז על-ידי הגמוניה גברית שמוביליה היו אנשי קבוצת אופקים-חדשים. קבוצה זו עסקה אף היא במופשט, אך היה זה מסוג אחר לחלוטין. המופשט של אופקים-חדשים עוד נשען על דימוי מקור – תיאורי טבע ומקום בעיקר – ויצא מתוכו אל סגנון שהוגדר אז כמופשט לירי, כזה שמהדר את נופי הארץ ומתענג עליהם. רוחות צעירות יותר החלו לנשוב באמנות העכשווית בדמותם של קבוצת עשר-פלוס ובאמנותו של רפי לביא ודומיו, אך לאלו לא השתייכה בסגנונה לא לאלה ולא לאלה. היא הביאה עימה משהו חדש, זר וקשה לעיכול. ניתן לומר שלאלו היתה חלוצה בתחומה, ואכן מבקרי האמנות בתקופה התרשמו מציוריה שהוצגו בתערוכות. אך דרכו של אמן צעיר וחדשני מעולם לא קלה היא, ובפרט כשמדובר באשה, ובתקופה שבה שדה האמנות מונהג כאמור על-ידי קבוצה מצומצמת של גברים, ובחברה פטרנליסטית מובהקת.
מתוך התערוכה "חגית לאלו: ציירת המתחילה מהסוף", מוזיאון תל-אביב
אין לדעת לאן היתה לאלו יכולה להתפתח, ואולי אף לאן היתה האמנות הישראלית עשויה להגיע לו ניתנה לה ההזדמנות הראויה. סיפורה חושף את יחסי הכוחות והפוליטיקה הסמויה שמניעים את עולם האמנות, אך בה בעת הוא מציג גם את הסתעפויותיה של האמנות ואת האופן בו היא גדלה וזורמת לכיוונים שונים. כך או כך, התערוכה היא כפנינה מוארת במוזיאון, הנשזרת בתוך שיח האמנות הישראלית בפרט, והאמנות המודרנית בכלל. זו תערוכה שניתן ללמוד ממנה, וזו תערוכה שכדאי להתרגש ממנה.
"חגית לאלו: ציירת המתחילה מהסוף". מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27, תל-אביב. נעילה: 5.10.15
שני ורנר היא מדריכת אמנות, בין השאר במוזיאון ת״א, ובעלת הבלוג Talking Art
הפוסט לחזור למקורות הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
פסאדה – הופעה חיצונית מטעה, רושם מוטעה, גינונים שנועדו להסתיר את האמת.
זמן התערוכה: ספטמבר עד מחצית נובמבר
התערוכה היא רב תחומית
השתתפות ללא תשלום
נא לשלח דוגמת עבודות הקשורות לנושא וקורות חיים
אוצר: דורון פורמן
נייד: 0544588913
הפוסט קול קורא מהגלריה בתחנה המרכזית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav
