שלוש סדרות חדשות מוצגות בתערוכתו של ניר עברון "שלוש מכפלות", המוצגת בבית האמנים בירושלים במסגרת זכייתו של עברון בפרס לאמנות חזותית ע"ש מירון סימה שניתן השנה בתחום הצילום. בנימוקי הבחירה כתבו חברי ועדת השיפוט החוקרת ד"ר גל ונטורה, האמנית עילית אזולאי והאוצר ד"ר ניסן פרז, כי הוא מוענק לעברון על פרויקט "Dreyfus/Melies" מ-2014, המוצג בתערוכה. בעבודה זו השתמש עברון בסצנות שנשמרו מסרט הראינוע "פרשת דרייפוס", שיצר הבמאי הצרפתי ז'ורז' מלייס בשנת 1899. עברון בודד את הסצנות, דגם את עשרות הפריימים המרכיבים אותן אחד אחד, ולאחר מכן הדפיס את הפריימים מחדש זה ע"ג זה. התוצאה היא תשעה תצלומים אפרוריים המכילים את תשע הסצנות שנשמרו מן הסרט, החל ממעצרו של דרייפוס, עבור דרך הדיונים בבית המשפט, ההגליה לאי השדים ועוד. מכיוון שהסרט צולם במצלמה נייחת התפאורות נותרות ברורות גם בתצלומי הסטילס המרובדים. הדמויות, לעומת זאת, נמרחות והופכות לסימנים כתמיים מטושטשים וחצי שקופים שמעידים על התנועה שנדחסה לדימוי בודד.

ניר עברון – ניסיון התנקשות בעו״ד לאבורי. תצלום מתוך הסדרה ״דרייפוס/מלייס״, 2014
שתי סדרות נוספות שמוצגות בתערוכה הן "Composite" מ-2013, שמבוססת על תצלומי רשתות הסוואה. ארבעת התצלומים, שמחולקים לגווני חום, ירוק וכחול בהתאם לסביבה שהרשת אמורה לדמות, עובדו באמצעים דיגיטליים שיוצרים שכבת מיסוך נוספת על שכבת הבד המקורית. "סף" מ-2015 היא סדרת תצלומים מעובדים מאתרי בנייה. סגנון הבנייה הפרברי, מראה הגבעות שמסביב לשכונות הנבנות והגדרות התוחמות אותן מזכירים בנייה בהתנחלויות עירוניות, אולם כיוון שכל הפרברים נראים אותו הדבר, עיון בקטלוג מגלה כי באופן משעשע מדובר בכלל בעיר הפלסטינית רוואבי, הנבנית בימים אלה מצפון לרמאללה. גם עבודה זו, "שאינה חפה מנימה פוליטית", כדברי אוצר התערוכה ניסן פרז, מבוססת על קולאז'ים צילומיים והדפסות של פריימים אלו ע"ג אלו, אולם בניגוד ל"Dreyfus/Melies" המבקשת לחדש בסטילס את התנועה הקולנועית, "סף" בנוייה מתצלומי דוממים בלבד, ומציגה קומפוזיציות גיאומטריות המורכבות מאלמנטים אדריכליים ונופיים שונים שאינם מתאימים זה לזה. פעם הנוף מונח במאונך ע"ג חלון מאוזן, פעם הוא מציג השתקפות לא הגיונית של מקום אחר, פעם הקירות עולים אלו על אלו ופעם מתערבבים אלו באלו.
המהלך האמנותי שעברון מפעיל בתערוכה זו דומה עקרונית למהלכים שהציג בעבר. גם כאן מתייחס האמן לא רק לאירוע היסטורי מסויים, אלא גם לטכנולוגיית הצילום שקשורה לתיעודו או ליצירתו, ולאפשרות לבצע מניפולציה חדשה באופן היווצרות הדימויים המקוריים. כך עשה בעבר בעבודות כמו "Fabric", שתיעדה פועלים הודים במפעל טקסטיל ירדני המייצר סחורות לשוק הישראלי, וצולמה בסרט 16 מ"מ שהוקרן ע"י מכשיר הקרנה רועש ומיושן, ב"הד הקריות", שנוצרה על בסיס קטעים מסרט טלוויזיה המתעד את מאבקם הכושל של מפוטרי מפעל אתא במחצית שנות ה-80, ובעבודות אחרות. את "Fabric" ו"הד הקריות", שהוצגו יחד עם עבודות נוספות בתערוכה "אחרית" שאצרה מעין שלף בשנת 2011 במרכז לאמנות עכשווית קלישר, אהבתי מאד. את התערוכה הנוכחית לא. ההבדלים בין העבודות מספקים הזדמנות לדיון בהבדל בין אמנות למחקר ובין נושא כעניין לדיון אקדמי לבין נושא כבסיס אמנותי.
משפט דרייפוס אינו רק אירוע מרכזי בתולדות האנטישמיות באירופה, אלא גם ביחס בין הנסתר לנגלה במשפטי ראווה בעידן המודרני. המשפט אמנם נערך בשעתו בדלתיים סגורות, אך שלילת הדרגות הצבאיות נערכה בטקס השפלה פומבי שזכה לסיקור תקשורתי נרחב. על אף היותו סרט עלילתי ולא תיעוד במובן המסורתי של המושג, סרטו של מלייס, שנוצר עוד במהלך המשפט, שימש בשעתו כמקור חזותי וחלק ממערך תקשורתי שתרם למחאה נגד הרשאת דרייפוס, מחאה שהובילה לבסוף (כעבור כמעט עשור), לשני משפטים חוזרים וזיכוי מוחלט.
זהו הרקע ההיסטורי והאמנותי של העבודה. כיוון שהוא כ"כ בולט, משונה שעברון לא מתייחס אליו בעבודתו. בטקסט הקטלוגי טוען ניסן פרז כי פעולתו של עברון בכלל "מגלמת הרהור פילוסופי על היחס שבין שני מושגים מופשטים – זמן ודימוי – החוברים לכדי אובייקט-דימוי יחידי". אפשרות אחרת – לא בהכרח סותרת – היא שהעבודה עוסקת בקשרים בין היסטוריה, פוליטיקה וטכנולוגיות ראייה. אולם אף אחת מן האפשרויות אינה מפותחת מעבר לסימון בסיסי של תחום עיסוק. אם העבודה עוסקת בקשר היסטורי בין התפתחות הקולנוע לפרשת דרייפוס, לא ברור איזה ערך מוסף נובע מאסתטיקת דחיסת הנתונים שתצלומי הסטילס המרובדים מציעים. אם היא אכן עוסקת ב"יחס בין זמן לדימוי", כפי שטוען פרז, הרי שפרשת דרייפוס עצמה הופכת למיותרת ולא ברור מדוע דווקא היא נבחרה כמצע לעבודה. פרז לא מפתח את טענתו, ונדמה שלא בכדי – העבודה מציעה לה מעטפת מושגית ללא תוכן, כך שבאופן תיאורטי, ניתן היה להמחיש את אמירתו כי העבודה גורמת ליצירה הקולנועית "לקרוס חזרה אל המדיום שממנו הגיעה", באמצעות כל סרט אחר. איני טוען כאן שהאמן או האוצר מחוייבים להתייחס או לא להתייחס לסוגיות כאלה ואחרות, אלא שנוצר בעבודה פער בין הבחירה העקרונית בסרט מסויים שנוצר בתקופה מסויימת, מתייחס לאירוע מסויים וזוכה לטיפול אמנותי עדכני מסויים, לבין הכלליות השרירותית של התוצאה.
שתי הסדרות הנוספות סובלות מבעיה הפוכה. לא ניתוק מהקשר, אלא חיבוק דב שלו. יש בהן מיסוך צבאי שמודגש במיסוך דיגיטלי, תצלומים קולאז'יים שקוטעים רצף אדריכלי, קירות חצי שקופים שמבליחים מן הבניין אל החוץ, פתחים שחורים שאינם מובילים לשום מקום, נוף שמשתנה פעם בבנייה ופעם בעיבוד ועריכה, וכל זאת כשברקע מבצבצות גבעות האיזור הכבוש. אם ב"Dreyfus/Melies" בולט הנתק בין העיסוק הפנים-מדיומאלי הכללי לרקע הפוליטי הקונקרטי, ב"Composite" וב"סף" הטכניקה וההקשר כרוכים זה בזה בעוצמה שהופכת אותן לתרשים דידקטי של אמנות פוליטית ארס-פואטית.
הטקסט הקטלוגי מפליג בשבחי האמן ועבודותיו במידה שמעוררת אי נוחות. את העבודות, טוען פרז, אפשר לתאר כ"מופשט פיגורטיבי", הן תוצר של "מניפולציה מושכלת", יש בהן "איכות של דימוי רפאים", הן עוסקות ב"היסטוריה וזיכרון", "מערערות על הפולחן המושרש היטב של הצילום כשניות של מציאות ודימוי", ולכן מהוות "בבואה שאינה העתק מדויק בהכרח של הממשי, אלא כעין תחליף שבא על מקומו". "עברון", מסכם פרז, "גורם לצופה לראות את העולם בעיניו של מישהו אחר, ומבעד לאופן המחשבה שלו: האמן". כאילו דא? זה לא שהטקסט הזה הרבה יותר גרוע מטקסטים קטלוגיים אחרים, אך הידיעה שנכתב ע"י מי שעמד במשך שנים רבות בראש המחלקה לצילום במוזיאון ישראל והחזיק בכוח חסר תקדים בתחום, הופכת את בחירתו לפתח דיון תיאורטי מיושן ורווי קלישאות עד כדי כך שניתן היה להחילו כמעט על כל תערוכת צילום (או תערוכה ש"עוסקת בצילום") שבנמצא, למדכאת יותר.
אולם מקומם ככל שלא יהיה, קשה לבוא בטענות לטקסט שמסביר בכלליות דידקטית מרפרפת עבודות שסובלות מלכתחילה מהסברתיות-יתר. כדי להסביר (!) את הבעיה אחזור ל"Fabric" ו"הד הקריות". על הראשונה כתבתי בזמנו כי "עברון מאלץ את הצופה להתקרב ולהכיר בתנאי המצב, אולם הוא אינו עושה זאת רק באמצעות תצלומי המפעל ופני העובדים, אלא גם במחשבה על זיקות שבין שתי התעשיות – הטקסטיל והאופנה מול הצילום והאמנות. הסרט אילם אך קול פעולת המסרטה מחליף ומדמה את שאון מכונות המפעל, והשילוב בין הקול המכאני לתמונה המרצדת והחמה יוצר הלימה בין אופיו החומרי של סרט הצילום לאופיה הידני והמפרך של העבודה". הדימוי הנקי של שני התחומים, הוספתי אז, מקועקע באופן ש"אינו מתיר לצופה לשמר את הריחוק הסטרילי בין המוצר ליצרניו".
אם כן, גם עבודות קודמות של עברון כללו יסוד דידקטי – מעין מודל עבודה שמיושם שוב ושוב במצבים ואמצעים שונים. מה שגאל את העבודות הקודמות מדידקטיות יתר היה יכולתו של האמן לשמור על מתח בין התוקף הפוליטי שלהן למידה של מסתורין וכושר המצאה. מצד אחד הן בחנו את היחסים בין הפוליטיקה של התיעוד לתיעוד של הפוליטיקה, וביקשו להתחקות אחר טכנולוגיות המבט וההנצחה באמצעיהן הן. בה בעת הן הצליחו להפתיע באמצעות מהלכים יצירתיים שהניבו דימויים מורכבים שאינם ניתנים לפיענוח מהיר מדי. בעבודות החדשות המניפולציה האמנותית-היסטורית חוזרת אך הקסם פג. קשה לשים אצבע בדיוק על הסיבה לכך, אבל אולי זה המעבר של עברון מוידיאו לסטילס. הראשון כולל מגוון מרכיבים כמו סאונד, רצף ותנועה, שמעניקים לעבודה נפח. הזכרתי את שאון מכונת ההקרנה והתעשייה ב"Fabric". הדבר נכון גם לגבי נגינת הגיטרה הנוגה של עוזי פיינרמן ב"הד הקריות", ואפילו לקולות המלאכה היומיומית בעבודה "קשת מזרחית". גם משך הצפיה והמעורבות הפיזית והרגשית של הצופה הכרחיים לעבודות הללו. ב-"A Free Moment", שהוצגה גם היא בקלישר, תנועתה הסיבובית של המצלמה תוך כדי נסיעה לאחור וההמחשה הגופנית שנוצרה מהמהלך, הן שעשו את העבודה למה שהיא. בתצלומי הסטילס שבתערוכה החדשה, לעומת זאת, המנגנון והמבט עליו נשארים ביחס של אחד לאחד. זה מספיק כדי לפרנס דיון אקדמי ביחסי דימוי ומציאות, זמן וחלל, היסטוריה וזיכרון וכל זה, אבל לא בשביל שהאמנות עצמה תהיה טובה.
שלוש מכפלות – ניר עברון
אוצר: ד״ר ניסן פרז
בית האמנים בירושלים
מרץ-אפריל 2015
הפוסט מאמץ הסברתי הופיע ראשון בערב רב Erev Rav