פרס שפילמן הבינלאומי למצוינות בצילום לשנת 2014 מוענק לאמנית האמריקאית ליסה אופנהיים. בהודעה לעיתונות נמסר כי מאז ראשית העשור הקודם ״מציגה אופנהיים שפע של התנסויות בצילום שראשיתן מחקר היסטורי-חברתי מעמיק על אירועים שונים בהיסטוריה החזותית של העת המודרנית ואחריתן יצירות עדינות ומתוחכמות במגוון רחב מאד של טכניקות וחומרים. אמנותה של אופנהיים משוטטת בין ההסדרה-מחדש של חומרים עיתונאיים או מדעיים לבין שחזור פועלם של ראשוני הצלמים. את הרעיונות הבסיסיים של הצילום, כגון יחסי פוזיטיב-נגטיב, היחס אל האור ואל הטבע, או המתח בין האנלוגי לדיגיטלי, משליכה אופנהיים על עולמות אחרים לחלוטין, כמו נול האריגה או בעירת הגפרור, ומייצרת דימויים מרתקים בפשטותם ומהלכי קסם. יצירתה של אופנהיים, המשקפת במידה רבה מגמות עכשוויות בשדה הצילום האמנותי, זכתה להכרה והערכה בינלאומיות בעשור האחרון, ואנו גאים להוקיר יצירה ייחודית זו ולעודד את המשכה.

בועדת הפרס ישבו מר קנטן באז'אק, ראש המחלקה לצילום, המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק; גב' מוניקה פאבר, ראש מכון הצילום בונארטה בווינה; גב' גלית אילת, אוצרת הביאנלה לאמנות עכשווית בסאן פאולו; פרופ' רות איסקין, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב; דר' נעם גל, אוצר המחלקה לצילום, מוזיאון ישראל.

הפרס יוענק בטקס חגיגי במוזיאון ישראל, ב-16 בדצמבר 2014, במעמד הזוכה. 

ליסה אופנהיים, נולדה בארצות-הברית ב-1975
לוּנָגרָמס (רישומי ירח) מס' 1 – מס' 13 (גרסה 5), 2012/2010
13 פוטוגרמות יחידאיות מוכספות
רכישה בנדיבות ועדת החוף המערבי לרכישת אמנות של ידידי מוזיאון ישראל בארה"ב

הפוסט ליסה אופנהיים היא זוכת פרס שפילמן הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

פרט מתוך which witch
2014
צבעי מיים על נייר
140×100 ס"מ

דפנה סטרץ| Blow Down פרויקט מיוחד לדימוי היומי | אוצרת: יעל רביד

העין האנושית נוטה להתבונן בציור כבחלון למציאות, כך שהצפייה נעשית לרוב מרחוק, בניסיון לתפוס את התמונה המלאה, ורק לעתים הצופה מתקרב אל העבודה כדי להביט בפרטים. הדרך שבה אנו תופסים את המציאות היומיומית הפוכה במהותה: אנו חווים את המציאות מבפנים, הולכים לאיבוד בפרטים ומתקשים לראות את התמונה הגדולה. כך גם יש פער גדול בין החיים היומיומיים שלנו לבין הדברים שנעשים בשמנו, ובאופן עקיף בינינו לבין המציאות הפוליטית הרחבה.

דפנה סטרץ יוצרת ציורים גדולים המציגים דימויים שרובם שאובים מן המציאות הפוליטית המורכבת. מתוך מחשבה על הפלטפורמה האינטרנטית, היא מבקשת לייצר אופן צפייה שונה בציור. בסרט "Blow Up" של אנטוניוני, הדמות הראשית, הצלם, מגדילה דימוי מצולם. מהלך הזום-אין חושף סצינת רצח. סטרץ מבקשת ליצור מהלך הפוך: מתקריב של דימוי מופשט ונזיל, המרמז על אינטימיות נעימה ויחד עם זאת כאוטית, חושפת תנועת ההתרחקות (זום-אאוט) פרטי מציאות קשה וכואבת.

יש סתירה מכוונת בין סגנון הציור המתקתק בצבעי המים, השאוב ממחוזות הציור הנאיבי והפנטסטי, לבין הבחירה בדימויים השאובים ממציאות פוליטית קשה ולא נעימה. הפעולה העיקרית בציור היא הצפה; הצפת הנייר במים, בצבע, בכתמים ובדימויים. חרדות ותשוקות צפות על פני השטח בשיטפון כאוטי המותיר אחריו כתמים וסימנים של עולם אפוקליפטי. הציור של סטרץ עוסק בפער שבין הפוליטי והאישי, בניסיון למזגם לכדי מציאות אינטימית.

הפוסט which witch הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

פרט מתוך "הסמחתה"
2013
צבעי מיים על נייר
70×100 ס"מ

דפנה סטרץ| Blow Down פרויקט מיוחד לדימוי היומי | אוצרת: יעל רביד

העין האנושית נוטה להתבונן בציור כבחלון למציאות, כך שהצפייה נעשית לרוב מרחוק, בניסיון לתפוס את התמונה המלאה, ורק לעתים הצופה מתקרב אל העבודה כדי להביט בפרטים. הדרך שבה אנו תופסים את המציאות היומיומית הפוכה במהותה: אנו חווים את המציאות מבפנים, הולכים לאיבוד בפרטים ומתקשים לראות את התמונה הגדולה. כך גם יש פער גדול בין החיים היומיומיים שלנו לבין הדברים שנעשים בשמנו, ובאופן עקיף בינינו לבין המציאות הפוליטית הרחבה.

דפנה סטרץ יוצרת ציורים גדולים המציגים דימויים שרובם שאובים מן המציאות הפוליטית המורכבת. מתוך מחשבה על הפלטפורמה האינטרנטית, היא מבקשת לייצר אופן צפייה שונה בציור. בסרט "Blow Up" של אנטוניוני, הדמות הראשית, הצלם, מגדילה דימוי מצולם. מהלך הזום-אין חושף סצינת רצח. סטרץ מבקשת ליצור מהלך הפוך: מתקריב של דימוי מופשט ונזיל, המרמז על אינטימיות נעימה ויחד עם זאת כאוטית, חושפת תנועת ההתרחקות (זום-אאוט) פרטי מציאות קשה וכואבת.

יש סתירה מכוונת בין סגנון הציור המתקתק בצבעי המים, השאוב ממחוזות הציור הנאיבי והפנטסטי, לבין הבחירה בדימויים השאובים ממציאות פוליטית קשה ולא נעימה. הפעולה העיקרית בציור היא הצפה; הצפת הנייר במים, בצבע, בכתמים ובדימויים. חרדות ותשוקות צפות על פני השטח בשיטפון כאוטי המותיר אחריו כתמים וסימנים של עולם אפוקליפטי. הציור של סטרץ עוסק בפער שבין הפוליטי והאישי, בניסיון למזגם לכדי מציאות אינטימית.

הפוסט הסמחתה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

• "סבל" | הגלריה לאמנות במכללת דוד ילין, ירושלים
• הקרנות סרטים בסופ"ש האחרון של התערוכה "אני, אני, מראה", הריביירה, גלריית חוף, בת-ים
• שיח גלריה עם האמן גיא גולדשטיין | מוזיאון פתח-תקווה לאמנות
• "בטון ומלט – מקונקרטי לסימבולי" | יום עיון בתערוכה "בטון, בולימיה", בית בנימיני, מרכז לקרמיקה עכשווית
• Ready Mayday | נאוה הראל-שושני ודובי הראל | גלריית מחניים, קיבוץ מחניים
• רחל אלקלעי, "עונות השנה", ציורים, תיאטרון גבעתיים
• מיני-פסטיבל, "רובע חמישי" של "רעש Hour" | תלפיות, ירושלים
• גלריית תיאטרון החנות מציינת 4 שנות פעילות עם פסטיבל "ויטרינה" 3
• אמנות בלא נחת – מגמות באוצרות ובאמנות בת זמננו | קורס בהנחיית יונתן אמיר

רות שלוס, "המתנה". צילום: רן ארדה

"סבל" | הגלריה לאמנות במכללת דוד ילין, ירושלים 

פתיחה: חמישי, 30.10.14, ב-20.00
אוצרת: נאוה ט' ברזני

הדימויים בתערוכה "סבל" עוסקים בשרשרת של אירועים ששאולים ממצבים אנושיים, יומיומיים בעיקר, של סבל רב-פרספקטיבי. העבודות מתארות סדר זמן קטוע ונצחי של שברי חיים, ואנחנו הצופים מתבקשים להביט בהם, אולי לזהות בכמה מהם את עצמנו, את הרגעים שלנו, את חורבותינו, לפני שנמשיך ונדרוך עליהם לעבר העתיד. "סבל" מציגה את מצבי הקיום ברגעי הסבל כהרגשה זמנית מתפרצת או כמצב כרוני ומבקשת אחר יצירת החלל כערימת רסיסים מסונכרנת, החופנת את רגע הידיעה בין הווה לעבר באבחה אחת, ב"זמן עכשווי", כדבריו של וולטר בנימין.

משתתפים: אביבה אורי, אוזיאש הופשטטר, אורי שטטנר, גלעד קידר, חדוה הרכבי, ירמי עדני, ליאור גריידי, מני סלמה, נג'ואן זועבי, פרי אפרתי-טרייסטמן, ציקי אייזנברג, רות שלוס, שולי בר-נבון, שחר קורנבליט, שלומית ליוור, תמר שפר. הגלריה לאמנות במכללת דוד ילין, מעגל בית-המדרש 7, ירושלים.

שני עד רביעי, 10.00–14.00, ובתיאום מראש בטל' 054-4874684.

Yes Men Fix the World, 2009

הקרנות סרטים בסופ"ש האחרון של התערוכה "אני, אני, מראה"

אוצרת: קטרין אובראוך
הריביירה, גלריית חוף, בן-גוריון פינת נורדאו, בת-ים

שישי, 31.10.14, "היס-מנים מתקנים את העולם" (2009)
שבת, 1.11.14, "המאה של העצמי" (2002)
הסרטים יוקרנו בשעות 16:00 ו-18:00

התערוכה "אני אני מראה" בגלריית הריביירה מציגה את יצירותיהם של 15 אמנים מרחבי העולם החוקרים ומרחיבים את השאלה מהו עצמי ואיך הוא מיוצג בחברה המודרנית. זהות אינה נתפסת יותר כדבר קבוע, אלא כמשהו שניתן לעצב, ואכן משתנה מתמונה לתמונה.

"היס-מנים מתקנים את העולם" הוא סרטם של אנדי ביכלבאום ומייק בוננו, שני קולנוענים ואקטיביסטים המתחזים לבכירים בתאגידים ומשתתפים בוועידות עסקים כשהם מנסים לגרום למודעות סביבתית וחברתית בקרב "עמיתיהם" בכל דרך אפשרית.

"המאה של העצמי" מאת אדם קארטיס היא מיני-סדרה שהופקה על-ידי ה-BBC ועניינה ההיסטוריה של התעמולה, השיווק ויחסי-הציבור והשימוש של ממשלות ותאגידים בפסיכולוגיה כדי לנהל את רצונותיהם של בני-האדם במהלך המאה ה-20, לשם תמיכה בתרבות הצריכה, בקפיטליזם, בנאציזם ובדמוקרטיה.

פרטים נוספים: כאן.

גיא גולדשטיין, לוקאס ויקרס, אריאל עפרון, "O.R.B", 2014, מיצב. צילום: אלעד שריג

שיח גלריה עם האמן גיא גולדשטיין במסגרת התערוכה "מחשב מסלול מחדש" 

מוזיאון פתח-תקווה לאמנות
שבת, 1.11.14, ב-12:00
אוצרת: דרורית גור-אריה

"O.R.B", עבודתם של האמנים גיא גולדשטיין, לוקאס ויקרס ואריאל עפרון, היא מסע בזמן ובחלל התערוכה, אך למעשה היא מרמזת על אפשרויות של תנועה וניידות במרחבים נוספים. מצלמה שהוטמנה בבטנו של בלון צפלין החג בחלל התערוכה לוכדת את תנועות הצופים מלמעלה ופולטת את הנתונים כרישום קווי דינמי המוקרן על מסך דו-כיווני בכניסה לחלל. הפעולה החודרנית מעלה שאלות על סמכות ועל משטור המרחב הציבורי באמצעֵי הטכנולוגיה שהיו לשותף סמוי בחיינו בעודם חודרים לכל מרחב פרטי ומייצרים מרחבים וירטואליים הקורסים לחיקו של הממשי.התערוכה "מחשב מסלול מחדש" משקפת את חוויית המעבר לעולם פוסט-גלובלי ומעלה שאלות הנוגעות להשלכות החברתיות, התרבויות, הכלכליות והפוליטיות של תהליכי הגלובליזציה והשפעתן על הפרט.

מוזיאון פתח-תקווה לאמנות, רח' ארלוזורוב 30, פתח-תקווה. לפרטים נוספים, באתר המוזיאון.

נועם דובר ומיכל צדרבאום. צלם: שי בן-אפרים

"בטון ומלט – מקונקרטי לסימבולי" | יום עיון בתערוכה "בטון, בולימיה"

בית בנימיני, מרכז לקרמיקה עכשווית
שבת, 1.11.14, ב-11:00
פתיחה: שלומית באומן, אוצרת בית בנימיני
הנחיה וסיכום: טלי תמיר, אוצרת התערוכה

התערוכה חוקרת את השימוש ההולך וגובר בעשור האחרון בחומרי בנייה ויציקה בסיסיים – מלט ובטון – כחומרים לעשיית אמנות בישראל, הן בפיסול והן בציור. משתתפים: יורם בלומנקרנץ, גיא בן-שטרית, דייוויד גוס, שרון גלזברג, גלי גרינשפן, יצחק דה-לנגה, אנה דן, נועם דובר ומיכל צדרבאום, רענן חרל"פ, דנה יואלי, ארז ישראלי, דינה כהנא-גלר, תומר ספיר, חיימי פניכל, מוחמד קייס, שי רטנר, לי רמון.

בתוכנית:
חלק 1: שיח אמנים: אנה דן, "ציור במלט"; דייוויד גוס: "ציור תחת מגבלה"; דנה יואלי, "שוברי האבנים".
חלק 2: שיח אדריכלים: יובל יסקי, ראש המחלקה לארכיטקטורה, בצלאל; עידו גינת, מכון כהן, אוניברסיטת תל-אביב, המחלקה לארכיטקטורה, בצלאל; נתנאל אלפסי, החוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב, המחלקה לארכיטקטורה, בצלאל.
חלק 3: שיח אמנים: יורם בלומנקרנץ, "בטון במרחב הדרומי"; חיימי פניכל, "חומרי בנייה כחומרי אמנות"; ארז ישראלי, "אשפרה".

בית בנימיני, מרכז לקרמיקה עכשווית, רח' העמל 17, תל-אביב.
הכניסה חופשית. הרשמה מראש: 03-5182257.
עד חמישי, 19:00–11:00; שישי-שבת, 11:00–14:00. פרטים נוספים באתר בית בנימיני.

דובי הראל ונאוה הראל-שושני, "אקדח שמופיע במערכה הראשונה", 2014

Ready Mayday | נאוה הראל-שושני ודובי הראל

גלריית מחניים, קיבוץ מחניים
פתיחה: שבת, 1.11.4, ב-11:30
נעילה: 30.12.14
אוצר: סלו שאול

המושג Ready Made מתייחס לשימוש במוצר מדף ("מן המוכן"), והביטוי האנגלי Mayday מתייחס לקריאת מצוקה, במקרה שלנו גם התראות על מלחמות ומצוקות אחרות. התרגלנו לעובדה שהמלחמה הבאה היא רק עניין של זמן. מלחמה כאן היא תסריט ידוע מראש – רק פרטי הנסיבות לוטים בערפל; מין מוצר מדף "מן המוכן".

שלישי, שישי, שבת, 10:00–14:00; או בתיאום מראש: יויו, 052-6065026.
לרגל מרתון האופניים ביום הפתיחה, מומלץ למגיעים מהמרכז לנסוע דרך צומת עמיעד.

רחל אלקלעי, "קיץ". צילום: רן ארדה

רחל אלקלעי, "עונות השנה", ציורים, תיאטרון גבעתיים

נעילה: 22.11.14
אוצרת: נורית טל-טנא

רחל אלקלעי מציגה נופי טבע כהומאז' לג'יברני (Giverny), גנו הקסום של הצייר קלוד מונה. בציוריה נשקף כתב ידה המוכר – סערת הנפש, מקצבים ריתמיים, פאלטת צבעים עשירה, שכבות צבע (תערובת של סוגי דבק וחול), נגיעות קולאז' ומגזרות נייר זעירות. הצבעים מוטחים על הבד באמצעות שפכטל ומקיימים דיאלוג עדין בין טקסטורות אטומות ושקופות. רחל אלקלעי, ציירת וסופרת, ילידת הארץ, הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בארץ ובעולם. בימים אלה יוצא לאור ספרה "בין השמשות", המסקר את דרכה האמנותית.

תיאטרון גבעתיים, רח' דוד רמז 40, גבעתיים. 

"רובע חמישי", עטיפת האלבום. עיצוב: אבי בוחבוט

מיני-פסטיבל, "רובע חמישי" של "רעש Hour"

רח' התעשייה 2, תלפיות, ירושלים
חמישי, 30.10.14

ארבעה רבעים שאינם משקפים את הלך הרוח של אנשי "רעש Hour" הולידו "רובע חמישי" – אלבום אוסף דיגיטלי בן 19 קטעים חדשים ומקוריים של מוזיקה מההווה הירושלמי, שמונה מהם יראו אור על גבי מהדורה מוגבלת של וינילים. בלידה המורכבת הזו לקחו חלק עשרות אנשים – מהיוצרים עצמם, דרך דמויות מפתח בשלבי ההפקה, ועד אינספור המאזינים שבחרו לתמוך בפרויקט עוד לפני שיצא לדרך. הוצאת האוסף תצוין ברייב בתלפיות עם ליין-אפ שכולל את השמפניה של ירושלים ואת המפיק הבריטי DeadFader, שמגיע לסשן שיזעזע את מדפי הארבע בעשר של רמי לוי.

חמש/ת הקוראים/ות הראשונים/ות של "ערב רב" שיכתבו ל-raashhour@gmail.com את המלים "רק אלוהים ישפוט אותי" יזכו בכרטיס כניסה לאירוע או בקוד הורדה אישי לאלבום (אל תשכחו לציין את בחירתכם במייל).

לפרטים נוספים באתר

פסטיבל "ויטרינה" 2012, קטע מתוך "אוכלי כל", שני גרנות ונבו רומנו. צילום: דורון קדלק

גלריית תיאטרון החנות מציינת 4 שנות פעילות עם פסטיבל "ויטרינה" 3

30.10-1.11

מאז פסטיבל "ויטרינה" האחרון (2012), שהתרחש רק בוויטרינות של החנות כלפי הרחוב, החנות התפתחה והפכה לבית-יוצר להפקות מקור. לפיכך החלטנו לקיים את הפסטיבל במתכונת חדשה, המשלבת בין הפנים לחוץ, בין מבחר מהפקות והופעות הבית שיופיעו בתוך החנות לבין הופעות חד-פעמיות החשופות לרחוב בוויטרינות. הפסטיבל עומד בסימן "הנשארים", כהתייחסות לתקופה שבה אמנים נמלטו מהמדינה הבוערת לארצות שבהן התרבות נתפסת כחלק אינטגרלי מהחברה. אנחנו, הנשארים, אם מכורח ואם מבחירה, מנסים לתת בחנות קולות לאמנים הפועלים לצדנו, ומגיבים באמנותם לנעשה בארץ, בחברה ובתרבות הישראלית וגם הבינלאומית.

הפסטיבל יימשך כשלושה ימים וישלב מופעים בוויטרינה יחד עם הצגות בחנות.
לפרטים באתר החנות.

לשלושת קוראי "ערב רב" הראשונים שישלחו מייל ל-hanut31@gmail.com יוענקו 3 זוגות כרטיסים במתנה: זוג כרטיסים ליום שישי, 31.10.14, ו-2 זוגות כרטיסים ליום שבת, 1.11.14. 

דליבור מרטינז 1978 מראיין את דליבור מרטינז 2010

אמנות בלא נחת – מגמות באוצרות ובאמנות בת זמננו
קורס בהנחיית יונתן אמיר, מבקר אמנות ועורך-שותף של כתב-העת המקוון לאמנות, תרבות וחברה "ערב רב".
חמישי/שישי לסירוגין: חמישי, 19:00–17:00; שישי, 10:00–13:00.

קורס שנתי המשלב סיורי תערוכות ושיעורים עיוניים ומתמקד במגמות וגישות שונות באמנות ובאוצרות בת זמננו. הקורס מתקיים אחת לשבוע. מחצית מהמפגשים יתקיימו במרכז לימודי האמנות הקובייה בירושלים ומחציתם בתערוכות ברחבי הארץ.בשיעורים היכרות עם זרמים אמנותיים וגישות אוצרותיות שונות, היסטוריה של מוזיאונים וחללי תצוגה אחרים, כתיבה על אמנות, היסטוריה של האמנות המקומית והבינלאומית, מפגשים עם אמנים/ות, אוצרים/ות, אנשי/נשות אמנות אחרים ועוד.הקורס מתאים לסקרנים ולחובבי אמנות המעוניינים לבחון ולנתח יחד את הנעשה בעולם היצירה, כמו גם לאמנים/ות המעוניינים להרחיב את השכלתם העיונית בתחום.ל

פרטים נוספים: הקובייה, מקום לאמנות, 02-5456222 ,02-5456223 http://www.hacubia.jerusalem.muni.il

***

המודעות ב"רב ערב" מתפרסמות בתשלום. מעוניינים/ות לפרסם בניוזלטר?
צרו קשר: raverev@gmail.com‏

הפוסט רב ערב 28.10.2014 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

אורן הופמן גדל בהולנד, למד באקדמיה לאמנות ריטפלד, וחי כיום על הקו תל-אביב–אמסטרדם. עוד לא בן 33, הופמן הוא בוגר בהצטיינות יתרה של המסלול לתואר שני בבצלאל, זוכה פרס האמן הצעיר לשנת 2013 של משרד התרבות, והתערוכה במוזיאון תל-אביב, עד כמה שזה לא ייאמן, היא למעשה התערוכה הראשונה שהוא מציג (נעילה 22.11.14).

"אובייקטיב" מפגישה את תצלומיו המובחנים של הופמן עם הדפסים של האמן יוזף אלברס, ממייסדי הבאוהאוס בגרמניה ואחד האמנים החשובים בעיצוב המחשבה על המופשט. האוצרת, דלית מתתיהו, יצרה מהלך גניאולוגי של קשרים והתפלגויות בין שני גופי העבודות, והעמידה תערוכה מרגשת וחכמה.

אורן הופמן – מראה הצבה בתערוכה

העבודות של הופמן מציגות משטחי צבע גיאומטריים הבונים ראייה כפולה. הוא מפסל מודלים תלת-ממדיים מחומרי גלם ממשיים כמראות ונייר, ובצילום מייצר חלל ארכיטקטוני חמקמק שאינו ניתן להגדרה חד-משמעית. חומרי הגלם, כפי שכתב במדויק עוזי צור ב"הארץ", "עוברים תהליכים של זיקוק והפשטה והופכים למושאים של יופי מרוחק". בשליטה של הופמן בשבירת קרני האור ובמפגש שלהם עם גוף קונקרטי נוצרות עבודות עם צבעוניות אטמוספרית מעוררת השתאות וממשות המשתברת דרך פריזמות שונות המציעות למתבונן אינטרפרטציות מנוגדות, הסותרות זו את זו בעליל.

ניתן כיום להצביע על נטייה להתרחק מצילום ישיר של הסביבה, מצילום סנפשוטי או תיעודי שמדגיש את הכושר האינדקסלי של הצילום, את אופיו המנציח, המתאר והמאשר. מגמה זו נובעת בין היתר מרצון להתבדל מאינספור הדימויים שמציפים אותנו בכל מקום כמו באינסטגרם – ויש שיגידו שבין היתר גם מכוחו ומרכזיותו של האספן שלום שפילמן בשדה הצילום המקומי – אבל גם בהקשר רחב יותר של המאפיין הבולט ביותר של הצילום אל מול הציור, ככזה שלוכד את כל מרחב התמונה ברגע אחד ולא לאורך זמן.

אורן הופמן Erstwhile Reflexion II, 2014 באדיבות אורן הופמן וטמפו רובאטו, תל אביב

על הציר שבין צילום מבוים ובדיוני לעיבודים של תצלומים ניתן למצוא מהצד האחד את העבודות של עמית ברלוביץ, ומהצד השני שימוש בתצלומים כחומרי גלם באופן מכני כמו בעבודות של אסף שחם, באופן דיגיטלי כמו בעבודות של ליאת אלבלינג או באופן פלסטי כמו בעבודות של הגר ציגלר. עבודתו של הופמן עושה משהו מאוד מעניין ויוצא דופן בטווח הזה: היא משתמשת ביכולת התיעודית המוגבלת של הצילום כדי לייצר מרחב אשלייתי חדש מאוד מוזר ואידיוסינקרטי מצד אחד, אבל גם כזה שמהדהד וממשיך עיסוק ביכולת של צבע וצורה להעיד על התפיסה שלנו כצופים בעולם, מצד שני. במובן זה, הקישור לעבודה של יוזף אלברס הוא הברקה אוצרותית מפני שהוא בבחינת חקירה משמעותית שמציגה עבודה עכשווית בהקשר של העיסוק המודרניסטי בפרספקטיבה ובניסיון לשבור אותה.

המפגש עם עבודותיו של אורן הופמן הזכיר לי את גדול סופרי הרומנטיקה הגרמנית, א.ת.א הופמן, שבסיפוריו ("איש החול", "קדירת הזהב") המציאות חמקמקה ולעולם אינה ניתנת להגדרה חד-משמעית. בדומה להופמן הצלם, העולם של הופמן הסופר מפוכח להפליא ועם זאת הזוי וסהרורי. אצל הופמן הסופר הדמויות השולטות בגיבורים הן בובות ממוכנות או רוחות רפאים, אמת "אובייקטיבית" אינה קיימת, ובמקומה מתקיימים בצלילות ובהרמוניה, בהומור ובאירוניה, מציאות ואגדה. במובן כזה, העבודה של אורן הופמן מגלמת את המורכבות החמקמקה של החיים, ומנכיחה באופן מאוד מאופק את המקום של חלום ותשוקה בקיום הממשי.

להלן שיחה קצרה שניהלתי עם הופמן לרגל התערוכה.

האם יהיה נכון לומר שהעבודה שלך מסרבת לדימוי או לחשיפתו?

"יש בי סקרנות כלפי עולם התופעות, העובדה שדברים מופיעים ואיך שהם מופיעים. מעניין אותי לייצר דימויים מחדש, לגרום לדברים להופיע. אני מתעניין בחלל, במיוחד לאור העובדה שצילום הוא חומר שטוח. אני מנסה ללמוד ולהבין, אולי קצת בדומה לאשר (M.C. Escher), איך אפשר באמצעות משטחים להגדיר חלל, אבל גם ללכת בו לאיבוד. החלל נמצא בחוסר היכולת שלנו לראות דברים שונים, להשלים את התמונה".

איפה אתה ממקם את עצמך על הציר שבין צילום ישיר לצילום מעובד?

"הזמן הוא ה-DNA של המצלמה. המצלמה אומרת 'עכשיו' ו'את זה'. צילום טוב מבחינתי זה דימוי שגורם לך לא לחשוב על זה שמשהו צולם, צילום שמחליש או מבטל את תחושת הזמן. אני רוצה להכריח את המצלמה לעשות מה שאני רוצה ולא שהיא תכריח אותי. אני בונה דברים כדי שהמצלמה תראה אותם, הדימויים שאני יוצר יכולים להתקיים רק באמצעות המצלמה".

מה אתה מבקש בעבודה שלך ומה היחס שלך לאלברס, לעיסוק שלו, כפי שדלית מתתיהו תיארה, בארגון הצורות ויחסן זו לזו?

"אני מתעניין בפואטיקה ופחות בדידקטיות. הרוח אינה חולפת, היא קיימת כצפיפות ניטרלית, משהו שהוא לא סערה ולא שתיקה. אני רוצה שתהיה לדברים שאני עושה משמעות, כמו שנוגעים במישהו ויש אפקט של חום".

אורָן הופמן- Blocknote, 2014
באדיבות גלריה טמפו רובאטו

ספר קצת על סדר היום שלך.

"כשסיימתי את האקדמיה ביקשתי להיות אמן ללא סגנון. הלימודים בריטפלד הם באנגלית, אחרי הלימודים הייתי צריך ללמוד לדבר על העבודות שלי בהולנדית ואז בעברית. חשוב לי לעבוד גם בחוץ וגם בסטודיו. באופן שבו אני מייצר אובייקטים אני מנסה לייצר את הסטודיו בחוץ, להכריח את המצלמה לראות את העולם. אני עובד כל יום, אני לא מסוגל לא להגיע לסטודיו, אם אני חייב להפסיד יום עבודה, אני משלים אותו בסוף-השבוע".

עברת מאוד מהר מלימודים בבצלאל לתערוכה במוזיאון תל-אביב. מה עכשיו?

"בסתיו מתוכננת לי תערוכת יחיד בגלריה של גיום רושון, טמפו-רובאטו. זה מפחיד אותי. מאז שסיימתי את ריטפלד הרגשתי מוכן לתערוכת יחיד, אבל עד היום לא הצגתי תערוכת יחיד וגם לא רציתי להשתתף בתערוכות קבוצתיות. לא יכולתי לחשוב על עבודה מסוימת שלי במנותק משאר העבודות שקשורות אליה, רציתי לייצר חיבורים בין העבודות. אני חושב שאני רוצה לייצר את חדר הפלאות שלי".

***

המאמר התפרסם בנוסח מקוצר במגזין "Redesign"

עוד על אורן הופמן בערב רב: חלונות הרוח – דלית מתתיהו

הפוסט "הרוח אינה חולפת, היא קיימת כצפיפות ניטרלית" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"המשולש – חלל לאמנות" הוא מרכז אמנות חדש בקריית המלאכה בניהולה של האוצרת שרי גולן. המשולש, שנפתח במקום בו פעלה גלריה ״זיז״ שנסגרה לאחרונה, ״יהווה זירת התרחשות ואינטראקציה בין יוצרי, מתווכי וצרכני אמנות. המשולש יארח את הקורסים לפיתוח וקידום קריירה לאמנים של האוצרת שרי גולן בשם ״כל מה שלא לימדו אתכם בבית ספר לאמנות״. בנוסף הוא יתפקד כשואו רום ייחודי לאירועי אמנות ותרבות״, לשון ההודעה לעיתונות.

גולן היא בוגרת לימודי אמנות במדרשה – בית ברל. לאחר לימודיה אצרה מספר תערוכות בחללי תצוגה שונים עד שמונתה לתפקיד האוצרת של גלריה רוזנפלד. בהמשך פרשה והקימה יחד עם גבי רון את מרכז ״פעילה״ בשוק הפשפשים ביפו, שנסגר כעבור זמן קצר, בשנתיים האחרונות היא עובדת כאוצרת עצמאית ומעבירה סדנאות לאמנים/ות.

באירוע השקת החלל שיערך במוצ״ש, 8.11, יוצג המיני-אוסף אמנות הפרטי של גולן, הכולל עבודות של זויה צ׳רקסקי, הילה טוני נבוק, אביטל כנעני, רחל קיני, עידו מיכאלי, ליאור שטיינר, תמיר צדוק, Signor Gi ,Klone, אבישי סיון, אסי משולם, רותי הלביץ כהן, נורית ירדן, ג׳ניפר בר לב, גיא ינאי, רוני סומק, יעל שחר, מרב שין בן -אלון, שחר סריג, עופרי מרום, אנה פרומצ׳נקו, ניב בורנשטיין, מורן קליגר, אורי זא"ב סגל, שושי קוניגסברג, רועי מרגליות, מיטל סעדון, יעל פרידמן, ענבל מארי כהן, ענת מעוז ועוד.

 רחוב שביל המרץ 6 , קומה 1, חלל 8, תל אביב

הפוסט שרי גולן פותחת חלל אמנות הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

פרט מתוך "הסמחתה"
2013
צבעי מיים על נייר
70×100 ס"מ

דפנה סטרץ| Blow Down פרויקט מיוחד לדימוי היומי | אוצרת: יעל רביד

העין האנושית נוטה להתבונן בציור כבחלון למציאות, כך שהצפייה נעשית לרוב מרחוק, בניסיון לתפוס את התמונה המלאה, ורק לעתים הצופה מתקרב אל העבודה כדי להביט בפרטים. הדרך שבה אנו תופסים את המציאות היומיומית הפוכה במהותה: אנו חווים את המציאות מבפנים, הולכים לאיבוד בפרטים ומתקשים לראות את התמונה הגדולה. כך גם יש פער גדול בין החיים היומיומיים שלנו לבין הדברים שנעשים בשמנו, ובאופן עקיף בינינו לבין המציאות הפוליטית הרחבה.

דפנה סטרץ יוצרת ציורים גדולים המציגים דימויים שרובם שאובים מן המציאות הפוליטית המורכבת. מתוך מחשבה על הפלטפורמה האינטרנטית, היא מבקשת לייצר אופן צפייה שונה בציור. בסרט "Blow Up" של אנטוניוני, הדמות הראשית, הצלם, מגדילה דימוי מצולם. מהלך הזום-אין חושף סצינת רצח. סטרץ מבקשת ליצור מהלך הפוך: מתקריב של דימוי מופשט ונזיל, המרמז על אינטימיות נעימה ויחד עם זאת כאוטית, חושפת תנועת ההתרחקות (זום-אאוט) פרטי מציאות קשה וכואבת.

יש סתירה מכוונת בין סגנון הציור המתקתק בצבעי המים, השאוב ממחוזות הציור הנאיבי והפנטסטי, לבין הבחירה בדימויים השאובים ממציאות פוליטית קשה ולא נעימה. הפעולה העיקרית בציור היא הצפה; הצפת הנייר במים, בצבע, בכתמים ובדימויים. חרדות ותשוקות צפות על פני השטח בשיטפון כאוטי המותיר אחריו כתמים וסימנים של עולם אפוקליפטי. הציור של סטרץ עוסק בפער שבין הפוליטי והאישי, בניסיון למזגם לכדי מציאות אינטימית.

הפוסט הסמחתה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מַאהְלֶר וּפְרוֹיְד נִפְגָּשִׁים מִתַּחַת לְשֶׁלֶט
בֵּית הַקָּפֶה בְּלֵיידֶן
מַאהְלֶר נִגָּשׁ רִאשׁוֹן
לוֹחֵץ אֶת הַיָּד בְּחָזְקָה
מְחַיֵּךְ וְאוֹמֵר:
בָּאתִי אֵלֶיךָ בְּעִקְבוֹת אִשְׁתִּי.
פְרוֹיְד אֵינוֹ מְחַיֵּךְ
שֶׁהֲרֵי הָאָנָלִיזָה כְּבָר הִתְחִילָה.

(מתוך השיר "אחרי מאהלר", בספר "על פי" של נמרוד מתן, סדרת "כבר", מוסד ביאליק, 2013)

קולט ליינמן | "עלו ברשת… או קפה בוץ" | גלריה 142 בבית הכט, שדרות הנשיא 42, חיפה
פתיחה: שישי, 11.11.14, ב-11:00 | אוצרים: מוטי הררי וסימה שחר | נעילה: 31.12.14
תערוכת היחיד של ליינמן מציגה ערבים, יהודים, עולים, ותיקים, חילונים ודתיים כפסיפס המרכיב את הרשת החברתית הישראלית. בתערוכה יוצגו 20 מעבודותיה, מהן בפורמטים גדולים, המותאמים לקירותיו של הבניין העתיק מהמאה ה-19, ומהן בפורמטים צרים וארוכים היורדים היישר מהתקרה. טכניקת הגרפיטי שבה משתמשת ליינמן, דרך שימוש בפסולת תעשייתית, מאפשרת דיאלוג בלתי אמצעי עם החומר התעשייתי. השימוש בטושים בשחור ובצבעי יסוד וברשתות פלסטיק מחוררות מוביל ליצירות בעלות שקיפות ואלסטיות. ליינמן משלבת עיסוק בתחומי הציור, השירה והליווי האמנותי יחד עם מחקר אקדמי בתחום התרבות והספרות.

כְּמוֹ כָּל שָׁעוֹן שֶׁעָמַד מִלֶּכֶת,
גַּם פָּנֶיךָ דּוֹבְרוֹת אֱמֶת פְּעָמִים בִּימָמָה:
בְּחֶשְׁכַת רֶגַע טֶרֶם הִשָּׁמְטוּת גְּדוֹלָה,
וּבַבֹּקֶר, כְּשֶׁשְּׁיָרֵי חֲלוֹם עוֹדָם נוֹזְלִים מִפִּיךָ.

(מתוך "אופני הפָּנים", שיר ב"עורף האור", ספרה של אלישבע גרינבאום, סדרת "פגסוס", הוצאת הליקון, 2000)

"יד הלשון" | רקפת וינר-עומר | גלריה פינברג פרוג'קטס| פתיחה: חמישי, 30.10.14, בערב
"ציוריה ופסליה של וינר-עומר מלאים ביטויים של תופעות זניחות מודחקות, שהן בדרך כלל מנועות מייצוג. הדמות הנשית המופיעה בציורים באופן מלא או חלקי מסרבת להיקרא באמצעות קלישאות, מסרבת להיות שדר שניתן לפענוח מיידי. האשה שמתקבלת כאן היא בשר ודם, אשה שמשתמשת באברי גופה במקום בדיבור; נוכחותה היא גם ההעדר שלה, כשהיא פורמת את הסדר הסימבולי. האמנית, בדחייתה את החלוקות הישנות של המיניות ואת ההיררכיות ההגמוניות, משחקת עם ההגדרות המיניות הנוקשות ונופחת בהן ארשת של "סטיית תקן", התלהבות ומתן רשות" (ים המאירי, אוצרת התערוכה).

פָּנִים קָשׁוֹת לָאָדָם הָעוֹמֵד בְּמֶרְכַּז הַחַנְיוֹן,
וְהוּא אָבִי.
רֶשֶׁת הַקְּמָטִים נִתְפְּסָה בְּפָנָיו וְכָעֵת, בְּאֶמְצַע
הַחֲנָיָה, הוּא תָּקוּעַ בִּמְקוֹמוֹ כְּמוֹ דֶּגֶל,
מְנַסֶּה לְהִתְרוֹמֵם מֵרִצְפַּת הַבֶּטוֹן
הַמִּתְקַשָּׁה סְבִיבוֹ בִּמְהִירוּת מַפְתִּיעָה.

אָבִי עוֹמֵד שָׁם. פָּנָיו קָשׁוֹת כְּמַרְצֶפֶת קָרָה
וַאֲנִי, מְלַטֵּף וּמַטְבִּיעַ עָקֶב בְּפַרְצוּפוֹ,מִתְנַהֵל בִּפְסִיעוֹת כְּבֵדוֹת
אֶל תּוֹךְ מֶרְכַּז גּוּפוֹ.

("חזות רגילה של מגע געגועים", מתוך "בכל בוקר מקריח לפחות אדם בלונדיני אחד", יקיר בן-משה, עם-עובד, 2003)

"בית" | תערוכת נושא דרך מבטם של ילדי מהגרים בישראל
מקום לאמנות, רח' שביל-המרץ 6, תל-אביב
ייעוץ אמנותי: מורן שוב | פתיחה: 30.10.14, ב-18:30 | נעילה: 1.11.14
במסגרת הקורס "המדינה זה אני – עיצוב לשינוי חברתי" בחוג לתקשורת חזותית בבצלאל, בהנחיית רותי קנטור ואביב אלחסיד, התוודע הסטודנט אוהד חדד אל הפרויקט "ילדים ישראלים" באגודה לזכויות האזרח, המלווה בשנים האחרונות את משפחות המהגרים. בסיוע האגודה יזם חדד סדרת מפגשי היכרות בין אמנים לילדי מהגרים ומשפחותיהם, ומהם נולדה סדרת העבודות "הבית". בהמשך צירפו אמנים נוספים עבודות המתכתבות עם הנושא.
משתתפים: זויה צ'רקסקי, יונתן אולמן, יואב ויס, סמדר אליאסף, רינת שניידובר, להב הלוי, מרב סלומון, ניצן מינץ, רותו מודן, אורית ברגמן, רוני אדרי, אוהד חדד, שירה גלזרמן, עודד אילן, חורחה קרליק, עמית טריינין, קרן פרטוק, מיכל בוננו, רותי קנטור, רוני לוית, קוב לובס, מישל קישקה, נדב מצ'טה, ענת מיכאליס, יותם קלנר, מריאנה סבטליצה, אביב אלחסיד, תרזה בן-פורת ורבים נוספים.
בערב הפתיחה יתקיים הפנינג בהשתתפות הילדים, עם הפעלות לילדים, מפגש עם האמנים והילדים שהשתתפו ביצירת העבודות והופעות של להקות מתוך קהילת המהגרים. לפרטים נוספים: נירית מוסקוביץ', דוברת האגודה לזכויות האזרח, 052-3410631, nirit@acri.org.il.

יָמִים בָּאוּ
וַאֲנִי אִשָּׁה מַלְכָּה

אִשָּׁה מַלְכָּה       אֲנִי אוֹמֶרֶת
בְּלִי נְקִיפוֹת        אֲנִי אוֹמֶרֶת

מַלְכָּה

אַךְ כּוֹבֶשֶׁת לֵב עַצְמָהּ
וְנוֹפֶלֶת
בַּקְּרָבוֹת

("ימים באו", מתוך "קולות הדוממים", מרים חלפי (ברוך), הקיבוץ-המאוחד, 2010)

"דרגות של חושך: הדפס עכשווי בעקבות פרנסיסקו גויה" | מוזיאון הרמן שטרוק | פתיחה: חמישי, 30.10.12, ב-20:00
משתתפים: טוביה בארי, ארז ישראלי, רענן לוי, עופר ללוש, אלכס קרמר, איוון שוובל
אוצרת: סבטלנה ריינגולד | נעילה: 28.2.15
התערוכה מציגה עבודות הדפס של אמנים ישראלים עכשוויים המתכתבות עם התערוכה המרכזית המוצגת בימים אלו במוזיאון, "יצירות מופת על נייר של פרנסיסקו גויה". העבודות פורשׂות את עוצמת היצירה של כל אחד מהאמנים ואת האפשרויות הגלומות בהדפס, בפרט האקווטינטה. ב-1799 הוציא לאור גויה את סדרת התחריטים הביקורתית שלו "לוס קפריצ'וס", שבה השתמש לראשונה בטכניקת האקווטינטה באופן פורץ דרך. לאקספרסיביות שהשיג לא קמו מתחרים בתקופתו. רק בסוף המאה ה-19, בהדפסים שיצרו דגה, פיקאסו, רואו ואחרים, נעשה שימוש בטכניקת האקווטינטה במיטבה, המאפשרת ליצור דרגות של חושך ומרחבים של שחור מלאי גוונים, עמוקים וחושיים.
מוזיאון הרמן שטרוק, רח' ארלוזורוב 23, חיפה, טל' 04-6359962.
ראשון עד רביעי, 10:00–16:00; חמישי, 10:00–19:00; שישי, 10:00–13:00.
בתמונה: עופר ללוש, "דיוקן עצמי", 1981

יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר אֲנִי רוֹצָה לְדַבֵּר וְלֹא מוֹצֵאת עִם מִי.
הָלַכְתִּי. דַּי,
הַשְּׁרִירִים שֶׁלִּי אָמְרוּ לִי מִבִּפְנִים
לִסְגֹּר הַכֹּל.

עַכְשָׁו אֲנִי בְּזֶה, נוּ
בַּשְּׁאוֹל. לְמַטָּה נוּ,
אוּלַי יִתְּנוּ לִי לְדַבֵּר.
יִתְּנוּ לִי קוֹל.

לְמַעְלָה שָׁאֲלוּ אוֹתִי: "לָמָּה שָׂרָה
אַתְּ לֹא זֶה וְלֹא זֶה,
וְכָל הַזְּמָן אַתְּ גָּרָה בְּאַרְגַּז הַחוֹל הַזֶּה"
וּפֹה בַּשְּׁאוֹל לֹא שׁוֹאֲלִים.
אָז זֶה בְּסֵדֶר.
אֲנִי רַק רוֹצָה לְהַחְלִיף עִם מִישֶׁהוּ מִלִּים.

(מתוך "שירי שרה", חמוטל פישמן, הקיבוץ-המאוחד, 2005)

איוון שוובל, "תל-אביב–ניו-יורק", 1994, בתערוכה "דרגות של חושך: הדפס עכשווי בעקבות פרנסיסקו גויה", מוזיאון הרמן שטרוק

הוֹשַׁטְתָּ אֶת הַיָּד
לָקַחְתִּי לְךָ טְבִיעַת אֶצְבַּע.

בִּיקַשְׁתָּ אֲהַבָה
נָתַּתִּי לְךָ רַק תֵּיאוּרִים

מוּת בְּבַקָשָׁה אָמַרְתִּי
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לִכְתֹב עַל זֶה

(מתוך "לעוף בתוך הגוף שלך", מרגרט אטווד. תירגמה: הילה אהרון-בריק. מתוך ספר בכתובים)

 yayinzol@gmail.com

הפוסט לא רק יין זול, 30 באוקטובר 2014 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

בצהרי חג הסוכות התבשר העולם כי פטריק מודיאנו הוא חתן פרס נובל הטרי לספרות. זוהי בשורה שיש בצידה מידה של התרגשות יהודית, שכן גם אם אינו יהודי כהלכה (אביו של מודיאנו היה יהודי, אמו נוצרייה פלמית), כתיבתו של הסופר הפריזאי ממשיכה מסורת של כתיבה שמהותה, תחושותיה וגורלה יהודיים הם. זו כתיבה שתרה אחר מולדת חמקמקה; ספרות של אובססיית הגירה שמתארת גיבורים רדופים ומטולטלים על-ידי משטרים, אך לא פחות מכך על-ידי שדים המשתוללים בנפשם ועל-ידי זכרונם הבוגדני.

ליהודיות של הטקסטים של מודיאנו שני רבדים. הראשון, היותו בן להורים שנפגשו בפריז בצל הכיבוש הנאצי והתקיימו במעטה חשאית שהיו לו השלכות גורליות. השני: עובדתו היותו נצר ליהדות ספרדית – אביו היה בן למשפחה יהודית מטוסקנה, שהגיעה לשם מסלוניקי. לאחרוּת של היהודים הספרדים באירופה של המאה ה-20 יש תפקיד מכריע בסוגיית כתיבת הנארטיב שלאחר המלחמה, אך יש בה – פחות במקרה האוטוביוגרפי של מודיאנו ובעיקר באחרותם של יוצאי צפון אפריקה שהיגרו לאירופה – נוכחות קורבנית נוספת, של הנכבש הנוכח במדינתו של הקולוניאליסט.

ברומן הבולט ביותר של אנטוניו מוניוס מולינה, "ספרד", מתוארת סצינה שבמרכזה בריחה של פליטים יהודים מן השואה באירופה אל חופי טנג'יר שבמרוקו. דומה שכמו גיבוריו של מולינה, גם מודיאנו פועל לעתים קרובות במרחב המתעתע של עיר המקלט: אירופה התיכונה, חוף מבטחים לרדיפת היהודים בספרד בימי האינקוויזיציה, הופכת במאה ה-20 לגיא הריגה ורדיפה.  

פנחס כהן-גן, "אמנות ושפה", אקריל ופיסות עץ על עץ, 1997, גלריה גבעון, תל-אביב

ההתעכבות על הקטגוריה הקיומית (והיהודית) של האדם הגולה, המגורש והמודר תמידית בכתיבת מודיאנו חייבת להיות זהירה וחשדנית, שכן חלקי התצרף בספריו לעולם אינם משלימים זה את זה. פטרונו של מודיאנו ומי שקרא ופירסם אותו לראשונה, הסופר הצרפתי רמון קנו, היה ממייסדי קבוצת "אוליפו", שגררה את הספרות למחוזות מתימטיים נסיוניים. מודיאנו אמנם לא נסחף אחר הגל האוליפיאני שראה בטכניקה חשיבות עליונה, אך שמר לעצמו את חירות הערפול, שבהמשך הפכה לסימן ההיכר שלו. אבסורד, כמובן, יהיה לומר שהספרות שלו אינה מחויבת לאמת; נכון יותר לקבוע שאינה כפופה לבדיון.

אף על פי ש"משמר הלילה", ספרו של מודיאנו מ-1969, עוסק ישירות בשואת יהודי צרפת ובבגידת הפריזאים בשכניהם (רומן זה תורגם על-ידי אביבה ברק בהוצאת זמורה-ביתן ומודן), דומה כי דווקא ברומן הקצר "וילה נוגה" מ-1975, שתורגם אף הוא לעברית (על-ידי אביטל ענבר, באותה הוצאה), אפשר למצוא סימנים ועדויות, סמויים וגלויים, לאותו מצב מנטלי של קיום יהודי, ולאותו גיבור ללא-מקום שמלווה את מודיאנו לאורך חמישה עשורים של כתיבה.

ב"וילה נוגה", שבישראל אפשר כיום להשיג מעותקיו רק בחנויות יד שנייה, מוצא צעיר בשם ויקטור שמארה מקלט בעיר קיט קטנה באזור סאבויה שבצרפת, על גבול שווייץ. הימים הם ימי מלחמת אלג'יריה והצעיר בורח מפריז כיוון ש"באותם זמנים היתה עזה ומשוללת היגיון" ו"נעשתה מסוכנת לאנשים מסוגי". ומיהם האנשים מ"סוגו"? הגם שבמהלך הספר דומה כי ויקטור הוא יהודי ממוצא מצרי, הוא מזוהה גם כבעל שורשים רוסיים, וכך נותרת עמימות קבועה לגבי מוצאו. העמימות מתקהה ככל שמתחדדות דמויות השניים שעימם הוא מתרועע – רנה מינת, רופא צעיר והדוניסט, ואיבון ז'אקה, שחקנית-יצאנית שחולמת על קריירה הוליוודית.

ויקטור אמנם עושה את לילותיו במיטתה של איבון, רושם פתקי הודעות טלפוניות עבור דוקטור מינת ומעביר את ימי הקיץ בנשפים, בתחרויות הידור ובשתיית יין פורט, אך הוא שומר כל העת על קיום חוץ-גופי להוויה הנהנתנית שסביבו. הוא שם, בלב הבועה הסבויאנית, רק כי הוא רחוק משווייץ חמישה קילומטרים בלבד. "חשבתי לתומי שככל שאתה קרב לשווייץ, אתה משפר את סיכוייך להינצל. טרם ידעתי ששווייץ אינה קיימת", הוא מעיד בתחילת הספר, במבט לאחור. שוב המקלט מתעתע. שוב מה שדומה לחוף מבטחים אינו אלא תהום פעורה.

ויקטור, המספר ב"וילה נוגה", כותב את זכרונותיו ממרחק של 15 שנה. אין הקוראים יודעים היכן הוא עתה ומה פשרה של אותה זוועה שהגיעה בתום ימי ההוללות בקיץ ההוא. כל שיש לאחוז בו הוא פתיחת הרומן – שבו מתאר ויקטור בזמן הווה את חורבותיה של עיר הקיט, חורבות שמציפות בו פיסות זיכרון. אלא שהעבר, אצל מודיאנו, אינו נחלה רחוקה וקבועה; "הזמן ציעף כל זה באד מחליף צבעים: לפעמים הוא ירוק-בהיר, לפעמים כחול ורדרד. האמנם אד? לא, כי אם צעיף, שאי-אפשר לקרעו", מעיד ויקטור בהיזכרותו בימי הווילה.

הרומן המהפנט הזה, שנע בקלילות וללא גבולות בין אתרי הנופש, מותגי הביגוד והרכב, מחוזות האלכוהול וכמובן תודעתו של ויקטור שמארה, מדמה את הסופר למצלמת כתף בסרט אקזיסטנציאליסטי (ואכן, הוא נכתב בשלהי תקופת "הגל החדש" בקולנוע הצרפתי). כמו אצל טריפו וגודאר, גם אצל מודיאנו הרציפות היא אפשרות, וגם אם קו הסיפור נהיר לנו, עלינו לזכור שרציפותו אינה חקוקה בסלע. הטשטוש המכוון מתבהר רק כשאנחנו מתוודעים לנקודת מבט חדשה של דמות אחרת, המביטה בגיבור המספר.

נקודת בהירות שכזו, לדוגמה, נוכחת היטב בעמודים האחרונים של "וילה נוגה". פולי, מנהל אתר הנופש, מסיע את ויקטור העוזב את העיר לתחנת הרכבת, ולפתע מתברר כי לשניים שורשי מולדת זהים. "הרי אתה צריך להשתקע באיזה מקום… למרבה הצער", אומר לו פולי בדרכם ברכב, כאילו היה אביו. ובהמשך הנימה הזו הופכת ממשית: "יכולתי להיות אביך, שמארה… שמע לי… כל החיים לפניך. אתה צריך להיות חזק…". לרגע אחד הפליט שמארה מזהה את שורשיו, לרגע התלישות נמהלת בשייכות, אפשר לגעת באבהות, לחוש בה.

אלא שפולי, דמות האב, נותר מאחור, על הרציף. הרכבת יוצאת לדרכה אל מרחבי הזרות ואל אימת השכחה. אלה היעדים בדרמה המתמשכת של פטריק מודיאנו. 

הפוסט בשם האב הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

* גרסת בטא
** המדריך נוצר בשיתוף עם המדור "גלריה" בעיתון "הארץ"

1. תערוכות נפתחות
2. תערוכות נסגרות
3. אירועים
4. מדריך גלריות ארצי

***

נפתחות, 30.10–1.11

יום חמישי (30.10)

• גלריה ג'ולי מ.: תל-אביב (בצלאל יפה 10). הערב תיפתח תערוכת היחיד הרביעית של האמן שי קרמר "World Trade Center – Concrete Abstract", המורכבת משכבות של תצלומים של מרכז הסחר העולמי בניו-יורק.

• מקום לאמנות. תל-אביב (שביל-המרץ 6). "בית", תערוכת נושא דרך מבטם של ילדי מהגרים בישראל, תיפתח הערב. בין המציגים: זויה צ'רקסקי, יונתן אולמן ורינת שניידובר.
  

• גלריה רוזנפלד. תל-אביב (שביל-המפעל 1). האמנית אנה לוקשבסקי תפתח הערב את התערוכה "הפרובינציאליים", שבה תציג ציורים מהשנתיים האחרונות.
  

• מוזיאון הנגב לאמנות. באר-שבע (העצמאות 60). הערב תיפתח התערוכה "חמישים שנים לאנדרטת הנגב/חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון", שתכלול עבודות רישום של קרוון לצד מודלים ותצלומי האנדרטה ועבודות וידיאו שנעשו בהשראתה. אוצרת: עדי אנגלמן. במקביל תיפתח תערוכת שטיחים שתחנוך את המוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח.

• גלריה ע"ש אפטר-ברר. מעלות-תרשיחא (בן-גוריון 15). שתי תערוכות באוצרות נוגה מנדל תיפתחנה בערב: תערוכת הצילום "הומור בצילומי רחוב" של אורנה נאור ותערוכת הצילום הקבוצתית "ברחובות שלנו יש קסם מיוחד".

• פיינברג פרוג'קטס. תל-אביב (שביל-המפעל 3). ציורים ופסלים יוצגו בתערוכת היחיד של האמנית רקפת וינר-עומר, "יד הלשון", שתיפתח הערב. אוצרת: ים המאירי.

• מוזיאון הרמן שטרוק. חיפה (ארלוזורוב 23). 22 עבודות הדפס של אמנים ישראלים עכשוויים יוצגו בתערוכה "דרגות של חושך: הדפס עכשווי בעקבות פרנסיסקו גויה", שתיפתח הערב.

  טוביה בארי, "בראשית", שנות ה-70. אוסף מוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון הרמן שטרוק, חיפה

• גלריה זימאק. תל-אביב (ה' באייר 68). בתערוכת היחיד "מדבשו ומעוקצו", שתיפתח הערב, יוצגו ציורים חדשים של אילן ברוך, ובמקביל תוצג גם תערוכה של הצייר ליאוניד בלקלב. אוצר: רון ברטוש.

• גלריה ארטסטיישן. תל-אביב (מתחם התחנה). הערב תיפתח תערוכת היחיד של האמנית איה אליאב, "מתווה הזחילה הביתה", שתשקף את עיסוקה במושג "יער".

• גלריה צדיק. יפו (שמעון הצדיק 16). סדרה של ציורי טמפרה על בד יופיעו בתערוכת היחיד "צעד נוסף" של חנן שלונסקי, שתיפתח הערב.

• בית הנסן. ירושלים (גדליהו אלון 14). עבודות פיסול ורישום של האמן יצחק גולומבק, זוכה פרס אילנה אלוביק – בצלאל לפיסול 2014, יוצגו בתערוכה "פצע וחבורה ומכה טרייה" שתיפתח הערב.

• גלריה זומר. תל-אביב (רוטשילד 13). האמן תומאס זיפ, החי ויוצר בברלין, יפתח הערב את תערוכת היחיד השלישית שלו בישראל.

• ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו. תל-אביב (תרס"ט 6). הערב יוקרנו כ-30 עבודות וידיאו באירוע "וידיאו+", המייצגות את עשיית הווידיאו העכשווית בישראל. אוצרים: רותי דירקטור ובן הרצוג.

• גלריה רו ארט. תל-אביב (שביל-המרץ 3). האמן הבריטי ג'יימס אנסוורת יפתח הערב את התערוכה "כולם רוצים להיות מאושרים" ובה פרשנותו למחזור החיים. אוצרות: נוגה דוידסון והילה קופר.

  כרמל אילן, יער נורבגי, 2011. צילום: דימיטרי ספקטור. מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח

• הגלריה במכללה, מכללת דוד ילין. ירושלים (המעגל 7). התערוכה הקבוצתית "סבל" בהשתתפות אביבה אורי, ליאור גריידי, תמר שפר ועוד תיפתח הערב. אוצרת: נאוה ט' ברזני.

• המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס. חולון (ויצמן 61). שלוש תערוכות ייפתחו הערב: מישל קישקה מצייר לילדים קומיקס בתערוכה "קומיקס קום איל פו". אוצר: אסף גמזו; מסע של קומיקס מדפי עיתון לדפי ספר ב"הטיול הגדול של דובי קייך". אוצרת: מיכל פז קלפ; ותערוכה של המאיירת איזה הרשקוביץ. אוצרות: ענת שלו וטל מרגלית.

יום שישי (31.10)

• תיאטרון הבימה. תל-אביב (תרס"ט 2). קבוצת אמני ההר יפתחו בצהריים את התערוכה "תוצרת הארץ", מחווה לאריק איינשטיין לציון שנה למותו.

• פארק המחצבות. כרמיאל. בצהריים יייחנך המיצג הפיסולי של הפסל הצרפתי ג'אן קריסטוף רואלן, "שירת הציפורים", שנעשה בהשראת המלחין הצרפתי אוליביה מסייאן.

• מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח. קיבוץ הזורע. שתי תערוכות באוצרות שיר מלר ימגוצ'י ייפתחו בצהריים: האמן הסיני ז'אנג שיאוטאו יציג את "שלושת אלפי עולמות", שתכלול ארבע עבודות וידיאו, והאמנית כרמל אילן תציג את "שדה של נייר", נופים משורות צפופות של נייר.

  ג'יימס אנסוורת,Everything I Love is the Opposite of what I Am. שנה: 2014. גלריה רו ארט

• מוזיאון ארץ ישראל. תל-אביב (חיים לבנון 2). תצלומים משל נפתלי אופנהיים, הצלם מעין-גב שתיעד את היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי, יוצגו בתערוכה "אנשי הכנרת" שתיפתח היום. אוצר: גיא רז.

יום שבת (1.11)

• גלריית גבירול. תל-אביב (אבן-גבירול 108). האמן הצעיר עודד יעקב יפתח בערב את תערוכת היחיד "Gaza Surf Club".

  עודד יעקב, "חיבוק", 2014. גלריית גבירול. תל-אביב

• גלריית מחניים. קיבוץ מחניים. התערוכה הזוגית "Ready Mayday" של נאוה הראל-שושני ודובי הראל תיפתח בצהריים. אוצר: סלו שאול.

• הקצה. נהריה (לוחמי הגיטאות 34). בצהריים תיפתח התערוכה "מצבי צבירה" של האמן אברהם אילת. אוצרת: לי רמון.

• גלריה רפפורט. חיפה (שדרות הנשיא 138). התערוכה הזוגית "בעיני המתבונן" של הצייר גבי זילברמן והצלם יואל לוי תיפתח אחר-הצהריים. אוצרת: יעל ניצן.

• יריד המזרח. תל-אביב (מתחם נמל תל-אביב). בביתן 16 תיפתח בערב התערוכה "על הא ועל דאדא", לרגל 99 שנים להיווסדה של תנועת הדאדא בשיתוף מוזיאון ינקו דאדא.

• גלריה על האגם. רעננה (פארק רעננה). בערב תיפתח התערוכה הקבוצתית "בין רוח לחומר", שתכלול עבודות בטכניקה של קולאז' ואסמבלאז'.

***

נסגרות

• גלריה: P8: "רוך וקושי, הגיל השלישי והמגדר הרביעי", חלק א'. עד 1.11.
• גלריית משונע: "פופא". עד 1.11.
• רוטשילד אמנות: אורי בלייר, לודוויג בלום, "שני ציירים במדבר". עד 31.10.
• בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי (תל-אביב): גיל דסיאנו ביטון, "עיר ובהלות"; ישעיהו שמיר, "דו-שיח"; סעיד אבו שקרה, "שטח אש"; בעז נוי, "שעת תחתית"; אתי עמרם, "לא מגולוון"; רינת שיינה דוידוביץ, "התהוות"; תגר ויויאנה, "La Sagrada Familia"; מאירה פורת, "נשף"; גליה גלוקמן, "PIXELS"; ורדה רותם, סדרת "בראשית". עד 1.11.
• בית הגפן: "על הסכנה שבסיפורים לא מסופרים". עד 1.11.
• גלריה לאמנות גבעת-חיים איחוד: ז'אק ז'אנו, "שיקוף II". עד 4.11.
• האגף השני: אריק שימן, "c'était son monde". עד 1.11.
• הגלריה ע"ש מורל דרפלר, ויצו חיפה: שרי מירון, "עמית, אודי ושרי". עד 4.11.
• מנשר: יפתח בלסקי, "מלכודות ופיתיונות". עד 6.11.
• ביתן הלנה רובינשטיין: "שעת סיפור / היה או לא היה". וידיאו. עד 1.11.
• המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן: שאשא דותן, "תיירת בארץ שלי". עד 2.11.
• מוזיאון ארץ ישראל: "תערוכת העפיפונים הגדולה". עד 5.11; דאג ומייק סטארן, "Big Bambu". עד 31.10.
• מוזיאון תל-אביב לאמנות: מיכאל בורמנס, "אין מתוק מזה". עד 31.1.

  מיכאל בורמנס, "אין מתוק מזה". מוזיאון תל-אביב לאמנות, עד 31.1

  ***

 אירועים

• בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית: יום עיון בתערוכה "בטון, בולימיה". שבת, 1.11, 11:00.
• מוזיאון מאנה כץ: הדרכה בתערוכות המוזיאון. מדי שבת, 11:00.
• מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית: הדרכה בתערוכות המוזיאון. מדי שבת, 11:30.
• מוזיאון פתח-תקווה לאמנות: שיח גלריה בתערוכה "מחשב מסלול מחדש". שבת, 1.11, 12:00.
• מוזיאון ישראל: שיח גלריה בתערוכה "האמן והסטודיו". ג', 4.11, 19:00.
• מוזיאון אילנה גור: "מקרינים אמנות". עבודות וידיאו על הקיר החיצוני של המוזיאון. עד 8.11; א', ג'-ה', שבת, 21:30-10:00, ב', ו', 16:00-10:00. מוזיאון אילנה גור, מזל דגים, יפו. טל' 03-6837676. 30-25 שקל (38 שקלים כולל סיור מודרך, 90 שקל כולל מופע מוזיקה).
• מוזיאון פרטי פרסלר: "מדרזדן לתל-אביב" / לאה גרונדיג: 1948-1933. וולפסון 54, תל-אביב. א'-ה', 15:00-10:00, ו', 14:00-10:00. עד 11.11.
• גלריית הבית הירוק: בתיה באר, "דין הבתים לשקוע". ציור; זהר שחר, "אנחנו, והם. ג'סר אל זרקא". צילום. ג'ורג' וייז 24, רמת-אביב, תל-אביב. א'-ה', 18:00-09:00. עד 30.11.
• שדרות דב הוז, חולון: תערוכת חוצות "White Shirt Exhibition". החולצה הלבנה דרך עדשות המצלמה. עד 31.12.
• הכיכר הרומית, מזרח ירושלים: "עשוי מאבן". סולטאן סולימן, מתחת לכיכר לשער שכם. עד ינואר.

***

גלריות לאמנות

• אגריפס 12: "הבלתי תלויים: עשור לאגריפס 12". תערוכה קבוצתית. עד 3.12. אגריפס 12, ירושלים, טל' 077-5404897. ב'-ה', 19:30-16:30, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• אלון שגב: אריק לוי, "רכיבים פרימיטיבים". עד 25.12. שד' רוטשילד 6, תל-אביב, טל' 03-6090769. ב'-ה', 18:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
• אלפרד, מכון שיתופי לאמנות ולתרבות: דביר כהן-קידר, "i love ikooki". ציור, רישום, אנימציה, פיסול ואפליקציית אייפון ואייפד. עד 14.11; בחצר: ורד אהרונוביץ', "המזרקה". מיצב פיסולי. ללא מועד סיום. סמטת שלוש 5, תל-אביב, טל' 052-8014848. ג'-ה', 21:00-17:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 15:00-11:00.
• ברוורמן: רובין רוד, "Anima". שילובי מדיומים. עד 1.1.2015. השרון 12ב', תל-אביב. טל' 03-5666162. ג'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גבעון: "תל-אביב > פריז > תל-אביב". התערוכה מוצגת גם בגבעון פורום לאמנות. עד 29.11. גורדון 35, תל-אביב, טל' 03-5225427. ב'-ה', 18:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• גבעון פורום לאמנות: "תל-אביב > פריז > תל-אביב". התערוכה מוצגת גם בגלריה גבעון. עד 29.11. אלרואי 3 פינת שלוש 22, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 03-9490999. ה', 20:00-15:00, ו'-שבת, 15:00-11:00.
• ג'ולי מ.: שי קרמר, "World Trade Center: Concrete Abstract". צילום. עד 29.11. בצלאל יפה 10, תל-אביב, טל' 03-5607005. ב'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גורדון: מאיה כהן-לוי, "עקבות וצללים". ציור ורישום. עד 15.11. בן-יהודה 95, טל' 03-5240323. ב'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-10:00.
• גורדון 2: אלימה ושרון פוליאקין, רישום ופיסול. עד 15.11. נתן החכם 4, תל-אביב, טל' 03-5290011. ב'-ד', 14:00-11:00, ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-10:00.
• גלריה בנימין: "מפגשים מיתולוגיים". על משמעות וחשיבות הידע האנושי. עד 22.11. צ'לנוב 28, תל-אביב. ד' 14:00-11:00, ה' 19:00-16:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• גלריה ליאונרדו: חיים ברקת, "אנרגיות". צילום. עד 30.11. בית-הקיבוצים, ליאונרדו דה-וינצ'י 13, קומה 2-, תל-אביב, טל' 054-6747446. א'-ה', 20:00-08:00, ו', 13:00-08:00.
• גלריה משרד בתל-אביב: "גבולות". אמניות דתיות יוצרות בנושאי גבולות והגבלות. עד 14.11. זמנהוף 6, תל-אביב, טל' 03-5254191. ב'-ה', 18:00-11:00; ו', 14:00-11:00.

• גלריה צדיק: חנן שלונסקי, "צעד נוסף". ציורי טמפרה על בד. עד 30.11. שמעון הצדיק 16, יפו, טל' 054-5956981. ב'-ה', 17:00-10:00, ו', 14:00-10:00.
• גלריה P8: "רוך וקושי, הגיל השלישי והמגדר הרביעי", חלק ב'. זקנה באמנות עכשווית. פתיחה: ה', 6.11. עד 27.11. חלק א' מוצג עד 1.11. יהודה הלוי 79 (בחצר), תל-אביב, טל' 8616001־050. ג', 15:00-11:00, ד'-ה', 19:00-15:00; ו'-שבת, 15:00-11:00.
• גלריית משונע: "פופא". תערוכה קבוצתית. עד 1.11. הרצל 112, תל-אביב. ג', ה', 22:00-18:00, ו', 16:00-12:00.
• גרשטיין: דוד גרשטיין, "Present Perfect". ללא מועד סיום. בן-יהודה 101, תל-אביב, טל' 03-5293826. א'-ה', 19:00-11:00, ו', 14:00-10:00.
• דביר: "לכל איש יש שם". תערוכה קבוצתית. עד 29.11. ראשית-חוכמה 14, תל-אביב. ג'-ה', 18:00-11:00. ו'-שבת, 13:00-10:00.
• הקיבוץ: גליה אורי, "נעורים בספרטה". ציור. עד 22.11. דב הוז 25, תל-אביב, טל' 03-5232533. ב'-ה', 15:00-11:00, 18:00-16:00; ו', 14:00-11:00. תערוכתה של אורי תהיה פתוחה גם בשבתות, 14:00-11:00.
• זומר: תומאס זיפ, תערוכת יחיד. מיצבים. עד 6.12. שד' רוטשילד 13, תל-אביב, טל' 03-5166400. ב'-ה', 18:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 13:00-11:00.
• זימאק: אילן ברוך, "מדבשו ומעוקצו". ציור; ליאוניד בלקלב, תערוכת יחיד. עד 20.12. ה' באייר 68, תל-אביב, טל' 03-6915060. א'-ה', 20:00-09:30, ו', 15:00-09:30.
• טובה אוסמן: דנה בהרב, "ממוביליה". מיצב חלון; בחלל הפנימי: שהאד זועבי, "נפילה". ציור. עד 12.11. בן-יהודה 100, תל-אביב, טל' 03-5227687. ג'-ה', 13:00-11:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-11:00.
• מינוס 1: "גם הפרופיל הוא אגרסיה". תערוכה קבוצתית מאוסף "הארץ". ללא מועד סיום. שוקן 18, תל-אביב, טל' 03-5121732. ו', 14:00-11:00 או בתיאום מראש.
• מקום לאמנות: "בית". דרך עיניהם של ילדי מהגרים בישראל. עד 1.11. שביל-המרץ 6, תל-אביב, טל' 03-6725124. ב'-ה', 19:00-12:00, ו'-שבת, 15:00-10:00.
• נגא: נבט יצחק, "ארץ יצורי הפרא". מיצב וידיאו. עד 8.11. אחד-העם 60, תל-אביב, טל' 03-5660123. ב'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• נ&נ אמן (נלי אמן): תערוכת קיץ. ללא מועד סיום. גורדון 21, תל-אביב, טל' 03-5232003. ב'-ה', 14:00-11:00, 19:00-17:00; ו', 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.
• פינברג פרוג'קטס: רקפת וינר-עומר, "יד הלשון". ציור ופיסול. עד 6.12. שביל-המפעל 3, בניין 5, קומה 2, טל' 077-3452115. ד'-ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• רוזנפלד: אנה לוקשבסקי, "הפרובינציאליים". ציור. עד 29.11. שביל-המפעל 1, בניין 6, קומה 1, תל-אביב, טל' 03-5229044. ג'-ה', 19:00-12:00, ו', 14:00-11:00, שבת, 13:00-11:00.
• רוטשילד אמנות: אורי בלייר, לודוויג בלום, "שני ציירים במדבר". עד 31.10. יהודה לוי 48, תל-אביב, טל' 052-8729490. ב'-ה', 18:30-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• שלוש: אסף רהט, "כימרה". עבודות בפורמט גדול ועבודות חוטים ודבק. עד 29.11. מזא"ה 7, תל-אביב, טל' 03-6200068. ב'-ה', 19:00-11:00; ו', 14:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.
• Contemporary by Golconda: בני אפרת, "היונה, קיץ 2062". הקרנת תיעוד של מיצב קרח ענק ועבודות חדשות וותיקות. עד 6.12. הרצל 117, תל-אביב, טל' 03-6822777. ב'-ה', 19:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 14:00-11:00.
• Tempo Rubato: גיל מרקו שני, "בלגרד". עד 15.11. סגולה 9, תל-אביב, טל' 2150302־072. ג'-ה', 18:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• Raw Art: ג'יימס אנסוורת, "כולם רוצים להיות מאושרים". רישומים, קולאג'ים והדפסים העוסקים במחזור החיים. עד 6.12. שביל-המרץ 3, בניין 8, קומה 4, תל-אביב, טל' 03-6832559. ג'-ה', 18:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. ו'-שבת, 10.10-11.10, ג'-ד', 14.10-15.10, 14:00-11:00.

***

חללי תצוגה

• בית אוסף קופפרמן: משה קופפרמן, עבודות. תערוכת קבע. קיבוץ לוחמי-הגטאות, טל' 04-9933792. ו'-שבת, 15:00-10:00.
• בית בנימיני, המרכז לקרמיקה עכשווית: "בטון, בולימיה". תרבות הבטון והמלט. עד 8.11. העמל 17, תל-אביב, טל' 03-5182257. ב'-ה', 19:00-11:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• בית האמנים ע"ש יוסף זריצקי (תל-אביב): ישראל רבינוביץ, "נמצא"; שרה פלד, "סיסמוגרפיה". עבודות על נייר; אמיל אשר, "ננוצ'קה". צילום; "אבנים טובות". צורפות; אברהם בלום, "שארית הכוונות הטובות". צילום; קבוצת אוהל, "על גבול המדבר"; נעמי טדסקי בלנקט, "בלנקט". הדפס, רישום, ציור; סבסטיאן מולדובן, וידיאו; אילנה ירון, "פרויקט קיר"; ורדה רותם, סדרת "בראשית". פיסול חוץ. פתיחה: ה' 6.11, 19:30. עד 29.11; גיל דסיאנו ביטון, "עיר ובהלות". ציור; ישעיהו שמיר, "דו-שיח". ציור; סעיד אבו-שקרה, "שטח אש". ציור; בעז נוי, "שעת תחתית". ציור; אתי עמרם, "לא מגולוון". ציור על לוחות ברזל; רינת שיינה דוידוביץ, "התהוות". מיצב; תגר ויויאנה, "La Sagrada Familia". פיסול; מאירה פורת, "נשף". ציור; גליה גלוקמן, "PIXELS". קולאז'; עד 1.11. אלחריזי 9, תל-אביב, טל' 03-5246685. ב'-ה', 13:00-10:00, 19:00-17:00; ו', 13:00-10:00; שבת, 14:00-11:00.
• בית הגפן: "על הסכנה שבסיפורים לא מסופרים". עד 1.11. הגפן 2, חיפה. א'-ה', 16:00-8:30; ו'-שבת, 14:00-10:00.
• בית יגאל אלון: גד פרנק, "ציפורים בראש". פסלי אבן של נשים-ציפורים; אצ'י ורנר-נירי, "יער חדש". מיצב של עצים וציפורים; תמי סואץ, "Father ; Feather". מעקב במצלמה אחר צוצלת. עד 29.11. קיבוץ גינוסר, טל' 04-6727700. א'-ה', שבת, 16:00-8:30, ו', 15:00-08:30.
• גלריה דוויק: רותי הלביץ כהן ויהושע סובול, "חיות אדם". דיאלוג בין כתיבה לציור. עד 30.12. מרכז הכנסים ע"ש אדנאואר, משכנות-שאננים, ירושלים, טל' 02-6292220. כל השבוע, 20:00-10:00.
• גלריה חנקין: ישראלה הרגיל, "אובייקט/סובייקט". עיצוב מוצר על בסיס רדי מייד. עד 15.11. חנקין 109, חולון. א'-ה', 12:30-10:00, 19:00-16:00, ו', 12:00-10:00, שבת, 14:00-10:00.
• גלריה טל: עבודות של אמני כפר-ורדים. עד 8.11. חצב 74, כפר-ורדים, טל' 054-7542699. ג', 19:00-17:00, שבת וחג, 14:00-11:00 ובתיאום מראש.
• גלריה כברי: "סל שברים". עד 8.11. כברי, טל' 04-9952537. ה', 19:00-16:00, ו', 14:00-11:00, שבת וחג, 15:00-11:00.
• גלריה לאמנות גבעת-חיים איחוד: ז'אק ז'אנו, "שיקוף II". עד 4.11. גבעת-חיים איחוד, טל' 054-9039945. ו', 15:30-10:30, שבת, 16:00-10:30.
• גלריית בית-הספר מוסררה: "פוטופואטיקה 4". שלוש תערוכות: "גזר דין גוף". הגוף ביחסי אדם-סביבה; איתי אייזנשטיין ותומר קאפ, "העצמי כרחוב, כמרחב מפוצל". צילום; "לכל מקום יש דרום". תערוכה חברתית. עד 25.12. הע"ח 9, מוסררה, ירושלים. א'-ה', 17:00-10:00.
• גלריית החווה: "White T". בעקבות הטי שירט הלבנה. עד 29.11. הנחושת פינת המלאכה, אזור התעשייה חולון, טל' 03-5596590. ב' 16:00-13:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• גלריית עין-הוד: דבורה ספז, "Clone". צילום ווידיאו ארט. פתיחה: שבת, 1.11, 12:00. עד 20.11; "שקט". עד 27.12. עין-הוד, טל' 04-9842548. א', ג', ד'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-11:00.
• האגף השני: אריק שימן, "c'était son monde" (זה היה עולמו). צילום. עד 1.11. הנמל 67, חיפה, טל' 04-8669463. ב', 21:00-18:00, ג', 24:00-20:00, ה', 14:00-11:00 או בתיאום מראש.
• הגלריה העירונית לאמנות, עפולה: חיה גרץ-רן, "על חלוצות ודובים בעפולה". ציור; "מקרוב ומרחוק". עד 31.12. חטיבה תשע 15, עפולה, טל' 04-6591677. ב', ג', ו'-שבת, 13:00-11:00, ד'-ה', 19:00-17:00.
• הגלריה העירונית לאמנות ראשון-לציון: אלכס טוביס, "התיישבות תחילה"; נורית גור-לביא, "פריחה מקומית". עד 17.12. רוטשילד 7, ראשון לציון. ב'-שבת, 13:00-10:00, ג', 18:30-16:30.
• הגלריה העירונית לאמנות, רחובות: "תך נסתר". עד 14.11. יעקב 32, רחובות, טל' 08-9390390. א', ה', 13:00-09:00, 19:00-17:00, ב'-ד', 13:00-09:00.
• הגלריה לאמנות אום אל-פחם: "העץ הנדיב". סמליותו של עץ הזית. עד 13.12. אום אל-פחם, טל' 04-6315257. א'-ה', שבת, 16:00-09:00.
• הגלריה ע"ש מורל דרפלר, ויצו חיפה: שרי מירון, "עמית, אודי ושרי". צילום. עד 4.11. הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה, טל' 04-8562540. א'-ה', 18:00-10:00.
• המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית: "מכניקה עדינה"; בקי מיינר, "התנאים 11/6". עד 17.1. האמוראים 4, חולון, טל' 03-5568792. ג'-ד', 20:00-16:00, ה', 14:00-10:00, ו'-שבת, 15:00-10:00.
• המרכז לאמנות עכשווית: דרור דאום, "Scared to Die"; "Scared to Live". עד 4.12. קלישר 5 פינת צדוק הכהן 2, תל-אביב, טל' 03-5106111. ב'-ה', 19:00-14:00, ו'-שבת, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים.
• המקלט לאמנות: רונן סימן-טוב, "קומי צאי מתוך ההפיכה". ציור אלגורי על-פי סימנים. עד 27.11. יהודה המכבי 7, מקור-ברוך, ירושלים. א'-ה', 22:00-19:30.
• המשכן לאמנות בית מאירוב: "מכחול האש". בעקבות שיריו של רוני סומק. עד 8.11. הרצפלד 31, חולון, טל' 03-6516851. ג'-ה', 20:00-17:00; ו'-שבת, 13:00-10:00.
• הקצה: אברהם אילת, "מצבי צבירה". פתיחה: שבת, 1.11, 11:20. עד 20.12. לוחמי-הגטאות 34, נהריה, טל' 04-9926819. ב', 19:00-16:30, ה', 13:00-10:30, ו', 15:00-12:00, שבת, 13:00-11:00.
• זהזהזה: אדריכל יוסי קורי/סטודיו גאוטקטורה, "אדוות אקולוגיות". פתיחה: ה, 6.11, 20:00. עד 27.12. מבנה 21, נמל תל-אביב, טל' 03-5444261. ב'-ה', 18:00-12:00, ו', 15:00-10:00, שבת, 19:00-12:00.
• מכללת דוד ילין: "סבל". עד 15.12. המעגל 7 בית-הכרם, ירושלים, טל' 054-4874684. ב'-ד', 14:00-10:00.
• מנשר: יפתח בלסקי, "מלכודות ופיתיונות". אובייקטים, צילום, וידיאו. עד 6.11. דוד חכמי 18, תל-אביב, טל' 03-6887090. א'-ה', 19:00-11:00.
• מרחב לאמנות: "Deadline". עד 30.11. כיכר קדומים 8, יפו, טל' 2353898־052. א'-ה', 18:00-09:00, או בתיאום מראש.
• מרכז גוטסמן לתחריט: "קירות פורחים". הדפסים. ללא מועד סיום. קיבוץ כברי, טל' 04-9952713. א'-ה', 16:00-07:30 (מומלץ לתאם), שבת וחג, 15:00-10:30 או בתיאום מראש.
• סדנאות האמנים: ליז חג'ג' וצחי בוחבוט, "Domino Dancing"; הראל לוז, תערוכת יחיד. שתי התערוכות בוחנות התייחסות לדימויים בעלי פוטנציאל איקוני. עד 22.11. קלישר 5, תל-אביב, טל' 03-6830505. ג'-ה', 19:00-15:00, ו'-שבת, 14:00-11:00.
• סדנת ההדפס ירושלים: הילה לולו לין, "נו ששש מת". תצריבים, הדפסי רשת, ספרי אמנית ומיצב; "בגוף המקום". עד 1.12. שבטי-ישראל 38, ירושלים, טל' 02-6288614. א'-ה', 15:00-08:00, או בתיאום מראש.
• פלורנטין 45: "2 בסולם ריכטר". דימויים וסיטואציות מתוך מרחב מוכר שעובר טלטלה. ללא מועד סיום. פלורנטין 45 פינת השוק, תל-אביב, טל' 050-2763249. ג'-ה', 13:00-11:00, 18:00-16:00, ב', ו'-שבת, 13:00-11:00.
• פריסקופ: רינה פלג, "חלומות קלועים ברשת". עד 22.11. בן-יהודה 176, תל-אביב, טל' 03-5226815. ב'-ה', 20:00-17:00, ו'-שבת, 13:00-11:00.

מוזיאונים לאמנות

• בית העיר: "אימרסיה בבית העיר". גיימינג והגבול בין אמיתי לווירטואלי. ללא מועד סיום. ביאליק 27, תל-אביב, טל' 03-7240311. ב'-ה', 17:00-09:00, ו'-שבת, 14:00-10:00, כניסה: 20 שקל.
• בית התפוצות: "מזל וברכה". מיתוסים ואמונות תפלות באמנות ישראלית עכשווית. עד 31.12; "2,500 שנות חיים יהודיים בגולה". תצוגת קבע. אוניברסיטת תל-אביב, רמת-אביב, טל' 03-7457800. א'-ג', 16:00-10:00; ד'-ה', 19:00-10:00; ו', 13:00-09:00. כניסה: 40 שקל לתצוגת קבע, 15 שקל לתערוכות מתחלפות.
• בית ראובן: ציורי ראובן מאוסף המוזיאון. תצוגת קבע. ביאליק 14, תל-אביב. טל' 03-5255961. ב', ד'-ו', 15:00-10:00; ג', 20:00-10:00; שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל, כניסה חופשית לילדים, כניסה חופשית בימי שלישי, 20:00-16:00 (במסגרת שנת ראובן).
• ביתן הלנה רובינשטיין: "שעת סיפור / היה או לא היה". וידיאו. עד 1.11; "פורצלן מייסן"; "אירוסים, נרקיסים, פרפרים: כלי הזכוכית של אמיל גאלה". תצוגת קבע. שד' תרס"ט 6, תל-אביב, טל' 03-5287146. ב', ד', שבת, 16:00-10:00; ג', ה', 22:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00. כניסה: 10 שקלים.
• המוזיאון הימי הלאומי: "אלים, אלות וגיבורים מהמיתולוגיה: בפיסול היווני-רומי". עד 1.5. דרך אלנבי 198, חיפה, טל' 04-8536622. א'-ה', שבת, 15:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
• המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס: מישל קישקה, "קומיקס קוֹם איל פוֹ". עולם הקומיקס של קישקה לילדים, הטיול הגדול של דובי קייך". מסע של קומיקס מעיתון לספר; איזה הרשקוביץ, "מאיירת". עד 14.2; "פצעי בגרות". קומיקס בעברית 1995-1975; "קריקטוריסט פובליציסט עברי"; "מה, למה, איפה ואיך". תצוגות קבע. ויצמן 61, חולון, טל' 03-6521849. ב', ד', ו', 13:00-10:00, ג', ה', 20:00-17:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 10-5 שקלים.
• המוזיאון הפתוח בעומר: "זמן הדפס". סדנת ההדפס בירושלים ומרכז גוטסמן לתחריט. עד פברואר 2015. עומר, טל' 08-9908121/5. ב'-ה', 16:00-09:00, שבת ראשונה בחודש, 15:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל, כניסה חופשית לחיילים.
• המוזיאון הפתוח בתפן: אלה אמיתי סדובסקי, "חלקי חילוף". עד דצמבר; הרמן שטרוק, "אחרי מאה שנה". ליטוגרפיות, מסמכים, צילומים. עד 30.5.2015. תפן, טל' 04-9109600. ב'-ה', 16:00-09:00, שבת, 16:00-10:00. כניסה: 35-25 שקל.
• המוזיאון לאדריכלות ע"ש מוניו גיתאי וינרויב: "בזכות האיפוק: הבזקים של ברוטליזם חיפאי". ללא מועד סיום. שד' הנשיא 135, חיפה, טל' 054-5831597. ג'-ד', 13:00-10:00, ו'-שבת, 14:00-11:00. כניסה: 20-10 שקל.
• המוזיאון לאמנות המזרח הרחוק: "סיירת החלל ימאטו". אנימציה יפנית. ללא מועד סיום. חיבת-ציון 18, רמת-גן, טל' 03-6188243. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-09:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 15 שקל.
• המוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן: שאשא דותן, "תיירת בארץ שלי". וידיאו. עד 2.11; פסי מרגוליס, "ביקור מולדת/זמן אחר". ציור; רותי סגל, "האמנות שמאחורי הנוף"; ג'ון בייל, ציור. ללא מועד סיום; רוני סומק, "שריטה במרפק השירה". ציור; מרים גמבורד, "אמת בדויה". רישום. ללא מועד סיום. עבודות מאוסף המוזיאון. תצוגת קבע. דרך אבא הלל סילבר 146, רמת-גן, טל' 03-7521876. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-09:00; שבת, 15:00-09:00. כניסה: 20 שקל.
• המוזיאון לאמנות רוסית ע"ש צטלין: משה ויבגניה גמבורד, ציורים ורישומים. ללא מועד סיום. חיבת-ציון 18, רמת-גן, טל' 03-6188243. ב', ד', 16:00-10:00; ג', ה', 20:00-10:00; ו', 13:00-09:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 20 שקל.
• מובי מוזיאוני בת-ים: חיים דעואל לוסקי, "צילום אופקי". גוף עבודות מארבעה עשורים. התערוכה בנויה סביב 12 מצלמות שלוסקי בנה. עד 10.1; תערוכה היסטורית לתולדות בת ים. תצוגות קבע. סטרומה 6, בת-ים, טל' 03-6591140. ג', ה', 20:00-16:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• מוזיאון ארץ ישראל: נפתלי אופנהיים, אנשי הכנרת". צילום. עד 28.2; "פורחים בגיל". מיצב פרחי קרמיקה. עד 27.12; מירי דוידוביץ, "רוק בשחור". צילום. תרבות המועדונים בשנות ה-80. עד 28.2; "תערוכת העפיפונים הגדולה". בתשלום נוסף של 25 שקל (ילדים ומבוגרים). עד 5.11; מינדי וייזל, "חוצה קווים". אמנות בזכוכית. עד 31.12; "הגרסה המאוירת". עד 30.12; "יודאיקה מקומית"; גן יעל; ביתן הזכוכית; ביתן הקרמיקה; ביתן קדמן למטבעות; ביתן אתנוגרפיה ופולקלור; ביתן נחושתן; כיפות היוצרים; חפירות תל קסילה; ביתן הדואר והבולאות; ארץ הברון; מרכז אדם ועמלו; והפלנטריום. תצוגות קבע. חיים לבנון 2, רמת-אביב, תל-אביב, טל' 03-6415244. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 20:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 16:00-10:00. כניסה: 48-24 שקל, כניסה חופשית עד גיל 18 (כניסה לפלנטריום בתוספת תשלום).
• מוזיאון אשדוד לאמנות: "עד שתצא מקולי". עבודות המשלבות בין דפוסים מערביים לזיקה פרטית למקורות תרבותיים שנמחקו תחת מנגנוני "כור ההיתוך". עד דצמבר 2014; "שעת הקסם-אור וצבע כחומר". לכל המשפחה. ללא מועד סיום. דרך-ארץ 8, אשדוד, טל' 08-8545180/1. א', ג'-ה', 16:00-09:00, ב', 20:00-09:00, ו'-שבת, 13:30-10:30. כניסה: 30-15 שקל (15 שקל עד 31.12).
• מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן: "מגשר לאשדותיים, 90 שנה". עד 13.12. קיבוץ אשדות-יעקב מאוחד, טל' 04-6757737. ב'-ה', 15:00-10:00, ו' וערבי חג, 13:00-10:00, שבת וחג, 14:00-10:00.
• מוזיאון בר דוד לאמנות ויודאיקה: אבנר שר ודייוויד אייזקס, "ציפור על תיל". ללא מועד סיום; "ציור ואות". עד 30.11; גן פסלים של יגאל תומרקין. תערוכת קבע; אוסף היודאיקה. תערוכת קבע. קיבוץ ברעם, טל' 04-6988295. א'-ה', 16:00-10:00; ו' וערבי חג, 14:00-10:00; שבת, 15:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל.
• מוזיאון האסלאם: "יומנו של חמור". בעקבות דמות החמור. עד מרץ 2015. הפלמ"ח 2, ירושלים, טל' 02-5661291/2. א'-ב', ד', 15:00-10:00, ג', ה', 19:00-10:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• מוזיאון הכט: עבודות של סטודנטים בהשראת אוספי המוזיאון. ללא מועד סיום; תערוכות קבע: ציור צרפתי, אמנות יהודית (אמצע המאה ה-19 עד תחילת המאה ה-20), ארכיאולוגיה. אוניברסיטת חיפה, שדרות אבא חושי 199, חיפה, טל' 04-8240308. א'-ב', ד'-ה', 16:00-10:00, ג', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 14:00-10:00. כניסה חופשית.
• מוזיאון הנגב לאמנות: "חמישים שנים לאנדרטת הנגב/חמישים שנים לפיסול הציבורי של דני קרוון". עד 31.1. העצמאות 60, באר-שבע, טל' 08-6993535. ב'-ג', ה', 16:00-10:00, ד', 19:00-12:00, ו'-שבת, 14:00-10:00.
• מוזיאון העיר חיפה: "בין חיפה ליריחו" צילומים של זאב אלכסנדרוביץ'. עד 1.3. שד' בן-גוריון 11, המושבה הגרמנית, חיפה, טל' 04-9115888. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-16:00, ו', 13:0-10:00, שבת, 15:00-10:00.
• מוזיאון הרמן שטרוק: "דרגות של חושך: הדפס עכשווי בעקבות פרנסיסקו גויה". פתיחה: ו', 31.10. עד 28.10; פרנסיסקו גויה, "יצירות מופת על נייר". עד 25.1; הרמן שטרוק, "רומנטיקן על הכרמל". ללא מועד סיום. ארלוזורוב 23, חיפה, טל' 04-6359962. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00.
• מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית: "בחזרה לברלין". הקבץ תערוכות: עילית אזולאי, "הכמוס הגמור בגלוי". מיצב צילום וקול; "מכתב ממר פאוסטוס, שבע קריאות מברלין". וידיאו וקול; אֵריק שימן, "ספר מבקרים: תצלומים מתוך ארכיון אישי". עד 17.1; תערוכות במסגרת "אוסף+": צבי לחמן, "עמודים"; "מאוסף יעקב אלקוב". ללא מועד סיום. הבנים 4, הרצליה, טל' 09-9551011. ב', ד', ו'-שבת, 14:00-10:00; ג', ה', 20:00-16:00. כניסה: 10 שקלים.
• מוזיאון וילפריד: ז'אנג שיאטאו, "שלושה אלפי עולמות". וידיאו; כרמל אילן, "שדה של נייר". בין ציור לפיסול. פתיחה: ו', 31.10, 12:00. עד 31.3. קיבוץ הזורע, טל' 04-9899566. ב', ד'-ו', 14:00-09:00, ג', 18:00-12:00, שבת וחג, 16:00-10:00.
• מוזיאון חיפה לאמנות, במרכז האמנויות: "חם-קר-נוזל-מוצק". לכל המשפחה. עד 8.2.2015. שבתאי לוי 26, חיפה, טל' 04-9115991. א'-ד', 16:00-10:00, ה', 19:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל; מרכז האמנויות: שבתאי לוי 24. שבת וחג, 14:00-10:00. כניסה: 20 שקל למבוגר, 25 שקל לילד כולל סדנה.
• מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית: יאמאגוצ'י קארה ונישימוטו אקיאו, "מאניושו". בעקבות יפן הקדומה; טאמוזו, "תיבת אוצר החלומות". עיצוב; "קרוב ורחוק, פרספקטיבה יפנית". רישומים והדפסי עץ. עד 27.12. שדרות הנשיא 89, חיפה, טל' 04-8383554. א'-ה', 16:00-10:00, ו', 13:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל.
• מוזיאון יפו: "מיני ארט". מיניאטורות. עד 31.1. טיילת מפרד שלמה 10, יפו. א'-ה', שבת, 18:00-10:00, ו', 14:00-10:00 (מספטמבר סגור בימי א'). 50 שקל למבוגר, 45 שקל לילד.
• מוזיאון ינקו-דאדא: רעיה טרינקר ובות'ינה אבו-מלחם, עבודות רקמה ותפירה; דניז רונה וחליל בלבין, עבודות מאתגרות ומטרידות; דורון פישביין ודורון וולף, מודלים קלאסיים שעברו תהליך פוסט-מודרניסטי; אלינת שורץ וורוניק ענבר, עבודות. עד 15.1. כפר האמנים עין-הוד, טל' 04-9842350. א'-ה', 15:30-09:30, ו' וערבי חג, 14:00-09:30, שבת וחג, 16:00-10:00. כניסה: 20-10 שקל.
• מוזיאון ישראל: "האמן והסטודיו". עולמם של אמנים מתקופות שונות. עד 2.8.2015; "אי שקט" חדש באמנות העכשווית". עד 27.11; דאג ומייק סטארן, "Big Bambu". מיצב ענק מבמבוק. המיצג מואר בשעות הלילה. עד 31.10; איה-ליסה אטילה, "אופקי". עד 8.11; ג'יימס טורל, "מקום לאור". עד 3.1; "מאחורי הפרגוד היפני". עד 27.11; "חומר מכושף באמנות אפריקאית". ללא מועד סיום; "פנים אל פנים". עד 31.1. באגף הנוער: "מסעות". ההתרגשות בגילוי ארץ לא נודעת. עד 7.2. שדרות רופין 11, ירושלים, טל' 02-6708811. א'-ב', ד'-ה', 17:00-10:00, ג', 21:00-16:00, ו' וערב חג, 14:00-10:00, שבת, 17:00-10:00. מיוחד לקיץ (עד 31.8): ג'-ה', עד 21:00. כניסה: 50-25 שקל; כניסה חופשית לילדים בימים ג' ושבת ובאוגוסט.
• מוזיאון מאנה כץ: "המאסטרים הגדולים: אמנות יהודית במאה ה-19 ומקורותיה". עד נובמבר. שדרות יפה-נוף 89, חיפה, טל' 04-9119372. א'-ד', 16:00-10:00, 22:00-19:00, ה', 22:00-10:00, ו', 13:00-10:00, 22:00-19:00, שבת, 22:00-10:00. כניסה: 30-15 שקל.
• מוזיאון משה שק: יצירות של משה שק. ללא מועד סיום. קיבוץ בית-ניר. כל השבוע, 17:00-11:00, יש לתאם מראש בטל' 054-6874701 או 08-6874368.
• מוזיאון נחום גוטמן לאמנות: עדה עובדיה, "לומינול". ציור. עד 8.11; "דיוקן עצמנו במבט לאחור"; "מעשה בענק, בגמד ובנסיכה". לכל המשפחה. ללא מועד סיום. רוקח 21, נווה-צדק, תל-אביב, טל' 03-5161970. ב'-ה', 16:00-10:00, ו', 14:00-10:00, שבת, 15:00-10:00. כניסה: 24-12 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18, כניסה מוזלת בשישי).
• מוזיאון פתח-תקווה לאמנות: "מחשב מסלול מחדש". המעבר לעולם פוסט-גלובלי; דנה לוי, "תצוגה ארעית". וידיאו. עד 24.1. ארלוזורוב 30, פתח-תקווה, טל' 03-9286300. ב', ד', ו'-שבת, 14:00-10:00; ג', ה', 20:00-16:00. כניסה: 10 שקלים, בשבת חינם.
• מוזיאון ראלי: וולודימיר מקרנקו, "לחלום, לרחף"; אמנות לטינו-אמריקאית עכשווית; ציורים מהמאות 18-16 בנושאים תנ"כיים. ללא מועד סיום. שדרות רוטשילד, קיסריה, טל' 04-6261013. כניסה חופשית. ב'-ג', ה'-שבת, 15:00-10:30.
• מוזיאון תל-אביב לאמנות: דוד ינאי, " אדריכלות וגנטיקה". עד 21.2; יאיר ברק, "מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו". צילום. עד 7.2; מיכאל בורמנס, "אין מתוק מזה". עבודות על נייר, ציורים וסרטים. עד 31.1; ראידה אדון, "אשה ללא בית". וידיאו. עד 29.11; "פרויקט שימור: ציורים של מארק שאגאל". עד 30.10; מרינה אברמוביץ', "Rhythm 0, 1974". מיצב המשחזר את המיצג של אברמוביץ' בנאפולי. עד 14.2; דוד ריב, "300-60-48". ציור, וידיאו. עד 29.11; "בשיחה". מבחר יצירות עכשוויות. ללא מועד סיום; "אנדי וורהול: ציור של צעצוע". תערוכה לכל המשפחה. ללא מועד סיום; חדרים מיניאטוריים מאוסף הלנה רובינשטיין; אימפרסיוניזם, פוסט-אימפרסיוניזם ואסכולת פריז; אמנות המאה ה-20; אמנות עכשווית: מאוסף המוזיאון ושאילות. תצוגות קבע. שד' שאול המלך 27, תל-אביב, טל' 03-6077020. ב', ד', שבת, 18:00-10:00; ג', ה', 21:00-10:00; ו', 14:00-10:00. כניסה: 48-24 שקל (כניסה חופשית עד גיל 18).
• משכן לאמנות עין-חרוד: חנה דיין, "פנים". עד 20.1; חיים מאור, "יהודי טוב". עד 20.12; דוד וקשטיין, "דוד וקשטיין ציור, 2014-1975". עד 20.12; "אוסף המוזאון, דיוקנאות", עד 20.12; הסטודיו לזכרו של דודו גבע. תערוכת קבע. עין-חרוד מאוחד, טל' 04-6485701. א'-ה', 16:30-09:00, ו' וערבי חג, 13:30-09:00, שבת וחג, 16:30-10:00. כניסה: 26-13 שקל.

הפוסט מדריך, 30 באוקטובר עד 6 בנובמבר 2014 הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"הסמחתה" 2013 צבעי מיים על נייר 70×100 ס"מ

דפנה סטרץ| Blow Down פרויקט מיוחד לדימוי היומי | אוצרת: יעל רביד

העין האנושית נוטה להתבונן בציור כבחלון למציאות, כך שהצפייה נעשית לרוב מרחוק, בניסיון לתפוס את התמונה המלאה, ורק לעתים הצופה מתקרב אל העבודה כדי להביט בפרטים. הדרך שבה אנו תופסים את המציאות היומיומית הפוכה במהותה: אנו חווים את המציאות מבפנים, הולכים לאיבוד בפרטים ומתקשים לראות את התמונה הגדולה. כך גם יש פער גדול בין החיים היומיומיים שלנו לבין הדברים שנעשים בשמנו, ובאופן עקיף בינינו לבין המציאות הפוליטית הרחבה.

דפנה סטרץ יוצרת ציורים גדולים המציגים דימויים שרובם שאובים מן המציאות הפוליטית המורכבת. מתוך מחשבה על הפלטפורמה האינטרנטית, היא מבקשת לייצר אופן צפייה שונה בציור. בסרט "Blow Up" של אנטוניוני, הדמות הראשית, הצלם, מגדילה דימוי מצולם. מהלך הזום-אין חושף סצינת רצח. סטרץ מבקשת ליצור מהלך הפוך: מתקריב של דימוי מופשט ונזיל, המרמז על אינטימיות נעימה ויחד עם זאת כאוטית, חושפת תנועת ההתרחקות (זום-אאוט) פרטי מציאות קשה וכואבת.

יש סתירה מכוונת בין סגנון הציור המתקתק בצבעי המים, השאוב ממחוזות הציור הנאיבי והפנטסטי, לבין הבחירה בדימויים השאובים ממציאות פוליטית קשה ולא נעימה. הפעולה העיקרית בציור היא הצפה; הצפת הנייר במים, בצבע, בכתמים ובדימויים. חרדות ותשוקות צפות על פני השטח בשיטפון כאוטי המותיר אחריו כתמים וסימנים של עולם אפוקליפטי. הציור של סטרץ עוסק בפער שבין הפוליטי והאישי, בניסיון למזגם לכדי מציאות אינטימית.

הפוסט הסמחתה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

בדיוק כשכבר נדמה שכל מה שנותר מן המחאה החברתית הוא אלבומי צילום צבעוניים, ספרי מחקר או קורסים באקדמיה, שכמו סימולקרה טובה הרחיקו את המקור עד להיעלמותו כליל, התערוכה "מחאות שקטות" של שרון גלזברג בגלריה קו 16 מצליחה לדחות באחת את השמועות על מותה של המחאה. דרך עיסוק ביחסי אדם-טבע היא מחזירה אותנו לרגע שבו היינו כולנו צעירים יותר, אופטימיים יותר ובעיקר נחושים יותר לקחת אחריות על עתידנו. לעומתה, התערוכה הקבוצתית "משחקים באש", המוצגת בארטפורט ועוסקת באותו נושא, משאירה את הצופה בגבולות הנוחות של הבורגנות התל-אביבית ומייתרת כל מוטיבציה להתעוררות וללקיחת אחריות.

אייל אסולין – בין. מתוך התערוכה בארטפורט

זה לא שלא נהנינו מ"משחקים באש". יותר מדי נהנינו. הרישומים העדינים של שחר פרדי-כסלו והמכונה הרעשנית של אייל אסולין הצחיקו אותנו, הסיפור המסופר בתצלומיה של דנה לוי ריתק אותנו במסתורין שלו, הטקסטורות המופלאות בעבודתה של הילה עמרם משכו אותנו לבהות בהן במשך דקות ארוכות, והים הפתוח בעבודת הווידיאו של קולקטיב האמנים אלונסו+קרסיון הוציא אותנו מן הגלריה בחזרה לסתיו התל-אביבי נינוחים ומפויסים. העובדה שבצאתנו אף העניקו לנו בדלפק הגלריה תיק בד ומחברת מתנת ארטפורט תרמה כמובן לאווירת המפויסות הזו, שהתחלפה במהירות באי-נחת.

האם במציאות הישראלית, שבה הטבע הוא תמיד משאב כלכלי ופוליטי שמייצר ומשמר היררכיות מעמדיות וגזעיות, יכולה תערוכה בנושא טבע להרשות לעצמה את הפריבילגיה שבהיקסמות משחקית ממנו? האם בתקופה שבה משאבי הגז השייכים למדינה מופרטים לטובת בעלי הון, שבה נגדעים מטעים פלסטיניים באמתלות בטחוניות וקרקעות מפונות מיושביהן לטובת הקמת מגדלי פאר, ניתן להקביל את יחסינו הטעונים עם הטבע למשחק?

הטקסט הנלווה לתערוכה, של האוצרת רוקסנה פאביוס, לא רואה בכך בעיה. "הטבע התגלה כגמיש והוא מצליח להתאים את עצמו למעשים שלנו, לטעויות שלנו וגם לאסונות שאנחנו גורמים לו", היא מרגיעה אותנו. "למרות התערבות האדם בדרכי הטבע, בצ'רנוביל עוד פורחים העצים".

כך, יחד עם הבנת פעולת האמנות כמשחק, המשתמעת משם התערוכה, הדגשת ותרנותו של הטבע כהורה מגונן העולה מן הטקסט מלמדת כי ההקשר שבו יש להבין את עבודות האמנות שבתערוכה הוא ההוויה המשחקית של עולם הילדות, ומכאן שאין לצפות ממנה לבצע כל רפלקציה עצמית.

אך הבחירה להתעלם מן המטענים הפוליטיים והחברתיים שבהם מוטען הטבע באזורנו ולהתמקד בהנאה חושית-אסתטית ממנו (הנאה הן של אמן והן של הצופה) היא כמובן בחירה פוליטית. עיסוק ביחסי אדם וטבע המדגיש את ההיקסמות החושית מעבודות האמנות מעמעם ומייתר כל מחשבה ביקורתית שדווקא היתה יכולה להתעורר בכמה מן העבודות עצמן. עיסוק שכזה מבטיח או לפחות מבקש לוודא שהעבודות שבתערוכה לא יעוררו את הצופה לפעולה ולא יביאו אותו, חלילה, לשאוף לשינוי מצב הדברים הקיים.

שרון גלזברג – סטילס מעבודת הוידאו ״מטע אפרסקים״ בגלריה קו 16

לא הרחק משם, בגלריה קו 16, מוצגת התערוכה "מחאות שקטות" של שרון גלזברג, שעוסקת גם היא ביחסי אמן-טבע, ומבטיחה ההפך הגמור. שתי עבודות מרכזיות בתערוכה, שאצרה רווית הררי, מלמדות זאת בבירור, ואליהן אתייחס כאן.

בעבודת הווידיאו "מטע אפרסקים" נראית דמותה המוכפלת של האמנית, הנכנסת פעם אחר פעם אל שטח מטע שנגדע מאחר שמכירת האפרסקים שהניב לא החזירה את עלויות המים שנדרשו להשקייתו. בכל פעם מחדש, עם כניסתה למטע, היא מרימה מן הקרקע ענף יבש ומנערת אותו על-פי מקצב הסיסמה "העם דורש צדק חברתי" המוכר לכולנו. הניעור הבלתי פוסק של הענפים הגדועים בקצב סיסמת המהפכה מהדהד בחלל הגלריה כולו, עוטף את כל שאר העבודות ולא נותן מנוח.

אותו מקצב, שהושר בלהט בפי ישראלים צעירים רבים רק לא מזמן, נכתב למעשה בצ'ילה בשנת 1973 על-ידי המלחין סרחיו אורגטה וזוהה עם הנואבה-קנסיון, תנועה מוזיקלית שצמחה באמריקה הלטינית, נקטה עמדה פוליטית וקראה למחויבות חברתית. לאחר שפרץ את גבולות אמריקה הלטינית שימש הלחן, בין היתר, את הפלג השמאלי של המוחים במהפכה האיראנית ב-1979, את המוחים בסן-פרנסיסקו לאחר רצח הפוליטיקאי ההומוסקסואל הארווי מילק ואת קואליציית השמאל הרדיקלי ביוון ב-2007. באזורנו הוא שימש את המאבק הפלסטיני בצירוף המלים "בדם ואש נפדה את פלסטין" לפני שהפך להמנון המחאה החברתית האחרונה.

השימוש של גלזברג במקצב הקושר ללא פשרות בין דיכוי פוליטי, חברתי ומגדרי דווקא דרך עיסוק אמנותי בטבע תובע מן הצופה בתערוכה להכיר בקשרים ההכרחיים בין הדיכויים השונים ובהשפעתם על חיי היומיום שלנו. כמו כן הוא דורש ממנה לברר את עמדתה ומידת האחריות שלה לדיכויים הללו.

השתלטותו של המקצב על חלל הגלריה מזכירה למבקרת בה שלמחאות עממיות ברחבי העולם יש אפקט מתמשך. שבכל פעם שמנסים לשכנע אותה שכשלנו, שהחמצנו את ההזדמנות, שהמצב רק הולך ונהיה יותר גרוע, תדע שהעקשנות משתלמת. שיש לה סיבה טובה להמשיך להשמיע את קולה. כי גם מחאה שקטה של אשה אחת עיקשת סופה שתישמע.

שרון גלזברג – סטילס מעבודת הוידאו ״ארץ החול״ בגלריה קו 16

עבודה מונומנטלית אחרת היא המיצב "ארץ החול", המורכב מדיונות המרחפות על צינורות ברזל, כשעל אחת מהן מוקרנת עבודת וידיאו. לנוכח צורתן הפירמידלית של הדיונות והצינורות הדקים שעליהם הן מונחות, נשלפת מן הלא-מודע הקולקטיבי העבודה "כבשים בנגב" שיצר יצחק דנציגר, מחלוצי אמנות האדמה בישראל. כבשי הברונזה של דנציגר, שקיבלו במשך שנים את פני הבאים למוזיאון תל-אביב ושנלמדים עד היום בבחינות הבגרות באמנות, הן לא רק כבשים. הן גם דיונות מדבריות ואוהלים בדואים. הן מבטאות את מבטו האוריינטליסטי של דנציגר, שכפי שטענה שרה חינסקי, ראה בתושביה הקודמים של הארץ חלק מה"טבע" והנוף הארץ-ישראלי והעמיד אותם בניגוד ל"תרבות" המיוחסת לפעולתו של האמן או החלוץ הציוני שהגיע מאירופה. בנוכחותן העקבית במוזיאון תל-אביב לאורך השנים חינכו אותנו הכבשים להבדיל בין מי שתפקידם לייצג (האמן האירופי והמוזיאון) לבין מי שתפקידם להיות מיוצגים (אוהלי הבדואים ועימם הדיונות והכבשים).

גלזברג, שעיסוקה באמנות אדמה בישראל, מציבה את דנציגר כאחת מנקודות הייחוס הכמעט הכרחיות שלה; היא מגיבה באופן הפוך למפגש בינה לבין הטבע ואינה רואה את עצמה כחיצונית לו. בווידיאו המוקרן על אחת הדיונות במיצב "ארץ החול", ונוצר במסגרת מיזם האמנות "אקס-טריטוריה" שהתקיים בנגב, מצולמת האמנית יחד עם עמיתיה לפרויקט כשיריעת בד שחורה ענקית עוטפת אותם. קבוצת האמנים, העושה את דרכה בנוף מדברי לא ברור, נראית בעצמה כאוהל נודד, ובכך הופכת את משמעותו של האוהל באמנות הישראלית מסמל של האחרות האולטימטיבית לדיוקן האמנים עצמם.

הליכתם של האמנים במדבר, הכושלת לעתים והסיזיפית תמיד, מלמדת על הכוח שיכול להיות לאמנות שמותירה מאחוריה את העמדה האאוטסיידרית, המתבוננת מרחוק. מקצב המחאות האוניברסלי הנשמע בחלל הגלריה ומלווה את הליכתם של האמנים במדבר מזמין את מי שמעוניינים לא רק בעונג המשחק, אלא גם בעוצמת האש.

הפוסט הפוליטיקה של המחאה, גם השקטה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"דף חדש", תפירה על מחברת, 20X14ס"מ, 2014.

טובה לוטן,  "Shift",  פרויקט מיוחד לדימוי היומי,  אוצרת: יעל רביד.

www.tovalotan.com

הסדרה "Shift", שעוצבה במיוחד לדימוי היומי ב"ערב רב", עוסקת ביחסי פנים-חוץ כמחוללים של נארטיב מסע. העבודה שואבת השראה מז'אנר המותחן ומסיפורי מסע בקולנוע, ומציעה מבט חקרני על הרכיבים הצורניים ותחביר הרצף המכוננים את נארטיב המסע, וזאת על-ידי הצגת הגבולות כתוכן והתוכן כגבולות.

בסדרה מוצג מסע בן 30 יום, רצף דימויי-סף המובילים לבתים חסרים שאינם ממלאים את ייעודם כמרחבי פנים. היעד נמצא תמיד מעבר לסף, בחזקת הבטחה שאינה מתממשת. דימויי המבנים כפולי משמעות: קונסטרוקציה של בית היא הבטחה לכינונה של מעטפת, אך גם רמז להרס אפשרי. מתווה אדריכלי מאבד את משמעותו בתהליך הדרגתי של הסתרה. דימוי בית תפור בצפיפות על מחברת חוסם בתפריו את עצמו. המלים התפורות על המחברת מייצרות אמנם קול לנארטיב, אך אוטמות אותה כמקור אפשרי לקול זה. קיבוע המלה חוסם את הדיבור, מייצר אלם ושתיקה.

התבנית הנארטיבית היא לכאורה זו של "דרך מחוללת שינוי", אך ההבטחה מופרת. לא רק שהדרך אינה מובילה לגילוי סוד, אלא שהיא מתבררת כמבנה מעגלי חסר מוצא. בסופו של דבר הצופה נותר עם מכלול אמצעים צורניים שמעצבים את תחושת המסע והגילוי כמעטפת ריקה. עולות כאן שאלות ביחס לשפה והקשרים בין התבנית הצורנית למסר.

טובה לוטן, אוקטובר 2014

הפוסט "דף חדש" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

קיפולי נייר, צילום, 2014.

טובה לוטן,  "Shift",  פרויקט מיוחד לדימוי היומי,  אוצרת: יעל רביד.

www.tovalotan.com

הסדרה "Shift", שעוצבה במיוחד לדימוי היומי ב"ערב רב", עוסקת ביחסי פנים-חוץ כמחוללים של נארטיב מסע. העבודה שואבת השראה מז'אנר המותחן ומסיפורי מסע בקולנוע, ומציעה מבט חקרני על הרכיבים הצורניים ותחביר הרצף המכוננים את נארטיב המסע, וזאת על-ידי הצגת הגבולות כתוכן והתוכן כגבולות.

בסדרה מוצג מסע בן 30 יום, רצף דימויי-סף המובילים לבתים חסרים שאינם ממלאים את ייעודם כמרחבי פנים. היעד נמצא תמיד מעבר לסף, בחזקת הבטחה שאינה מתממשת. דימויי המבנים כפולי משמעות: קונסטרוקציה של בית היא הבטחה לכינונה של מעטפת, אך גם רמז להרס אפשרי. מתווה אדריכלי מאבד את משמעותו בתהליך הדרגתי של הסתרה. דימוי בית תפור בצפיפות על מחברת חוסם בתפריו את עצמו. המלים התפורות על המחברת מייצרות אמנם קול לנארטיב, אך אוטמות אותה כמקור אפשרי לקול זה. קיבוע המלה חוסם את הדיבור, מייצר אלם ושתיקה.

התבנית הנארטיבית היא לכאורה זו של "דרך מחוללת שינוי", אך ההבטחה מופרת. לא רק שהדרך אינה מובילה לגילוי סוד, אלא שהיא מתבררת כמבנה מעגלי חסר מוצא. בסופו של דבר הצופה נותר עם מכלול אמצעים צורניים שמעצבים את תחושת המסע והגילוי כמעטפת ריקה. עולות כאן שאלות ביחס לשפה והקשרים בין התבנית הצורנית למסר.

טובה לוטן, אוקטובר 2014

הפוסט "קיפולי נייר" הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

התערוכה "דוד וקשטיין ציור, 2014–1975", המוצגת במשכן לאמנות עין-חרוד, מציעה מבט פרספקטיבי מחודש ביצירתו של וקשטיין. היא מושתתת על פרקים בביוגרפיה המשפחתית שלו (ילדות מוקדמת ביפו, הגירה לאמריקה, התייתמות מאם ושיבה ארצה בעקבותיה, נעורים בקיבוץ עינת, פציעה במלחמת יום-כיפור), מזה, ועל פרקים בביוגרפיה האמנותית שלו (חניכה אמנותית בבצלאל של שנות ה-70, המרד בבצלאל, המהלך הציורי של שנות ה-80, מעבר מציור לפרקטיקות אמנותיות חלופיות, פעילות אמנותית-חינוכית עם ילדים, הקמת "תחנות האמנות"), מזה.

שני הצירים הללו, הנדונים בהרחבה בקטלוג התערוכה, הם תשתית להבנת מכלול יצירתו ולקריאה מרובדת יותר בעבודות המוצגות בתערוכה. במובלע הם גם ממקמים אותו בצורה ברורה יותר ביחס לאמנים אחרים בני דורו מבחינת העיסוק בסוגיות פוליטיות, חברתיות ואמנותיות.

דוד וקשטיין – הפסיפס 'חירות' על ריצפת המשכן לאמנות, עין חרוד, 2014. צילום: רן ארדה

המונח "ציור", המופיע בשם התערוכה ויכול להיתפס כשם משפחה שני של האמן, קשור גם הוא בניסיון להגדרה של זהות אמנותית. ואכן, בעבודותיו של וקשטיין מאז תחילת שנות ה-90 מומר ה"ציור" בפרקטיקות אמנותיות מסוג אחר, ובהן אימוץ וציטוט מתוך קומיקס אמריקאי של גיבורי-על העושים שימוש בכוחם לטובת הכלל, של בדיחות מתוך העיתונות שעניינן מצבי-סף או יחסים בתוך המשפחה, ושל קריקטורות אנטישמיות ואנטי-ציוניות. כל אלה קשורים גם בניסיון להתרחק מהתכנסות בתוך סטודיו או מהצורך "להמציא" דימוי חדש יש מאין – פעולות הקשורות בציור ושאיבדו, לתפיסתו, מכוחן לפעול או להשפיע בעולם.

במקביל לעיסוק בשפה האמנותית משיקה יצירתו של וקשטיין גם לערוץ החינוכי, הקהילתי, החברתי והפוליטי. מבנה התערוכה, שאינו כרונולוגי או תמטי, מתייחס לערוצים המרובים הללו מנקודת מבט אחידה של השתייכותם למכלול המוגדר כיצירתו האמנותית של וקשטיין. הוא גם זה המכתיב את זיקות גומלין בין סדרות העבודות המוצגות בה, המצטרפות לכדי משנה סדורה אחת.

יחסים מורכבים עם נציגות הממסד האמנותי

מקבץ העבודות המוצגות בפתח התערוכה משתייך לפרק המוקדם ביצירתו של וקשטיין, בעודו תלמיד במחלקה לאמנות בבצלאל. העבודות שבסדרת "רישומי מלחמה (סככת אבטיחים)" מ-1975 נוצרו ברוח האמנות המושגית שנשבה במסדרונות המוסד בשנות ה-70 ולא הוצגו עד היום. נתון זה הוא משמעותי הן בשל האור הנוסף שבו מאירה הסדרה את אירועי מרד הסטודנטים שפרץ בבצלאל סמוך לאותו זמן, והן בשל האפשרות להבין דרכה את עולמו של וקשטיין הצעיר.

בעבודות ניכר השימוש בחומרים כגליונות נייר, הדבקות צלוטייפ ורישומי עיפרון, המקנים להן חזות רזה, זמנית ומתכלה. בה בעת מתבלטת בהן הידרשותו של וקשטיין לזכרונות ולפיסות מציאות משדות הקרב הטראומטיים במלחמת יום-כיפור; שרטוטים של מהלכים צבאיים ושל לחימה בשטח בנוי; טביעות אצבעות בדיו, מעין אלו שנועדו לזהות חללים; וציטוט של פתקים שכתב לחנה, אז חברתו ולימים אשתו.

דוד וקשטיין – רישומי מלחמה (סככת אבטיחים) – 1975, 1/8, טכניקה מעורבת על נייר. צילום: רן ארדה

מופיע בהן גם העיסוק בסמלים לאומיים כמגן-דוד, שיהפוך לדימוי מפתח גם ביצירתו שלעתיד לבוא. הדפס יחיד שיצר באותן שנים הוא בצבע אדום-דם בוהק, והוא מבליט בשתי פינותיו התחתונות כלי רכב צבאיים שמעליהם רשום "ג'יפ" ו"רכב רפואי". עותקים של הדפס זה משמשים מצע לרישומי עיפרון אינטנסיביים ולהדבקות של פיסות נייר כסף וגאזה רפואית באמצעות צלוטייפ, היוצרות מעין זירת קרב. המיזוג הבלתי שגרתי של חומרים דלים עם תוכני עולם פנימי שסוע ומדמם מקנה רמז מוקדם לפער שהחל מתגלה ביצירתו של וקשטיין בין אמצעי מבע המשקפים מהלך פנים-אמנותי לבין הניסיון לרתום מבע זה לתיעול של רגשות ומצוקות פוסט-טראומטיות.

קבוצת העבודות "נערה יהודייה מהשטחים" כוללת דיוקנים של סוניה, אמו של האמן, לצד אלו של שרה ברייטברג-סמל, גליה בר-אור, שרית שפירא ורותי דירקטור – אוצרות שפעלו בשדה האמנות המקומי במקביל להתפתחותו האמנותית של וקשטיין. מיזוג סתום לכאורה זה כורך יחדיו תחושות של יתמות משפחתית ואמנותית בכעס על אובדן האם ויחסים מורכבים עם נציגותיו של הממסד האמנותי. ייתכן שגלומה בו הציפייה הסמויה מהפונקציה המקצועית של "האוצרת" שתמלא עבורו את מקום האם – הקשובה, החומלת, המכילה והמגבה – המתגלה כנכזבת.

הדיוקנאות מבצבצים מבעד לשכבת צבע ורוד מתקתק ובלוויית הכיתוב "נערה יהודייה מהשטחים", המוסיף להם גוון של מחאה פוליטית. הדהודים של מחאה ושל יתמות נשקפים גם מהקיר הנגדי, בעבודות מסדרת "א"י", שבהן נראה פסיפס בצורת מדינת ישראל (המדמה גם צורה של סכין), ומהסדרה "בתי-מחסה".

העבודות מהסדרה "חבושים", המוצגות בחדר הסמוך, מורכבות מלוחות עץ שעליהם מודבקות סריקות של קריקטורות אנטישמיות המחופות בשכבות של צבע אדום דליל. מכלול זה כרוך/חבוש בגאזה רפואית שנטבלה בגבס ובהתזות צבע, ועולה השאלה, מיהו הפצוע ומיהו החבוש? האם זהו האמן דוד וקשטיין, שנושא על גופו ובנפשו את מכוות האש של מלחמת יום-כיפור? האם זוהי החברה הישראלית המקוטבת והמדממת? האם זהו הלא-מודע היהודי-קולקטיבי המהדהד מבעד לשכבות הצבע בצורת קריקטורות אנטישמיות? ושמא אלו הן העבודות עצמן, נציגותיה של "האמנות" – באי-יכולתה למלא את התפקיד החזוני שנועד לה בחברה, כפי שתופס אותה האמן? במקרה שלפנינו דומה שכל התשובות נכונות.

דוד וקשטיין – בבל – 2009, 1/12, אבני פסיפס על עץ לבוד. צילום: רן ארדה

הדיפטיך "סנדלר וגרמנים", המוצג באותו חלל, מקנה היאחזות פרשנית נוספת בייצוגי הרוע המהדהדים מבעד לקריקטורות האנטישמיות. נראים בו מצד אחד דיוקן של סנדלר כמייצג של בעל מלאכה יהודי ידוע ומקובל בכל עיירה יהודית במזרח אירופה ושלדמותו נודעת משמעות קבלית סימבולית בעולם החסידות ועוד. סנדלרות היה גם משלח היד של אביו ושל סבו של וקשטיין, ובעבודות אלה מתממש גם דיאלוג מאוחר שלו עם ביוגרפיה משפחתית שהודחקה. כנגד הסנדלר מוצג תצלום של קבוצת חיילי אס.אס גרמנים כגילומו האולטימטיבי של הרוע. שני חלקיו של דיפטיך זה צבועים בשכבת צבע צהוב צעקני, ודומה שבמתח שבין שניהם מתקיימת, במידה רבה, גם תודעתו הזהותית של וקשטיין כבן דור המדינה וכבן הדור השני לשואה.

מסדר דמיוני של לחמים שהופצץ

מקורן של סדרות אחרות המוצגות בתערוכה הוא בשיעורי ציור שהתקיימו ב"תחנות האמנות" שכונן וקשטיין מאז אמצע שנות ה-90 בראשון-לציון, ברמלה, באופקים ובנצרת ושנושאיהם נבחרו בקפידה. דוגמה לכך היא העבודות מהסדרה "לחם". התבוננות בהן מקרוב חושפת בבירור את תהליך ההוראה: כיצד יש להחזיק עיפרון ואיך לרשום פרוסת לחם בתלת-מימד, בהצללה או בדגש על מרכיבים כגון גרעיני חיטה. אולם לאותו שיעור נודע בפועל תפקיד החורג מתחומי האמנות: במהלכו נדונות גם משמעויותיו השונות של "לחם": הוא מסמל חיים; יש לו ביטוי טקסי ביהדות, בנצרות ובאסלאם; חיוניותו אינה מפרידה בין מעמד חברתי, השתייכות לעדה, ללאום או לדת.

העבודות בנושא "לחם" המוצגות בתערוכה הן תוצאה של שלב נוסף, מאוחר יותר, ביצירתו של וקשטיין. הוא מדביק את הרישומים שנותרו מהשיעור על לוחות עץ, מוסיף להם דימוי פסיפסי בצורת מגן-דוד או אחר ומכתים אותן בפיח. עתה שינו רישומים אלו את ייעודם באלכימיה אמנותית ובתערוכה הם מוצגים כמסדר דמיוני של לחמים שהופצץ או שיצא משיווי משקלו.

דוד וקשטיין – בתי יתומים – 2014, 1/12, אבני פסיפס, צבע תעשייתי ונייר על עץ לבוד. צילום: רן ארדה

מקורן של הסדרות "בתי-יתומים" ו"בתי-מחסה" הוא באותה תפיסה שראשיתה חינוכית-אמנותית והמשכה אמנותית-יצירתית. ההתייחסות כאן היא לתצלומים של בתי-מחסה ובתי-יתומים שמקורם במלחמת העולם השנייה ובהם ילדים ישובים ליד שולחן שעליו פרוסות לחם וכוסות מים בלבד. דימוי זה זוכה לפרשנות ציורית מגוונת אצל ילדי התחנות, המוסיפים לו דמויות משפחה, תמונה על הקיר, חלון פתוח לנוף, מנורה מאירה או רצפה מעוטרת בפרחים. בתערוכה נחשפים כל אלו ביצירת האמנות מבעד לשכבות של השפרצות צבע או בצירוף של פסיפס בצורת פרפר.

אסוציאציות מהשואה נכרכות כאן עם יתמות כמוטיב אוניברסלי וככזה הנשקף כמעט מדי ערב מבעד לערוצי התקשורת בעולם. ייצוגים אלה נתפסים גם כתמונות מחזור או דיוקנים קבוצתיים – מוטיב השב ועולה ביצירתו של וקשטיין מאז אמצע שנות ה-90. כך במחזורי העבודות "קבוצת חיילים", "חנה'לה מראשון-לציון", "חונכים ותלמידים", "ראשי ערים" ו"חברות-כנסת". כך גם בעבודה "יהודים וערבים", המוצגת סמוך לסדרה "בתי-יתומים" ומורכבת משישה פאנלים המציגים שלל דיוקנאות.

מסכת זו הוצמחה כחלק משיעור שעסק בדיוקן עצמי, ובו התבקשו הילדים לאפיין את דמותם באמצעות שרבוטים, כיתובים והערות על גבי דפי זירוקס משוכפלים. צירופם של דיוקנאות אלו יחד רוקם מארג רב-שכבתי, שבו נראות אלו לצד אלו חתימותיהם של חאסן ומוחמד, אנה, אוראל, איתי ואחרים; מעין דיוקן קבוצתי של החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בילדי תחנות האמנות. גוני השחור-לבן שבהם מטופלות הסדרות המוזכרות לעיל מקנים להן חזות ארצית וקודרת, המשלימה את הצבעוניות האחרת בתערוכה, האדומה והצהובה.

דוד וקשטיין – קבוצת חיילים (שוט קל) – 1992, טכניקה מעורבת על בד. צילום: רן ארדה

התגייסות עבור מה? חירותם של מי?

פועל יוצא אחר לעיסוק בתמה של תמונת מחזור מגולם בפרויקט "שמות", המוצג כמיצב פסיפסי בחדר סמוך. באמצע שנות ה-90 החל וקשטיין ליצור בטכניקת הפסיפס, שפתחה בפניו אפיק נוסף של פעילות קבוצתית משותפת. הדחף לפרויקט "שמות" היה ברצון לסכם שנת פעילות ביצירת אמנות משותפת לאמן ולחניכיו. מה שהחל בסיומו של מחזור שנתי אחד נעשה לפרויקט שנמשך קרוב ל-15 שנים ומקיף עשרות לוחות פסיפס הנושאים את שמותיהם של נערים ונערות. אלא שבתערוכה הנוכחית מקבלת העמידה נוכח מיצב זה תחושה של "קיר זיכרון", ולא במקרה. בזמן הקמת התערוכה עדיין התחוללה בעזה מלחמת "צוק איתן", וזו הכתיבה במידה רבה את בחירת העבודות המוצגות ואת אופי הצגתן.

פסיפסי הסדרה "בבל" גם הם, בדומה לסדרות אחרות בתערוכה, תוצאה של שיעור. מקורם בפרשנות לסיפור המקראי על מגדל בבל, שבו מתואר חטא הגאווה של בני-האדם שבגינו הופצו לשפות, תרבויות ועמים שונים. פירוד וניכור ל"אחר", המוכרים בהיסטוריה האנושית בזרות ובמאבקים בין תפיסות עולם שונות, מקבלים בפרויקט הנוכחי מימד של תיקון – בשאיפה להידברות, להקשבה ולאחדות. לשם מימושו חברו נערים ונערות בני עדות ואמונות שונות להרכבת עשרות עבודות המושתתות על דגם אחיד של ערבסקה מוסלמית המייצגת את רעיון האינסוף. לפי היגיון זה ניתן לצרף אינספור דגמים מסוג זה האחד לצד האחר, והם לעולם ישלימו זה את זה.

סדרות העבודות המוזכרות לעיל מוצגות בחללים העליונים של המשכן לאמנות עין-חרוד ומתפקדות בזיקות גומלין זו לזו (נוסף להן מוצגות בתערוכה עבודות מסדרת "קבוצת חיילים" – "הקוסם", "אימפריאליסטים", "מגן דוד-נחש" ו"לא רואה, לא שומע, לא מדבר"). על רצפת המפלס התחתון של המוזיאון מוצג הפסיפס "חירות", שבמבט ראשון מעלה על הדעת ממצאים מוכרים מן החפירות הארכיאולוגיות בארץ-ישראל (רצפות פסיפס של בתי-כנסת קדומים בבית-אלפא, בית-שאן וציפורי נמצאות במרחק קצר מעין-חרוד). בפועל מדובר בפרויקט שאפתני האוצר בחובו את מכלול המרכיבים המעסיקים את וקשטיין.

דוד וקשטיין – לחם – 2014, 1/22, טכניקה מעורבת על עץ לבוד. צילום: רן ארדה

במרכזו בולט דימוי של פסל החירות האמריקאי, כשבידה של "חירות" חרב במקום לפיד ועליה מתנוססת המלה "conscription" (התגייסות). הפסל ניצב על בסיס בצורת מגן-דוד ונראה כמו עוזב את חופי אמריקה בדרכו לעבר אירופה הנתונה באימי מלחמת העולם השנייה. מקור הדימוי בקריקטורה שפורסמה ב-23 באוקטובר 1940 במגזין הבריטי "Punch", כזעקה לאמריקה שבוששה להצטרף למאבק בנאצים. בחירתו של וקשטיין בדימוי זה קשורה לבלי הפרד בקריקטורות אנטישמיות ומאפשרת הבנה שלמה יותר של עיסוקו בייצוגי רוע מסוג זה. הצבתה של העבודה על רצפת המשכן לאמנות בסתיו 2014 מעלה את השאלה הבלתי נמנעת – התגייסות עבור מה? חירותם של מי?

מתח אחר הנחווה בתערוכה הוא בין ייצוגים של עבודות ילדים שמקורן בשיעורי ציור לבין מקומן כחלק מיצירת אמנות "גבוהה". קוטביות זו פותחת פתח למשמעויות נוספות הגלומות במכלול היצירה הווקשטייני, ובעיקר בפער שבין המבט התמים, הנאיבי והילדי לזה המפוקח, המודע לעצמו ונושא המסר. הללו מציפים את כוחה המרפא של התמימות הילדית, כשהיא מוצבת כנגד "העולם האמיתי" – הקר, המנוכר ונעדר החמלה – שלתוכו עתידים הילדים לגדול. אולם בה בעת חושף המהלך את הצד האחר והעקבי ביצירה של וקשטיין, שרואה עצמו גם כמורה וכמחנך, זורע "זרעים של תקווה" בערוגות תחנות האמנות.

מדובר במהלך אידיאולוגי שתחילתו אי-שם בניהול הסדנה לאמנות ביבנה ב-1978, ושבו מוצעים גם מזור וגם תקווה לתמונת המציאות שלנו. אמירתו של ס' יזהר – "צריך שנחזור ונזכור כי אנחנו לא קיבלנו את הארץ הזו בירושה מאבותינו – קיבלנו אותה בהלוואה מבנינו, ואוי לנו אם לא נדע לפרוע חובנו להם ביושר" – מקבלת כאן משמעויות חדשות ואקטואליות.

חשבון נפש

התערוכה חושפת מוטיב עקבי ביצירתו של וקשטיין, ולפיו האישי והביוגרפי הופכים לחלק מאמירה חברתית קולקטיבית. כך ביתמות מאם, ההופכת ליתמות אמנותית נוכח הממסד האמנותי ונציגותיו או ליתמות כמוטיב אוניברסלי; כך בבירור יחסיו עם אביו, המגולם בדמות "הסנדלר", המזוהה גם כבעל מקצוע יהודי; כך גם בעיסוקו בדיוקן עצמי כמוטיב החוזר ונשנה ביצירתו.

דוד וקשטיין – דוד וקשטיין ציור, 2014-1975. מבט בתערוכה. צילום: רן ארדה

בדיוקנאות מוקדמים שלו מהסדרה "אני סברה" (1985) הוא מתאר את עצמו כחייל השב משדה הקרב, מבטו מושפל ופניו עטורי זיפים. זהו מהדיוקנאות העצמיים הבודדים שצוירו על-ידי בני המחזורים של ילידי הארץ ושייצג כבר אז אנטיתזה לדמותו של הצבר הישראלי – הזקוף, בעל הבלורית המישיר מבטו אל האופק. כעשור מאוחר יותר הוא הציג את דמותו כזו של יהודי מגודל אף ומעוות פנים – ציטוט מתוך קריקטורה אנטישמית שכמו הצהירה על עצמו כגלגול עכשווי של היהודי-הגלותי-המתועב-המוקצה. במקביל הופיע ביצירתו מאותו זמן גם רמז לדימוי עצמי אחר, בהציגו את דיוקנו כזה של יאנוש קורצ'אק.

דיוקן עצמי בודד מופיע גם בתערוכה הנוכחית ונושא את השם "צייר". נראית בו דמות גבר בגיל העמידה, מתבונן במראה שממנה נשקפת אליו בבואת דמותו המעוותת. דימוי זה הוא העתק של קריקטורה סטירית מעיתון יומי שמעליה הוסיף וקשטיין בכתב ידו את המלה "צייר" ובכך ניכס אותה לעצמו. השתקפות עצמית זו עשויה לתפקד כמטפורה לתערוכה כולה, שכן חשבון הנפש העולה ממנה עם זהות עצמית מחייב, במקרה שלפנינו, גם את הצופה השורה בה ואינו נפרד מחשבון הנפש הנתבע והמחייב את החברה הישראלית בכללותה.

התערוכה ״דוד וקשטיין, ציור. 1975-2014״ מוצגת במשכן לאמנות ישראלית עין חרוד
אוצר: יניב שפירא 

הפוסט המשנה הסדורה של דוד וקשטיין הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

קונסטרוקציה, צילום, 2010.

טובה לוטן,  "Shift",  פרויקט מיוחד לדימוי היומי,  אוצרת: יעל רביד.

www.tovalotan.com

הסדרה "Shift", שעוצבה במיוחד לדימוי היומי ב"ערב רב", עוסקת ביחסי פנים-חוץ כמחוללים של נארטיב מסע. העבודה שואבת השראה מז'אנר המותחן ומסיפורי מסע בקולנוע, ומציעה מבט חקרני על הרכיבים הצורניים ותחביר הרצף המכוננים את נארטיב המסע, וזאת על-ידי הצגת הגבולות כתוכן והתוכן כגבולות.

בסדרה מוצג מסע בן 30 יום, רצף דימויי-סף המובילים לבתים חסרים שאינם ממלאים את ייעודם כמרחבי פנים. היעד נמצא תמיד מעבר לסף, בחזקת הבטחה שאינה מתממשת. דימויי המבנים כפולי משמעות: קונסטרוקציה של בית היא הבטחה לכינונה של מעטפת, אך גם רמז להרס אפשרי. מתווה אדריכלי מאבד את משמעותו בתהליך הדרגתי של הסתרה. דימוי בית תפור בצפיפות על מחברת חוסם בתפריו את עצמו. המלים התפורות על המחברת מייצרות אמנם קול לנארטיב, אך אוטמות אותה כמקור אפשרי לקול זה. קיבוע המלה חוסם את הדיבור, מייצר אלם ושתיקה.

התבנית הנארטיבית היא לכאורה זו של "דרך מחוללת שינוי", אך ההבטחה מופרת. לא רק שהדרך אינה מובילה לגילוי סוד, אלא שהיא מתבררת כמבנה מעגלי חסר מוצא. בסופו של דבר הצופה נותר עם מכלול אמצעים צורניים שמעצבים את תחושת המסע והגילוי כמעטפת ריקה. עולות כאן שאלות ביחס לשפה והקשרים בין התבנית הצורנית למסר.

טובה לוטן, אוקטובר 2014

www.tovalotan.com

הפוסט קונסטרוקציה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

"והייתם לנו לעיניים – ארגוני זכויות אדם ישראליים בשטחים הכבושים מבעד לעין המצלמה" היא כותרת ספרה של ד"ר רותי גינזבורג. כותרת עבודת הדוקטורט שהספר מתבסס עליה היא "לפקוח עיניים – עיון ביקורתי במבטם של ארגוני זכויות אדם ישראליים הפועלים בשטחים באמצעות קריאה פרשנית בצילומים ובדו"חות הארגונים".

מהי התנועה בין שתי הכותרות – זו של הספר, המונח כאן לפנינו, לדוקטורט הספון בין מדפי הספריות באוניברסיטה? מהי התנועה בין הביטוי "לפקוח עיניים" לביטוי הייחודי "והייתם לנו לעיניים"? או, בין פוקו ליתרו?

בשתי הכותרות מוזכרות עיניים. מדובר במבטים. בשתי הכותרות מדובר במרחב טריטוריאלי, ויש לדייק – מדובר בשטחים. כבושים. מדובר בהן בזכויות אדם, בארגונים, בטכנולוגיות שכפול, במצלמות, בתצלומים ובתוצרים מילוליים וחזותיים. אם אתכנס למושגים העיקריים שהספר והדוקטורט נעים סביבם, לפחות על-פי הכותרות, אזי אסמן את המושגים "שדה ראייה", "מרחב" ו"זכויות אדם" כמרכזיים שבהם.

מסע אל "לא מולדת"

הביטוי הייחודי "והיית לנו לעיניים" מופיע בפרשת "בהעלותך", "במדבר", פרק י', פסוק ל"א, ולשונו לשון תיאור; תיאור מצב ו/או לשון הפצרה ובקשה. פרק י' עוסק בקול ובראייה, באוזניים ובעיניים, בעיני זר שהוא בן משפחה קרוב ואינטימי, ובעדות. עדות ראייה.

הביטוי נע בין זמנים, מציין את העבר ומוסב אל העתיד, והוא דן בקהילה. נכון יותר לומר, בארגון של קהילה בתנועה, בתנועת מסע של עדה ובארגון של צבא ומחנות הנעים אל מקום לא להם; אל "לא מולדת". נעים אל מקום שניתן במלה, סוג של הבטחה, אך כזו שיש לממשה במלחמה.

הפרק דן בארגון של קהילה הנעה אל ארץ שיש לכובשה, כך נאמר; "ורשו את הארץ…"; מקום של כיבוש[1]. מוזכרים בו חצוצרות, תקיעות, דגלים ותרועות, וענן מוביל המתווה את הדרך, וביניהם מרחב מדבר, קרקע לא מוכרת. מוזכרות בפרק גם עיני החותן, שהוא ה-זר המדייני, זה שיש לו מולדת משלו וארץ משלו והוא ממוקם בין לבין. מכיר לפני ולפנים, ועם זאת זר, לא לגמרי שייך, מביט מהצד.

כריכת הספר

אלה הם הפסוקים המדוברים:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי, חֹתֵן מֹשֶׁה, נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה, אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם; לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ, כִּי-יְהוָה דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאל ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו, לֹא אֵלֵךְ: כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ. לא וַיֹּאמֶר, אַל-נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ: כִּי עַל-כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. לב וְהָיָה כִּי-תֵלֵךְ עִמָּנוּ: וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב יְהוָה עִמָּנוּ–וְהֵטַבְנוּ לָךְ".

אם כן, משה פונה אל הזר הקרוב, אל אותו מורה דרך מלווה – הפדגוג (היווני), ומבקשו ללכת איתם בדרך.[2] ויתרו מסרב. הסירוב וההתנגדות של יתרו עניינם שלילה; סוג של עצירה ועמידה. לא אלך. נקודה. עניינם גם פעולה ותנועה, אפילו תנועה משפטית ארוכה מתמשכת – "אל ארצי ואל מולדתי אלך".

ומשה, שראה לא מעט (מקרוב, מאחור ומנגד),[3] ממשיך ומפציר. הוא מדבר על עזיבה ונטישה ועל ידיעה. הוא ממשיך בביטוי הייחודי "והיית לנו לעיניים", ומסיים בהבטחה לטוב. ההפצרה מתנהלת באמצעות שלושה מושגים: ראייה, ידיעה ומושג הטוב. מהם נגזרים מושגים נוספים כמו הכרה, עדות ועדות ראייה, ליקוי ראייה או עיוורון (חלקי) וקהילה.

באותם מושגים דן גם ספרה של גינזבורג. הפרשנויות השונות לשלוש המלים בביטוי "והיית לנו לעיניים" מתגלגלות מלשון בקשה עתידית הנסמכת על פעולות עבר דרך ציור דמותו החידתית של חובב בן-רעואל, הוא יתרו. הפרשנויות משרטטות את יחסיו המורכבים של הכהן עם משה ועם בני ישראל.[4] אפרט כמה מהן.

טבע בים של שגרה

יתרו הוא זה שממוקם בין לבין, בין אִתָּנוּ לעִמָּנוּ, וכפי שהזכרתי – כהן מדיין שחש שייכות משפחתית ואינטימיות עם חתנו, אישהּ של בתו. הוא העד-הזר. עד ראייה שחזה בעיניו (בגבורות ה') והכיר, בלשון עבר, בגדולתו, אבל גם בשל ו' ההיפוך, המוסבת על העתיד, יוכל להיות לנו לעיניים, לעדות; עבורנו, וגם כעד ראייה בפני אחרים.[5]

יתרו כהן מדיין הוא העד הרואה, משקיף מבחוץ, ומתבונן במבט אחר על מה שכבר טבע בים של שגרה ונעשה לנו מובן מאליו. עיניו של זה שלא לחלוטין שייך, אבל "…שכל דבר שנתעלם מעינינו הוא מאיר עינינו בו".[6] יתרו הוא המשקיף המוכיח, והמאיר בתוכחה. הוא מורה הדרך הרואה ומראה למי שלקה בעיוורון חלקי "דוגמת 'עיניים היית לעיוור'", זה הפוקח עיני סומים – כפי שכותבת גינזבורג בספרה על פעילות הארגונים – באמצעות ביקורת שאמות המידה שלה חיצוניות.

הבקשה של משה, אומרת אחת הפרשנויות, היא לעיניים (זרות וקרובות) שמאירות את הטעון תיקון ומוכיחות מלשון תוכחה. עיניים המחייבות הצגת אמת, השגחה והצבעה על דרכי התנהלותם של המנהיג והקהילה, זאת לצד אמירת ביקורת חברתית. בד בבד עיניו מציעות דרך פעולה לשם תיקון עוולות בדרך של שיתוף הקהילה ומינוי שופטים ודיינים.[7]

אם כן, יתרו, על-פי אותו ביטוי ייחודי, נתפס גם כמכונן סדרי המערכת המשפטית, המציע להגביל את הכוח ולהפריד את הרשות השיפוטית מהרשות המחוקקת. איש של סמכות, כהן זר המתווה לעם זר את הסגולות הנדרשות משופטיו ומציע ארגון קהילה על בסיס של שיתוף, צדק ושלום.[8]

יתר על כן, יש הטוענים שעיניו ועצותיו של נביא מדיין לא רק כוננו ואירגנו את מערכת המשפט, אלא הראו את עיקרי האמונה באל אחד ובצדק חברתי.[9] באותו מטבע ובאותה לשון כפולה של תיאור והפצרה מתארת כותרת ספרה של גינצבורג ו/או מפנה בקשה אל הארגונים.

בין דרכון זר לתעודת זהות כחולה

פרק א' של הספר ששמו "ארגוני זכויות מקומיים" דן ברגעי היווסדותם של שלושת הארגונים שבהם הספר עוסק: עמותת רופאים לזכויות אדם, מחסום ווטש וארגון בצלם. לארגונים, בדומה ליתרו, קשר מיוחד למבט, לראייה, לידיעה ולהתמקמות בתווך. הארגונים ממוקמים בין אִתָּנוּ לעִמָּנוּ, בין "שם" ל"כאן", בין "הם" ל"אנחנו".

כפי שהספר מצביע, הם ממוצבים בין דרכון זר לתעודת זהות כחולה, בין תעודת זהות כחולה לתעודה כתומה, בין הפוגעים לנפגעים, בין המדינה לקורבנותיה. עניינם של הארגונים נע בין תיעוד העבר, השגחה על ההווה ודאגה לעתיד. גם הארגונים, בדומה ליתרו, מתבוננים ומשגיחים על פעולות הכוח, משקיפים ומוכיחים, משמשים עדי ראייה ומעבירים ביקורת, מאירים עוולות, חושפים את מה שכבר הפך שגור ו"מובן מאליו", מפקחים ופוקחים עין. בזכות פעילותם, שגינזבורג מגדירה במושג המדויק שטבעה "השגחה אזרחית", הם מנסים להפחית רעות ולפקוח את עינינו. שנראה ונדע. בדומה לדיאלוג בין משה ליתרו, גם הם מניחים שיח שנכרכים בו ראייה וידיעה, קהילת מבט, משטר מבט וכלכלת מבט.

גינזבורג, בהיותה לנו לעיניים, חושפת לקות עיניים, לָקונה בהבנת פעילותם של ארגונים ישראליים לזכויות אדם. והספר אכן משלים את החסר ופוקח את עינינו. והוא בהיר, מבהיר, מדויק, ביקורתי ו"אלגנטי".

יש מחקרים אקדמיים-ביקורתיים לא רבים על ארגוני הזכויות הישראליים, ומעטים עוד יותר נדרשו להיבטים החזותיים. הספר "והייתם לנו לעיניים" מתמקד בניתוח התיעוד החזותי של שלושת הארגונים. הוא פונה לארכיב החזותי, לאמצעי הייצור, לתנאי הייצור, כלומר לתנאי הצפייה. הוא דן בקונבנציות הדיווח, בתיעוד, בטכנולוגיות השכפול וההפצה ובאתרי הצפייה. בכך הספר הוא דוגמה מופתית למחקר חזותי משובח, מחקר המשלב קריאה פרשנית של תצלומים עם ראיונות וחומרי ארכיון, מחקר שאף כי הוא ממוקד בשדה החזותי ובשדה הראייה, ואף כי הוא דן בכלכלת המבט ובגבולות המבט – הוא מצליב בין המילולי לחזותי.

המחקר אורג לתפארה בין קריאה של ייצוגים לדיווחים מילוליים, בין עלוני פרסום לפרסומים בעיתונות הכתובה, בין דיון בפרקטיקות של ליקוט ואיסוף מידע לפרקטיקות של ייצוג ופרקטיקות של שימור והפצה. בין לראות במו עין ללשמוע במו אוזן.

הספר מעמיד את הצילום, הארכיון והרשת כפרקטיקות פעולה וכגורמים רבי השפעה במערך היחסים האזרחיים. המחקר מברר מה מאפיין את המבט של חברי הארגונים, מהי תבנית הראייה שלהם, מהו מושא המבט, מה רואים, איך, איפה, כיצד מנוהל המבט, מה מיוצג, מה מוסתר, מה נדחק לשוליים, במה מתמקדים, ממה מתעלמים, מה ראוי לתשומת לב, מה סרח עודף.

הספר בוחן את ההבחנות החזותיות ואת הדפוסים החזותיים המארגנים את התודעה של כולנו. ארגז הכלים התיאורטי והמתודולוגי שנעשה בו שימוש הוא רחב יריעה ומרשים. גינזבורג משתמשת בתיאוריות של פוקו, בנימין ודרידה ונסמכת על סונטג, אזולאי ותומס קינן. היא פונה לאמנות ולקונבנציות ייצוג חזותיות כדי להצביע על מקורותיהם התרבותיים של לא מעט מאותם ייצוגים חזותיים המכונים דוקומנטריים, מעגנת את הפרשנות העשירה בשיח זכויות ושואלת כלים תיאורטיים מלימודי תרבות ופילוסופיה פוליטית.

הספר משרטט בעדינות את דקויות פעילותם של הארגונים ואת התביעה להביא לעין את מה שמסולק מהעין. להנכיח, כפי שפוקו מצוטט בעלון רל"א, "את החובה והזכות לקום כנגד כל שימוש לא צודק בכוח, לא משנה מיהו האחר או הקורבן". הספר משרטט באופן מורכב את פעילותם של הארגונים המאפשרת לקהילה לקחת חלק בתצפית, במעקב, בפיקוח וב"השגחה האזרחית" – להיות שותפים לשיח זכויות, להיות מחויבים לשיח חובות.

____

[1] "כי נתן ה' בידנו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו", "דברים", ב', כ"ד.

[2] כי מהם צעדיה הראשונים של פדגוגיה המהדהדים את הורתה האטימולוגית אם לא תנועת הליכה? אם לא להוביל או ללוות? על-פי המקור האטימולוגי של המושג, פירושו של דבר בהכרח ולפחות שני הולכים, דרך ותנועות הליכה משותפות במרחב ציבורי.

[3] וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ (״שמות״, ל״ג, כ״ג) וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ (״שמות״, כ״ד, י-י״א) וְדִבֶּר יְהֹוָה אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה" ("שמות", ל"ג, י״א).

[4] "דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו". (״שמות״, י״ח, י״א).

[5] תרגום אונקלוס למלים "והיית לנו לעיניים": "וגבורן דאתעבידא לנא חזיתא בעינך"; והגבורות שנעשות לנו ראית בעיניך. "…עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הא-לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם". (״שמות״, י״ח, י״ד, י״ז-י״ח).

[6] שנאמר "ואתה תחזה מכל העם…" ("שמות", י"ח, כ"א).

[7] "…וַיַּרְא חתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עשֶׂה לָעָם וַיּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם [...] וַיּאמֶר חתֵן משֶׁה אֵלָיו לא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עשֶׂה: נָבל תִּבּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ" ("שמות", י"ח).

[8] "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי א-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" ("שמות", י"ח, כ"א).

[9] יש לציין שהמסורת המקראית מייחסת חוק מרכזי לעצת כוהן מדיין ולא למצוות ה' ("שמות", י"ח, כ"ג).

הפוסט עיניים להם הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

למרות השבוע העמוס לעייפה והתוכניות הגדושות לימים הבאים, הראג ורטניאן, עורך ומייסד מגזין האמנות המקוון "הייפראלרג'יק", יושב בבית קפה בירושלים כשהוא חייכן, נינוח ושש לפתח שיחה. בימים שלפני הפגישה הספיק לבקר בשלל מוזיאונים וגלריות מקומיות כאורח משלחת בינלאומית של ארגון "ארטיס", לפגוש אמנים, אוצרים ואספנים ולהתרשם מן השדה המקומי. בהמשך השבוע יסע לאקדמיה לאמנות ברמאללה ויבקר בג'רוזלם שואו במזרח ירושלים, ולאחר מכן יחזור לניו-יורק. כששואלים אותו כיצד התרשם ממה שראה עד כה, הוא מציין את גודש היצירה ביחס לארץ הקטנה, ואת מיעוט מרכזי האמנות ללא מטרות רווח שראה, דוגמת חללי תצוגה של אמנות עכשווית וגלריות המנוהלות ע"י קבוצות אמנים.

"מעולם לא התכוונתי להיות עורך", הוא מספר בראיון שנערך בדוא"ל לאחר הפגישה. "רציתי לכתוב, אבל הבנתי שכדי לממש את החזון שהיה לי בנוגע ל"הייפראלרג'יק" אצטרך להיות העורך הראשי. אני מניח שנקלעתי לעמדה זו, אך במבט לאחור זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שעשיתי הרבה עבודות עריכה במשך השנים. למדתי תולדות האמנות, כך שכתיבה על אמנות היתה לי טבעית. לעתים קרובות אני אומר שאני בראש ובראשונה כותב, שבמקרה אוהב כתיבה על אמנות כי זה מה שמפרה את הדמיון שלי. אני אוהב גם לצלם, לעצב ולהכין קבצי GIF, ואני חושב שכל זה בא לידי ביטוי במגזין״.

הראג ורטניאן

הייפראלרג'יק הוקם לפני 5 שנים. מה היו מטרות המגזין כשנוסד והאם הן השתנו או התפתחו לאורך השנים?

״בהתחלה זו היתה מעבדה לרעיונות שלנו. בעלי ווקן (Veken) ואני החלטנו שאנחנו רוצים לבדוק משהו שלא מצאנו סביבנו – כתב עת דיגיטלי מקורי על אמנות. רצינו גם למצוא דרך לשלם לאנשים על עבודתם – באותה תקופה כלי תקשורת באינטרנט לא שילמו – ורצינו להוכיח משהו לאנשים שאמרו כל הזמן שאין כל דרך להתפרנס מעבודה באמנויות באינטרנט בלי פטרון עשיר, כסף ממשלתי או תמיכה כלכלית אחרת. אני שמח לומר שהם טעו״.

הייפראלרג׳יק ממומן ע״י פרסומות, ומספק כיום עבודה ל-6 עורכים וכותבים במשרה מלאה, לצד כותבים/ות פרילאנסרים ואנשי צוות נוספים. האתר מרבה לעסוק בבתי ספר לאמנות ובחיים של אמנים צעירים, תוך התמקדות בשאלות הנוגעות למצב כלכלי, יחסי עבודה, זהות ופוליטיקה.

״גדלתי במשפחה ממעמד הפועלים בטורונטו, ועד כמה שאהבתי אמנות, תמיד ידעתי שיש מכשולים כלכליים וחברתיים העומדים בפני ובפני אנשים אחרים במצבי המבקשים לעבוד בעולם האמנות״, מספר ורטניאן. ״אני חושב שאנחנו צריכים לפעול כדי להבטיח שיהיו כמה שפחות מחסומי כניסה כאלה לעולם האמנות.

״בכל מה שתלוי בנו, הייפראלרג'יק פועל להבטיח שסוגיות של מעמד, מגדר וכל זהות אחרת לא יזכו להתעלמות בדיונים על אמנות ותרבות. כמי ששייך לקהילות רבות (ארמנית, הומוסקסואלית, קנדית, סורית…), אני יודע שהרקע שלנו יכול לקבוע מה נעשה בעולם. העמדת פנים שזהות ומעמד אינן משנות היא מותרות שרבים מאיתנו לא יכולים להרשות לעצמם. חיינו מושפעים מדי יום על ידי תוויות כאלה, וגם האמנות לא יכולה להימנע מזה. אני רוצה לחשוב שאנחנו מסתכלים על התמונה הכוללת ולא רק על פרט אחד״.

איך היית מתאר את ההבדלים בין האתר למגזיני האמנות האמריקאים הגדולים (ארט אין אמריקה, ארט פורום וכו')?

״אנחנו לא מגזין אמנות ולא שואפים להיות אחד. מגזיני אמנות מבוססים על מערכות יחסים נעימות עם גלריות לאמנות, ולנו ואין כאלה. בסיס הפרסום שלנו אינו הגלריות, מה שנותן לנו יותר חופש להביע את דיעותינו על תערוכות גלריה ולבחור מה לסקר. אנחנו אוהבים את הגמישות ומגדירים את עצמנו יותר כמו עיתון, משום שיש לנו בעלי טורים, אנחנו מדווחים על חדשות, מפרסמים ביקורות, קומיקס, מאמרים מצולמים וכו'. מגזיני אמנות הם יותר קונבנציונליים בסוג החומרים שהם מפרסמים״.

יצאתם פעם מהרשת?

״אנחנו עורכים אירועים באופן קבוע, אבל אין לנו עניין בפרסומים מודפסים מלבד פנזינים, שאנחנו אוהבים. אז חוץ מכמה פנזינים קטנים שיצרנו אנחנו שמחים ונרגשים להיות ברשת ולחקור את המדיום לעומק״.

בפגישה שלנו טענת שעבור צעירים, אמנות פלסטית הופכת להיות מה שמוזיקה הייתה בשנות ה-60 וה-70. באילו אופנים התופעה באה לידי ביטוי ולאן אתה חושב שהיא תיקח את עולם האמנות?

״בני נוער וסטודנטים מתעניינים היום באמנות הרבה יותר מכפי שהתעניינו לפני עשרות שנים. בשנות ה-60 וה-70, אפילו בשנות ה-80, רוב הילדים היו אומרים שהם רוצים להיות כוכבי רוק. בשנות ה-90 הם רצו להיות ראפרים, אולי, אבל בימינו זה דועך. לעיתים קרובות ילדים אומרים שהם רוצים להיות אמנים.

אני חושב שאנשים תופסים את עולם אמנות כאחד ממעוזי החופש האחרונים שלא נחנקו על ידי תאגידים, וזה מושך בני נוער. האנרגיה החדשה הזו הרחיבה את עולם האמנות, הגדילה את הקהל שלו, ויצרה גיוון רב יותר בסוגי האמנות שאנחנו יכולים לראות באופן קבוע (מיצג, אמנות רחוב, אמנות דיגיטליות). אני אוהב את הרעיון שילד צעיר בחדר השינה שלו חולם להיות אמן בעתיד״.

ציינת שבארה"ב לבדה פועלות כיום לא פחות מ-800 תוכניות MFA. כיצד האקדמיזציה משפיעה על האמנות ועל עולם האמנות?

״עלייתה של האקדמיה החדשה היא משהו שכולנו מנסים להבין, והסיבה שאני קורא לה "חדשה" היא שאני לא חושב שמאז המאה ה-19 היתה מקבילה של ממש לאקדמיה הממוסדת לאמנות. לאורך רוב המאה ה-20 הרעיון של אקדמיה זכה לזלזול והאוונגרד תמיד מרד בה, ובכל זאת, יש לנו היום אקדמיה עם חוקים ודוגמות משל עצמה. לעתים קרובות אני יכול לדעת אם לאמן/ית יש תואר שני באמנות כשאני רואה את העבודה שלו או שלה, ואני חושב שזה אומר הרבה. האם זה מדאיג אותי? כן, אבל אני גם רואה איך זה יוצר מקומות עבודה לאמנים ומציג אמנים מוצלחים לעולם חדש לגמרי שהם לא יכולים לחוות אחרת. אני חושב שהעלייה של האקדמיה היא חלק ממגמה רחבה יותר לכיוון ההתמקצעות של אמנות בכלל. כשהתעשייה גדלה אנשים נוקטים בגישה יותר עסקית כלפי התחום, וזה מחייב תארים והכשרה״.

אחרי שבוע בישראל, איך התרשמת מסצנת האמנות המקומית?

״יש הרבה אמנות בארץ הקטנה, אבל התחושה היא שאי אפשר להצליח כאן מבלי לעזוב או לפנות החוצה. זה עצוב. הלוואי שהייתה לאמנים ישראלים דרך להצליח מבלי לעזוב. חוץ מזה הופתעתי מהיעדר כל קשר בין אמנים ישראלים ופלסטינים״.

חשבת לסרב לבקר פה בעקבות המצב הפוליטי והתחזקות תנועת החרם?

״תמיד רציתי לבקר בישראל, בעיקר בגלל ההיסטוריה הארמנית העשירה באזור והעניין שלי בתרבות הארמנית. הדיון ב-BDS בהחלט השפיע על דעותיי על ישראל והשטחים הפלסטינים. צדק חברתי חשוב לי ויש כמה בעיות ברורות של זכויות אדם בישראל, שהקהילה הבינלאומית מבקרת כבר עשרות שנים, הכוללות את היחס לפלסטינים, המצור על עזה והשימוש בעינויים.

כשהגעתי לשדה התעופה בן גוריון, נאלצתי להמתין בביקורת דרכונים במשך חמש שעות שבמהלכן נחקרתי ונאלצתי למסור את השמות, תאריכי הלידה ומספרי הטלפון של בני המשפחה הקרובה ומורחבת שלי. תהליך בדיקת הגבול הפולשנית הופעל כנראה בשל העובדה שנולדתי בחאלב שבסוריה, פרט שמצויין בדרכון הקנדי שלי. התוודעתי לדפוסים הרודניים של ממשלת ישראל, ונדהמתי מעוצמתם. מעולם לא נדרשתי לתת מספרי טלפון של בני משפחה קודם לכן, וזה זיעזע אותי.

אבל כשסוף סוף הגעתי לתל-אביב ולירושלים, פגשתי הרבה ישראלים מדהימים שאני חולק איתם ערכים רבים. אני מבין שישראלים רבים מרגישים חסרי אונים לנוכח הקושי להשפיע על פעילות הממשלה, וזה משהו שאני יכול להזדהות איתו דרך הניסיון שלי עם הממשלות שאני חי תחתיהן״.

עד כמה הדיון ב-BDS נפוץ בשדה האמנות בניו-יורק?

״BDS בהחלט עומד בימינו במרכז דיונים בקהילת האמנות בניו-יורק ובהרבה מקומות אחרים. לאחר התגובת הצבאית הלא-פרופורציונאלית של ישראל בעזה בקיץ האחרון, אנשים ברחבי העולם הזדעזעו מהמצב בישראל ובשטחים הפלסטינים. אם לא יתרחש שינוי דרסטי בישראל, ל-BDS תהיה נוכחות גוברת בשנים הבאות. אני חושב שלאנשים שקשורים ל-BDS, או לפחות לאנשים שאני מכיר שתומכים ב-BDS, יש תחושה ברורה שהמערכת הנוכחית מקולקלת ויש גם אפשרויות אחרות״.

אתה חושב שסצנת האמנות של ניו יורק עדיין מובחנת ממרכזי אמנות אחרים בעולם?

״אני חושב שזה המקום היחיד בעולם שבו יש כזה ריכוז יוצא דופן של אמנים, סופרים, אוצרים, מוזיאונים, בתי מכירות פומביות, גלריות, עמותות אמנות, תקשורת, וכל דבר אחר שעושה את ניו-יורק מיוחדת. כשקורה משהו בניו-יורק, יש לו תהודה ברחבי העולם. הגיוון של עולם האמנות פה די מרהיב, וזה יוצר דרכים רבות לקהילות בינלאומיות. היא עדיין בירת אמנות עולמית – החשובה ביותר, הייתי אומר – והיא תישאר כך עוד שנים רבות. יש מעט מאוד מקומות עם רשת מוסדית ותמיכה כמו שיש בעיר הזו״.

הפוסט השאלה שברקע הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מעלית, צילום, 80X80 ס"מ, 2010.

טובה לוטן,  "Shift",  פרויקט מיוחד לדימוי היומי,  אוצרת: יעל רביד.

www.tovalotan.com

הסדרה "Shift", שעוצבה במיוחד לדימוי היומי ב"ערב רב", עוסקת ביחסי פנים-חוץ כמחוללים של נארטיב מסע. העבודה שואבת השראה מז'אנר המותחן ומסיפורי מסע בקולנוע, ומציעה מבט חקרני על הרכיבים הצורניים ותחביר הרצף המכוננים את נרטיב המסע, וזאת על-ידי הצגת  הגבולות כתוכן והתוכן כגבולות.

בסדרה מוצג מסע בן 30 יום, רצף דימויי-סף המובילים לבתים חסרים שאינם ממלאים את ייעודם כמרחבי פנים. היעד נמצא תמיד מעבר לסף, בחזקת הבטחה שאינה מתממשת. דימויי המבנים כפולי משמעות: קונסטרוקציה של בית היא הבטחה לכינונה של מעטפת, אך גם רמז להרס אפשרי. מתווה אדריכלי מאבד את משמעותו בתהליך הדרגתי של הסתרה. דימוי בית תפור בצפיפות על מחברת חוסם בתפריו את עצמו. המלים התפורות על המחברת מייצרות אמנם קול לנארטיב, אך אוטמות אותה כמקור אפשרי לקול זה. קיבוע המלה חוסם את הדיבור, מייצר אלם ושתיקה.

התבנית הנארטיבית היא לכאורה זו של "דרך מחוללת שינוי", אך ההבטחה מופרת. לא רק שהדרך אינה מובילה לגילוי סוד, אלא שהיא מתבררת כמבנה מעגלי חסר מוצא. בסופו של דבר הצופה נותר עם מכלול אמצעים צורניים שמעצבים את תחושת המסע והגילוי כמעטפת ריקה. עולות כאן שאלות ביחס לשפה והקשרים בין התבנית הצורנית למסר.

טובה לוטן, אוקטובר 2014

www.tovalotan.com

הפוסט מעלית הופיע ראשון בערב רב Erev Rav

מבואה, צילום, 30X30 ס"מ, 2014.

טובה לוטן,  "Shift",  פרויקט מיוחד לדימוי היומי,  אוצרת: יעל רביד.

www.tovalotan.com

הסדרה "Shift", שעוצבה במיוחד לדימוי היומי ב"ערב רב", עוסקת ביחסי פנים-חוץ כמחוללים של נרטיב מסע. העבודה שואבת השראה מז'אנר המותחן ומסיפורי מסע בקולנוע, ומציעה מבט חקרני על הרכיבים הצורניים ותחביר הרצף המכוננים את נרטיב המסע, וזאת על-ידי הצגת הגבולות כתוכן והתוכן כגבולות.

בסדרה מוצג מסע בן 30 יום, רצף דימויי-סף המובילים לבתים חסרים שאינם ממלאים את ייעודם כמרחבי פנים. היעד נמצא תמיד מעבר לסף, בחזקת הבטחה שאינה מתממשת. דימויי המבנים כפולי משמעות: קונסטרוקציה של בית היא הבטחה לכינונה של מעטפת, אך גם רמז להרס אפשרי. מתווה אדריכלי מאבד את משמעותו בתהליך הדרגתי של הסתרה. דימוי בית תפור בצפיפות על מחברת חוסם בתפריו את עצמו. המלים התפורות על המחברת מייצרות אמנם קול לנרטיב, אך אוטמות אותה כמקור אפשרי לקול זה. קיבוע המלה חוסם את הדיבור, מייצר אלם ושתיקה.

התבנית הנרטיבית היא לכאורה זו של "דרך מחוללת שינוי", אך ההבטחה מופרת. לא רק שהדרך אינה מובילה לגילוי סוד, אלא שהיא מתבררת כמבנה מעגלי חסר מוצא. בסופו של דבר הצופה נותר עם מכלול אמצעים צורניים שמעצבים את תחושת המסע והגילוי כמעטפת ריקה. עולות כאן שאלות ביחס לשפה והקשרים בין התבנית הצורנית למסר.

טובה לוטן, אוקטובר 2014

www.tovalotan.com

הפוסט מבואה הופיע ראשון בערב רב Erev Rav